הפרק הפעם מציף נושאים קשים להתמודדות: הצנזורה והשפעותיה, ההשלכות של פוסט טראומה והחשש של הקורבן שידבוק בו משהו מהתוקף שלו, פירוק הסולידריות בחברה שנמצאת תחת איום, הניסיון להצדיק את הרוע, ומה קורה לנו כשאנחנו נמצאים בגוף שאנחנו מנוכרים אליו. זה בכלל ספר לילדים?
פרקים לקריאה: 10. המרביצן הסורר 11. מועדון הדו קרב 12. שיקוי הפולימיצי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/07/2020.
קריין: אתם מאזינים לכאן הסכתים, כאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער-מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: והיום אנחנו נדון בפרקים 10, 11 ו-12 - המרביצן הסורר, מועדון הדו-קרב ושיקוי הפולימיצי. בגדול, מה שקורה בפרקים האלה - מתחילים ממש בחקירה להבין מי פתח את חדר הסודות, יש יותר האשמות כלפי הארי, והם גם מצליחים לרקוח את שיקוי הפולימיצי ולראות האם מאלפוי הוא היורש של סלאזאר סלית'רין, והתשובה היא,
שיר: נראה. אל תספיילר.
דור: נראה. לא נספיילר למי שפעם ראשונה שומע. אז נתחיל בהקראת קטע קצר שעלול להישמע לכם טיפה סתמי, אבל אתם תבינו למה אני מקריא אותו.
"הפעמון צלצל ולוקהארט קם על רגליו. שיעורי בית - כתבו שיר המספר איך הבסתי את האדם זאב מוואגה וואגה. מי שיחבר את השיר הטוב ביותר יזכה בעותק חתום של "אני הקסום". התלמידים התחילו לצאת מהכיתה. הארי חזר אל ירכתי החדר, שם המתינו לו רון והרמיוני. "מוכנים?" מלמל הארי. "חכה עד שכולם ילכו" אמרה הרמיוני בעצבנות. "בסדר". היא התקרבה לשולחנו של לוקהארט ובידה פיסת נייר. הארי ורון ניצבו מאחוריה. "אממ... פרופסור לוקהארט?" מלמלה הרמיוני. "רציתי להוציא את הספר הזה מהספרייה, סתם לקריאת רקע". היא הושיטה לו את פיסת הנייר, ידה רועדת מעט. "אבל העניין הוא שהספר נמצא במדור הספרים המוגבלים, אז אני צריכה מורה שיחתום לי. אני בטוחה שהוא יעזור לי להבין את מה שאתה מסביר לגבי רעלים עם פעולה מושהית". "אהה, שיחותיי עם שדים!", אמר לוקהארט, לקח את הפתק מידה של הרמיוני וחייך אליה חיוך רחב. "זה אולי הספר האהוב עליי מכולם, נהנית ממנו?". "הו, כן!" אמרה הרמיוני בהתלהבות, "כל כך מחוכם! איך שלכדת את האחרון ההוא עם מסננת תה". "טוב, אני בטוח שאף אחד לא יתנגד אם אני אתן לתלמידה הטובה ביותר בשכבה שלה קצת עזרה נוספת", אמר לוקהארט בחביבות, ושלף עט מנוצת טווס ענקית. "כן, הוא יפה, לא?", הוא אמר, מפרש לא נכון את הבעת הסלידה על פניו של רון. "בדרך כלל אני שומר אותו בשביל לחתום על ספרים".
עכשיו, כל הקטע הזה הוא כאילו קטע מאוד משעשע, כן? הם צריכים את הספר באזור המוגבל בספרייה כדי לרקוח את שיקוי הפולימיצי, והם צריכים אישור של מורה והם ישר חושבים "מי הוא אותו מורה מטומטם שיסכים? לוקהאט". עכשיו, כל הקטע הזה בקריאה ראשונה היה נשמע לי מאוד מאוד לא הגיוני מהבחינה הזאת של למה למען ה... זאת ספריית בית ספר, למה יש להם אזור של ספרים מוגבלים שזקוקים לאישור?
