top of page

אדם ואדמה - פרק 42 - על הכאב הגברי, רגשות מודחקים, התמכרויות ומה שפחות מדובר - רפיק ידידיה





רוני: היי לכולם, ברוכים הבאים לפרק מספר 42 של "אדם ואדמה". אם אתם חדשים או חדשות כאן,

"אדם ואדמה" היא תוכנית אירוח שעוסקת בחיבור האותנטי שבין האדם לטבע. בהתפתחות, צמיחה, רוחניות, בריאות ובניסיון להבין איך לחיות נכון את העולם.

לפני שאנחנו צוללים לתוך הפרק, אני אספר שב-14-15/7 אני מגיעה לארץ ומעבירה ריטריט יוגה, סוף שבוע שלם של יוגה. תרגולי מדיטציה ונשימות, סדנת אקרו-יוגה. בקיצור, יהיה שם הרבה, הרבה דברים סוף שבוע שלם של אוכל מזין ולינה במקום מדהים במושב עופר בחוף הכרמל. אז אני מצרפת כאן בלינק בתיאור למטה את כל הפרטים על הריטריט אם זה משהו שמעניין אתכם ובא לכם להצטרף. יהיה ממש, ממש כיף שתיקחו חלק.

ובפרק של היום אני מארחת את רפיק ידידיה. רפיק הוא נשיא עמותת "דרך גבר" שמפיקה את שיווה, פסטיבל הגברים בישראל. בנוסף לזה, הוא פיתח שיטה לשינוי הרגלים וגמילה מהתמכרויות. מאמן רוחני ומורה למדיטציה.

בפרק הקרוב דיברנו על גבריות בריאה, מהו הכאב הגברי, על המחיר שגברים משלמים בחיים מנותקים מרגש ואיך כל זה משפיע על התמכרויות ועל סוגי התמכרויות. וגם על שאר הדברים שפחות מדוברים. בקיצור, פרק מאוד, מאוד מעניין. אז זאת הזדמנות טובה להגיד שאם אהבתם את הפרק, יהיה ממש כיף שתפיצו ותעבירו אותו הלאה למי שהתוכן הזה עשוי להיות רלוונטי גם לו.

ותהנו מלא ותספרו לנו איך היה.


[מוזיקה]


רוני: היי רפיק ידידיה.


רפיק: שלום רוני אוחנה.


רוני: אני שמחה מאוד לארח אותך. ושמחה לשים את הנושא הזה פה, כאן על השולחן, לנרמל אותו. כולנו צמאים גם למידע מהכיוון הזה. אז כיף שאתה כאן. אז אולי באמת תספר לנו רגע עליך ועל מה שאתה עושה.


רפיק: אני עושה המון, המון, המון דברים. אני אומן, אני יוצר, כתבתי ספרים והפקתי סדנאות ותוכניות טלוויזיה. כרגע אני מתמקד בהתמכרויות רכות והרגלים מזיקים. בעיקר אצל גברים. אני מוצא שההתמכרויות הגבריות הוא משהו שמוכר לי. גם אני הייתי, התמודדתי עם חלקן. אני לא מדבר על התמכרויות קשות של אלכוהוליזם או להיות נרקומן זרוק איפשהו. אבל סיגריות, פורנו, ניקוטין, קנאביס, סמרטפונים, אכילה רגשית, לקיתי בהכל. אז זה מסמיך אותי. וחוץ מזה שלמדתי קואצ'ינג, אז אני יודע איך ללוות אנשים בתהליכי שינוי הרגלים. וחוץ מזה, בהגדרה הרוחנית שלי אני בודהיסט והבודהה דיבר הרבה על להיות מודע לאיך אתה פועל בעולם. כלומר, לראות פעולות של שטיפת כלים, מקלחת, ניקיון הבית, סידור מיטה כפעולות שדורשות מודעות מלאה ולא לחשוב תוך כדי על דברים אחרים. וזה מאוד קשה. זה מאוד קשה ואני מתאמן בזה הרבה שנים בהצלחה חלקית ולפעמים בהצלחה יותר רבה. אז בהחלט כל הנושא הזה של הרגלים, איך אני פועל בעולם, איך אני ממלא חורים רגשיים, שעמום, לחץ בשטויות, ממלא בור בקיצור. זה אני רוצה לעזור לעצמי להפסיק עם זה ולרעיי, אחיי הגברים.


רוני: מלא בורות זה מרגיש לי אחד הדברים. כאילו גם בתור אישה אני יכולה להגיד. מי מאיתנו ברגע של שעמום או חוסר מעש כזה מחפש מהר איך להעסיק את המוח, רק לא, רק לא להתמודד עם השקט.


רפיק: זה שעמום לכאורה כי החיים שלנו הם עשירים מאוד. יש לנו הרבה פיתויים וגירויים. ועל זה גם להרגיש שעמום. זה כבר חמדנות. בעיניי הרגעים האלה שאני יושב בבית שלי החם והנעים ורואה טלוויזיה ויש לידי את הסמרטפון שלי ובכל זאת אני קם והולך לחפש איזה נשנוש בארון, זה באמת קצת פתטי בעיני עצמי. כאילו מה חסר לך? מה? מה? אני חושב על הימים האלה שהייתי נגיד נמצא בסיני, יושב בחושה שלי, בוהה בים ולא צריך כלום. ואני זוכר שהיו לי מציאויות שבהן הסתפקתי בהווה. אני זוכר סדנאות ויפסאנה מדהימות. זאת אומרת, את חוויית ההסתפקות אני מכיר. ועם זאת, החיים האלה שאנחנו חיים במערב השופע הופך אותנו קצת למנומנמים וקצת אני מרגיש שאנחנו מרעילים את עצמנו ביותר מדי סוכר, גלוטן, פורנו, עישונים. ואני, המגמה שלי בחיים זה להוריד. להוריד קפה, להוריד גלוטן, להוריד ואז לעלות ואז להוריד. השיטה שלי נקראת להתחיל להפסיק. כי אני לא מאמין בלהפסיק. אני לא נזיר, אני לא רוצה להפסיק. אבל להתחיל להפסיק ואז להפסיק את ההפסקה ואז להתחיל שוב להפסיק, זה נראה לי חיים דינמיים, חיים של ריקוד.


רוני: זה שם מעולה להתחיל להפסיק. אני רוצה להגיד, כאילו אמרת שטיפה חמדנות כביכול שיהיה לנו חסר, אבל מרגיש לי שתמיד חסר. בכל זאת כאילו חסר. זה מרגיש לי חלק מהחוויה האנושית אפילו. אני חושבת שהתחלת לדבר על התמכרויות ולי מרגיש שאולי שוב פעם, אין לי אפס ידע בנושא, אבל מרגיש שזה אחד הזרעים אולי להתמכרויות, תחושת החוסר הזאתי שאנחנו חווים בפנים. אתה רוצה למלא איזשהו צורך דרך פעולה מסוימת.


