top of page

איך להיות מושלמים - פרק 3 - איך להתגבר על האקס.




בפרק הזה של איך להיות מושלמים, "דוקטור, מה עושים?", "מקום כזה של זכוכית דקה יותר וכתוב לשבור כאן", "הייתי מושכת אותו בחולצה ואז היא הייתה נקרעת"

אני עינב גלילי והיום איך להתגבר על האקס.


[מוזיקה]


הנה כמה סימפטומים של לב שבור שמופיעים בספרות המדעית. עצב עמוק, ייאוש, חרדה, מחשבות אובססיביות, האשמה עצמית, התפרצויות בכי, הפרעות בתאבון, קשיים בשינה. עכשיו הנה כמה סימפטומים שאני לא חושבת שמופיעים בספרות המדעית, אבל הייתי רוצה להוסיף. פתטיות, אכילת ראש לסביבה, מיעוט מקלחות, ויתור על כל כבוד עצמי ותצורה כללית של מטלית מיקרופייבר כזה על הרצפה. תוסיפו לרשימה גם התנהגות נטולת היגיון או מטרה.


[מטרה]


"לפני די הרבה שנים הייתי שבורת לב אחרי פרידה וזה היה קצת לפני סוכות. וידעתי שהוא הולך לעבוד בשוק ארבעת המינים, אז אמרתי לעצמי, אוקיי, אז אני פשוט אסע הלוך ושוב ליד שוק ארבעת המינים ואולי אני אראה אותו. זה היה נשמע לי הגיוני באותו שלב. ובאמת נסעתי לי הלוך ושוב שם. הייתי כנראה ממש לא מאופסת ודרסתי חתולה. אממ ובשלב מסוים התפנתה חניה, אז כזה חניתי ונכנסתי לשוק ארבעת המינים ובאתי אליו. והוא כזה "היי עדיה, מה את עושה פה?" ואני כאילו "היי, דרסתי חתול, אני הולכת, ביי".

[מוזיקה]


הייתי שמחה להכניס פה הערה מתחכמת על עדיה, אבל אני חושבת שאין לי זכות. הייתי אסון בשיברונות לב מכל הצדדים שלהם. באחד מרגעי המופת שלי שאני זוכרת, חזרתי פעם על הטוסטוס שלי באמצע הלילה לבחור שהתנהג באופן מכפיר והיה ברור שזה גרוע מכל צד. אחרי שהוא התקשר אליי בשעה 12 בלילה ואמר לי את המשפט שאף אישה לא יכולה לעמוד בפניו "הייתי בא לקחת אותך, אבל אם אני אזיז את האוטו, אין סיכוי שאמצא חניה". זאת אומרת, אהבת אמת זה נדיר, אבל לא נדיר כמו חניה כחול לבן מתחת לבית בת"א. עכשיו, אני מבינה שאנשים עוברים משבר קשה כשהם נפרדים ממישהו שהיה באמת חשוב ומשמעותי בחייהם ואני מכבדת את זה. אבל אנשים תפקודיים לגמרי מתרסקים לחתיכות גם אחרי פרידה ממישהו שהם פגשו בטינדר והיו איתו שבועיים וחצי. רק בשביל השוואה, אפשר להיפרד מהבנק שהייתם בו מילדות, כולל עו"ש, חסכונות והוראות קבע ב-4 דקות באפליקציה.


[מוזיקה]


עינב: פרופ' יורם יובל מהמחלקה לנוירוביולוגיה רפואית מהפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, אתה יודע, יכולה להיות מערכת יחסים שהיא בערך באורך של התואר שהצמדתי לך עכשיו. זאת אומרת, 7 שניות, עדיין בסופה, שברון לב! התנהגויות לא טיפוסיות! סטוקריות! זוועה! התאבדות! נורא! והכל מניסיון אישי, כן? עכשיו, למה? למה זה כ"כ קשה?

יורם: כי הנפש שלנו משולה לאמפולה של תרופה. מי שמכיר כן, יש את התרופות האלה שמזריקים, כן, אז זה בא בתוך בקבוקון כזה וכשצריך להזריק אז יש מן צוואר כזה ושוברים את הצוואר ואתה יכול להוציא את התרופה. פה זה אמור להישבר. אנחנו באנו מהיצרן עם מקום כזה שהזכוכית דקה יותר וכתוב "לשבור כאן", נפש תקינה יש לה נקודת רגישות מטורפת. באמת, אין מילה אחרת, זה פסיכי לגמרי וזה הנורמל.

עינב: אז הנה דבר ראשון לזכור, העובדה שכ"כ קשה להיפרד ממישהו לא אומרת שהבן אדם הספציפי הזה כ"כ חשוב. אנחנו בנויים מבחינה נפשית להישבר בנקודה הזו בקלות כמו אמפולה של זריקה. אם זה לא קורה, כנראה יש לכם בעיות באינטימיות או שאתם מתנגדי חיסונים. למה זה משרת אותנו אבולוציונית שהלב שלנו כ"כ שביר?

יורם: צריך לקחת אותנו באבולוציה בערך 200 וקצת מיליון שנים אחורה. סוג אחד של דינוזאורים התחילו לפתח תכונות שלא היו לאף חיה אחרת. דבר ראשון, הדם שלהם היה חם ב-37 מעלות פחות או יותר. בעלי חיים שהטמפרטורה שלהם קבועה זה היה שכלול חדש. אבל בגלל השכלול הזה, הם צריכים הרבה יותר אוכל ושמישהו ייתן להם את האוכל הזה. מה שמשותף לכל גורי היונקים ובייחוד לזה שאף גור יונק לא היה מגיע לבגרות אם לא היה מישהו מבני המין שלו, בדרך כלל האמא, לפעמים האבא, שהיה דואג לו.

עינב: אתה אומר בעצם שהתשתית לכל הדרמה הזאת זה הקשר של אמא ויונק?

