top of page

אגדות אמיתיות - לאונרד כהן בירושלים




(מנגינת פתיחה)


שלום ילדים וילדים שגדלו. עונה מופלאה וייחודית זו שכוללת אגדות יהודיות וישראליות נוצרה אודות שיתוף פעולה עם בית אביחי. אני תום בייקין-אוחיון ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.


בין חדרי הלב שוכנים קולות וצלילים, מתנות יקרות שרק מעטים זוכים להכיר אותם באמת. לכולנו יש כאלה. רגשות ומילים נסתרות שאפשר לספר עליהם רק במצבים מאוד מסוימים ורק למי שמעוניין להקשיב, באמת להקשיב. כשמגלים משהו כזה נסתר, דרוש הרבה אמון. לפעמים זה קשה ודמעות מצטרפות לסיפור ולפעמים אפילו המילים מתבלבלות, אבל רגע כזה הוא תמיד יקר מאוד. רגע שבו לא הפה מדבר, אלא הלב.

בתוך עולמנו ישנם אנשים שהפכו את הדברים של הלב לאמנות. כדי לעשות זאת הם בוחרים בדרך קצת אחרת לספר אותם. למשל, בצלילים או בשירים. זוהי דרך מיוחדת מאוד אבל גם מבלבלת כי לדבר מהלב אל מול אלפי אנשים באולם חשוך שרק מחכים לשמוע מה שיש לך לתת, זה לא קל. ובכלל, איך מחליטים לעשות דבר כזה אמיץ? איך יודעים מתי להפסיק?


האגדה הזו תשים אותנו במרכז הבמה, מתחת לתאורה הבוהקת ועם רמקולים מהדהדים שבהם כל מילה נשמעת חזק וברור. באולם אל מול אלפי אנשים לאונרד כהן פרח והיה לאחד הזמרים הגדולים, אבל היה רגע אחד שגרם לו לבכות, רגע ששינה את דרכו כאמן והזכיר לו היכן נמצא הלב.


(מנגינה)


(קולות של אנשים מדברים מרחוק)


השנה הייתה 1972 והתור בכניסה לבניין בניני האומה בירושלים היה ארוך ודחוס. מכל קצוות ישראל הגיעו אנשים רבים, צעירים ומבוגרים, חיילים ותלמידים לחזות בהופעה של בחור צעיר מקנדה שהצליח בעזרת המילים של שיריו לחדור לליבם. שמו היה לאונרד כהן ולמרות שברוב העולם הוא עדיין לא זכה לתהילה הגדולה שהוא ראוי לה, בארץ היה אחד הזמרים האהובים והמוערכים בכל הזמנים.


(צלילי נבל)


כשהגיע הזמן להתחיל והלהקה כבר עמדה על הבמה, הקהל חיכה במחיאות כפיים סוערות (מחיאות כפיים) אבל לאונרד כהן לא עלה. זו הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב הופעות ארוך ומתיש ומשהו מנע ממנו לצאת לקדמת הבמה ולהתחיל בהופעה.


(צלילי גיטרה)


זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו בישראל. למעלה מעשור לפני כן כשהיה רק סופר ומשורר קנדי צעיר שבא לבקר, הספיק להתאהב במדינה הקטנה הזו ובחיי המשוררים שלה היושבים בבית הקפה "כסית". בביקור ההוא התארח אצל המשורר נתן זך ואיש מלבד עולם חובבי השירה לא הכיר את שמו. מאז הספיק להוציא שלושה אלבומים ולהופיע בכל בירות המערב. ועכשיו מצא עצמו עייף מהמרוץ המטורף לתהילה. בליבו חשב שאולי כדאי שזו תהיה ההופעה האחרונה שלו באופן כללי. כל אותו היום טייל בעיר הזו, חשב על שירים שלא יכתוב לעולם וניסה לשכוח את ההופעה שהייתה ליל אמש בתל אביב. הבמה בהופעה ההיא הייתה רחוקה מאוד מהכיסאות. בשלב מסוים הוא קרא לקהל לקום מכיסאותיו ולהתקרב לבמה. אבל אנשי האבטחה לא שמעו זאת וחשבו שהקהל שועט אל הבמה במטרה להתפרע. בתוך זמן קצר התחילה מהומה שהובילה בסופו של דבר לביטול ההופעה, אבל זה היה אתמול. ואם יש משהו אחד שבטוח בסיבוב הופעות הוא שכל ערב שונה מחברו. הסיבה שלאונרד כהן מיאן לעלות על הבמה הייתה פשוטה מאוד. הוא התרגש. לפני כל הופעה מתרגשים, אבל זו הייתה התרגשות אחרת, חדשה. משהו בתוכו רמז לו שהערב לא יהיה כמו שום ערב אחר.