שיר: באמת, לא הבנת את זה?
דור: לא. בקריאה ראשונה אתה אומר "למה?", אם זה מוגבל אז שזה לא יהיה נגיש בכלל. כאילו, מה הרעיון פה?
שיר: אני אגיד לך מה עבר לי בראש כילדה כשקראתי את זה - אם זה מוגבל אז זה כיף יותר.
דור: יפה. זה ברור שזה כיף יותר, אבל אז אני שואל למה אתה שם משהו כיפי בספרייה? כלומר, משהו הציק לי פה. ואז חזרתי לזה והבנתי משהו בכלל על הנושא הזה של הגבלת ידע ואיך זה דווקא משרת את העניין הזה, ולמה זה כן נמצא בספרייה. כי בכל העניין הזה של צנזורה והגבלה אנחנו רגילים לחשוב כשמדברים על "הצנזורה", זה מוסד של הכנסייה בעצם, ואנחנו רגילים לחשוב על זה כמשהו מאוד חשוך, נכון? הייתה כנסייה מרושעת בימי הביניים והיא הגבילה את הידע. היא הטילה צנזורה על כל מיני דברים ועל חיבורים, והם היו נורא נורא רעים. עד ש,
שיר: זה חמוד שאתה אומר "אנחנו רגילים לחשוב על צנזורה", כאילו כשאומרים לאדם "צנזורה" מה שהוא חושב זה "אוי הכנסייה המרושעת הזאת".
דור: הכנסייה, נו, כשאנחנו חושבים על צנזורה, אפילו בימינו אנחנו חושבים על צנזורה כמשהו מאוד שבא להגביל את הידע.
שיר: שלילי.
דור: שלילי, נכון? משהו שמחסיר מאיתנו ידע. אבל יש מחקר ממש יפה של ההיסטוריון אמנון רז קרקוצקין, שהוא מדבר על כל הצנזורה שהכנסייה עשתה לדפוסים יהודיים במאה ה-16-17, עם תחילת עידן הדפוס, והוא מגדיר את הצנזורה בתור משהו אחר. זה לא עניין אך ורק של משטר מדכא שבא למנוע מאיתנו ידע, זה הצורך להתנהל עם ידע ובמיוחד אגב, עם ידע חדש. זה יותר מן מערכת יחסים כזו שיש ידע, ועכשיו אני שואל "מה אני עושה בכלל עם הידע הזה? על מי האחריות עליו? האם מותר לכתוב אותו ואם כן, למי מותר לקרוא אותו?" וכו'. כלומר, זה סיפור שהוא הרבה הרבה יותר מסובך וגם מאוד מאוד אירופאי, אגב, מהבחינה הזו. ורולינג לא קראה את מחקריו של אמנון רז קרקוצקין, אבל העולם שלה הוא מאוד עולם כזה, כלומר, זה עולם שבו יש ניהול של ידע וכוח. וזה גם מאוד מתחבר נראה לי לזה שהרמיוני היא הכוח הדוחף פה. זה מאוד בלט לי שמבין השלושה פה - הארי, רון והרמיוני, את אמרת בפרק הקודם שלכל אחד מהם יש מוטיבציה קצת אחרת לחקור את העניין, ובפרקים האלה שאנחנו מדברים עליהם היום, הרמיוני היא חד משמעית הכוח הדוחף. הארי אמנם נותן את האישור הסופי, כן?
שיר: מעצבן כרגיל.
דור: זה מעצבן מאוד שכאילו היא לא יכולה פשוט לעשות את זה לבדה, זה קצת מעצבן, אבל היא הכוח המניע והדוחף כי פה זה גבורה ואומץ לב שקשורים לידע, וזה מאוד הרמיוני.