רפיק: כן, אבל החוסר הזה כמו שאת אומרת ברוב תבונה הוא קבוע. קבוע במערכת. גם הבודהה התייחס אליו ותחשבי שהוא דיבר על זה לפני 2500 שנה שאנשים חיו חיים באמת, באמת פשוטים. ובכל זאת הוא דיבר על התחושה של הריק ועל התשוקה למלא את הריק. אז אפשר להתייחס לזה כקבוע במשוואה של החיים ועדיין אנחנו חיים עכשיו בתקופה שבה הריק הזה הוא נורא, נורא גדול כי אנחנו מוקפים בהסחות דעת ובשפע ואנחנו לא מתמודדים איתו. אנחנו בעצם בורחים ממנו יותר מאשר האדם הקדמון. [מצחקק] יותר מהבדואי שיושב עכשיו ב...בסיני. יותר מלא יודע מה, ההודי הזה שעכשיו יושב על הבסטה שלו באמצע כביש ראשי.


רוני: ואולי לנו יש יותר בעיות? כאילו סימן שאלה. אני שמה את זה כאן, לא יודעת.


רפיק: אני חושב שזו התחושה של כל הישראלים שמטיילים במזרח או בעולם השלישי שהם פתאום רואים פשטות שאינה, אינה מודעת לפשטותה. מן איזה הוויה מאוד ראשונית שאנחנו המתוחכמים לכאורה, יצאנו ממנה, אבל מה הרווחנו? הרווחנו רק יותר לחץ. באמת, אנשים נורא, נורא לחוצים. כל הזמן בסטרס. על מה? אנחנו ממש מפונקים. טוב לנו. אנחנו ממש מבורכים.


רוני: איך כל זה מתקשר בעיניך ספציפית לגברים ?


רפיק: זה לא. זה מצב קיומי. גברים ונשים, כולנו לוקים באותה, באותו חוסר שקט. אני התמחיתי בלהבין את חוסר השקט הגברי שהוא באמת שונה. הטעם שלו, הניחוח שלו, האנרגיה שלו היא שונה. אה...אנחנו מאוד...אנחנו מצד אחד פריבילגים, אנחנו המין השולט, הפטריארכיה כאן מנצחת כבר איזה 5000 שנה. לא יודע מה היה קודם, יש איזה שמועות שהיו תרבויות אחרות, אבל באמת כאילו, התרבות האנושית היא מאוד, מאוד מכוונת פאלוס. פאלוסצנטרית. אז לכאורה אנחנו לא יכולים לקטר. אין לנו זכות. למדתי פמיניזם באוניברסיטה ואני זוכר שהייתי יושב שם מכווץ. בתוך איזו תחושת אשמה קבועה.


רוני: וואלה.


רפיק: כן. וכל פעם שהייתי מנסה להעלות את הבעיה הגברית, אז הרגשתי לא נעים וגם הושתקתי הרבה פעמים ע"י חברותיי לספסל הלימודים כי אין לכם זכות לקטר. אבל יש כאב גברי מסוים שהוא לא כל כך בשיח כי גברים לא יודעים לדבר. [צוחק] הם לא יודעים לדבר את הכאב שלהם. אז אנחנו, ונשים מדהימות כבר מהמאה הקודמת, מתחילת המאה הקודמת צועקות את הצורך שלהן בהצלחה כזו או אחרת. זאת אומרת, היו כמה גלים לפמיניזם וכל פעם יש עוד התקדמות ועוד התקדמות. והנשים הן השראה. התנועה הנשית היא השראה. התנועה הגברית היא בטלה בשישים. אני רואה נגיד בתקופה שהיה לנו את פסטיבל שיווה ושאקטי שהם שני פסטיבלים שנולדו ביחד בשנת 2002. שאקטי, כבר לשאקטי הראשונה הגיעו 300 נשים ולשיווה הגיעו 30 גברים. והיחס הזה שהוא ממש יחס של זרעון וביצית, נשמר במשך שנים כששיווה היה 100 גברים, אז שאקטי הייתה 1000 נשים. זאת אומרת, נשים מבינות יותר טוב את הצורך בלדבר, בלהתחבק ולשתף ולפתוח את הלב. וגברים אפס מה לעשות, עשרים שנה יש לי את שיווה. התחלנו אותו ב-2003. השנה הוא חוגג 20. ואנחנו עכשיו 400.


רוני: מה קרה לקפיצה הזאתי?


רפיק: זו לא קפיצה, זו גדילה. זו גדילה מאוד איטית של 10% בשנה. אנחנו פשוט מאוד קשה להביא גברים לשבת על מחצלת ולספר על זה שהוא מרגיש אשמה על זה שהוא נתן סטירה לבן שלו.


רוני: למה?


רפיק: אה...תראי, אני חושב שאנחנו, אם נפתח את זה, אז אני חושב שיש הסללה לגברי, הגברי, הזכרי מוסלל להיות לוחם. אם לא לוחם בקרב עם חניתות וחרבות, הוא צריך להילחם את מאבק החיים, להיות PROVIDER, מה זה פרוביידר? זה להביא בתקופות קודמות זה באמת היה להביא איזה חיה, איזה צבי הביתה לשבט. אחר כך זה באמת נהיה לשבור את הגב בשדה וto provide לא יודע מה, כאילו חקלאות ו,


רוני: מזון.


רפיק: אחר כך זה נהיה לשבור, כן, מזון ואחר כך זה לשבור את הגב במפעלים או במכרות. זאת אומרת, זה אלפי שנים של הסללה של אתה תסבול בשקט וגם אתן סובלות, גם הנשים כמובן בצער יולדות בנים והרבה פעמים. בכלל, יש סבל אנושי. כבודהיסט אני ממש מצווה לראות אותו. הבודהה טען שרק ע"י פתיחת הלב אל הכמויות של הסבל העולמי, אתה יכול להגיע למידת החמלה. כלומר, להתעלות מעל זה. אז באמת יש סבל לכולם. הטעם של הסבל הגברי קשור בזה שאסור לו לקטר. להפך, כאילו קיטורים נחשב עמדה נקבית. אתה כוסית, אתה הומו. אם אתה מקטר, אתה מייבב. אז הסללה הזאת להיות לוחם, להיות פרוביידר, הפכה אותנו לקשים. קשים עם עצמנו.


