דברנו על: נשנושי מאמץ - מה זה ואיך נשלב אותם בחיינו? ההמלצות של ד"ר תמר לאורח חיים פעיל. היש טעם להתחיל בפעילות גופנית בגיל 70+? מה המטרות הממתאימות להציב לעצמנו כדי לעורר מוטיבציה להנעה בקרב בני מעל 65 איזו פעילות ספורט הכי מתאימה לתקופת חיים זו. חלק מאיתנו יצאו משיחה זו והמשיכו במשטר הפעילות הגופנית הרגילה מזה שנים, וחלק עוד חושבות על זה: מי עשתה מה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/10/2023.
יעל: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט "את, אני והזקנה". אני יעל חביב, מטפלת רגשית לבני הגיל המבוגר, ואני מזדקנת כל יום, כל יום ויום, ואני רוצה להוסיף שטוב שכך.
דנה: ואני ד"ר דנה פאר, גרונטולוגית ומרפאה בעיסוק, וגם אני מזדקנת כל יום. והיום אנחנו נפגשות עם ד"ר תמר כהן צ'סלה, מומחית בפנימית ובגריאטריה, עוסקת ברפואה ספורט לגיל השלישי. שלום
תמר: שלום.
דנה: שמחות להיפגש איתך, לדבר על נושאים שלא כולנו מתלהבים מהם, אני יודעת שאת מאוד נלהבת בעניין של פעילות גופנית, והמטרה היא שתדביקי פה את כל מי שמקשיב שמתחיל מחר, אני אתחיל ואומר שאני עושה הליכה, לפחות ארבע פעמים בשבוע. היום בבוקר לא, כי הייתי צריכה להגיע לכאן, שזה קצת רחוק מהבית שלי. אתמול כן, וגם בהמשך השבוע, זה כל בסדר. אחרי שאני ניקיתי את עצמי, ועברתי לצד הטוב שלך, נשמח שתתחילים בזה שתספר לנו מה הביא אותך לגריאטריה, להיות רופאה, ספציפית בגיל השלישי, ובנושא של הספורט במיוחד.
תמר: אז נעים מאוד. אני אתחיל קצת בסיפור האישי שלי באמת, אז אני רופאה, למדתי בהדסה בירושלים, לימודי רפואה, ועשיתי התמחות ברפואה פנימית, הרבה פעמים צוחקים על מי שהולך לרפואה פנימית, שזה פשוט דוחה את ההחלטה שלך מה להיות בעוד ארבע שנים.
אז הלכתי לשם, ובמשך ארבע שנים התמחיתי התמחות לא קלה, ובסוף ההתמחות הייתי צריכה באמת להחליט מה אני רוצה להיות, וגם אז לא ידעתי. החלטתי האמת שאני רוצה להיות נפרולוגית, שזה רופאה של כליות.
יעל: שאני רגע רוצה לשאול, גם פנימית היא מאוד מאופיינת בעצם בעבודה עם זקנים, נכון? זאת אומרת, היא לא נקראת מחלקה גריאטרית, אבל רוב המטופלים בפנימית הם אנשים זקנים.
תמר: נכון. אני חושבת שמדובר על בערך שני שליש מהאשפוזים במחלקה פנימית, שהם של אנשים בני 65 פלוס, אתה מתעסק המון עם הגיל המבוגר, ואתה מתעסק עם הגיל המבוגר בהיעדר כוח אדם ומשאבים, מה שנורא נורא צורם ברפואה פנימית, וכולנו מכירים את הזקנה במסדרון, שאנחנו כל כך לא רוצים לראות אותה שם, והיא כל כך נמצאת. אז כן, אתה מתעסק המון עם הגיל המבוגר. אני חושבת שלא נעים להגיד, ואתה רואה קצת את הצדדים הפחות יפים של זה. אז אני חושבת שבפנימית אתה באמת נורא מנסה לעזור לאנשים המבוגרים עם כל המורכבות שלהם ואתה קצת באוזלת יד מול הדבר הזה.
כשסיימתי את ההתמחות בפנימית, אז החלטתי בעצם להיות נפרולוגית. אחרי שעשיתי מחקר בתחום של חולי דיאליזה, כבר סגרתי התמחות, ואז ברגע האחרון, קצת לפני, הייתי באיזשהו כנס של דיליריום, שארגנו בבית החולים, שארגנה הגריאטרית של בית החולים אסף הרופא, ושם איכשהו נפל לי האסימון שזה צריך להיות העיסוק. של לראות שאתה יכול באמת כל כך לשנות אשפוז של קשיש, ולשנות חיים של קשיש בעקבות זה, ואיך שאמרתי, זה כנראה זה.
ואז החלטתי ללכת לרפואה גריאטרית. והתמחיתי בבית חולים איכילוב, יש שם מערך גריאטרי ענף, יחסית לבתי חולים אחרים, והתייחסות מאוד יפה בעיניי לרפואה גריאטרית. הן תקציבית והן אנושית. ושם בעצם הרגשתי שקצת יותר אפשר להתייחס למכלול של האדם, כלומר, האדם שמגיע למחלקה פנימית עם דלקת ריאות, זה לא אותו אדם שמגיע למחלקה גריאטרית שאז אנחנו מסתכלים גם הרבה יותר על התפקוד שלו, ומערבים את כל מקצועות הבריאות, שזה ריפוי בעיסוק והפיזיותרפיה, והקלינאית תקשורת והתזונאית, כל הדברים האלה שהוא חייב, הוא חייב באשפוז במחלקה פנימית כדי לצאת לפחות במצב שהוא הגיע אליו, אז שם ראיתי בעצם רפואה גריאטרית יפה, וגם שם אחרי שנתיים של התמחות, ואחרי שעשיתי את המומחיות בגריאטריה, הבנתי שאני לא רוצה לעבוד בבית חולים. אני רוצה להתעסק הרבה יותר במניעה. אני רוצה לנסות לעזור לקשישים האלה שמגיעים לאשפוז, להגיע גם במצב טוב יותר, וגם אולי הלוואי לא להגיע לאשפוז.
יעל: אני רוצה לשאול אותך כרופא, למה אנשים נרתעים מהתחום הזה? למה התחום הזה, אני אגיד, ישיר, למה התחום הזה לא מבוקש?
תמר: אז אני חושבת שבעבר זה באמת היה ככה, אני חושבת שבעבר התמחות בגריאטריה הייתה מעין התמחות למי שלא מצליח לעשות דברים אחרים, שזו אוכלוסייה שכולנו יודעים שיש גילנות, וזו אוכלוסייה שפחות מקבלת את המקום, וגם אולי התחושה שהם כבר בסוף החיים. יש לי לעשות הרבה, אבל אני חושבת ואני רוצה להאמין שהיום זה קצת משתנה, שהיום א' תאכל את החיים הרבה יותר ארוכה, יש היום המון דיבור על איכות חיים, אנחנו מבינים שמטרת הרפואה היא לא רק להאריך את החיים שלהם, אלא גם לשפר בעצם את איכות החיים, כלומר להאריך גם את תוחלת החיים הבריאה, מה שאולי עוד מעט נדבר אבל להתעסק הרבה יותר באיך האדם חי את חייו ולא רק כמה שנים הוא יחיה את זה. באמת יש היום הרבה יותר מקום לגריאטריה, אני חושבת בהקשר הזה יש היום המון עיסוק במניעה גם בגילאים מאוד מאוד מבוגרים. גם אדם בין 90 יש מה לדבר איתו על מניעה, כי אנחנו צופים שיש לו עוד פרק זמן לחיות ואנחנו רוצים שיחיה את זה בצורה הטובה ביותר.
דנה: אז נשאל שאלה מאתגרת, אוקיי בן אדם בין 70 ולא עשה פעילות ספורט, לא אכל טוב כמו שכתוב בספרים מעשן עדיין, וכדומה וכדומה וכהנה וכהנה, כמו שאומרים זה הזמן להתחיל איזה שהוא שינוי בחיים? זה באמת יעזור? בוא עזבי אם מתאים או לא מתאים? זה באמת רלוונטי? זה יעזור האם, שינוי אורח חיים משמעותי אפילו קיצוני עושה מעכשיו את כל מה שאת אומרת זה רלוונטי בחמש עשר שנים שנשארו לו?