שיר: זה אתגר אינטלקטואלי. גם זה מאוד מתואר, המצרכים שצריך לשיקוי פולימיצי זה מתואר כמו אפיה.
דור: כן.
שיר: זה הזכיר לי שכאילו לפעמים בזמן שהיה את הסגר אז לא הייתי נרדמת ב-03:00 בלילה והייתי כזה "אה אני אאפה משהו", ואז אתה קורא את המצרכים וכזה "אוקיי, זה יש לי, זה יש לי, זה יש לי... מאיפה אני אביא מקל וניל בשתיים בלילה עכשיו?", אני אצטרך לפרוץ למשרד של סנייפ.
דור: בפרקים הקודמים, איפה שסיימנו עם הקליף האנגר בפרק הקודם של ההסכת, אז בדיוק היה את הזה שהרמיוני אמרה ש"אם רק נציג את זה כאילו אנחנו מתעניינים בתיאוריה, אולי יתנו לנו", ואני חושב שהרמיוני באמת מתעניינת בתיאוריה. כלומר, היא רואה את זה כבאמת אתגר של להבין את הדבר המורכב הזה וזה מה שמניע אותה.
שיר: אני לא מסכימה, כאילו ברור שיש כאן אתגר אינטלקטואלי,
דור: לא, זה גם זה. אני מתכוון שזה גם זה. ברור שהיא גם רוצה לראות מה הסיפור פה ולעזור לפתור את העניין, זה מעורב פה, אבל העניין פה של פריצת גבולות הידע והשגת הידע והיחסים עם הצנזורה, זה מאוד...לכן היא הבולטת פה, יותר מהארי ורון.
שיר: אני חושבת שלא. אני חושבת שהסיבה שהיא הבולטת פה זה בגלל שבשורה התחתונה, יש ספר בהארי פוטר, כאילו יש ספרים שלא נכתבים. יש ספר מקביל להארי פוטר שלא נכתב, וזה "הרמיוני המהגרת התרבותית".
דור: הספרים החיצוניים, כן.
שיר: בדיוק. הרמיוני היא היחידה שחדר הסודות באמת מאיים עליה. הרמיוני היא בת של מוגלגים! חדר הסודות נפתח, גם זה לא סתם שהיא כל הזמן בדיאלוג עם מירטל המייללת. זאת אומרת, הרמיוני קרובה אליה, יש שם איזשהו משהו. זאת אומרת, לא רק סיפורית אני מתכוונת - בעצם ההתקרבות שלהן, למה הרמיוני הולכת לשם? היא הולכת לשם בגלל שזאת בת של מוגלגים שחיה בהוגוורטס, ואני חושבת שהרוח של מירטל המייללת מייצגת את הרוח של הרמיוני, את כל הפחדים שלה מלא להשתלב, גם כי היא מוגלגית, גם כי היא מכוערת, שהרמיוני בסרטים, שזה קצת צרב את הזיכרון, היא מאוד יפה, אבל בספרים היא לא מתוארת כבחורה יפה, היא מתוארת כבחורה ממוצעת מינוס, ילדה.
דור: כן, בספר הרביעי בנשף הם כולם בהלם שהיא כזו,
שיר: הורידה את המשקפיים,
דור: הופה.
שיר: ועשתה את הפן. אז אני חושבת שבסופו של דבר זה מתכתב גם עם הפחד שלה מלמות, וגם בגלל שחדר הסודות יותר מהכול, והבוצדמית וכל הקללות שנלוות לזה וכל הדבר הזה שמתעורר, הגועל הזה שמתעורר, זה בעצם מאוד מאיר את האחרות שלה. וברגע שבספר עד עכשיו היא כאילו סוג של ניצחה אינטלקטואלית על הדבר הזה, היא חייבת לבאר את זה בגלל שאני לא יודעת מה מאיים עליה יותר, האחרות שלה והניכור שלה בתוך העולם הזה וזה שהיא זרה והיא משתלבת היטב כי היא מאוד חכמה, או זה שהיא באמת חוששת לחייה. עכשיו, עוד דבר, הפרקים האלה אני חושבת זה הפרקים שהכי אהבתי עד כה לקרוא,
דור: הם מדהימים, כן.