רוני: אני רוצה להגיד לך שבתור אישה, גם לנשים היום זה מרגיש שפגיעות זה איזשהו צד שמביע חולשה. אני בטוחה שלגברים זה משמעותית הרבה, הרבה יותר קשה, אבל גם עבורי, חונכתי באיזשהו אופן תרבותי שגרם לי להרגיש שלהראות פגיעות זה מביע צד של מישהו שמוותר שהוא חלש, שהוא פגיע. ובטבע אתה לא רוצה להיות הצד הפגיע, אתה לא רוצה להיות הצד החלש.


רפיק: כן, אבל עדיין בסיסטרהוד ובמרחבים הפנימיים יש לכם יותר לגיטימציה.


רוני: נכון, חד משמעית.


רפיק: ולנו השריון הרגשי הוא קליפה שנורא, נורא קשה, היא לא גמישה. בואי נגיד שבשיווה באמת, מה שאנחנו עושים במעגלי הגברים זה להתאמן בלהוריד את השריון הרגשי, לפתוח את הלב, לספר על הפדיחות שלך או על הספקות שלך או על ההצלחות שלך ואז לצאת חזרה לעולם וללבוש אותו חזרה. העניין הוא שהוא באמת חלוד.


רוני: אז בוא נלך באמת לשורש של זה, כאילו מה בעיניך, מאיפה התחילה להתבסס כל העמדה הזאתי שגברים מטפחים?


רפיק: אז קודם כל, אנחנו מוסללים חברתית, זה בטוח, בטוח. כאילו באמת גם בישראל אתה יודע שאתה הולך להיות חייל ומגיל מסוים, נגיד 12, התחלתי לשאול את עצמי לאן אני אלך והאם אני אהיה ג'ובניק ואם אני אלך לקרב. אז המחשבה הזאת שאני אצטרך להיהרג בשביל המדינה או אפילו לא להיהרג, להיפצע או אפילו לא להיפצע, לעבור איזה קרב ולהיות בהלם מזה שאני רואה חבר שלי נהרג לידי. זאת אומרת, כל הדברים האלה הם כבר ביום הזיכרון, אני זוכר דודו, יש את השיר על דודו שהיה נורא רלוונטי עבורי. לא יודע אם ילדים, אם נוער היום מקבל את השיר העצוב הזה על הלוחם החמוד, התמים, אה...אה...יש עוד שיר על ה...עוד איזה שיר. יש הרבה ברפרטואר הישראלי. מכינים אותך לזה שאתה יכול ללכת לאיזה קרב ולגמור גופה על גבעה.

אה...ובאמת אני זוכר את הטירונות כמשהו נוראי. אפילו שעברתי טירונות יחסית קלה, אה...משהו מאוד, מאוד אה, מה שנקרא, מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. כאילו תסבול, תסבול. תלמד לסבול. ואני חושב שזה מאוד, מאוד חזק אחר כך. כאילו זה גם אחר כך פוגש אותנו בטיולים במזרח. זה פוגש אותנו בהרבה מקומות, תסבול. האישה שלך כועסת עליך, אה אתה גבר, תסבול בשקט. אה, קשה לך בעבודה, תסבול בשקט. נורא, נורא קשה TO UNDO, TO REVERSE THE MOTION כאילו להגיד לגבר, לא, מה פתאום, תקטר, תתבכיין, בוא, אוהבים אותך. זה, זה נורא קשה.


רוני: אני חושבת גם, כן,


רפיק: תגידי ואז אני אגיד.


רוני: לא, אני חושבת שגם עכשיו אם המאזינים הגברים שלנו שומעים אותנו ואתה אומר להם, אוקיי, יש לכם אפשרות, תרדו מהעמדה הזאתי ותקטרו, הם לא יבחרו בה.


רפיק: לא כולם, אבל יש מספיק, יותר ויותר לשמחתנו, העבודה שאנחנו עושים היא מספיק טובה ויש ספרות. הספר הכי חשוב שבעצם אני עובד איתו נקרא "אני לא רוצה לדבר על זה" של טרנס ריל. קיבלתי אותו לפני איזה 15 שנה והיה לו בום. כי הוא בעצם אמר, הוא אמר 'הדיכאון הגברי הוא סמוי'. אתה יכול בעצם להתייחס להרבה גברים בתור מדוכאים פוטנציאלית. אתה לא יודע, זה לא כמו הדיכאון הנשי שהוא יכול להיות רגשי ואפילו עם דמעות או להשתבלל בתוך מיטה ולא לצאת כמה ימים, שהוא דיכאון נוכח. הדיכאון הגברי הוא סמוי. הוא כל כך סמוי שאפילו הגבר לא יודע שהוא בדיכאון. אבל הוא אמר, כאילו התאוריה שלו אומרת שאם נסתכל על פרמטרים מסוימים, אנחנו נראה שגברים הם מדוכאים.


רוני: לפי מה?


רפיק: אה...שמחת החיים, התמכרויות, אה התאבדויות, אלימות. אפשר לראות שהגבר בגלל שהוא לא יודע לבטא את המצוקה שלו, אז הוא...אז הוא יכול למצוא את עצמו בבלגן כלכלי, באיזו השקעה לא נכונה. אה חולה, חולה, בוגד, מסתיר. הרבה הסתרה. בעצם הדיכאון הסמוי מייצג עיקרון של תחריש. תחריש את המצוקה שלך, שאף אחד לא ידע. אה...אז אני עובד עם גברים שמכורים ואני מכוון אותם למקום הזה של למה אתה, מה יושב מתחת להתמכרות. למה אתה עושה פורנו בלילה כל הזמן ולא שוכב אחר כך עם אשתך? למה אתה מעשן או עושה קוק בלילה ואז לא יכול לקום לעבודה? על מה זה יושב? הם אומרים לי 'לא, אני אוהב את זה'. להם התשובה היא מאוד, מאוד ברורה. הם לא יגידו לי 'בגלל השריון הרגשי שאני חייב לתפעל אותו כי החיים שלי מאוד קשים, אז אני לוקח משככי כאבים'. והם לא אומרים משפט כזה. הם אומרים 'כיף לי לעשות פורנו' או 'כיף לי לשתות דרינקים'.


רוני: כל אלה שציינת הם לא בסדר בעיניך?


רפיק: אה...אם באמת זה פתולוגי, אם הגבר כבר הגיע אליי, סימן שהוא יודע שיש שם בעיה. אבל כשאני מנסה לחקור אותו ולהגיד לו מה יושב מתחת להרגל, זה נשמע נורא משונה. עכשיו אני ממש עובד עם גבר שעושה קוק כל ערב והוא לא עושה אהבה עם בת הזוג שלו והוא לא יוצא מהבית והוא לא מבקר את המשפחה. ככה שהוא יודע שיש בעיה, הוא רואה אותה. אבל כשאני שואל אותו מה יש מתחת ואני מדבר איתו על הנער שהוא היה, אז הוא לא מחבר את הנקודות. לא יוצאת תמונה. הוא אומר לי 'תראה, אני נורא אוהב לעשות קוק, אני רגיל לעשות קוק ו...ואני אוהב את הקוק'. אז זו נראית לו הסיבה היחידה לכך שהוא מכור. ואני כל הזמן מחזיר אותו לרעיון שאולי בכל זאת יש איזה כאב סמוי שהוא מחזיק כבר הרבה שנים והוא לא רוצה להתמודד איתו ולכן הוא מתמסטל בערב. כנראה שזה יצליח, עם רוב הגברים אני מצליח. הם מבינים את הלוגיקה. זו לא לוגיקה כזאת מסובכת.


