top of page

את, אני והזיקנה - נושאים שלא נעים לדבר עליהם, חלק 2

Updated: Nov 16, 2023


תקציר: דברנו על: - ריח גוף של זקנים - האם באמת יש דבר כזה- עניינים של הגיינת הפה: גם איך זה נראה לפעמים וגם איך זה מריח- מצד אחד צריך עזרה בבית ומצד שני לא רוצים עזרה בבית - מה עושים- מה אפשר לעשות כדי לשדל קבלת עזרה בבית, ומתי זה חיוני- למה זקנים נוטים להתרחץ פחות מצעירים- על השינויים בפיזיולוגיה של הפה שמשפיעים על הגיינת הפה פרטים ליצירת קשרפרטים של דנה יעל אתרפייסבוק

 

יעל: [מוזיקה] שלום וברוכים הבאים לפודקאסט את אני והזקנה, אני יעל חביב מטפלת רגשית לבני הגיל המבוגר ואני מזדקנת כל יום.

דנה: אני ד"ר דנה פאר גרונטולוגית ומרפאה בעיסוק וגם אני מזדקנת כל יום, והיום אנחנו הולכות לדבר חלק שני של דברים שלא נעים לדבר עליהם.

יעל: נורא נעים לנו לדבר דווקא על דברים שלא נעים לנו לדבר עליהם.

אני חושבת שזה פרק מאוד מאוד חשוב גם הראשון וגם זה, כי אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מדברות על לנרמל דברים או להגיד דברים כהווייתם.

אני זוכרת שככה מישהי אמרה לנו אני לא רוצה שתגידו לי זקנה, אני לא בזקנה.

אז יכול להיות שזה גם משהו שלא נעים לדבר עליו, לא לנו כמובן, אבל יכול להיות שזה לא נעים לדבר עליו אבל אנחנו צריכים לדבר עליו כי הוא פה.

ואני חושבת ככה שבחרנו באמת כמה נושאים מאוד מאוד משמעותיים בהמשך לפרק הקודם.

אם כי לא חייבים להקשיב לפרק הקודם כדי להקשיב לפרק הזה.

דנה: תמיד חייבים להקשיב לפרקים הקודמים.

יעל: אוקיי חייבים.

אז אנחנו נתחיל בעצם עם איזשהו נושא שאני חושבת שגם את וגם אני פוגשות אותו הרבה מאוד בביקורי בית, בטיפולים שלנו, במפגשים עם משפחות, והוא כל נושא העזרה בבית.

לקבל עזרה, לבקש עזרה.

בואי ככה תרחיבי לנו טיפה, תתחילי על הנושא הזה.

דנה: בדרך כלל אנשים צעירים אומרים, איך אפשר לסרב לעזרה בבית?

רק תביאו לי מישהו שיבשל, שינקה, שיסדר לי את הבית, רק תביאו וכו'.

אבל לא פעם כשמדובר אנשים זקנים יש התנגדות נמרצת, נחרצת, מאוד מאוד משמעותית לעובדה שיכנס מישהו הבית, ואני לא מדברת ישר על עובדים סיעודיים מחו"ל, אלא גם שתבוא מישהי שתנקה.

אוקיי? ואת אומרת, אבל מה הבעיה? רק בזה, כאילו, הלוואי והיה לי מישהו שיבוא כל יום וינקה את הבית. אבל גם לזה יש התנגדות. בדרך כלל מה שעושים, זה שיחה משפחתית.

באים כל הילדים, יושבים מול ההורים ומסבירים להם שחייבים שיהיה עזרה בבית.

האם אנחנו ממליצות על הדרך הפעולה הזאת?

יעל: אני חושבת ששיחות משפחתיות הן נפלאות. אני תמיד מקדם את שיחה משפחתית.

השאלה, מה קורה בשיחה המשפחתית?

דנה: אני אגיד שאני מסכימה איתך באופן כללי על שיחות משפחתיות, אבל לפעמים אני חושבת שלאדם הזקן, זה מרגיש כמו בא בולדוזר, וזה מה שילדים מנסים לעשות, וכמה שיותר בכוח.

ולפעמים יכול להיות שדווקא הבחירה באחד מהילדים, שלוקח את זה על עצמו, להיות הזה שמדבר על זה, יכול להיות יותר טוב מאשר לשבת מול ארבעת ילדיי, ושהם מסבירים לי כמה אני צריכה עזרה.

יעל: אז אני חושבת שבדיוק על זה אני מדברת. בדיוק על המקום הזה, זה לא שאנחנו עושים פה קואליציה ואופוזיציה, ואנחנו הולכים עכשיו להתנגח על התקציב המשפחתי ומי יקבל כמה.

אני חושבת שתהליך כזה הוא מבורך, שיח משפחתי כזה, אני חושבת שהוא לא נעשה בשיחה חד פעמית.

אני חושבת שצריך לקחת איש מקצוע, רגע, בתקופות של מעברים משמעותיים בתוך התא המשפחתי המורחב, לקחת איש מקצוע שידע לנהל את זה.

סוג של גישור, סוג של תיווך, סוג של הנגשה, מישהו שגם ייתן מקום להורה, כי בהרבה פעמים זה אחד מול, שניים, שלושה, ארבעה, עשרה ילדים, ובאמת זה לא כוחות, וגם הרבה פעמים יש איזושהי חוויה שהילדים יודעים יותר טוב מההורים, ואני חושבת שדווקא איש מקצוע יכול רגע שנייה למנן את זה, ואולי גם לפתוח לילדים את העיניים על הקושי שבעצם חווה ההורה. אז אני מאוד מאוד בעד שיחות משפחתיות.

אגב, עם כמה שיותר ילדים, אני אוהבת שכשאני עושה מפגשים משפחתיים, שכל הילדים יבואו, שלכולם יהיה את הקול שלהם.

התפקיד שלי זה לעשות את ה-fine tuning, כדי שלכל אחד יהיה את המקום להגיד את הקול שלו.

דנה: ואם אני לא רוצה לקחת איש מקצוע? אנחנו, טוב, אני משפחה פולנית קלאסית, לא מחפשים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, או תולים אותה בחוץ וכדומה.

ההורים שלי אומרים, לא, מה פתאום, עובדים סוציאליים, זה רק למקרה סעד, שזו תפיסה שקיימת אצל הרבה אנשים שהיו פה וגדלו פה בשנות ה-50, 60, 70, ואנחנו לא צריכים אף אחד שידע וכדומה.

אני חושבת שממה שאמרת הייתי לוקחת לעשות שיחה. כי מה שקורה בפעמים זה שהילדים באים עם דעה מגובשת, והם באו לשכנע, הם לא באו להקשיב, הם לא באו לשאול שאלות, יש להם כבר החלטה, והם באים לשכנע, כמו בולדוזר, את ההוריה, שככה צריך לעשות.