שיר: בגלל שבאופן כללי בספר הזה יש עיסוק מדהים בפוסט טראומה. עכשיו, הארי הוא פוסט טראומתי. זה ספר ילדים, אז זה לא מדובר, אבל הארי זה תינוק שחווה שתי פוסט טראומות - פוסט טראומה אחת הוא ראה את אמא שלו נרצחת לנגד עיניו כתינוק, שהוא לא זוכר את זה אבל זה שקע לתוכו.
דור: אבל זה יושב עמוק.
שיר: וגם הוא חי בבית שזלזל בו, התייחס אליו כמו לזבל והיה אלים כלפיו במשך עשר שנים. מה שנקרא פוסט טראומה מורכבת. והעיסוק בספר הזה בפוסט טראומה הוא פשוט מהפנט. קודם כל, מדברים הרבה על זה שֿ"למה הארי פוטר הצליח?", וככל שאנחנו מתקדמים עם הספרים, אני מבינה שזה לא רק הסיפור הטוב והעולם והכתיבה היפה, זה גם זה שהיא באמת הצליחה ללכוד איזושהי אמת פסיכולוגית מאוד מאוד נכונה. והפרקים שאני הכי אהבתי היו הפרקים שמתחילים לחשוד בהארי שהוא היורש של סלית'רין.
דור: פרקים מדהימים, בבקשה.
שיר: אני אקרא קצת.
דור: תקריאי קטע.
שיר: אז מה שקורה זה שאנחנו מדלגים קדימה לפרק מועדון הדו קרב בעמוד 203. מה שקורה זה שמאלפוי והארי בדו קרב, ומאלפוי יורה מהשרביט שלו נחש. אז אנחנו נקרא.
"קצה השרביט של מאלפוי התפוצץ. הארי הסתכל המום שעה שנחש שחור ארוך התפתל מתוכו, צנח בכבדות על הרצפה ביניהם, והזדקף, מוכן להכיש. צרחות בקעו מן הקהל וכולם מיהרו להתרחק, מפנים את הרחבה. "אל תזוז, פוטר", אמר סנייפ בקול משועמם, והיה ברור שהוא נהנה לראות את הארי עומד בלא ניע, מביט לתוך עיניו של הנחש הכועס. "אני אפטר ממנו". "תרשה לי", צעק לוקהארט. הוא נופף בשרביטו לכיוון הנחש, וקול נפץ גדול נשמע. הנחש, במקום להיעלם, עף שלושה מטרים באוויר וצנח בחזרה על הרצפה בחבטה עזה. נזעם ומלחשש בכעס, הוא זחל היישר לכיוונו של ג'סטין פינץ' פלצ'לי, והזדקף שוב, חושף את ניביו, מוכן להכיש. הארי לא ידע מה בדיוק הביא אותו לעשות את זה. הוא אפילו לא היה מודע לכך שהחליט לעשות את זה. כל מה שידע הוא שהרגליים שלו נושאות אותו קדימה, כאילו הוא על גלגלים, ושהוא צועק כמו מטומטם: "עזוב אותו!", ובדרך נס ללא כל הסבר, הנחש נפל על הרצפה, רגוע כמו צינור השקייה שחור עבה, עיניו נישאות כעת אל הארי. הארי הרגיש שכל הפחד שלו התפוגג. הוא ידע שהנחש לא יתקוף אף אחד עכשיו, אבל מאין לו הביטחון הזה? הוא לא היה מסוגל להסביר. הוא הפנה את מבטו אל ג'סטין וחייך, מצפה לראות על פניו הבעה של הקלה או בלבול, או אפילו תודה, אבל בהחלט לא הבעה של כעס ופחד. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" הוא צעק, ולפני שהארי הספיק להגיד משהו, ג'סטין הנסער פנה ויצא מהחדר. סנייפ פסע קדימה ונופף בשרביט שלו, והנחש נעלם בעננה של עשן שחור. גם סנייפ הסתכל על הארי במבט מפתיע. זה היה מבט ערמומי ומהורהר, שלא מצא חן בעיניו של הארי. הוא גם התחיל לשים לב ללחשושים מדאיגים שבקעו מכל עבר, ואז הוא הרגיש יד מושכת בגבו. "בוא", אמר קולו של רון באוזנו. "זוז, קדימה כבר".
