top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 10 - היסטריה והיסטוריה

Updated: Dec 18, 2023






(אתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי)


שיר: הי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער מן.

שיר: ואנחנו קוראים את הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום אנחנו נדון בפרקים שבע, שמונה ותשע, "בוצדמים וקולות מוזרים", "מסיבת יום המוות והכתובת על הקיר".

שיר: איזה כיף!

דור: זה מדהים, בקצרה רק כדי שנבין מה קורה פה... אנחנו מגלים שמאלפוי מחפש חדש, יש חדר סודות שנפתח ובגדול העלילה מתחילה להתניע. זה ככה תקציר למי שלא קורא יחד איתנו.

שיר: תקציר ככה בגדול העלילה קורית, יש עלילה.

דור: יש עלילה, מתחילים אז בבקשה.

שיר: אוקי, אז אנחנו נתחיל עם קטע מעמוד 120.

" טובים לא? אמר מאלפוי בחלקלקות, אבל אולי גם הקבוצה של גריפינדור תצליח לגייס קצת זהב ולרכוש מטאטאים חדשים, תוכלו להגריל את מטאטאי הקלין סוויפ חמש שלכם, אני משער שאיזה מוזיאון יהיה מעוניין בהם. הקבוצה של סליתרין צרחה מרב צחוק. "לפחות אף אחד מהקבוצה של גריפינדור לא נאלץ לקנות את מקומו בקבוצה." אמרה הרמיוני בעוקצניות. "הם נכנסו כולם בזכות כישרון בלבד." הבעת שביעות הרצון על פניו של מאלפוי התעמעמה לרגע. אף אחד לא ביקש ממך שתביעי דעה, בוצדמית מסריחה הוא סינן"

שיר: לא הייתי מוותרת.

דור: כן, ואכן רון לא מוותר ומנסה לקלל את מאלפוי.

שיר: רון לא מוותר ומכניס לעצמו אגרוף בבטן בגדול.

דור: מה שאהבתי מאד בפרק הזה של בוצדמים וקולות מוזרים זה שבעצם שבפרק הזה גריפינדור מפסידים. כאילו ידם לחלוטין על התחתונה וזו פעם ראשונה שזה קורה. כלומר, אם עד אז התרגלנו שבספר אתה מראש חושב כזה אוקי, כאילו הם הטובים, הם תמיד ינצחו את הרעים נכון? השחצנות הזאת לא תעבוד. אבל פשוט כל מה שהגריפינדורים מנסים לעשות פה לא עובד להם, הסלית'רינים יורדים עליהם ומתואר שהגריפינדורים פשוט לא יודעים מה לענות, יש להם את המטאטאים הכי טובים, הם מקללים תוך שימוש במילים גסות ואפילו הניסיון להתנקם בהם לא עובד.

שיר: שזה מהמם בעיניי בגלל שאנחנו רואים שיש להם אויב אמיתי, זאת אומרת זה לא איזשהו סיפור שהטוב בו מנצח לאורך כל הדרך ודרכו סלולה. יש כאן איזשהו עניין עם זה שהאויב שמולך הוא חזק ואמיתי והספר כל הזמן מטפח את זה.

טוב, אז אני רוצה להתחיל דווקא מדמות שהיא מופיעה בשוליים של הספר הזה אבל שהיא מאד משמעותית בעיניי שזה קולין קריווי, שהוא מתואר כילד מהפלפאף נכון?

דור: לא, הוא מגריפינדור, שנה א'.

שיר: נכון נכון, הפלפאף זה ג'אסטין אה...

דור: פילצ'פלאצ'לי, גיבור חיי.

שיר: איזה חרוץ אתה שאתה קורא את השמות עד הסוף. אני פשוט צילמתי את זה והייתי כזה אוקי, שלום.

דור: אני בגלל שיש לי שני שמות משפחה יש לי רגישות לאנשים עם שני שמות משפחה.

שיר: אתה צודק, זה מאד חשוב לשמר את כבודה ואת המורשת של משפחת של אמא של ג'סטין פלאצ'לי, גברת פלאצ'לי.

דור: אז כן אז קולין קריווי.

שיר: קולין הוא כאילו מתואר כמי שמסתובב אחרי הארי ומעריץ אותו ומצלם אותו כל הזמן ואני באמת חושבת שזו איזושהי תמונת מראה, גם נגענו בזה טיפה בפרק הקודם של מה שהארי מרגיש כלפי גילדרוי לוקהארט. כאילו יש כאן איזשהו עניין עם יחסי הערצה בספר הזה ובאופן כללי אחת התמות הכי גדולות בו אני חושבת שממש אפשר לראות אותה בכל פרק ופרק זה הפער בין מי שאני באמת, מי שאני רוצה להיות ואיך אנשים רואים אותי, זה כאילו מין שלוש שכבות של אותו הדבר ובזמן שהארי מאד בז ללוקהארט ולרצון שלו בהערצה, אני חושבת שהרבה פעמים הבחירות שהארי עושה גם מול מאלפוי וגם מול פה לוקהארט, זה שהוא רואה אדם אחר והוא בוחר את הזהות שלו דרך מה הוא לא רוצה להיות. רואים את זה מאד ברור בין מאלפוי לרון שהוא אני לא אהיה הדבר הזה. וגם כאן, קולין רודף אחריו ומצלם אותו ורוצה חתימה שלו והארי מסרב לתת לו חתימה וגם מתי שרון נפצע בהמשך, אז הוא אומר אבל אתה יודע מה לעשות, אתה יודע לתקן את זה והארי מאד דוחה את יחסי ההערצה האלה.

דור: אני גם שוב, בקריאה עכשיו בוגרת יותר, כלומר ,בתור ילד זה היה נראה קצת כזה מצחיק מוזר, אני ממש הרגשתי את המועקה שהארי מרגיש כאילו זאת תחושה מאד לא נעימה שמישהו עוקב אחריך ומעריץ אותך זה מאד לא נעים.

