top of page

דניאל מדבר עם חברים - פרק 16 - ליצור או לא ליצור




שלום לכולם. היי, היי [מצחקק] כן, כן, בסדר גמור. היום הכנתי לכם פרק שבעצם מדבר על יצירה ועשייה ומערכת היחסים שלי או שלנו איתה.


לפני כמה ימים הוצאתי סינגל חדש ואני עובד על EP ואני רואה שבתהליך היצירה עולים בי מלא פחדים. [מצחקק] מלא דברים שעוצרים אותי. סך הכל אני מנסה לעשות משהו מאוד חמוד בעולם, להשמיע לאחרים שירים. [מצחקק]


הי תשמעו שיר שכתבתי!


ועולים מלא פחדים. זה ממש...מעניין. אז רציתי לחלוק אתם איך אני, מה אני עושה? איזה כלים סיגלתי לעצמי עם הזמן שעוזרים לי להתנהל באופן חופשי יותר.


אז אני מקווה שתהנו.


[מוזיקה "דניאל מדבר עם חברים"]


אוקיי, אז אני מנסה ליצור משהו. אני עובד על שיר, אני עובד על הופעה ואז עולה בי קול שפחות או יותר אומר:


'תפסיק, עזוב אותך, לך..."נטפליקס"'

מכירים?

'ברור!'

'אני לא!'


יופי. אז קולות כאלה שמבטאים חוסר ביטחון. מה יחשבו עליי? האם אני עושה משהו שהוא יותר טוב מהדבר האחרון שעשיתי? קולות שכאילו מנסים להגן עלינו, אבל בעצם הם עושים בדיוק את ההפך.


עכשיו בואו, בואו שניה. בואו רגע.


זה קורה לכולם, אוקיי? זה קורה לכולנו. כן, גם לך יערה וגם לי. גם לך דותן וגם לך רקפת אור. כולנו רוצים את ה...חיזוקים החיוביים האלה מהחברה וזה בסדר. כולנו רוצים לייקים וכולנו רוצים SHARING כולנו רוצים את כל הדברים האלה. אנחנו פשוט רוצים לראות מתי זה מתחיל להשתלט עלינו. ממש להגביל אותנו.


אתם אוהבים ג'אז?


יופי! אז אנחנו רוצים להוריד את הווליום לקולות שמגבילים אותנו ועוצרים אותנו ולהרים את הווליום להשראה וויטאליות.


אז איך עושים את זה?


אם אתם שואלים אותי ואתם לא [מצחקק] אז מה שיורד לשורש העניין ותמיד, תמיד עוזר טמון בכוונה שלנו.


אני אסביר את זה בדוגמא. תחשבו שיש בנו שני דובים. דוב אחד הוא הצד בנו שהוא יותר מפוחד והישרדותי, קטן. הדוב השני הוא נשמה עתיקה. הוא חכם, הוא נוכח, הוא אמיץ וקוראים לו פנחס.


'אהלן'


לדוב הראשון קוראים יוהב


'היי'


עם ה'.


'די תפסיק לצחוק עליי'


עכשיו, יוהב הוא פועל בעולם מתוך פחד. הוא בעצם רוצה שיאשרו אותו. מה שמניע את הפעולות שלו זה הצורך בלקבל אישור, בלקבל חיזוק מבחוץ. יוהב פועל מתוך מקום של חוסר.


'די כבר!'


איזה מתוק אתה.


כשאנחנו פועלים מתוך הכוונות האלה, תמיד אנחנו נרגיש את עצמנו קטנים ולא מסופקים. כשמה שמניע אותנו ביצירה ובכלל בפעילות שלנו אגב, זה הפידבק, זה מה אנשים יגידו, זה מה אנשים יחשבו עלינו, הצורך להוכיח את עצמנו, חוסר ביטחון יעלה באופן טבעי. זה בלתי נמנע שיעלו פחדים וחרדות וחששות. זה בלתי נמנע. כי מה שאנחנו עובדים איתו מלכתחילה הוא מפוחד וחסר.


מצד שני, בואו נדבר רגע על פנחס [מצחקק]


'אהלן'


פנחס כשהוא עושה דברים, הוא לא מרגיש חסר. כשהוא עושה דברים הוא בכלל עושה את זה מתוך מקום של נתינה.