עכשיו, זה קטע, אני חושבת שזה בטופ 5 של הקטעים שהכי אהבתי בספרים, בגלל שהארי מגלה שהוא יודע לדבר עם נחשים. עכשיו, זה מרפרר לנו ישר לספר הראשון, שהוא גורם לנחש לתקוף את דאדלי. אבל אני חושבת שהקטע הזה עוסק קודם כל בפוסט טראומה, כמו גם כל הדבר הזה. מה שקורה מהשנייה הזאת, וגם קצת קודם - חושדים בהארי שהוא פתח את חדר הסודות ושהוא איבן את כל האנשים האלה. עכשיו, החשד הזה מתעורר לכאורה בגלל שהארי מאבן את החתולה של פילץ' ובגלל שהוא מאבן את הילד עם המצלמה.
דור: את קולין קריווי.
שיר: את קולין קריווי. ששניהם מציקים לו, אז אנחנו אומרים "אוקיי, אפשר לחבר את הנקודות, פלוס הוא מדבר עם נחשים כמו סלאזאר סלית'רין וזה מאוד מאוד מפחיד". אבל אני חושבת שהדבר החכם שרולינג עושה פה, זה שהחשד בהארי לא מתעורר בגלל הדברים האלה. החשד בהארי מתעורר עוד קודם, בגלל שהארי שרד טראומה מזעזעת, ואנשים ששורדים פוסט טראומה, והדוגמה הכי טובה היא ניצולי שואה, ששורדים דבר קשה - בסביבה הכללית יש חשדנות מאוד גדולה כלפיהם של "איך שרדתם את הטראומה הזאת?"
דור: בטח שיקרתם, בטח עשיתם משהו נורא ואיום.
שיר: על ניצולי שואה זו ממש הייתה הסטיגמה - בטח שיתפתם פעולה. ועד משפט אייכמן בעצם אנשים הסתכלו עליהם ככה. עכשיו, אני חושבת שאנשים מתסכלים עליהם ככה גם בגלל שזה לא נעים כל כך לראות אדם ששרד טראומה, כי הוא מזכיר לך את הטראומה. הוא מזכיר לך שדבר כזה יכול לקרות בעולם. אף אחד לא רוצה ללכת ברחוב ולראות את הארי עם הצלקת על המצח שלו ולחשוב "אה, נכון, היה פה פעם קוסם אפל שניסה לרצוח תינוק. זה היה לפני 15 שנה אבל,"
דור: הוא עדות חיה להיסטוריה הנוראית.
שיר: בדיוק. אז קודם כל עניין החשדנות בהארי אני חושבת שזה מתפרץ לדלת פתוחה. זאת אומרת, אני חושבת שתמיד, מהספר הראשון, היחס העודף שהארי מקבל כגיבור הוא מראש היה דו משמעי, בקטע של "איך שרדת את זה? היית ילד", זאת אומרת, יש שם את השאלה הזאת. ועכשיו כשזה מחמיר זה צף. זאת אומרת, עכשיו כשיש מצב חירום, זה ברור שהארי הוא האשם המיידי, בגלל שהארי כבר שרד טראומה כזאת. ואני חושבת שיש טקסט מאוד יפה שאחד האנשים מהפלפאף אומר, שהוא אומר "ברור שוולדמורט רצה להרוג אותו, הוא רצה להרוג את הקוסם האפל השני בכוחו".