שיר: עכשיו למה זה לא נעים? בגלל שאני חושבת שבהערצה, בעצם המהות שלה יש משהו שתופס אותך כאדם חלקי, לא כאדם שלם. אתה אף פעם לא מעריץ מישהו שאתה תופס כבן אדם שלם. זה כמו שיש את המשפט הזה ""never meet your heroes כאילו אתה לא באמת יכול לפגוש את הגיבור שלך כמו שאי אפשר כזה לדרוך באותו נהר פעמיים, אם אתה דורך עוד פעם אתה לא אותו דבר והנהר לא אותו דבר. אם אתה פוגש את הגיבור הוא כבר לא גיבור. גיבור זה מלכתחילה מישהו שאתה משליך עליו איזושהי פנטזיה שיש לך על העולם וזה מה שקולין עושה להארי והוא מאד מאד מנסה, אני לא יודעת אפילו מה הוא רוצה, אני חושבת שהוא רוצה את הקרבה שלו, זו שאלה מה מעריצים רוצים. נגיד עם בליברית, אני מאד רגישה לבליבריות כי שרון בת זוגי אומרת לי כל יום "איך זה מרגיש לחיות עם הבליברית הכי גדולה בארץ? הבליברית הכי גדולה בישראל?" אז מה הן היו עושות אם הן היו פוגשות אותו במציאות? זו אסימפטוטה, אני עושה בגרות במתמטיקה עכשיו, זה לא אמור להיפגש באמת.

דור: כן זה יהיה קול נפץ כזה, ולא יודע, משהו יתפוצץ שם פשוט.

שיר: זה לא אמור לקרות וזה לא יכול לקרות ואני חושבת שהארי מסרב לשאת בנטל החלקיות הזאת כי הוא יודע מה זה להיות אדם חלקי. אני חושבת שכאן, בהערצה יש משהו מתעתע כי כשמישהו מעריץ אותך הוא שם אותך אמנם במיקום חלקי, הוא רואה שבר שלך, אני חייבת לצאת מעולם המושגים של הבגרות במתמטיקה חשבתי הוא רואה איקס חלקי הארי. אז אני חושבת שבן אדם מעריץ אותך זה מתעתע בגלל שמצד אחד הוא רואה אותך באופן חלקי ואתה מרגיש את החלקיות הזאת כי הוא הרי לא תופס אותך כבן אדם שלם. מה יש בהערצה? זו איזושהי פנטזיה שהחיים של הבן אדם הזה אלה החיים שהייתי רוצה, אלה החיים המושלמים. עכשיו לאף אחד אין חיים מושלמים זאת אומרת לכולם יש, אם אתה נכנס לנימים של החיים שלהם יש רגעים עלובים ומשעממים והם סובלים וקשה להם. זאת אומרת הקיום של אף אחד הוא לא באמת נוצץ ומושלם. וברגע שמישהו שם אותך במקום הזה יש בזה משהו שמצד אחד הוא מאד מחמיא והוא מעריץ אותך,

דור: אבל הוא גם מאד מרגיז.

שיר: מאד מרגיז בגלל שהוא רואה אותך כאדם חצוי ותמונת המראה של זה זה הדארסלים שכל הזמן רואים את הארי כאדם חצוי והם לא רואים אותו כבן אדם שלם, הם לא מתחשבים ברגשות שלו. זאת שאלה גם אגב אם יש להם את היכולת בכלל לראות מישהו כבן אדם שלם כי גם דאדלי הוא לא בן אדם שלם, הוא מושלם, אין בו שום דבר רע. אני חושבת שהארי מאד דוחה את זה בגלל שהוא מכיר את החוויה הזאת מהצד השני שלה.

דור: זה מתחבר מאד לתיעוב שהוא גם חש כלפי לוקהארט שדיברנו עליו וזה גם מתחבר לעונש שהוא מקבל פה ממקגונגל. כן, הוא מקבל את העונש על מה שהוא עשה עם המכונית והערבה המפליקה. והעונש שהוא מקבל זה עונש מבריק ולדעתי מקגונגל גם יודעת מה היא עושה פה זה לא סתם, היא מבינה מה יגרום להארי לחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה והעונש שהוא מקבל זה להיות עם לוקהרט ולעזור לו לענות על מכתבי המעריצות שלו. ששוב, העונש פה הוא לא הכתיבה הפיזית הרבה, אלא הגהנום הוא הזולת, כלומר אתה תקוע בחדר עם הבן אדם האחרון שבא לך להיות תקוע איתו, זה נורא.

שיר: עם הבן אדם האחרון גם שבא לך להיות. אני חושבת שאם יש בך חלק שאתה מזהה, אתה רואה בן אדם ואתה אומר "יש מצב שאני אגדל להיות הוא?" כאילו זה הדבר הכי מפחיד בעולם, אני חושבת שלכל בן אדם יש איזה בן אדם שהוא לא האויב שלו הוא פשוט הפחד הכי גדול שלו, יש כמה כאלה שאני מתייחסת לאנשים כשאני אצל הפסיכולוגית שלי אני אומרת "נו... היא... נו הפחד הכי גדול שלי, את יודעת" אז כאילו להיות בחדר עם הפחד הכי גדול שלך עונה למכתבים שלא נגמרים בזמן שהוא רק אומר לך אתה רוצה להיות כמוני, אתה רוצה לחתום על תמונות, הוא לא אומר את זה,

דור: כן אבל ברור שלזה הוא מתכוון. אני רוצה רגע לדבר על שני חלקים שמאד התחברו לי לכאורה בין שני מרכיבים מאד שונים בעלילה אבל שהתחברו לאחד ואני אסביר:

אנחנו רואים שכן מאלפוי מקלל את הרמיוני בתור בוצדמית, שזו מילה נוראית וזה גם תרגום די מילולי ומוצלח שנראה לי באנגלית זה mudblood תרגום מוצלח שבאמת נוגע וזה נחשב לדבר הכי נורא בעולם הוא כאילו קרא לה במילים שאנחנו לא יכולים להגיד כנראה,

שיר: חייבים אבל גם לתת קרדיט לעולם הזה, זה ממש נשמע כמו קללה של ילדים כאילו קללות אמיתיות בעולם המציאותי הן טיפה יותר מתוחכמות מזה, זה איזשהו סלנג שכאילו האבולוציה של המילה היא הרבה יותר מתוחכמת מאשר בוצדם. זה מאד אחד לאחד,

דור: כן נכון כי נגיד אני אגיד משהו שמותר לנו להגיד כי אנחנו יהודים אז נגיד כינוי כמו ג'יד שזה יהודון זה יותר מתוחכם,

שיר: כי זה נולד מתוך השפה וממש מרגישים שבוצדמים זה כאילו ישבה ועדה בבית סלית'רין ואמרה איך נקרא להם?