בואו נניח שלא לוקחים איש מקצוע, מתוך מה שאמרת, אני רוצה להדגיש את העניין של לשאול.

לנסות להבין ממה נובעת ההתנגדות.

בדרך כלל, ההתנגדות קשורה לפחדים. פחדים שהשתלטו להם על החיים, פחדים שמישהו יזיז להם את הדברים מהמקום כמו שהם אוהבים את זה, פחדים שהם יצטרכו לתת דין וחשבון לאדם הזה, פחד שאולי יגמר להם הכסף.

גם יכול להיות המון המון פחדים, מגוונים, משונים ומוזרים, שצריך להתייחס אליהם.

יעל: אני רוצה להוסיף לפחדים האלה, גם המקום בעצם של אובדן המסוגלות, כשאני אומר שאני צריך עזרה, אני בעצם מכיר בזה, אם במודע או לא במודע, בזה שהיכולות שלי יורדות, בזה שאני מזדקן, וזו חוויה ממש לא פשוטה.

הרבה פעמים יש לנו את המודל ההורי שלנו, גם אמא שלי לא הייתה לה עזרה.

אני שומעת לא פעם גברים שאומרים לנשים שלהם, מה אנחנו צריכים, ההורים שלנו לא הזדקנו בלי שיעזרו להם, הם לא היו בבית והצליחו לעשות את הכל?

אז אנחנו גם מעבירים את זה שהוא אולי דפוס בין דורי, שאם ההורים שלנו לפני 80 שנה לא היו צריכים, אז גם אנחנו היום לא צריכים את זה.

אני רוצה להגיד שגם יש כאן, ואני בהחלט יכולה להזדהות עם זה, איזושהי חדירה לפרטיות.

אני כבר אולי לא יכול ללכת עם תחתונים בבית, אני לא יודע מה מותר או אסור, אם אני אישה ויש עובד זר, אז האם אני יכולה ללכת בלי חזייה בבית, האם אני יכולה להרגיש חופשיה בבית, או להיפך, אם יש עובדת זרה, אז האם אני צריך להימנע מללכת עם תחתונים בבית, כמו שאני רגיל כל החיים שלי?

זאת אומרת, יש כאן באמת שינוי בסדרי עולם שאני מאוד מאוד מורגל אליהם.

אני נמצאת בקשר עם אלמנה, שמנסים להכניס לעובד זר, היא אומרת לי: יעל, אני כבר 15 שנה חיה לבד, אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהייתי עוד מישהו בבית, כבר כל כך התרגלתי ללבד שלי.

אז הרבה פעמים, את אומרת נורא נורא נכון, יש את הקבוצות ווטסאפ של הילדים שמעבירים אינפורמציה, ומעודדים אחד את השני, ואומרים, אתה תגיד, אני אגיד, ראית מה קרה אצל אבא ואמא ביום שישי, חייבים למצוא פתרון, ובאמת באים עם איזשהו מוצר מוגמר להורים, שלא, אין עליו שיח.

ואני חושבת שכבר פה מתחילה ההתנגדות.

דנה: אז בואי נדבר מתי חייבים באמת עזרה.

כמו שאומרת יפעת מזרחי, ידידתנו, כשאני יוצאת מהבית של ההורים ואני לא שקטה, זה השלב שצריך להביא את העזרה. מעט מאוד משפחות יסכימו להביא את העזרה בשלב הזה. ממש ממש מעט.

לרוב צריך להיות איזשהו אירוע דרמטי, קטסטרופלי לפעמים, הרבה פעמים בעקבות פגיעה פיזית, גם אם היא זמנית, אוקיי? שבר כלשהו, החלפת מפרק, מתוכנן אפילו, כל מיני דברים מהסוג הזה, שפתאום יש איזושהי מגבלה פיזית ברורה, בעיקר בניידות, כי שבר ביד לא ייחשב כסיבה לכך שאני אביא עזרה בתוך הבית, אז הרבה פעמים הזקן עצמו יסכים לקבל עזרה בלית ברירה, כי הוא לא מצליח לתפקד באופן עצמאי בתוך הבית.

יעל: נכון, אז אולי באמת נגיד שבעצם כשהמצב מתחיל לסכן אותך, זאת אומרת שאתה מבין שיש כאן איזושהי סיטואציה, שיכול לקרות משהו, שיפגע בך פיזית. זאת אומרת שאתה תיפול, שתשבור, שתיפגע, שבעצם ידרדר את המצב שלך הרבה יותר ממה שאתה נמצא בו כרגע.

דנה: נכון, אבל אנשים ככלל, מתקשים להכיר במוגבלות של עצמם, במגבלות של עצמם.

לצורך העניין, בזמנו לא כשעבדתי בבית חולים שיקומי בפרדס חנה, היו לא מעט אנשים שהגיעו לקראת פסח, כי מה קרה? הם עלו על כיסא, סולם קטן, כדי להחליף כלים, כדי לנקות אבק, אז הם בילו את כל הפסח שלהם בבית חולים, בשיקום, משום שהם שברו, נפלו וכדומה.

ואנשים הרבה פעמים מרגישים, והם אומרים, אני, אמנם כתוב לי שמונים, שבעים ושמונה, שמונים ותשע, אבל אני מרגיש בן או בת גיל הרבה יותר צעיר, ומעריכים את היכולות והכוחות שלהם, ולא נוטים להיזהר בהתאם.

יעל: למה כל כך קשה לנו לבקש עזרה? למה בעצם, אם אני בת שבעים, שבעים וחמש, שמונים ותשע, למה בעצם קשה לי לבוא ולהגיד, קשה לי, אני מאוד הייתי רוצה שיעזרו לי?

דנה: למה צריך להגיע לגיל שבעים בשביל שיהיה לי קשה? בגיל ארבעים היה לי קשה, בגיל שלושים קשה לי לבקש עזרה, כי הפילוסופיה הבסיסית בעולם המערבי, היא עצמאות והמחשבה המוטעית והשגויה מיסודה, שכל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד כשלעצמו, וצריך להיות בכוחות עצמו בלבד, זאת אומרת, מה שנקרא "אינדיפנדנט", רק אני כשלעצמי.

ובעצם, מה שרצוי היה שנעשה כחברה, כי אנחנו יצורים חברתיים מיסודנו, זה להבין שאנחנו בעצם "אינטרדפנדנט". כל חיינו, הרי אין שום דבר בחיים שאני יכולה לעשות. רק אני כשלעצמי, הרי אני הולכת לקנות בסופר, מישהו אחר יכין את האוכל, הגז שמגיע הביתה, זה מישהו אחר יתקין אותו, אין מצב שאני רק לעצמי. אבל אנשים חיים באשליה, ותפיסה שעצמאות זה שאני עושה רק עם עצמי, ולכן אני לא מבקש עזרה.