רוני: כי אתה חושב שבאמת יש קשר בין חוסר היכולת של גברים לתקשר את הרגשות שלהם החוצה להתמכרויות?


רפיק: כן, כן. זה, זה, מה שנקרא דה סנסיטיזציה. חוסר רגישות. אנחנו מקהים. הקוק או הפורנו או הדרינקים או וואטאבר, אפילו אכילה רגשית וסוכר, זה הכל כדי לא להרגיש. הילד הקטן שהיינו הוא הרגיש. היה לו מערכת של זרימה אנרגטית נהדרת, אבל הדבר הזה נעצר והזרימה נתקעה. והגבר כאילו מפוצל. הוא מפוצל בין עולמו הרגשי שממשיך לחיות. זה שהוא לא בקשר עם עולמו הרגשי זה לא אומר שהוא לא מרגיש. הוא מאוד, מאוד מרגיש. הוא נפגע, הוא נעלב, הוא שמח, הוא מקווה, הוא מתרגש, הוא נשאר ילד. אבל בינו ובין הגבר שיוצא לעבודה ולהיות פרוביידר יש איזה בלוק, יש מחסום כזה. הוא לא בקשר עם הילד. אוקיי? הוא לא מחובר לפגיעות שלו. ואז הוא גם לא מחובר לפגיעות של ילדיו או של זוגתו או של השכן שלו. וזה הרובד האלים הזה שאנחנו חיים בתוכו בישראל. מרגיש את זה מאוד, מאוד עכשיו. מדברים על זה הרבה, על הכבישים, כמה אלימות יש בכבישים שגברים פשוט דופקים אחד לשני קסדות בראש ומפוצצים חלונות. ועכשיו מישהו נדקר במעבר חציה. למה? כי הוא זרק מילה. עכשיו, הבחור שדקר אותו, אני אגיד לך משהו בודהיסטי. זה יקומם עליי, אנשים מאוד קשה להם שאני אומר את זה. אני מלא חמלה גם כלפי הדוקר כי הדוקר הזה הוא לא, הוא לא איש רע, אין אנשים רעים. זה מישהו שבטוח עבר חיים קשים. נכון, יש בחירה, אני מסכים. אבל עדיין אני רואה שהוא קורבן והוא קורבן. שניהם קורבנות של חוסר רגישות וגם המרחב המיני, אין מה לדבר בכלל. על כל הפגיעות המיניות שקורות בגלל אותה קהות. היא לא ממש רוצה, היא לא יודעת להביע את זה, הוא יותר מדי חרמן, הוא לא מספיק רגיש בשביל לקלוט את הרמזים שלה. ואחר כך היא נפגעת. ואחר כך הוא מצטער.


רוני: ומה הפתרון בעיניך לכל אלה?


רפיק: אה...אני לא יודע כל כך להגיד פתרונות כמו שאני יודע שצריך לדבר על הבעיה. בדרך כלל כשמדברים על בעיות ומציפים תכנים כאלה, כשיש מודעות לדברים, כמו שאמר מורי האהוב אושו, הוא אמר "I don't teach you right and wrong, I teach you awareness" הוא היה אומר "Right and Wrong" נכון ולא נכון שייכים לשדה של המוסריות. ובאמת בעולם של המוסריות, אצל הבדואים, 'אני ארצח אותך אם אתה תיגע באחותי' ואצל האסקימוסים 'אני אציע לך את אחותי שתישן איתה בלילה'. כאילו במקום אחד אה...אה אוכלים בני אדם וזה נחשב קניבליזם ולא יודע, כאילו סתם, אני לא מדויק. אבל מה שאני מנסה להגיד, הפערים החברתיים יותר מדי גדולים בשביל שנוכל להגיד על משהו שהוא נכון או לא נכון. אבל אם יש מודעות ואתה מפתח לב פתוח וחמלה ורגישות, אתה תדע טוב מאוד, לא תצטרך במוסר עקיף, מוסר [מצחקק] שהורד עליך מאיזה מורה או רבי או בית דין כדי לדעת מה נכון או לא. אתה פשוט תרגיש את זה.


רוני: אבל אני חושבת שבשביל,


רפיק: קודם כל,


רוני: כן, קודם כל מה?


רפיק: קודם כל, קודם כל התשובה לשאלה מה עושים, זה קודם כל לדבר על זה ולפתח מודעות בכל הרמות. עד למטה, עד לילדים, עד לנוער. ואני חושב שזה די קורה. אני רואה יותר ויותר מסגרות חינוכיות שנותנות מקום לרעיון הזה שצריך לדבר בפגיעות על צרכים, על פחדים, על ספקות וללמד גברים לדעת לדבר את השפה הזאת.


רוני: אז זהו, אני מנסה להבין אבל איך אפשר באמת ללמד. השיח הזה הוא לא קרה במשך שנים, אז מה פתאום שהוא יקרה עכשיו?


רפיק: אז אני יותר אופטימי כי אני רואה מה היה נגיד לפני מאות שנים, במאות שנים האחרונות כאילו ומה קרה לנו מאז הסיקסטיז. אז אני אומר המגמה היא חיובית. את צודקת ש...שזה לא עוזר למישהו שהבן שלו חטף מכות מאיזה בריון בבית ספר. אבל אני אומר שהמגמה העולמית היא בכיוון של יותר, של יותר איזון. גברים מדברים את הקורבניות שלהם ואת הכאבים שלהם ונשים לוקחות יותר אחריות. הנשים מתעצמות והגברים מדברים את החולשה. זה יופי.


רוני: אתה חושב שזה משהו שאנחנו יכולים לתמוך בו נגיד בתור הורים כבר בגיל הצעיר לילדים?