מאחורי הקלעים היה נעים והישראלים אירחו אותו כאילו שהיה אח ששב הביתה.


(קול צעדים)


כשיצא מהחדר לכיוון הבמה, אמר לכולם (צליל מיקרופון) "חברים זו תהיה הפעם האחרונה שנעשה את זה". כולם הבינו שהוא מתכוון לכך שזו ההופעה האחרונה בסיבוב הזה, אבל בליבו התכוון שזו תהיה ההופעה האחרונה שיעשה בחייו. הוא היה רק בן 38, אבל בליבו הרגיש זקן כמתושלח. לבסוף, לאונרד כהן אזר אומץ ועלה על הבמה, (מחיאות כפיים) אוחז בגיטרה הנאמנה שלו. הקהל שאג באהבה והערצה והוא בשקט ובמבוכה חיכה שמחיאות הכפיים ידעכו ואמר "טיילנו בכל רחבי אירופה וזו ההופעה האחרונה שלנו. ככל הנראה זו תהיה ההופעה האחרונה שאני אעשה זמן רב. אז אני שמח שהיא כאן". הקהל השיב בגל חדש של מחיאות כפיים בזמן שהחל לנגן את שירו "את יודעת מי אני".


(צלילי גיטרה)


היה זה שיר שקט ואישי שהתחיל לכתוב כשהיה נער יהודי קטן בקנדה. תחילה, הנער התבייש בפני חבריו שהחליט להיות משורר. (צלצול הפסקה) קצת מוזר להגיד בבית הספר "יש בי נשמה שמבקשת לבעור", אז פשוט הסביר לכולם שזה בשביל להשיג בנות. בינינו, לא היה זה שקר במלוא מובן המילה.


ברגע שהגיטרה ניגנה את התווים הראשונים של השיר, הקהל זיהה אותו ופצח במחיאות כפיים. לאונרד כהן הפסיק לנגן ובחיוך התוודה, "אני ממש נהנה שאתם מזהים את השיר, אבל אני מפחד ממש גם ככה". באותו הרגע היה זה כאילו ליבו של כל אחד בקהל נפתח אל האיש הקטן ההוא שלפני שניה היה כוכב ופתאום הפך אדם.


(צלילי גיטרה)


הוא התחיל שיר אחר "לפני זמן רב ננסי" שכתב על נערה שגדל איתה במונטריאול. ילדה בודדה שאבדה במסעותיה בעקבות האהבה. בחלוף השנים הוא ראה אותה בפנים של נערות אבודות אחרות, להן כתב את השיר בחמלה. מהופעה להופעה השיר הזה הפך למעין מדיטציה שקטה שלו על הבמה. בזמן ששר הקהל שתק והגיטרה חרקה והוא לא הצליח להרגיש את המילים. (צליל מיקרופון) אז כמו מכונה הוא המשיך, מחכה שהשיר כבר ייגמר והוא יוכל להתחיל שיר אחר. השיר הבא היה אחד שכתב לאישה היפה ביותר שראה בחייו, שמה היה ניקו והם נפגשו בניו יורק. כשהוא היה רק משורר שהגיע מקנדה עם חלום להיות במקום שבו שירה ואמנות תכננו מהפכות.