יורם: לגמרי. של אמא וגור, של אמא ותינוק. זאת אומרת, האבולוציה הייתה צריכה עכשיו להמציא פטנט שיקשור את האמא לגור. צריך להדביק את האמא לגור ואת הגור לאמא. הלב השבור שלנו, זה בעצם הדבק. גור שאמא שלו עוזבת אותו, מתנהג כמו כל הילדים בגן כשעוזבים. זה חלק מהמנגנון האבולוציוני המשוכלל הזה, שתפקידו להדביק אותנו אחד לשני.

עינב: כלומר, אתה אומר יש משהו בתגובה הלא פרופורציונלית הזאת שהיא קורית גם בשער הגן וגם אח"כ כשאת נפרדת ממישהו שפגשת,

יורם: זה לא נורמלי,

עינב: בטינדר אחרי שבועיים.

יורם: לגמרי.

עינב: ככה זה אמור להיות.

יורם: לגמרי, לגמרי.

עינב: זה אמור להיות לא פרופורציונלי וחסר קשר למציאות!!! ומוגזם!!!

יורם: לא פרופורציונלי, לגמרי. עכשיו,

עינב: ומביך!!! ופתטי!!!

יורם: הכל נכון, ונורא וכואב והכל נכון ופסיכי, הכל נכון, הכל נכון, הכל נכון. וכמו שאמרתי, אני חוזר ואומר, וזה הרגיל.

עינב: אוקיי, פרופ' יורם יובל אומר שהמקור האבולוציוני ללב שבור הוא הקשר של הגור לאמא. השאלה היא למה זה לא נכחד אח"כ ונעלם מהעולם? אולי זו טעות של האבולוציה כמו התוספתן או חולצות הוואי.

יורם: רוב היונקים מאבדים את התכונה הזאת כשהם מפסיקים להיות תינוקות וגורים, אבל יש כמה סוגי בעלי חיים שבהם החלקים האלה במוח לא מפסיקים לתפקד כדי להשתמש באותו תרגיל שהאבולוציה עשתה, כדי להדביק אמא וגור אחד לשני, כדי להדביק אותנו בקבוצות של משפחה, משפחה מורחבת, חברה וכו', של אהבה וקשר וגעגועים וכמובן הכאב הנורא הזה שאנחנו מרגישים אותו כשאנחנו מתרחקים.

עינב: אבל למה שזה יהיה כ"כ קשה?

יורם: האבולוציה, ממש לא מזיז לה איך אנחנו מרגישים. האבולוציה מעוניינת בדבר אחד, שנעביר בהצלחה את הגנים שלנו לדור הבא. אם טוב לנו או רע לנו, זה סייד אפקט. זה לא, לא לפי זה מתנהלת הסלקציה באבולוציה.

עינב: לאבולוציה לא מזיז בכלל איך אנחנו מרגישים. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם דופקים את האצבע הקטנה של הרגל בפינה של שידה. אחד הדברים הכי קשים שאנשים מזכירים בהקשר של לב שבור, זו התחושה המטורפת של חוסר שליטה. כלומר, מישהו החליט לחתוך, זרק אותי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בעולם בשביל לשנות את זה. זה מצב פסיכולוגי של חוסר אונים. ופה מגיעה אזהרה. מצב פסיכולוגי של חוסר אונים עלול לגרום לנו לעשות דברים ממש, ממש מטומטמים.

[מוזיקה]

"שלושה חודשים לתוך הקשר והרגשתי שמשהו לא עובד שם נכון, אז החלטתי להיות רומנטי, קניתי זר פרחים ונסעתי אליה הביתה. אף אחד לא היה שם, אז הרמתי טלפון לחברה הכי טובה שלה. זה לגמרי היה ברור. היא ניסתה להתחמק מתשובה. לחצתי עוד טיפה והבנתי שהיא הלכה לאקס שלה. כבר באותו רגע משהו בי השתבש. נכנסתי לרכב ונסעתי לבית שלו ולא היה לי מושג מה אני רוצה מעצמי. הגעתי, דפקתי בדלת ולא הייתה תשובה, אבל לגמרי ראיתי שמציצים עליי מהעינית. זה רק גרם לדם שלי להשתולל יותר. אז דפקתי חזק יותר וביקשתי ממנה שתצא לדבר. והיא כל מה שהיה לה להגיד לי היה "לך". ליד הדלת של הכניסה הציץ אליי ארון החשמל, זרקתי את הפרחים בכעס על הדלת, פתחתי את ארון החשמל והורדתי את השלטר הראשי. עכשיו נראה אותם בחושך."

עינב: רעיון מעולה, לכבות לה את האור כשהיא עם האקס שלה מאחורי דלת נעולה. טוב שהוא לא הדליק נר עם ריח מאסק לבן ושם להם ברקע מרווין גיי. פרופ' יורם יובל, תופעה שאני רואה ובטוח גם אתה. לפעמים הבן או הבת זוג ששברו אותך, ריסקו אותך זה גירוי עמום, זה לא קשור לכלום. את מסתכלת על זה אח"כ, אחרי שהחלמת ואת אומרת "מה עבר לי בראש?" למה זה כ"כ חסר קשר למציאות?

יורם: הייתי בשבוע שעבר בחתונה ועומדים שם החתן והכלה ובאמת יפים ומקסימים ונהדרים, רוקדים שם מתחת לחופה. ואורי מסתכל על נעמי, הוא אומר בלב שלו "כן, זאתי האישה היפה, החכמה, המצחיקה, הנהדרת ביותר בעולם" ונעמי מסתכלת בעיניים הכחולות של אורי ואומרת "האיש שלי הוא הכי חכם, הוא הכי יפה, הוא הכי מצחיק, הוא הכי שווה בעולם"

עינב: ואתה אומר כמדען, סביר שלא.

יורם: שניהם טועים לגמרי וזה כמו אימהות בגן. אני מסתכל על זאת שלי, כן? אני אומר זאת הילדה הכי חכמה, הכי יפה, הכי שווה, הכי מצחיקה בגן. ויש לידי עוד 20 הורים שמסתכלים ואומרים לעצמם וחוץ מהורה אחד כולם טועים.