תמר: אז קודם כל אני אתחיל להגיד בוודאי שכן. אוקיי אז אני חושבת שאפילו לא צריך לדבר על שינוי קיצוני נתחיל בדברים הפשוטים שאדם שנהיה יותר פעיל כבר, התחושות שלו נהיות אחרות מצב הרוח שלו עולה תחושת המסוגלות והערך העצמי שלו עולה. אם בן אדם לא היה מסוגל לעלות מדרגות ופתאום יכול לעלות אפילו גרם מדרגות 1 זה יכול לעשות לו שינוי חיים משמעותי. כן אתם דיברתם על נגישות של הבית על בן אדם שלא יכול לצאת מהבית והוא כלוא כי יש מדרגות אם בן אדם יתחיל לעשות פעילות ויוכל לעשות דברים כאלה. אז איך את החיים שלו תשתפר עכשיו חוץ מזה שזה משפר את ערך החיים והביטחון העצמי שלו יש בהקשר הזה מחקר שפורסם דווקא שיצא מבית החולים הדסה,
שפורסם לפני כמה שנים בJAMA, שזה אחד העיתונים באמת נחשבים. הם לקחו בעצם קוהורט של ילידי 1920 ו1921 ירושלמים ובדקו עליהם כל מיני דברים. בין היתר הם חילקו אותם לקבוצה של יושבנים ולקבוצה של פעילים. עכשיו בירושלים הם קצת קשוחים ואדם יושבני נחשב אדם שעשה פחות מארבע שעות פעילות בשבוע. עכשיו פעילות זה יכול להיות כל פעילות , הליכה סידורים והם בדקו מה קורה לאנשים האלה לאורך השנים בדקו אותם בגילי ה-70, 78, 85.
לאורך השנים. והם ראו שאנשים שהפכו מלהיות יושבנים בגילאים האלה לאנשים שהם פעילים הרוויחו גם הארכה של תוחלת החיים, גם שרידות טובה יותר, וגם שיפור בהמון מדדים של איכות החיים.
שנבדקו על ידי שאלונים כלומר גם אדם שמתחיל לפעול בגיל 70 ובגיל 80 עדיין יכול לשפר. לא רק שזה משפר את המחלות בעיני הגריאטריה הדבר היפה בה שאנחנו לא מתעסקים רק במחלה ואיך נשפר אותה.
אנחנו מתעסקים בהאם האדם התפקוד שלו יהיה טוב ואיכות החיים שלו תהיה טובה יותר וזה בהכרח משפר.
יעל: יכול להיות שאני אהיה פה מאוד סטיגמטית ותעצרו אותי שתיכן. האוכלוסייה החרדית אני רגע רוצה להגיד בהכללה היא אוכלוסייה ישבנית.
יעל: יושבנית?
תמר: ישבנית.
יעל: ישבנית.
תמר: אבל אני אחלוק אולי על הקביעה הזו שאני חושבת.
יעל: אוקיי מעולה. כי כאילו בתפיסה שלי זה אנשים שיושבים ולומדים כל היום אבל כשאנחנו מסתכלים על הקהילה שלהם יש שם תוחלת חיים ארוכה בתוך הקהילות שלהם. אז כאילו פה אני קצת שואלת את עצמי איפה זה עומד ואולי תסתרי אותי.
תמר אני לא מתייחסת אליהם דווקא כי אוכלוסייה יושבנית. זה בדרך כלל אוכלוסייה אם אנחנו מדברים על אוכלוסייה שחיה ברמה סוציו אקונומית קצת יותר נמוכה הרבה מהם לא מחזיקים רכב. אנחנו שוב אנחנו מאוד בהכללה אבל זה משפחות מרובות ילדים שצריך לטפל בשמונה ילדים בו זמנית או לצאת עם שבעה ילדים להגן שעשועים גם בגילאי הביניים אני חושבת שאורח החיים שלהם הרבה יותר פעיל אם את מסתכלת על אורח החיים שלך.
יעל: אז מה שאת אומרת לי בעצם זה שאורח החיים פעיל זה לא בהכרח לקחת מאמן כושר או לרוץ שלוש פעמים בשבוע חמישה קילומטר אלא זה אפילו לקבל החלטה הכי פשוטה שיש לענות במדרגות ולא לענות במעלית.
תמר: אז אני אגיד לך שאת קלעת לדעת גדולים, ויש הנחיות לפעילות גופנית באוכלוסייה שפרסמו הארגון הבריאות העולמי. בעצם הכלל הראשון שלהם אומר עוד לפני שמדברים איתך על כמה דקות לעשות ואיזה סוג פעילות ובאיזה צורה אומרים שווי פחות ותעשי יותר.
זה הכלל הראשון שנאמר כלומר קודם כל אנחנו צריכים לשנות בעיניי את דפוס החשיבה שלנו להסתכל איפה אני יכול לעשות יותר תנועה יותר תזוזה. אוקיי אני יכול למשל אם אנחנו מדברים על אדם מבוגר והנכדים באים לבקר לא חייבים לשבת בבית על הספה ולדבר. אפשר להתמסר בכדור אפשר לצאת החוצה.
לטייל קצת אפשר לעשות שיחה תוך כדי הליכה בחוץ. אפשר לעשות המון המון דברים.
יעל: אפשר במקום להגיד תביא לי כוס מים לקום ולהגיד אני יכול להגיש לך.
תמר: בדיוק, בדיוק בהקשר הזה גם יש דבר שנקרא, אנחנו קוראים לזה נשנושי מאמץ. לא המצאה שלי כן זה נקרא exercise snacking או exercise bites , וזה בעצם מתוך מחשבה שאנחנו יושבים הרבה מאוד שעות מהיום שלנו אנחנו צריכים לעצור אחת לכמה זמן ולעשות איזה שהם תרגילים כלומר אם אני אעצור כל חצי שעה שעה את מה שאני עושה ואני אקום ואני אעשה.
אני אעשה מה שאני יכולה. זה יכול להיות הליכה של כמה דקות בתוך הבית זה יכול להיות לעלות ולרדת כמה מדרגות. זה יכול להיות שכיבות סמיכה מה שמדבר אליי יש המון המון רעיונות והמון המון.
דברים שנמצאים באינטרנט ובכל מקום בעצם המטרה היא להפסיק רגע את היושבנות שלנו ולהיות קצת יותר בתנועה.
אני אסייג ואומר לגבי אנשים בגיל המבוגר, כי שואלים אותי את זה הרבה פעולות של ניקיון הבית וסידור של הבית.
אני חייבת להגיד שאני נגד הדבר הזה הרבה אנשים אומרים לי אבל כן אני מסדרת את זה אני אומרת מצוין אם אתה רוצה לעשות את זה ואתה אוהב לעשות את זה בסדר גמור. אבל אם זה בא על חשבון זה שאתה עושה יכולת בזמן הזה לעשות אימון גופני מותאם אישית אליך אז אני פחות אוהבת את זה שהמשאבים והתחושה שעשיתי מה שהולך לשם.
דנה: אבל בגיל הביניים לצורך העניין שלנו, עדיין לקום ולטאטא קצת נחשב?
תמר: נחשב נחשב. בגילאי הביניים גם אורך החיים הוא אחרת גם הנחיות הם קצת שונות אבל גם המטרה בעיניי של הפעילות עצמה היא שונה. כלומר בגילאי הביניים צריך לעשות ולעשות הרבה אנחנו יודעים שזה מוריד שכיחות של דמנציה נכון? חוסר פעילות גופנית אנחנו יודעים שזה נמצא כמעלה שכיחות של מעלה סיכון לדמנציה. אנחנו יודעים שזה אפילו יכול להוריד סיכון לפרקינסון אנשים שהם פעילים בגילי הביניים. אנחנו יודעים שזה עוזר למנוע סכרת לחץ דם כל המחלות המטבוליות.
בגיל המבוגר בעיניי שכבר הרבה מחלות האלה הופיעו, אז המטרה היא צריכה להיות אחרת בעיניי מטרה היא צריכה להיות מכוונת תפקוד הרבה יותר.
אני מאוד מאמינה שאדם בגיל 65 פלוס לא צריך לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה או ללכת 5, 6 , 7 פעמים בשבוע. אני חושבת שהוא צריך הרבה יותר למקד את המאמצים שלו ולמצוא את הפעילויות הגופניות שהכי משפרות את התפקוד שלו.
לכל אחד מאיתנו יש חולשות וחוזקות אני חושבת שהמטרה היא לזהות את החולשות של כל אחד. כי בגילאי הביניים יש לך פריבילגיה לא לעשות פעילות גופנית כי השלכות שזה תהיינה עוד הרבה יותר שנים.
בגיל המבוגר אם אתה לא תטפל במה שעכשיו מסכן אותך כמו בעיות בשיווי משקל או חולשת שרירים שלא יאפשרו לך בעוד כמה שנים לקום מכיסא. אתה תראה את ההשלכות עוד מעט והשלכות האלה יהיו הרבה יותר הרסניות.