דור: היותר אפל, אפילו.
שיר: היותר אפל ממנו, ואם הוא הצליח לנצח את וולדמורט, זה רק בגלל שהוא קוסם כל כך אפל. עכשיו, אני חושבת שהבלבול כאן הוא בגלל שטראומה זה דבר אינטימי, שזה דבר נוראי להגיד, אבל זה דבר מאוד מאוד אינטימי. ושוב אני חוזרת לשואה, לאיוואן האיום - שרואים בסרט שלו בנטפליקס,
דור: או, איזה דוקו!
שיר: כן. ורואים שהמשפחה שלו, שכאילו אומרים על מישהו, מה השם שלו בארה"ב היה? ג'ון?
דור: ג'ון משהו, כן. ג'ון דמיאניוק.
שיר: ג'ון דמיאניוק. אז אומרים שהילדים, כאילו באו לא יודעת המוסד או וואטאבר ואמרו "זה איוואן האיום. מצאנו את הבנאדם, אנחנו מביאים אותו למשפט בארץ", כמו שעשו במשפט אייכמן. הוא גם היה מזעזע. למי שלא מכיר את הסיפור, הוא היה יותר גרוע מאייכמן. הוא באמת חולל זוועות, אי אפשר להגיד שהוא היה פקיד. הוא לא היה בורג קטן בשום עולם. אם משפט אייכמן היה קצת משפט ראווה - זה לא היה משפט ראווה!
דור: זה אדם סדיסט, כן, זה נורא.
שיר: זה פשוט אדם סדיסט... שהשתחרר. ואני חושבת שהחלק המעניין היה, בשבילי לפחות, שהילדים שלו אמרו "אבא שלנו הוא מקסים והוא מעולם לא הרים עלינו יד!", איך אדם שמעולם לא הרים יד על הילדים שלו, אפשר לומר, אני לא אפרט את הזוועות כאן, אבל שעשה דברים כל כך מזעזעים? ואני חושבת שהחלק שאני הכי הצטמררתי ממנו זה שאחד הניצולים מספר את כל מה שאיוון עשה לו, ואז שואלים אותו " והבן אדם שאתה מזהה כאיוואן נמצא פה בחדר?", אז הוא אמר "אני צריך לקום ולהסתכל". והוא קם לדוכן הנאשמים, והוא מסתכל עליו, ואיוואן הבן של זונה הזה מושיט לו יד!
דור: מושיט לו יד! יואו איזה חרא!
שיר: נאצי! אין נאצי מזה!
דור: זה מבחינתי היה הרגע שהוכחה אשמתו.
שיר: ממש! "מה נאצי בעיניך" סטטוס בפייסבוק של אורטל בן דיין מהשואה. בקיצור, ואז הניצול שואה מסתכל עליו בבוז, ואומר לו "זה הוא. זה הבנאדם!", וכאילו רואים שבנאדם שגרם לך טראומה כזאת, זה אינטימיות שהילדים שלו לא מכירים! הוא ראה חלק בנשמה שלו שהילדים שלו, שזה האנשים שהוא יצר וטיפח, לא מכירים. זאת אומרת, בטראומה יש משהו מאוד מאוד אינטימי. מזעזע, מחליא. זה גם חלק ממה שמגעיל בהרבה סוגים של טראומות, שזה אינטימי. אתה מכיר בנאדם בצורה שכזה "וואי, היינו ממש קרובים".
דור: בצורה שאף בנאדם אחר לא מכיר אותו.