I've been torn onto miles of magnetic tape and endless")")


הוא חשב להצטרף אליהם, למהפכנים הצעירים האלה שקראו לעצמם "דור הביט", אבל ידע בליבו שהם רק פרק מסיפור אחר שחייו מבקשים לספר. מאז נשאר השיר וכשהוא שר אותו, לעיתים יכול היה לרחף בדמיונו בחזרה לניו יורק ולראות את פניה של ההיא שמעולם לא נהנתה לחיזוריו. אבל זו לא הייתה אחת מהפעמים בהן ריחף. למעשה, מעולם לא הרגיש כל כך שתול באדמה. הוא לא הרגיש כמו זמר שמשחרר את נשמתו בהופעה, אלא כמו תוכי מטופש שחוזר על אותן מילים בכל ערב ומחכה לממתק. הוא הסתכל על הקהל מסתכל עליו וחשב "זה לא מגיע להם, הם באו לראות מופע אמיתי, לא עוד חיקוי מזויף של עצמי."


לפני שהתחיל את השיר הבא, שתק. הביט בקרקע וניסה להחזיר את מחשבותיו המתפזרות. השיר היה "מעיל כחול מפורסם" והוא היה אחד השירים האהובים ביותר על הקהל. הם רצו לפרוץ במחיאות כפיים אבל חששו להפריע לזמר המופיע במחיאותיהם ולכן שתקו, נותנים לאמן את המרחב. את המעיל המפורסם המוזכר בשיר הוא קנה אחרי שספר שיריו זכה בפרס גדול. עם כספי הזכייה נסע ללונדון, שוקל לבלות שם את חייו. בלונדון הקרה והגשומה צריך מעיל ואיזה מעיל יהיה נעים יותר ממעיל של חברת "ברברי"? (צליל רוכסן) תמיד ידע להתלבש יפה. אביו היה מנהל של מפעל לחליפות וכבר כעולל היו תופרים חליפות למידותיו החמודות. גם כשהחל להופיע, נהג ללבוש חליפות, אבל מאז חלפו להן שנות ה-60' ואיתן חליפות הפכו סמלים שמסמנים מרובעים. לכן בזמן שהופיע הוא בילה עם כוכבים כמו ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן וג'ימי הנדריקס, הוא הפסיק להסתובב בחליפות.


בסיבוב ההופעות הזה החליט ללבוש על הבמה חליפת ספארי, כאילו הוא מסייר בג'ונגלים העירוניים של העולם. עכשיו מול הקהל הזה, הבגדים האלה הרגישו מסורבלים ומטופשים כמו תחפושת או בדיחה לא מצחיקה שמשתהה באוויר ודועכת וכמו שהוא רצה אז לעזוב את לונדון הגשומה, כך רצה עכשיו לעזוב את הבמה.


בסוף השיר לאונרד כהן עצר את ההופעה. מובך, ניסה להסביר עצמו לקהל וביקש "אני מקווה שתהיו סבלניים איתי, השירים האלה הפכו למעין מדיטציות עבורי ולפעמים אני פשוט לא מצליח להתרומם איתן ואני מרגיש שאני מרמה אתכם. אז ננסה שוב ואם זה לא יצליח, נפסיק."


הוא ראה את האהבה בעינו של הקהל והרגיש שאם הוא לא נותן להם הכל בהופעה, אז למעשה הוא לא נותן להם כלום. להפך, הוא לוקח. תמיד שאף למצוא את המקום הזה, המושלם. חלק משיריו דרשו ממנו שנים רבות כדי להיכתב וגם כשהקליט את אלבומיו, סירב להשאיר על התקליט משהו שלא היה בו אמת.


הוא חזר לשיר והקהל מחא כפיים בשמחה (מחיאות כפיים), אבל אז שוב נפל למבוכה. "תקשיבו" אמר, "אם זה לא ישתפר, אנחנו פשוט נחזיר לכם את הכסף". הקהל לא הבין מדוע. הם ראו עד כמה הוא מתקשה על הבמה וליבם יצא אליו, אבל בדיוק בגלל הכנות הזו, כנות שלא מוצאים ברוב ההופעות של רוב הזמרים, כל אחד ואחת בקהל הרגישו שזו זכות להיות כאן איתו. הוא המשיך. "יש לילות שבהם אדם מתרומם מהקרקע ויש לילות שבהם אדם לא מצליח והלילה אנחנו פשוט לא מצליחים."