עינב: (צוחקת)

יורם: אבל אלמלא הטעות הזאת, לא היינו יכולים להתחבר. זאת אומרת, אלמלא היינו מסוגלים לטעות את הטעות הזאת, מי היה עומד בכל העבודה הקשה של לתחזק הורות ולתחזק זוגיות. ולכן אנחנו בנויים ככה שקל מאוד לשטות בנו. זה קל מאוד תוך שבועיים לאיזה מן באמת דושבג, פסול חיתון, כן? לגרום לנו להרגיש שהוא זה הדבר הכי שווה בעולם ורק אותו אנחנו רוצים. אמרתי שאנחנו בנויים ללב שבור, ככה אנחנו בנויים להתאהב. מה זה להתאהב? זה הפרעה זמנית בביקורת המציאות.

עינב: זה לקחת ילד מקרי ולהגיד "זה אבא של שבת".

יורם: לגמרי, לגמרי. לגמרי. לגמרי.

עינב: ולמעשה זו תורנות. שבוע הבא מישהו אחר. יורם, בסיפור של לב שבור הלכת להתעמק בזה קצת. עשית סדרה לערוץ 8 עם עברי לידר על לב שבור. למדת משהו בתהליך הזה?

יורם: למדתי כמה יופי זה עושה בעולם, את זה למדתי. זאת אומרת, למדתי וראיתי איך הלב השבור שלנו הוא חומר גלם לרוב האמנות הגדולה. גם להרבה קש והרבה קיטש, כן? אבל שלב שבור זה כוח מניע מטורף להרבה מאוד אמנות.

[מוזיקה]

עינב: מגי אזרזר היא שחקנית נפלאה, לוהטת באופן כללי ואישה שלא מפחדת מדרמה.

מגי: הדבר היחיד שאני זוכרת מבחינת אהבה ולב שבור,

עינב: אה הא,

מגי: זה שהיה לי זוגיות כשהייתי קטנה וכשהוא היה בא ללכת כי כל הזמן זה מה שהוא רצה,

עינב: ללכת?

מגי: אז הייתי מושכת לו את החולצה ואז הוא היה ממשיך ללכת והייתי קורעת לו אותה ואז הייתי נשארת בגן שעשועים עם ריח של הגוף שלו ומריחה את החולצה עד דמע.

עינב: מגי, בת כמה היית?

מגי: בת...אהבה ראשונה שלי מגיל 14 עד גיל 18.

עינב: הייתם בגן שעשועים?

מגי: בגן שעשועים כי זה היה בגן של כאילו, כאילו בגבעת האירוסים בנתניה. תמיד היינו נפגשים בגן שעשועים כי אבא שלי לא היה מסכים לי חבר. זה היה מקום המפגש. ואז כשהוא היה בא ללכת, אני לא רציתי שהוא ילך והוא נורא לא רצה להיות כבר איתי, זה לא נתפס לי במוח כשגבר מחליט יום אחד להיפרד ממך כי מה זאת אומרת? אמרנו שאהבנו. הייתי מושכת אותו בחולצה ואז היא הייתה נקרעת. והייתי נשארת עם ה...חולצה ביד.

עינב: חתיכת בד.

מגי: עם הריח שלו, היה לו בושם רושאז...

עינב: (צוחקת)

מגי: כן, כן. אבל אני הייתי מתמקדת בבית שחי כי תמיד אהבתי ריח של ערבוב של הדיאודורנט של הגבר ביחד עם העור שלו. זה סיפור אמיתי, למה את צוחקת?

עינב: כי אני חושבת על אמא שלו, מסכנה, תחשבי על אמא שהוא חוזר לה כל יום עם חולצה קרועה. והיא אומרת יאללה כבר תסיים עם זה.

מגי: אח שלו רצה להרוג אותו. זה היה קוויקסילבר. אני לא אשכח בחיים, קוויקסילבר.

עינב: אני קונה את זה בחמישיות בפוקס, יאללה תרגיע, כמה חולצות.

מגי: כמה קרעתי לו.

עינב: תתחתן עם מגי ונסגור עניין.

מגי: כן, היה לי קשה שהוא רצה ללכת.

עינב: כל פעם אמא שלו צריכה ללכת להדפיס חדש חולצות בית ספר.

(צוחקות)

מגי: כן, זה היה סיפור האהבה שלי.

עינב: תגידי, כשחקנית, כמורה למשחק בטח באים אנשים לעבוד איתך גם על מונולוגים, לאודישנים וככה. איך משחקים נגיד אישה נורא מאוהבת או שבורת לב?

מגי: אני אהיה איתך הכי זה. אני חושבת שהרגש שכולנו מכירים הכי הרבה בעולם זה אהבה. אין אדם שלא מרגיש את הרגש הזה.

עינב: נכון.

מגי: מה עלייך לעשות חוץ מלהתמסר לטקסט ולהבין מה הרגש המרכזי שלו?

עינב: אוקיי, מגי אזרזר פה. עכשיו תראו איך אני מתארגנת על שיעור פרטי במשחק. תשמעי, יש פה טקסט של קלאופטרה.

מגי: כן.

עינב: יש פה מונולוג של אישה מאוהבת. קלאופטרה מהמחזה אנטוניוס,

מגי: נכון.

עינב: של שייקספיר.

מגי: האהוב עלינו לטובה.

עינב: את מוכנה לנסות רגע לעבוד איתי על זה כי את שחקנית טובה ואני לא?

מגי: נו כבר, תתחילי.

עינב: אוקיי, עכשיו זה קלאופטרה, היא מלכת מצרים. היא מאוהבת באנטוניוס שהוא איש צבא.

מגי: נכון.

עינב: ופה מגיע שליח והיא לא יודעת בכלל מה איתו, עם אנטוניוס.

מגי: לאן תיקחי את זה.

עינב: פשוט לקרוא את זה?

מגי: לגמרי.

עינב: "ברר היכן הוא, מי איתו? מה מעשיו? ולא אני שלחתיך. מהר ושוב לכאן." מגי עזבה את האולפן.