רפיק: ברור, ברור. ברור שלשמוע דוגמא שאבא מדבר תקשורת מקרבת, מדבר בשפת הצרכים, לא מנחית פקודות, ברור. אנחנו חייבים. רוב האנושות חייתה בעולם שבו הגברים הנחיתו פקודות וכך היו עושים. אני חושב על בנים, לא יודע בתקופה הוויקטוריאנית או בכלל תרבויות פטריארכליות, לא יודע, מוסלמיות וזה. אף אחד, אין שום דיאלוג, אין שום ספק. האבא יודע וזהו. אז אין ספק שזה שינוי חשוב. אני חושב שהשינוי הכי גדול שקורה זה בגלל שנשים גם יודעות לדבר ומקבלות השראה מאחיותיהן, אז יש איזה מן...יש איזה מן מידע שמתחיל לעבור עכשיו, במיוחד מאז ה-ME 2 לדברים שאנחנו לא ידענו. הדברים לא היו ברורים הדברים האלה, לא ידענו. אתן מלמדות אותנו. נשים מלמדות את ה...גברים שלהן. 'תיגע בי ככה, אל תיגע בי ככה', 'לא היה נעים כשדיברת אליי ככה', 'אולי לא שמת לב אבל אמרת ככה'. צריך, אתן פשוט יש לכן את ה...את הרגישות. רק שלפעמים, לא נתנו לכן להביע את זה. אז עכשיו הגיע הזמן שנשים מדברות את ה...רגישויות שלהן וגברים, אם הם יודעים להקשיב וזה בדיוק הבעיה שהרבה פעמים אנחנו נאטמים כשהאישה אומרת לי 'לא נגעת בי נעים' או 'דיברת באופן שכיווץ אותי'. אז אנחנו נעלבים [צוחק] זה מאוד ילדי. בכלל גברים הם ילדים. זה משהו שאתן צריכות להבין. כמה שאנחנו מסתירים את הילד הפגיע שאנחנו, אתן קולטות את זה, אני יודע. כאילו ברור שאתן קולטות את זה, אבל עדיין, אתן רוצות יותר, להחזיק יותר טוב את הדימוי.


רוני: תספר לנו קצת עליכם באמת.


רפיק: אז אנחנו ילדים ש...שעדיין לא מבינים את העולם. אני חושב שזה משהו שאתן לא יודעות כי אנחנו מאוד, מאוד מתביישים ומסתירים את זה שאנחנו מבולבלים. העולם הזה נורא, נורא גדול עלינו. אנחנו מקבלים ציווי 'לכו ותהיו פרוביידרים', אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה. ולפעמים זה בא לנו בסתירה עם רצונות אחרים שלנו כמו חופש או לגלות את עצמי או להגשים את עצמי. ואז אנחנו עושים דברים בהסתר. אתן לא יודעות שגברים מסתירים הרבה מאוד. יש לנו סודות. אנחנו בעצם אפילו צריכים להסתיר. יש לנו צורך למדר, להשאיר חלקים מהנפש שלנו שהאישה לא,


רוני: למה?


רפיק: צורך ילדי. זה הקופסה שלי, זה המגירה שלי, אה, אני לא רוצה שאף אחת תיכנס לשם. אולי משהו מול אמא. לא יודע. זה משהו תמים וחמוד. זה חמוד כשזה בן 5, זה לא חמוד כשזה בן 35.


רוני: אתה יודע, אני חושבת לרגע, אני מציפה את זה. זה לא בהכרח אומר שאני מזדהה עם זה, אבל אני רגע חושבת על, על זה שזה הרצון שגברים יהיו חזקים, זה משהו שהוא טבוע בנו מאוד. גם בנו הנשים. ואני חושבת שלא לכל הנשים זה קל לראות גבר שהוא פתאום מאוד רגיש או מאוד מדבר ופתוח כי יש איזו תחושה ש, שאת כזאת, אז את צריכה שהגבר ממולך יהיה קרקע מספיק יציבה להכיל את זה. ואת לא יכולה עכשיו עוד מישהו שמייצר עוד, אתה מבין מה אני אומרת?


רפיק: כן, אבל אין מה לעשות, אנחנו גם וגם. אנחנו גם חזקים וגם חלשים. ואם נשים רוצות שהגבר יהיה רק חזק, אז באיזשהו מקום הן כאילו אומרות 'אני רוצה להיות תמיד נזקקת או תלותית'. מכיוון שאתן עוברות עכשיו תהליך מדהים. לא עכשיו, כבר ב-100 ומשהו שנה האחרונה של חיזוק, אז זה דורש מהצד השני שגברים יעברו סוג של חילוש. זה פשוט דורש את זה. זו מתמטיקה של האנרגיה. זה לא אישי, אל תיקחו את זה באופן אישי.


רוני: [מצחקקת]


רפיק: יש לכם חלומות על גבר מסוקס שתמיד יהיה שם ותמיד תוכלי להישען עליו ולבטוח בו, אבל אין מה לעשות. בסופו של דבר, את מעדיפה שהגבר שלך יוכל להגיד לך 'נפגעתי', 'זה כיווץ אותי',


רוני: חד משמעית.


רפיק: עדיף גם וגם. שיהיה גם גבר מסוקס וחזק ותומך, אבל גם שלא ישמור דברים בבטן, שלא יהיו לו קופסאות כי הקופסאות האלה מה שקורה, הן לפעמים מרעילות אותנו. מרוב שאנחנו מפחדים שתיגשו לנו לקופסאות ותפתחו אותן, אז אנחנו שומרים שם דברים שאחר כך נרקבים. זה דימוי לדברים נפשיים. בעיקר חרדות. אני חושב שהדבר שהכי גברים לא רוצים להכיר בהם, כמו הדיכאון הגברי, זו החרדה הגברית. חרדת הביצוע. הפחד מסירוס.


רוני: בוא נדבר על זה יותר.


רפיק: תראי, אני נורא אוהב את פרויד ואני חושב שמה שהוא, כאילו פרויד בעצם את כל תורת הנפש שלו שם על חרדת הסירוס של הגבר.


רוני: מה זה אומר?