דור: זה האקדמיה ללשון שמנסים בכוח לעשות הלחמי מילים כאלה.

שיר: מהיום אנחנו לא נקרא להם מוגלגונים, אנחנו נקרא להם בוצדמים.

דור: שיהיה להם ברור מי הם. אז זה נחשב אבל לקללה נוראית ואני רוצה לחבר את זה דווקא לכיוון אחר שבהמשך מה שקורה זה שפילץ' תופס את הארי מסתובב והוא נורא הוא כרגיל נבזי גם אולי אחרי זה אני אגיד כמה מילים. פילץ' עצמו אגב זה בכלל מוזר, הוא דמות מוזרה הוא גם נעלם קצת בהמשך הספרים היא הרגישה שזה זה הכי הרבה זמן שהוא מקבל בספר ובזה שהוא אב הבית ניסיתי להיזכר באבות בית שהיו לי בבית ספר. אז ביסודי הוא היה חמוד כזה והאמת שבאמת בתיכון אני לא אגיד שמות כי אני לא רוצה שזה, אבל אני זוכר שהוא היה דמות, אף אחד לא פחד ממנו, היה בו משהו טיפה נלעג כזה. הוא לא היה מפחיד אבל הוא באמת היה כלומר זו מין פונקציה שהיא קצת חיצונית כזאת. זה לא מורה, זה אפילו לא מזכירה זה מין משהו כזה שקצת לא ברור והיא קצת שומרת על העניין הזה פה של אב הבית שכל היחס שלו הוא שונה לגמרי אבל פה הוא מריר.

שיר: הוא לא רשע הוא עצוב כאילו מתוק.

דור: הוא לא רשע, וזה מתחבר למה שרציתי להגיד ולמה זה מתחבר עניין הבוצדם כי פה בעצם הארי מגלה שפילץ' הוא סקיב. יש את התיאור שהוא מוצא, אגב בקטע ממש לא יפה קורא לו את מה שיש לו על השולחן.

שיר: אבל זה קורע מצחוק, זה מצחיק ברמות כאילו קראתי את זה והייתי כזה, ואוו זה מצחיק, זה לא מצחיק לילדים וזה לא מצחיק לניינטיז זה פשוט מצחיק.

דור: כאילו שהוא קורא את הקורס של שצף קצף. אני אקריא פה קטע מתוך העלון הזה זה גם ממש מעוצב יפה כמו עלוני שקר שזה יפה.

" המכשף ד.ג. פרוד מהעיירה דידסברי מספר: "אישתי היתה מעקמת את האף על הכשפים החלושים שלי אך תוך חודש מיום שהתחלתי בקורס של שצף קצף הצלחתי להפוך אותה לעז, תודה לכם שצף קצף""

דור: עכשיו זה מצחיק, אבל בעייני הרמז הברור פה הוא כמובן לבעיות בתפקוד המיני. כלומר עניין הסקיביות זה איזשהו מחסור בליבידו, כלומר באנרגיית קסם במקרה הזה אבל ההקבלה פה בעיניי לעניין הליבידו והתפקוד המיני הוא מאד, מאד ברור. לכן גם כשפילץ' תופס את הארי קורא בזה, הוא לא אומר לו אני עכשיו אהרוג אותך או משהו כזה.

שיר: לא הוא רק אומר "לא קראת את זה, נכון? אל תקרא את זה".

דור: הוא מתבייש בעצמו והוא נבוך בצורה נוראית פשוט וזה באמת מקביל לזה שהארי מוצא אצלו כדורי וויאגרה או משהו כזה. וזה הכל מתקשר בעיניי גם למה הזכרתי את עניין הבוצדם? כי יש פה הרבה עיסוק בטאבו ובעיסוק בדברים של הגוף שאסור לדבר עליהם ושאנחנו לא מתעסקים בהם. עניינים של דם זה עניינים מאד רגישים וגם על אחת כמה וכמה עניינים של ליבידו ותפקוד מיני. זה דברים שלא מדברים עליהם בציבור ואם חושפים כזה משהו על בן אדם זה נחשב לחציה של קו אדום. כמו גם לפקפק בדם של מישהו ובמוצא שלו או משהו כזה. זה דברים שאסור לעסוק בהם והיא שוברת פה פרק אחרי פרק עניינים כמו מה מונע את העיסוק הזה בטאבו או מה יש לי בגוף שאסור לדבר עליו או שלא צריך לדבר עליו וזה מאד מעניין איך זה בא לידי ביטוי.

שיר: אני חושבת שזה גם, קודם כל חשוב לציין הספר הזה הוא ממש אנדרייטד. זה ספר כל כך כיפי הוא כל כך עשיר ואני מסכימה איתך בקשר לזה שגם כשאני קראתי את הקטע הזה הייתי כזה אוקיי זה וויאגרה, היא מפרסמת וויאגרה. אבל אני חושבת שיש כאן שני דברים שמבדילים את זה אני חושבת ושזה לא בהכרח, נכון אני מסכימה שחסרה לו אנרגיית קסם אבל אני חושבת שהלעג פה והסאטירה זה קטע סאטירי.

לי זה הזכיר את הפרסומות בערוץ הקניות שאתה רואה תמיד, אני זוכרת פרסומת לשעווה שראיתי שכאילו אומרים "נמאס לך להתעסק בכל הפתרונות הגרועים להסרת שיער" ואז רואים מישהי שכל הידיים שלה מלאות בשעווה והיא סובלת וזה הזכיר לי גם כל מיני ספרים כמו "למה גברים אוהבים ביצ'יות" או איך להשיג את זה.

דור: ספרי עצות גרועים כאלה.