מגי: אני מקשיבה לך, חשבתי שאת הולכת להמשיך. עכשיו בואי נדבר באופן כללי על הביצוע. השאלה היא למה לא להגיד "ברר היכן הוא" אוקיי? "מי איתו?" "מה מעשיו?" "ולא אני שלחתיך". "אם תמצא אותו עצוב, אמור שאני רוקדת. אם הוא עליז, דבר שהמחלה קפצה עליי, מהר ושוב לכאן, אוקיי?" וכל מה שעשית פשוט ביקשת ודיברת עם אדם ולא עשית את הצגת הטקסט, אלא דיברת אותו. לכן התכוונת למילים במקום לשיר אותן. זה ההבדל בין משחק ובין משחק פחות טוב.

עינב: את כל כך בונה ביטחון, זה מאוד, מאוד יפה.

מגי: תמשיכי.

עינב: "עזבו, אולי משחק כדורת. לא, תנו לי חכה. נרד אל הנהר ושם לקול חליל רחוק", טוב אני לא יכולה להגיד "אפיל בפח דגים סמוקי סנפיר".

מגי: אוקיי, למה? "אפיל בפח דגים סמוקי סנפיר". כבר התחלת נכון. בלי הפאתוס. שוב, "עזבו, אולי משחק כדורת? לא, תנו לי חכה, נרד אל הנהר ושם לקול חליל רחוק אפיל בפח דגים סמוקי סנפיר. ועת אשלוף אותם, אחלום שכל אחד מהם אנטוניוס, אומר "אה-הא! נלכדת". סתם, מבינה? דוגמא. אני עכשיו קוראת את הטקסט איתך פעם ראשונה. לפשט את זה. אנחנו חושבים שזה גבוהה, גבוהה ואז אנחנו לא. תפשטי, דברי אליי.

עינב: אני רוצה לפרוש מהתחום.

מגי: למה? את מבינה אבל? זה לדבר אליי.

עינב: (צוחקת) תעשי עוד פעם את "אולי משחק כדורת", את עושה את זה כל כך יפה.

מגי: "עזבו, אולי משחק כדורת? לא, תנו לי חכה, נרד אל הנהר. ושם לקול חליל רחוק, אפיל בפח דגים סמוקי סנפיר. ועת אשלוף אותם, אחלום שכל אחד מהם אנטוניוס ואומר "אה-הא! נלכדת". ואם אני מורידה את הדרמה שעשיתי עכשיו שלא חייב את זה, "נלכדת".

עינב: מגי, את מושלמת. את יכולה לקרוע לי את כל החולצות פוקס שיש לי בארון.

[מוזיקה]

האמנות והתרבות שואלות שאלות עמוקות על אהבה. האם לב שבור הוא אכן לב שלם? ועוד יותר חשוב, האם להסיר או לא להסיר עוקב?

לירז: ידוע שהדבר הכי משמעותי בפרידה שעדיין מעורבים בה רגשות, הדבר הכי בריא פסיכולוגית זה פשוט לעשות קאט, לנתק וזהו. כמו מסמים, קאט וזהו. כי הגמילה ההדרגתית לא מאפשרת לנו באמת להיגמל.

עינב: ד"ר לירז מרגלית היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, מחברת הספר "עיצוב התודעה". תגידי, הרבה יותר קשה להיפרד כשכולנו ברשתות.

לירז: הרבה יותר, הרבה יותר.

עינב: למה?

לירז: כשאנחנו היינו יותר צעירות, היה את משחקי החיזור. מי נותן את הטלפון למי וצריך לחכות יום לפני שמתקשרים. מה שקורה, שיש פה איזשהו תהליך הפוך שהתרחש. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו לעולם לא באמת יכולים להתנתק. כי יש לנו זיכרונות משותפים וחלק מההוויה של לצאת היום עם מישהו לקשר רציני בעידן הדיגיטלי ולשנות סטטוס ולהעלות תמונות משותפות ולהיות כבר מקושר לחברים שלו ולידידים שלו ולמשפחה שלו ולמעשה, זה כל הזמן צץ לנו וזה כל הזמן שם.

עינב: אני חושבת על זה, את יודעת, אנחנו יצורים חברתיים.

לירז: זה החברים, זה המשפחה,

עינב: זה המון אנשים, את כבר צריכה פה רצח עם לבצע בפייסבוק שלך או באינסטגרם שלך. זה המון אנשים.

לירז: נכון, יש מנהג כזה כמו שעשינו פעם, לקחנו את הקופסה עם כל החפצים שלו,

עינב: ושרפנו. שרפנו עם נאצר.

לירז: (צוחקת)

עינב: במדורה. עם היטלר!

לירז: אז המקבילה הדיגיטלית של זה, זה לעבור תמונה, תמונה שבה היינו ביחד ולמחוק. הבעיה היא שאני גם לא ממליצה על האקט הזה כי האקט הזה רק מכניס אותנו יותר ויותר לתוך הרגעים האלה. הוא עושה סוג של הצפה רגשית שהיא מאוד, מאוד קשה. וההמלצה היא באמת לא להתחיל למחוק. להיות כמה שפחות ברשתות. הרשתות, מה שהן עושות, הן מעצימות את ההשוואה החברתית. הם תמיד מראים לנו איך כולם מאושרים וכולם מחויכים ואנחנו לא באמת חושבים על זה שעד שהזוג הנוצץ הזה הגיע למסיבה, הם רבו כל הדרך. את כל זה אנחנו לא רואים. אנחנו רואים רק את החיוכים ורק את האהבה. ולכן הרשתות שאנחנו נמצאים במצבי משבר, זה הדבר הכי פחות בריא לשהות בו.

עינב: אנחנו יודעים, אנחנו יודעים שהסיטואציה היא קצת מבוימת ושזה הפריים הכי מוצלח.

לירז: קצת מבוימת?

עינב: כן ושזה נבחר.

לירז: 80% מהתמונות מועלות עם פילטר. שום קצת מבוימת, הכל מבוים לחלוטין.

עינב: זה נתון?

לירז: זה נתון. לפני שאישה מעלה תמונה, הנתון הוא שיש בממוצע 8 טייקים לפני שנבחרת תמונה אחת ואחת שהיא כבר נבחרת, 80% מהתמונות עולות עם פילטרים.

עינב: גברים אגב, עושים את זה פחות?

לירז: עושים את זה פחות וגם הפילטרים הם פחות מורגשים.

עינב: את יודעת, אני חושבת על עצמי בפרידות פעם. אם הייתי רוצה לעשות סטוקינג נניח, הייתי צריכה לעשות פעולות שהן לא קבילות חברתית. זה להיכנס לאוטו, לרגל אחרי מישהו, לקחת עיתון, לעשות בו שני חורים. לשבת עם דונאט בניידת מתחת לבית שלו. לעשות מעקב. זה פדיחות. עכשיו, ברשתות זה כלום. אני מתוך הבית מרגלת אחריו.

לירז: היום הסטודנטים שלי מספרים לי שיש עינוי מסוג חדש. קודם כל, אנשים שנפרדו ועדיין יש רגשות שמעורבים, אז הם כל הזמן מסתכלים לראות אם השני מחובר בווצאפ.

עינב: יש דפוסים קבועים של אנשים במצבי פרידה מול הרשתות?

לירז: קודם כל, הדילמה והניתוק הזה. ויש היום אפילו פיצ'ר של פייסבוק שחושבים עליו שלמעשה מוחק את כל האזכורים לאקס, בין אם זה תמונה, בין אם זה חברים שלו, של המשפחה, הכל, הכל הוא מוחק.

עינב: כלומר, אני יכולה לבקש מפייסבוק, תעלים כל זכר של האדם הזה והזה, שלא יצוץ לי פתאום כמו שקורה לי ביום הזיכרון, היום לפני שנתיים היינו יחד בתאילנד.

לירז: בדיוק, בדיוק. הן לא רוצות לעשות את הניתוק הזה משני טעמים. קודם כל, זה מאוד, מאוד כואב. הן אומרות שהאקט הזה של לבוא ולעשות את ה-UNFRIEND, הוא אקט שלכאורה הוא רק לחיצה על כפתור, אבל למעשה, המשמעות הסמלית שלו היא כ"כ כואבת וכ"כ קשה, שפשוט הן לא מצליחות להביא את עצמן לרגע הזה. דבר נוסף שהן אומרות, שעצם זה שאני עושה את הצעד ועושה את ה-UNFRIEND, זה אומר לצד השני שלי יותר כואב. ואף אחד לא רוצה להיות בצד שלו יותר כואב.

עינב: כאילו אני יוצאת וואו, אתה כ"כ מכאיב לי שאני חייבת שפייסבוק ינתקו אותנו מרוב שאני מתה פה מבפנים. את אומרת ההשפלה גם היא קשה.

לירז: בדיוק, זה דבר אחד. והדבר הנוסף, פעם היו את משחקי החיזור המאוד ברורים. היום יש משחקים שונים לחלוטין. כלומר, מה הם כללי המשחק? כללי המשחק הם זה שאני יודעת שהוא מסתכל עליי ואני מסתכלת עליו ואז אני בעצם כדי להראות שהמשכתי הלאה, אז אני עושה כל מיני אקטים כמו להראות שאני יוצאת עם חברות ולהראות את עצמי תמיד מחייכת ושמחה ואולי עם עוד מישהו. ותמיד אנחנו רואים היא העלתה תמונה, הוא מעלה תמונה. היא כבר עשתה משהו יותר קיצוני כמו אולי לצאת לאיזו מסיבה, אז הוא יוצא עם חברים לתאילנד. אנחנו ממש רואים מעין משחק כזה שרק מעצים את האובססיה יותר ויותר.

עינב: אם לסכם מה שאת אומרת, שהטכנולוגיה בעצם מאפשרת לנו לשחרר את כל מה שגם ככה קורה לנו במהלך פרידה ולהביא לקיצון, שזה את ההתעסקות האובססיבית, את ההתמכרות, את הרצון הזה לדעת מה קורה וההשפעה הזו שברור שהוא או היא, מצבם הרבה יותר טוב משלי.

לירז: אנחנו רואים שכל שעה נכנסים לבדוק מה הבן אדם השני עשה. הוא העלה, הוא עדכן סטטוס, הוא לא עדכן סטטוס ובמצב כזה, מאוד קשה לחזור לשגרה נורמלית.

עינב: סיפור שאני זוכרת מהעיתונים לפני המון שנים, אבל זה כ"כ הרשים אותי והשפיע עליי שאני זוכרת את זה 10-15 אולי 20 שנה. זו פרקליטה ישראלית של מחוז צפון או מרכז, אישה סופר מצליחה, מכובדת. היא צולמה בלילה במצלמות אבטחה של בניין כשהיא עוצרת את האוטו שלה בחניה. אח"כ הסתבר שזו חניית בניין של החבר שלה השופט שכנראה זנח אותה. היא יוצאת עם מבט משוגע ושיער לא במצב והיא מנקבת עם אולר, הכינותי מראש בבית, מנקבת את הצמיגים במכונית של השופט. בדרך חזרה מסתכלת עוד מבולבלת כזה לתוך מצלמת האבטחה שבטוח יזהו ונמלטת מהמקום. עכשיו, אני מתתי מהסיפור הזה, מתתי. היא אדם עם הישגים, עם יכולות, היא גם יודעת שזו עבירה, זאת פגיעה ברכוש, היא יודעת מה העונש, כן? יודעת מה הסעיף לחוק העונשין שבו מדובר, אבל היא משוגעת מאהבה והיא חייבת לנקב את האמאמא של הצמיגים האלה. זה לא יכול להיות, היא צריכה את האוויר הזה, היא צריכה לשמוע את זה באוזן יוצא. היא צריכה טססססס.......זה מדהים. זה סיפור מדהים. אם אני שופטת בבית משפט בתיק הזה והיא מובאת לפניי, אני מרשיעה אותה במלוא החומרה, גוזרת עליה בתור עונש שבועיים במלדיביים וחיבוקי. הדבר הזה שאדם נורמטיבי, מה זה נורמטיבי, מצטיין, מתפקד, אפילו במקרה הזה מייצג את מערכות החוק והסדר והמשפט, יכול או יכולה לאבד את זה סופית, להפוך להיות קרימינל תחת ההשפעה של אהבה. זה דבר איום וגם נפלא.

לירז: גם נפלא. כי זה אחד הדברים היחידים לדעתי שעדיין נשארו טהורים. שעדיין מעוררים בנו כזה סט של רגשות.

עינב: אני מסכימה. הכל טהור, הזעם, הנקמה, הרצון שהוא ימות,

לירז: זה מעצים את התחושה,

עינב: רצון להוציא לו את העיניים! שלא יהיה לו עוד דקה אחת טוב!

לירז: (צוחקת)

עינב: שהוא לא ישכח אותך. כל זה טהור, יפה.

לירז: מסכימה.

ד"ר לירז מרגלית לא סתם משווה פרידה רומנטית לגמילה מסמים. מחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות בז'ורנלים המדעיים הכי חשובים והכי מובילים בעולם, הראו בהדמיות מוח. MRI פונקציונלי, כל מיני דברים כאלה, שהתאהבות מבחינת האזורים שמופעלים במוח דומה להיי של סמים ופרידה היא כמו גמילה. זאת אומרת, שלהציץ בתמונה של האקס באינסטגרם, זה כמו אלכוהוליסטית בגמילה שגנבה דרינק. אנחנו יודעים שזה לא יגמר טוב. את רוצה להוציא מישהו מהחיים שלך, אין ברירה, צריך להסיר עוקב. תלמדו מהמדע ומאופירה אסייג.

עינב: פרופ' יובל, אז זה נכון שאם תכניס אדם בשברון לב להדמיה מוחית, אתה תראה את זה במוח שלו? יש לזה ביטוי פיזי?

יורם: לגמרי, לגמרי. כבר עשו את זה ועשו את זה הרבה ורואים ביטוי. והביטוי שאתה רואה זה הפעלה של אותם נתיבים במוח, של אותם אזורים במוח שמופעלים בזמן כאב פיזי עז. כשאנחנו אומרים "כואב לי הלב, שברת לי את הלב", זה באמת! רק שזה לא בלב, זה במוח. אנחנו מגיבים בכאב, בכאב אמיתי. וגם פה האבולוציה לקחה את מנגנוני הכאב הפיזי שהיו קיימים אצלנו מקדמת דנא, לקחה את הדבר הזה ורתמה את זה לשירות האהבה.

עינב: אקמול יעזור? אני שואלת באמת. אקמול פוקוס יעזור?

יורם: נעמי אייזנברגר עשתה ניסויים בשנת 2012 שבהם היא בדקה בדיוק את הדבר הזה. היא נתנה לסטודנטים ב-UCLA לנהל יומן. יומן חברתי. "אתמול הסתכלתי על סאלי והזמנתי אותה לבירה והיא לא רצתה לבוא איתי, אבל מוניקה אמרה שכן". ככה. והיא ביקשה מהסטודנטים והסטודנטיות שיכתבו כמה כשמוניקה לא רצתה לדבר איתי, כשראיתי את סאלי הולכת עם ג'ף, כמה זה כאב לי בסקלה של 0-10. אוקיי, יומן כזה לשבועיים, יומן של איפה הייתי, מה עשיתי, על מי נדלקתי, מי זרקה אותי וכו'. אבל היא חילקה את הסטודנטים לשתי קבוצות. קבוצה אחת, אקמול רגיל, לא אקמול פורטה. אקמול רגיל פעמיים ביום. 325 מיליגרם אקמול פעמיים ביום. הקבוצה השנייה קיבלה כדור פלצבו, כדור דמה. לאלה שקיבלו את האקמול כאב הלב פחות כשמוניקה הלכה עם ג'ף. אני רציני. זאת אומרת, יש כאב ואקמול יכול לעזור. מה הבעיה? שאקמול עוזר רק קצת. זאת אומרת, זה טוב, את יודעת, כשיש שברון לב אמיתי, אקמול לא מדגדג אפילו.

עינב: כן, צריך מורפיום.

יורם: זה לא מצחיק. חלק מהסיבה שאנשים בשברון לב כ"כ רגישים להתמכרויות, בדיוק הדבר הזה. מחפש כל דרך להשקיט את הכאב הזה. זה לא מצחיק, זה באמת ואנחנו רואים את זה.

עינב: אז הבעיה עם מורפיום היא שזה מסוכן וממכר והבעיה היותר גדולה שלרובנו אין שום גישה לזה. עכשיו, בשביל רוב האנשים, ארון התרופות הכי זמין כשצריך מיד משהו במצבים של מצוקה רגשית, זה בדרך כלל המקרר. נטלי קירשטן היא דיאטנית קלינית. היא אומרת שזרקו אותי בכל מיני ניסוחים שונים, זה דבר שהיא שומעת לא מעט בקליניקה. זה תירוץ קביל כשבאים לדיאטנים? זה תירוץ טוב? זה תירוץ שאת אוהבת? זה תירוץ שמקבל ציון גבוה נגיד לעומת תירוצים אחרים?

נטלי: כל מה שנעשה במודעות הוא מבחינתי נהדר. רק מה שחשוב זה פשוט שלא נשלה את עצמנו.

עינב: יש את הדימוי הזה מסדרות רומנטיות של אדם שבור לב. בד"כ בסטריאוטיפ אישה. יושבת ובוכה דמעות, דמעות לתוך חצי ליטר גלידה. יש בזה משהו? זה קיים?

נטלי: קודם כל, מוכרים לנו את זה כ"כ טוב שלא פלא שאנחנו ישר הולכים לשם. אבל יש לזה גם איזשהו הסבר שאפשר לראות אותו גם ברמה הפיזיולוגית והביולוגית. כל מה שקשור לאוכל מתוק, תמיד משפיע לנו על מערך התגמול המוח. הוא גורם לנו להרגיש איזשהו עונג.

עינב: זאת אומרת, את אומרת שהדימוי הזה הוא כן מבוסס מדעית במובן הזה שאם אני סובלת עכשיו, יש סיכוי טוב שיבוא לי מתוק וזה אפילו יכול לעזור לפחות לכמה דקות, נגיד לפרק זמן מסוים. מה קורה לי בגוף? אכלתי מתוק, מה קורה לי מבחינת המצב רוח?

נטלי: יש איזושהי תחושה של היי. אם אנחנו מדברים על גלידה, אז יש גם בגלידה שומן ושומן הוא משפר טעמים. ואז הוא גורם למרקם בפה להיות הרבה יותר טוב. אם אני אוכלת בכמות גדולה והקיבה שלי ככה מרגישה את העלייה בלחץ של דפנות הקיבה, זה איזושהי תחושה של רגיעה ושחרור ואיזושהי תחושה דווקא של ירידה של הורמוני סטרס ותחושה יותר של עונג גם בגלל המתוק. התחושה הנעימה הזו הרבה פעמים גורמת לנו לרצות לחזור על זה שוב ושוב.

עינב: תגידי, יש מזון שמבחינה פיזיולוגית הוא משפר מצב רוח? יש דבר כזה?

נטלי: לא הייתי אומרת שיש מזון ספציפי שמשפר מצב רוח, אבל כן הייתי אומרת בתקופות קשות ומשברים אל תעשו דיאטה בלי פחמימות, אל תנסו להוריד את הפחמימות כי לפחמימות יש תפקיד חשוב בתזונה שלנו. כלומר, פחמימות ופחמימות מורכבות הן תורמות לנו לאיזון רמות הסוכר בדם. וכשאנחנו משלבים עם זה חלבונים מסוגים שונים, אז זה יכול מאוד לעזור לנטרל אכילה רגשית. דווקא כל הסוכרים והשוקולדים והגלידות הם גורמים לנו לתנודות ברמות הסוכר בדם. איפה שיהיה לנו תנודות ברמות הסוכר, יהיה לנו תנודות במצב רוח.

עינב: אז אם אני יוצאת למסע סטוקינג בעקבות מישהו שעזב אותי, אז אני נכנסת למכונית, לקחת איתי, מה? ירקות ודגנים מלאים לפני שאני הולכת לארוב לו בחניה מתחת לבית?

נטלי: אז אני אגיד שבהקשר הזה הייתי לוקחת איתי דווקא שוקולד כדי קצת להרים את המצב רוח.

עינב: לוקחת כריך חיטה מלאה, אני הולכת לרדוף את האמאמא שלו.

נטלי: ושוקולד קטן בצד. (צוחקת)


יורם: לא, לא, לא, לא, לא.

עינב: מה, לא לעקוב אחריו?

יורם: לא. זה מתכון בדוק לעוגמת נפש. למחוק אותו מהרשימה זה אנושי, זה מובן. להיות סטוקרית זה עושה רע. לא טוב, לא טוב. מעכב החלמה וגורם סבל בל יתואר, לא טוב.

עינב: אז הפרופ' אומר לא לעקוב אחריו. השאלה מה כן, אולי לקנות לו כלי נגינה אליטיסטי?

[מוזיקה]

"בשנה הראשונה ללימודים שלי הכרתי את הבחור הכי מוכשר והכי יפה והכי חכם שהכרתי בחיים. הוא היה מוזיקאי בחסד, הוא ניגן על עוד. היינו יחד שנה וחצי. כל הזמן הזה הוא פנטז שהוא ילמד לנגן על כל כלי הנגינה בעולם. נפרדנו ולא ידעתי מה לעשות, איך להחזיר אותו אליי. התחלתי לחסוך כסף והחלטתי לקנות לו קונטרה בס"

עינב: מה? איך רצית להחזיר אותו?

"החלטתי לקנות לו קונטרה בס"

עינב: ברור, איזה גבר לא חולם על אישה עם כלי מיתר אימתני.

"זה עלה אז כמו משכורות של שנה בחיים שלי"

עינב: שניה, אני בודקת רגע בזאפ כמה עולה קונטרה בס. הנה. לא, זה צ'לו. ויולה? אה אוקיי, קונטרה בס, משהו כמו 7000 שקל. ממש מקווה שהוא חזר אליה.

"ירד גשם, היה חורפי וקר, הגעתי לשם ועברתי מסביב מאחורי הבית, דרך שדות. פשוט השענתי את הקונטרה בס מאחורי הבית שלו ואמרתי לעצמי, או שהוא יראה את הקונטרה בס הזה או שלא"

עינב: טוב בואי, קונטרה בס זה כלי נגינה בגובה 1.80, יכולת להעמיד שם חופה עם רב וזה היה פחות בולט.

"והיום אנחנו יחד ואני מסתכלת על הקונטרה בס הזה, שעון על פינת החדר שלי וזה מזכיר לי את התקופה ההיא ואת האהבה המטורפת שלי אליו".

עינב: פייר, סיפור יפה. וזה גם יכול להיות פרק הטרלה בספר "איך לגרום לאקס שלך לזחול אלייך חזרה בשבועיים". נשבעת, יש כזה באמזון.

[מוזיקה]

אחת ההרצאות הכי ויראליות ברשת על לב שבור היא של פסיכולוג קוגניטיבי בשם גיא ווין. 8 מיליון צפיות ב-"טד". הוא נראה קצת קואצ'ר, קצת חשוד כזה, אבל הוא אומר כמה דברים ממש מעניינים על העבודה שלו עם אנשים שבורי לב. למשל, כלל ברזל – לא להתבסס על הסיבה למה? הוא אומר זה אירוע כ"כ דרמתי, אנחנו חושבים שחייבת להיות סיבה דרמתית. לרוב אין. מה שאמרו לנו או סיבה אחרת. זה בכלל לא משנה. אנשים שבורי לב עושים פעלולים אינטלקטואלים עם טיעונים פילוסופיים ומצגות פאוור פוינט, יושבים בלילה עם חברה או עם חברים, טוחנים "למה היא לא רוצה אותי? למה הוא לא רוצה אותי?" זה לא משנה. תבחרו סיבה אקראית או מה שאמרו לכם או משהו אחר, זה לא משנה. הסיבה שאני ממליצה עליה, הוא לא רצה כי אני כ"כ מושלמת, כ"כ מדהים, הוא לא יכול, זה סנוור וחתך.

עינב: דוקטור! מה עושים???