תמיד היה נואם טוב. בבית הספר נבחר להוביל את קבוצת הדיונים, אבל הוא לא הסכים להצטרף לקבוצה שכל עיסוקה הוא ויכוח. "למה להוסיף מלחמות?" שאל, "אין מספיק?" עתה כשעבר מנאומים לשירים, ידע להסתמך על הדיבור כמקום בטוח להתחבא מאחוריו בכל פעם שמשהו בשירים לא הצליח. "כתוב בקבלה" אמר והקהל הישראלי צחק מהאח שמרביץ בהם תורה מחויכת. "שאלא אם אדם וחווה יפנו זה אל זו, אלוהים לא ישב על כיסאו. איכשהו הצד הנשי והגברי שבי מסרבים לפנות זה אל זו הערב ואלוהים לא יושב על כיסאו וזה דבר נורא אם זה קורה בירושלים." הקהל צחק בשקט, מחכה למוצא פיו.


"אז תקשיבו, אנחנו נפסיק את ההופעה עכשיו ונחזור לאחור. שם ננסה להשיב את רוחנו ואם נצליח, נחזור". הוא אמר מול כל הקהל המופתע, הסתובב והלך. מאחורי הקלעים הפציר כהן במפיקים שיחזירו לקהל את הכסף שלהם. "אני לא יכול לזייף את זה" אמר. "אני לא מצליח". אז הוא קם, "אני בורח" ולמרות הפצרות חבריו ללהקה, התחיל לרוץ לכיוון הדלת. (צליל ידית)


תמיד אהב להשאיר לעצמו דרך מילוט. (רעש גשם) כמו הפעם שהלך בלונדון הגשומה וראה פתאום בתוך אחד הבנקים פקיד שזוף עם משקפי שמש שהיו כהתרסה חצופה אל מול הגשם האנגלי. הפקיד הסביר לו שהוא מיוון וששם על שפת הים התיכון, השמש חמה גם בחורף. בהשראת הפקיד לאונרד כהן נמלט מהעיר הגשומה אל האי היווני עם השם המיתולוגי "הידרה". שם חי בחברת אמנים ואפילו מצא אהבה. כמה רצה להיות שם עכשיו, לשבת מחובק מול הגלים במקום כאן, מוקף בכל הלחץ של מאחורי הקלעים. (שאון הגלים)


המפיק עצר אותו בדרך והסביר לו שהקהל לא רוצה את הכסף בחזרה. הוא הסביר שילדים וחיילים הגיעו מכל רחבי הארץ רק בשביל לראות אותו. לאונרד כהן עצר את מנוסתו והסכים לשבת לרגע ולנסות לאסוף את עצמו מחדש. חברי הלהקה הפצירו בו לשוב אל הבמה. אחד מהם אמר, "תראה את כל החיילים האלה בקהל. אתה חושב שהם רוצים ללבוש מדים ולהחזיק רובים? זה פשוט משהו שהם צריכים לעשות. להופיע זה מה שאתה צריך לעשות, אז פשוט תעשה את זה." פתאום לאונרד כהן ידע מה הוא צריך לעשות.


מאז שהיה קטן, אמא שלו אמרה לו שבכל פעם שהוא מרגיש מבולבל ולא מסודר, שיתגלח. לכן קם מכיסאו לכיוון הכיור והמראה, הרים סכין גילוח והתחיל להתגלח (צליל גילוח). אחרי הגילוח התיישב בחזרה על הספה וסיפר לחבריו שפעם אחת כבר הרגיש כך בזמן הופעה. זו הייתה אחת ההופעות שלו במונטריאול, מולדתו, כשכל המשפחה שלו הגיעה לראות את ההופעה, כולל דודים ובני דודים. זה הרגיש מוזר, הרי כאן לא הייתה לו משפחה ועם זאת, הוא ידע שכן הייתה לו משפחה כאן. שכן בעוד היה יכול להחליט לעזוב את מועדון הדיונים, את קבוצות המשוררים ואת חבורות הזמרים, בקהל הייתה קבוצה אחרת שנולד לתוכה ומעולם לא חשב לעוזבה בדיוק כמו משפחה.


"שקט" קרא פתאום אחד הנגנים. "תקשיבו לקהל" (קהל שר "הבאנו שלום עליכם") כולם קמו וצעדו לכיוון הבמה. מאזור הבמה נשמעו צלילים מוזרים. הקהל כולו החליט שאם לאונרד כהן לא שר להם, הם ישירו לו. וכמקהלה אחת החלו לשיר "הבאנו שלום עליכם". (קהל שר) עד סוף השיר לאונרד כהן ניצב בחזרה על הבמה. הגיטרה בידיו, עיניו נוצצות וחיוך מתנוסס על פניו. כשנגמרה שירת המקהלה, הקהל שתק.


(צלילי גיטרה)


הוא התחיל לשיר את השיר "הי ככה לא אומרים שלום". הקול שלו היה צרוד והגיטרה שלו זייפה, אבל זה היה מה שזה היה ובעיניהם הנוצצות של הקהל הוא ראה שיש ברגע הפגום הזה משהו נוצץ מהמושלם. ההופעה המשיכה, הנגנים פתאום הופתעו לראות שהקהל הזה במדינה הקטנה הזו מכיר את כל המילים של כל השירים ושהוא מתחבר אל השירים האלה כאילו שהיו שלו. דרך החיבור הזה גם הם התחילו לנגן את השירים מחדש כאילו שהם פוגשים אותם עם הקהל בפעם הראשונה.


בסוף הגיע הזמן לשיר האחרון. זה היה "שלום לך מריאן" אותו כתב לאישה האהובה שהשאיר מאחור על האי ההוא ביוון. (גלים) היה לו נפלא שם בחיים של שמש וגלים, של סיפורים קטנים ואהבה גדולה כשכל הקהל שהיה נחוץ לשיריו היה זוג העיניים של אהובתו. אבל משהו בתוכו ידע בצער שגם זה לא היה אלא פרק אחד מחיים ארוכים. השיר הזה היה אמור להיות שיר שמבקש ממנה לשוב אליו, אך כשסיים לעבוד עליו, היה כבר רחוק מאוד בטנסי מכל המקומות, שם רכב על סוסים ועבד על אלבום והשיר הפך לשיר פרידה. כאן מול הקהל הירושלמי, הפרידה שבשיר התגברה. זו לא הייתה פרידה מחיי ההופעות וממחיאות הכפיים, אלא פרידה מכל החיים האחרים עליהם ויתר כדי להגיע לרגע הזה. דבר אינו מושלם, הבין בזמן ששר את המילים המוכרות של השיר.


פתאום נזכר שבאותה הקבלה היהודית שהזכיר כשנפרד מהקהל, מסופר שהעולם הזה אינו אלא קליפה המסתירה את זיו השכינה. בעולם כזה, האור מציץ רק מהסדקים, מהדברים שאינם מושלמים.

כשהשיר הסתיים, מעיניו של לאונרד כהן זלגו דמעות שהגיעו עד לסנטר. הוא לא היה היחיד שבכה, כל חברי הלהקה בכו איתו ואיתם נצצו עיני הקהל כולו. נבוך שכך הוא בוכה מול הקהל, לאונרד כהן הודה להם על ערב נפלא ועזב את הבמה. שם הוא והלקה חיבקו זה את זה והמשיכו לבכות, אבל הקהל סירב ללכת. הם מחאו כפיים ורקעו ברגליים, קוראים לו לשוב אליהם. (שריקות ומחיאות כפיים) לא הייתה ברירה. כהן ניגב את עיניו ושב להגיד לכולם שוב תודה.

מאחורי הקלעים חברי הלהקה הסכימו שמעולם לא חוו הופעה כזו ומעולם לא ראו קהל כזה. הם לא הפסיקו לדבר על האופן שבו הקהל הזה שר איתם את כל השירים, אבל לאונרד כהן שתק.


(צלילי גיטרה)


היו לו מחשבות חדשות לסדר ומסלול חדש לתכנן. הוא עוד ימשיך לכתוב שירים רבים ולתקן אותם במשך שנים בחיפוש אחר השיר המושלם המתחבא אי שם במגדל השירה. הוא יוציא עוד ספרים ויזכה בפרסים ויקליט אלבומים נוספים והוא יופיע עוד פעמים רבות על במות שונות ומשונות. הוא יספיק להיות להיט חדש ואכזבה ישנה ולמצוא עוד הרבה אהבה. הוא עוד יהיה נזיר מתבודד על ההר ושיכור מתנדנד על הבר. הוא עוד יהיה אבא מודאג וסבא גאה כובש לבבות ובודד. הוא יהיה עשיר שאיבד את הונו וכוכב שממלא אצטדיונים ברגע והוא גם ישוב לישראל.


שנה אחרי אותה הופעה פרצה בישראל מלחמת יום הכיפורים האיומה והוא נאמן לאותו החיבור שפגש, הגיע כדי לעזור. איש לא היה מוכן לתת בידו רובה, אבל למה לא גיטרה? וכך מלווה בזמרים ישראלים כמו אושיק לוי ומתי כספי נדד בין בסיסים בסיני ונתן לחיילים המותשים הפוגה מבורכת בצורת שירים. הוא ישוב להופיע שם שוב שנים אחרי כן, הפעם שוב בחליפה ובכל הופעה הוא ימצא פה דור חדש שנכבש בשיריו.


אבל עכשיו, עם חברי הלהקה הבוכים ורעשי הקהל הדועכים, לא ניתן היה לדמיין מה העתיד עוד צופן. ניתן היה רק להודות לקהל על התיקון בכיוון המצפן הפנימי, לו אנו קוראים המצפון. להרים את הגיטרה ולשיר שכמו ציפור על חוט תיל, כמו זמר שיכור מיין, הוא ניסה בדרכו להיות חופשי.


(צלצולי פעמונים)


מוזיקה יכולה להעיר את הנפש. היא יכולה להיות יפה ומושלמת ונעימה לאוזן וגם הופעה מול קהל כל כך גדול יכולה להיות מאוד מרגשת. לאונרד כהן הצליח ברגע אחד לחצות קו גבול אחד חשוב. הוא הבין שכדי לתת לקהל משהו אמיתי, הוא צריך להתעלם מהשלמות הזאת וההערצה של הקהל. ולגלות את האור שמציץ מהסדקים, ממה שלא מושלם. הוא נזכר במה שמביא אמן אמיתי להופיע מול קהל, בלב. לב שאיננו שלם אבל שכל מילה וצליל שיוצאת ממנו, פוגשת בלב אחר שמקשיב לה.


הרבה שנים אחר כך לאונרד יכתוב שיר אחר ושמו "הללויה". כמו בהופעה ההיא, גם השיר הזה הוא תודה על כל מה שיש וגם סיפור על משהו שהוא לא מושלם אבל הוא אמיתי וכנה. ואתם? על מה הייתם כותבים שיר?

(מנגינה)


על איזה רגש הייתם רוצים לספר לכל העולם או אפילו למישהו אחר ישר מהלב?


מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו. נשמח אם תתמכו בנו בדף הפטריון שלנו. התומכים יזכו לתכנים בלעדיים, הנחות לספרי הוצאת פנק ואפילו לשמוע אגדות אמיתיות חדשות שלא תוכלו למצוא כאן. הקישור מופיע בתיאור הפרק, כמו גם הקישור לרכישת הספר. הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג". תודה לבית אביחי שתמכו בעונה זו.


את האגדה הזו קראה עבורכם שירה בן חמו. הפיקה יסמין שפט, ערכה תות שגיא וביים עומרי בן דור. אני תום בייקין-אוחיון.


ואם רק תסתכלו טוב, טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.


(צלילי סיום)


89 views0 comments

Comments


bottom of page