שיר: בדיוק עכשיו מה הסאבטקסט של כל ספרי העצות האלה ושל כל המוצרים בערוץ הקניות? הם בסופו של דבר מתיישבים על רגש אנושי מאד, מאד בסיסי. אני חושבת שכולם ברגע מסוים לא רוצים להיות מי שהם. זאת אומרת לכולם יש רגע שהם מסתכלים וזה שוב מתכתב עם עניין הזהות שהוא מאד חזק בספר, הזה מי אני מול מי שאני רוצה להיות. כולם מסתכלים על מישהו באיזשהו שלב ואומרים אם רק הייתי הבן אדם איך הבן אדם הזה, איך פרגנו לו שהוא הבן אדם הזה ואני צריכה להיות הבן אדם המעפן הזה עם הבעיות האלה ועם הרגשות האלה ולמה אני לא יכולה להיות פשוט הוא שהכל פשוט לו תמיד?

ואני חושבת שהספרים האלה ההבטחה הכוזבת בהם והסיבה שהם קוסמים לכל כך הרבה אנשים ושהם מאד מצליחים שנים. אני בטוחה שאם ימצאו מגילות מימי יוון העתיקה תהיה שם מגילת עזרה עצמית של "נמאס לך שהסוס עם הכנפיים שלך לא מקשיב לך? נמאס לך להיות כזה אפס? בוא תעשה את זה ואת זה"

ואני חושבת שזה באמת מתיישב עם הרעיון הזה שמישהו שמבטיחים לו להיות משהו שהוא לא, שזה רעיון מאוד קוסם ומה שאני אוהבת שקורה פה שזה תקף בעולם הרגשי שלנו כמו בעולם הקסם. וזה אני חושבת מה שמבדיל אולי את הספר הזה מהרבה ספרי פנטזיה שפחות התחברתי אליהם, הדיוק הרגשי כאן. למרות שאנחנו בעולם בדיוני לחלוטין, הדיוק הרגשי הוא אחד לאחד. וכשאני קוראת על פילץ' שמתבייש בדבר הזה שהזמין את החוברת הזאת, אני חושבת וואו הוא רוצה להיות מישהו אחד, הוא חושב שיש את פתרון הקסם הזה שהוא יעשה ככה וככה.

דור: פתאום חשבתי על השילוב של מה שאני אמרתי ומה שאת אמרת זה הכי מזכיר קורסים לאומנות הפיתוי לגברים זה בדיוק כזה.

שיר: אויי נכון "רוצה להיות קוסם טוב יותר? לך למקגונגל ותגיד לה בואי יא מכוערת, תעזרי לי לבחור מתנה מזארה"

דור: זה בדיוק זה, זה פשוט מרכזים לאומנות הפיתוי הדבר הזה שזה בדיוק זה. כלומר זה גם שבוא תצליח יותר עם נשים, אבל גם בוא יש פה טריקים פשוט שאתה לא יודע, בעשרה צעדים אתה תהיה הגבר הכי זיין בהוגוורטס פשוט ותעשה קסמים על ימין ועל שמאל. יפה, אני שמח שפתרנו את זה.

שיר: אימוג'י של לחיצת יד אני מרגישה שאנחנו עושים עכשיו.

דור: את דיברת יפה מאד וזה דווקא מתקשר לנקודה שעלתה לי פה באמת במסיבת יום המוות וזה אנשים שנחשפים להיות אנשים אחרים. שזה גם חלק הרבה פעמים באמת נראה לי בתהליך התבגרות. כלומר, אנחנו מסתכלים על אנשים מסביבנו ואנחנו אומרים אני רוצה להיות כמוהו אני לא רוצה להיות כמוהו.

שיר: בגלל זה גם נראה לי הערצה אגב, זה רגש שיותר מזוהה יותר עם ילדים כי כשאתה ילד אתה רואה מבוגר ואתה אומר אני אהיה הוא, וכשאתה מבוגר אתה מבין אני לא אהיה הוא ובשלושים שנה שהיו לי על כדור הארץ יכולתי להשקיע אותם בלהיות ג'סטין ביבר, אבל אני לא . נשמע כאילו אני ממש מקנאה בג'סטין ביבר. אני באמת שומעת עליו המון, אני שומעת עליו מידי יום.

דור: אז רציתי להגיד בהקשר הזה לא על ג'סטין ביבר, על רוחות רפאים. כלומר מה שקורה באמת בפרק מסיבת יום מוות שניק כמעט בלי ראש מזמין את הארי וחבריו שיהיו אורחי הכבוד במסיבת יום המוות שלו.

שיר: כל כך מוזר.

דור: אבל זה גם שימי לב שזה קורה בהאלווין, זה יושב על איזה תמה שהם אוהבים לעשות, כן זה הלווין אז ברור שיש רוחות.

מה שרציתי אבל להגיד פה בהקשר על רוחות רפאים שמאד בלט לי פה, זה עד כמה רוחות רפאים הם בעצם אנשים תקועים, זה אנשים שלא מסוגלים להתקדם. כלומר, כל החוויה של להיות אדם חי של להתבגר ולהתגבר, זה באמת כלומר שאני כל הזמן אומר לעצמי וואי הייתי ככה עכשיו אני ככה.

אני לא סומך על בן אדם שאומר לי שהכי טוב הוא היה בתיכון ומאז הוא פשוט מאמץ את הדפוס שלו מהתיכון ואני הכי חושד באנשים שאני מכיר אותם מהתיכון ורואה איך הם בתור מבוגרים ואומר אוקיי הם פשוט נתקעו. זה דבר שתמיד אני מתרחק ממנו כמו מאש אנשים כאלה וזה רוחות רפאים בעצם. ניק כמעט בלי ראש מתוסכל מזה שהוא עדיין כמעט בלי ראש. והנה, שוב אפרופו עיסוק בגוף. לעומת הרוחות הרפאים כרותות הראש שמסוגלות לעשות טריקים שמרשימים את כולם, ניק הוא כמעט, זה אשכרה בשם שלו, שוב עניינים של אני לא אגיד שוב תפקוד מיני, תחשבו שיש לי איזה קיבעון בעניין, אבל ברור שהוא לא תפקודי והוא כבר מת 400 שנה והוא לא מסוגל לשחרר מזה. כי את מצפה שאחרי 400 שנה בן אדם יגיד אוקי, בסדר , עברתי את זה.