יעל: קודם כל אני רוצה לחזור לנשנוש. אני זה לא היה דבר אחד שיכול זה באמת להקים אותי שאני אגיד יש עכשיו דקת נשנוש היא אומנם פיזית אבל תעשי את זה. אבל אני רוצה ככה עולות לי מלא מלא שאלות תוך כדי שאת מדברת, אז קודם כל אני רוצה לשאול על מוטיבציה. כי הרבה פעמים אנחנו מדברים על חוסר מוטיבציה בכל, בכל הגילאים. אבל אני חושבת שהרבה פעמים ואולי זה בגלל האוכלוסייה שאני באמת אני עובדת איתה שהיא המבוגרת יותר, מדברים הרבה פעמים על אין לי מוטיבציה. אין לי בשביל מה, לא, 70 שנה לא דיבר אליי אין לי שום מוטיבציה להתחיל עם זה עכשיו. אני רוצה אולי לקרוא לך למצוא כדור מוטיבציה אנחנו עולם שפותר בעיות היום דרך כדורים. ושאלה שנייה אולי שאני אשאל אותך אנחנו מצד אחד מגדלים היום דור מאוד יושבני, מצד שני אנחנו מדברים על תוחלת חיים מאוד ארוכה שהיא אפילו הולכת לגדול ולהתארך יותר ויותר איך זה עומד בהלימה איך זה מתחבר.
תמר: אז אני רוצה לענות על שתי השאלות. על השאלה השנייה שטענת שאנחנו באמת גדלים בדור שהוא יושבני הרבה יותר מההורים ובטח מהסבא וסבתא שלנו.
יכול להיות שאנחנו נהיה אלה שנקצר את תוחלת החיים אחרי שהרפואה הצליחה להאריך אותו בסדר זה בעיניי משהו שבהחלט יכול להיות. והחינוך של זה צריך להיות כבר באמת מגיל הילדות אפילו לא גילאי הביניים כי אנחנו מסכנים באמת את מה שהשגנו בעמל כפינו וכל הפיתוחים והחידושים שהבאנו.
אנחנו לוקחים את זה אחורה עכשיו עם העובדה שאנחנו מפתחים את כל המחלות המטאבוליות את ההשמנת יתר ואת היתר לחץ דם ואת הסוכרת ולא רק זה אלא שגם בעיניי זה שיש לי מחלה והיא תביא לסוף החיים שלי זה דבר אחד, אבל זה שבמשך, 10 שנים אני יכולה חלילה להיכנס ולצאת מאשפוזים בגלל המחלה הזאתי כמו למשל אי ספיקת לב שאנחנו יודעים היום לתת טיפולים נהדרים שמאריכים את תוחלת החיים.
אבל איכות החיים נפגעת או COPD מחלת ריאות חסימתית כרונית, דברים כאלה שהרפואה באמת מתקדמת ומוצאת לכל מיני פתרונות לעוד ועוד שנים.
אבל שוב אנחנו רואים מן גרף כזה של ירידה באיכות החיים באופן משמעותי אז אני חושבת שהמחלות המטאבוליות שאנחנו היום בגילאי הביניים מפתחים יכולות באמת לסכן את… מאוד איכות החיים שלנו ולפגוע. ועם הזמן גם יקצרו את תוחלת החיים,
דנה: אני חושבת שאי פעם מישהו אמר את זה באלף פודקאסט שלנו, אבל בהקשר של זקנה ואני הולכת להרבה כנסים בדרך כלל מתחילים במצגת טוב כולם יודעים שתוחלת החיים עולה. יש איזשהו אמירה שגרונטולוג אמיתי מתחיל את המצגת שלו בתוחלת את החיים הולכת עולה אבל עכשיו אני הולכת להפתיע ולהתחיל להגיד את העניין הזה שאולי פחות מה שחשבנו בעבר. היא בעיקר עולה בימינו במדינות שאינן כמו ישראל מדינות מה שנקרא עולם השלישי, שם דברים משתנים וזה לא קשור בהכרח לעניין של היושבנות אלא הפתרונות שיש אצלנו כמו שאמרתי ספיקת עכשיו מגיעים גם לשם.
תמר: יכול להיות שהם עדיין מייצגים את המצב הזה של תוחלת החיים רק מתארכת ועוד לא אימצו את אורח החיים שלנו שיסכן אותה. ולגבי השאלה השנייה אז מוטיבציה אני חושבת שזה משהו שמשותף לכל מי שמתעסק בזקנה שאחד הדברים זה בעצם, בטח בפעילות גופנית של אנשים שלא עשו עשרות שנים ועכשיו אני אומרת להם אוקיי בואו תעשו אז זה יש לי שתי דרכים אחת זה לשבת עם האדם הזה ולמצוא מטרות עכשיו המטרות לא צריכות להיות זה שהוא ישפר את לחץ אדם בדרך כלל או את הסכרת שלו או איך יחיה עוד חמש שנים אלא בעיניי להגיד לו אתה רואה שהיום קצת קשה לך לקום מהכיסא, אם אני אגיד לך שעוד חצי שנה שנה מהיום זה יכול להגביל את העצמאות שלך ואתה עשוי להיות לא עצמאי בגלל שלא תוכל לקום הכיסא, אולי כדאי שנעשה משהו עם זה. אני מנסה להראות להם מה המגבלה שלהם שלא בכך חייבת להגביל אותם היום, אלא המגבלה שתהיה עוד שנה שנתיים חמש שנים. אוקיי אז אני אני, אני מתעסקת באיזשהו לא יודעת אם להגיד פיתחתי אבל יש לי איזה שהוא מודל שאני עובדת לפי שבעצם איך למצוא את הפעילות הגופנית הטובה ביותר לאדם המבוגר.
אני שואלת אותם שלוש שאלות: אחד זה באמת המגבלה. המגבלה זה אדם יכול להגיד לי אני באמת קשה לי לקום הכיסא או קשה לי לעלות וללכת בלרדת מדרגות.
או אני לא יודעת איך הוא קשה לי ללכת לאורך זמן כי אני מתעייף וקשה לי לנשום עכשיו זה יכול להיות משהו שהוא מתחיל לזהות שלא טוב את לא כמו למשל שיווי המשקל והוא מרגיש הוא הולך לאבד וליפול.
זה יכול להיות משהו שכבר מגביל אותו היום. דבר שני זה אנחנו מנסים למצוא איזה שהם מטרות. מה מה המטרה שלי האם אני רוצה לשחק עם הנכדים על השטיח ולהרים את הנכד התינוק שייוולד עוד חצי שנה או אם מה שאני רוצה זה בסך הכל להיות מסוגל באמת לצאת מהבית לרדת את המדרגות ולעלות אותם במשך קומה אחת כל זה מכתיב מאוד את מה שצריך הבן אדם הזה לעשות.
יעל: הרבה פעמים אומרים אני רוצה להיות מה שהייתי.
תמר: נכון, עכשיו אנחנו יכולים לדבר על זה שבאמת גם אנחנו לא מה שהיינו בגיל שלושים. בסדר בוא נגיד שמערכות הגוף רובם בגילאי שלושים ארבעים מתחילות כבר לרדת. זה כוח השריר זה מעשת העצם שאנחנו רואים הרבה נשים בגילאים המבוגרים שסובלות מזה. אנחנו יודעים שבגיל המבוגר מהירות התגובה שלנו נפגעת ושיווי המשקל נפגע מהרבה מאוד דברים.
כל המערכות האלה לא חוזרות להיות, אבל אם אני אגיד מה אני חושבת שנגרם כתוצאה מזה אני חושבת שחלק מהתהליך ההזדקנות שאנחנו רואים זה לא רק ההזדקנות הפיזיולוגית השינוי במערכות הגוף. זה העובדה שבגלל השינויים האלה אנחנו הופכים להיות גם פחות פעילים.
אם הדברים נהיים לנו קצת יותר קשים אנחנו פחות עושים אותם. אני אוהבת לתת דוגמה שלמשל אם אנחנו נגיד אנחנו טסות עכשיו לאסיה איזה שהיא מדינה יורדות מהמטוס נוסעות במונית וצריכות לשירותים ועוצר לנו נהג המונית באיזה שירותים נכנסות ורואות חור ברצפה. עכשיו אנחנו עוד לא בנות 65 וגם עבורנו לכרוע ככה כדי לעשות צרכים זה לא נראה הדבר הכי נוח וזה קצת גורם לבעתה.