יורם: אז הנה התשובה בשתי מילים, אוקיי? לא פשוט. לא פשוט. אז יש את הדרכים הפסולות. הדרכים הפסולות זה להתערב באופן גס בשרשרת הזאת ולקטוע אותה לתקופות. זה לא מצחיק, כן? מורפין ותרופות, המשככי כאבים החזקים ביותר שיש לנו יכולים לשכך גם כאב לב, לא מומלץ.

עינב: בתור רופא, כמה אתה מרשה לשתות בלב שבור?

יורם: לשתות זה משהו אחר, זה אלכוהול. מותר, לפעמים צריך. גם שוקולד דרך אגב. שני דברים עוזרים. האחד, שקל להגיד אותו, אבל קשה להמתין לו, זה הזמן. הסבתות צדקו. הזמן עושה את שלו, זו תשובה אחת. אבל הנה הדבר שכן עוזר וצריך לעשות אותו והוא לא כימי ואין לו תופעות לוואי רבות. ואני נורא ממליץ עליו ואני ממליץ עליו בייחוד כי הוא לא אינטואיטיבי. והתשובה היא קשר מחודש. התרופה האמיתית היא בני אדם. התרופה לאהבה זה אהבה חדשה. זה יכול להיות החברות שלך, זה יכול להיות בני משפחה, זה יכול להיות למוזיקה. אנחנו צריכים למצוא דברים אחרים ואנשים אחרים להפנות אליהם את הלהבה הגדולה הזאת בתוך הנשמה.

עינב: ריבאונד זה מומלץ?

יורם: דבר ראשון, לא מומלץ להיות הריבאונד. לעשות ריבאונד, זאת אומרת, לקחת מישהו, זה הימור. לפעמים זה מצליח. לפעמים יכול להיות שאם את נפלת על הנכון, אבל לא מחויב. לא מחויב. אפשר גם ליפול על הבן אדם הלא נכון. מה שבטוח, שזה צרות חדשות.

עינב: מה הסביבה צריכה לעשות?

יורם: צריך להקשיב. מה שאני ממליץ לעשות זה להיזכר איך אנחנו הרגשנו כשזה קרה לנו. היינו לא פחות פסיכים. היינו לא פחות פתטיים וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות אחד בשביל השנייה.

[מוזיקה]

אז הנה כמה דרכים מוכחות מדעית להתגבר על האקס.

(טינג!) להקשיב לסבתות וליורם יובל ורק לעבור את היום. הזמן עצמו עוזר.

(טינג!) מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית זיהו כמה שיטות, אסטרטגיות חשיבה שעובדות. שיטה אחת סופר יעילה להתמקד באספקטים שליליים של האקס, הקשר או העתיד המשותף. אפילו לעשות רשימה של מגרעות וחסרונות של האדם או של הקשר, לשמור בטלפון. בפסיכולוגיה זה נקרא NEGATIVE REAPPRAISEL. בשפה פחות מדעית – לטנף.

(טינג!) פעילות גופנית מעלה רמות אנדורפין, מורידה קורטיזול. המשמעות היא שאפילו חצי שעה, טוב שעמום נו, כולנו יודעים את זה.

(טינג!) בלי סטוקינג ברשת. ד"ר לירז מרגלית אומרת גם לא לעבור תמונה, תמונה. בבת אחת הסירו עוקב.

(טינג!) עוד אסטרטגיה שעובדת ברמה שאפשר אפילו למדוד אותה בפעילות חשמלית של המוח. הסחה. אנשים סובלים פחות כשהם מתעסקים במשהו אחר. המשמעות המעשית היא להגיד כן ולצאת עם חברים גם אם יש חשש סביר שזה יגמר בביצוע קורע לב של "אול אאוט אוף לאב" בקריוקי.

(טינג!) לצאת החוצה, להיות באזורים ירוקים. זה נשמע ממש מוזר, אבל מחקר שהתפרסם בשנה שעברה ב-NATURE"" שהוא אחד העיתונים הכי חשובים בעולם עם 20 אלף משתתפים, מצא ששעתיים בשבוע של שהייה בסביבה ירוקה שיפרה את הבריאות הפיזית והוול ביינג. זה ממש שווה. אגב, מי שרוצה להגדיל ראש, לכו לקרן חגי שי בפרק הראשון שלנו על הקמפינג. יש שם את כל הפרטים.

(טינג!) ואם כל זה לא עוזר, תעשו מה שאני תמיד עושה, "ארד אל הנהר ושם לקול חליל רחוק, אפיל בפח דגים סמוקי סנפיר", תמיד עובד.

[מוזיקה]

עינב: מה הדבר הכי פתטי שאתה עשית במסגרת?

יורם: לא, לא, לא. לא, לא.

עינב: תגיד לי, הציבור צריך לשמוע יורם!

יורם: לא. (צוחק) די, הכל נכון. אני נראה כמו יער של קק"ל אחרי השריפה הגדולה. זה כמו שאנשים יכולים להתנהג, באמת, אותם שטויות כמו שאת, כמו שאתה, ככה גם אני.

אתם הייתם על איך להיות מושלמים מבית "אודיותר", הפודקאסטים של ישראל. העורכת והמפיקה היא נועה בין. עורך הסאונד הוא גל אוהב-ציון. תודה לפרופ' יורם יובל, ד"ר לירז מרגלית, נטלי קירשטן, מגי אזרזר וגם לאוריאן כהן-אייל ועדיה שוורץ שהקליטו לנו את הסיפורים שלהם. אם גם לכם יש משהו שאתם רוצים להיות מושלמים בו ואתם לא סגורים איך, כתבו לדף הפייסבוק של "אודיותר" במילה אחת ונשתדל לסגור לכם את הפינה.

לכל הפרקים של "איך להיות מושלמים", אתם יכולים להאזין בפלטפורמה שאתם מאזינים בה עכשיו. ספוטיפיי, גוגל פודקאסט, אפל פודקאסט ושאר הפלטפורמות או באתר "אודיותר". ואם בא לכם לקבל התראה על כל פרק חדש, לחצו מעקב או SUBSCRIBE.


30 views0 comments

Comentarios


bottom of page