יעל: אני הרבה פעמים חושבת על זה בהקשר של, קודם כול, של גיל שלוש, שלוש הנורא, של אני לבד.

דנה: כן. שנתיים, לא?

יעל: שנתיים, זה שנתיים הנורא.

דנה: שנתיים זה מתחיל.

יעל: אני לבד, אני לבד. וגם הרבה פעמים אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, ללא, אתה עכשיו תתמודד עם זה לבד. בעצם יש גם איזושהי ציפייה שנתמודד עם דברים לבד.

דנה: וזה נמשך כל החיים. דפוס מאוד מאוד מושרש, ונתפס בימינו ובחברה שלנו, שבקשה של עזרה זה גילוי חולשה.

יעל: נכון. אני תמיד אומרת שבקשה לעזרה מבחינתי, זה להיות אולי הכי חזק שיש, היכולת להכיר במגבלה שלי, או בחוסר היכולת שלי, ולדעת שזה הזמן. אבל את יודעת, אני חושבת על עצמי, גם על הדברים ה... כאילו, על ילדים שהיום מכריחים הורים לקבל עזרה בבית, האם כשהם יהיו בגיל של ההורים שלהם, האם יהיה יותר קל להכניס להם עזרה הביתה?

דנה: לא.

יעל: לא.

דנה: חד משמעית לא.

יעל: אני גם חושבת, את צודקת.

דנה: אז איך מתרגלים לעניין?

יעל: אני חושבת שכמו כל דבר, זה תהליך.

דנה: בואי נגיד, זמן. זמן מאוד משמעותי. יש הרבה משפחות שאני פוגשת, שאני פוגשת אותן, והן אומרים לי, "שלושה שבועות, העובדת אצלה, והיא עוד לא התרגלה". אני אומר, סליחה, שלושה שבועות זה כלום זמן. שלושה חודשים, דברו איתי.

יעל: נכון, אני גם חושבת שבכלל להביא, זה לא משהו שאנחנו אומרים, ביום ראשון מגיע עובד.

אני חושבת שגם פה, עוד לפני שבכלל מגיעה העזרה, או מבינים שצריכה עזרה, צריך לדבר עליה.

צריך להבין מה המשמעויות ומה החששות. זה מהמקום הרגשי שלי.

דנה: אני אגיד שזה תלוי מצבו של האדם.

יעל: נכון, נכון, נכון. זה גם לא נכון לכולם תרבותית, או זה לא נכון לכל קונסטלציה משפחתית, של בוא רגע נדבר על זה, אבל אני כן, כן ממליצה, או כן מזמינה, גם אם השיח הרגשי לא בבית שלנו, רגע אולי לשאול את אמא שלי, "ממה את מפחדת?". לא להגיד לה, "מה את מפחדת? הכל יהיה בסדר", אלא לשאול אותה, "אימא, מה מפחיד אותך שתבוא עזרה הביתה?" רגע להיות קשוב למצוקה, לאיזשהו קושי להנכיח את הדבר הזה, לא להתייחס אליו כ... אוקיי, אני אמרתי, "קשה לה, היא תתגבר, היא תתגבר", נכון?

"אימא שלי תתגבר, היא כבר עברה דברים יותר קשים".

אז אני חושבת שגם המקום רגע לתת את האתנחתא על השיח הרגשי, הוא סופר, סופר חשוב, כל אחד לפי יכולותיו.

דנה: אני כן אגיד שבאופן כללי אנחנו יכולים לראות שככל שאנשים מזדקנים, יש איזשהו סטריאוטיפ שגוי, שהם פחות סתגלניים, וזה לא נכון, להפך. אנשים באמת, ככל שהם מזדקנים, לא בהכרח יותר קל להם, אבל יש להם כושר הסתגלות דומה למה שהיה בעבר, אם לא יותר, כי באמת הם חוו, הסתגלו, התמודדו עם מגוון רחב של מצבי חיים, יותר מאשר אנשים בני 20-30.

זאת אומרת, היו שם המון התמודדויות, ומבחינה רגשית, יש להם חוכמה רגשית רבה יותר, ככל שהם מזדקנים, וזה יכול להיות הבסיס לכך.

כן הייתי רוצה שאם אנחנו, להכיר בכך שאם אנחנו מביאים עובד זר מחו"ל הביתה, לא לצפות שתהיה שם חברות ושמחה וששון, כאילו, אני מאוד מאחלת והייתי מאוד רוצה שזה יקרה, אבל יש משפחות שאומרים, אני אביא לה ותהיה לה חברה. ואני אומרת, לא, זה לא חברה, זה עזרה.

אז כאילו, אני מאוד מקווה שיהיו יחסים טובים, וקורה, ואנחנו גם רואים את זה לפעמים, נהדר.

אבל לא להגיד לאמא, אני מביאה לה חברה. כי גם אני, כשהייתי צעירה יותר, או בחיי, אני רוצה לבחור את החברות שלי, לא שאתם תבחרו לי את החברות.

יעל: שלא נשכח שיש שם לרוב פער גילאי מאוד גדול, תרבותי פער מאוד גדול

דנה: מאוד.

יעל: שפתי פער מאוד גדול, זאת אומרת, יש כאן הרבה מאוד פערים, וגם אל תחליטי לי אם אני אצלך חברה או לא. אני, יש לי מספיק חברות, את החברות שלי.

אז אם לשאלתך באמת, אני חושבת שזמן, למרות שתמיד זה כל כך עצבן אותי, מה זמן?

כאילו, מה זה זמן? שבוע, יומיים, חמש שנים?

דנה: שלושה חודשים.

יעל: שלושה חודשים התאקלמות. של שני הגופים, אגב, גם של מי שבא לתת את העזרה, וגם שמי שנמצא בבית לקבל את העזרה, כל אחד עובר תהליך. אני חושבת שמאוד מאוד חשוב לראות את תהליכים של שני הצדדים, ולא רק לאמא שלי קשה, כי אולי גם למי שבא לתת עזרה, יש איזשהו קושי שאני יכול לתמוך בו.

דנה: אז אנחנו ממליצות לקבל עזרה.

יעל: אנחנו ממליצות לקבל עזרה. ואם אפשר, מגילנו, ככה פחות או יותר?

דנה: עוזרת אישית, זה יהיה נחמד עכשיו.

יעל: נכנס לwishlist שלנו.