אני אומרת מיליארדי אסייתיים עושים את זה כל יום כמה פעמים ביום גם בגיל 90 וזה לא נראה להם כזה מוזר. אבל הם פשוט כל הזמן בתרגול של זה. אנחנו נוטים גם בגלל אורח החיים היושבני וגם בגלל הירידה של מערכות הגוף להימנע מכל מיני דברים. הילדים שלנו כבר קצת גדלים אנחנו כבר לא יושבים על השטיח. אנחנו לא צריכים להתרוצץ אחרים בגן שעשועים אנחנו פחות רצים אנחנו עושים תהליכה בקצב שלנו וכל הדברים האלה עובדים כאילו בשריר אומרים use it or lose it מה שאני לא עושה, אני מאבדת. עם הזקנה אנחנו מאבדים הרבה יותר גם בגלל ההימנעות הזאת.
דנה: באמת יש איזה שהוא בלאי כמו שאת אומרת ושחיקה של המפרקים והסחוס ושרירים וכדומה. ואנחנו מגיעים אני כבר בגיל 50 יש לי איזה שהוא כאב חוני באחד המפרקים שנסחב, ואני קצת מוטרדת מה יהיה בעוד 10 שנים לא מונע ממני עכשיו אבל אני מאוד מוטרדת מבט איך זה ישפיע על הפעילות שלי כי הכאב הוא אמיתי. הוא לא כאב שאפשר לפתור בניתוח או משהו כזה, אז אני מנסה כל פעם איזה שהם טיפולים וזה לא משהו לך אז אני חיה לצידו, כאילו הוא חי לצידי, הוא הוא נמצא ככה.
אבל באמת הוא משפיע על רמת הפעילות שלי על השינה שלי על השיקול דעת כן לעשות את זה לא לעשות את זה וכדומה. עכשיו טבעי הוא באמת שאנחנו צוברים איזה שהם שינויים במפרקים בין אם זה בנפילות שלא החלימו באופן מלא או כל מיני דברים כאלה. ואיך אני יכולה להתגבר על העניין הזה של השינויים המשמעותיים שלצורך העניין אפשר לראות אותה בMRI או במשהו כזה. זה לא רק המחשבה כמו אצלי שזה יש איזה שהוא כאב ולכי תוכיחי שהוא קיים.
תמר: אז אני חושבת שזה נקודה טובה כי זה באמת אחד הדברים שגורמים להימנעות בעיקר כאבים דבר שאדם אומר כואבות לי ברכיים אני לא יכול לעשות כל מיני דברים. עכשיו זה נכון ולכן אני חושבת שהפעילות הגופנית בגיל המבוגר צריכה להתרחק יותר מההנחיות הכלליות שנותנים לכולם וצריכה להיות הרבה יותר ספציפית. כי יש למשל פעילות אירובית שמתאימה יותר לאנשים בעיות מפרקים למשל אם יש לי שחיקת סחוס שזה דבר אוסטאוארטריטיס, שזה דבר מאוד נפוץ בגיל המבוגר.
אז אני לא הולך ועושה פעילות גופנית ששמה הרבה עומס על המפרק כי אני בעצם יכולה להחמיר את הכאב שלי גם לגרום לעצמי לכך שאני לא איהנה ממה שאני עושה וגם להחמיר אפילו את הבעיה.
אז במקום לעשות למשל הליכה אם בטח אם מדובר באדם שסובל מאוד אף משקל וכל צעד שלו עושה הרבה עומס על המפרקים אפשר לעבור לפעילות אירובית למשל של שחייה.
אוקיי, או פעילות במים אפשר לעשות גם אופניים בתוך המים וכל מיני טיפולים. אפשר לעבור לדברים אחרים ששמים פחות עומס על המפרקים אפילו, אפילו אופניים בחוץ או פדלים זה דבר שפחות שם עומס על המפרק.
אז אפשר להתאים את הפעילות גם כשאנחנו צריכים למשל שהאדם הזה ימשיך לעשות פעילות אירובית אנחנו רוצים שהוא ימשיך להיות מסוגל לעשות פעילות לזמן ארוך, אנחנו נמצא את הפעילות האירובית שמתאימה לו.
ואותו דבר מבחינת חיזוק עבודה של שרירים למשל אם יש לי שחיקת סחוס ויש לי עומס על המפרקים, אחד הדרכים לטפל בכאב זה לחזק את השרירים ברגע שהשרירים סביב המפרק יותר חזקים, יש פחות עומס של עצם על עצם ואז פחות שחיקה. אז כן אפשר לעשות את זה אני לא אומרת שהכאבים יחלפו לחלוטין אני חושבת שאפשר אבל להקל עליהם ופחות להימנע מלעשות דברים כתוצאה מחיזוק של השרירים המתאימים. אבל באמת זה צריך לקחת את סל המחלות של האדם הוא סל המגבלות של האדם ולתאים לו את מה שנכון.
דנה: אם היית צריכה לבחור בין פעילות אירובית לבין חיזוק שרירים, במקרה קראתי מאמר אתמול שם שדווקא חיזוק שרים זה מה שחשוב יותר להסתכלות מה את ממליצה. אני לא אוהבת ספורט אוקיי צורך העניין לא אני אני אלא הדמות שאני חושבת עליה, יעל לא אוהבת ספורט. הנה אמרתי את זה והיא צריכה להפעיל. היא אומרת יודעת מה בסדר, הקשבתי למה שאת אומרת, הכניס לי הרבה מוטיבציה, אני מבינה שבכל זאת צריך לעשות איזה משהו אבל אני לא יכולה לעשות הכל. תני לי מה יותר חשוב החיזוק השרירים או הפעילות האירופית מה את ממליצה ליעל?
תמר: אז אני אגיד לך בהקשר הזה שבאמת באמת אני חושבת שזה נקרא לזה אומנות הגריאטריה, אוקיי? שחלק מעבודת הגריאטר זה למשל לקחת את מה שצריך לעשות את סל הדברים של בדיקות הסקר שצריך לעשות את התרופות צריך לעשות להסתכל על האדם שמולי ולהגיד אם לגברת הזאת בתה 95 שאני צריכה עכשיו לצורך העניין שבוע שעבר במרפאה הייתי צריכה להחליט אם אני צריכה לתת לה טיפולי אוסטיאוופורוזיס אבל היא לא עושה בדיקות דם כבר שנה והיא הולכת קצת עם המטפלת כמה צעדים.
עכשיו אני רוצה לטרטר אותה לבדיקות דם לצפיפות עצם לאנדוקרינולוגית. לא חושבת שזה נכון אולי לא חושבת שזה ישפר לה משמעותית את איכות החיים אבל אני צריכה לשקול את הדברים.
אז אותו דבר כשאני באה לאדם בין 65 פלוס ואני אומרת לו תקשיב ארגון הבריאות העולמי אני אגיד את זה עכשיו כדי שנשים את זה על השולחן ואז נוכל למחוק ולזרוק את זה לפח.
ארגון הבריאות העולמי יש לו הנחיות מה צריך לעשות אדם בין 65 פלוס מבחינת פעילות גופנית.
אתה צריך לעשות בשבוע 150 דקות של פעילות אירובית בעצימות בינונית. לפחות 150 דקות שזה שעתיים וחצי בשבוע. שזה יכול להיות באמת הליכה, שחיה, אופניים. דברים כאלה. יכול להיות גם הליכה לסידורים כל עוד האדם עושה את זה בקצב ככה…
לא משתרך לאיטו. חוץ מזה גם לעשות שני אימונים בשבוע אימוני כוח אימוני כוח של קבוצות שרירים גדולות זה נקרא של שרירי הידיים הרגליים הגב הבטן, דברים שעוזרים לחזק את היציבה וחוץ מזה גם שלוש פעמים בשבוע לעשות את זה שהוא זה נקרא multi component exercise
אקטיביטי שבעצם להכניס גם את עניין שיווי המשקל וגמישות.
יעל: אני התעייפתי תמר. אני התעייפתי אחרי ה… אבל זה נשמע נורא. זה נשמע איזה שהוא כאילו עומס נורא נורא גדול. משהו שכאילו אני צריכה לעשות מבטטת כורסה פתאום להגיע ל 6 , 7 אימונים במרכאות. תמר: אני אגיד לך יותר מזה שלמשל אימוני גמישות ושיווי משקל זה הנחיה שהיא רק לאוכלוסייה מבוגרת. אם את מתחת לגיל 65 את יכולה לקבל פטור מזה. אבל עדיין יש לך את הפעילות האירובית ופעילות הכוח. אוקיי אז אני אומרת עכשיו באמת בהקשר הזה זה נשמע נורא מוגזם זה נשמע איפה אפשר להכניס את כל הדבר הזה בטח באנשים שלא היו פעילים.