[מוזיקה]


לפנחס יש את הכל כבר. יש לו ביטחון ויש לו שקט והוא פועל לא כדי למלא איזה חלל, הוא פועל כדי לתת.


איך זה מרגיש לפעול? ליצור מתוך מקום של נתינה?


זה מיד מחבר אותנו. אנחנו לא לבד בעולם, אנחנו לא מנותקים בעולם ומנסים להתחבר לעולם דרך מקום נואש, אלא עצם הפעילות שלנו בגלל שהיא נתינה, היא מיד מחברת אותנו להכל. למארג החיים. והפעילות הזאת גם זו היא שמזינה חזרה את הביטחון שלנו ואת האומץ שלנו כי היא משאירה אותנו ויטליים. היא משאירה אותנו חלק פעיל בגוף החיים. במקום להיות משהו ששואב אנרגיה, אנחנו מספקים אותה.


אז אנחנו יכולים להסתכל איך זה מרגיש לפעול מתוך מקום שצריך אישור ואיך זה מרגיש לעבוד מתוך מקום שפועל כדי לתת. יש הבדל, נכון? הבדל אנרגטי, הבדל חווייתי שהוא הכוונה שלנו. אז בעצם מה שמחליט אם אנחנו יוהב או פנחס,


'אהלן'


זו הכוונה שמניעה אותנו, את היצירה שלנו, את הפעולות שלנו. אם אני ניגש לפסנתר וחושב 'אוקי, אני חייב עכשיו לכתוב את השיר הכי טוב בעולם שכולם יאהבו, כולם, ש'...עזבו כולם, שהמוזיקאים האחרים שהם החברים שלי למקצוע יחשבו שאני טוב שזה בדרך כלל אפילו שאני יוצר, אני לא חושב על כולם ושכולם יאהבו. יש כאילו אנשים ספציפיים שאני רוצה שהם יחשבו שאני טוב ואני בעצם קטן מולם. אני תופס את עצמי קטן מולם ואני צריך את האישור שלהם כאילו.


כאשר אני פועל מתוך שם, מיד מפחיד לי. ובעצם הפעילות שלי מאכילה את יוהב. הכוונה שלי היא זו שממשיכה לחזק את הפחד שלי, לתת לו תוקף. הכוונה יש לה כוח. היא בעצם מחליטה מי האדם שעושה את הפעולה. מה הוא? הוא שלם או הוא חסר?


[מוזיקה]


אנחנו יכולים לחשוב על השמש ועל חור שחור. חור שחור זה איזשהו כוח בחלל שכל האנרגיה מתנקזת אליו. הוא כמו שואב את האנרגיה אליו. והשמש היא כוח בחלל שמפיץ, שנותן, שמחיה. אנחנו יכולים מאוד בקלות להרגיש כמו חורים שחורים. כאילו אנחנו מרכז העולם שכל האנרגיה מתנקזת אליו ואתם יודעים מה? זה מאוד מחריד להיות מרכז העולם. זה ממש מפחיד. לא פלא, תמיד כשאנחנו בחרדה, התחושה שאנחנו מרכז העולם היא גדולה יותר. מצד שני, אם אנחנו תופסים את עצמנו יותר כמו שמש, שפשוט מפיצה, נותנת את אשר יש לה לתת, בלי מאמץ למעשה, השמש לא באמת מתאמצת. כמובן שזו אנלוגיה, כן? אני לא יודע מה עובר על השמש, אולי האש הוא כזה, האש בתוך השמש הוא כזה


חבר'ה, יאללה!


אבל לפחות ברמה של האנלוגיה, השמש לא מתאמצת להאיר אור, היא פשוט מאירה אור. באותו אופן אנחנו יכולים להרגיש כאילו מה שיש לנו לתת אנחנו פשוט נותנים. הפעילות שלנו בעולם, יצירה או להכין אוכל או ללכת לעבודה, זה אקט של נתינה.


