["אמנות טובה דיה" שיחות בין אימניות, אימהות שהן גם אומניות, אומניות שהן גם אימהות]
מורן: ערב טוב מאזינות ומאזינים. אני מורן אביב דביר. ערב טוב לאיריס ארז. לילה טוב, אפשר
לומר.
איריס: לילה טוב. אכן.
מורן: מה אצלך 23:00 כבר? 23:20
איריס: כן בערך.
מורן: וואי, וואי. את ראית את הירח המלא היום?
איריס: כן, מדהים.
מורן: וואו. אמנם לא מלא, מלא, 94%, אבל מספיק מלא.
איריס: ראיתי אותו מהחלון בזמן השכבה. ממש נדיר, כן.
מורן: למה נדיר? זה נדיר שהוא בזווית הזאת מהחלון הזה?
איריס: אני חושבת, כן.
מורן: ועכשיו איפה אני תופסת אותך?
איריס: עכשיו אני בחדר שינה שלי אבל לא ישנה. [צוחקת]
מורן: איריס ארז רקדנית, כראוגרפית, יוצרת, מורה, אמא של שני בנים. עוד משהו שלא אמרתי? עוד
משהו שאת אומרת אחרת?
איריס: בת זוג. בת של. וואי יש לי עוד הרבה דברים. אבל כן, ככותרות זה נראה לי די מספק.
מורן: הבוקר ביקרתי חברה כאן שילדה בדלפט לפני שבוע בן שלישי וסיפרתי לה על הפרק השני ושאנחנו הולכות להיפגש ואמרתי את השם שלך. ואז היא אמרה 'וואו, איריס לימדה אותי בעירוני א''. היא הייתה במגמת מחול בעירוני א' והיא אומרת 'היא מדהימה ואיך החזרת אותי אחורה'. זה 20 שנה לא?
איריס: בערך. לא כל כך לימדתי, נראה לי עשיתי איזה פרויקט.
מורן: עשית את הכראוגרפיה של יסמין גודר ולימדת אותם. עכשיו היא כתבה לי לפני שעתיים שכזה למסור לך שהיא ממש מתרגשת ושהיא ממש אהבה ללמוד ממך.
איריס: וואו, איזה מגניב. [צוחקת]
מורן: ואז הבנתי כאילו וואו 20 שנה, יש לך חתיכת דרך כבר מאחורייך בקריירה היצירתית.
איריס: כן, ממש.
מורן: ספרי קצת מתי בתוך הקריירה הזאת היצירתית נכנסה האימהות?
איריס: אני זוכרת שפעם באיזו כתבה, באיזשהו עיתון מישהו כינה אותי בשם לייט בלומרית. [צוחקת] אולי זה קשור לזה שאני גם הילדה הקטנה בבית, אבל לקח לי הרבה זמן להיות אמא. עד שהחלטתי להיות אמא. אני חושבת שאיכשהו הקריירה שלי באמת ככה גם לקחה את הזמן שלה. אני חושבת שבעצם בהתחלה לא חשבתי שאני אהיה רקדנית. אחרי הצבא הייתה לי מן מחשבה כזאת שנראה לי הכניסו לי לראש שזה לא רציני ואני צריכה ללמוד משהו ואז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ואמנות והתעסקתי בטיפול ואז הלכתי ללמוד דאנס תרפיה וכולי הייתי מכוונת על זה שאני אהיה בעצם מטפלת. ואז ככה אני תמיד אומרת שהמחול בחר בי באיזשהו מקום. הייתי כזה ממש לקראת סוף הלימודים, איכשהו ענת זיו שהייתה חברה שלי טובה ביקשה ממני להחליף אותה באיזושהי עבודה וככה כזה נכנסתי ממש חזק לעבודה מאוד אינטנסיבית של ריקוד. ואז פגשתי את יסמין גודר וככה השתלשלו פתאום חיי לכיוון אחר. אבל הם השתלשלו לכיוון אחר עם איזושהי בחירה שבחרה בי ואני נאחזתי בה. ובעצם רק לקראת גיל 30 החלטתי שאני מתמקדת רק בלהיות רקדנית. ואז בעצם הייתי רקדנית איזה 7-8 שנים מאוד, מאוד אינטנסיביות.
מורן: אנחנו גם נפגשנו בעצם בחזותי, לימדת בחזותי.
איריס: כן, לקראת הסוף, יותר הרקדנות פר סה שעבדתי הרבה מאוד עם יסמין גודר ועם עוד כמה. בעיקר עם יסמין ונסענו מלא. ככה לקראת סוף התקופה הזאת נכנסתי לחזותי. בעצם במקביל להבנה הזאת שאני רוצה לרקוד, התחלתי ללמד ולהבין שאני נהנית מלעבוד עם חומרים שיכולים להיות אינטנסיביים אבל פחות הכיוון של טיפול.
מורן: כן.
איריס: ואז בעצם נפגשנו בבית ספר לתיאטרון חזותי שהוא באמת בית ספר יוצא דופן.
מורן: אני ממש זוכרת את זה. הזכרת עכשיו את הלימודים שלך לפני המחול הפרופר ואני ממש זוכרת את הסשנים איתך, את הכתיבת רצף הזאת אחרי סשן תנועתי. משהו שנשאר איתי מלא שנים אחר כך. כאילו עוד מעט עשור נראה לי מאז שלמדתי איתך וגם החיבורים שבאמת אז עשית, כן דברים על גבול של תרפיה. מבט שהוא יותר פסיכולוגוסטי או נפשי על הדברים, זה משהו שמאוד ליווה אותי במהלך השנים וגם אחר כך.
איריס: זה כיף נשמע, הוא עדיין מלווה אותי גם. לא יודעת, נראה לי כל מה שלומדים נשאר ככה כמשהו כמו צידה כזאת שאני לוקחת איתי. ואני חושבת שהפגישה שלי עם יסמין הייתה גם על הרקע הזה. היא מאוד דיברה את השפה שעניינה אותי וחיברה בין העולמות. וזה מדהים. אפילו עכשיו אני מלמדת פה בנטף איפה שאני גרה. אז יש לי קבוצה של אנשים מקסימים. אז הם תמיד אומרים שיש בזה אלמנט כל כך טיפולי, לבוא לרקוד ולגלות את היצירתיות שבך ולדבר דרך הגוף גם אם לא מדברים, גם אם לא נותנים לדברים מילים, עדיין יש בזה משהו כל כך תרפויטי וכל כך מרחיב.
מורן: מפעל הפיס.
איריס: בדיוק! וואי איך אמרת? מאיפה זה בא לך הרעיון הזה?
מורן: אולי רק עוד שעה, יש אנשים עכשיו על המחשב.
איריס: אני הספקתי, אני חושבת בזכות הפגישה שלנו אני הספקתי להגיש לא ב-23:58 השנה, אלא ב-20:58 [צוחקת]
מורן: זה מעולה, איך הספקת גם את זה וגם השכבות. ואת עצרת ב-30. ב-30 התחלת לרקוד, התחלת להיות רקדנית ואז תמשיכי, אני מחכה לרגע של האימהות.
איריס: אני רוצה אבל לדייק שרקדתי גם עוד לפני אבל לא לקחתי את זה כפול, עד ההחלטה בגיל 30. בעצם נורא נורא התמסרתי גם לרקדנות ואז הגיע פתאום כל התחום של כראוגרפיה וליצור באופן עצמאי וליצור את העולם שלי. וידעתי כל הזמן שאני ארצה להיות אמא אבל מאוד הרגשתי שאני עוד צריכה את הזמן בשביל להיות איפה שאני הייתי. וגם צריכה את הזמן בשביל למצוא את הבן אדם הנכון שזה יהיה איתו. אני חושבת שבעצם רק לקראת קרוב לגיל 40 נכנסה האימהות לחיי. וזה שוב, יש תהליכים בחיים שלי. אני לא כזה טוב, אני אעשה את זה. תמיד יש בזה עוד אלמנטים שהם מצריכים איזה השקעה והתמסרות. וגם האימהות, עוד לפני שהיא קרתה, דרשה הרבה מאוד התמסרות וגם דרשה איזשהו פינוי של מקום. והבנתי שכנראה בשביל להפוך להיות אמא אני אצטרך קצת לעזוב את המרחבים שאני נמצאת בהם לפחות כדי להצליח להיכנס להריון.
מורן: עוד רגע לפני בעצם אמרת.
איריס: כן. ממש הרגשתי שכמו צריך לפנות מקום כדי שמשהו אחר יכנס. כי היה משהו מאוד, מאוד טוטאלי במה שאני עשיתי. אני ממש זוכרת שבן זוג שלי, הייתה אמורה להיות איזו הופעה ב-1.1 ב-2011 נראה לי. והוא אמר לי 'איריס, את חייבת לבטל את זה, את חייבת להתפנות, את חייבת למצוא מרחב חדש'. אמרתי 'לא, מה פתאום!' ואז השתכנעתי. פשוט ביטלתי את ההופעה. זו הייתה הופעה שלי ושל עוד אנשים שהופיעו איתי. ביטלתי אותה ולמעשה בדיוק שנה אחרי ב-1.1.2012 נולד הבן שלי.
מורן: וואו.
איריס: ממש, מטורף. וממש הרגשתי שבשביל שזה יקרה אני צריכה רגע לעצור. וממש הרגשתי את העניין של מרחב. שצריך לפנות מרחב בשבילי.
מורן: מה פנית? את יכולה להצביע כזה על משהו שוויתרת עליו? שהשארת מאחור?
איריס: אני חושבת גם הייתה איזו אינרציה של דברים שהייתה צריכה רגע כמו להישאל לגבי השאלה. היה צריך לבחור קצב אחר, מה מעניין. אני מרגישה שהקורונה הביאה את הקצב הזה שהוא קצב שפתאום שטף את העולם. אבל ההבנה הזאת שאנחנו בתוך איזה מרוץ והחיים דורשים כל הזמן איזו מן התקדמות כזאת. כמו גלגל כזה ופתאום רגע שעוצרים ורגע חושבים ומפנים, משהו בפינוי הזה הוא ממש חזק. עכשיו עם קורונה אני ממש מרגישה, אני זוכרת מישהו אמר לי שזו תקופה שמקדשת את העצלות. יש משהו נורא, נורא חזק בהסכמה הזאת להיות עצל או עצלה. אני מגיעה ממקום, גם יש לי כזה קוצים כל הזמן, אנחנו מן משפחה כזאת של DOERS אנחנו כל הזמן בעשייה, אני ואחיות שלי וההורים שלי. הם כל הזמן עושים ועושים, עובדים.
מורן: וואי זה מעניין. את אמרת משפחה שלי, אז חשבתי עלייך ועל אלעד ועל הילדים, אבל בעצם את התכוונת למשפחה הגרעינית שלך.
איריס: נכון.
מורן: הם חלק גדול מהחיים שלך?
איריס: מאוד. לא, אני ממש, כאילו המורשת שלי אולי יותר נכון להגיד, אבל הם עדיין מאוד בחיים שלי, כן.
מורן: המורשת ממש מהדהדת לי חזרה. עוד מעט נדבר עליה.
איריס: כן אבל אני חושבת שזה מורשת שהיא גם, היא מאוד חיה כי היא כל הזמן. באמת זאת אנרגיה מאוד חזקה של חיים שאני מאוד אוהבת ומעריכה, אבל זו גם אנרגיה שלפעמים העצלות שהמשפחה שלי לא מקדשת עצלות, יש בה משהו שלפעמים הוא ממש הכרחי. של רגע לעשות איזושהי רטרוספקציה על המקום שלך בחיים ועל מה רוצים ולאן רוצים ללכת. אני ממש מרגישה שהתהליך גם של להיכנס להריון וכל השינוי הזה. אני ילדתי כמעט בגיל 41 את הילד הראשון שלי ואני חושבת שלחיות 40 שנה בלי ילדים ופתאום להפוך לאמא. אני חושבת שזה עוד יותר קיצוני מאשר שזה קורה בגיל 20 ומשהו.
מורן: ואז את מדברת על לפנות מרחב והעצלות הזאת ושקט כזה. הגיע ילד והוא קצת ההפך הגמור מכל המושגים האלה.
איריס: לגמרי, אני חייבת לדייק. אני לא בדיוק התעצלתי כל ה-9 חודשים האלה, קשה להגיד את זה. אבל כן. אני חושבת שאין אף אחד שיכול להחליט לך על החוויה הזאת של ילד, במיוחד ילד ראשון. זה ממש מהפך מטורף בחיים. כן, ואני זוכרת שאחיות שלי ממש ניסו, הן אמרו 'תקשיבי, את צריכה להיות עטופה וזה יהיה קשה, ממש קשה'. אבל זה לא כ"כ עזר כי עד שלא חווים את זה באופן אישי זה...זה מהפך. אני חושבת שגם למי שהייתה כל כך לעצמה הרבה מאוד שנים, העובדה שיש מישהו שכל כך, כל כך זקוק לך כל השנים, אבל במיוחד בחודשים, בשנה הראשונה זה ממש שינוי תודעתי כל כך עמוק וגופני כל כך עמוק שאני לא חושבת שניתן להיות ממש מוכנות אליו.
מורן: תספרי קצת על הגופני הזה באמת.
איריס: מעניין אותי שגם את תספרי קצת [צוחקת] הגופני, אני חושבת שמעבר לזה שזו באמת הייתה לי חוויה. להיות בהריון עם בן, יש משהו בחוויה הזאת ממש מוזר. גם שיש לך פתאום שני לבבות פועמים. משהו גם כזה חייזרי. פתאום היה לי איזה רגע אני זוכרת שהלכתי ברחוב והסתכלתי על איזו מישהי. פתאום אמרתי יואו אני מסתכלת עליה כמו בן שמסתכל על בת. פתאום ככה נורא הזדהיתי עם מי שיש לי בתוך הבטן והדבר הזה שפתאום יש, את מכילה איזה יצור בתוכך, את לא רק לעצמך כבר בהריון. ואז ההפקעה של הגוף שלך מעצמך כי הוא הופך להיות לצרכים של מישהו אחר, שזה גם מפליא ומדהים ומרגש וגם סופר, סופר קשה. ממש חוויה לא פשוטה אישית ונפשית בשנה הזו.
מורן: של ההריון? של הגוף?
איריס: לא, של הלידה.
מורן: של הלידה. כי ההריון הוא פרפורמנס גם בפני עצמו ואני מרגישה שמי שעסוק בגוף, יש בזה משהו, פתאום איזה עניין מאוד גדול בפרפורמנס של הגוף.
איריס: זה היה לי מדהים. הלידה זה...אני חושבת שיש משהו נגיד שנוגעים בדבר הזה גם כפרפורמרים, יש איזו יכולת לגעת בדבר הזה שהוא גדול ממך, שהוא מחבר אותך לאיזה תדר נורא גבוה, שהוא נורא טוטאלי של העולם שהוא מעבר לגוף הפרטי שלך. וזה משהו שגם כפרפורמרים חווים אותו. לא באופן יומיומי בוודאי וגם לא כל הופעה, אבל ברגעים שזה קורה, זה קורה ואת מתחברת למשהו יותר גדול ממך. ואני חושבת שלידה זה משהו שהוא כל כך גופני וכל כך לא גופני בעת ובעונה אחת. יש איזה כוח אדיר של העולם עובר דרכך, זה דבר מאוד חזק. חוויה ממש מטלטלת.
מורן: בעצם העבודה HOME SICK היא לפני.
איריס: היא ממש, ממש לפני.
מורן: ממש ממש לפני. ששם בעצם התחיל איזשהו עיסוק, אולי המשיך מזמן אחר בבית. קצת במרחב, פניות שאת מדברת עליה.
איריס: כן.
מורן: ואז בעצם אחרי שנור, נור נכון? אש.
איריס: נורי אש, כן. אש גדולה שלי.
מורן: אה זה נורי. את יודעת שכשאני טועה ואני חושבת שאני כותבת במקלדת מורן בעברית וזה אנגלית, זה יוצא לי NURI?
איריס: אה באמת?
מורן: כן. אז אני ממש מרגישה שזה עוד שם שלי.
איריס: וואו.
מורן: זה שם יפייפה וגם נורי וסול נכון הקטן?
איריס: כן.
מורן: שניהם מן חום ואש.
איריס: כן יצא ככה שכן, זה אש. מעניין שזה יצא לנו ככה, אני לא חושבת שתכננו ממש שזה יהיה שני שמות של אש חזקה כזאת, אבל כן, נורא אהבתי. וסול בן זוגי, זה שם של סבתא שלו שעדיין בחיים. תזכה לחיים ארוכים.
מורן: וואו, מאיפה היא שיש לה כזה שם?
איריס: היא ממרוקו.
מורן: והפירוש הוא גם שמש?
איריס: כן, כי מספרד. זה היה בחורף והיה יום שמש, כן.
מורן: מקסים. זה על שם סבתא.
איריס: כן.
מורן: רציתי לשאול אותך, כאילו עוד רגע אנחנו נצלול לבאמת כמה וכמה עבודות שהאימהות היא חלק ממש מאוד גדול מהן שמפעיל אותך וזאת המוטיבציה שם אני מרגישה בהרבה מהעבודות האחרונות. אבל הייתי כן שמחה אם היית נזכרת באיזו עבודה או יצירה שהיא הכי לא מתחברת לעולם של אימהות. שהיא הכי רחוקה כרגע מהמהות של אימהות בחיים שלך. אם יש איזה משהו ואולי גם סוג של הוויתור או משהו ששמת מאחור, משהו שכבר עברת ממנו. אז לפני שאנחנו צוללות לכל העבודות האחרות, אז אם יש איזה משהו כזה שהוא איזה חוט.
איריס: ניסיתי לחשוב על זה, שאלת אותי כבר. [צוחקת]
מורן: בסדר, אנחנו לא מסתירות.
איריס: אז חשבתי על עבודה שעשיתי לפני "HOME SICK" והיא נקראת "Numbia" והיא התעסקה בNUMBNESS ובצורך שלנו לקבל הרבה מאוד גירויים מאוד חזקים כדי להרגיש. אני חושבת שקודם כל זה היה קשור מאוד לעולם שלפני האימהות שלי וגם מאוד התחבר לי לעולם הרקדנות, לצורך לעשות חזרות על חזרות ולעבוד חזק בגוף כדי להרגיש משהו. לקחתי את האלמנט הזה של הרקדנות כדי לדבר על החברה שלנו שנמצאת במקום שהיא צריכה לחוות דברים נורא, נורא אינטנסיביים כדי להרגיש. ואני חושבת שזה מרגיש לי היום רחוק מאיפה שאני היום. אני חושבת שאני מוכנה להרגיש בסיפים נמוכים יותר. למרות שאני עדיין בן אדם מאוד אינטנסיבי. אני חושבת שכן, זה קשור בזה שדברים מתעדנים יותר או יש יותר מרחב או מנעד רחב יותר של תחושות.
מורן: ועוצמות.
איריס: ועוצמות. אז זה מרגיש לי כמו משהו שהוא רחוק, יותר רחוק ממה שמעסיק אותי כרגע, מה שאני חווה כרגע. וגם בכראוגרפיה וגם בחיים, לא ללכת דווקא לקצה או לקיצוני, לנוקשה, אלא גם לחוות את ה,
מורן: גם וגם.
איריס: את הגם וגם, כן. כן.
מורן: אולי נשמע? אני רוצה שנשמע עכשיו את הרגע הזה מתוך העבודה האחרונה, נכון? אפשר לקרוא לה עבודה אחרונה?
איריס: כן, היא העבודה האחרונה. אני רק אכניס פה את החתול שמיילל שלא יפריע לנו.
מורן: גם החתול זכר?
איריס: גם החתול זכר אבל יש גם חתולה נקבה.
מורן: אז אני רוצה להשמיע את הספוקן מהעבודה האחרונה שלך עם מרג'ני פורטה סנדרס שצפיתי בה ממש לא מזמן ונקשיב לך מתוך העבודה הזאת ואז נמשיך.
,איריס: womanhood, womanhood, womanhood אחוות רחם, אח, אח, אחוות רחם, אחוות הרחמים, רחמים וחסד ואמון מלא ליפול אחורה ושתהיה שם מי שתתפוס. סול שקופץ בלי הודעה מראש לידיים שאינן שלוחות והוא יודע שיקלטו אותו ברגע הנכון. אמון בסיסי בין אנשים, נשים, לא מאבק, לא הישרדות, יצירה משותפת, עוטפת, עוטפת, אוטופיה, אוטופיה, אוטופיה, ללא מנהיגות אחת, אלא רוחב יריעה של אפשרויות, של מהויות, של אחרויות, של חירויות. גם וגם. גם וגם וגם. גם וגם וגם This and that this and that גם וגם וגם this and that גם וגם וגם this and that גם וגם וגם this and also that גם וגם וגם this and also that גם וגם וגם this and that this and also that this and that this and also that גם וגם גם וגם וגם גם וגם גם וגם וגם גם גם מגמ גמ מגמגם מגמגם האפשרות לגמגם לא לדעת באופן וודאי את הדבר, ה-, ה-, ה-, האפשרות, האפשרות לגמ, לגמגם, לא לאחוז את הדבר, to stutter t t t to stutter to stustutter to stutter to s..tutter mind the gap mind the gap m..ind the gap mind the gap between us mind the gap do you do you mind the gap do you hear? do you hear me? can you hear me? stutter, s...tutter, st t tutter stutter גם וגם וגם. גם וגם וגם. גם וגם וגם superiority t, את אומרת ואני מאחרת ואין לי אחרת, אין אין אין לי, אני זו אני, מי את מרג'ני? מה באת לספר לי על עצמי? שני עולמות כה שונים מבחינת סקייל ממדים של מקום, של תורשה, של ירושה. של מרחב התודעה, של שחרור מבושה, של הדרת אישה וגזע, של חיבור אל משהו עמוק שנרכש בדם ויזע. דם ויזע. דם ויזע. דם, דם ויזע. דם ודם ודם דם ודם דם ודם וגם גם וגם וגם גם וגם גם וגם האפשרות, האפשרות גם וגם, האפשרות להפסיק לקטוע, לעצור, לקטוע, לעצור, האפשרות לא להיות חדה, לא בהירה, משהו מעומעם, מטושטש, אבל שמחזיק ידיעה שהיא גם מודעת וגם חומקת, חמקמקה. חומקת בין החמוקיים, חומקת בין החמוקיים, על עצם הזנב גם. גם וגם אל הרצפה, אל האדמה. גם וגם וגם, דם ודם ודם אל האדמה. אדם ודם, דם ודם ודם, דם ודם ודם ודם ודם, דם ודם, אדם דם ודם ודם, גם וגם וגם can you hear me? can you hear me? אההההההההההההה i'm calling you, אההההההההההההההההה i'm calllllinnnggg youuuuuuuuuuuuuuuuu, can you hear me? do you hear me? do you hear me? can you hear me? can you hear me? do you hear it? can you feel it? can you feel it?
מורן: ממש יכולה לשמוע אותך, אני גם מדמיינת את הווידאו בראש של היצירה. ספרי קצת על היצירה הזאת. "homework"
איריס: Home work : exercising wombhood זה השם המלא. האמת השם הזה התחיל, קודם כל, חיברו ביני לבין מרג'ני פורטה סנדרס, אמריקאית שחורה וזה היה חיבור מאוד מסקרן ומעניין ומורכב. והוא בעצם נעשה כולו דרך הזום. מעולם לא נפגשנו. והיא חיה בפסדינה שזה ב-West Coast, זאת אומרת שהפרש השעות בינינו היה של 10 שעות, אז נפגשנו ממש בשוליים של ה, בקצוות של היום. אצלי בוקר מוקדם, אצלה לילה. אצלי לילה ואצלה בוקר-צהרים כזה. אז זה כבר הגדיר את המהלך שלנו. באמת לשתי רקדניות כוראוגרפיות שאין להן אפשרות לפגוש אחת את השניה דרך גוף, אלא בעיקר דרך דיבורים, זאת הייתה חוויה מאוד, מאוד שונה. אז באמת המון, המון דיבורים נכנסו בסופו של דבר לתהליך. אני חושבת שהשם התחיל מזה שמרג'ני אמרה, דיברנו ואז אמרנו 'בואי נעבוד על זה ונעבוד על זה' ואז היא אמרה "i hate homework i never do homework" [צוחקת] ככה יקראו לעבודה! הייתה מצחיקה. היא כל הזמן רצתה שנעבוד ב-reel והיה נורא מורכב לעבוד ב-reel אבל ניסינו.
מורן: היא גם אמא.
איריס: היא גם אמא לבן בן 5, כמעט בגיל של סול. ניסינו להבין מה מחבר בינינו והתחלנו הרבה לדבר. סיפרתי לה קצת על מה קורה פה, תקופה של הרבה הפגנות סביב הסלוגן "ביבי לך" ואז הגיע תחתיו הסלוגן "בואי". ניסיתי להסביר לה והיא כזה גלגלה את המילים האלה בלשון שלה נורא יפה. דיברנו על מנהיגות נשית ועל הפנטזיה שלה. כי זה גם היה על רקע החלפת שלטון ביידן, של טראמפ ע"י ביידן וסגנית הנשיא שכל הסיפור הזה היה נורא, נורא מרגש. אז ממש דיברנו על הפנטזיה הזאת שהולכת אולי ומתממשת של מנהיגות נשית והאופציה שזה יביא משהו טוב ואחר לעולם. סביב זה התחלנו לנהל את כל המהלך שלנו. ולאט, לאט נכנסו דברים מאוד פוליטיים פנימה שמאוד הקשו על הסיפור. במיוחד מרג'ני כי זה פרויקט שמומן ע"י הקונסוליה הישראלית ופתאום זה היה לה מאוד מורכב שהיא הבינה את כל המצב בארץ ואיך שתנועות החירות לשחרור השחורים ובכלל לשחרור הנשים people of color all over the world זה קשור באמת בכל העולם, כולל במאבק פה. אז זה הכניס את זה גם מאוד, מאוד חזק ופתאום שינה קצת את הכיוון של העבודה. היה מאתגר מאוד.
מורן: בסוף העבודה היא מאוד פונה לתוך הבית ברמת היומיומיות של הבית. יש שם גם את הרגעים האלה של הספוקן שבאמת מרג'ני לוקחת את זה אולי לכיוון. היא מדברת מאוד על הרבים. על ה-WE, שבאמת מושך למקום הגדול יותר, האני הקטנה בתוך איזו תנועה גדולה יותר ממני. והרגע הזה שאתן שולחות ידיים או שאת מגישה את הידיים ואומרת לה 'בואי' זה רגע מאוד חזק. אני מרגישה שמשהו ביחסים האלה שלכן במסך והמרחק, ממש שיתפתן אותי, הכנסתן אותי לתוך מערכת היחסים שלכן מהטיים זון שלי ומהחדר שלי. וגם פתאום כל התנועה היומיומית של בית. כל אחת בבית שלה. לגמרי כראוגרפיה. זה משהו שאת התעסקת איתו בזמן של הקורונה, עם האימפברוביזום.
איריס: נכון.
מורן: המרחב הביתי הוא המרחב.
איריס: כן. זה נורא, נורא סיקרן אותי כי זה תמיד מעניין אותי הבית. אני חושבת שתמיד אני מתעסקת בשנים האחרונות בבית מאז "homesick" והייתה לי גם עבודה עם אופיר יודלביץ ואיילה פרנקל שהם זוג. מאוד התעסקתי בעניין הזה של האינטימיות ושל הבית, איך הבית בעצם נפרץ ע"י המרחב הוירטואלי והקיום של רוחות הרפאים המאוד נוכחות של אנשים אחרים בחיינו. אז היה משהו שממש העסיק אותי ופתאום הקורונה באמת הביאה אותנו הביתה. כפתה עלינו בית ממקום שהוא גם ההגנה שלנו. הפך להיות למקל שלנו. אני חושבת שזה נורא, נורא סיקרן אותי לפתוח את האפשרות הזאת לחקור את הגוף בתוך הבית ואת האפשרות לדמיין את הבית בכל מיני אופנים. אבל גם לחוות את הנוכחות הפיזית של הבית ואיך היא משפיעה על הגוף. וזה היה לי ממש מסקרן הנושא שעשיתי.
מורן: איך זה היה עם הילדים? עם הבנים בבית גם? פתאום הסטודיו הופך להיות הסלון. הילדים הם סוג של קהל, משתתפים.
איריס: הילדים שלי לרוב הם קמים מאוד מאוחר, עשיתי את זה בשעה שהם עוד ישנים. הם היו נזרקים על הפוף או כשהייתי עושה שיעורים באקדמיה, הם היו יודעים שלא להפריע, היו זוחלים מתחת לשולחן. ולפעמים היו מפריעים בדרכם לתפוס תשומת לב. כן, זה היה מאוד מורכב. בכלל השאלה הזאת של איך לשלב את הילדים בתוך העשייה שלי היא שאלה. לפני שנתיים היה לי איזה רזידנס ואמרתי יאללה הזדמנות לעשות מופע ילדים. ורתמתי כמה אנשים ממש חמודים לזה.
מורן: מופע לילדים?
איריס: כן. ואמרתי יאללה צריך לעשות משהו עם הילדים, לילדים. והיה איזה סיפור שנורא אהבתי של שי עגנון שהיה הבסיס לזה ואז אמרנו שנעשה מופע אימפרוביזציה לילדים ועבדנו על זה איזה חודש ובסוף גנזנו את זה כי זה לא התפתח לשום דבר. [צוחקת] אולי יהיה לזה עוד המשך. אבל באמת זו תמיד שאלה איך לערב את הילדים שלי בתוך הדברים שאני עושה. אני חושבת שדווקא העבודה שעשיתי לפני העבודה עכשיו שדיברנו עליה לפני "homework", "געגועים לפנים" זו הייתה עבודה שאיכשהו הילדים היו יותר נוכחים בה. הם גם צפו צפייה נלהבת כי הם נורא אוהבים מסכים כמובן.
מורן: עבודה שעושה שימוש בטלפונים, נכון?
איריס: כן.
מורן: אותה טרם ראיתי. אפשר לראות אותה נכון?
איריס: אפשר לראות אותה עד ה-7 למרץ.
מורן: וואו אוקיי. ו-"homework" זה עד היום, עד מחר.
איריס: כן, כן, עד מחר בבוקר. אז כן, זאת הייתה עבודה שהם יכלו מאוד להתחבר. אני חושבת שדווקא דרך המסך יותר קל להם להתחבר כי כל כך אוהבים לצפות במסכים.
מורן: כן גם היום? שכל כך המון זמן והכל קורה במסך. יש בזה משהו מושך.
איריס: כן הם ראו הופעות שלי, בעיקר הופעות אימפרוביזציה שלי וגם דברים מוזרים מאוד, אבל דווקא הם כן היו עדים לזה ונהנו מזה אני חושבת.
מורן: את יודעת, אני מרגישה שמאז שגפן נולד אז באמת יש המון, המון, גפן הבכור שלי, יש המון, הרבה מהיצירה שלי מתעסקת, את רואה מעליי יש קן, את רואה את הקן של העבודה של "שביל החלב" שם למעלה. הקן שאני שמה על הראש. אז באמת העבודות מתעסקות מאוד באימהות ובמהות הזאת של אימהות בחיי. אבל נגיד מהמעבר לדלפט בשנה האחרונה, אז גם פתאום מאוד, מאוד מעניין אותי מה המהות של אמנות, כאילו איך היא משפיעה על האימהות. כאילו לא רק איך האימהות משפיעה על האמנות, אלא גם איך האמנות משפיעה על האימהות. מעניין אותי אם יש לך מחשבות כאלה. כל מיני איכויות מתוך תהליכי היצירה נכנסות לתוך החינוך, גידול, טיפול. את יודעת, זה גם נורא משתנה כי השנים הראשונות של האימהות שאת כבר נראה לי אחריהן, סול הוא בן 5, אז אני עכשיו חווה את זה עם לוטם בן 4 חודשים. זה כל כך פיזי וגופני. כשדיברת על העבודה שאת מרגישה שהיא רחוקה מהאימהות, החיפוש הגופני הזה הוא הרגיש לי דווקא אליי נורא רלוונטי. הרגשתי שאני מרגישה את הגוף שלי בעוצמות כאלה של קיצוניות כזאת של גוף ושל קרבה לגוף אחר ושל כן, אולי כמעט של ניכוס של הגוף שלי. ניכסו לי אותו. אז כן, השנים הראשונות הן כאלה מבחינתי שהגוף פיזי ונראה לי לא רק בשבילי. אבל אחר כך זה משתנה ומקבל כל מיני פנים במהלך הפרקים האלה.
איריס: כן.
מורן: יש איזה משהו שעולה לך בדרך ההפוכה?
איריס: הייתי רוצה שזה ישפיע יותר. אני חושבת שיש לי רצון שזה ייכנס יותר לתוך האימהות. אם תשאלי את הילדים שלי לפחות מה-4 חודשים האחרונים, הם יגידו לך שבעיקר מה שהשפיע עליהם זה שאמא מלא זמן עסוקה ביצירה, פחות עסוקה בהם.
מורן: הצליחה ליצור בתוך הכאוס הזה. זה בכלל מדהים.
איריס: מטורף, נכון. אבל אני חושבת שיש משהו מצד אחד שהוא יכול להיות לא סדור. יכולת להתפרע, זה יכולת לזרום עם איזשהו רעיון. לא צריך כזה, אנחנו בית כזה מאוד לא, זה גם כמובן לרעה, אבל מאוד לא ככה יש שעה שחייבים ללכת לישון. אנחנו כזה בית קצת יותר פרוץ בעניין הזה. אבל בפנים גם יש בזה משהו מאוד, מאוד טוב ברמת הדברים שאפשר להגיע אליהם עם הילדים. לפעמים זה הולך לרעתנו. הבית מאפשר לעוף. לפעמים זה מאפשר גם ללכת למרחבים חדשים. אז ככה זה מתחבר לי. אבל אני באמת חושבת שמשאלת הלב שלי היא שאני אוכל יותר לחבר בין הדברים. יותר גם להכניס את הילדים ליצירה שלי. שיהיו חלק ממנה. גם שהיצירה תהיה יותר חלק מהחיים שלהם. כן.
מורן: אחוות רחם, זה התרגום נכון?
איריס: כן. נתקלתי בו דרך מרג'ני, כן.
מורן: אה דרך מרג'ני? היא הביאה את המושג הזה? וואו. זה ממש מעניין. במיוחד, במיוחד כשאת מגדלת בנים. אני חולמת איזשהו אקלים של החיים או איזשהו מעגל שמסובב אותי והם בעצם לא הפרוטוטייפ, הם לא עומדים בתנאים של החיבוק הזה.
איריס: כן. אני חושבת שזה מחבר אותי לעניין המאוד מורכב בלגדל בנים. באחריות שיש לנו כאימהות לגדל בנים. גם לך יש בנים.
מורן: נכון, כן, כן.
איריס: זו אחריות ממש, ממש גדולה בתוך העולם שבו אנחנו נמצאים איך לגדל בנים שיחשבו אחרת, שיהיו פתוחים באמת לחשוב מחדש את הדברים. לקבל את הסטרוקטורות הקיימות עם סימני שאלה. לחשוב את המקום שיש לגברים ונשים באופן שווה בעולם. זה ממש, ואני רואה, זה כל כך מורכב כי הסטרוקטורות כל כך חזקות.
מורן: כן, גם כמעט אי אפשר לראות כבר את קווי המתאר שלהם מרב שהן מושרשות, אי אפשר באמת לתפוס מאיפה זה מופיע, איפה הם גילו את זה. זה כבר נמצא מאוד, מאוד חזק.
איריס: נכון, זה מדהים. אפילו ברמה המגדרית. נגיד הבן הגדול שלי, אין לו איזה אישיו עם דברים של בנים ובנות. אני זוכרת כשהוא היה קטן אז אין לו בעיה אם מביאים לו משהו ורוד או סגול. אז פתאום יש את הגיל הזה שמגיע חבר ואומר 'מה זה הדבר הוורוד הזה? מה זה בנות!' גם אם יש ילד שהוא פוגש את החברה בבהירות כזאת של להדיר את זה,
מורן: נחרצות.
איריס: נחרצות כן. את יודעת, זה רק פן אחד קטן מתוך הדבר הזה. אבל אני חושבת שזה ממש עניין של איך להגיב לדברים האלה ואיך לפתוח להם את הראש לחשוב אחרת ולראות את העולם אחרת.
מורן: אני נזכרת בפוסט שכתבת אז ממזמן אולי זה היה סביב, היה משהו במציאות הישראלית שלא חסר כנראה שהפעיל אותך שם וכתבת על הרצון לפתוח בית ספר של מנהיגות נשית. לבנים ובנות של מנהיגות נשית, כאילו שהאיכויות האלה, באמת זה בית ספר של אחוות רחם.
איריס: וזה לא צריך להיות רק של נשים. סביב העניין של "בואי" והמחשבה הזאת שפעם היה מטריאליות, אנשים הנהיגו חברות ויש עדיין חברות שנשים ולאו דווקא אישה אחת,
מורן: מטריארכליות.
איריס: ואני חושבת שזה לא אומר שגברים מודרים, זה אפשר גם. אני חושבת שיש הרבה גברים שיש להם גם חשיבה נשית. אבל זה לא אומר שבהכרח לא יכולים להיות גם גברים. זה כמו שיש מלא נשים שחושבות כמו גברים. הן עדיין נשים. צריך לפתח את הגישה והחשיבה הזאת. אני מאמינה שזה יעשה טוב בעולם. כן, מתוך זה שנשים עם כל המורכבות שיש בין נשים, אני חושבת שנשים בכל זאת יש בהן מגע מאוד יומיומי ואינטואיטיבי עם חמלה וגם עם החירות. עם עצם זה שאנחנו נושאות ברחם אחרים. אפילו חושבת על זה שנגיד הבנים שלי מאוד לא דומים לי. זה גם נורא מעניין. שיש משהו גם אחר בתוך כבר המשפחה שלך.
מורן: לגבי החירות, היכולת לשאת בתוכך גוף אחר. כאילו וואו זה ממש, אף פעם לא חשבתי על זה באופן הזה.
איריס: שזה כבר איזה הסכמה להיות בשביל מישהו אחר ולקבל שיש מישהו אחר ממך ואת מכילה אותו.
מורן: כן, בדיוק הלפנות מקום הזה שדיברת עליו. לפנות מקום שמשהו אחר יתאפשר ויצמח.
איריס: כן. זה נורא מעניין כי כשאני חושבת על "homesick" שהעלית את העבודה הזאת שנעשתה לפני שנכנסתי להריון אבל כבר שהייתי בתוך זה, ואני חושבת על כל מיני דימויים שיש שם שאחד נכנס לתוך הבגד של השני ומתקיים יצור בתוך יצור. וזה גם בעצם דיבר על הניסיון לחיות אחד עם השני אפילו ברמה של קרבה ולהרגיש את האחר בתוכך. זה באמת משהו שפשוט קורה.
מורן: זה פשוט אקטיביזם.
איריס: לגמרי.
מורן: זה כמו שהרבה פעמים חשבתי שמי שחי בירושלים, לא משנה מה, יש בו איזושהי אקטיביות, פשוט אקטיביסט. אבל אז אומרים לי 'חלק לא בוחרים' נכון, אולי נכון יותר להגיד מי שבוחר לחיות בירושלים, אפילו אם הוא לא. הבחירה לחיות בירושלים ובעוד כל מיני מקומות שהגבולות והחיכוכים שם מתקיימים על בסיס דקתי.
איריס: דקתי. אהבתי. אני חושבת שאותו דבר עם אימהות. אני חושבת שיש איזו בחירה לעשות בעניין הזה של איך אנחנו מכילים אחרויות. אחר כך לגבי ילד ואז יש את המורכבות שהוא גם מראה לך דברים בעצמך אבל הוא גם אחר. כל ההתמודדות הזאת, אני חושבת שגם צריכה להיעשות בחירה סביב העניין הזה של איך אפשר לרתום אימהות לשינוי. ושינוי בעולם ולא רק לשינוי במשפחה שלך. זאת אומרת, אני חושבת שברור שאימהות, שחינוך זה הבסיס לשינוי של חברה, של אנשים. אני חושבת שצריך זווית רחבה יותר של איך לרתום את זה לשינוי של קהילה, של חברה.
מורן: פתאום אני מרגישה שוואי זה באמת מלא אחריות וכובד להיות אמא. אמא בישראל זה עוד יותר. אמא לבנים בישראל. אני עכשיו באיזו מן פריבילגיית מבט חיצוני כזה שנורא נעימה לי, אבל ברור לי שאחזור. באמת כמה אחריות זה ופתאום מה שתיארת מקודם על האימפרוביזציה בהורות, כאילו על הלוס הזה. וואו זה פתאום מרגיש לי כל כך נחוץ. בגלל שהכל כל כך טייט, כל כך דורש להיאסף כל הזמן ולחשוב על הדברים ועל מה שדיברת עליו, החינוך לבנים וכל הזמן, כל הזמן להיות בתנועת נגד הזאת כי הזרימה וכל הדגים הולכים לכיוון מאוד ברור.
איריס: כן.
מורן: ואנחנו כל הזמן צריכות לשוט, לשחות נגד הדבר הזה וממש אקטיבי. אז יש בזה משהו נורא נעים במחשבה שלפחות במרחב הביתי כאילו אפשר טיפונת לשחרר משהו. לא להחזיק גם שם.
איריס: אני חושבת באמת שוב לתקופה הזאת עכשיו של הקורונה, אני חושבת שפתאום האפשרות של כולם היה רגע לעצור וממש אני שומעת גם הרבה אנשים שנורא קשה לחשוב עכשיו לחזור לחיים הרגילים. זה שצריך לחזור שוב למה שהיה שכבר התרגלנו לאיזו השהיה, לאיזה זמן שהוא לא זמן. עם כל המורכבות והקושי האדיר, אני לא יכולה לתאר את זה כאידאל מה שהיה פה, בכלל לא. אבל כן היה משהו שהוא יצא מהזמן הלינארי, ההיסטורי לאיזה זמן סינכרוני כזה שבו אין מטרה שצריך להשיג, אלא יש רק לחיות את החיים. אז חיים מרגע לרגע, אז הלכנו לאכול, אז נצא לטייל.
מורן: וגם יש שיעמום, זה כל כך משמעותי. זה גם נורא משמעותי בסטודיו הרי.
איריס: וואי ממש.
מורן: הרגע הזה שאת משועממת מעצמך או שכבר אין סיכוי שייצא משהו יצירתי מהמחשבות האלה. זה כאילו שם קורה משהו, שם רגע אחרי. זה כל כך משמעותי לעבור דרך זה ולהיות בזה. אם היית פוגשת את איריס לפני גיל 41, אם יכולת לפגוש אותה היום או אם יכולת לפגוש את איריס של עכשיו אז לפני האימהות, מה היית אומרת לה? איזה סוד היית מגלה לה?
איריס: את איריס שעכשיו?
מורן: כן.
איריס: מה הייתי מגלה לה...אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת לענות על זה. אין לי שום אמיתות [צוחקת] לחלוק עם איריס שלפני. היא עדיין מחפשת נוסחה, לא נוסחה. אני חושבת שהדברים הם בהתהוות, אני לא מרגישה שאני מחזיקה באיזה ידיעה. אני יכולה להגיד שגם מה שנכון לי לעכשיו היה פחות נכון לי אז והפוך. את בן הזוג שלי פגשתי הרבה לפני, בשנות ה-20 שלי ולא היינו ביחד ואז רק לקראת סוף ה-30 חזרנו להיות ביחד והוא כל הזמן אומר 'יואו אם היינו עושים ילדים בגיל 30, היינו עכשיו', אבל אמרתי לו שמחתי שעשיתי. נכון שזה מורכב להיות אוטוטו בגיל 50 אמא לילד קטן, אבל אני חושבת שלא יודעת, זה נורא מוזר להסתכל אחורה ולהגיד רגע, הייתי צריכה לעשות ככה. אני חושבת שלכל אחד יש איזה מסלול חיים שהוא או היא חי אותם. ובאמת, כשאני חושבת על מה אני יודעת עכשיו שלא ידעתי, אני יכולה להגיד על אימהות שזה מסע וזו דרך שצריך ללכת בה בכובד ראש וגם בקלילות דעת. ושזה לוקח מלא, מלא ממך וזה גם נותן. כל מיני קלישאות כאלה אבל זה נורא, נורא נכון. אולי הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לעצמי עכשיו, להשתמש בזמן בצורה יותר חכמה כדי שיהיה לי את הזמן להיות הרבה יותר עם הילדים שלי ולערב אותם יותר בעשייה שלי. זה אולי מה שאני יכולה להגיד.
מורן: את יודעת כשדיברת על הכובד והקלילות ומה עוד אמרת? מה זה היה? זה ממש הרגיש לי כמו הנחיות לכאילו בסטודיו לתנועה. ממש כאילו,
איריס: ממש, נכון.
מורן: כאילו על מה שאמרת מקודם, להיות אמא בגיל 50 עם ילד קטן, אולי צריך להתחיל לכלול את היצירות כילדים הרבה יותר. כי באמת יש שם, כל יצירה היא עוד יצור. יצירה ויצור. היא באמת, זה באמת שואב המון, המון אנרגיה.
איריס: זה נכון.
מורן: אמנות טובה דיה הזאת, ההכלאה הזאת, אני באמת תוהה כאילו האם האמנות שלנו מאז שאנחנו אימהות כאילו היא קיבלה איזה כאילו, האם היא בוויתור כלשהו. כאילו האם אנחנו עושות, הנה אנחנו נפגשות, כבר 23:00 בלילה כי קודם היינו עסוקות. ואולי זה גם זמן הכי באמת שקט לצלול רגע לשיחה על הדברים האלה וכאילו אני לא אערוך את התוכנית הזאת כי אני רוצה לשמור עליה באיזה אחוות רחם כזאת. אז כאילו האם אנחנו ב-דיה, במספיק כאילו?
איריס: אני חושבת שאותי זה מעניין, אני חושבת שזה מעשיר, זה מעשיר את החיים, זה מרבד, זה מרבד את האמנות. בהקשר הזה נורא מעניין. יש לי חברה שהיא שרון צוקרמן וייזר שהיא גם דרמטורגית וגם דולה. והיא תמיד אומרת שזה בעצם משימה דומה, היא מיילדת יצירות. והיא עוזרת לי ללדת יצירות. ובאופן מדהים היא גם ככה, היא הייתה רקדנית בעבודה שלי וליוותה מלא עבודות שלי. ואז היא גם הייתה דולה בלידה של סול, זה היה ככה מתבקש.
מורן: וואו.
איריס: מדברות בין 1 ל-2 בלילה, שתינו ערות. מתחילות שיחות או סמסים עד 3. תמיד מקבלת באמצע הלילה, זה השעות שלנו ואני באמת רואה את ה, ממש את הדומות של שתי המשימות האלה וברור שזה לא אותו דבר. אני חושבת שיש משהו מאוד מחבר בין הלידות השונות האלה של יצירות ושל ילדים. אני חושבת שהאמנות שלי בעיניי נהייתה לדעתי יותר טובה מאז האימהות. יש אולי פחות זמן להעניק כמו שאני רוצה, אבל כאילו מרגישה לי מחוברת בטבורה לחיים יותר מפעם. לחיים, למקום,
מורן: לקצב שלך.
איריס: כן. כן. לכן אני ממש, אני לא רוצה לראות את זה כפוגם. זה פוגם בשעות השינה שלי. אבל אני מרגישה שדווקא בהורות זה נותן איזה משהו שהוא לא היה לפני כן.
מורן: אני איתך, אני איתך ממש. וגם כל עולם הדימויים של הריון, לידה והורות הוא דבר שאני כל הזמן רואה בו משהו נורא מפעיל בהקשר היצירתי. וזה כל מושג שתחשבי עליו. גם אפידורל וגם צירים וגם אולטרסאונד וגם שקיפות עורפית, כאילו כל דבר בעולם מושגים הזה של הריון, לידה, ילדים, הורים, זה באמת יכול להתיישב להביא איזשהו רובד נורא מעניין לתוך תהליכי יצירה.
איריס: כן.
מורן: ובהקשר הזה גם השיחה שלנו פה. אנחנו קצת דוגרות פה בקן ביחד על האימהות ואמנות הזאת. אני רוצה להשמיע מישהי שאין לה ילדים, אבל היא גם משתתפת בעבודה שלכן, נינה סימון. “feeling" נכון? זה השיר.
איריס: כן.
מורן: איך הגעתן אליו? אליה זה עכשיו ברור לי אחרי שסיפרת על מרג'ני.
איריס: כן. אני יכולה להגיד שאת השיר, אני מכירה את השיר אבל היה ככה סמינר של אנדרה לפקי במסגרת מרכז כלים. אנדרה לפקי הוא תאורטיקן של מחול שדיבר על מלא דברים. מתעמק הרבה בפילוסופיה, סוציולוגיה. והוא דיבר על כל הרעיון של אפקט ומה התפקיד של האמנות בימינו, איך היא יכולה לגעת. דיבר על המושג הזה של אפקט ואז הוא הראה לנו את הקטע הזה של נינה מתוך המופע שלה המוקלט. זה היה רגע נורא, נורא חזק שנשאר בי. אני חושבת שגם סביב כל העניין של womanhood וגם המחשבה של איך אפשר לגעת דרך מסך. זה עלה לי הדימוי הזה שלה, המופע הוקלט, הוסרט, איזה עולם רגשי אדיר עולה דרך הקטע הזה וגם כמה מחאה. אז התחלתי לעבוד איתו, אני לא יודעת, רציתי להגיד לך שקודם כשדיברת על האימהות אז היה לי מאוד, העבודה שעשיתי שנקראת "לוקאלי" שזה סולו שבעצם התחיל מתוך שירי ילדים. זה באמת היה עם שני ילדים קטנים בבית והתחלתי לעבוד עם שירי ילדים. כל מה שהיה לי בסטודיו זה שירי ילדים. אז הלך והעמיק לתוך השירים שהבנתי מה עומד מאחורי גם השירים האלה.
אני חושבת שפה גם עם מרג'ני איכשהו יצא שכל הזמן שרתי. לא יודעת למה, אבל דיברתי ושרתי בסטודיו כשעשיתי חזרות בעצמי ועלו מלא שירים. עלה גם אפילו קול I can feel it ממש כל מיני דברים שקשורים בלהרגיש והשיר הזה גם איכשהו הפציע.
מורן: מעניין שקול ומילים אולי היו הדרך שלך להתקרב אליה כאילו, לתרבות ממנה היא מגיעה או לפחות לקלישאה שאנחנו חיים בה מבחינת תרבות שחורה.
איריס: כן. אני חושבת שזה עלה לי דווקא לא בהקשר של העובדה שנינה סימון היא שחורה, אלא דווקא בהקשר של feelings מאוד חזק. אני חושבת שזה מאוד דיבר אליה כי היא מאוד מחוברת לנינה סימון ונינה סימון הייתה ממש דמות מאוד חזקה ולא רק חזקה כמובן, באמירות ובחלק מכל הliberation movements. וזה מאוד, אני חושבת שזה גם מאוד ריגש אותה שהבאתי את זה. זה באמת לא נבע מתוך, דווקא מתוך הצבע של נינה, דווקא מתוך הדברים שהיא דיברה עליהם ואז זה התחבר.
מורן: כן, כשאמרתי את זה התכוונתי לחיבור שלך עם מרג'ני.
איריס: כן, כן, כן.
מורן: שאת הרגשת צורך לשיר ולהשתמש בקול.
איריס: כדי שהיא תשמע אותי.
מורן: לחפש קולית, זה מעניין כי אתן עובדות מסכית. באיזשהו מקום להעביר תדרים באופן אחר וזה גם באמת מפתיע ונחמד כזה להבין כשאת רואה עבודה, את חושבת כזה, בשיתוף פעולה את חושבת תמיד מי הביא מה לתוך הדבר.
איריס: כן.
מורן: ודווקא כמה דברים שאמרת במהלך השיחה היום פתאום ככה ערבלו לי גם את זה וזה נורא נעים כאילו ונחמד להבין שיש פה כאילו מה שאני חושבת באופן אוטומטי, הוא גם כבר כאילו, כאילו יש פה, זה מפתיע גם אותי. אני כזה, זה משאיר אותי עירנית לגבי דברים.
איריס: זה טוב הערנות. אני חושבת אבל שנינה סימון כן הייתה אמא.
מורן: היא הייתה אמא?
איריס: אני חושבת שהיא הייתה אמא, אני חושבת שיש לה בת לדעתי.
מורן: וואו אז תסלחי לי נינה סימון והבת של נינה סימון.
איריס: אני חושבת, אני לא משוכנעת אבל כן, אני אברר.
מורן: אני אגיד לך מה מעניין, איזה הלך מחשבה היה לי בהקשר לזה כנראה שהביא אותי לזה. השמעתי לא מזמן לגפן את נינה סימון והוא, דיברנו כמה דקות, כאילו הוא היה בטוח שהיא גבר. ודיברנו על זה, העניין הזה של קול ואיך אנחנו נשמעים ומה זה אומר קול של אישה וקול של גבר והיה לנו סביב זה הרבה מאוד שיחות. ואיכשהו כאילו כזה בראש שלי היא התקבעה לי כמשהו כזה של זאבה בודדה כזאת. ובשילוב עם הניידות המגדרית הזאת שתמיד אני מרגישה אצלה כשאני מקשיבה לה. כאילו אז הנה הפלתי עליה את הדבר הזה. אז אנחנו נבדוק את זה מיד כשנסיים. אבל בואי נקשיב לה. אני שולחת אותך עם homework בזמן של ההקשבה.
איריס: יאללה.
מורן: תחשבי ואנחנו ממש לקראת סוף. תחשבי על רגש שהיית רוצה יותר לתרגל באימהות שלך או ביצירה שלך או גם וגם.
Feelings, I swear I've my life in feelings I wish, I never lived this long I hope this feelings never comes again
Feelings, feelings Like I never lost you And feelings like I never really had you Here in my arms. (come on, let's hit the climax!)
Feelings, wo-o-o feelings, Wo-o-o, feelings, again in my arms
Feelings, oh love feelings, (I never gonna let you go so soon and so embarrassingly soft, so let's please) Feelings, wo-o-o feelings Wo-o-o, feelings, again in my arms
feeling, wo-o-o feelings. (feed me feed me feed me)
Oh
Here in my heart
You'll always stay here in my heart
No matter what the words may say
You will stay here in my heart
No matter what the day
You will stay here in my hear
No matter they say
No matter what they compose or do
No matter what the drugs may do or songs made to
Oh, people, they do
Or machines will do to you
I will always have my feelings
Nothing can be destroy that 'cause I know that that is all that is a base
*Applause*
For you
Goodnight
מורן: בהחלט יש לה בת, ליסה סימון.
איריס: כן, ראיתי.
מורן: זמרת, שחקנית.
איריס: שחקנית כן.
מורן: שממש דומה לה בפנים אם דיברנו מקודם על להוליד מישהו שהוא לא דומה לך.
איריס: כן [צוחקת]
מורן: עלה משהו? לפני שנגיד גם אנחנו לילה טוב.
איריס: הייתה לי מחשבה כזאת על זה שאני בן אדם ככה מאוד לחוץ הרבה פעמים [צוחקת] גם סביב היצירות שלי וגם סביב ההורות שלי. וככה הרבה פעמים אני שומעת אנשים שאומרים שבשביל לגדל ילדים מה שצריך בעיקר זה לא להפריע להם. ואני חושבת על העניין הזה של לסמוך על עצמנו, אני חושבת שגם כהורים וגם כהורות וגם כיוצרות, לסמוך על עצמנו לא להפריע לדבר שצריך לקרות כי יש משהו שלפעמים כל המתח וכל המסביב ובעצם כאילו הדבר יש לו את הזמן שלו ואת הקצב ואת הדרך לצאת החוצה, לצאת לאור ולקרות. עם כל זה שכן, ילדים גם צריכים הכוונה אבל יש משהו נורא חזק בזה שצריך לתת להם ולא להפריע להם לחפש ולשאול לטעות.
מורן: וואו, לסמוך זה מזה איחול ואיכות ורגש שהוא, אני מאוד, מאוד מתחברת אליו. גם כי אנחנו רוצים שהם יסמכו על העולם.
איריס: כן.
מורן: שהם גם יסמכו על העולם וגם,
איריס: וגם על האמנות טובה דיה ואמהות טובה דיה. זאת אומרת, הדבר הזה של לרדת מעצמנו קצת כי זה סופר קשה וכל הזמן טועים. ובתוך כל הטעויות אלה גם נוצרים דברים מדהימים. כאילו זה נשמע נורא, נורא קלישאות כל מה שאני אומרת, אבל כשחיים את זה מבינים שזה נורא, נורא נכון.
מורן: נכון, נכון. זה הגם וגם וגם הזה שמקודם וכל הזמן את מהדהדת.
איריס: ממש.
מורן: אני נזכרת בבבושקות שגם חשבתי שעוד יהיה לנו זמן לדבר עליהן. הן מבחינתי ממש חפץ מעבר.
איריס: נכון, כי דיברנו על חפץ המעבר. וגם בעצם הגם וגם לא אמרתי, אבל כמובן זה נבע מכתיבה אסוציאטיבית כמובן.
מורן: כל הטקסט ששמענו?
איריס: כן, זה היו שני טקסטים שחיברתי.
מורן: שחיברת. וואו איריס, כל כך הייתי יכולה להמשיך. אני אולי אתקשר אלייך כמו שרון ב-3 בבוקר.
איריס: לגמרי. בדיוק שרון אני רואה אותה כותבת לי, עוד מעט נתחיל את הסשן.
מורן: גם היה לי נורא מעניין לגלות שהיא דולה ואני ממש מודה לך שדגרת איתי בשעה כזו אחרי ההשכבות ואחרי ההגשה למפעל הפיס.
איריס: היה נורא כיף. אני מודה לך מורן שהזמנת אותי. איזה כיף, גם איזה כיף שככה מרחוק ועדיין מרגיש קרוב.
מורן: נכון.
איריס: ולראות ככה, כן. לעשות דברים מקבילים כאלה, מעניין בשביל להיפגש.
מורן: הדברים שהתקופה הזו מאפשרת, ממש. איריס יקרה, תודה רבה. לילה טוב.
איריס: בבקשה, לילה טוב.
מורן: ביי.
איריס: ביי ביי.
-סוף הפרק-