ועשו סקר לאחרונה זה פורסם בעיתון שנקרא British Journal of Sports Medicine אחד מעיתוני הספורט המובילים בעולם, הם ניסו בעצם לבדוק האם אנשים עומדים בהנחיות האלה זה יפה לעשות הנחיות אבל אם אף אחד לא עומד בזה זה לא שווה כלום.
אז בדקו קרוב ל3 מיליון 400 אלף איש ב30 מדינות שונות והגיעו למסקנה שאחוז היענות עומד על 17 נקודה משהו אחוז. אוקיי כלומר וזה לא באוכלוסייה של הזקנים זה באוכלוסייה הכללית בני ה18 פלוס אנחנו אז אם נלך ל 65 פלוס אני לא חושבת שאחוז יהיה גבוה יותר ולכן אני חושבת שאפשר לקחת את ההנחיות האלה וכמו גריאטרית טובה ולזרוק,
יעל: תודה לאל.
תמר: ולהתאים את זה לאדם שמולי.
יעל: אבל תקשיבי יש לי סטארט אפ ענק בשבילנו. אני אף אחד לא שומע אבל יש קופסת תרופות נכון?
בקופסת התרופות שלי בבוקר אני לוקח לב, לחץ דם, אולי מצב רוח טוב. למה אין שם קפסולה שאני פותח אותה ויש לי בה 15 צעדים 82 צעדים שזה תרופה כי את בעצם, אנחנו כאילו צוחקות אבל את מדברת כאן על תרופה. אני חושבת שאחת הבעיות היא שכשכואב לי הראש ואני לוקחת כדור כאב הראש עובר אבל פה יש משהו שהוא האימפקט הוא לא מידי. אני צריכה לעשות פה תהליך הרבה פעמים לאנשים מבוגרים אין את הכוח או את הסבלנות או את האמביציה לחכות לתוצאות של התהליך הארוך.
תמר: נכון אני אגיד לך אני אגיד לך שבעצם אם למשל את סובלת מיתר לחץ דם כן ואני נותנת לך עכשיו תרופה אז נכון שאת רואה את האימפקט, שזה במקום 160 זה עומד על 140 למשל או על 130 אבל אני נותנת לך את התרופה הזאתי לא כי אכפת לי שיהיה כתוב. על הצג 140 ולא 160 אם הייתי יכולה להסתובב עם 160 וזה לא היה גורם לך נזק, מה אכפת לי מה כתוב הרעיון שאת תמנעי בעצם את הסיבוכים שעשוי לגרום לך לחץ הדם בעתיד נכון שלא יקרה שלא חלילה תעברי התקף לב או אירוע מוחי או תקבלי סיבוכים בכל מיני דברים אחרים כתוצאה מיתר לחץ דם.
יעל: אבל תמר את זה את מבינה כרופאה. אני לא מבינה את זה כפציינטית. כי אותי בסוף מעניין מה יש על הצג, אם זה 160 או 120. ופתאום אני כאילו אני אומרת וואו איזה פער בין בין הידיעה שלך והבנה שלך, לבין אולי חוסר הידע או ההבנה שלי שגם לא מקדם אותי לעשות דברים, כי אני רוצה לראות 120 אני לא מבינה מה זה, אני מבינה ש160 זה לא טוב, לא יודעת למה, לא יודעת מה, אני מבינה אבל ש120, הרופאה שלי תמר מרוצה, לא יודעת למה לא מבינה, היקש נורא ילדותי אולי, אבל הוא פשוט לי כי אני לא מבינה בתחום הזה, ואולי באמת יש כאן איזשהו עניין של חינוך, של איזשהו ידע שלא נמסר לאוכלוסייה, שהוא לא רק תיקח את הכדור הזה וזה יהיה בסדר, אלא להבין יותר לעומק משמעויות של דברים, את הרציונל, את ה…לא יודעת אני שואלת אותך ככה בקול רם.
תמר: זה נקודה מאוד מעניינת לחשוב איך אפשר באמת, כמו שאת אומרת והיום נגיד אני מנסה להקביל את זה אולי לתחום אחר, למשל לתחום נקרא לזה פסיכולוגיה, אדם שיש לו מצב רוח ירוד או עובר איזשהו משבר, מבין כשהוא הולך לפסיכולוג שמדובר באיזשהו תהליך, נכון? אולי תגידו לי אתם מבינות, אתם יותר מהתחום הזה, אבל…
יעל: אבל הם באמת פחות באים, אנשים מבוגרים פחות באים בגלל התהליך, בגלל מה עכשיו אני אבוא ל-20 מפגשים, כאילו מה, עכשיו אני אטפל בנפש שלי, או אולי גם יש לזה קונוטציות לא טובות כי אני חולה נפש או לא בריא בנפשי. זאת אומרת תהליך רגשי הוא לא כמו ללכת לרופא משפחה לקבל עזרה.
תמר: נכון, אז עוד לא פיתחו את הכדור או את הזריקה שבעצם אנחנו נותנים. אפשר להגיד שלפחות פעילות גופנית הרבה פעמים יכולה להחליף כדורים אחרים, יכולה להפחית לאנשים כדורים, בין אם זה כדורים נגד כאבים ובין אם זה כדורים לאיזון של מחלות כרוניות, ולרוב יש לזה הרבה פחות גם תופעות לוואי, כי כשאדם לוקח כדור, גם סובל מתופעות הלוואי, עדיין הרבה פעמים לא מפסיקים לקחת אותו.
פה אנחנו מציעים משהו שהוא, כלומר אי אפשר להגיד שפעילות גופנית אין בכלל תופעות לוואי, כמובן שצריך לדעת איך לעשות את זה ועם מי לעשות את זה ואת ההדרגתיות שבה עושים את זה, אבל הרבה פעמים זה פחות מאשר הנזק שיגרום כדור.
דנה: אמא שלי נעשתה מאוד פעילה אחרי שהם יצאו לפנסיה, שזה מפתיע, כי לפני זה היא הייתה עושה פה ושם, לא ג'יין פונדה, אבל מישהי אחרת שהיא אהבה אותה בטלוויזיה, ומאז שהיא בפנסיה, היא שייכת למועדון, יש לה את החוג הזה ואת החוג הזה, והכל פעילות גופנית, והיא כבר מסתובבת בטייץ, כי היא כל הזמן בפעילות גופנית, אז למה להחליף? היא עושה הליכות. היא הגדילה לעשות, שהיה חורף, היה קר, הם עשו הליכות בתוך הקניון, כי צריך ללכת, אמנם זה נגמר אחר כך בשלוש שעות על קפה, על קפה אחד יש לציין, היא לא אוכלת הרבה. אבל באמת, אני רואה שמאז, כאילו, התפנה לה זמן, שאולי זה כן איזשהו היבט של זקנה, שאין לצורך העניין את התירוץ הזה של "אין לי זמן", כמו שיש בגילאים שלנו, נגיד, אנחנו עובדות וילדים קטנים וכדומה, וכן, יש פתאום איזושהי אפשרות לקחת את הזמן הזה.
זה מצד אחד. מצד שני, הייתי הולכת פעם, כשהיה לי יותר זמן, לחוג, ליוגה, או לאיזה שהם קורסים, חוגים של פעילות גופנית ותמיד היו נשים מבוגרות, וחלקן היו עושות דברים אחרים לגמרי ממה שעושה המורה, שלא היה שום קשר בין מה שעושה המורה אני ורוב הכיתה, לבין מה שהאישה עשה בת 75-77. וחלק מהזמן היא פשוט הייתה יושבת על הרצפה, אוקיי? וזה לא היה חוג אחד או שתיים, כאילו, ראיתי כמה נשים כאלה. עכשיו, הנשים האלה אומרות לעצמם, אני הולכת להתעמלות. ובתכל'ס, הם לא ממש עושות משהו. אז גם הדיסוננס הזה, אני חייבת לדעת שהפריע לי תקופה ארוכה. למה את באה? ואז הבנתי שזה עצם העובדה שאני יכולה להגיד לילדים שלי, אני הולכת לחוג התעמלות, מה אתם רוצים?
תמר: המסגרות היום מציעות המון, בכל מסגרת שלא נסתכל, של בני הגיל השלישי, כוללת איזושהי פעילות גופנית, ובדרך כלל זה, אפילו בו נודה סוגי ספורט שאני מעולם לא שמעתי עליהם, כל מיני נהרות זורמים וניות, וכאלה דברים שאני באמת לא יודעת מה עושים שם בפועל בשיעור. וצריך להגיד שכל פעילות גופנית היא מבורכת, באמת, זה שאדם יוצא מהבית, יש איזה את האלמנטים הרגשיים של זה, החברתיים של זה, הוא נמצא באיזושהי מסגרת, עצם זה שהוא התלבש ויצא, יש לזה המון אפקטים.