כשאנחנו במיינד סט הזה הרבה יותר נעים. אנחנו מתחברים לחיים. יכול להיות ש...אנחנו שומעים את הדברים ואולי לפעמים עולה התנגדות. אולי אנחנו מרגישים שהרצון לקבל פידבק מהקהל ולעשות יצירה טובה שלא נראתה כמותה, יש בזה משהו חיובי שמדרבן אותנו. משהו שדוחף אותנו, משהו שלא משאיר אותנו [במבטא אמריקאי:] בקומפורט זון כמו שאומרים אצלנו פה בטקסס.


אז אני אגיד שמה שאני מציע פה זה מענה לאותם קולות, אותם מצבי תודעה שאנחנו מרגישים שמשתלטים עלינו, שממש עוצרים אותנו. לא מצבי תודעה שאנחנו מרגישים שמדרבנים אותנו ונחוצים לנו, אלא משהו שמדכא אותנו, אוקיי?


תראו איפה מה שאני מתאר יכול לעזור לכם, לא איפה הוא יכול לעצור אתכם גם [מצחקק] אתם מבינים מה אני אומר?


עכשיו, עוד דבר לזכור זה שלהיות פנחס ולא יוהב זה דורש תרגול. זה לא משהו שיש או אין. אנחנו רגילים לפעול מתוך מקום יותר הישרדותי ויותר דואג. אנחנו רגילים לפעול מתוך הרעיון שאנחנו מרכז העולם כי אנחנו אשכרה מרגישים שאנחנו מרכז העולם. זה בלתי נמנע. כלומר, עצם זה שיש לנו זוג עיניים שדרכו אנחנו רואים את העולם ואנחנו במרכז שלו, ממש גורם לנו להרגיש כאילו אנחנו מרכז העולם.


א-בל...


לפעמים המילה 'אבל' היא קשה כי זה כאילו מבטל את כל מה שנאמר לפני,


אבל לא. זה לא מבטל [מצחקק] כי כן, זה נורמלי וטבעי, אבל אנחנו גם יכולים להתחיל להתרגל למשהו אחר. ודרך ממש טובה להתחיל לעשות את זה זה בעזרת טה, טה, טה, טה טם...

הדמיון


אנחנו יכולים לדמיין שאנחנו שמש. בין אם אנחנו כותבים שיר, בין אם אנחנו מכינים אוכל, בין אם אנחנו תקועים בפקק. זה כל היופי, אנחנו יכולים לעשות את זה בכל רגע. לדמיין שההוויה שלנו כרגע היא של נתינה. זה אנרגיה שיוצאת מאיתנו החוצה ומחברת אותנו לשאר הדברים. במקום להרגיש קטנים בעולם, אנחנו מרגישים גדולים, רחבים. הגבולות נפתחים. אנחנו יכולים להתחיל להתרגל לתחושה הזאת שיהיה לנו עוד כלי בארגז כלים של התחושות. הדרך להתרגל לזה זה קודם כל להתחיל לדמיין את זה.


במדיטציה שאני לומד אז אחד מהדברים שמאפיינים אותה זה להעלות תחושה מיוחדת ולהתחיל להתרגל אליה. TO MEDITATE IS TO FAMILIARIZE


אנחנו יכולים להעלות תחושה של אהבה או קבלה או כל תחושה שעושה לתודעה טוב ומשקיטה את הפחדים. ואז פשוט להתרכז על התחושה הזאת. להפסיק את הכל ולהתמקד על התחושה הנעימה הזאת, על התחושה המיוחדת הזאת, לפתח איתה היכרות. אנחנו שוהים בתוך התחושה הזאת. התודעה שלנו מתחילה להכיר אותה. ואז מה שקורה, יש לנו גישה יותר מהירה לאיכות הזאת ביומיום.


[מוזיקה]


זה מעניין דמיון...[מצחקק] אם אנחנו חושבים על זה, גם פחדים עולים מדמיון. הם פשוט מרגישים לנו מאוד אמיתיים. חרדה זה גם אקט של דמיון. זה דמיון שעולה מתוך התחושה של נפרדות. זה הדמיונות של יוהב. אנחנו רוצים את הדמיונות של פנחס [מצחקק] משהו שהוא כבר שלם. מה משהו שלם מדמיין? איך זה מרגיש להיות מישהו בעולם שיש לו מה לתת? לחשוב 'אין לי מה לתת' זה דמיון. לחשוב 'יש לי מה לתת' זה גם דמיון. מה עדיף?