שיר: עברתי תהליך, יש לי טיפה ראש.

דור: וגם מירטל המייללת שאנחנו פוגשים אותה בהמשך. היא תקועה תמיד להיות הקורבן. בעצם היא עד כדי כך קורבן שאפילו הרמיוני שהיא הבן אדם עם הכי הרבה אמפתיה בכל העולם הזה שמוקף בסוציופתים. בעיקרון הרמיוני היא כמעט הבן אדם היחיד עם אמפתיה נורמלית וגם ברמה גבוהה.

שיר: שאפשר לקשר את זה לזה שהיא גדלה אצל מוגלגים שאין להם קסמים וכמו שהם צריכים כימיה, הם גם היו צריכים לפתח קודים חברתיים מוסריים כדי לתפקד.

דור: בדיוק. אז אפילו הרמיוני מנסה להתחמק ממנה. אם אפילו הרמיוני שהרבה פעמים נרמז שהיא לא הכי פופולארית בדיוק, אם אפילו היא לא רוצה להיות איתה ומתחמקת ממנה. שוב, מירטל ממש תקועה במצב כזה. במקרה הזה זה רוחות רפאים, אז כנראה שעצם מצבן הפיזי או הלא פיזי, המצב העקרוני שלהם הוא תקיעות. רוח רפאים לא יכולה לשנות את עצמה לעולם, היא חותמת בעצם אז היא לעד תשחזר בלי יכולת לשנות את ההתנהגויות הטובות והרעות שלה. אבל כמובן זה מסר מדהים על בני אדם שתקועים ולא מסוגלים לשחרר בעיניי.

שיר: אני אהבתי שניק כמעט בלי ראש מציע להארי לבוא ליום הולדת שלו והארי מסכים רק מאי נעימות. זה ממש זיקוק של רגש של ילד. שמישהו מבוגר, במקרה הזה בן לא יודעת 400 ומשהו שנה אומר לך, "הי רוצה לעשות את זה ואת זה?" ואתה לא רוצה ואתה כזה טוב בסדר, אז אני אבוא, הבטחתי אז אני אבוא.

דור: למרות שזה נראה לי גם החוויה שלי כאדם מבוגר, סיוט.

שיר: זהו, זהו כן אני חושבת שזה גם ממש מתכתב עם מה שאנחנו יודעים בהמשך על רוחות רפאים. יש המון עיסוק בספר הזה ובכל שבעת הספרים, כל שבעת הכרכים, במוות. יש לנו מצד אחד בספר הראשון את זה שמדברים על ניקולס פלמל ואת זה שהושמדה אבן החכמים. יש לו מספיק סם החיים כדי לסיים את כל משימותיו ואחר כך הוא הולך למות והוא הולך למות בטוב כי המוות זה הרפתקה שהיא חלק מהחיים.

ואז באמצע יש לנו את הרוחות רפאים שאנחנו מגלים בספר החמישי שמי שהופך להיות רוח רפאים זה בן אדם שפחד מהמוות. זאת אומרת היה בו משהו שלא היה מסוגל לחשוב על המוות כעל דבר שלם. עכשיו אשר גם לראות שהאנשים האלה נראים כאילו הם מתו בהפתעה, הם מתו כתוצאה מטראומה. גם מירטל המייללת, גם ניק כמעט בלי ראש. המוות הפתיע אותם, הם לא היו ערוכים אליו ולכן הם נתקעו בלימבו הזה. אני חושבת שהקיצון הקיצוני ביותר זה וולדמורט, שלא מוכן למות. בסוף אם מזקקים את הרצון שלו לשורה אחת זה לא למות, שזה רצון די פשוט אם חושבים על זה.

דור: כן, כולנו לא רוצים למות לכאורה, ואי אני אהפוך לרוח רפאים לגמרי, אני לא מסוגל.

שיר: כן? אני חושבת שאני אמות ממש זקנה וממש בסבבה, כזה בגיל .130

דור: זה מבעית אותי אבל לא נפתח את זה פה עכשיו מול כל המאזינים.

שיר: אבל וולדמורט אני חושבת שבאמת הוא הדוגמה לכמה שבמידה ואתה לא מוכן לשחרר מהחיים ואתה פוחד מהמוות בצורה הקיצונית הזאת זה מוציא את כולם מאיזון. זה מוציא את הכל מאיזון, את כל העולם מאיזון כי אתה עושה משהו שהוא נגד הטבע.

דור: כן, אני מסכים. אני רציתי גם להגיד משהו על הארי ומאלפוי פה ואיך רולינג לדעתי קצת הקדימה את זמנה באופן יפה. מאלפוי פה הוא אדם דוחה, כן? הוא קונה את קבוצתו בכסף, הוא מקלל חופשי, הוא טוקבקיסט עם פה ג'ורה, הוא איש נורא.

שיר: מעניין, חבל שאי אפשר להראות בועות דיבור של האדם שכל המאזינים חושבים עליו כשהם קוראים את מאלפוי.

דור: ואוו זה יכול להיות מדהים, על מי אתם חשבתם?

שיר: על מי אתה חושב ונוריד את זה בעריכה?

דור: אני לא, אני אפילו לא אעז להגיד למקרה שזה איכשהו יישאר בעריכה.

בכל מקרה אז רולינג לדעתי מאד הקדימה פה את זמנה כי שוב, הספר הזה נכתב בניינטיז. הניינטיז התקופה שפוקוימה כותב מאמר על קץ ההיסטוריה. הליברליזם ניצח, המלחמה הקרה נגמרה, המערב הוא מושלם. גם בבריטניה עצמה אגב זה תקופה של ספייס גירלס והם פותרים סוף סוף את מה שהיה להם שם באירלנד וחותמים על הסכם יום שישי הטוב וטוני בלייר שולט.

שיר: וגם פופ, פופ זה מוזיקה של שלום, פופ משגשג כשיש שלום.

דור: אנחנו בישראל קצת היינו ברע בגלל רצח רבין, אבל בגדול העולם בניינטיז, בטח בבריטניה הייתה תחושה של אנחנו הולכים לתקופה של שלום שגשוג, ליברליזם, מעכשיו הכל יהיה טוב. ורולינג פה מראה מאד יפה, אפשר להגיד דרך כל הרעים .אבל סבבה, וולדמורט זה רוע מיתי כזה. הרוע של מאלפוי הוא הרבה יותר יומיומי שהיום ב2020- אנחנו פוגשים אותו כל הזמן. שוב, כל אחד יש לו ברשתות החברתיות אנשים שהם מאלפוי מבחינתו. בניינטיז אני לא יודע עד כמה הרגשנו את זה. עכשיו אנחנו היינו ילדים, זה שאלה אם מבוגרים הרגישו את זה. אני לא יודע, תשאלו את ההורים שלכם.

שיר: אבל אני כן מסכימה איתך שהייתה איזושהי הדחקה כללית של נושא הגזענות שהיא ממש מציפה פה.

דור: של גזענות, של שוביניזם שעוד קיים. התחושה הייתה שבגדול הפמיניזם כמו שהוא בניינטיז ניצח. מאבק בגזענות כמו שהוא בניינטיז ניצח והכל יהיה טוב. רולינג מראה מאוד יפה דרך מאלפוי שהאנשים האלה עוד כאן והם איתנו והם לא הולכים לשום מקום וזה יתפוצץ לכם גם בפנים והיא צדקה. היום אנחנו נוכחים לדעת עד כמה היא צדקה.

משהו בהמשך אגב, שגם את דיברת דווקא תמיד בפרקים על זה שזה שעולם בלי מבוגרים, שהמבוגרים לא אחראים מספיק, הם מתנהגים כמו ילדים. וגם בספר הראשון דיברנו על מקגונגל שרוצה להחזיר לסנייפ סביב הקווידיץ' וזה שוב חוזר פה. בעצם אחרי גברת נוריס מאובנת וחדר הסודות נפתח ויש תחושה של קטסטרופה שמתחילה, אז מה עושים סנייפ ומקגונגל? מתחילים לריב האם יש להשעות את הארי ממשחקי הקווידיץ'?

אני קראתי את זה והייתי כזה, אתם אמיתיים?? התלמידים עוד לא יודעים מה זה חדר הסודות כ"כ, הם לא מבינים מה קרה. אתם, פרופסורים בהוגוורטס, האנשים הכי חכמים ומבריקים שאמורים תוך רגע להבין את ההשלכות של מה שקורה פה ואתם מתחילים בעצם לריב על איזה בית ינצח. אתם מתכננים את משחק הקווידיץ' הבא. בזמן שדווקא הארי, רון והרמיוני מתחילים לעשות את עבודות הבילוש שלהם תוך כדי, המבוגרים עסוקים בלריב על שטויות.

שיר: אני דווקא מבינה את זה כי אני חושבת הרי, בכל החזרות שאנחנו מקבלים את וולדמורט בהן, קורה משהו מבעית. חדר הסודות, מקגונגל יודעת מתי הוא נפתח וגם סנייפ, הם מכירים את הדבר הזה. סנייפ בכלל, אנחנו מבינים בהמשך, כנראה מאוד פחד מהשלכות של זה.

אבל זה סוג של מנגנון הדחקה שאתה בא ומתעסק בשטויות. אתה לא רוצה לדבר על זה שחדר הסודות נפתח, אז אתה מדבר על קווידיץ'. ובגלל שהילדים האלה, הם לא מסוגלים לתפוס את המציאות במלוא ממדיה, הרבה יותר קל להם לצאת למשימת הבילוש הקטנה הזאת כי הם לא יודעים כמה זה מפחיד.

אנחנו שוב, כל הזמן חוזרים לשאלה הזאת של אומץ. אז נכון שאנחנו כל הזמן מדברים על זה שאומץ זו בחירה. אומץ זה גם באמת דבר שאתה מסוגל לו אם אתה לא מודע להשלכות. אני משוכנעת שרוב האנשים, אם הייתה ניתנת להם, האנשים שעברו דברים מזעזעים בקרבות או בעינויים או כל דבר כזה. אם הייתה ניתנת להם בחירה כנה, באמת שזה פותח כבר שאלה מאוד גדולה. אבל לחוות את זה או לא לחוות את זה, מה הם היו בוחרים?

דור: שאלה אדירה.

שיר: ההגדרה של אומץ היא שטמונה כאן סכנה למשהו גרוע וזה בד"כ 50-50. אז אם אתה נפלת על ה-50 הפחות טובים וקרה לך משהו גרוע, עדיין היית בוחר להיות אמיץ? בפעם הבאה אתה שוב תהיה אמיץ? עכשיו זה דיון מאוד שטחי. אנחנו מדברים על לחוות טראומה.

דור: ז"א, הם כבר חוו את עלייתו של וולדמורט בעבר, אז הם פשוט מנסים,

שיר: אני חושבת שהרבה יותר קל ברגע שקורה משהו מזעזע, להתעסק במשהו קטן ופחות משמעותי כי זה גם מקטין את הדבר המזעזע. אתה נאחז ביומיום. אני חושבת שמאוד רואים את זה כל הזמן בקורונה. אנחנו מרגישים שקורה דבר נורא גדול. אנחנו מרגישים שיהיה ערך בוויקיפדיה לא קצר על התקופה הזאת ואנחנו נאלצים להיות ניצבים. ומה שמרגיע אותי כל הזמן זה להגיד, הנה, אבל אני הולכת למכולת, יש מכולת.

דור: כן.

שיר: אנחנו לא מדמיינים את היומיום הזה כשאנחנו קוראים על דברים נוראים שקרו בהיסטוריה.

דור: נכון.

שיר: וברגע שקורה דבר נוראי, אתה נאחז ביומיום ואז הכל טוב. אבל הארי, רון והרמיוני לא היו שם. מבחינתם זה אגדה, מבחינתם זה סיפור בלשי. אני חושבת שגם לכל אחד מהם יש מניע משלו ללמה הוא יוצא לחפש את חדר הסודות.

דור: נכון, אנחנו נדבר על זה בפרק הבא. דווקא עיסוק בהיסטוריה פה גם מאוד בלט לי. את הזכרת את זה. איך נקרא דברים בהיסטוריה? וזה מוביל אותי לנקודה הבאה שנראה לי שנקריא הפעם עוד קטע. אז הקטע שאני רוצה להקריא הוא מתוך שיעור תולדות הקסם עם פרופסור בינס, המורה להיסטוריה המשעמם. אגב, ייצוג מאוד לא פייר! בתור מי שעוסק בהיסטוריה, ייצוג ממש לא יפה אני חייב להגיד.

שיר: בניינטיז זה היה אחרת.

דור: כן, אז היסטוריה לא הייתה מגניבה. עכשיו היסטוריה זה של הקולים פשוט. מה שקורה פה בעצם זה שהרמיוני מנסה לבקש מפרופסור בינס שיספר להם על חדר הסודות. ואז הרמיוני פתאום מרימה את ידה ואז,

"העלמה גריינג'ר"

"אדוני הפרופסור, תהיתי אם תוכל אולי לספר לנו משהו על חדר הסודות?" אמרה הרמיוני בקול.

דין תומאס שישב עד אותו רגע בפה פעור לרווחה ובהה אל מחוץ לחלון נשלף בבת אחת מתוך התרדמה שלו. ראשה של לבנדר בראון עלה מתוך ידיה והמרפק של נוויל החליק מהשולחן. הפרופסור בינס מצמץ.

"נושא השיעור הוא תולדות הקסם", אמר בקולו היבש החלול. "אני עוסק בעובדות העלמה גריינגר, לא במיתולוגיה ואגדות". הוא כחכח בגרונו בצליל שנשמע כמו גיר שנשבר והמשיך.

בלה בלה בלה, בספטמבר של אותה שנה, ואז הרמיוני שוב מרימה את היד.

"סליחה אדוני, אבל אין זה נכון שאגדות מתבססות תמיד על עובדות"

הפרופסור בינס הביט בה בתדהמה כזאת שהארי היה בטוח שעד עתה שום תלמיד מעולם לא קטע אותו באמצע דיבור, לא בחייו ולא במותו.

אמר פרופסור בינס באיטיות "כן, ניתן לטעון דבר כזה אני מניח". הוא הציץ לעבר הרמיוני כאילו מעולם לא שם לב קודם איך נראה תלמיד. "ואולם האגדה שעליה את מדברת היא כל כך שערורייתית ואף מגוחכת"

ואז בעצם הוא מספר להם כן את כל הסיפור על חדר הסודות ושסלזאר סלית'רין לפי השמועות, הוא מחלק את הדברים שלו לשניים. עד כאן העובדות שסלית'רין לא היה מרוצה ממה שהאחרים חשבו והוא רב עם גריפינדור ועכשיו מגיעה כל האגדה על זה שהוא בנה את חדר הסודות.

שיר: אבל פורטל עומרי חיון אומר שהוא בנה חדר סודי ונשאר בו.

דור: בדיוק ואז בינס גם מתמלא בזעם על זה שהתלמידים שלו שואלים אותו שאלות.

ואז הוא אומר "מספיק עם זה, זאת אגדה! זה לא קיים! אין אפילו פיסת ראיה אחת לרפואה על כך שסלית'רין אי פעם בנה ולו ארון סודי לחומרי ניקוי. אני מתחרט על זה שסיפרתי לכם סיפור מטופש כל כך. נשוב עם כך להיסטוריה, לעובדות המוצקות האמינות המוכחות"

זה קטע יפהפה ומדהים שבו רולינג מציגה לנו בעיניי מה התזה שלה לגבי כתיבת היסטוריה ויש הרבה דיונים. היסטוריונים אוהבים לחפור על היסטוריוגרפיה ועל איך כותבים היסטוריה ואיך חוקרים היסטוריה. בינס מייצג את הגישה של מה שנקרא "פוזיטיביזם". כלומר, אני לומד היסטוריה אך ורק ממסמכים יבשים שאני יודע בדיוק מאיפה הם הביאו ואם הם חתומים מגורמים רשמיים זה מעולה, זה המקור היחיד, הנקי, האמין ביותר.

היה על זה למשל, אני אגיד דוגמא שאני חושב שאנשים יחסית מכירים – חקר השואה ואיך חוקרים את השואה.

שיר: בדיוק באתי להגיד!

דור: איך חוקרים את השואה? זו באמת שאלה. כי היה למשל היסטוריון מצוין בשם ראול הילברג, שהיה פוזיטיביסט כזה.

שיר: זה עם ה-4.5?

דור: מה 4.5?

שיר: שהוא אמר שיש רק 4.5 נספים.

דור: לא, לא היה סיפור כזה. הסיפור הוא שהילברג בשלושה כרכים ענקיים על חורבן יהדות אירופה, תיקנו! יצא לא מזמן בעברית לפני כמה שנים, כיף, כיף, כיף. הוא נוקט בגישה מאוד פוזיטיביסטית וזה ספרים שיצאו כבר בשנות ה-50. הוא אומר אני לא יכול ללמוד על השואה מעדויות של ניצולי שואה. למה? כי היהודים היו הקורבן פה, הם לא ידעו מה הולך, הם לא ידעו מה הנאצים מתכננים להם, אין להם מושג. אלה ששרדו עטופים בטראומה נוראית. זיכרונות של אדם ניצול שואה זה לא משהו שאתה יכול לסמוך עליו כי גם זיכרון של בן אדם רגיל אתה לא יכול לסמוך ובטח בן אדם שעבר כזאת טראומה נוראית. אני פשוט לא יכול להסיק מזה שום דבר. זה מעוות מדי, זה סובייקטיבי מדי, ואני לומד אך ורק מהמסמכים שהנאצים כתבו.

למי ששומע את זה פעם ראשונה, זה נשמע כאילו מנסה להצדיק את הנאצים. לא, לא. הייתה שואה והנאצים היו מרושעים והוא מדבר על כל מנגנון ההשמדה המחריד שהם בנו. הוא בטובים, הוא בצד שלנו. הוא גם היה יהודי לדעתי.

אבל בישראל מאוד כעסו עליו כי בדיוק באותן שנים, במיוחד בשנות ה-60' עם משפט אייכמן. מה הרגע שכולנו זוכרים עד היום באימג'ים של משפט אייכמן? את העדויות! ואת קצטניק מעיד ומדבר על אושוויץ כפלנטה אחרת ואז מתעלף. זה חומרים קשים. סליחה למי שמקשיב, אבל הנקודה היא שחקר השואה זו דוגמא מאוד טובה לזה שבוודאי בישראל, הגישה שלנו היא מאוד – אנחנו לא יכולים להישאר במסמכים.

תחשבו עד היום גם על המסעות לפולין. על זה שלוקחים אותנו לשמוע את העדויות. עדות זה משהו שברמה העקרונית אפשר אולי פחות לסמוך עליו, כי ממרחק הזמן דברים משתנים וזה נהיה בעייתי. לעומת זאת, הגישה של פרופסור בינס היא מסמכים בלבד.

הגישה של רולינג מקבילה יותר נראה לי לגישה שהיום יותר מקשיבים אליה וגם שוב, לא רק בחקר השואה, בכלל של חקר היסטוריה. אנחנו לא יכולים להסתמך רק על מסמכים, יש משקל גם לעדות שבן אדם מוסר, יש משקל לרגשות. צריך לעשות את זה אולי בזהירות ואפילו אגדות, אגב, היום יש תחום של חקר הפולקלור. גם מאגדה אתה יכול ללמוד משהו על הלך הרוח ואתה לא תתעלם מזה כשאתה חוקר היסטוריה בהכרח.

שיר: קודם כל, העניין עם המסמכים, יש אנשים עם אג'נדה שיצרו את המסמכים האלה. ההיסטוריה משרתת בסופו של דבר את מי שכתב אותה גם במובן התמים. אני חושבת, נגיד שאנחנו פורטים את כל המציאות למסמכים כמו שורות קוד. אז בסופו של דבר, ההיסטוריה של מי שמגיע לכתוב את שורות הקוד האלה, לא כולל אפילו ביקום הכי קטן ומצומצם שלי, אריתראים. שאני חיה איתם ושפעם אחת מישהו ניסה לגנוב לי תיק.

אז אם אני כותבת את ההיסטוריה שלי, אני כותבת כן, פעמיים אריתראי ניסה לשדוד אותי. אז לא, זו לא המציאות. מה עם העוני? מה עם זה שהם חיים בעוני? ההיסטוריה מראש מהמסמכים לא כוללת הכל.

דור: בדיוק, כי יש כל מיני קולות גם שהם מושתקים. זה מאוד יפה אגב, כי אני חושב שהיום רולינג נורא תציג את עצמה כאני לא עם כל הפוסט-מודרנה והעולם הלך רחוק מדי, זה הגישה שלה. אבל דווקא פה, הגישה שלה היא לגמרי פוסט-מודרניסטית.

שיר: אבל זה רק בגלל וזה מה שעצוב איתה, שכאן אני חושבת שהיא עדיין זכרה מה זה להיות עניה, מסכנה שיושבת בבית קפה וכותבת את הארי פוטר על מפיות. והיא עשירה יותר מדי זמן. ואין מה לעשות, כוח זה דבר שמשחית לא רק במובן שמשחית אותך במעשים ואתה מקיים את שוד הגז. זה גם משחית במובן שאתה נהיה ערל לב. אתה נהיה פחות אמפתי.

דור: לא חושב שהיא נהייתה מרושעת, היא לא רעה. היא נהייתה קצת קהת חושים.

שיר: משהו בה התקהה והיא רואה נגיד את כל הסיפורים עם הטראנסים ואומרת, מה הבעיה? מה יש לכם? מה אתן רוצות? זו הגישה שלה.

דור: מהרמיוני לפרופסור בינס ב-20 שנה. זה יפה. ורק רגע לפני שנסיים, אז בואו נקרא קטע אחרון שיסגור לנו את הפרק.

שיר: אוקי, אז אנחנו נקרא קצת מסוף הפרק האחרון שבו הרמיוני מספרת להארי ולרון על שיקוי שיכול להפוך אותך לאיך לא, למישהו אחר. נושא מאוד דומיננטי בפרקים האלה, שיקוי פולימיצי.

"זה הופך אותך למישהו אחר. תחשבו על זה, נוכל להפוך את עצמנו לשלושה מהתלמידים בסלית'רין. אף אחד לא ידע שזה אנחנו. מאלפוי בטוח יספר לנו הכל. הוא בטח משוויץ בזה בחדר המועדון של סלית'רין בזה הרגע וכל העניין זה למצוא דרך לשמוע אותו."

"הפולימיצי הזה נשמע לי קצת חשוד" אמר רון, מקמט את מצחו. "מה אם נתקע וניראה לנצח כמו שלושה מהסלית'רינים?"

"זה מתפוגג אחרי כמה זמן" אמרה הרמיוני ונפנפה בידה בחוסר סבלנות. "אבל החלק הקשה באמת יהיה להשיג את המתכון. סנייפ אמר שהוא רשום בספר שקוראים לו 'שיקוי השיקויים' והוא בטוח מוחזק במדור המוגבלים בספרייה. "

"הייתה רק דרך אחת להוציא ספר ממדור המוגבלים, באישור של אחד המורים. יהיה קשה להסביר למה אנחנו רוצים את הספר בעצם" אמר רון.

"אלא אם כן אנחנו מתכוונים להכין את אחד השיקויים שבו. אני חושבת," אמרה הרמיוני, "שאם נציג את זה כאילו אנחנו בעיקר מעוניינים בתיאוריה שמאחורי הקסם, יש לנו סיכוי כלשהו."

"אוי באמת, אף מורה לא ייפול במלכודת הזאת", אמר רון. "אלא אם כן הוא ממש מטומטם".

דור: ומי הוא אותו מורה מטומטם? נגלה בפרק הבא! בפרק הבא אנחנו נעסוק בפרקים 10, 11 ו-12. כלומר, המרביצן הסורר, מועדון הדו-קרב ושיקוי הפולימיצי. תודה רבה שיר.

שיר: תודה רבה דור.


16 views0 comments

Comments


bottom of page