אבל כמו שאמרתי קודם עם העבודות הבית, צריך לדעת מה המטרה שלנו, ואם המטרה של האדם הזה זה באמת לשמור על התפקוד, ובסופו של דבר, ניקח לדוגמת האישה הזאת, שהיא יוצאת מהבית והולכת לקבוצה הזאת, שהיא אולי לא תואם את גיל שלה, או שהקבוצה גדולה מדי, והמדריכה לא יכולה לעשות את העבודה מספיק אישית, ולהתאים את התרגלים לרמת היכולת והתפקוד שלה מתאמנת, אז בסופו של דבר היא מסמנת וי, והתפקוד שלה לא משתפר מזה. ואני חושבת שכמו שנחזור לזה קודם, בגיל מבוגר אין כל כך את הפריבילגיה הזאת, אם אנחנו לא כל הזמן נשפר את התפקוד ונעבוד עליו, אז הירידה תהיה יותר מהירה מאיתנו. כלומר הירידה של מערכות הגוף נגדנו.
בגילאי הביניים יש לנו את הרזרבות האלה, יש לנו קצת זמן להתעורר כדי להתחיל לעשות את זה, בגילאי ה-65 פלוס כבר אין לנו כל כך, ואם אנחנו לא נתרגל ונחזק דברים מסוימים, פשוט יאבדו לנו.
אז אני חושבת שאני מאוד מבריכת על כל המסגרות האלה שישנן, אני חושבת שצריך לעשות פה איזשהו שינוי. השינוי הזה צריך להיות ההבנה שהגיל המבוגר הוא כל כך היום, תוחלת החיים כל כך ארוכה, הגיל הוא כל כך ורסטילי. כלומר להגיד התעמלות, להגיד 65 פלוס זה עצום, יכולה לבוא לי אישה בת 66 יותר פעילה ממה ששלושתנו ביחד, ויכול לבוא אדם בין 92, שכל הכבוד שיצא מהבית והגיע לשיעור, אבל הם לא יכולים לתרגל את אותו דבר.
כלומר זה לא יענה על הצרכים. אם אנחנו נצטרך למצוא איזושהי פעילות, אני מדברת קבוצה של עשר נשים באיזושהי התעמלות קבוצתית שעובדות עם גומייה למשל, לרוב מה שקורה בפועל זה שנגיד לשלוש מתוכם זה בדיוק ההתנגדות שהן צריכות. שלוש אחרות יושבות ולא עושות כלום כי הם כבר, זה בשבילם קלה קלות, והארבע אחרות הפסיקו להתאמן כי הן לא מצליחות לעשות בכלל את התרגיל.
ולכן צריך, א' אני חושבת שהיום יש יותר דיבור בקרב אנשים שמתעסקים בפעילות גופנית לגיל השלישי, של הבנה כמה שכל אדם הוא אינדיבידואל, וכמה צריך להתאים הרבה יותר את הפעילות הגופנית. יש מה שנקרא בספורט progression ו - regression, כלומר כל תרגיל אם אני רוצה ללמד קימה מכיסא, ואדם בכלל לא שמה, אני צריכה לעשות איזושהי רגרסיה של התרגיל, לחזור איתו אחורה, להרים את הגובה של הכיסא או לתרגל איתו את התנועה הבסיסית יותר כדי שהוא יצליח.
אם אדם מצליח לקום מכיסא בקלות, אני אוריד את הגובה של הכיסא, אני אבקש ממנו לקום מספה נמוכה יותר, אני אבקש ממנו לקום מהרצפה, כלומר אני חייבת להתאים כדי כל הזמן לאתגר ולשפר אותו, אחרת אני לא מקדם את זאת.
יעל: מצד אחד כאילו לאתגר, אבל מצד שני גם לא לתסכל.
תמר: נכון.
יעל: לשמור על איזשהו מין flow כזה שזה לא קל מדי, אבל זה גם לא קשה מדי.
תמר: בגלל זה אני חושבת, שוב, אני מסתכלת על פעילות גופנית לגיל השלישי כמו שאני מסתכלת על גריאטריה, וכמו שאמרתי לכם, בעיניי גריאטריה זו אומנות, כי אתה צריך באמת לאזן בין כל הדברים האלה, ואתה צריך להתאים את הדבר הזה ספציפית לאדם שמולך, כי באמת הצרכים שלו שונים, התפקוד שלו שונה והיכולות שלו שונות.
יעל: אז אני בת 75, אני מרגישה איזושהי ירידה, אני לא יודעת לשים עליה את האצבע, אני מרגישה שיותר קשה לי, יותר לאט לי, לוקח לי יותר זמן, אם פעם בבוקר ראיתי כמה צ'יק צ'אק, היום אני צריכה את ה-10 דקות רגע לשכב במיטה, עד שאני מסתובבת, מה את שואלת אותי?
תמר: א', אני מנסה להבין באמת חלק ממה שאנחנו עושים, זה הערכה של התפקוד, של התפקוד היומיומי ושל התפקוד המתקדם, אני שואלת אותך, איפה את מרגישה את זה, מנסה למפות את זה איתך קצת יותר, אני מבינה, האם מה שאת מרגישה, חלק מזה גם נובע אולי ממצב רפואי לא מאוזן, מבדיקות לא טובות, מתרופות אולי, זה חלק מתפקידו של הגריאטר, אולי יש לך תופעות לבית מתרופות שאפשר לשפר את זה, אולי את לוקחת דברים שפוגעים בך, ואז אם אני מדברת על התפקוד, אז יש מבחנים אובייקטיביים שאפשר להעריך אותם ויש נורמות גם של הגיל השלישי. כלומר, אני יכולה לבדוק לך את שיווי המשקל ולראות האם ביחס לבנות ה-75 בגילך, את נמצאת בנורמה, אולי את פחות מזה, אולי השיווי המשקל שלך דווקא טוב והבעיה שלך היא למשל, נורא קשה לך לקום מהכיסא כי שרירי הרגליים שלך חלשים, אוקיי? אולי מהירות ההליכה שלך לא טובה, ככה אפשר למפות באמת מה הבעיה הספציפית שלך.
יעל: בעצם את עושה לי סוג של רפואה tailormade כזה.
תמר: אני חושבת שכל הרפואה היום הולכת לכיוון של רפואה מותאמת אישית, אנחנו רואים את זה מאוד באונקולוגיה למשל, באונקולוגיה, אני חושבת שגם גריאטריה הולכת לשם וגם בעיניי הפעילות הגופנית בגיל השלישי, כי שוב, אני לא רוצה להגיד לבן אדם בן 90, תעשה שעתיים וחצי זה, שעה זה, שעה זה, שעה זה, הוא לא יעשה כלום, וגם אם הוא יעשה, לא בטוח שזה ישפר לו את התפקוד, כמו שאני אגיד לו, אתה עכשיו חצי שעה או 45 דקות משפר רק את זה, כי זה מה שבעוד שנה או שנתיים יכול להגביל אותך מלשמור על העצמאות שלך, ואם אנחנו נעבוד על זה עכשיו, אנחנו יכולים לדחות את זה לפחות.
אז תהיה מוגבל בעוד חמש שנים, עשר שנים, אולי נצליח למנוע את זה, אולי מה שאנחנו עובדים עכשיו זה שיווי משקל שעשוי לגרום לך לנפילה, לשבר צוואר הערך שלא נדע עם כל ההשלכות שלו, ואם אנחנו נעבוד על שיווי משקל, אולי נמנע את הנפילה הבאה.
יעל: את בעצם במפגש הזה נותנת לי רק הנחיות מה אני צריכה, או שאת גם עושה איתי את הספורט?
תמר: אז מה שאני עושה בדרך כלל, זה אני עושה, כמו שאמרת, איזושהי הערכה גריאטרית שהיא מותאמת אישית, כולל הערכת תפקוד וערכה של מרכיבי הכושר, ואז אני נותנת בעצם מעין מרשם לפעילות גופנית, אוקיי? יש דבר כזה שנקרא היום מרשם לפעילות גופנית, שכולל איזה ממרכיבי הכושר צריך לעבוד עליהם, במשך כמה זמן, באיזו עצימות, ואיזה דוגמאות.