ועוד יותר מעניין זה, איזה דמיון יותר נכון? כי אם אתם שואלים אותי, כנראה שיותר נכון לחשוב שאנחנו מחוברים להכל מאשר נפרדים מהכל כי אנחנו מחוברים להכל

.

אז מה מדמיין מישהו שהוא מחובר להכל?


[צליל]


זה מעניין כי בעודי עושה את הפרק הזה שזה גם אקט של יצירה, אני בעצם מדבר על להיות שמש ואין לכם מושג כמה אני מוחק ועורך וזה כאילו אני נמצא פה בשיח מול עצמי [מצחקק] על פשוט לתת בלי לפחד מביקורת. ובעודי אומר את זה ו...אממ...כן. אני, אני, אני מוחק כל שניה. אני עורך מלא, אתם בסוף מקבלים משהו מוגמר, אבל זה ממש מעניין [מצחקק] לי לראות את זה.


למה אני אומר את זה? אני לא יודע.


[מקצב תיפוף אפריקאי]


יש עוד דבר שאני עושה. רגע, אתם מכירים את זה שיש טו דו ליסט? אז אני עושה נוט טו דו ליסט. אוקיי? [מצחקק] אני לפני שמתחיל היום, אני חושב על מה מהדברים אני מרגיש שאני עושה שהם סתם. ה"אינסטגרם", אה...בעיקר [מצחקק] אולי. אני כזה פשוט אז כותב "נו טו דו" ו"אינסטגרם" רילס או "אינסטגרם" אט אול. אני מוציא, מוציא את זה.

ופתאום כי אנחנו מאוד שמים דגש על מה לעשות. ואנחנו כל הזמן באיזו עשייה וגם תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו לא עושים מספיק. ופתאום כשאנחנו אומרים רגע, מה אני רוצה לא לעשות, זה תוקף את זה מזווית קצת אחרת. פתאום נהיה מאוד ברור כמה מהאנרגיה שלנו מתבזבזת על דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא רוצים לעשות. לא דברים שתומכים ביצירה שלנו ובהוויה שלנו וברווחה שלנו, אלא הם...לעלעח, מכירים? דרערע


ופתאום כשאנחנו מסכימים לא לעשות אותם, אז מתפנה מקום. כזה משהו כזה קורה שהוא UNSETTLING כאילו כי יש לנו את האינסטינקט לעשות את הדבר הזה שאנחנו לא רוצים לעשות ואז אנחנו נזכרים רגע, אמרתי לא לעשות את זה ואז זה פתאום כזה הפ! אז מה אני אמור לעשות עכשיו אם אני לא...פועל כמו רובוט? [מצחקק] בודק סטוריז. מה אני עושה עכשיו? זה עושה ריענון לאנרגיה, זה משאיר לנו זמן לדמיין [מצחקק] שאנחנו שמש [צליל]

המטרה של הפרק הזה בשבילי זה לא לעודד אתכם לעשות יותר, לעשות, תעשו, קומו ותעשו...זה לא. זה לא מעניין. אין לזה הרבה משמעות. כלומר, עשייה יכולה כאמור גם להיות מלאה בחרדה ולאו דווקא להפוך אותנו לאנשים שמחים יותר. הרבה פעמים אנחנו יכולים להשתמש בעשייה בכלל כדי לברוח או כדי לא להתמודד עם משהו. אז זו לא הנקודה.


הנקודה היא להיות חופשי מפחד ולהשתמש גם ביצירה כדי להשיג את זה. מנקודת המבט הזאת, העשייה שלנו יכולה ללכת יד ביד עם תרגול רוחני. כן, זה לא סתם יצירה לשם היצירה, אלא יש פה משהו שאנחנו עובדים עליו בפנים. שבסוף מתבטא כשיר או בסוף מתבטא כשוב, לבשל, זה לא משנה. אבל העבודה האמיתית קורית בפנים.


