top of page
דנה פאר

את, אני והזיקנה - להיות הפילה שמובילה את העדר, זיקנה בראייה בודהיסטית עם ניסים אמון


דברנו על: - מהי תקופת הברהמהצ'ריה: מה המהות של תקופה זו ומה עושים במזרח- על תהליכים נפשיים שקורים בתקופת חיים זו- עם הגיל צוברים גיל, במובן של שמחה- מעגלי נשים חכמות- מה המסע שכדאי (וצריך) לעשות בתקופה זו- טקסי פרידה לקראת סיום החיים ברוח בודהיסטית- מהי טרילותרפיה המחברת בין רגש, ראש ו"בעל הבית"- ולקראת הסוף מוזמנים להצטרף אלינו למדיטציה קצרה ומרוממת רוח


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/09/2023.

יעל: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט "את, אני והזקנה". אני יעל חביב ואני מטפלת רגשית ומשפחתית לבני הגיל המבוגר, והיום גם התחשק לי להגיד שאני גם מלווה רוחנית, ותיכף תבינו למה.

ואני ד"ר דנה פאר, גרונטולוגית ומרפא בעיסוק, מומחית לדמנציה. והיום אנחנו משוחחות עם ניסים אמון, מבכירי המורים הרוחניים בארץ, שכתב עשרה ספרים על המזרח, יש לו בית ספר להכשרת מטפלים בשיטת הטרילותרפיה, שמטפלת בנפרד בראש, ברגש ובבעל הבית. שלום ניסים.

ניסים: היי, שלום דנה ויעל, איזה יופי.

יעל: זה יהיה מפגש כזה של רוח, אני כבר מזמינה אנשים ככה להתרווח במקום, בלנשום, ולהיות איתנו.

ניסים: כן, בטח, רוח זה להיות. אז להרפות כתפיים, וחיוך, וקודם כל לפתח, ולברך, אני רק בן 60, אבל לברך על גיל החוכמה, גיל הזהב, הגיל שבו אפשר קצת לנוח, בעצם זה גיל רוחני יותר, כי עד עכשיו כל החיים כולם עסוקים בלדאוג לכולם במרוץ העכברים. ויש שלב מסוים שבו צריך לעבור איזשהו ציר מהפך, ועל זה גם הייתי רוצה לספר ולדבר, אז אני כבר, אני מתפרץ, ועם הרקע ההיסטורי של המזרח, כי אני מתמחה בחוכמת המזרח. אז הבסיס זה הינדואיזם, שהיא התרבות העתיקה במשל המזרח, שמשל המקול התחיל, ובהינדואיזם החיים מתחלקים לארבעה חלקים.

ילד, תלמיד, בעל בית, וברהמהצ'ריה.

אז ככה, השלב הראשון, ילד זה הכי כיף כי אין אחריות. תלמיד, זה כבר התקופה שיש יותר אחריות, ולומדים, בעצם תלמיד זה גם ללמוד אחר כך את העבודה, את העיסוק, את להיות בעל מלאכה.

ואז אחר כך עוברים לשלב השלישי של החיים, שהוא house holding וזה אומר משפחה וילדים ולעבוד, שזה לוקח 25 שנה, התקופה הזו.

ואז, לשמחתנו הגדולה, וזה הטקס שלנו היום, ואז אנחנו, המשפחה אוספת את כולם ועושים מסיבה של מעבר לשלב הרביעי של החיים. ובו, אנחנו מודיעים, אני מודיע לכולם סיימתם את החלק הקשה של החיים. החלק הקשה מאחוריכם ומעכשיו, זה כאילו מילאתם את חובתכם לחברה, עבדתם קשה, גידלתם את הילדים, שזה לא פשוט בכלל, כל יום, וגם שבעה ימים בשבוע, הילדים אוכלים.

אבל עכשיו, שהתבגרנו, החברה מודיעה לכם, שזהו מעכשיו זה סוף סוף הזמן שלכם.

תקופת הברהמהצ'ריה, זה החופש הגדול שמחכים לו, לצאת למסעות רוחניים, לנדודים, מקבלים בהודו, כרטיס נוסע של גיל הזהב ברכבות, שזה ממש ממש כמעט בחינם. ואז יוצאים לערים קדושות, לוורנאסי, לגנגס, למקדשים רחוקים, אפילו הם נוסעים רחוק לראות שלג, כי ההודים בחיים לא ראו שלג. אז נוסעים הגברים ביחד, אנשים יחד, לטיולים, ואיזה כיף בתקופה הזו, שבעצם אפשר לעשות את מה שרוצים, ולא כמו קודם שעשינו את כל מה שחייבים.

אז הייתי רוצה לברך אתכם, לתקופה הזו, שבה מחליפים את התוכנה ולהרשות לעצמנו ליהנות ולנוח ולשחרר, והשחרור מעבדות לחרות בעצם.

יעל: אנחנו מדברות הרבה בפודקאסט שלנו, על ההבדל אולי המהותי בין העולם המערבי והעולם המזרח.

כל תפיסת העולם המאוד מאוד שונה, שהיא אולי פחות חומרית, היא באמת אולי יותר של רוח. אנחנו הרבה פעמים מזכירות את זה, שאנחנו דווקא לא מדברים על התקופה הזו, בחדווה או באיזושהי כמיהה, אלא דווקא ממקום מאוד של פחד של הזקנה, שהיא לא יפה, הזקנה מכוערת, הגוף בוגד.

ניסים: לא, לא, אל תגידי את הדברים האלה. ההפך, אם הגיל, צוברים גיל, גיל זה שמחה. גיל זה דבר יפה. וגם אם הגיל, אנחנו יותר חכמים, לא שזוכרים יותר דברים, אבל יותר חוכמת חיים.

ההתבגרות היא כל כך יפה, שאנשים צריכים לחבק אותה ולאהוב אותה, וזה היא מאטה אותנו, פיזית, וגם יש תהליכים נפשיים שקורים בהתבגרות, שכאילו יש לנו שני חלקים, הין והיאנג, הראש והרגש, אז מה שקורה, זה שהראש נרגע, והרגש עולה, משהו בלב נפתח.

גיל הזהב, הוא גם גיל שבו אוהבים. פתאום מעריכים טבע, פתאום מעריכים אוכל, נכדים, מעריכים נהנים יותר. וכאילו האיזון קורה מעצמו, אז בואו נקבל את זה, ונגיד איזה כיף שהגענו לתקופת הברהמהצ'ריה, שהיא תקופה רוחנית, מבורכת, רגועה, ועם פתיחות של לב. מה שאמרת קודם, על החברה התחרותית ומרוץ העכברים, וההישגיות, וחברה שנמדדת על ידי הספק, והצלחה, זה נורא מה שעשו לנו. אנחנו רוצים לחזור לתקופת, מה שהיינו רוב הזמן כאילו האדם הקדמון, ושם אין תחליף לחכמי השבט וחכמות השבט המובילות, שכל אחד מאיתנו יכול להוסיף הרבה, וכל אחת מכן, תהיה הפילה החכמה שמובילה את העדר שלה, אל מקום של מים ורוגע, אז בואו נראה את זה בצורה כזו.

דנה: בעצם מה שאמרת על המעבר הזה, וממש יש טקס, הזכיר לי את היציאה לפנסיה, שזה אולי המקבילה של זה בעולם המערבי. שזה יחסית חדש, רק איזה מאה ומשהו שנים, ואתה אומר לי הטקס הזה, החשיבה שאנחנו עוברים למעבר לשלב חיים חדש, זה משהו עתיק, זה לא משהו שהמציאו בעולם המערבי.

ניסים: לגמרי, בקוריאה, איפה שהייתי נזיר הרבה שנים, כי הייתי נזיר בקוריאה, ואחרי זה עברתי ליפן, והמשכתי את הלימודים שלי ביפן.

בקוריאה יש תחנות חיים, של בהתחלה נגיד, כמו שברית או בריתה, אז הם לא עושים ברית, הם עושים טקס כזה, ואחר כך כמו בר מצווה, ואחר כך חתונה, וגיל 60. גיל 60 זה נקרא היום הולדת הגדול, והוא הטקס הזה. גיל 60, אוספים את כל המשפחה, ועושים מסיבה מיוחדת, וכאילו מודיעים לך, טקס, הוא משהו רגשי. הוא מייצר, איזשהו ציר מהפך. וכמו שלהתחתן, כמו שלהתגרש, צריך את הטקס של להתגרש, בשביל להבין שמשתחררים. אז גם הגיל 60, זה הזמן שבו אנחנו מודיעים לעצמנו, זהו, מעכשיו החיים יפים, מעכשיו מותר לנו ליהנות, ולקחת זמן לעצמנו וליהנות מהעולם הזה ומהחיים, ולהיות בהודיה ועושר, ורוחניות.

יעל: זה מוזר לי ככה שאנחנו מדברים על דרום קוריאה, כי כאילו בחוויה שלי, זאת אומרת, קודם כל כשאני חושבת על יפנים, אז באמת בעולם רואים קבוצות יפנים מבוגרים, שמטיילים בכל חור, עם המצלמות על הצוואר, ונהנים ושותים בצמא את מה שיש לעולם ולחיים להציע. ומצד שני, כשאני חושבת על דרום קוריאה, הם אולי ממובילי מהפכת האנטי-אייג'ינג, של כל קוסמטיקת האנטי-אייג'ינג. אז זה כאילו יש קצת איזושהי סתירה.

אבל אתה אומר פה דברים שדנה ואני, אני חושבת, מאוד מאוד מנסות לקדם באג'נדה שלנו. שבאמת הגיל המבוגר מביא איתו גם קשיים, אנחנו לא מתעלמות מהקשיים, וההתמודדויות והאתגרים, ביחד עם המון המון איזשהו חופש ואיפשור של להוריד מסכות, להוריד שכבות, מאוד להתחבר לקור.

ניסים: נכון. למהות ולתפקיד הבא שלנו בקהילה, וזה נכדים, אבל גם הדרכה. את כשתהיה בוגרת, יהיו לך בנות וכלות ונכדות, ואת זו שתדברי איתן ברוגע על נשיות, על אהבה, על לב שבור, על בריאות נשית, על ליצור משפחה.

זו חוכמת גיל הזהב, זו חוכמה רוחנית שאנחנו מעריכים, והיא נחוצה כל כך.

דנה: אבל בתוך עמנו אנחנו חיים, וזה בכל זאת העולם המערבי, ופה המעבר אפילו גיל 60, בין אם יש טקס או בין אם לא, ואני לצורך העניין ממשיכה לעבוד או לא, יש איזשהו אנשים חווים משבר, ומאוד הייתי רוצה שהם יחוו את זה באופן שונה. השאלה שהיא תהיה בעצם, אוקיי, בן אדם חי 60 שנה, 65 שנה, בדרך מסוימת, לא רוחנית. אתה מאמין שאפשר לשנות? שבגיל 60 אני יכולה לפגוש אותך לצורך העניין, ולשנות את התפיסות שלי, את האמונות שלי, את החוויה שלי, של הגיל הזה, או שכמו שאומרים, זה כלב זקן, לא יכול לשנות את, שזה נמר או משהו.

ניסים: ללמוד טריקים חדשים.

דנה: כן, בדיוק. בדיוק, באנגלית זה קל יותר. אז כי, 60 ומשהו שונה. אמנם בפרספקטיבה, נקרא לזה הרוחנית, זה טיפה בים. אבל לאנשים שחווים את זה, זה המון הנוקשות. ומה שאני מכיר, ומה שאני יודע, ולצורך העניין, במידה מסוימת היה לי טוב, במשך כל כך הרבה שנים.

ניסים: את צודקת. אנשים שבויים בתוך קונספט, אבל גם חלומות רעים, אפשר להתעורר מהם. אנשים יכולים להיתקע בחלומות רעים כמה שנים? המון. כמה זמן לוקח להתעורר מהחלום? לא כל כך הרבה.

ועכשיו, להרפות רגע את הכתפיים, ולנשום מלבטן, ותארי לעצמך, שאת, ביער, לילה ומדורה, ומעגל של נשים חכמות, ואת עם שמלה, שיער פזור, והן שזרות לך פרחים בשיערך, ומניחות לך תכשיטים ומחרוזות, וחכמות השבט המבוגרות מזמינות אותך להצטרף למעגל הנשים החכמות, והן מקדשות אותך, ומברכות אותך, ןinitiating you into the ancient wisdom of the wise woman.

והן מלמדות אותך, שהחוכמה בתוכך, ושהאלה הגדולה איתך, והיא תלחש לך באוזן דברי חוכמה.

ואז בטקס שכזה, את מסכימה להצטרף למעגל הנשים החכמות, להתחבר לאישה שאת, למנהיגת השבט, ואם את תקבלי את זה, זה מה שיקרה.

אני לא יודע מה קרה במערב, שלא מייצרים את האווירה הזו, אבל היום יש מגמות רוחניות בקהילות האדמה, של האישה החכמה, הבוגרת, עם השיער הלבן, היא מנהיגה, היא הפילה הלבנה של העדר, וצריכים אותך.

אבל את צריכה אחות גדולה, שתראה לך את הדרך. ואני מאמין, שבמובן מסוים, אתן שתיכן, עושות את זה, לקהל של מאזינים ומאזינות, שמקשיבות לכן, כי זה מה שאני רוצה לשמוע. ואתן למרות גילכן הצעיר יחסית אתן עושות את זה, וזה מה שהייתי מצפה מכל אחת מכן בעתיד. שאת תהיי כזה. ותעשי קבוצה, ותזמיני נשים, ותעניקו את מתנת הגיל, החוכמה, הבינה, היופי, והרוגע, שאנחנו מביאים עם גיל הזהב.

יעל: אני הייתי מאוד שמחה להיות שם, אני מודה, ניסים, אני נשבית ככה, גם, חבל שאי אפשר לראות את זה בפודקאסט, אבל גם באווירה שככה יושבת פה בינינו בחדר, וגם הטונציה שלנו, והניגון של המילים, מאוד שונה לדעתי, מכל פודקאסט אחר, שעד היום, ככה ברוגע הזה, שהקלטנו.

אני מודה שאתה יודע, אנחנו מאוד מאוד נעות, בין הרצון הפנימי שלנו להביא אולי איזושהי בשורה שעולם הזקנה, הוא עולם יפה, הוא חיים, הוא חיים כמו כל תקופה אחרת. ויחד עם זה, יש המון המון קושי. יש המון התנגדות, החברה הגילנית, הדעות הקדומות, כל מיני קונספציות שיש לנו ולאנשים כלפי גיל. זה משהו שאני חושבת שגם דנה, וגם אני מאוד מאוד מנסות, אולי באמת, לפתוח אותו קצת יותר לעולם ולקשב, ליכולת רגע להקשיב לאדם זקן, ולתת לו איזושהי משמעות. ואני רוצה לשאול אותך, באמת על משמעות, בגיל הזה. האם היא חשובה, האם היא מיותרת, האם המשמעות היא שלי לעצמי, או שלי לעולם, או שלי לשבת. איפה באה לידי ביטוי המשמעות?

ניסים: המשמעות, אנחנו נגלה אותה כשאנחנו יוצאים למסע.

המסע, כשאני אומר לתת את המסע, הכוונה לא חייבת לי לנסוע רחוק, להודו, לנפאל, או ליפן.

אבל המסע, הוא לפגוש דברים חדשים, לפגוש מקומות אחרים, פה בארץ, ולפגוש אנשים, ובעיקר נשים, מעוררות השראה. וכולנו צריכים, את המנטור, המנטורית, את האחות הגדולה, את זיקנת השבת.

ולכן, אני לא רואה, את העבודה, בלהתלונן, על גילנות, ועל, לא, לא, אנחנו לא שומעים בכלל.

אנחנו בדרך האור. וכשתביאו, כשנביא את האור, אז אנשים פשוט יגידו, וואו, איזה יופי. כמה זה היה חסר לנו. איזה תודה לכן, על הכבוד שהחזרתם לנו, לגיל, לחוכמה, ולתפקיד שלנו. וזה כל כך יפה, וכל כך נחוץ, וכל כך הוזנח, בתרבות שלנו.

דנה: אני נוטה לחשוב, שחלק מהעניין של ההדחקת הזקנה, והזדקנות, קשורה לעניין של מוות.

שגם את זה, אנחנו בעולם המערבי, מאוד מאוד מדחיקים, עד כדי, מכחישים, ומאמינים שזה לא יקרה לנו.

למרות שיש לי לא מעט מחקרים שמוכיחים שזה קורה לכולם. יכול להיות, שבעצם התפיסה של המזרח והתפיסה הבודהיסטית, היא קשורה לכך, שיש איזשהו אמונה, בגלגול נשמות, בהמשכיות, וזה מה שמקל על ההתמודדות.

ניסים: מאוד. בטקסי הלוויות, קודם כל, מותר לקחת, ילדים, ללוויות, במזרח. במערב, אצלנו, גם אני זוכר, אני בתור ילד, אז בירושלים, אז היו לי הר המנוחות, אז היו אומרים, את תביאו ילדים, ואז כאילו, קברו לי את סבתא, ולא הייתי שמה. הנכון הוא, כן להביא ילדים, במזרח זה מה שעושים בכל מקרה, ואז בטקס שומעים את הפוג'רי, את הכהן הדת, וכהן הדת, הוא מדבר אל המת, במזרח, והוא אומר לו ככה, ועכשיו כולם שומעים, אבל הוא מדבר עם המת, הוא אומר לו, תשמע, הוא אומר לו, אל תיבהל מהמצב החדש שלך, אתה כבר לא חי עכשיו, אתה קצת מת, אבל, זה רק אומר, שאתה ממשיך למקום הבא, ומחליפים את הגוף, כמו שמחליפים מעיל ישן, אז עכשיו אתה נפרד פה מהגוף, ואנחנו נשרוף אותו עוד מעט, ונפזר את העפר, אבל אותה לא. אתה ממשיך אל המסע, אל החיים הבאים, אל המשך ההתפתחות שלך. והילדים שומעים את זה בגיל צעיר, ומה שנקרא בגיל צעיר נתפס, והם לומדים, המוות הוא המשך המסע, צא לחופש, הם מברכים את הנפטר ובהצלחה בהמשך המסע. אז כבר אנחנו יודעים, שהמוות הוא המשך המסע, והם מחליפים את מאיל ישן, אמנם קצת עצוב למות, כי זה כמו לצאת באמצע הסרט שאנחנו אוהבים, ואנחנו רוצים לראות מה קורה עם הנכדים, עם איזה, הם בצבא, הם התחתנו, אבל, וזה סדרה שאתה כאילו עקבת אחרי המון שנים, ופתאום היא מסתיימת, אז אתה סקרן. כשעושים מדיטציות, ומתחברים למשהו יותר גבוה, יש תהליך של לשחרר את הattachment לחיים, כמו לתעתוע הזה, ומקבלים השראה אחרת ובעצם מקבלים הדרכה, וכל זה כתוב בספר המתים הטיבטי, שאנחנו בתור נזירים, ואני גם, למדנו, כי אני בעצם נזיר מוסמך, ומורה במזרח, אז אני יודע לעשות חתונות ולוויות. זה מה שאנחנו מוסמכים לעשות. חתונות, אני יותר אוהב כי יש אוכל וזה, אבל לוויות אני גם אוהב, ועושים טקס, כל כך נעים, עם המשפחה, כל כך, ההכנה למוות, והדרכה למוות, והופכים את זה, לסדנה האחרונה, של החיים של כל המשפחה, והנפטר מעניק לכולם את הגיבוש הזה, את החיבור, ואומרים לו תודה, ושאוהבים אותו, ויש דרך איך עושים את הפרק האחרון.

יעל: זה ככה מאוד מחבר אותי, לעולמות הליווי הרוחני שאני עוסקת בהם באמת מתוך מקום של ללוות את האנשים אל מותם. אנחנו הרבה פעמים אומרות שאנחנו יודעים מאוד איך לחיות אנחנו לא יודעים איך למות, ובאמת יש משהו, אני פוגשת את האנשים, שבסוף דרכם, אני חושבת שיש שם איזושהי התגלות, נקייה,

ניסים: מדהימה.

יעל: משהו ש…

ניסים: אור גדול.

יעל: ממש.

ניסים: עושה חשק למות.

יעל: עושה חשק למות, אני לא צוחקת.

ניסים: כן.

יעל: יש שם משהו נקי,

ניסים: מדהים.

יעל: וזך, שמי שעובר את התהליך הזה, נכון?

ניסים: נכון. אתה מרגיש את האור. זו מתנה גדולה.

יעל: זו מתנה ענקית, ואני באמת ככה, כשאני אומרת שאני מלווה אנשים אל מותם, אנשים אומרים, למה?

ניסים: לא, לא, לא.

יעל: אני לא נבהלת מזה. לא, אני, אני, זה רק קורא לי, למסע הבא של הליווי.

ניסים: אז יש כמה שלבים, לקראת הסוף. אחרי שיחה אישית, ופגישה והכנה אישית, ושיעור על הסמסרה, מעגל על עדות, והמוות, ועל נירוואנה, שזה הכי כיף.

אז, מלאות המשפחה. ומה שאני עושה, יושבים ככה במעגל, ואני מביא את הנפטר, או נפטרת, הם עדיין בחיים, אבל הם כאילו בסדנת הסוף, לא חייבים למות אחר כך, לפעמים די היפך, נהיים בריאים מזה.

אז, ואני מביא את האנשים אחד אחד, שיושבים, מחזיקים ידיים, ומסתכלים בעיניים.

עכשיו אני נצמד אליהם ככה, ואז אני, כאילו, אני כמו הלחשן, שתוך כדי, ואז אני אומר, תגיד שאתה אוהבים, ואז תגידו להם, מה למדתם הם, ומה אתם מעריכים אצלהם.

ואלה שיש לקראת הזיבה, אומרים להם שהם אוהבים אותם, ומאמינים בהם, ומברכים אותם.

ואת מה עוד מה עוד, ואז מישהו אחר בא, מישהו אחר בא, הבנות, הנכדים, האחים, האחיות, וכולם כאילו סדנת אהבה, ולייצר את זה שזה יקרה. אז זה כאילו הטקס. אחר כך ממשיכים לחיות עוד תקופה, ואז בסוף בסוף, כשזה כבר ממש ממש הסוף, אז ההנחיות הן כאלה… אם זה באמת הסוף, ובאדם שהוא בא בימים, וכבר לא כאילו, עדיף בבית, כי יצא לי להיות בבתי חולים, ולראות את זה, מדליקים ניאונים, הרבה רעש, פותחים אריזות, תוקעים airway בגרון.

יעל: הבנתי שגם מאוד במערים לפנות את הגופה, מה שדווקא בבודהיזם - להשאיר את הגופה.

ניסים: בטח, בטח. אז קודם כל, ההמלצה היא, עדיף בבית, מוקפים במשפחה, באווירה טובה, מדליקים נרות, שמים מוזיקה, אוחזים ידיים, ואז מדריכים לקראת מדיטציה, ומברכים אותם, וכולם, המשפחה, אומרים להם דברים טובים, כי יש משפחות לחוצות, שהנפטר או הנפטרת, גם ככה הם כבר בסוף, זה כבר סוף החיים, תנו להם ללכת יפה, והמשפחה, מצליחים להלחיץ את הנפטר, ולהגיד לו דברים נוראים, אל תעשה לנו את זה, מה נעשה בלעדיך, תחזיק מעמד, אל תוותר עכשיו. האדם כבר בסוף, תנו לו ללכת עם אור, ולא עם רגשות אשמה, לא להביא הלחצות, אלא להגיד ההפך, סע לשלום, סעי לשלום, מחכה לך אור גדול, הכל בסדר, נסתדר, ותודה על כל המתנות. ואז בהנחיה הזאת של המדיטציה, ולהרפות, ולנשום וחיוך, ואז כאילו הפס של המוניטור מתיישר, ואז עוזבים, ויוצא חוויה מרגשת ומגבשת, ופרידה יפה, בניגוד למה שקודם, כל מיני לחץ ובתי חולים, ומביאים צוות החייאה, ואומרים למשפחה תתרחקו, מרחיקים אותנו, ועושים כל מיני זריקות, והחשמל הזה, בשביל מה?

בשביל לתת להם עוד יומיים, לחיות בתור חצי צמח? אבל הרופאים עושים את זה הם מחויבים בזה, אבל מה שצריך זה כאילו, להישאר בבית, ותמיד יש מישהו אחד, במשפחה שהוא נורא מלחיץ את כולם, כי זו ההוכחה, והוא רוצה לקרוא לאמבולנס, וצוות, וזה דווקא מישהו, שהכי קשה לו לבטא אהבה, המישהו שהכי קשה לו להגיד אני אוהב, הוא רוצה להביע את האהבה שלו, על ידי דאגה היסטרית, ואין צורך, תחליפו את זה, ופשוט להגיד תודה, ואהבה.

דנה: אני רוצה לחזור קצת, לפני שהגענו למוות, קורה, רק אגיד שמעתי לו מזמן איזה שיעור, אני חושב שזה היה נזיר באמת הודי, שאמר מאוד מאוד יפה, הוא אמר כמה זמן אתה חי אתה יודע, כמה זמן אתה מת אתה לא יודע, זאת אומרת התקופה שאתה מת, היא יכולה להיות מאוד ארוכה, ומאוד קצרה, אתה לא יודע, כמה זמן אתה חי, אתה כן יודע. זה פרספקטיבה מאוד מעניינת, כאמור אנחנו כן חלק מהעולם המערבי, ולצורך העניין גם אתה בחרת, לחזור מהמזרח, ואולי די פעם אני מניחה שאתה עושה נסיעות וגיחות וכדומה, אבל אתה כן נמצא כאן בישראל, ואנחנו פה חברה מאוד קפיטליסטית, חומרנית, והרבה דברים אחרים, אבל פה קשה לבטא, להעריך, להנות מתקופת הזקנה.

ניסים: איזה תקלה.

דנה: חד משמעית.

ניסים: ואנחנו תקנים אותה.

דנה: איך אנחנו עושים את זה?

ניסים: הנה ככה, מה שאתן עושות ככה, ומעגלים מעגלי שיח, מעגלי גיל הזהב. של שיתוף, אנשים צריכים לשתף, זה אומר לפרוק, מי שלא מוציא את זה החוצה, כל המשפטים האלה והמחשבות נתקעות לו בלופ בתוך המוח בספין אינסופי, וברגע שמבטאים את זה, זה כאילו עושה אאוטלט למחשבות, ומגלים שאני לא לבד בקטע הזה, שכולם חושבים דברים די דומים. זה כל כך מרגיע, אז הייתי רוצה מעגלי שיח שמפגשים, של שיתוף, ואחר כך, לשלב את זה במדיטציה ורוחניות, שהכל בסדר.

דנה: מה שמביא אותי לשאול על הגישה שאתה פיתחת, שנקראת טרילוטרפיה, אני, אמרת קודם שזה מתייחסים לראש, לרגש ולבעל הבית, אז בוא תספר לנו קצת על זה.

ניסים: גם פרויד חילק את נפש האדם בשלושה חלקים, אגו סופר אגו ואיד, שזה הרגש. אז אנחנו מורכבים בשלושה חלקים, בהתחלה אנחנו במצב של אחדות, והילדים הם באחדות, הם בהרמוניה, אין נתק בין החלקים. אבל אז קורית תאונת דרכים רגשית, משהו לא טוב, ואז הראש נחלץ להיות אחראי, מסור, יעיל, שומר, מגן, אבל הוא מדחיק את הרגש. ואז בין ויאנג כאילו, מה שהיה איזון, פתאום חלק אחד נהיה חזק, והוא מקטין את חלק אחר.

עם השנים הראש נהיה לומד, אחראי, מעשית, תחרותי, הישגי, דואג, מסדר, מהנדס, מהנדסת וכל, אבל הצד האפל של הירח, זה שהראש הפך להיות לא ספונטני, ביקורתי, מתנשא, דעתן, סגור, לא יודע לוותר רגשות, וכבד, ולא נעים, ואז ברגש דיכאון, עכשיו המסע הוא, לעזור לרגש, לחזור, לפרוק, לביטחון עצמי, ולהעצים את הרגש, כי בעצם, הראש זה אני, והרגש זה עצמי, בשפה שלנו רגילה. גם באנגלית זה עובד ככה, ויש הרבה נשים אומרים, אני קשה עם עצמי, אני ביקורתי איתם עצמי, אני הראש, לא מרשה לעצמי לרקוד, אני לא מרשה לעצמי לבכות, אני לא מרוצה מעצמי, אני לא אוהבת את עצמי, אני מתביישת בעצמי, אני לא מרשה לעצמי בגד ים, אני לא מרשה לעצמי לנוח, ויש לי ציפיות מעצמי, ואני שולטת בעצמי. עכשיו מסכן העצמי הזה, זה הרגש, זה שאת לא אהוב ושולטים עליו ומנתקים אותו, אז נוצר נתק בין אני ועצמי, שאנחנו רוצים לעשות הרבה עבודה, כדי להפוך את הנתק הזה, למצב שבו אפשר יהיה להגיד, אני אוהבת את עצמי, אני מרוצה מעצמי, טוב עם עצמי, אני סולחת לעצמי, אני מרשה לעצמי לבכות, אני מרשה לעצמי לרקוד, אני מרשה לעצמי להשתכר, אני לא מתביישת בעצמי, ואני מלאה ביטחון עצמי. אז זה הנתק של אני ועצמי, אז חצי מהעבודה שלי היא, לעשות שלום בנפש מסוכסכת, להחזיר את הנתק שנוצר, כתוצאה מתאונת דרכים רגשית בגיל צעיר, להחזיר את האהבה בין אני ועצמי, לאהוב את עצמי, זה מה שנקרא. עכשיו חוץ מלאהוב את עצמי וזה אני ועצמי יש עוד דמות בתוכנו, שהיא מי שאני באמת, המודעות, אבל את הדמות הזאת צריכים להאיר, כי זה מה שבודהא אמר, של בעל הבית הוא צריך להאיר אותו, to awaken, וזה to enlighten. רגע, ואז מלמדים את האמצע, you are not your mind, אתה את לא הראש שלך ולא הרגש שלך, זאת אומרת, אם אני לא הראש ולא הרגש, אז מי אני, ברוכה הבא, לשער של הרוחניות. מי אני ופה מתחיל מסע, שמגלים שהאני האמיתי, הוא אותה נפש עתיקה, שעוברת את מסע החיים והנפש הזאת היא חסרת גיל, היא חסרת גיל, היא חסרת גיל, במדיטציה. דווקא מתחברים לזה הרבה יותר טוב, בגיל מבוגר, כי יש פנאי ורוגע, נכנסים למצב, שבו אין גיל, והכל פתוח, והתחושה נהדרת. זו הדמות שתמשיך תעבור את מחסום המוות, אל תמשיך המסע, וזו הגישה באמת, ובא להתאהב, ולהגיד, וואו, איזה מדהים, איך אני שמח שגיליתי את זה, התחברתי לעצמי האמיתי, the original, the authentic self, לאני העליון, וברגע שמגלים את זה, כל הלחץ, מה שתיארתם קודם, של הראש, הוא מודאג מגיל, מה זה, "שקט אתה!", כי גם לך מותר ליהנות, מישהו צריך להרגיע את הראש, המלחיצן הזה, וספקן, ולא רוצים אותי, ולא אוהבים אותי, ואני קוטר, בכיין, תלונתי, מאשים, מתלונן, איזה טוב, שקט אתה, אך תשגע אותנו, הכל בסדר, החיים יפים, ואנחנו הגענו לשלב החיים, שנפתח לנו המסע הרוחני ומותר לנו כי יש לנו פנאי, כי הילדים עזבו את הבית, ועכשיו, סוף סוף, הגענו לזה, איזה כיף לנו.

יעל: אחת השאלות שאני פוגשת הכי הרבה בטיפולים פרטניים, ואני שמחה ככה שהבאת את זה ומדהים כמה בסוף, כולנו מדברים, את אותו דבר, אבל אולי קצת בשפות שונות, ובאמת, השאלה של מי אני?

ניסים: נכון.

יעל: כל השנים הייתי רופא, גנן, והיום, בגיל 65, מי אני? והשאלה הזו, פתאום, נשמעת לי כל כך מזמינה.

ניסים: את המסע הרוחני.

יעל: את המסע.

ניסים: יאללה, בואו.

יעל: את הגילוי הזה. מי אני? אם אני כבר לא מהנדס.

ניסים: ואז להיות אני, האני המדהים שאת באמת, האני העתיק, הנצחי, חסרת הגיל, ואת מדהימה, ואת קוסמת, ואת כשפית, ומפה את תהיה מדריכת השבט, מפה את תוביל את כולם. הזמנה נהדרת, הגילוי הוא ההזדמנות למסע הזה.

דנה: ואני אשאל, ואני יודעת כבר יודעת מה התשובה, אבל בכל זאת אני אגיד את זה. אוקיי, אני לצורך העניין לא בן אדם רוחני, לא אני-אני אבל הדמות שאני מייצגת כרגע, לא אדם רוחני, מעולם לא התחברתי, לא דת, לא רוחניות, שום דבר. מדיטציה, וואי זה קשה, זה מעבר לי, אני לא מצליחה את החצי דקה של ההד ספייס, ומה שזה לא יהיה. לא מצליחה, הנשימות הזו זה מעצבן אותי, ובטח עם ה-אומים וכאלה. אתה באמת חושב שיש פה תקווה, פוטנציאל, שאני יכול?

ניסים: אנשים כאלה היקום מזמן להם חוויות אחרות. זה נקרא wakeup call. פתאום את מגיעה לבית חולים, למיטה קטנה, עם מזרון דק, עם סדין עם שם של בית חולים, ואת שמה הרבה לבד וכאילו נאלצת להתמודד לפגוש את עצמך. היקום עושה את זה, אל תחכו להיות חולים בשביל זה, או לפעמים. או לאסונות או לצרות. צאו למסע הרוחני, לפני שהיקום מחליט בשלכם להוציא אתכם למסע הרוחני, ואז עושים את זה באהבה.

אנשים ספקנים, זה הראש השתלט עליהם, אבל הראש הוא לא שמח, הוא תמיד מתלונן, הוא בעייתי, הוא סובל מחוסר שקט. המסר הוא, "You are not your mind". תרגיעו את המיינד שלכם, ותיפתחו למסע אחר, זו הזמנה. מי שרוצה לסבול, שיסבול, אבל מי שמרגיש בתוכו קריאה שיש אפשרות אחרת.

מי שמרגיש בתוכו אפשרות לאהבה ולהתפתחות, ולהביא משמעות חדשה, לגיל הזהב, אותכם, לכם מחכים, העולם צריך אתכם, וזה לא יפה, וזה מעצבן, ואם הפכתם להיות זקנים, קנטרנים, ומרירים, ומתנשאים, וביקורתיים, זה לא יפה, אתם אמורים להביא משהו אחר לעולם. צאו מזה, תרים את עצמכם, אתם נסיכות ונסיכים, ויש לכם תפקיד, ואתם מדהימים, ועברתם מסע מפואר, ואתם תמנפו את כל המסע שלכם, וכל הכאב שעברתם, זו האלכימיה רוחנית, תמנפו את ההפרות של הסבל והכאב והקושי, לזהב של אור, ותביאו אותו, זה יהיה ראוי, וזה יהיה מכובד, כל אופציה אחרת של מסכנות היא, היא, לא נעים להגיד זה רדוד וזה עלוב, וזה לא מה שנועדתם להיות, יאללה, צאו לדרך. אלכימיה רוחנית, תביאו אור, אתם מדהימים, עכשיו זה הזמן יותר מתמיד, וזאת תקופת הברהמהצ'ריה. זה, זה הטקס שכל אחד ראוי, כשמגיע לגיל, שהמשפחה גם תכיר בזה, ותיתן לכם את הוויזה, אל המסע הזה, אל האושר ואל האור.

יעל: הרבה אנשים מדברים ככה, תוך כדי שאתה מדבר, אני חושבת על זה, שהרבה אנשים מאוד מעסיק אותם, איזה חותם, הם משאירים אחריהם, ואני חושבת שאולי החותם, הוא באמת רוחני, הוא לא, תקליט זהב, או מיליונים בבנק, אלא באמת איזשהו חותם, ממש, מה אני משאיר אחריי, זה את הצחוק והאושר, והפתיחות, והאהבה, והנתינה, והנוכחות, והחיות הזו, שגם כשאני כבר לא מצליח לקום, או ישן עם טיטול, עדיין יש בי את הניצוץ הזה, של החיים.

ניסים: המסרים, בטח בתקופה של לפני בתקופה של עם הנכדים, הנכדים סופגים מסבא וסבתא, משהו אחר שההורים עם הלחץ שלהם והחינוך לא מצליחים. יש תפקיד מאוד חשוב, להיות סבא ולהיות סבתא, ניסים: ולעזור, ולהדריך. מה, זה חלק נורא חשוב, ואני, אני לא מאמין שמישהו, כאילו, לא, באומץ, ובטיחות, ובחיוך, מחבק את גיל הזהב, ואוו, איזה כיף לי.

יעל: וואו, תתפלא. אבל אני גם רוצה, אולי, להציע כאן, אולי זה, זה ככה סמנטיקה, אבל הרבה פעמים, שאני אומרת שאני מלווה רוחנית, אז אומרים לי, וואו, את מה זה לא נראית רוחניקית?

אז אני באמת רוצה, אולי, לעשות איזה הבדל.

בין רוחניות לבין רוחניקיות.

ניסים: בדיוק, ואת רוחנית.

יעל: זה הרוחניות. נכון. ויש את הרוחני, שכולנו כאלה, ויש את הרוחניקיות, שאולי, היא דרך לדבר דברים אחרים, לא יודעת.

ניסים: זה קהילות שוליים, ואנשים שהם, תראי, אני גם, לא רואה אאורות ולא צ'קרות, ולא מתקשר עם מתים ולא יודע מה יהיה בעתיד, ואני לא, ואני לא יודע לרפא עם הידיים, ולא כלום. בדיוק כמוך.

אבל זו רוחניות. רוחניות אמיתית, כך המורה שלי היה אומר, זה, לעזור לאנשים במסע שלהם, ולהפוך אותו, להיות מסע ראוי ומכובד. זו הרוחניות, להסיר את הסבל, ולהוסיף אור ואהבה. זה רוחניות.

דברים אחרים, זה תחביבים. אנחנו לא עוסקים במאגיה, או במיסטיקה, ניסים: או בכשפים, או בעין רעה, או בקריסטלים. כזה לא אנחנו. למרות שזה איזה מקום, אבל זה לא אנחנו.

יעל: לא, אני רוצה אולי לבקש, ככה, אני מקווה שזה עובר טוב בפודקאסט, ושזה יעבור טוב, ככה, במדיה הזו. אבל אולי אתה יכול, רגע, לתרגל איתנו, או לתרגל עם מי שמקשיב לנו, איזה משהו מאוד מאוד קצר, כזה של, איזושהי הנחיה קצרה.

ניסים: אז בואו נעשה את זה.

יעל: אוקיי, מעולה.

ניסים: בואו נעשה את זה. כאילו בדמיון, קצת פעמונים, וצרצרים.

ואוירה של יער, כזה.

ועכשיו, לעצום רגע את העיניים, ניסים: מי שלא נוהג, כאילו זה בדיחה כזאת, לעצום רגע את העיניים, ולהרפות כתפיים. ולנשום, גם אל הבטן וגם אל החזה.

ולשקוע, כמו הר.

עוד להרפות את המצח. עוד להסתכל לתוך החושך שבעיניים.

לנשום מעט.

לא צריך לנשום כל כך הרבה.

להוסיף חצי חיוך פנימי.

ועכשיו, לפתוח את הלב.

לפתוח את הלב לכל העצב שעברנו והכאב.

ולחבק אותו.

להכיל את האמת הרגשית שלנו.

לתת ללב לרעוד, ולחייך אל האמת שחווינו.

כל מה שעברנו עד עכשיו.

זה הכוח שלנו.

זה הקשת שמותחת כדי שהחץ שלנו יעוף קבוע.

ועכשיו, למצוא את האושר שמתחת לאף, ולאסוף אותו פנימה, ולפזר אותו בגוף.

והאושר שמח כל כך, כי כל החיים חיפשנו אותו קדימה רחוק.

והוא היה כאן, חיכה לנו מתחת לאף.

והאושר הוא ביישן, האושר הוא מופנם.

וכשמחבקים אותו, אז הוא בוכה.

הוא בוכה, הוא אומר, וואי, כמה חיכיתי לכם.

הייתי כאן כל הזמן.

האושר אוהב שמחבקים אותו.

ואז ככה נרגעים, ומתמלאים באהבה, והתחושה הזו, זו המדיטציה שלנו.

שהכל בסדר, והכל אפשרי. אין גיל, אין אפילו שם.

יש נוכחות, ויש אהבה.

ותאמינו בעצמכם, ותעריכו את עצמכם, ואהבו את עצמכם, ותקבלו את עצמכם.

את כל המסע המפואר הזה שעברתם.

תחבקו אותו, ותאהבו אותו.

כל הכבוד.

סדנת חיים.

מסע מאוד משמעותי.

באנו לפה.

לא הכל היה קל. אבל הכל היה חשוב.

ועכשיו נביא את האור הזה אל העולם.

עם הנוכחות בחיוך שלנו.

חיוך, חיוך, מותר לחייך, לא לפחד.

חיוך ולנשום מן הלב.

ומותר לראות מבפנים, ומותר לבכות.

והכל בסדר.

להגיד לעצמנו, שלמרות הכל החיים יפים, ואנחנו בהודיה, in gratitude.

בהודיה על ההרפתקה הזאת, ועל החיים שקיבלנו.

זהו.

נפתח את העיניים.

הרגשתן משהו?

דנה: זה מעבר למילים, אז התשובה היא כן.

ו… אני מרגישה שזה הזמן לסיים. ואין לי עוד שום דבר נוסף לומר.

יעל: זה הראש של דנה.

ניסים: הוא מתגבר עכשיו על הרגש.

ניסים: כן. אז הנה זה הפעמון. כן. שהפעמון הזה, שקיבלתי מיפן. קיבלתי תעודה ביפן, הזמינו לי לטקס.

ובתעודה שלי, את כל השמות מהבודהא ועד המורה שלי ואני, כאילו, שושלת. אני לא היחידי בעולם, יש כאלה עוד ארבעים כמוני. אבל שנושאים את המסר את הלהבה שהבודהא הדליק. הנרות הן שונים, אבל הלהבה היא אותה להבה, והמסר הוא זה: להעיר את האמצע הנצחי שבנו. להרגיע את הראש ואת הרגש,. לאהוב הרגע הזה, קדושת הרגע, כי זה תמיד הרגע הזה, אין רגע אחרי כל החיים, זה הרגע הזה.

ולהגיד לעצמנו, הכל בסדר.

הכל בסדר.

ואז באמת, הדברים נהיים בסדר.

אל תחכו שהדברים יהיו בסדר ואז תרגישו בסדר.

כי הדלת אל האושר, נפתחת מבפנים.

אז תעשו את זה.

זה המסע.

איזה כיף יש אתכן.

יעל: ניסים, תודה רבה. יש לי הרגישה שכמה צ'קרות נפתחו. ומשהו התחיל להתהוות פה.

חיים של משהו. אז הרבה הרבה תודה. נעמת לנו. זה היה לנו מאוד מיוחד. ותודה רבה. עד הפעם הבאה.

תודה שהאזנתם.

אני ד"ר דנה פאר, מומחית בדמנציה. מטפלת בפרט ובמשפחה בתהליכי מחלה מוקדמים ומתקדמים.

בעלת קליניקה פרטית לליווי וייעוץ בתחום הדמנציה. מפתחת גישה טיפול מותאמת ואישית למתמודד ובני משפחתו. תזכרו, זה שיש דמנציה לא אומר שאין מה לעשות. תדברו איתי ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.

ואני יעל חביב, יועצת זוגית ומשפחתית לבני 60+. אשמח לפגוש אתכם למפגשים אחד על אחד, או בהרצאה או בקבוצה, על מגוון נושאים כמו סבאות וסבתאות, יחסים זוגיים בגיל המבוגר, קשרים בין דוריים, ובאופן כללי על איך לחיות בטוב בקשרים וביחסים גם בגיל המבוגר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page