למשל, אני הרבה פעמים נותנת לאנשים דוגמאות של עשרה תרגילים, שנמצאו בכל מיני מחקרים שעוזרים לשיפור של כוח שריר ולשיפור של הליכה, ואני אומרת להם, תתרגלו בבית עשר, עשרים דקות ביום, עשרה תרגילים שאתם יכולים לעשות לבד, או לחילופין תרגילים של שיווי משקל.
אז אני מוציאה אותם בעצם עם מרשם לפעילות גופנית, שייעודי למה שהם צריכים לשפר.
עכשיו, אני גם יש לי הכשרה, אז אני גם עושה לאנשים שגרים בסביבת המגורים שלי, אני גם עושה אימונים אישיים בבית, אבל כמו שאני עושה את זה, יש היום המון, מאמני כושר פיזיותרפיסטים שיודעים ומתעסקים בגיל השלישי ויודעים איך לשפר את הנקודות האלה, ויכולים לעשות את זה, אני פשוט חושבת שהיום באמת הדבר הזה צריך לעשות הרבה יותר אינדיבידואלי, כדי להיות כמה שיותר ממוקד וכמה שיותר משפר.
דנה: באנגליה ובמדינות אחרות יש באמת משהו שנקרא מרשם חברתי של הרופא. שבו בעצם הוא כותב לאדם במקום לתת לך את התרופה, תלך למרכז הקהילתי, אפילו לא מרכז יום, כמה פעמים בשבוע או תעשה ככה וככה כאילו ממש בהקשר של מרשם חברתי ויש אפילו, מקומות מסוימים של תקופה מוגבלת אפשר לקבל מלווה חברתי שתפקידו לעזור לך לממש את המרשם החברתי שנתן לך הרופא. שם זה באמת בהקשר של המערכת הבריאות, האמנם כושלת של אנגליה אבל מסתבר שיש בזה משהו, את חושבת שאיכשהו זה יכול להשתלב גם ברפואה שלנו בארץ כי, מעבר לעניין של קופת חולים תכיר בזה אוקיי שאם את רושמת מרשם של פעילות גופנית זה נחשב ותקבלי את הכסף שהצלחה לקבל והמטופל לא הצליח לשלם את זה באופן ישיר מכיסו, אבל גם באיזשהו מקום יש נורמליזציה וציפייה של אנשים שמגיעים לרופא לצאת עם שתי אפשרויות: מרשם לתרופה בבית המרחקת הסמוך שאני הולך לשם, או הפנייה לבדיקה אפשרויות אם יצאתי בידר אחד מאלה רופא לא טוב איך אפשר לדבר גם על העניין הזה.
תמר: אני אגיד שאחת לא דיברנו על זה בהתחלה אבל אחת הסיבות שאני הלכתי ללמוד רפואה ספורט אני מתעסקת בספורט כל החיים, שלמדתי עשיתי התמחות בפנימית והתמחות בגריאטריה והרבה פעמים אמרתי לאנשים צריכים לשמור על אורח חיים בריא אתם צריכים לעשות תרגולים לעשות זה שחררתי המון אנשים, נתתי המון מרשמים לתרופות ולא יודעתי איזה מרשם לפעילות גופנית להגיד להם אמרתי להם אתם חייבים לעשות פעילות גופנית ואז אומרים לי איזה, לא יודעת אף אחד לא לימד אותי. לא לימדו את זה אותי את זה מספיק בבית ספר לרפואה אף אחד לא לימד אותי את זה באף אחת מההתמחויות שלי. אני חושבת שבאמת אחד השינויים שצריך לעשות זה קודם כל ללמד את הרופאים לעשות את זה יותר. שזה שוב שאלה איזה רופא אמור לתת את המרשם באופן אידאלי הייתי מצפה שרופא המשפחה שמכיר את האדם טוב ביותר ייתן לו את המרשם לפעילות גופנית מה שבעיה היא של רופא המשפחה אין זמן גם להתעסק בבעיות הפעילות של המטופל, אז על אחת כמה וכמה לתת מרשם לפעילות גופנית. הייתי רוצה שזה גם יהיה הגריאטר אולי שיש לו קצת יותר זמן להעריך את המטופל אבל לנו אין מספיק ידע, אנחנו לא מכירים מספיק. אנחנו יודעים שזה פותר בעיות של שבריריות ושל סרקופניה ואחת ההמלצות לא יודעת אם אני זורקת פה מושגים, אבל באמת כשיש ירידה דלדול שריר או שיש לנו ירידה ברזרבות של הגוף אנחנו יודעים שפעילות גופנית הוכחה כמשפרת אבל אנחנו לא יודעים איך להמליץ בדיוק ותמיד אנחנו נוהגים לשלוח, פיזיותרפיסט שינחה אני חושבת שזה ידע שצריך להיות אצל הרופאים א' כי באמת כשזה נאמר מפי רופא זה נשמע אחרת ולאדם יש יותר, התגייסות לעשות את זה. וגם אני חושבת שזה חלק מהטיפול באדם כמו שאני רושמת לו תרופה אני צריכה גם לרשום לו את מה שאני יודעת שיכול לעזור לו. לגבי יישום של זה אני שמחה לשמוע על הדבר הזה באנגליה, יש כמה פרויקטים כן בארץ שאולי מנסים לעשות דבר כזה יש איזה פרויקט של האוניברסיטה העברית שמובילה פרופסור נעמה קונסטנטיני, יחד עם סטודנטים לרפואה שמגיעים הביתה לקשיש ועושים איתו איזושהי פעילות גופנית. ואנחנו גם מנסים עכשיו פה אני חלק מזה יוזמה שמנסה להקים איזה פרויקט בין דורי כזה של נוער מירושלים שיעשה את זה עם קשישים בבית שלהם. יעברו איזושהי הכשרה ויעשו את זה, כן זה יכול להיות דבר נהדר אפשר לנצל את זה כמקום לגמרי שילוב יש לזה המון אפקט של כמו שאני מרגישה כשאני באה ללמד אנשים בביתה יש לזה המון עניין של הפגת בדידות של שיחה, יש לזה המון אלמנטים אחרים אני חושבת שזה יכול להיות רעיון נהדר.
דנה: בואי נדבר רגע על הצעדים. את מכירה את המספר שצריך להיות?
תמר: אני לא אוהבת לנקוף בו. יש המון מחקרים שעד דיברו על עשרת אלפים צעדים ואז מחקרים שהפריחו את זה. שוב אני אני כמו שאני אמרתי מראש אני לא מאמינה שצריך להגיע לאיזשהו יעד, אני חושבת שזה טוב מאוד לאנשים שהם צריכים להשיג יעדים ואוהבים לראות שהם עשו את מה היום יותר ממה שהם עשו אתמול או שהם הגיעו למה שצריך. אבל אני לא אוהבת לדבר אז אני אומרת באמת הכלל בעיניי של שבו פחות ותעשו יותר הרבה יותר משמעותי.
יעל: כמו שדיברנו אולי היעד הוא מאוד אינדיבידואלי. זאת אומרת בהתאם ליכולות שלי אם אם את עושה לי רפואה לצרכים שלי אז אז אולי באמת 580 צעדים ביום זה מה שאני מסוגלת…
יעל: כל עוד תעשי תוך כדי אימוני כוח ושיווי משקל.
דנה: היא עולה ויורדת במדרגות עכשיו כאילו זה יותר מצעד רגיל יש לציין בית עם הרבה מדרגות. יש עוד משהו שאת רוצה להוסיף או שנעבור לשאלות הסיום הבזק שלנו?
תמר: אחד הדברים ששואלים זה מי לא יכול לעשות פעילות גופנית. אוקיי למי אסור לעשות פעילות גופנית? אז קודם כל תשובה היא בגדול לאף אחד. אם הסתייגות שלא מומלץ שבן אדם במחלה חריפה יעשה או בבעיות אקוטיות בן אדם שמתייבש עכשיו שמשלשל שהם עם חום. דברים שאנחנו מניחים שממילא לא יעשה את זה. עכשיו לגבי כל מיני מורכבויות רפואיות למשל אי ספיקת לב או בעיות מסתמים או בעיות עמוד שדרה או בעיות אורתופדיות או אדם שהוא סיעודי מרותק למיטה אני מאמינה שכל אדם יכול לעשות.