מה אנחנו משנים בפנים שיהפוך אותנו לאדם חופשי יותר, אדם גדול יותר, אדם נעים יותר, אדם שנעים להיות הוא. אני רוצה להפסיק להיות מנוהל ע"י פחדים. אוקיי, אפשר להגיד הישרדות, חיות, אבולוציה. לא, אני לא רוצה. אני רוצה להרגיש חופש מפחד. יום אחרי יום, יום אחרי יום. לא רוצה לתרץ, לא רוצה להצדיק למה פחד הוא בסדר.


בסדר הוא בסדר, אני לא אומר שהוא לא בסדר, הכל בסדר.


אני אבל רוצה לא להיות מנוהל על ידו. אני רוצה דרך היצירה לעשות דווקא לפחד! דרך הדברים שאני עושה לעשות דווקא, להגיד לו:


'זובי! אתה לא, אתה עולה בי, אני שומע אותך, אבל...אני לא מקשיב לך, אני לא חייב להיות העבד שלך.'


הדרך להשתחרר מפחד זה לא בכוח. הרי הפחד ומה שעוצר אותנו עולה מתוך האגו ואז עם האגו הזה אנחנו גם מנסים לגבור על הפחד. אנחנו כאילו מנסים לעשות לו שריר ולהגיד 'לא, אני בעצם לא מפחד' ואנחנו בעצם באותה הביצה. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להביא משהו חדש, משהו שקט, משהו שיודע עמוק בתוכנו שיודע שהפחד זה רק אופציה. זו רק מחשבה. יש בי מאגר עצום של עוד מחשבות. כמו שאמרנו מקודם על הדמיונות, אני יכול לדמיין משהו אחר, אני לא חייב ללכת ראש בראש מול הפחד, אלא אני יכול פשוט TO DISCREDIT IT. פשוט להגיד 'יופי, תודה שאתה מופיע, אני יודע שיש בי עוד'.


הכוח של ידיעה. יש את הפחד ומולו יש ידיעה שהפחד הוא רק אופציה. אנחנו יודעים מי אנחנו באמת. אז ככל שאנחנו נשארים במקום הזה יותר כי הרי אנחנו, אנחנו לא יכולים לצפות להיות במקום הזה כל הזמן. כמובן ש...הרבה פעמים במהלך היום אנחנו יכולים להיות בבלבלות, אבל זה בדיוק הזמן לתרגל. זה בדיוק הרגע שבו יש לנו הזדמנות להתחיל שינוי. כן? דווקא כשקשה ודווקא כשאנחנו מרגישים עצורים, אנחנו יכולים להגיד 'הופ! בדיוק עכשיו אני יכול לנסות להביא משהו חדש'. אני יכול להביא את השקט הזה, אני יכול להביא את הידיעה, אני יכול להביא את השמש, אני יכול להביא את פנחס.


וככל שאנחנו מתרגלים ככה, אז הזמן שבו אנחנו פנחס [מצחקק] הולך ונהיה ארוך יותר. זה קצת כמו טיפות של מים על שולחן שכזה יש טיפה אחת ואז עוד טיפה ואז עוד טיפה כזה בנקודות שונות ולאט, לאט הן מתחילות להתחבר ונהיות כזה מיני שלולית. אז באותו אופן יש רגע שבו אנחנו מצליחים לגבור על הפחד ונהיים שמש. ואז זה קורה לא יודע מה, ביום ראשון ואז זה קורה עוד פעם ביום שני ואז זה קורה פעמיים ביום שלישי ואז זה קורה פעמיים ביום שישי וכזה לאט, לאט הטיפות הופכות להיות קרובות יותר ויותר עד שזה הדיפולט שלנו.


אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא תקועים. אנחנו לא צריכים לצפות להצלחה מהירה או כזה הכל או כלום. או שאני מפחד או שאני חופשי. לא, אנחנו יכולים להנות מתהליך שבו אנחנו מזהים פחד ועובדים איתו ולאט, לאט גדלים כמו טיפות שהופכות לשלולית.


[מוזיקה]


תודה רבה שהאזנתם. אתם מוזמנים מאוד לשתף איתי את המחשבות שלכם. אני אשמח לשמוע איפה זה תופס אתכם ו...זהו.

-סוף הפרק-


11 views0 comments

Comments


bottom of page