דנה: עכשיו נדבר על נושא שיש שמועות לגביו, כן, לא קיים, לא קיים, ואנחנו באות להפריך את העניין.

יעל: אני זוכרת שבאחד הראיונות שלנו שעשו לעיתון, שאלו אותנו אם יש לזקנים ריח גוף. איזה ריח יש לזיקנה? ואני זוכרת שהשאלה הזו, הרגשתי שכאילו מישהו תקע לי סכין בבטן, ולא ידעתי מה להגיד.

זה היה נשמע לי כל כך, שאלה כל כך קשה, ואני חושבת שזו גם אחת הסיבות שהבאנו את הנושא הזה לפה. כי יש איזושהי סטיגמה או איזושהי דעה רווחת, שאגב, אנחנו יכולות גם לאשש אותה, במידה כזו או אחרת, על ריח גוף של אנשים זקנים.

דנה: תפקידי להביא את האקדמיה וכדומה, זה מה שאני עושה. תשובה לשאלה, האם יש ריח גוף אופייני לזקנים? התשובה היא כן.

אבל יש לציין שזה מתחיל הרבה קודם, אוקיי?

יש מחקר משנת 2001, שניתח את ריח הגוף של אנשים בגילי 26 עד 75.

החוקרים האלה מצאו שיש חומר, ואני מקווה שאני אומרת את השם שלו נכון, זה two nononal, שזו תרכובת אורגנית לא רוויה, שמאופיינת בריח לא נעים של גריז ודשא, והם מצאו שזה היה קיים על האור של בני 40 פלוס. זאת אומרת, לא רק צריך להגיע לגיל 70, זה כבר קיים משנות 40.

הם גם מצאו שתרכובות שומניות לא רוויות שונות התרבו עם העלייה בגיל, והיה קשר חיובי בין שני הדברים האלה. אז ההנחה היא, למה זה קורה?

שיש שינויים הורמונליים, והם גורמים לשינויים האלה בעור ולריח שנוצר בעקבות זה. בקיצור, יש תהליך ביו-כימי על פני האור שלנו שמשתנה עם הגיל, לא נראה לעין, אבל בהחלט מרגישים אותו באף.

יעל: אז אני רוצה להגיד שבאופן מעניין אנחנו גם יכולים לראות הרבה פעמים באמת אנשים מבוגרים, שיש להם אולי קשקשת, אנשים שהאור קצת יותר שמנוני, שיש קילופים. זאת אומרת, אני כן חושבת שהעור המזדקן, אנחנו רואים אותו. ומין הסתם כשעובר שינויים, הוא גם מריח כזה. אני רוצה להגיד שגם יש שינויים בהיגיינה.

דנה: רגע לפני שהיגיינה, אני רוצה לספר לכם של היפנים, שאתם יודעים שם יש את האוכלוסייה המזדקנת ביותר בעולם, להם יש שם מיוחד לעניין הזה של הריח גוף בזקנה, אני ממש אנסה להגיד את זה כמו שצריך. באנגלית כותבים את זה "קריישו". זאת אומרת, זה שם, "it's a thing", כמו שאומרים.

זה לא סתם נדמה לנו, גם כאמור, יש ראיות מחקריות לזה, מדעיות, אבל זה בהחלט תופעה, לצורך העניין חוצת גבולות ותרבויות.

כמו שאמרת, בוא נדבר על רחצה, אבל בהקשר של ריח גוף לכאורה, אפשר היה לצפות שאנחנו נתרחץ וזה יעבור. זה לא בדיוק עובד ככה, משום שהתרכובות השומניות האלה שהזכרתי קודם, הן מה שנקרא "הידרופוביות", זאת אומרת, הן לא אוהבות מים, ולכן המים ברחצה עוברות על פניהם, אבל הן לא נקשרים להם, ולכן זה נשאר על פני האור.

אז כאמור, מה אפשר, ליפן, אוקיי? כאילו, הם מאוד מאוד מתקדמים בעניינים האלה, להם יש ממש מוצרים ייעודיים ספציפית לעניין הזה.

יש שם איזה סבון שמבוסס על אפרסמון ותה ירוק, שאמור לנטרל את הריח. הם אומרים שבאפרסמון יש איזה תנין, חומר מסוים, שמנטרל את הריח, בדומה לאופן שבו אנחנו מנטרלים את הריח של דגים באמצעות לימון.

יעל: באמת, אנחנו יודעים שאנשים מבוגרים נכנסים פחות להתקלח, קשה להם יותר, קשה להם להתנייד, הידיים הרבה פעמים מקשים על הנשימה שלהם, יש פה הרבה תפעולים גופניים, הפחד מליפול, אני חושבת שאנשים מבוגרים מתרחצים פחות.

דנה: אוקיי, מכל מיני סיבות. אחד, זה גם עניין תרבותי. זה שאנחנו מתרחצים כל יום, א' זה במדינת ישראל, לא בכל העולם זה כך. יש לא מעט מדינות באירופה שבהן לא מתרחצים כל יום.

כנראה קשור למזג האוויר, לגבי מה מקובל עליי כהסבר, לא סותר שזה מה שקורה בפועל.

מעבר לכך, אם אנחנו חושבים על זה, הרבה מן האנשים מסכינים היום גדלו בתקופה שהייתה צנע, ולא היה מים בשפע. אני אפילו זוכרת שהיה כל הזמן היה, תחסכו במים, תחסכו במים.

אחת הסיבות שלא התרחצנו כל יום בחורף, זה בגלל שלחסוך במים, כאילו בשביל המדינה, עשית את זה בשביל המדינה.

יעל: אני זוכרת שחורף אחד היה מלא מלא גשם, אז יפתח הבן שלי שאל את קובי אם השנה הוא יכול לעשות אמבטיה כי ירד המון גשם.

נכון, אני יכולה להבין את התפיסה הזו של אין מים וצריך לחסוך, ועדיין כאנשים צעירים אנחנו כן מקפידים, כמו שאת אומרת בגלל מזג האוויר, כן להתרחץ, יש אנשים שמתרחצים גם פעמיים ביום, אבל אנחנו יודעים שכן בזקנה זה יורד גם כמטפלים, אנחנו לא ששים לקלח כל יום את הבן אדם המזדקן, וגם הבן אדם המזדקן לא שש כל יום להתקלח, אבל דנה את אמרת לי פעם אחת, משהו נורא מעניין בהקשר של מקלחות ואנשים שמתמודדים עם דימנציה, כל האישיוז סביב המקלחת.

דנה: כי זה פרוצדורה לא נורמלית, רק המחשבה של להיכנס למקלחת, תחשבו במה זה כרוך. זה אוסף של פעולות שצריך לבצע אותן ברצף, וזה לא נגמר, עד שהתפשטתי שזה אוסף של דברים שצריך להוריד, ואז צריך להדליק את המים בצורה הנכונה, שלא יהיו חמים מדי, ולהיכנס לאמבטיה, אז חס וחלילה לאמבטיה, אני רוצה רק מקלחון ברור לכולם? וכל מי שחי באשליה שיסתדר עם האמבטיה, טועה, זה יהיה בלגן שלם, זה מאוד מאוד מסוכן, ואני כבר כל הזמן רואה את הנפילה ושבר בירך או באגן באופק, אבל הפרוצדורה של מקלחת היא קשה, היא כאילו, היא מעיקה. אני משווה את זה לכך שנגיד פעם בחודשיים, אנחנו צריכים לשלם מע"מ ומס הכנסה כעצמאית, ולעשות את כל הדוח הזה, ואני מסתכלת על זה, אני יודעת שזה מגיע כל חודשיים, כאילו אין ברירה, ואני כזה לא לא לא, אין לי כוח, לא לא, רק לא זה, ואני דוחה את זה עד הרגע האחרון ככל האפשר, למרות שאני יודעת שזה הולך לקרות, וזה זוועה, וזה הרעיון של מקלחת. היא כאילו, אני יודע שזה הולך לקרות, אבל לא, לא, לא. מחר בערב בחודשיים, דנה: התקלחתי אתמול, אני אעשה את מחר, אני לא צריך, וחלק מזה זה גם שלא יצאתי מהבית, לא עשיתי עבודת כפיים, לא עזבתי, למה אני צריכה להתקלח? אני בסדר גמור.

יעל: איך מתמודדים עם זה? אמא שלי לצורך העניין, לא רוצה להיכנס להתקלח, כל פעם זה ריב, זה מחזיר אותי למקלחות של הילדים, בגיל חמש, שש, שבע, שמונה. איך אני מתמודד עם זה? איך אני לתת לה, לא לתת לה, זה מסוכן, זה לא מסוכן, להגיד לה שיש לה ריח גוף לא נעים?

דנה: עם דמנציה או בלי דמנציה?

יעל: בואי נתחיל בלי.

דנה: בלי. בואו נכיר בזה שיש באמת שינויים בחוש הריח.

כמו כל החושים האחרים, גם חוש הריח הולך ומצטמצם, דנה: ומשתנה ככל שאנחנו מזדקנים, זה הוכח מדעית, יש אפילו לצורך העניין מחלות מסוימות שאחד התופעות הראשונות שלהם, כמו פרקינסון ודמנציה, ובעיקר אלצהיימר, זה שיש פגיעה משמעותית בחוש הריח, זה יכול להופיע אפילו 10-20 שנה לפני, עד שעולים על זה.

יעל: אז להגיד דנה?

דנה: אני חושבת שכן. זאת אומרת בהנחה שהכול בסדר, אפשר להגיד, אבל תלוי גם איך אומרים את זה, כמובן.

יעל: אני ממש מסכימה איתך.

דנה: ואז השאלה היא גם, דנה: אבל מה התדירות שאפשר לצפות לה? זאת אומרת, זה לא שאני באמת יכולה לצפות שזה יקרה כל יום, צריך להיות מציאותיים, שזה צריך להיות יותר לכיוון של פעם, פעמיים בשבוע.

הרבה אנשים זה עוזר שאומרים שזה בשישי לקראת שבת, כי רובנו אנשים שבכל זאת שומרים על, גם אם את שומרת שבת או לא, את שומרת את הסוף שבוע, זה כאילו נקודה שבת זה.

אז כן, אני חושבת שזה נכון להגיד, אבל צריך להסתכל גם על התנאים הפיזיים של המקלחת, נכון?

החורף בישראל הוא יחסית קצר, ועדיין, המחשבה של להתפשט, וקר, והמים לא בטוח חמים, וכדומה.

זה סיבה לא להיכנס למקלחת, אוקיי. אז צריך ליצור את התנאים של המים החמים, והחימום, וכדומה, אבל מעבר לזה אני אגיד גם, העניין של תאורה, אוקיי?

יש הרבה אנשים שאני נכנסת למקלחות שלהם, לחדרי המבט, והתאורה היא חלשה כזאת, שזה גם כן לא נעים. זאת אומרת, אנחנו צריכים באמת ליצור את המרחב פיזית, שיהיה מזמין, וזה לא אומר להתחיל לפרוצדורת שיפוצים, ולשבור קירות, וכדומה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות שזה יתקרב לזה, עיצוב הבית, או עיצוב החדר האמבטיה בצורה שהוא יהיה מזמין יותר. ובין אם זה יהיה להביא מגבות מאוד נעימות, וגדולות, ולא קטנות ושורטות. סבונים שיהיה מבחר, לא המון המון, אבל לפחות שניים נחמדים, עם ריחות טובים, וכדומה. אז התשובה שלי תהיה, כן, צריך לעודד את זה, מצד אחד.

מצד שני, לא ללחוץ, ולהבין שיש קושי מסוים. וחלק מנשים אולי לא הולכים להתרחץ, כשאין אף אחד אחר בבית. כי הם מפחדים ליפול, ואז הם יתקררו על הרצפה, באמבטיה, ערומים, עד שמישהו בא למצוא אותם.

יעל: אם אני רוצה להתקלח לבד, אני לא רוצה שהמטפלת ייכנס איתי, אני לא רוצה, אני מתביישת, זה מאוד חשוף בשבילי.

אף פעם לא חשפתי את הגוף שלי, אף פעם לא התפשטתי מול מישהו, בטח ובטח שאף פעם לא מישהו סיבן לי את הגב, שהוא לא בעלי.

איך פתאום אני יכולה לתת לבן אדם זר, ככה להיכנס איתי למקלחת ולגעת בי, או לראות באמת את האיברים המוצנעים שלי? איך מתגברים על זה?

דנה: אז לנושא של הצניעות, זה באמת אתגר. בואי נאמר אפילו לא רק בחברה החרדית, ששם זה בהחלט עניין משמעותי, וכאמור, ההנחה שלי היא שזה, המטפל הוא מאותו המין, ועדיין זה יכול להיות באמת איזשהו מחסום. אז כמו שיש את החלוקים האלה, ששמים עלינו אצל הספר, כדי שהשערות לא יפלו עלינו, תוך כדי את תספורת, אפשר להשתמש גם בחלוקים כאלה במקלחת. אפשר לקנות אותם.

ואז את משתמשת בזה, ושמים את זה, ואז את שומרת על הצניעות, ואפשר עדיין לקלח מתחת לזה, או דרך זה, כי זה לא בהכרח יהיה הניילון, שמונע מכל המים לעבור. יש דרכים להתגבר על זה.

בואי נאמר שגם אם אני רוצה להרגיל מישהו לנוכחות, אני לא מצפה שזה יהיה נוכחות שמיד נכנס ועושה.

אלא נכנס ויושב בצד כמו עציץ, רק להשגחה, אוקיי? שאת לא רוצה להתקלח לבד, אני מבינה.

אבל אני נמצא פה, אם משהו, תשכחי, אני יכול לתת לך את זה. את רוצה, אני אשים אפילו את ה...

אני אעצום את העיניים או משהו כזה. יש דרכים להתגבר על זה, זה לא קל, אני מסכימה. אבל לא פעם צריך. ובהקשר של דמנציה, אחת הבעיות שמופיעות לפעם, זה שאנשים הולכים להתרחץ לבד, ותכלס יוצאים כמו שהם נכנסו. עכשיו, זה לא בהכרח ממקום של... דווקא. או שהם נמנעים. זה אפילו מהמקום שהם עברו לחדר אחר ושכחו למה הם באו שם. כי כולנו, כשאנחנו יושבים בסלון, ואומרים, אה, אני אכתוב לי משהו ברשימה במטבח, אני מגיעה למטבח, אין לי מושג מה אני עושה שם. נכון? שכחתי.

יעל: זה קורה.

דנה: אני אומרת, זה קורה לכולם. בבקשה, תגידו כן, כי זה קורה לי, לא פעם ביום, אבל כמה פעמים.

בשבוע. אבל עצם המעבר שלנו דרך דלת מחדר לחדר, עשויה להביא לכך שאנחנו לא זוכרים מה הביא אותנו לחדר הזה.

אז אני אומרת, לאנשים עם משפחות שמלוות אדם עם דמנציה, זה לא שהוא בכוונה יוצא כמו שהוא נכנס, אלא הוא נכנס, לא זוכר מה הוא עושה שם, אז יוצא.It makes sense.. חושבים שזה ככה.

אז כן, צריך לחשוב איך עושים את זה. אבל רוב רובנו ניגשים לעניין של רחצה של ברור שאת חייבת ואת מסריחה, וזה לא נעים, ותלכי. אז בוא נאמר בדמנציה, באמת אחת השאלות המרכזיות, זה נושא של רחצה. צריך להתאים את הציפיות שלנו, וגם איך אנחנו ניגשים לזה.

אני לא אגיד תורה שלמה, אבל זה סיפור שלם, וזה לא רק העניין של הרחצה.

יעל: זה נורא מעניין כי הרבה פעמים אני רואה כאילו תהליכים, ואני לא מדברת רק על הדמנציה, אבל בכלל על תהליכים מקבילים, שעוברים ילדים של מול ההורים שלהם. ובעצם הרבה פעמים אנחנו מנסים כילדים, להכיל איזושהי תפיסה, תפיסה מאוד אני אגיד, מאוד מובנית שלנו לגבי איך דברים צריכים להיות.

אנחנו מביאים אולי איזושהי שפה הורית, לתוך הקשר עם ההורים שלנו, ואנחנו מדברות על זה לא מעט, אבל גם בנושא של המקלחת, ואני חושבת שאולי אחד התפקידים שלנו פה, כילדים של, זה לנסות לתווך את זה בגובה העיניים של ההורים שלנו.

זאת אומרת, לא בגובה העיניים של הילדים שלנו, אלא להבין שיש כאן אדם עצמאי, שמקבל החלטות עבור עצמו, גם אם אני לא אוהב אותם אגב, וזה נכון באותה מידה כמו, הכסף שהוא מוציא או האוכל שהוא אוכל או הבילויים שהוא מבלה, גם המקלחת שהוא יתקלח, או הבגדים שהוא יחליף, ואני חושבת שיש פה איזשהו מקום לעשות איזושהי עבודה עצמית, של להבין שאני אולי צריך קצת להניח, שאני נכנס פה לאיזשהו מאבק מיותר שיכניס רק רע לתוך הקשר שלנו.

דנה: מהמקום הרגשי הזה אני חושבת שהילדים מנסים, להיאחז בהורה שהיה תמיד, מי שהיה בעבר.

ונאבקים, לשמר אותו באותו מצב, ולא להכיר בשינויים, חלקם, מקלים, וחלקם מקשים. אוקיי?

לצורך עניין, אני גדלתי על כך שאסור ללבוש טייץ מחוץ לבית. את לא מבינה כמה אני רואה את אמא שלי עם טייץ מחוץ לבית. אני אומרת לה, סליחה, מה זה צריך להיות?

היא אומרת לי, אני לא מבינה מה הבעיה. אני אומרת לה, אני גדלתי שאין דבר כזה, טייץ מחוץ לבית.

היא אומרת לי, לא, זה בסדר. זה הקלה. אוקיי?

יעל: בגילנו מותר.

דנה: ממש ככה.

יעל: בגילנו כבר מותר. כשתהיה בגילי, דנה, אבל כן, באמת יש כאן איזשהו משהו שאנחנו, כאילו קצת חדירה אולי לפרטיות, או קצת מאבדים את הגבולות. ומאוד יכול להיות, הייתה, היה לי איזשהו טיפול משפחתי, שהבת אמרה לי, תקשיבי, אמא שלי הייתה מתקלחת כל היום, לאמא שלי הייתה את הריח הכי טוב בעולם. יש לי את הריח של אמא באף. ופתאום אני באה אל בן אדם, שהוא אמא שלי, ואין לו את הריח של אמא שלי. אז אמרתי לה את צריכה עזרה.

את, את צריכה לקבל עזרה.

זה שנכניס את אמא שלך למקלחת, או נשים אליה את הבושם שלה, או נחליף לה כל יום את הבגדים, לא בהכרח יחזיר את הריח של האמא שאת משתוקקת אליו או מתגעגעת אליו.

ואלה באמת התהליכים ככה המקבילים של שאנחנו עוברים בתוך תא משפחתי כשהורים מאבדים מסגוליות, ובעצם אולי מסגלים דברים חדשים כמו ריח גוף או, או, תכף נדבר על ריח פה, באמת, איך אני כילד מתמודד איתם.

דנה: זה מאתגר כל פעם, ומפתיע גם כי אני חושבת שאחד הדברים הזה, שזה מפתיע, כי אנחנו מצפים שאנשים יישארו, אנחנו גם חיים באיזושהי אשליה, שאנחנו אותו דבר כל הזמן, למרות שאם אנחנו נסתכל אחורה, כל עשר שנים בטוח השתנינו מאוד, אבל בחוויה שלנו, אנחנו יציבים ואותו הדבר.

וגם ההורים שאנחנו מצפים, שהם יישארו אותו דבר. גם בני הזוג.

סליחה, אני התחתנתי איתך בגיל, היית בגיל 40 ככה, גם בגיל 80 אתה צריך להיות אותו דבר, כמו שהיית בגיל 40.

יעל: אני מודה שריח בשבילי הוא עניין מאוד מאוד משמעותי. אני מריחה כמעט הכול, וקשה לי מאוד עם ריחות לא טובים. ואני יכולה להגיד, שבמהלך העבודה שלי, כאילו לאורך 30 שנות עבודה, עם אנשים מבוגרים, אני כל הזמן בתרגול סביב זה, כן, אני מבינה, שייתכן ואני אכנס לבית, שהוא כולו מוגף והוא כולו חשוך, ואולי יהיה בורח של שתן, ואולי יהיה בו ריח לא נעים של שיער שומני, ואני עושה על זה עבודה, זאת אומרת, אני מבינה, שזה משהו שאני יכולה לפגוש אותו, כי זה חלק מהזקנה.

דנה: סליחה, וכאימא לארבעה בנים, שעברו את גיל ההתבגרות, ואני לשניים, בבית שלי היו ריחות בלתי נסבלים.

יעל: וואי דנה, את כל כך צודקת. לא חשבתי על זה אף פעם ככה, ממש, כאילו, אם שרדתי, אם שרדתי ארבעה זוגות שלה, נעלי ספורט עם גרביים, אחרי קיץ מהביל.

דנה: גם הריח גוף שלהם היה בלתי נסבל. גם כשהם התקלחו כל יום.

יעל: זה נכון דנה, לא חשבתי על זה. וואלה, אז אני באמת שורדת אלופה. אחרי ארבעה בנים, מגיע לי.

אבל באמת הנושא הזה של ריח, ככה מאוד מאוד מעסיק אותי, אני מודה ומתוודה, שריח זה משהו שהוא אישי, הוא בשבילי.

דנה: אחד הדברים הנוספים שלא מדברים עליהם זה באמת העניין של הפה. אוקיי?

של היגיינת הפה, נקרא לזה. כי זה גם ריח פה, אבל גם היגיינת פה, איך שזה נראה וכדומה. זה נורא נורא מטריד אותנו.

ההרגל של צחצוח שיניים, מוטמע בנו בגיל מאוד צעיר, וטוב שכך פעמיים ביום באמת ככה אנחנו עושים.

ובשנים האחרונות, מדברים יותר ויותר על עניין שצריך גם להעביר חוט דנטלי בין השיניים.

בזמנו, אני זוכרת ששמעתי, דן אריאלי, הכלכלן המפורסם או שהוא פסיכולוג, מדבר על זה שאילו היה צריך לבחור משהו, איזושהי פרקטיקה ששומרת על הבריאות יותר מכל דבר אחר בחיים, הוא הבין שזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. כי העניין של דלקת חניכיים, היא משפיעה על כל הבריאות שלנו, גם על הלב, על המוח וכדומה. והוא אומר שזה הדבר, שהוא הכי לא מצליח לעשות, הוא פשוט לא מצליח להטמיע את זה.

עכשיו הוא הרי אלוף, איך להרגיל עצמך על כל מיני דברים, עובדה שגם הוא לא מצליח.

אז אני חושבת, ואני שומעת את זה, מהרבה אנשים אחרים בזמן האחרון, אני עושה את זה כל ערב, שנים כבר. אני חושבת שאחת הבעיות היא, אני אתן את זה בתור טיפ לכולם, שאחת הבעיות היא, שאנשים חושבים שעושים את זה, אחרי שצחצחנו שיניים, אז עושים את החוט הדנטלי.

אבל בזמנו, כבר לפני 20 שנה, הסבירה לי רופאת שיניים, שעושים את זה לפני שמצחצחים שיניים, כדי לשחרר כמה שיותר, את הדברים שתקועים בין השיניים, ולאפשר שהם יישטפו החוצה, עם המשחת שיניים והמים שאנחנו יורקים, וגם כדי לאפשר למשחת שיניים לחדור טוב יותר בין השיניים.

אז זה הרציונל, אם מישהו בעקבות השיחה הזאת, יתחיל לשים חוט דנטלי, תדעו לכם שאתם משפרים את בריאותכם הגופנית, באופן הטוב ביותר והקל ביותר שאפשר בערך לעשות.

יעל: זה לשנות הרגלים של שנים, שנים.

אבל אני רוצה להגיד, שבאמת בנושא של היגיינת הפה, יש גם את האסתטיקה, זאת אומרת את הנראות, שיניים טובות שלא יושבות במקום, אולי אוכל שנתקע, אולי כשמדברים, אז יש יותר רוק בפה או השיניים זזות, ואפילו נוקשות זו בזו, ואולי קשה קצת להבין את הדיבור. אז באמת, יש גם את הדברים האסתטיים, ויש גם את הדברים של הריח. פעם יונתן גפן אמר, שאדם מתחיל להסריח מהפה, כשהוא בעצם מתחיל להירקב מבפנים. שזה חלק מהזקנה. כי לילדים אף פעם לא מסריח מהפה.

וככה, אני זוכרת, שככה לקחתי את המשפט הזה המון המון שנים. אבל אני רוצה להגיד, שגם תרופות הרבה פעמים, עושות ריח פה לא נעים. הרבה פעמים אנשים מבוגרים לא שותים מספיק מים או שוטפים את הפה. אין את הרגלי השתיה וגם זה פה יבש.

דיברת על נסיגת חניכיים. נסיגת חניכיים, מחלות חניכיים, זה דבר שאוטומטית יוצר ריח רע מהפה.

אוכל שנתקע בתוך התותבות שלי, או כל מיני רוק שנאסף לי בתוך התותבות, אם אני לא שוטף אותם נכון.

כל אלה מייצרים גם ריח. אז יש גם את האסתטיקה, וגם את הריח.

דנה: נזכיר עוד משהו שלא הרבה אנשים יודעים שזה חלק לא מבוטל מתרופות, בעצם יוצרות יובש בפה.

לא רוק יותר, אלא להיפך. וגם יש איזשהו תהליך, של צמצום של הרוק. ואז, דווקא זה עשוי להיראות, לא מבחינת הריח, אלא מבחינת מראה, שאנשים עושים כל מיני תנועות של הפה, כדי לעודד ולייצר רוק רב יותר, בין אם זה תנועות של הלשון, או להעביר את היד או את האצבע לתוך בין החניכיים לשיניים.

כל מיני דברים כאלה, שמתבונן מהצד, אומר, מה אתה עושה? תפסיק לעשות את הדברים האלה, זה לא יפה.

ועוד בחברה, ואנשים נמצאים וכדומה, וזה ממש מהמקום של לנסות ליצור יותר רוק, על ידי גירוי חיצוני, כי מבחינת הפיזיולוגית יש איזשהו מחסור. ולשתות לא תמיד ייתן את התשובה לכך.

יעל: הרבה פעמים אנשים באמת אני אגיד, ילדים נוזפים בהורים שלהם, על היגיינת הפה.

זאת אומרת, אל תוציא את השיניים, אל תשטוף אותם פה, אל תעשה, אני רק רוצה אולי, להזמין לטיפה יותר סובלנות, וקצת יותר לאורך רוח, ולהבין באמת את הקושי, של לחיות עם אביזר זר בפה, שיש הרבה מאוד שינויים במבנה הלסת. אנחנו מרזים, אנחנו משמינים, אנחנו... כל הלסת שלנו מאוד מאוד דינמית, ואנחנו גם רואים את זה בשיניים תותבות, שאחת לכמה שנים צריך באמת להחליף, כי יש תנודה בלסת.

הרבה מאוד אנשים מבוגרים, מעדיפים לא להיות בכלל עם שיניים, כי זה כל כך קשה, ואני בכלל לא רוצה לדבר על מצב כלכלי, שלא מאפשר להם אולי להיות עם שיניים תותבות. וגם אז האסתטיקה נראית מאוד מאוד מוזרה נאמר. בן אדם בלי שיניים בכלל, כל מבנה הלסת שלו והשפתיים נראה מכווץ ונפול פנימה וגם קשה להבין אותו, וגם קשה נורא לדבר.

שנייה, רגע, להיות בלא נעים הזה ולהגיד ולהבין ואולי לפתח איזושהי אמפתיה לסיטואציה שהבן אדם המבוגר מתמודד איתה, כי לא טוב לו שם. זה לא שהוא מאושר ממצב, הוא היה רוצה שיניים טובות, לאכול ולקרוע סטייקים, או אני לא יודעת מה.

ואני חושבת שסובלנות פה, היא אולי הכי מתבקשת שיש.

דנה: אני אגיד שאחד הדברים שעולים בהקשר של דמנציה וזקנה, גם באופן כללי, לפעמים לא פעם, זה שיש דברים שמעוררים בנות חייה, פיזית, אוקיי?

אני אגיד ממש בצורה בוטה גועל. ואם זה המצב, צריך להביא מישהו אחר שיטפל בזה.

זאת אומרת, ההתמודדות של לאלץ את עצמנו, וזה כל אחד יהיה משהו אחר.

היום בדיוק דיברנו על הקרום של החלב, שאני לא מסוגלת להסתכל על זה. כאילו בחיים לא יהיה מצב שאני אראה קרום של חלב, וזה יעבור בשקט ואני אצליח להתגבר. עכשיו זה שטות הרי, אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו שעושה לו...בלהההה. אז אם אנחנו מכירים בזה, לעשות ככל האפשר שאם צריך לתת את הטיפול, נביא מישהו אחר שייתן את הטיפול הזה. זה לגיטימי, זה יכול להיות באמת דברים שטותיים, כמו הקרום של החלב. יכול להיות כמובן דברים גדולים יותר. ולהיעזר בגורמים חיצוניים.

כי מה שעושה לי גועל, לא עושה למישהו אחר, אם זה עובר לידם, באמת, זה אפשרי.

וכן, אבל גם להיות מודעים לכך ולחשוב איך אנחנו יכולים, אם אין ברירה, מה אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו, כדי בכל זאת להתגבר על זה.

אפשר כל מיני דרכים, לא ניכנס לזה, אבל גם לתת את הלגיטימציה להגיד לעצמי, כן, זה נורא ואיום, בלתי נסבל, אני לא יכולה, ומה אני עושה כדי בכל זאת להתגבר על זה? אפשר.

יעל: אנחנו יודעים שיש חברות שמאוד מאוד מקובל שהבת מטפלת באמא, עד כדי, או עד מצב של גם החלפת חיתולים, וניקוי האיברים האינטימיים, ממש להחליף קקי שבתוך חיתול.

אני חושבת שזה נורא חשוב מה שאת אומרת, ואולי זה מחזיר אותנו קצת לתחילת המפגש שלנו, על יכולת לבקש עזרה, להגיד, פה קשה לי, פה אני לא יכול. באמת, לא ממקום שיפוטי, אם אתה לא יכול לעשות לאמא שלך, אז כאילו, אוי ואבוי איזה מין בן אדם אתה. ואני חושבת שדווקא שוב, פה אנחנו מדברות על היכולת להגיד, אני צריך עזרה. את זה אני לא יכול, וזה בסדר.

דנה: גם בשביל המטפלים, וגם בשביל מי שצריך את העזרה.

יעל: אז לקראת סיום, דנה, אני רוצה, ככה בחרנו שיר שאנחנו חושבות שנוגע באמת בתוכן שדיברנו עליו, על דברים שלא נעים להגיד, ולא נעים להרגיש, אז אני מזמינה אותך לקרוא אותו.

דנה: זה שיר של פרננדה פסאוה, הולך ככה:

"מהכל נשארו שלושה דברים.

הידיעה שאנחנו תמיד בהתחלה,

הידיעה שאנחנו חייבים להמשיך,

הידיעה שיפסיקו אותנו לפני הסיום.

לעשות מההפסקה דרך חדשה,

לעשות מהנפילה צעד של מחול,

מהפחד גשר,

ומהחיפוש מפגש".

יעל: תודה רבה, דנה.

דנה: תודה, יעל. להתראות בפעם הבאה.

יעל: ביי.


דנה: תודה שהאזנתם. אני ד"ר דנה פאר, מומחית בדמנציה, מטפלת בפרט ובמשפחה בתהליכי מחלה מוקדמים ומתקדמים, בעלת קליניקה פרטית לליווי וייעוץ בתחום הדמנציה, מפתחת גישה טיפול מותאמת ואישית למתמודד ובני משפחתו. תזכרו, זה שיש דמנציה לא אומר שאין מה לעשות.

תדברו איתי ונחשוב ביחד איך להתאהב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.

יעל: אני יעל חביב, יועצת זוגית ומשפחתית לבני 60+. אשמח לפגוש אתכם למפגשים אחד על אחד, או בהרצאה, או בקבוצה, על מגוון נושאים כמו סבאות וסבתאות, יחסים זוגיים בגיל המבוגר, קשרים בין דוריים, ובאופן כללי, על איך לחיות בטוב בקשרים וביחסים גם בגיל המבוגר.



3 views0 comments

Comments


bottom of page