במסגרת המגבלות והדרכה שהוא צריך לקבל כלומר גם אדם שהוא סיודי במיטה ונראה לנו שיכולת הפעילות הגופנית שלו יהודה עדיין יכול להיות ועדיין צריך לשמר את התפקוד שלו ולנסות לשפר כמה שאפשר. אחד הדברים שאני רואה אצל אנשים שאתם מתאמנים שלי זה שיש byproduct של דברים שהם לא חשבו כבר שאפשר לשפר למשל ופתאום השתפרו. כי עבדנו על דברים מסוימים ועל הדרך אמרתי להם אתם עושים כל יום עשרה תרגילים כאלה פתאום מישהו אמרה לי אבל כבר 3 שנים יש לי מגבלה בכתף ופתאום אני יכולה להגיע לצלחת, לתלות כביסה רחוק. דברים שלא חשבתי כבר שאפשר לשפר אז אפשר לשפר בכל גיל וצריך לעשות פעילות גופנית בכל גיל כי זה בכל דבר זה יכול לשמר אם לא לשפר.
אנשים שבאמת יש להם מורכבויות רפואיות יותר שצריך לשקול איזה פעילות לעשות ובאיזה עצימות, זה כבר באמת דורש מעורבות של רופא הרבה פעמים קרדיולוג שמתעסק בספורט או רופא אורטופד או תלוי מהתחום. אבל אין אדם שלא יכול לעשות פעילות גופנית אני חושבת שזה צריך להיות משהו שלא אדם שסובל מכאבים ולא אדם שסובל מורכבויות רפואיות ולא אדם שהוא סיעודי כל אחד אפשר לשפר משהו.
דנה: יופי של מסר. אהבתי. אוקיי שאלות בזק אם הייתי יכולה לחזור עכשיו לגיל 20.
איזו עצה או מה היית אומרת לעצמך בגיל הזה ?
תמר: במהלך ההתמחות בגירי אבי אני עזבתי פעמיים את ההתמחות. כאילו אני לא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה להיות רוצה להיות רופאה. באמת כאילו יש צוות מדהים במערכת גריאטרית באיכילוב הם לא הסכימו לוותר עליי יותר משאני ויתרתי לעצמי. ואז אמרו לי מתחילה לקחתי חל"ת ואז אמרו לי בואי נשנה לך מקום ותחזירים אז הציעו לי בעצם להתעסק יום בשבוע בפעילות גופנית לזקנים.
מה שהייתי עושה תוך כדי התמחות זה הלכתי לראות כל מיני חדרי כושר שקיימים לקשישים ואיזה מכשירים יש ואיזה דברים יש ומה עושים איתם. והתחלנו לעשות פרויקטים מרכז יום בשכונת התקווה ולהקים שם חדר כושר שיהיה ייעודי לקשישים ופתאום ראיתי שזה כאילו מחזיר לי איזשהו ניצוץ ואור בעיניים. וכאילו ככה מצאתי בעצם את היחסות הייעוד שלי שזה פחות להתעסק ברפואה קלינית של לראות מטופלים, בטח לראות אותם באשפוז ולנסות לעזור להם ולהכיל את כל הדבר הזה אבל אם אני מסתכלת קצת על עצמי בגיל 20 זה כאילו זה מין אמונה כזאת שבסוף אני אמצא את הדרך שלי את הכיוון שלי כי לאורך השנים ברפואה זה היה נראה כזה מחר אני עוזבת רפואה ומחפשת פשוט לא היה לי רעיון יותר טוב כי זה מה שאני עושה מגיל 21 אז בסוף באמת מצאתי את השילוב שמלהיב אותי ושם מלא אותי ושנותן לי המון המון סיפוק, שאני משנה חיים של אנשים.
דנה: מישהו שאת אומרת ככה אני רוצה להזדקן.
תמר: להזדקן.
דנה: להיות כמוהם כשאני זקנה.
תמר: אני אגיד אמא שלי. באמת אמא שלי בקרוב תחגוג 80. אני אגיד שהיא עושה יוגה כבר 20 שנה חשוב לציין ואני גם המלצתי לעשות הליכות כי הרגשתי שהיא לא עושה מספיק אירובי. אבל היא באמת אדם הלוואי שאני אהיה ככה פעילה ואני אומרת שהיא כל הזמן מתחדשת כל הזמן יש לה תחביבים חדשים דברים חדשים. וגם תפקודית היא יכולה לטפל את שתי הילדות שלנו בקלות הרבה יותר ממה שאנחנו עושים ועוד למצוא את הזמן ואת הכוחות לסדר את הבית ולשטוף ולנקות אחרי כל זה. אז אני מאחלת לעצמי שככה אני אהיה בעוד.
דנה: ויוגה זה גם כוח וגם גמישות נכון.
תמר: עוד פעילות גופנית עכשיו את מזכירה לי את זה שאמרתי שאני נורא אוהבת להמליץ ולא נגענו בזה זה ריקוד קודם כל אני אגיד שיש הרבה אנשים שאוהבים ריקוד. לא מסתכלים על זה אולי תמיד כפעילות גופנית אבל זה פעילות גופנית נהדרת. בכלל ריקוד יש לזה המון אלמנטים גם אלמנטים פיזיים שזה עובד על גמישות ועל כוח ועל שיווי משקל ועל אירובי תלוי באיזה אינטנסיביות רוקדים. גם יש איזה אלמנט קוגניטיבי מאוד חשוב כי באמת כל הזמן לומדים תנועות חדשות וצריך לזכור אותם וצריך לעשות.
אז אני כשאני עושה אימונים למשל אני באמת עושה איתם מנסה קצת לעשות מה שנקרא אימון פסיכו-מוטורי כלומר לערב גם גירויים קוגניטיביים תוך כדי לבקש יזכרו את הסט שעשינו. אנחנו משחקים עם קלפים למשל שכל צורה של קלף מסמלת את איזהו הרגיל צריך לשלוף לב ולזכור איזה תרגיל זה היה.
ולעשות חישובים תוך כדי פעולות אחרות כאילו הכל צריך גם לערב גירוי קוגניטיבי.
דנה: אני כאילו חייבת להסכים זה אני אומרת אנשים כאילו אני באמת בהרצאה תנחשו מה הכי וכולם אומרים שחייה לא. ריקודים. איזה יופי כולם מבסוטים. כן הרבה אנשים באמת לא מתייחסים לזה בתור פעילות גופנית וזה בהחלט משמעותי. ולסיום עצת זהב? אני די מנחשת מה את הולכת להגיד אבל בכל זאת עצת זהב לחיים.
תמר: אז אני אגיד שבעקבות כל מיני בחירות שעשיתי בחיי לאורך השנים אני אגיד שאני חושבת שאנחנו צריכים הרבה יותר ללכת עם הלב שלנו ועם האינטואיציה שלנו ושאנחנו הרבה פעמים יודעים.
הלב שלנו יודע הרבה פעמים הכי טוב מה טוב עבורנו יותר מה שחל שמנסה לתרץ את זה ולפעמים, לפעמים קצת נכנס ומפריע באמצע אני חושבת שאנשים מבוגרים יגידו את זה טוב ממני אבל זה הדבר הקטן שאני למדתי בחיי. אני יכולה לקשר את זה גם לפעילות גופנית שאנשים אומרים לי הרבה פעמים אני לא אוהב לעשות ספורט.
בעיניי זה פשוט באמת עוד לא מצאתי את הספורט שככה מלהיב אותך וגורם ללב שלך להתעורר וזה יכול להיות ריקודים וזה יכול להיות פעילות במים וזה יכול להיות לא יודעת המון סוגים אחרים שמתפתחים כל יום אז באמת יש בסוף משהו שקצת עושה לנו יותר הנאה והתרגשות ותחושה שזה הדבר הנכון.
יעל: תמר תודה רבה הלוואי ומילים היו ספורט דיבורים היו ספורט. ומחשבות היו ספורט וזה היה מספק ככה את הרשימת הספורט או הפעילות הגופנית שאפשר וצריך לעשות. תודה רבה רבה לך. היה ממש ממש מרתק, ותמיד נעים לדבר על ספורט. אז תודה רבה רבה עד הפעם הבאה…
דנה: תודה שהאזנתם. אני ד"ר דנה פאר מומחית בדמנציה מטפלת בפרט ובמשפחה בתהליכי מחלה מוקדמים ומתקדמים. בעלת קליניקה פרטית לליווי וייעוץ בתחום הדמנציה מפתחת גישה טיפול מותאמת ואישית למתמודד ובני משפחתו. תזכרו זה שיש דמנציה לא אומר שאין מה לעשות תדברו איתי ונחשוב ביחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
יעל: אני יעל חביב יועצת זוגית ומשפחתית לבני 60 פלוס אשמח לפגוש אתכם למפגשים אחד על אחד או בהרצאה או בקבוצה על מגוון נושאים כמו סבאות וסבתאות, יחסים זוגיים בגיל המבוגר, קשרים בין דוריים ובאופן כללי על איך לחיות בטוב בקשרים וביחסים גם בגיל המבוגר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments