top of page

אמנות טובה דיה - פרק 1 - שירה ז' כרמל




["אמנות טובה דיה" שיחות בין אימניות, אימהות שהן גם אומניות, אומניות שהן גם אימהות]

מורן: ערב טוב מאזינות ומאזינים. ערב טוב שירה ז' כרמל.

שירה: ערב אור מצוין ומבורך.

מורן: איזה כיף שאת איתי כאן.

שירה: איזה כיף שהזמנת אותי!

מורן: אני ממש מתרגשת וזה באמת רגע מכונן. אני חולמת על זה הרבה זמן, על התוכנית הזו, על ההסכת הביתי הזה. אממ אולי בעצם מהרגע ש...שדה, הבן השני שלי נולד, אני חולמת על זה ובעצם עכשיו אני קצת מגשימה את זה אחרי שלוטם נולד, אחרי שלושה חודשים. אז אנחנו...ואולי גם אני אציג אותך רגע כי התחלנו לדבר ולא הצגתי אותך. שירה ז' כרמל, אני אציג ואז את תציגי את עצמך מעצמך.

שירה: רק אגיד שאני מתרגשת בהתרגשותך.

מורן: [צוחקת]

שירה: מאוד. וגם בהתרגשותי.

מורן: וואי זה באמת ממש מרגש.

שירה: שאת מסוגלת לעשות משהו שלושה חודשים אחרי לידה, זה בכלל מדהים בעיניי.

מורן: כן את יודעת, אנחנו נדבר עד שאני אצטרך להניק שוב.

שירה: כן, בדיוק.

מורן: אממ...אז מוזיקאית, יוצרת, זמרת, יזמית, ו...אמא.

שירה: כן! אמא טרייה, אמא טרייה בתפיסתי מאוד. שבעה וקצת חודשים. אה...

מורן: זה מרגיש כמו עולם ומלואו שבעה.

שירה: וואו זה כל כך עולם, לא זהו, זה כאילו, רציתי להגיד שמצד אחד אני מרגישה שאני מאוד טריה וניובית ולא לגמרי, כאילו גם אמרתי לך למה, אני בכלל עוד לא ראויה עדיין להיקרא אימנית כי אני בקושי עוד אמא. אבל מצד שני, אני לא זוכרת מה היה קודם [מצחקקת] ואני לא זוכרת מה היה אתמול גם ואני...

מורן: [צוחקת]

שירה: במיוחד השילוב הזה עם הקורונה. אז כל הימים ככה מתאחדים לכדי עיסה. אה...אבל עיסה מאוד, מאוד טובה. וזה מאוד...כן. זה מאוד, מאוד מעניין.

מורן: ההגדרה שהגדרתי היא מספקת אותך? מוזיקאית,

שירה: הגדרה מושלמת. אה, חשבתי שאת מתכוונת לאמנות טובה דיה.

מורן: [צוחקת]

שירה: ואימניות.

מורן: זה מתחת לכותרת הזו,

שירה: הגדרה מדהימה. כן, אני כן, בהחלט אני מוזיקאית וכן, יזמית זו מילה, זו מילה...אה...מגניבה. אני רוצה, כאילו אני מאמצת אותה, כן.

מורן: אנחנו נדבר עליה. על ה...על הפרויקטים שאת בעצם קצת אמא שלהם.

שירה: נכון, נכון.

מורן: נדבר על זה עוד. אני אוסיף שאנחנו בעצם כל אחת בבית שלה. אני כאן בדלפט [Delft *עיר בהולנד] בחדר שלי שהוא כאילו החדר שלי, המשרד שלי, הפינה שלי, הסטודיו שלי, אבל בעצם בתקופה האחרונה גם תום נכנס לפה כי אין לו, הוא עובד מהבית. אז זה קצת חונק כזה ואז אני כאילו מן כזה בימים האחרונים מנסה לראות איך אני כאילו מחזירה לעצמי את הפינה שלי ואני מבינה כמה זה משמעותי עבורי הזמן הזה. אז הילדים פה ישנים מחוץ לדלת בחדר השני, ילד אחד קטנטן במנשא. ועוד משהו קטן, זה שאני חושבת שכל כך מרגש אותי לדבר איתך ובכלל שהתוכנית הזאת מתחילה בשבילי זה שהמרחק הזה, המרחק מהעברית ביומיום,

שירה: כן.

מורן: כאילו כן, יש את הרשתות והכל, אבל המרחק משיחות עומק ארוכות בעברית.

שירה: כן.

מורן: וכמו שגפן אומר, הבכור שלי, כל מי שמדבר עברית מבחינתו הוא עברי.

שירה: זה נכון.

מורן: אז זה בעצם שיחות עם עבריות. אימניות עבריות. שזה גם ממש משמח אותי וממלא אותי. אז אני כאן. איפה את? איפה אני תופסת אותך?

שירה: אני גם בחדר העבודה ש...האמת היא שלא השכלתי ממש לעשות לי ממש חדר משלי שזה באמת נורא, נורא חשוב. בדיוק הלל התחיל לבכות ממש עכשיו. הוא כואב את כאבי. ולשמחתי הרבה אלון המכונה נחום שזה בעלי, אממ...ילך, הוא לא יצא לריצה כדי לאפשר לי אה...לעשות את הדבר הזה איתך. ובעצם הוא, זה גם עכשיו בעיקר החדר שלו כי הוא גם עובד מהבית. אז בעצם אני פלשתי לחדר שלו למרות שזה כאילו חדר העבודה של שנינו. מה שכן, חדר העבודה הזה עבר שיפוץ. זאת אומרת, לא באמת שיפוץ, פשוט עשינו אותו מחדש כזה אחרי שנה של קורונה אמרנו טוב, חייבים שזה יראה קצת נחמד ומזמין. אז אני מאוד שמחה. זאת אומרת, אנשים לא כל כך רואים כי אנחנו בעצם בהסכת. אבל את יכולה לראות.

מורן: אני רואה, הוא מסודר, יפה ומזמין.

שירה: כן.

מורן: גבעתיים נכון? אתם בגבעתיים.

שירה: עברנו לגבעתיים ומיד עשינו ילד. ממש ככה.

מורן: וואו.

שירה: כן.

מורן: ממש מדהים.

שירה: להגשים את החלום הבורגני. אממ...ואנחנו צוחקים בגלל שגרנו קודם בנווה שאנן בת"א, אז אנחנו מתבדחים על זה שבעצם הילד לא היה מוכן להגיע לתנאים כאלה, הוא היה צריך את העיר הקסומה, העיירה הקסומה הזאת גבעתיים, שהיא באמת, באמת,

מורן: הביטחון.

שירה: הביטחון. במקום הומלסים יש עצים ברחוב וזה נורא נחמד.

מורן: את יודעת, נכנסתי לפני כמה ימים לאתר שלך פעם ראשונה. ואז, אני כזה עם כל המחשבות של כזה וואי זה מתחיל ושירה היא הראשונה שהזמנתי ואני נכנסת כזה לאתר, אני רואה מלבד התמונה היפה שלך שם באמצע, הרקע הוא טפט כזה של פוסטר של קינים וביצים מכל הסוגים והמינים ושל ציפורים ואז כאילו נחתה עליי ההבנה שאת, זהו, זו ברור שזו צריכה להיות שירה שאני אדבר איתה ראשונה. כאילו ככה, ככה נפתח האתר שלה. למה זה? כאילו מה זה הדימויים האלה שבחרת בעצם לפתוח את המרחב שלך?

שירה: אממ...האמת שאני נורא מתרגשת מזה שבכלל היית באתר. אני כאילו מרגישה, עשיתי את האתר, אני המון, המון שנים עושה את האתרים שלי בעצמי כי פעם למדתי אמנות דיגיטלית וזה מן איזה פרק, פרק מוזר ומעניין בעברי הרחוק. שמה שנשאר ממנו זה בעיקר זה שאני עושה לעצמי את האתרים ואני מרגישה שאף אחד לא באמת רואה את האתרים האלה אף פעם וזה בעצם כאילו כמו לעשות לעצמי את חדר העבודה, כן? זה בעצם פחות או יותר רק בשבילי.

מורן: לא פחות חשוב.

שירה: זה ממש חשוב.

מורן: כן.

שירה: כאילו זה גם כיף שיש, שיש אורחים, אבל זה מאוד חשוב שיהיה ה-HOMEPAGE שלי. אז אני מאוד, יש לי חולשה לאיורים בוטניים. ומצאתי את האיור הזה של באמת ביצים מכל מיני קינים ומכל מיני סוגים. פשוט התאהבתי בו ואני חושבת שממש עכשיו כשאת תיארת אותו, אז הבנתי שבעצם, אני כמובן גם מאוד אוהבת ציפורים ו...גם בגלל שהן שרות וגם בגלל שהן עפות. ובאמת חשבתי כמה זה בעצם נחמד שביצים הן של ציפורים וכנראה שבגלל זה, אפילו לא חשבתי על זה בכלל בעצם ממש עד הרגע הזה, אז תודה לך.

מורן: ובעצם גם שתפי אותי ואת מי שמאזינה לנו, מאזין לנו, באיזה רגע בתוך המרחב הזה שאת מתארת, ה-HOMEPAGE, הקריירה המוזיקלית שלך, האומנותית שלך, נכנס אליה הלל, נכון?

שירה: הלל, נכון.

מורן: הלל.

שירה: כפרה עליו. אממ...זאת שאלה ממש טובה כי בעצם הוא נכנס, אז קודם כל, כמו הרבה מאוד מוזיקאיות. אולי אומניות באופן כללי. אבל כמו הרבה מאוד מוזיקאיות חיכיתי הרבה מאוד זמן. הייתי לפני כמה זמן בהרצאה על נשים במוזיקה. והסטטיסטיקה שתכף אני אנסה להיזכר, אני גרועה מאוד בשמות. אז אני תכף אנסה להיזכר באישה המקסימה שהעבירה את ההרצאה. אבל הסטטיסטיקה שלה אמרה שבאמת נשים בארץ יולדות בממוצע שלושה ילדים. לא שאני קוראת לך ממוצעת בשום צורה, שזה הרבה מאוד ביחס לנגיד אירופה. שם יש להם כזה אחד פסיק וואטאבר. גם בקושי מגיעים לשניים בממוצע באירופה.

מורן: הולנד היא קצת אחרת, תוכנית אחרת.

שירה: טוב אני אשמח לשמוע. ובאמת בישראל עושים המון, המון ילדים. ואישה, אישה "נורמטיבית" במירכאות עושה שלושה ומעלה בממוצע ומוזיקאיות עושות אולי אחד וגם לא תמיד ובגיל מאוד, מאוד מאוחר. זאת אומרת, הייתה לה ממש סטטיסטיקה בנושא. ואני הנהנתי הנהונים. אני הייתי למעשה בהריון בהרצאה הזאת. וילדתי את הלל בגיל 38. עכשיו אני כבר בת 39. וכמו שסבא שלי טרח תמיד להנחיל לנו, אז בעצם התחלתי את שנתי ה-40. הוא תמיד מאוד התעקש שנגיד את זה כמו שצריך. אז שהשם ישמור כי זה באמת מספר מאוד זה. אבל באמת חיכיתי ואני מאוד, מאוד כמובן, מאוד שמחה שחיכיתי גם בגלל שהביצית הספציפית שעשתה את הלל כנראה הייתה ממש אחלה כי הוא באמת פשוט ילד מהמם טפו.

מורן: טפו טפו, חמסה.

שירה: ומבחינת, חיכיתי הרבה כי הרגשתי שאני לא רוצה לעשות הפסקה. האמת היא שטוב, זה פותח נושא מאוד כאוב וגדול. העניין עם הקריירה ומה, מה עושים עם זה ומה עושים בלי זה ומה עושים זה. אבל באמת הייתה לי את התחושה שילד זה אומר הפסקה ואני לא יכולה עכשיו לעשות הפסקה כי אני באמצע איזה שוונג. אממ...ומה שהיה יחסית נחמד זה שבעצם הלל לא קטע לי את השוונג כי אני קטעתי לעצמי. בעצם הקריירה שלי דעכה ופחות או יותר בואי נגיד, התפגרה מלשון פגרה לפני ש[צוחקת] הלל,

מורן: לכבודו, לכבוד.

שירה: לא לכבודו, זה בדיוק העניין. אני חושבת שאם הייתי צריכה לקטוע את הקריירה שלי באיבה בשביל הילד, כנראה שi would resent him כנראה שהייתי קצת באיזשהו מקום נוטרת לו טינה, אוי הייתי ביונסה ואיך עכשיו אני כבר לא ביונסה. אהממה, קודם כל אני פשוט מעולם לא הגעתי למצב שבו אני ביונסה. ועוד לפני זה, באמת הלהקה שלי, האחיות לוז, שהייתה הפרויקט הכי מצליח שלי מכל הביצים וכל הקינים, היינו בסוג של הפסקה. אחת האחיות עזבה את הארץ ובעצם קצת התפוגגנו ובאמת התפגרנו. אני גם הייתי קצת בדיכאון מזה, אני מודה. היה לי מאוד לא קל עם כל ה...הוצאנו בעצם אלבום שבגלל שהלהקה התפרקה לא קידמתי אותו כל כך והייתי, הרגשתי גם מאוד לבד. האלבום יצא מאוד יפה ואני מאוד אוהבת אותו, אבל הרגשתי שלא שמעו אותו. באמת לא שמעו אותו כי לא קידמתי אותו כי לא הייתה להקה לקדם. היה שם איזה...ומה שעוד יותר משעשע/ממש עצוב זה שגם אלבום הבכורה שלי מ-2013, הוצאתי אותו גם חודש לפני שהגיטריסט עזב את הארץ ולא הייתה יותר להקה. אז בעצם זה, זה איזה דפוס כאילו מאוד, מאוד מתסכל. אז אני נכנסתי לאיזה די דיכאון בעצם. אממ...ולא הייתה לי איזו פסגה ליפול ממנה ואני באיזשהו מקום די באמת שמחה על זה כי לא רוצה לנטור טינה לילד החמוד שלי שהאיר את עולמי ושימח אותי בימים של דיכאון. וכמובן, זה גם היה לפני, כל הדבר הזה היה בתחילת 2019.

אממ ואז הטבעתי את יגוני במעבר לגבעתיים, כאילו ב"חיים עצמם" במירכאות. אז עברנו, כאילו חיפשנו בית, עברנו לגבעתיים ואז נכנסתי להריון ואז הייתה לי הפלה. ואז...שלושה חודשים אחרי ההפלה נכנסתי שוב להריון. ומאוד חרדתי גם להריון בגלל ההפלה ובגלל שזה ולא סיפרתי על זה, זה היה סוד גמור ולא רציתי שאף אחד ידע. וממש, ממש בקושי, זאת אומרת, רק מי שראה אותי ידע שאני בהריון. אבל מה שקרה שבעצם הקורונה הגיעה, זאת אומרת, עד חודש די מאוחר לא כל כך ראו ואז הייתה קורונה ולא ראו אותי בכל מקרה כי פשוט לא יצאתי מהבית [צוחקת] אז בעצם כמעט אף אחד לא ידע. אממ...

מורן: כן, היו אנשים שעבדתי איתם בזמן שהייתי בהריון בקורונה, גם אני בעצמי הייתי בהריון.

שירה: כן.

מורן: הם לא ידעו.

שירה: הם לא ידעו.

מורן: כי המסך, החיתוך המסכי הזה הוא נהדר כי זה פשוט גם הופך את זה שהריון הוא לא ציבורי. יש משהו בהריון שהוא נורא ציבורי. את הולכת וכאילו זה הולך לפנייך וכאילו זה פשוט כאילו ככה מגדירים אותך וככה מתייחסים אלייך. ופתאום במסך את עושה לעצמך, מסדרת אותו ככה שאין בטן לפנייך וזה נהדר, אני מאוד נהניתי מזה.

שירה: אני מאוד נהניתי מזה ואני גם מכיוון שלא היה לי את זה, אבל כמעט בכלל אז כן קצת, ברגעים שכן יצאתי החוצה אז מאוד נהניתי מהם גם, פתאום להרגיש. היה איזה לא יודעת, תור שמישהו נתן, 'אוי בבקשה' או כזה הלכתי לעשות טייק אווי מאיזה מסעדה בין הסגרים ונתנו לי להיכנס אליה ולעשות פיפי רק בגלל שאני בהריון ונורא, נורא התרגשתי [צוחקת] אז כן היו לי טעימות מהקטע הזה, אבל זה בהחלט היה גם יתרון. וגם הזום, אפשר להניק בו בעצם בלי שיראו.

מורן: בדיוק, כן, זו טכניקה. צריך ככה לתרגל אותה. אבל זה עובד מצוין. אז זה אומר שאם אני בחרתי להשמיע משהו של "אחיות לוז" זה קצת לזרות...

שירה: לא, לא, זה לא לזרות,

מורן: זה לא לזרות?

שירה: לא, הכל בסדר. הכל בסדר, גם אני הבאתי שיר של "האחיות לוז" להשמיע. זה עדיין,

מורן: כן.

שירה: זה אחד הביצים שלי, אחד הבייביז שלי.

מורן: זה הבייבי שאני הכרתי אותך דרכו אני מרגישה וספציפית דרך, כאילו בחרתי להביא את "WALK IN JERUSALEM" עם "מארש דונדורמה".

שירה: אחת הלהקות האהובות עליי בעולם כולו.

מורן: כן, גם אני. וזה פשוט, זה ביצוע שגם מאוד, מאוד ממלא אותי תמיד. גם אני עם הגעגועים והכיסופים שלי אז בכלל כאילו. אממ...וברשותך, נאזין לו ואני לא, לא נאזין לו עד הסוף,

שירה: זה שיר קצת ארוך.

מורן: בדיוק. אני אגיד לך למה. כי אני גם נורא סקרנית ממה שאת הבאת ואני...באמצעים הביתיים כאן אני אנסה לעשות פייד אאוט עדין כזה שכל אנשי הרדיו, מוזיקה, סאונד שמאזינים לנו לא יתחלחלו מהפעולה. טוב אז "האחיות לוז" ו"מארש דונדורמה" "WALK IN JERUSLAEM" איפה אתם? ואז בעצם את נראה לי, אני אשמח לצלול קצת למה שתיארת. בעצם תיארת דיכאון לפני לידה.

שירה: לפני לידה.

מורן: [צוחקת]

שירה: אני צריכה להיות מיוחדת, את יודעת, לא יכולה כמו כולן אחרי לידה.

מורן: זהו, אמרתי לך שאת יזמית.

שירה: ברור, אני המצאתי פה, עליתי על משהו [מצחקקת]

שירה: איזה פייד אאוט אלגנטי!

מורן: כן?

שירה: כן, זה היה מאוד יפה.

מורן: יופי, אני שמחה שהוא עבר. אממ...כן, "האחיות לוז" זה בעצם, טרום אימהות שלך את היית אחות.

שירה: נכון. נכון. אממ...כן, האמת היא שהקליפ הזה, מעבר לזה שהוא הקליפ הכי מצליח שלנו כי אין לנו קליפים, אה...אז הוא באמת כל כך משמח, כאילו אני מקבלת עליו תגובות עדיין. גם ילדים נורא אוהבים אותו. הוא כאילו איזה מן...בקיצור, אני מאוד אוהבת אותו גם.

מורן: כן, גם הילדים שלי פה אוהבים אותו. גפן בעיקר.

שירה: יש באיזה איזה משהו, אני לא יודעת מה. אבל כמובן שאני יודעת ששירה בהרמוניה ובקולות היא משהו שחודר לכל לב ואני גם בגלל זה קצת מסרבת להכיר בהתפרקותה של הלהקה והיו לי כל מיני צעדים להחיות את הדבר הזה עם אחיות אחרות. ובקיצור אני עוד מנסה להבין איך הדבר הזה, איך אני ממשיכה אותו כי קצת קשה לי לשחרר לטוב ולרע.

מורן: כן.

שירה: כן.

מורן: ואז הלל הצטרף אליכם בגבעתיים.

שירה: כן, האחיין לוז כמו שקוראים לו.

[צוחקות]

שירה: אז כן, הלל הצטרף. זה היה מאוד, מאוד משמח. הייתה לי לידה ממש כאילו כיפית זאת מילה ממש, אבל הייתה לי לידה כמו שתכננתי. הייתה לי לידה במים.

מורן: וואו.

שירה: בחדר לידה טבעי בתל השומר. כל מי שרוצה להתעניין, פנו אליי בפרטי. אני מאוד שמחה לחלוק את המידע. גם עשיתי אחרי. אגב, אני באמת שמחה לחלוק מידע ויש לי טבלה מטורפת של כזה GOOGLE SHEETS עם כל הלינקים וכל הדברים ואני שולחת אותה בשמחה לכל מי שמתעניינת.

מורן: המחקר שעשית בעצם.

שירה: מחקר ולינקים לספרים ולינקים לקורסים ומה צריך וכל מיני ציוד וכל מיני שיט שפשוט לקח לי כל כך הרבה זמן לקבץ שזה פשע שכל אם צריכה לעשות את המחקר המעייף והמעיק הזה וברור שגם כל אחת באמת צריכה לעשות את זה בעצמה וללמוד את הדברים שהיא רוצה ללמוד. אבל היו,

מורן: כן, שיטת המחקר משתנה מאחת לאחת.

שירה: בדיוק. מאוד מסכימה. ובכל זאת, יש המון דברים שאני מרגישה שלו הייתי מקבלת כזאת טבלה, היה פשוט חוסך לי הרבה זמן. לבחור במה להעמיק זה נורא כיף, אבל כאילו,

מורן: משערת שהמון שואלות שאלה דומה או ליד שאלת המחקר שאת שאלת את עצמך.

שירה: לחלוטין.

מורן: אז זה לגמרי יכול להיות רלוונטי. תגידי, ה...אז מעניין שאת אומרת, עשית את המחקר הזה וההכנה הנורא גדולה הזאת ודייקת לעצמך את איך את רוצה ללדת ואת הסיפור הזה הגדול הזה של להביא ילד לעולם. אבל לפני זה כאילו היה מפץ גדול בעצם. היה כאילו מן, כאילו בעצם ניקית איזה משהו.

שירה: נכון.

מורן: כאילו היה איזה ניקיון, איזה לא יודעת איך לקרוא לזה, כאילו איזה כזה שרפה במובן הכאילו, לא הקשה שלה.

שירה: כן, כן. קאלי, עושה כשהיא...או שזאת לא,

מורן: קאלי ההודית.

שירה: ההודית.

מורן: ההודית, כן. קאלי, יכול להיות שזו היא.

שירה: נדמה לי שזו היא.

מורן: אז זה מעניין. כי ברגע שהתחלנו לדבר על הלל ועל ההצטרפות שלו פתאום כאילו היו לך מלא, מלא פרטים ומלא דברים ואני רוצה לשתף וצריך להעביר את זה הלאה. וזה קצת מרגיש כמו איזה התרגשות של יצירה, התרגשות של לעשות אמנות, התרגשות של ללמוד משהו, לחקור משהו, כאילו כזה לרצות משהו.

שירה: לגמרי. לגמרי. והאמת שהתיאור הזה של ניקיון או של שריפה הוא מאוד נכון ואני חושבת שלא הבנתי בדיוק אה...טוב קשה בתוך תהליך לראות איפה את בתוך התהליך. וקשה בוודאי להבין גם על רצף איפה, זאת אומרת, זה בטוח. אבל גם להבין כאילו אני לא חושבת ש...הרגשתי בדיוק לאן אני הולכת. ואז באמת כמו שאת אומרת, כשיש איזה אירוע או איזה...או יצירה או משהו כזה שהוא מן כזה יתד בזמן ובמקום, אז מאוד קל להבין איך דברים מתחברים אליו, איפה את היית ביחס אליו. איך את מבינה את הקשר. ואני חושבת שעד שבאמת הייתה לי תקופה די ארוכה שלא היה לי את היתד הזאת וזה היה מאוד, כאילו בעצם אני חושבת שאני, לא זוכרת אם מישהו המציא לי, אמר לי שאני כזאת או שאני הבנתי שאני כזאת, אבל מתישהו לפני כמה שנים צצה לי המילה פרויקטורית. הרגשתי שאני מאוד, אני מאוד מוכוונת פרויקטים. יש לי להקה אז אני עושה את הדבר הזה. אז יש לי את האלבום הבא, אז יש לי את הסינגל הבא, אז יש לי את הזה. נגמרת הלהקה הזאת, אני עוברת ללהקה הבאה. תמיד על חורבות להקה אחת צצה כבר להקה הבאה ועכשיו לא היה לי את זה. וגם זה היה מאוד מבהיל כי אני לא מכירה את עצמי כשאני לא באיזה עשייה ואני לא באיזה...זה כאילו מאוד הגדיר אותי מה אני עושה.

וכשלא היה לי בדיוק מה לעשות זה מאוד, מאוד הבהיל אותי. זאת אומרת, אני כן אציין שיש לי דיי ג'וב לאורך כל קריירת המוזיקה שלי. הייתה לי איזו החלטה כזאת לפני המון שנים שאני מפרידה בין אמנות לכסף והכסף לא יגיד לי והכסף לא יגדיר אותי ואף אחד לא זה. וזה היה אולי מעט ילדותי ומאוד אידאליסטי, אבל זה בהחלט אפשר לי ועדיין מאפשר לי לחיות בחופש יצירתי. וכמובן, יש גם מינוסים להחלטה הזאת, אבל בקיצור כן המשכתי ללמד. אבל,

מורן: ללמד?

שירה: אני מורה לעברית באולפן.

מורן: כן.

שירה: זאת העבודה שלי. וזאת עבודה באמת שאני מאוד אוהבת ואני עדיין מאוד אוהבת. וגם אני מלמדת באולפן ממש מקסים. וזה כן היה איזשהו עוגן מאוד, מאוד גדול תמיד שאני מברכת עליו וחושבת שהוא בריא.

מורן: מעניין. העברית הזו השפת אם, כאילו את בעצם בוחרת בהרבה מהיצירה שלך לא...לא להשתמש בה.

שירה: נכון. אז זה נכון. והאמת היא שאני קצת חזרתי, כאילו החלטתי באמת, יש לי כל מיני החלטות בתקופה האחרונה והתחלות ובגלל זה אני גם מאוד מתרגשת. אני רוצה שגם עוד יתד בזמן זה היום הזה עם הפגישה איתך, אני, אני, אה...ממש...אני רוצה שזו תהיה איזו התחלה, זו התחלה, אני לא רק רוצה. הנה זאת התחלה.

מורן: זו התחלת דגירה.

שירה: נכון.

מורן: דגירה על משהו זה...

שירה: נכון. אני מאוד צריכה שיהיה שם עוד מישהו בדגירה, כי אחרת אני זונחת. אז בשביל למשמע את עצמי ולעשות משהו, אני צריכה או מסגרת או בן אדם שיהיה לי נורא לא נעים ממנו ומביך אם זה לא יקרה אחרי שכבר אמרתי שזה יקרה. אז הנה אני אומרת שזה קורה.

מורן: [צוחקת]

שירה: אז אני עובדת על פרויקט חדש והוא בעברית והאמת היא שהוא מדבר על איזה, כאילו בדמיוני. אני לא בטוחה שבסוף באמת יהיה אבל קוראים לזה "שירים לאימהות".

מורן: או!

שירה: והשיר הראשון שכבר התחלתי לעבוד עליו ואמרתי לך שלא סיימתי, רציתי לסיים אותו עד היום אבל עוד לא הצלחתי לסיים אותו, הוא שיר על דיכאון אחרי לידה. שאני עושה...אני חושבת שבאמת התרגלתי באחיות לדבר בקולות רבים והרגשתי שאני לא יכולה, שאין לי מספיק, שאני צריכה באמת אפרופו שאלת מחקר, אני צריכה להעמיק פה במשהו שהוא לא רק שלי. אז הלכתי לאחת מכל הקבוצות אימהות הרבות, באמת יש קבוצות אימהות רבות שאני חברה בהן עכשיו ב"פייסבוק" וביקשתי מהן לכתוב איזשהו משפט או דימוי או משהו שעבר להן בראש שקשור למושג הרחב דיכאון אחרי לידה. וקיבלתי דברים פשוט גם קשים וגם כואבים, אבל מפעימים.

מורן: וואי. איך לא ראיתי את זה באף מקום. זה בטח כזה אימהות תל אביביות כזה.

שירה: לא, לא, קודם כל, אני לא בקבוצה הזאת. בקבוצה הזאת אני לא, אבל אני אשלח לך את הקישור לקבוצה הזאת, היא קבוצה מהממת.

מורן: וואו.

שירה: וכן, אני מאוד מתרגשת ואני אז כן, זה משהו שאני, בדרך כלל אני לא באמת מדברת על פרויקטים לפני שהם גמורים כי אני קצת...יש לי אמונות תפלות או לא יודעת, קצת זה, אבל יותר ממה שאני מפחדת שזה לא יקרה, אני מפחדת שזה לא יקרה. YOU KNOW WHAT I MEAN?

[צוחקות]

שירה: אז אני אומרת עכשיו קבל עם ועדה, אני עובדת על זה, זה הולך לקרות וזה יקרה, זה קורה

מורן: וואי אני מזה שמחה להיות הקן של הדבר הזה.

שירה: כן!

מורן: כאילו ממש, כמעט בא לי להגיד שזה חלק מה...מהחזון של ההסכת הזה.

שירה: יש!

מורן: לייצר לנו את המרחב הזה שאנחנו יכולות לדגור בו רגע על משהו ו...ולשתף גם על זה. זה די מדהים שכבר את מתחילה כאילו, את בסך הכל כמו שאמרת, הלל בן שבעה וחצי חודשים.

שירה: נכון.

מורן: וזה באמת, אני הרגשתי תמיד שבתשעה חודשים, שמגיעים לתשעה חודשים קורה משהו.

שירה: ואוו.

מורן: אני תמיד גם, טוב הווסת שלי חזרה בשלב הזה.

שירה: גדול.

מורן: כאילו משהו בתשעה חודשים הוא, הוא עוד איזה מן מעגל כזה. הם היו תשעה חודשים בפנים, תשעה חודשים בחוץ. הם כבר כאן כזה. ואז גם בעצם אני תמיד הרגשתי שאני מתחילה לצאת החוצה. זה לא שלא עשיתי דברים, הנה אנחנו עושות עכשיו ולוטם רק בן שלושה חודשים. אבל כאילו משהו קורה שם סביב התשעה חודשים, אבל זה לי ואני מאמינה שלכל אחת יש את זה בזמן אחר. וליצור כאילו יצירה על דיכאון אחרי לידה, זה כאילו ממש ברמה אני משערת, תרפויטית.

שירה: כן.

מורן: המהלך הזה כאילו של לבקש מעוד נשים להדהד אולי דברים שגם נמצאים בך.

שירה: ממש. וגם רק מלקרוא את הדברים שלהן זה היה ממש...אני יודעת שבשבילי בוודאות זו הייתה חוויה תרפויטית ובכלל גם משהו מאוד, מאוד, גם היו כמה נשים שכתבו כמה זה קשה שלא מדברים על זה, שלא מדברות על זה, למה לא הזהירו אותה. הייתה מישהי שאמרה וכמה זה חשוב. זאת אומרת, זה כל כך, את יודעת, אני כן מרגישה שהתקופה שאנחנו חיות בה היא תקופה שבה הרבה יותר מדברים על דברים, הרבה יותר. אבל וגם בכלל זה שהמושג הזה קיים, זה שאת נכנסת כבר כשאת בהריון, את יודעת שאולי תיכנסי לדיכאון אחרי לידה כי יש את הדבר הזה כי זה משהו שמן הסתם בדורות הקודמים באמת בכלל לא דיברו עליו, בכלל.

עם זאת, אני לא, כאילו אני מרגישה שעוד יש לנו כברת דרך באיך אנחנו מדברים על דברים. לאו דווקא על דיכאון אחרי לידה, אבל פשוט גם יש את העניין הזה שיש הבחנה באנגלית של ממש POSTNATAL DEPRESSION ויש את ה-BABY BLUES שזה גם בוודאי הולך להיות שיר באלבום. אבל ההבחנה שאני לא ראיתי אותה בעברית שהבייבי בלוז זה בעצם משהו שיש ל-80% מכל האימהות והוא לא כבד ובאמת גם ממש יכול להגיע לדרגות. כן דיכאון אחרי לידה ארוך וגם כבד וקשה. אבל הדכדכת הזאת המאוד שגרתית של מה קרה לחיים שלי, איפה אני, כאילו כל הדברים האלה שבאמת כל אמא חווה גם אם היא כביכול לא לוקחת את זה קשה, לא הרגשתי שמדברים על זה מספיק. כאילו את יודעת, זה לא שלא הייתי נכנסת להריון אם היו מספרים לי. זה לא ברמה הזאת, אבל אני כן מרגישה שיש איזושהי...כאילו לקטר על זה שאנחנו לא ישנים בלילה זה לא בדיוק השיתוף שאני מחפשת. אז אני כן מאוד מקווה שאני אצליח להיות השיתוף שאני מחפשת.

מורן: [מצחקקת]

שירה: שזה בעצם נראה לי כל השירים שנכתבים בעולם זה כי מישהו מחפש את השיתוף שהוא מחפש ואין לו. אז אני מקווה שזה יצליח.

מורן: ואיזה, הבייבי בלוז הזה שאת חווה. כאילו מה קורה שם מאז שהלל הגיע? בהקשר של באמת, את בעצם יוצרת מתוך זה. השאלה כאילו, אני מחדדת אותה בעצם לעצמי כי בעצם את עכשיו,

שירה: עכשיו.

מורן: עכשיו, עכשיו, חמסה, חמסה.

שירה: זה לא היה.

מורן: את תעשי את הפרויקט הזה, את האלבום הזה, את השיר הזה, את מה שזה לא יהיה מתוך הזה. אבל מה אז רגע לפני? איפה, מה הרגשת שהלך לאיבוד? שוויתרת עליו? ששמת מאחור?

שירה: הכל [מצחקקת] הכל, את אותי בעצם במובנים מסוימים. גם בקטע שהוא "טוב" במירכאות. אני זוכרת שכשהייתי בהריון דיברתי עם גיסתי שיש לה כבר שתי בנות והיא אמרה 'טוב, את הולכת עכשיו בעצם לגלות מי את כאמא אבל בעצם גם מי את, כאילו זו התחלה חדשה לך כבן אדם. זאת אומרת, את מגלה מי את מחדש'. לאו דווקא רק בתור, הנה יש לי כובע, עשיתי לא יודעת מה, עכשיו יש לי גם כובע של מפיקה. ופתאום זה דווקא מצא חן בעיניי אולי בגלל שהייתי בתוך התהום הזאת של להרגיש שאני לא מבינה מה אני ומי אני ומה אני עושה עם החוסר הזה בפרויקטים, לפרייקט שהייתי תקועה בו. ודווקא זה די ריגש אותי שיש לי התחלה חדשה. לא שמעתי.

מורן: להיוולד מחדש.

שירה: בדיוק, להיוולד עם עוד מישהו. אממ...כן, אני מאוד...אה, יש לי איזו טענה שבעצם את ספר "'קהלת" כתבה אישה כי בין כל ההפכים שיש שם, אז יש עת למות ולא עת להיוולד, אלא עת ללדת. עת למות ועת ללדת. ואמרתי אוקיי, מישהי פה עלתה על משהו. תמיד מאוד התרגשתי מהדבר הזה.

מורן: וואו.

שירה: אז אני כן, כן, אני חושבת שבהחלט הלידה היא לידה גם שלנו מחדש. זה אולי נורא מובן מאליו או קלישאתי, אבל בהחלט חוויתי את זה ככה.

מורן: העת ועת הזה, אני מאוד מרגישה, הרגשתי בלידות חזק את הקרבה למוות.

שירה: וואו ממש.

מורן: את הקרבה ל...כאילו את הקצה הזה שאנחנו מגיעות אליו ואת ה...עדינות הזו שבין החיים למוות. את התפר הקטן הזה כאילו.

שירה: בהחלט.

מורן: שבאמת אחרי כזו חוויה קשה להישאר אותו הדבר גופנית ונפשית כאילו. את הבאת איתך חפץ? חפץ מעבר?

שירה: הבאתי איתי חפץ. האמת שרציתי אפרופו תפר ואפרופו קשה להישאר, רציתי להתחכם ולהגיד שחפץ המעבר שלי הוא רצפת האגן שלי.

[צוחקות]

מורן: את מחפצנת את רצפת האגן שלך?

שירה: אני מחפצנת את רצפת האגן שלי. אז לא רציתי להתחכם. האמת שלא הרגשתי שזו התחכמות, פשוט כאילו באמת תהיתי מה יכול לעזור, כאילו חשבתי מה יכול, אז אני אסביר שכתבת לי לפני ההסכת, שאמרת 'תביאי איתך חפץ מעבר שיכול לעזור לך במעבר בין האל הורות להורות או לפני ואחרי האימהות'. ובאמת ניסיתי לחשוב מה יכול, מה זה יכול להיות. ואולי התנוחה שישבתי בה גם או לא יודעת מה, גרמה לי לחשוב פתאום על זה שבעצם הייתי מאוד שמחה גם לשקם את רצפת האגן שלי כי אני מפחדת אפילו ללכת לפיזיותרפיסטית רצפת אגן מרוב שאני מרגישה...וגם באופן כללי כן, הגוף שאני חלילה לא רוצה לחפצן אותו, אבל הוא בהחלט...גוף. אה...

מורן: ענק שיצא ממנו משהו.

שירה: ממש. זה גם מאוד מוזר וגם כן, אני חושבת שמערכת היחסים שלי עם הגוף שלי ועם גוף בכלל היא מאוד, מאוד העמיקה. בוודאי השתנתה. אבל מעבר לזה שיש עיסוק מאוד גדול בהפרשות גם של הלל והקקי והפיפי וגם חלב, אני מניקה. וגם באמת הווסת. חשבתי שקיבלתי מחזור אבל בעצם לא קיבלתי מחזור ושלא נדבר על כל מה שקורה בהתחלה והדימומים וכל הדבר הזה והגוף שפשוט מהדהד את הדבר המשוגע והפלאי באמת, פלא העולם הגדול ביותר שקרה בו ודרכו. בקיצור זה דבר שהוא ממש משוגע, הוא ממש ממש משוגע. ואני חושבת ש...זה גם אולי משהו שלא יודעת אם לא, זה לא בדיוק שלא מדברים עליו מספיק. אני לא יודעת אם יש בכלל איך לדברר את זה. אני לא יודעת אם יש מה להגיד על זה. אני חושבת, כאילו אני יכולה להבין למה נשים לא רוצות לדבר על זה. באמת מאוד קשה למצוא מילים. אבל לא יודעת, גם ככה הגוף-נפש זה נושא...השאלה הפסיכו-פיזית כמו שקורא לה ישעיהו לייבוביץ זה פלא שלא מפסיק להעסיק אותי ואני תוהה עליו רוב חיי הבוגרים. אז עכשיו כאילו שזה לא היה מספיק אז עוד יותר ואני באמת לא יודעת, אין לי מה להגיד מרוב שאני לא יודעת, זה פשוט,

מורן: הבאת אותו, הבאת אותו כחפץ, אולי נפסיק לקרוא לו חפץ, אבל הבאת את הגוף כי, כי...כי זה משהו שאת רוצה בעצם להתייחס אליו? שהוא יהיה איתך? שזה יהיה כאילו, שתחזירי אותו למה שהוא?

שירה: אני לא יודעת בדיוק. כן אני רוצה להיות טובה אליו, שהוא יהיה טוב אליי. בכלל העניין הזה שאפשר להרחיק את עצמי מהגוף ולהגיד, לדבר אליו בגוף שלישי, בגוף שלישי.

[צוחקות]

שירה: כאילו שהוא לא אני, זה איזשהו דבר מטורף. ובאמת גם היה בתוכו מישהו שהוא לא אני.

מורן: וואו, כן.

שירה: ואז הגוף יצא. שזה פשוט אני לא אפסיק להשתומם.

מורן: שזה מחזיר אותנו לזה שאפשר אולי רק לרגע במסגרת שלנו לקרוא לו חפץ כי יש בזה משהו.

שירה: נכון, הוא סוג של אובייקט.

מורן: כן.

שירה: כן.

מורן: ואיך את מרגישה עם לחזור להופיע?

שירה: וואו.

מורן: כי זה מאוד גוף.

שירה: מאוד. אממ...זהו, זה די מעניין. אני בדיוק היום פתחתי את ארון הבגדים. יש לי כזה המון בגדים להופעות, שמלות יפות וחביבות ואביזרים. ונתתי למטפלת שלי שהיא פשוט היצור הכי קסום שזכיתי בו בלוטו, שהיא סוג של מן אחיינית שלי, היא סוג של חברה, סוג של משפחה. אבל בכל אופן, נתתי לה איזה חגורה כי היא הייתה צריכה חגורה. פתחתי פתאום, זה מן כמו קופסה כזאת של פתאום, ואמרתי וואו, מתי, טוב אני לא אשתמש בזה יותר בחיים כאילו מה, אמרתי לא, אני בטח אשתמש, מה יחזרו ההופעות. זאת אומרת, השילוב הזה של הקורונה וחופשת לידה, הוא פשוט זה, זה ממש מרגיש כמו איזה ממד אחר שאין הופעות, אין, אני בקושי זוכרת איך זה. באמת בישיבה היה בשבוע שעבר את אספת החברים הראשונה של איגוד המוזיקאים והמוזיקאיות שהקמתי בעצם עם עוד שבעה אנשים שזה בהחלט היה פרויקט. אני בהחלט אמא שלו. אחת מיני שמונה. וזה כן בהחלט היה תחליף מוזיקה והפרויקט הגדול שעשיתי בשנה האחרונה. אבל בקיצור, בשביל אספת החברים הראשונה שהייתה בשבוע שעבר, אה...שמתי פרח בשיער ואודם לזום. [צוחקת] והרגשתי וואו כאילו.

מורן: עלית לבמה.

שירה: ממש. למרות שבקושי, כן, לא היה לי, לא דיברתי כל כך הרבה כי אני בעצם עוזבת את הוועד המנהל של האיגוד כדי לנסות קצת מוזיקה שוב ולגדל את הבן שלי. אבל זה הרגיש ממש טוב.

מורן: בואי נקשיב לזה, בואי נאזין לאיזה שיר שהבאת.

שירה: בואי.

מורן: אולי משהו ש...איזה את רוצה? מה שממש עובד לך, שהעולמות, שההוויה של אמנות ואימהות מתחברות לך שם? או דווקא משהו,

שירה: כן, אז האמת היא שעכשיו שהיו לי כמה אופציות. רציתי להחליט תוך כדי שיחה כדי להבין מה יותר משתלב. אז באמת אני חושבת שהאופציה שאני אבחר בה היא שיר מאותו אלבום בכורה שיצא בשנת 2013 שקוראים לו "קהלת צדק" כי כבר אז אהבתי את קהלת. שזה בעצם גרפיטי שראיתי בירושלים, כן?

מורן: זה היה לי מוכר כאילו.

שירה: הייתה באותה תקופה, הייתה איזו שרשרת גרפיטי ברחבי העיר של "קהלת צדק" וזה נורא, נורא מצא חן בעיניי. וכשבאתי, בעצם יש גם שיר שהוא שיר הנושא שאנחנו לא נשמע אותו, שקוראים לו "על מחזוריות הבלי חייו של האדם" ושם החיבה שלו הוא "קהלת צדק" ובסוף קראתי לאלבום "קהלת צדק".

מורן: אולי בכלל צדקה.

שירה: בדיוק. קהלת צדקה. אממ..והשיר הראשון באלבום, קוראים לו "הנחיתה" ואני מרגישה שהוא בעצם, בעצם מדבר גם על איזה מן כזה בייבי בלוז או על איזה...אה, הוא מן הסתם ממש לא דיבר על זה כי זה היה אי אז ב-2013, הוא מדבר על מן כאפה כזאת שאת מקבלת מהעולם. ונוחתת מתוך איזה ריחוף כזה לחיים עצמם או לפן כואב כזה בחיים עצמם. ועכשיו כשקראתי את המילים, אז לפני פגישתנו, הרגשתי שזה בעצם קצת מדבר על לידה בדיעבד, אז אנחנו נראה לי נשמע את זה. אממ...על החלקים הקשים של הלידה, כן? לא על החלקים הטובים. אז הנה, הנה זה בא. אני מקווה שתשמעי, תגידי אם את שומעת.

הנחיתה הייתה נוראית והריחוף שהתפוגג הפך לאט לאט – בבת אחת לדמעות כמו ענן שהופך לגשם הנחיתה הייתה נוראית איך הריחוף המכשף נשר והתקלף, כמו התפשט מעליי התחלף בהתחפרות במקום ניעות הלוך ושוב – קטנות כמו משק כנפיים שוב מטיחות את סתירתן בי, משטיחות אפיים את פיסות היומיום, שרקמתי לכדי גלימת משמעות – רואה ואינה נראית

בלית ברירה, אקום הנחיתה הייתה נוראית והריחוף שהתפוגג הפך לאט לאט – בבת אחת לדמעות כמו ענן שהופך לגשם הנחיתה הייתה נוראית אני רוכנת שוב מעל לבאר המים מנסה לתפוס את האורות... ניעות הלוך ושוב – רוקדות כמו טפיפות רגליים נעלמות על קו החוף במחזורי המים והיום הזה, עקום וחד עוד ייזכר – או יישכח, כאחד הימים נופלים ואז קמים

מורן: תודה!

שירה: תודה לך.

מורן: וואו, אחרי שדיברת על זה קצת לפני, זה מרגיש כל כך כזה כפפה ליד הפרשנות המאוחרת שלך.

שירה: כן, האמת שזה הפתיע גם אותי.

מורן: איזה כיף זה פתאום לגלות שיש משהו שכזה מן...זרע כזה כאילו שגדל בנו, גדל, צומח, צומח, כל פעם הוא רלוונטי בצורה אחרת כזו.

שירה: כן.

מורן: מה היית אומרת אם היית פוגשת את שירה לפני שנה? מה היית מגלה לה כזה? מה היית מגלה לה כאילו בהקשר הזה באמת של השילוב של בין המהויות, ההוויות האלה יותר נכון של אימהות ואמנות או אימהות ויצירה?

שירה: אז קודם כל, קודם כל אני חושבת שהייתי מרגיעה אותה ואומרת לה שהלל יצא ממש בסדר ושלא תהיה בלחץ שהוא לא בועט. היה לנו איזה סשן בחדר מיון כי הוא לא בעט מספיק ונכנסתי מאוד ללחץ. אממ...ואני לא יודעת, אני חושבת שבעצם כאילו הייתי רוצה לדבר, אני רוצה לדבר עם שירה של עוד שנה כי אני עדיין לא מרגישה שהיוצרת שבי באה על מקומה בשלום, הגיעה למקומה בשלום או באה על סיפוקה. זאת אומרת, אני חושבת שבאמת לפני המפץ הגדול הזה שתיארת שהיה לי בחיים, היה לי מאוד, מאוד ברור שיצירה היא מחזור. והיצירה השירית של כתיבה שאז, זאת אומרת כתיבה והלחנה, אצלי ספציפית זה בא ביחד. או הלחנה של שיר שלא אני כתבתי את המילים שלו. אבל היצירה של השיר זה זה ואחר כך לעבוד איתו, לעבוד עליו עם להקה וכאילו להלביש לו איזשהו לבוש כזה זה משהו אחד ואז לעבוד על אלבום זה משהו מאוד, מאוד אחר. ואז להפיץ את האלבום וכל השיט הזה של היח"צ והשמח"צ וכל הדרעק שצריך לעשות בשביל שאחר כך גם הוא יגיע אל אנשים שאני חושבת שזה מאוד חשוב. אבל זה היה מאוד נחמד אם לא באמת הייתי צריכה לעשות את זה בעצמי. ואף פעם לא פקפקתי בזה שהחלק הבא במחזור יגיע. זאת אומרת, לא דאגתי. למרות שהיו תקופות ארוכות שלא כתבתי. אבל הרגשתי לא מתוך, כאילו אני מאוד ענווה ומלאת באמת פליאה לנוכח מעשה היצירה. אני ממש לא כזה, אה אני תמיד אוכל לכתוב שירים. אבל אף פעם לא דאגתי שאני לא אוכל לכתוב יותר כי הרגשתי שזה מחזור ולכל דבר יש את הזמן שלו. כמו שאני לא באה לעץ ואומרת לו 'מה נסגר עם הפירות שלך יא גבר?' -'קר לי, ינואר, מה את רוצה ממני?' אז לא, לא...מקווה שלא קר להם אגב, לא נראה לי שקר להם, אחרת זה היה מאוד לא נעים.

מורן: כן. הם יודעים איפה לגדול.

שירה: נכון.

מורן: עץ ועץ.

שירה: בקיצור, אני לא באה בטענות לעץ ולכן גם לא באתי בטענות לעצמי. אבל הנפילה הגדולה הזאת, OFF THE WAGON מה שנקרא, יעזבנו יום, יעזבך יומיים, עכשיו אני הייתי קצת בחששות. והאמת היא שממש לפני איזה כמה שבועות, ממש לא מזמן בכלל, חבר ביקש ממני לכתוב שיר ועשיתי את זה ביום. כאילו בשעה. וכל כך שמחתי. אמרתי אוקיי, I STILL GOT IT, מה שאגב עוד יותר מרגיז אותי כי בעצם אני פשוט חנטרישית ולא יושבת לכתוב שזה משהו שאני יודעת על עצמי שנים. בגלל זה אני תמיד צריכה להקה או מסגרת כי פשוט אני,

מורן: או חבר טוב שיגיד לך,

שירה: או חבר, 'תכתבי לי איזה שיר רגע', מי שאגב צריכה שיר, אני נורא אשמח.

מורן: אני מוכנה להתקשר אלייך כל חודש, פשוט להגיד לך תכתבי לי שיר.

שירה: אז אני בקטע. אני בקטע. בקיצור, אז כן, אני חושבת שהמחזוריות הזאת היא, אני מאוד מרגישה אותה ומאמינה בה. אממ... וכן, כאילו טוב, גם האיגוד למרות שזה לא שיר. הפרץ, הרצון הזה ליצור והרצון הזה לעשות מן הסתם הם, הם שם.

מורן: תגידי כמה מילים על האיגוד באמת.

שירה: וואי אני ממש אשמח.

מורן: כן, כן, תגידי.

שירה: באמת איגוד צלילים, איגוד המוזיקאיות והמוזיקאים זה באמת תינוק. לקח לו תשעה חודשים, ממש כמו תינוק.

מורן: זה תינוק, זה משפחה.

שירה: כן. אז הקמנו איגוד. והיינו צריכים איגוד והקמנו אותו שזה מאוד, מאוד משמח. יש כמובן אתר https://www.tzlilim.org.il/ שבו תוכלו גם להירשם וגם לתהות על קנקנו של הדבר, אבל זה בא מתוך איזה צורך גם בתקופת הקורונה לייצג את עצמנו לנוכח כל הגזרות והרעות והרגשנו שאין לנו, לא שומעים את הקול של מוזיקאים לא בפוליטיקה ולא במרחב הציבורי ובכלל. וגם בעצם זה נולד קצת קודם ויש לנו הרבה תוכניות לטווח הארוך שקשורות באמת ל...כמו איגוד עובדים, אז זכויות סוציאליות ודברים שאין למוזיקאים. אין לנו פנסיה, אין לנו כלום, אף אחד לא משתין לכיוון שלנו כמו להרבה עצמאים דרך אגב מכל הסוגים. ולשפר את התנאים גם שאנחנו מייצרים לעצמנו, גם שיוצרים לנו. לעבוד על, זאת אומרת, על הייצוג שלנו גם בכנסת וגם בכלל לנסות להגדיר את מקצוע המוזיקאי כמקצוע על כל המשתמע מכך.

מורן: זה נורא מעניין כאילו מה שאת מתארת. את מתארת ואני אומרת וואי, היא פשוט, היא כזה מן בונה את היסודות. איך מקודם היא אמרה שהיא מערערת או מהרהרת על המחזוריות הזאת של יצירה. אבל בעצם כאילו מה שאת עושה עכשיו עם האיגוד הזה למשל, זה מן בונה יסודות כאלה של בית, כאילו בונה תשתית כאילו ליצור מתוכה. ואני חושבת שזה לא פחות יצירה, זה לא פחות...

שירה: נכון.

מורן: זה לא פחות האמנות. גם הקשרים האלה, הרשת הזאת שאת יוצרת בעצם כתמיכה, כמשפחה. וגם לכשהמחזור יחזור, לכש, כאילו והוא יחזור.

שירה: כן.

מורן: אז גם מעניין נורא בהקשר של אחרי לידה.

שירה: נכון.

מורן: כשהוא יחזור, אז את בנית לו פה איזו תשתית. את בנית פה לחזור בתוך מרחב אולי יותר בטוח, יותר וודאי, יותר חזק, יותר עוצמתי. כאילו,

שירה: אני מקווה, מקווה, מהפה שלך לאלוהים. אני מאוד מקווה. את כהרגלך מתארת דברים מאוד יפה ואני רוצה שזה יהיה ככה. הלל שוב מתעורר. אני לא יודעת אם את שומעת צרחות, מסכן.

מורן: את בסדר עם להישאר כאן איתי?

שירה: אני מאוד רוצה להישאר כאן איתך, אני מקווה שהלל בסדר שאישאר. יכול להיות שאביא אותו.

מורן: גם אפשרות. גם אפשרות. פתוח לכל הקולות.

שירה: מתוק, מסכן. נראה אם אבא שלו מצליח. אהאאהאהא די מטורף שאני כאילו לא...

מורן: זה נורא קשה להתרכז. אני ממש יכולה, ליבי איתך. אנחנו נראה לי נחתור לסיום עוד רגע כדי שתוכלי להתפנות אליו. וואי יש לי פה עוד כמה דברים שכל כך רציתי לדבר איתך עליהם.

שירה: טוב, אני מאוד רוצה שתהיי מרוצה ושמחה בשיחתנו.

מורן: לא, אני כבר.

שירה: אני רואה שהוא,

מורן: אה,

שירה: הוא נרגע סוג של.

מורן: כן, אנחנו כבר אבל, כבר יש לנו כברת דרך שעשינו. מה, אם כבר אנחנו מדברות על הלל, מה הפעם האחרונה שלא ישנת בלילה אבל בגלל יצירה?

שירה: או! שאלה טובה. אני לא זוכרת כל כך. יש לי נטייה מאוד גרועה לחשוב על כל הדברים שאני חושבת עליהם לפני שאני נרדמת. אה...

מורן: לחשוב על כל הדברים...

שירה: כל מה שפתוח, גם משימות שאני צריכה וריבים אם היה לי איזה ריב, אם היה לי איזה זה, אני מיד חושבת על מה שקרה היום, אני חושבת על מה שיקרה מחר. וזה כמובן IT KEEPS ME UP AT NIGHT מאוד ליטרלי וזה מאוד, מאוד [צוחקת] וזה קצת מייגע. ואם יש לי שיר שאני כותבת אותו ואני בתהליכי כתיבה, אז אני מאוד, מאוד חושבת עליו.

מורן: לפני השינה.

שירה: לפני השינה. אני הרבה פעמים גם לא מצליחה להירדם די הרבה זמן. ובאמת עכשיו הברכה שבאימהות זה שאת כל כך עייפה שאת נרדמת. אז הרבה מאוד זמן לא יצא לי ככה את הפריבילגיה הזאת של לא להירדם כשאני יכולה. אבל האמת שזה כן קרה לי לפני כמה ימים. אולי גם כי באמת חשבתי שאני אצליח לסיים את השיר להיום. אבל כאילו לא הצלחתי כל כך להתרכז בלכתוב, הייתי כזה מוטרדת באופן כללי. אבל כן, האמת היא שבאמת לפני שילדתי, חשבתי שאפשר לנצל את השעות האלה של האינסומניה ההורית והאימהית לכתיבה. ואמרתי כן, אני בטח, אני לא אשן כי יהיה לי תינוק ואני אכתוב שירים כמו שהייתי כותבת בלילות שירים. הייתי או לא נרדמת או מתעוררת באמצע הלילה וכותבת שיר. וזה ממש לא קרה תני לי לספר לך.

[צוחקות]

שירה: אבל זה קצת כן, זה קצת כן קורה. אבל גם, אבל זה גם לא, לא יודעת.

מורן: את אף פעם לא יודעת מתי זה יקרה. לדעתי זה קורה, זה קורה. לי נגיד היום התפרצה הודעת שיר היקו.

שירה: אוו.

מורן: בזמן שהנקתי וחבר שאל 'אז מה שלומכם?' וואי יצאתי עליו עם שיר.

שירה: וואו! אוי את רוצה לחלוק?

מורן: שניה, ואז אולי תשמיעי לנו עוד משהו ותוכלי לראות מה עם הלל בינתיים כשאת משמיעה.

שירה: הוא כבר הפסיק לבכות.

מורן: אבל בכל מקרה אני אשמח לשמוע עוד משהו. אז ככה, דורון שאל אותי 'מה שלומכם?' ואני עניתי לו 'היום נהדר בינתיים, אתמול מעייף עדיין, מזכירה לעצמי שזה אוסף של רגעים גם כאלה ממש, ממש יפים'.

שירה: אוי זה יפה. זה גם כל כך נכון.

[צוחקות]

מורן: אז כן, לדעתי אנחנו, קורה המון במחזוריות שתיארת מקודם וזה כאילו, אין לדעת מתי זה יתפרץ כאילו...

שירה: כן, שזה גם מרגש. אולי כאילו צריך, את יודעת להשאיר את הנר בחלון למקרה שזה יקרה.

מורן: כן, נראה לי שכשזה יקרה, עינייך יפקחו.

שירה: כן.

מורן: זה יקרה בטבעי. יש לי פה שני זה, תבחרי ימין או שמאל.

שירה: שמאל כמובן.

מורן: שמאל כמובן. זה שני מושגים מעולם המוזיקה שרציתי כאילו שבעצם תדברי דרכם דווקא את עולם האימהות בחייך. בחרת שמאל?

שירה: כן.

מורן: אז זה קצב.

שירה: אוו! אממ...אוקיי מעניין. אז...קודם כל, אממ...יש, ה...עניין הזה של ה...אה, סדר יום של תינוק.

[צוחקות]

שירה: שכולן מדברות עליו כל כך הרבה ואני הייתי כמובן כבר הספקתי להיות בכל מיני זומים של כל מיני יועצות שינה.

מורן: יש סדר יום?

שירה: קודם כל, GET OFF MY FUCKING BACK אני באמת, באמת אבל, בן אדם מאוד, מאוד לא מסודר. זאת אומרת, אני נורא בלגניסטית. ובגלל זה אני מאוד אוהבת, שלא לומר סוגדת לסדר ונורא רוצה אותו ואני באמת במערכת יחסים כל כך ארוכה ומורכבת עם סדר וגם סדר יום. לא, באמת במשך שנים התוודיתי על זה שהדבר הקבוע בחיים שלי שאני מכינה לעצמי דייסה בבוקר כבר 20 שנה וזהו. אין לי סדר יום, סבבה?

מורן: מרשים אבל.

שירה: זה מאוד מרשים ואני ממליצה לכולן. חברה הכי טובה דייסה. גם המרתי כבר הרבה מאוד דורות גם של "האחיות לוז" וגם בכלל, לדייסה. זה פשוט, זו ברכה. אני גם לא מבשלת באמת, אז זה בערך, זה הבישול, זה הדבר שאני יודעת להכין. וזה גם אגב נושא כי אני עכשיו אמא. אז אמא שלא מבשלת? אין כזה דבר. לא. אני צריכה ללמוד לבשל, אוקי.

מורן: אה נושא לתוכנית הבאה.

שירה: בדיוק, מאוד מורכב. אבל בקיצור, כן, אז הסדר יום. כאילו אני ממש מצאתי את עצמי אתמול, היה זה אך אמש מה שנקרא, מקשיבה ליועצת שינה שמספרת כמה זה חשוב שיהיה סדר יום. וזה כל כך, היא באמת כאילו דיברה על זה ללא הרף ואמרתי טוב, אולי זה גם מה שאני צריכה. אולי אני צריכה סדר יום. ואולי אני אעשה לי סדר יום, אני אפנה לי איזה זמן גם לכתיבה ואני אוכל סוף סוף להספיק את כל הדברים שאני אף פעם לא מספיקה ונגררים לי.

מורן: וואי זה ממש רעיון מעולה. לקחת את הסדר יום שהן מציעות לנו בשבילם, בשביל הילדים ולקחת את זה, את יודעת, כזה מן זמן שינה, זמן אוכל, זמן פעילות הן קוראות לזה, נכון?

שירה: נכון.

מורן: זמן פעילות. וזמן פעילות יכול להיות זמן עבודה בסטודיו.

שירה: כן.

מורן: וואי זה מעולה.

שירה: מה שטוב לתינוק למה שהוא לא יהיה טוב לאמא של התינוק?

מורן: ושקודם כל, האמא של התינוק תיישם את זה על עצמה.

שירה: נכון מאוד. אגב, אני כן חייבת להגיד שיועצת השינה החמודה הזאת אמרה שאמא שלא טוב לה, אנחנו קודם כל צריכות לטפל בעצמנו בגלל שתינוק מרגיש את אמא שלו והוא לא מאמין למילים שלה, הוא מאמין למה ש, להרגשה שלה.

מורן: לנוכחות, וואו.

שירה: כן. אם היא מרגישה חרא, זה לא יעזור כמה והיא לחוצה בטירוף, זה לא יעזור שהיא תגיד לו ששש...כי הוא פשוט לא קונה את זה. ואני מאוד אוהבת את ה, וזה גם דימוי שאני לא זוכרת אם אני המצאתי אותו או שמעתי אותו, שכמו שבטיסות אם אתן זוכרות שיש כזה דבר והיה פעם טיסות, אז אומרים לאמא קודם כל לשים את ה, אם יש מקרה חירום, אז קודם כל צריך לשים על עצמך ורק אז לשים על הילד שלך כי אם את לא תהיי שם בשביל לשים עליו את המסכה, הוא ימות. אז קודם כל, לטפל בעצמך. כי אם את לא תהיי שם בשבילו, הוא ימות. וזה די חשוב בעיניי.

מורן: זה ממש חזק. מה, מה, מה מבחינתך זה לטפל בעצמך?

שירה: שאלה טובה. אממ...אז קודם כל, באמת מדי פעם לעשות איזה דיקור, איזה מסאז'. באמת כשהייתי בהריון פעם ראשונה בחיים שלי הלכתי לעשות מסאז'. באופן יזום. כאילו שילמתי כסף בשביל שמישהי תעשה לי מסאז', זה היה מדהים.

מורן: כן.

שירה: איפה זה היה כל החיים שלי? אני לא מבינה למה זה לקח לי 38 שנים לעשות את הדבר הזה, זה היה מדהים. וזה היה גם בשילוב כזה עם דיקור ועכשיו באמת קורונה אז אי אפשר. אבל ברגע שלא תהיה קורונה, אני נראה לי אעשה כזה דבר. אבל האמת שבעיקר ובקונטקסט שלנו, אני חושבת שאם אני אצליח ליישם את עניין הסדר יום הזה ולהקצות לי זמן ליצירה, לא תהיה מאושרת ממני. אני ממש כאילו לפנות את המקום הזה, גם את החדר משלך הידוע וגם את הזמן משלך שזמן זה באמת נושא נורא, נורא כאוב בקונטקסט האימהי. אממ...וגם אני כן חייבת להגיד שזה באמת כבר אנחנו באמת אולי בסוף המפגש ואין לנו כל כך מה לפתוח את זה, אבל מבחינה פמיניסטית, כל הנושא הזה של אימהות, הוא מאוד, כאילו אני מרגישה שבאמת ושוב אני מזה, אני לא...דיברתי על זה עם שכנה שלי שילדה. שתי שכנות שלי בבניין ילדו, ילדנו בהפרש של שלושה חודשים כל אחת. אני הייתי ראשונה ואז עוד אחת ואז עוד אחת ודיברתי על זה עם אחת מהן וקלטתי ש...בן הזוג שלה נהיה נורא, כאילו ישבנו ופתחנו מן כזה עעעע RANT כזה, כאילו אימהות ושזה קשה ושאין זמן והגוף ואלוהים ישמור ומה יהיה עם הגוף ומה נהיה ומה יהיה. וראיתי שכאילו אני הרגשתי שזה ממש חשוב לתת לה לדבר על זה בתור אמא שילדה לפני שבוע, זה היה ממש שבוע אחרי הלידה שלה ואני הייתי כבר אמא ותיקה עם תינוק כבר שלושה חודשים. ורציתי לתת לה את המקום לקטר ולהתבטא ולהוציא את כל ה, להוציא את החרא הזה וראיתי שבן הזוג שלה נע באי נוחות בכיסאו ונזכרתי שגם בן זוגי שיחיה כאילו מאוד, כי באמת שהשם יברך אותו, באמת נורא מקבל ופמיניסט ופתוח ומכיל ומדהים, באמת, באמת ברכה, באמת.

מורן: ומרדים ברגעים אלה.

שירה: ומרדים ברגעים אלה את בננו המשותף. אבל בכל זאת, איזו מן גישה כזאת שקלטתי משניהם בעצם של כאילו טוב, למה צריך לאוורר את כל החרא? זה רק גורם לך להיכנס לזה יותר, זה רק גורם לך, וזה נכון. באיזושהי מידה כשאת מתארת כמה חרא לך, אז את חווה את זה מחדש ואת אולי אפילו באמת גם כאילו לומדת מהחברה שלך על עוד דרכים שבהן חרא לך ואת אפילו לא יודעת את זה וכל מיני דברים.

מורן: מחממות, מחממות אחת את השנייה.

שירה: בדיוק. מרימות אחת לשנייה וזה באמת כן, להתפלש בחרא זה דבר שהוא לא נעים. יודעת כל אמא שמחליפה חיתול. אבל זה לא סיבה מספיק טובה בשביל לא להוציא. כאילו כל הקטע הזה שאת נושאת את כל הדבר הזה ליטרלי בתוך הגוף שלך ולבד ובאמת התחושה הזאת של הלבד שבאמת אחר כך גם קראתי עליה בעוד קבוצות בווצאפ הפעם של גבעתיים. יש לנו כמה קבוצות לוהטות של אימהות בגבעתיים. ובאמת תחושה שאת פשוט לבד בדבר הזה למרות שאת יצרת עוד בן אדם. יש איתך עוד בן אדם, אבל כאילו תחושת בדידות נורא, נורא קשה. ובאמת אז בקיצור, העניין הפמיניסטי מאוד, כאילו אמרתי אוקיי, יש לי את הבעל הכי תומך שיש, אנחנו מאוד והוא באמת, הוא גם לקח חופשת לידה שזה מאוד יוצא דופן בארץ. ושוב, אם אתן רוצות לדעת כיצד, פנו אליי כי זה פשוט קריטי. כאילו,

מורן: זה בטבלאות.

שירה: זה בטבלאות. האמת שזה לא בטבלאות וזה צריך להיות בטבלאות. [צוחקת]

מורן: את אמרת שאת לא מסודרת שירה.

שירה: לא, כן, האמת שאני למדתי. למדתי מאחותי ללוז, יפעת זיו, למדתי ממנה את סוד הטבלאות. אבל בקיצור, זה פן מאוד, מאוד קשה. אני כאילו מרגישה שדווקא בתור אישה עצמאית וחופשיה, זה כאפה שבעתיים. כי את כאילו חיה את החיים שלך, במקרה שלי גם הרבה מאוד זמן לפני שאת יולדת ובאמת כל העצמאות הזאת נלקחת בצורה שהיא מאוד, מאוד כואבת והיא באמת לא שוויונית בשום צורה. לא משנה כמה בן הזוג שלך הוא אחלה גבר מכל הסוגים ואת פשוט, זה פשוט לא אותו הדבר להיות אבא ואמא. פשוט לא. לא משנה כמה, לא משנה כמה עשינו באמת שנות אור בפמיניזם וכמה שהם מדהימים יכולים להיות וזה מאוד, מאוד לא קל. אממ...וזה גם מעניין, זה גם מעניין. כי את יודעת, אני גם אסירת תודה על זה שיש מישהו שעכשיו מפרנס את הבית ועובד מהבית באותה עבודה שמאפשרת לי נגיד להקים איגוד למוזיקאים ולא לחזור לעבוד כאילו שלושה חודשים אחרי הלידה ולחזור. גם לא היה לי בדיוק 9 עד 5 לחזור אליו, אבל תאורטית אם הייתי חד הורית אז הייתי צריכה לחזור לעבוד. אגב, אני לא מבינה איך חד הוריות עושות את זה בכלל. פשוט זה פלא, פלא גדול ומדהים. אבל טוב, אני הורדתי, אני הורדתי, אני רוצה שנרים.

מורן: עוד רגע נרים עם עוד שיר. אבל מה שרציתי להגיד זה שאת מדברת ואני כבר כאילו ממש סקרנית כבר לשמוע את היצירות החדשות שאת הולכת לכתוב כי כאילו כל כמה משפטים אני אומרת, רגע זה בטח יהיה משפט בשיר.

שירה: [צוחקת] הלוואי.

מורן: בא לי למרקר לך אחר כך את הדברים שאמרת כאילו, אבל בטח הם כבר יהדהדו לך לבד. וזה באמת נורא מסקרן אותי לראות מה יוולד מתוך, מתוך החרא הזה שצף, מתוך כאילו המחממות אחת את השנייה, מתוך המרימות אחת את השנייה, מתוך זה שאת שואלת כזה כאילו בפייסבוק 'תגידו לי מה עושה לכן דיכאון'. את כזה, זה משם, שם קורים דברים מתוך הקושי הזה. כאילו אני חושבת שזה לא סתם כאילו שיצירה הרבה פעמים נובעת מתוך התהומות האלה.

שירה: לגמרי.

מורן: זה עוד תהום.

שירה: נכון. איזה כיף!

מורן: כן. תשמיעי לנו עוד משהו.

שירה: טוב.

מורן: לקראת סיום.

שירה: לקראת סיום. אמממ... אז זהו, את ביקשת ממני לחשוב על שיר שהוא רחוק מבחינתי מאימהות. אממ והבאתי לעצמי כמה אופציות. אממ...אז אולי, אולי אני אבחר, בעצם לקחתי שיר שכתבתי על איזה מן בחור, אפרופו תהומות ודברים קשים. כאילו הכי כזה שיר,

מורן: לב שבור?

שירה: לב שבור כן, הכי כאילו שאני בדרך כלל נמנעת מלכתוב שירי אהבה ושירי לב שבור כי אני מרגישה שיש כאילו יותר מדי. יש פשוט מספיק ואני לא צריכה גם. אבל בכל זאת הנה יש לי שיר לב שבור. וקוראים לו "LETTING IN SONG". אז כאילו מבחינתי ההפך הגמור מאימהות פשוט כי העולם, תודה לאל שהוא רחוק ממני עכשיו של גם לבבות שבורים ודייטים ודושים או כל מיני אנשים דוחים שהכנסתי לחיים שלי ולצערנו כל אחת עשתה את זה ויש לה את התקופה הזאת שצריך TO GROW OUT OF. ואני מאחלת לכולן למצוא את אהבת חייהן כי מגיע לכן. אז הנה שיר על דוש שאני מאוד שמחה שלפחות הוליד שיר שאני אוהבת. וזה מגרסת האחיות לוז הראשונה, ראשונה, ראשונה מ-2014 עם יפעת זיו וטליה אמזלג. והנה השיר:

I was already tired When you walked in

And I thought I really shouldn't have let you in

but I try to keep an open mind

I tried to keep the dogs inside

I tried until I left myself a bit behind

and I'm so tired of you

I was already tired When you walked in

And I thought I really shouldn't have let you in

but I tried to keep an open heart

I tried to keep myself apart

From all those thoughts that wouldn't let us have our own fresh start

and I'm so tired of thinking of you

and oh the day we had it wasn't at all bad

so why'd I have to ruin it all by letting you in..

מורן: וואו, בתזמון מושלם הבאת את הלל לשיר הזה.

שירה: תכננתי להניק אותו ושהוא ירדם, אבל הוא מאוד מתרגש, נכון. [צוחקת] מתרגש מהחדר למרות שכיביתי את כל האורות אבל זה לא הלך.

מורן: ברור שהוא מתרגש. תגידי זה ממש שיר שהוא כמעט שיר ערש.

שירה: נכון.

מורן: מה את שרה להלל?

שירה: אממ האמת שאלון ואני המצאנו, לא יודעת אפילו מי, יכול להיות שזה היה אלון. אלון אגב ממציא את רוב השירים להללי, נכון. אממ...אנחנו ממציאים לו המון, המון, המון שירים וזה אגב, מאוד משמח אותי לגלות שכל האימהות שרות מלא, מלא שירים ולא רק שירים שהם סטנדרטיים, אלא באמת ממציאות שירים. זה נורא, נורא משמח אותי שיש דיבור על הדבר הזה.

מורן: וואו.

שירה: ממש לכל אם שאני מכירה ומדברת איתה על זה. כי זה מקום כל כך אדיר, זה נורא כיף להמציא שירים.

מורן: יצירה.

שירה: כן. ויש לנו איזשהו המהום כזה קבוע שאנחנו עושים שהולך פשוט ככה המממ, הממממ, המממ, הממממ ובמחזוריות של, זה ההמהום. אבל האמת שממש בשבוע הראשון שהוא היה אז המצאתי לו איזשהו שיר ערש שאני אנסה לשיר לו עכשיו ונראה אם הוא בכלל [צוחקת] הוא מזה ערני. הוא כמו שאני קוראת לו, ער כביום היוולדו. ילדון. אז זה הולך ככה:

ילד הו ילד

עד שתדע להגיד

מה אתה רוצה

טו דו דו דו טו דו

טו דו דו דו טו דו דו דו

וחוזר חלילה.

מורן: זה מקסים...

שירה: אני חייבת להגיד שהוא לא כל כך נרדם.

[צוחקות]

שירה: אבל פשוט אנחנו לא כל כך מראים לו מסכים. זה שיש אפילו מסך עם אור נורא, נורא חלש כמו שיש עכשיו,

מורן: מוציא אותו. שירה, יקרה, יש לי כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה עוד לשאול אותך ולדבר איתך. השיחה הזאת רק הרגישה לי כמו פתח לעוד המון. ועכשיו בא לי לשאול אותך שוב על שפת אם ועוד מלא, מלא דברים. אבל אנחנו פה כבר איזה שעה פלוס. עוד מעט לוטם יתעורר גם וירצה לינוק. אני ממש מודה לך.

שירה: אני מודה לך. אני באמת כולי הודיה לך. כל כך. באמת, גם המשימות הקטנות שנתת לי ולחשוב על דברים ופתאום ובטח גם לדבר איתך. ומעבר לזה שאת השראה באופן כללי, אז לדבר ולעבד איתך זה ממש מתנה.

מורן: זה היה פשוט נפלא לדגור איתך. כאילו על הביחד. על שתי ההוויות האלה של האימהות והאמנות. ואני ממש מאחלת לך את כל מה שדיברנו עליו. את המשך הדגירה.

שירה: כן, וואי. שיבקע גם משהו.

מורן: יבקע, זה בטוח. וגם איך הבאת לנו גם את העץ ואת האדם מקודם, במיוחד לטו בשבט.

שירה: נכון!

מורן: במיוחד. [צוחקת] אז שיהיה לך גם חג שמח ולכם, זה חג שאני אוהבת במיוחד.

שירה: כן, האמת שכל ילדייך הם טבעיים במיוחד.

מורן: כן.

שירה: עם שמות הטבע היפים שלהם.

מורן: תודה, תודה רבה.

שירה: תודה לך!

מורן: לילה טוב לכם לכולכם, לילה שקט ויפה, נעים.

שירה: יש. תודה רבה.

מורן: ביי.

שירה: ביי להתראות.

-סוף הפרק-


9 views0 comments

Comentarios


bottom of page