רפיק: כאילו שהתאוריה הפרוידיאנית אומרת שהילד, הבן, מרגיש פחד של סירוס כי לאבא שלו יש בולבול יותר גדול ממנו והוא מפחד שהאבא יחתוך לו את הזין. ולבנות הוא אמר פרויד משהו שקומם עליו נורא ואני חושב ששם דווקא יש שם איזו חוכמה. הוא אמר שלבנות יש קנאת פין. אני חושב שיש בזה משהו שפמיניזם היום נורא שולל את התפיסה הזאת, אבל אני יכול להסביר אותה עוד מעט. אבל נתקדם, נגיד שהילד שהוא גודל אז הוא נורא, נורא מתאמץ בעולם לפרוץ וללמוד ולעשות כסף ולהתעלות על אביו, יש אפילו איזה מונח כזה של רצח אב. אני אהיה יותר גדול מאבא שלי. התחרות הזאת גורמת לו להילחם בחבריו הגברים. אה...להתחרות. בעצם זה הופך, הרי כל התאוריה הפרוידיאנית אומרת שגברים הם תחרותיים כנגד גברים אחרים כי הם רוצים לסרס את האחרים, מפחד שיסרסו אותם. עכשיו כאילו כשירדו על פרויד ואמרו 'מה פתאום', נשים אמרו 'אין לי קנאת פין, צא מזה, אתה ממציא שטויות'. או למשל פרויד אמר שהאישה בגלל שיש לה קנאת פין, אז היא רוצה לעשות לעצמה ילד, תינוק. שהתינוק יהיה האקסטנשן שלה. אמרו לו 'מה פתאום, אנחנו לא רוצות תינוקות בתור אקסטנשן, מה סיבכת'. אז אני חושב שברובד האישי נשים לא כל כך מחוברות לתאוריה הפרוידיאנית, אבל אני חושב שבאופן קולקטיבי זה ממש מדויק. אני חושב שהחברה מסלילה גברים להתחרות אחד בשני והיא מסלילה נשים להיות אימהות דרך ומעצימות הרבה פעמים את הבן שלהן, את הילד שלהן כגדול. אני רואה את זה בכל כך הרבה משפחות שאימהות כאילו רואות את ההגשמה שלהן דרך הבן. זה ממש התאוריה הפרוידיאנית. 'אני אעשה תינוק והוא יהיה האקסט-, הוא ירפא לי את קנאת הפין שלי'.


רוני: אבל נראה לי שאפשר להגיד את זה גם על אם תיוולד בת. כאילו, יש המון סיפורים על מישהי שהיא לא הצליחה להיות בלרינה, אז היא משליכה על הבת שלה את כל החלומות שלה.


רפיק: אז הפרוידיאנים יגידו שגם כאן יש קנאת פאלוס. כי זה שאת רוצה שהיא תהיה בלרינה והיא תופיע, זה בעצם הצד שבך שרוצה להיות זקור ונוכח בעולם ו...זה לא משנה. אני לא רוצה להיכנס לדוגמאות ספציפיות. אני רק רוצה להגיד שפרויד זיהה משהו בחרדת הסירוס הגברית, הפחד שלנו שנהיה באין אונות, שלא נצליח לבצע, וואו, אני כל כך הרבה פוגש את זה בסיפורים של גברים. או שהם גומרים מהר, תסכול נוראי, נוראי, נוראי. הוא לא מצליח להיות בתוכה. איך שהוא נכנס, הוא גומר. והיא מתוסכלת והוא מתוסכל והתחושה של הכישלון. אה, זה גם קשור לפורנו. ההתמכרות לפורנו היא ההכי גדולה אני חושב מבין כל ההתמכרויות הגבריות. זה קשור באמת לרצון לסרס את עצמי.


רוני: מה הכוונה?


רפיק: גברים שמאוננים מורידים לעצמם את האון. הם פשוט מתרוקנים מתשוקה מינית. לפעמים פעמיים ביום, לפעמים אפילו יותר. שזה ממש סירוס עצמי. זה ממש מייצג בעיניי פחד מלהיות מיני. פחד מללכת עם האקדח טעון. אני מעדיף להסתובב בעולם עם אקדח בלי כדורים, אני אפרוק בבית. פחד מלהיות גבר. סירוס עצמי. בקיצור, כל העניין הזה, התחלנו, את זוכרת מאיפה התחלנו את זה? שאלת אותי כאילו על החרד-, כאילו על מה גברים מסתירים. אז חרדה. חרדה, חרדת ביצוע והיא מושלכת כמובן על להיות ביזנס מן גרוע, לעשות עסקים לא טובים, לקנות, שידפקו אותי שקניתי את האוטו, מה זה ידפקו אותי? מה זה ידפקו אותי? זה להיות נקבי. שהקבוצה שאני אוהד תפסיד בגמר. למה הם בוכים כשהם מפסידים? כי סורסתי, ההון שלי הלך. בקיצור, הדבר הזה מלווה גברים בהמון, המון, המון רבדים והרבה דימויים אפשר להביא לזה. ודווקא כאמור, ההפך, לדבר את זה, אה לשתף את זה. וואו כל גבר יהיה לו את הקטע הזה שהוא ייכנס למיטה עם אישה מתישהו, בגיל מוקדם או במאוחר, בגלל שיכרות או בגלל בעיות אחרות, יגיע הרגע שהוא לא, לא ידע לבצע. ואז האם הוא ידע להגיד? האם הוא יוכל לדבר על זה עם בת הזוג שלו? כדאי מאוד שכן. [צוחק] ממש כדאי, זה ממש מרפא לקבל חיבוק ואני אוהבת אותך. לא מצפה ממך כלום וואו. אנחנו צריכים לשמוע את המסר הזה. לא מצפים מאיתנו. אמא ציפתה מאיתנו, המדינה ציפתה מאיתנו, כל העולם כל הזמן אומר לך 'לך, תגשים, תרוץ' ואתה כולך מרגיש כמו בן 5, שהעולם הוא פלא ואני רוצה לעמוד ולהשתהות ולא רוצה לכבוש ולא רוצה, לא רוצה, לא רוצה לכבוש, לא רוצה להיות לוחם. וזה גם עוד פעם תחושה של ילד. מה ההפך מגבר? יש לזה שני הפכים. או אישה או ילד. אוקיי? אז כאילו המקום הזה שבאמת מרגיש כמו ילד והאישה הגדולה. הפער הוא כל כך עצום. בין הגבר שאתה אמור להיות או שראית בסרט ווידאו, בפורנו שלך, כן, איך הוא מספק אותה ובין מי שאתה, הפער הוא כל כך גדול. אתה כל כך מתבייש. איזה אדיר זה שיש לך בת זוג שיודעת לדבר את זה.


רוני: אני חושבת שלפני זה, איזה אדיר שאתה מרגיש בנוח לדבר את ה, את המבוכה הזאת.


רפיק: כן, כן. זה ממש מסע של חיים.


רוני: ממש. אני מנסה לחשוב כאילו על מישהו שנמצא בנקודה הזאתי וחושב לעצמו עכשיו מאיפה אני כאילו, מאיפה אני בכלל מתחיל.


רפיק: שיבוא לשיווה. כל חצי שנה יש לנו שיווה וזה באמת, אתה מגיע לשיווה ואתה רואה מעגל גברים מגברים ממש מבוגרים דרך צעירים וכולם שם סביב המדורה, דופקים דחקות וצחוקים ולפעמים גם שכטות ובירות אבל גם יושבים במעגל ומדברים על ההתמכרות שלי, על החתיכה שעשיתי עם אבא שלי. כאילו יש עומק עמוק מאוד ושטותניקיות טיפשית מאוד. ממש כאילו העולם הגברי בהתגלמותו. וזה נורא כיף. אז זאת ההזמנה שלי. רק שגברים אומרים 'מה אני אבוא, אין שם בחורות, מה אני אבוא'. נורא קשה, נורא קשה להביא גברים לשיווה.


רוני: זה כבר צעד עצום כאילו עבור גבר כאילו להצליח להשתחרר מכל ההיאחזויות האלה במחשבה והאמונות והערכים וכזה לשחרר אותם ולעשות את הצעד הזה.


רפיק: כן, אבל תשמעי, זו משימת חיים כי הגברים האלה, הם מחנכים את הדור הבא. מה שהם יחוו יוכפל, אם הם יפנימו את השיוואיות, אז הם יעניקו את זה לבנים שלהם. זה ממש משימת חיים ואני מוקדש לזה. ממש.


רוני: אני רוצה לשאול אותך, לחזור רגע לנקודה של הפורנו וההתמכרויות באופן כללי. לשאול אותך מה, מה כל כך רע בזה בעיניך?


רפיק: לא, זה לא רע. לא רע. אם זה, אם זה, קוראים לזה הפרעת שליטה בדחף. אם אתה לא שולט בזה וזה שולט בך, אבל אם אתה במידה עושה ג'וינט במסיבת טבע ו...ואוכל קינוחים טעימים ומלאי סוכר במסעדה, אין שום בעיה. לעשן סיגריה פעם ב. בוא נדפוק בינג' של קניות ביום הרווקים הסיני. אין שום בעיה. אבל הגבר שהוא לא במידה הוא יודע לזהות את זה ואז הוא צריך לפנות לעזרה. מה שהם לא יודעים לעשות כי לא יודעים לדבר.


רוני: אני רוצה לחזור איתך רגע ל, לנקודה הזאתי שדיברנו עליה בהתחלה של האשמה הגברית. לאותו שיעור שישבת בפמיניזם כי אני חושבת שבאמת הנקודה הזאת שהתחלת לדבר עליה היא לא מספיק פה בחוץ. ונראה לי שלא מעט יזדהו עם תחושת האשמה הגברית הקולקטיבית שהם סוחבים איתם. אולי רגע ניתן לזה מקום.


רפיק: כן.


רוני: מהי האשמה הגברית?


רפיק: אז זה מעניין. אחת התאוריות, אחת התאורטיקניות הפמיניסטיות נקראת אדריאן ליץ', ריץ' או ליץ'? וואי שאני לא אטעה בשם כאן, יאכלו לי את הראש. היא כתבה ספר שנקרא "ילוד אישה" והתאוריה שהיא אומרת שגבר, זה שהוא בעצם ילוד אישה ולא ילוד גבר, נידון ליחס דואלי כלפי הנקבי. כלומר, אמא שלו. מצד אחד, הערצה ומצד שני, סלידה. אני כאן מצמצם את התאוריה המאוד מורכבת הזאת, אני קצת מפשט אותה, אבל הדואליות שהגבר חש כלפי האישה זה מצד אחד כמיהה להעריץ אתכן ולהתבטל מולכן ולראות בכן ישויות גדולות מהחיים ובאותה מידה רצון הפוך. לבטל ואולי אפילו שנאת נשים. יש דבר כזה. אני חושב שגברים לרוב לא מודים בזה, הם פשוט לא מחוברים למקום בהם ששונא נשים. וגם כן, מה זה? איזו שנאה זאת? זה פחד. כאילו אם אני לא אמא, אם אני לא האישה שאני אוהב שהביאה אותי, שדואגת לי, אני לא כמוה, לי יש בולבול ולה יש פות, אז מי אני? כאילו השאלה הזאת מי אני, מלווה, מה זה גבר? אין, אני חושבת שאין שאלה מה זאת אישה. יש שאלה מה זה גבר. כל הזמן, מה זה גבר? מה זו גבריות? אז הגבר הוא משחק כדורגל. אז גבר הוא אומר 'אחי, מה עניינים אחי?' גבר זה אחד שאוהב מכוניות. גבר בפלייסטיישן. כאילו לאט, לאט להגדיר את עצמנו. עד גיל 50 עוד ימשיך, איזה גיל 50? עד גיל 70 הוא ימשיך לחפש מה מגדיר את הגבריות שלו. כי הוא לא אמא. הרצון לכבוש. אה מה זה גבר? גבר הוא זה שכובש את האישה. זו כל הסמטוחה הזאת. אז אני חושב שאם את שואלת על אשמה, אז אדריאן ליץ' שולחת אותנו לאיזה מן אשמה קיומית. זה מעבר לכל דבר. תמיד נהיה קטנים מכם באיזשהו מקום. תמיד נחפש איך אנחנו יוצרים יצירה שאתן יוצרות יחסית בקלות חיים. אתן לא יוצרות רק מיצג פלסטי או איזה מן,


רוני: וואי אני חושבת ש, שיהיו המון אבל שלא יזדהו עם מה שאתה אומר וירגישו בדיוק ההפך. שגברים תמיד יהיו יותר חזקים מהנשים.


רפיק: אני לא יודע מה זה חזקים.


רוני: אה...שולטים.


רפיק: בסדר, אבל זה קונסטרוקט חברתי. השליטה הגברית היא מבנה חברתי. זה לא, לא קיים, לא בכל עולם הטבע הגברים הם שולטים. תסתכלי על פילים, נקבות. אריות, לביאות נקבות. כל ה, כל החיים של שבט זה נקבות והצאצאים שלהן. אז אני לא חושב שאפשר להגיד על גברים שהם חזקים. אני חושב שמה שקרה עם הפטריארכיה זה שנוצר איזה מודל כזה שתחזק את עצמו מאוד, מאוד טוב דרך מלחמות. שיצר לגברים כאילו סיבה יותר, וגם יצרו אלוהים זכר. הפטריארכיה ידעה לחזק את עצמה. אבל עדיין אני חושב שבמהות הגברית יש תחושת נחיתות מול הנקבי ותחושה שצריך לכבוש את הנקבי, לשלוט בו כדי לשכך את החרדה או את הפחד סירוס שיש לי. ואני מסכים איתך שזו מחשבה מאוד עמוקה ומאוד פילוסופית ויש הרבה אנשים שיגידו איזה שטויות. אבל אני שם, אני חי ברבדים האלה של המבנים החברתיים העמוקים. זה מה שמעניין אותי.


רוני: אני רוצה לגעת טיפה בנושא של...של אלימות ולשאול אותך איך אפשר אממ...לרפא אותה? כאילו כבר, כבר מגילאים קטנים או, או איך לייצר, אולי זאתי השאלה הנכונה יותר, איך לייצר גבריות שהיא בריאה בעיניך או אם יש דבר כזה או מה זה בעיניך אומר גבריות בריאה?


רפיק: וואו, וואו. תראי, הגבריות זה כאילו אני, אני מרגיש ש...אין כזה דבר כאילו גבריות בריאה. זה ערכי. אני חושב שכל גבר שהוא נמצא בתהליך, הוא...בתהליך תודעתי, הוא נמצא בחקירה, הוא בריא. הוא בכיוון של בריאות. שהוא שואל את עצמו שאלות. אה...אין לי מה לעשות עם הגברים שלא שואלים שאלות. נגיד הייתה לי תקופה עכשיו שגרתי בשכונת עוני. לא גרתי, היה לי שם משרד, הייתי ישן בו לפעמים. וראיתי את הסביבה, לא את הסביבה המפותחת רגשית שאני חי בתוכה הפריבילגית, אלא איך חיים אנשים שהם קשי יום. והאנשים האלה, חוץ מזה שהם אנשים נפלאים, הם לא שואלים את עצמם שאלות על מה זה גבריות ומה זה נשיות ואיך אני מוריד את האלימות שלי. להפך, הם מטפחים את האלימות שלהם. אז אני כאילו, בא לי להגיד לך, אין כאילו, אין ממש דבר כזה שנקרא גבריות בריאה אחידה. יש באמת דבר אחד שעליו אני עובד וזה תקשורת רגשית. מודעות, שיח, הבעת ספק, מוכנות לקבל שיקוף. זה בעיניי הדבר היחיד שמגדיר גבריות בריאה כי אפילו אם היא לא בריאה, היא מתפתחת לכיוון בריא. היא מוכנה לקבל ריג'קטים. ואז אתה מקבל ריג'קטים, אפילו מהילדים שלך. היום אנחנו בדור שלפעמים ילדים אומרים אבא, אבא פגום כזה. אבא תראה, יש לי חבר שכל הזמן מספר על הילדים שלו איך הם תופסים אותו ומשקפים לו. אז זהו. לשם. לדבר. את יודעת, הספר הזה על הדיכאון הגברי הוא נקרא "אני לא רוצה לדבר על זה". כאילו אומר בקליניקה שלו, גברים איך שאתה מתחיל להגיע אליהם לנקודה, אז זה המשפט. "אני לא רוצה לדבר על זה". והוא כמובן אומר את מה שאני לקחתי ממנו. אתה רוצה ריפוי, תתחיל לדבר על זה.


רוני: אז עם מה היית רוצה שנסגור את הפרק הזה? מה היית רוצה שהגברים שמאזינים לנו ואגב, אולי גם לנשים שמאזינות לנו. מה היית רוצה שניקח מהפרק?


רפיק: אז...דווקא, דווקא יש לי משהו לגברים, לכבוד החגיגות 20 שנה לשיווה, כתבתי איזה טקסט שאני רוצה להעלות לאתר מה גבר שרוצה להתפתח בגבריות שלו, על מה הוא צריך לדבר. על ספקות, פחדים, בלבול, תשוקות אפלות, כישלונות, על פגיעות, על תוקפנות, סיפורים על התפרצויות כעס. חרדת ביצוע, אימפוטנציה ושפיכה מהירה, ניתוק רגשי, התמכרויות, בגידות, סלידה מגברים חזקים והערצתם, הפחד מזה שיגלו לנו שאנחנו ניצלנו מינית ויאשימו אותנו, הפחד להיפגע מנשים, שנאת נשים. דבר שמאוד נדיר, אבל יש גברים שיודעים להגיד בתוכם כן. יש בי מקום ששונא נשים, וואו אחי סחתיין. הפחד מגירושים, הפחד מזקנה, חרדה לאבד קשר עם הילדים. חוסר היכולת שלנו לבקש מגע. איך לתת מגע. איך אומרים שאני לא רוצה מגע. בכלל לדבר על דימוי גוף, על הקרחת, הבטן, הכרס, אה...על החריגות, על זה שאני חושב שאני מכוער או נכה או חריג. על אבא שלנו, על הבנים שלנו, על הצורך באחוות גברים ועל המשמעות הרגשית של החדירה. [צוחק] זה נשמע מצחיק לסיים את זה עם זה, אבל נשים לא יודעות מה זה חדירה בשביל גברים. הן לא מבינות למה אנחנו כל כך, כל כך, כל כך ממהרים בסקס. אבל הטבע יצר בנו איזה מן שיגעון. שיגעון שגם מתבטא בפורנו והסיבוך הזה שיש לנו עם הרצון לכבוש והפחד. אז עם זה סיימתי. המשמעות הרגישה של חדירה.


רוני: שמה היא? תחדד לי את זה. מה זה אומר המשמעות הרגשית?


רפיק: זה הקומפלקס שלנו, כל הקומפלקס שלנו עם הנשי נמצא שם. התשוקה שלנו להיכנס לשם, הפחד שלנו לא לספק, זה שאנחנו יוצאים משם הרבה פעמים חלשים ורפוסים ועייפים. כל ה, כל הקומפלקס שלנו עם הנקבי מתבצע בתשוקה שלנו אל היוני, אל הרצון לחדור לתוך היוני וזה בשיווה אנחנו מדברים על זה.


רוני: מעניין מאוד. מסר לנשים? אתה מרגיש שיש בזה איזשהו צורך?


רפיק: אני חושב שאמרתי את זה, אז אני אחזור על זה. גברים, יש להם קופסאות. אל תיכנסו אליהן ישר דוח, אל תחטטו להם בטלפון. אבל כן תעשו להם טובה ולזוגיות שלכם אם כאילו תאפשרו לו במרחב בטוח לספר סודות, פגיעויות, ספקות. נשים, אני חושב שזה הסוכן שינוי מספר אחד של גברים. יותר מכל דבר, אתן יכולות לעזור לנו להתחבר לרגש. אז בהצלחה לכולנו.


רוני: ממש ככה. העיקר שכל אחד מאיתנו יתקרב עוד יותר לעצמנו בלי, בלי להרגיש איזשהו צורך לסחוב על הגב את כל ערכי העולם. אז,


רפיק: אה הו.


רוני: כן. תודה רבה רפיק ידידיה.


רפיק: תודה רוני.


רוני: שיהיה המשך ערב נפלא.


אז תודה רבה שנשארתם איתנו עד עכשיו. ואם אהבתם ונהניתם ומצאתם ערך בפרק הזה, יהיה ממש כיף שתפיצו ותעבירו אותו הלאה למי שעשוי לעניין גם אותו או אותה. רגע לפני אני גם אזכיר שכאן בתיאור נמצאים לכם כל הפרטים על הריטריט יוגה שהולך לקרות מה-14-15 ליולי במושב עופר בחוף הכרמל. וזהו. נתראה בפרק הבא.


-סוף הפרק-


13 views0 comments

Comments


bottom of page