שיר: וזה מזעזע. ואני חושבת שהאנשים שמבחוץ, קודם כל הם מרגישים את זה, וזה משהו שנשאר בך. ואני חושבת שאחד הסממנים של פוסט טראומה זה שאתה קצת לומד לדבר את השפה. והלחשננית זה כאילו הנה דבר מהטראומה, אנחנו מגלים את זה אחר כך, שדבק בהארי. בגלל זה הוא יודע לדבר לחשננית, בגלל שהוא שרד את וולדמורט שהיה לחשנן בעצמו. ואני גם חושבת שמעניין לראות בפוסט טראומה ובאופן כללי בכל הסיפור הזה, שבאיזשהו שלב הארי אומר "אוקיי נכון, אני יודע לדבר עם נחשים, וגם סלית'רין ידע לדבר עם נחשים, אבל אני לא צאצא שלו", ואז הרמיוני אומרת לו בכאב מאוד גדול "תראה, יהיה מאוד קשה להוכיח את זה", ואנחנו לא באמת יודעים את זה, הוא חי לפני אלף שנה. לאורך כל הספר אנחנו מדברים המון על זהות, אני מדברת המון על זהות, בספר השני, בגלל שזה מאוד נוכח. ואני חושבת שהארי בעצמו לא יודע אם הוא לא היורש של סלית'רין. וזה לא סתם הוא מציין את זה ש"אני כן גרמתי לנחש לתקוף את בן דוד שלי אבל לא ידעתי שאני עושה את זה, לא ידעתי שאני קוסם עדיין". ואני חושבת שזה מאוד נוכח שהארי בעצמו שומע קולות. מה אם הוא פותח את חדר הסודות בלי לדעת? וזה עוד סממן מאוד עצוב של פוסט טראומה. זאת אומרת, יש האמת סרט דוקו נורא נורא יפה שנקרא "טריפ של חמלה". זה דוקו שעוקב אחרי ניסוי של פסיכולוגים קליניים שנתנו למטופלים פוסט טראומתיים שלא הצליחו להתקדם או להחלים, אני לא יודעת מה המונח הנכון כאן, במסגרות הטיפוליות הרגילות - נתנו להם MDMA והכניסו אותם לחדר טיפולים. עכשיו, תכלס באתי להגיד שזה אמנם לא מה שעושים עם MD בדרך כלל, צריך ללכת למסיבה, אבל לא - זה נשמע הרבה יותר טוב מללכת למסיבה בשבילי, לעשות MD ולהיות עם פסיכולוגים בחדר. ואחד הסיפורים שם זה סיפור של מישהו שכשהוא היה בן 18 אבא שלו אנס אותו. כשהוא היה בן 18! והוא היה חייל, והוא היה בקרבי והוא היה באיזה יחידה מובחרת, והוא פשוט קפא והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ונתנו לו את ה- MD אחרי כמה פגישות של טיפול, ורואים שזה מה שנקרא במסיבה "עולה לו". והדבר הראשון שהוא אמר כשזה עלה לו, שזה פשוט שובר לב, הוא אמר "הבת שלי פוחדת ממני. הבת שלי פוחדת ממני".
דור: וואו.
שיר: זאת אומרת, הוא אוטומטית שם את עצמו במקום,
דור: של אבא שלו.
שיר: של התוקף. ואז הדבר השני שהוא אומר, מתי שיותר נפתח לו, אני מניחה, זה "גבריות זה דבר טוב, זה דבר טוב. זה לא דבר רע. אני לא צריך לפחד מזה", שמה הצד השני של המטבע? "גבריות זה דבר רע ואני מת מפחד מזה, והבת שלי פוחדת ממני". זאת אומרת, אני חושבת שחלק מה... אני לא חושבת, חלק מהפוסט טראומה זה הפחד הנוראי שהדבר הזה נגע בך ועכשיו אתה הדבר. וזה מאוד נוכח בכל ההתמודדות של הארי עם הדבר הזה. והלחשננות, ואיך שגם מסתכלים עליו עקום, זה כאילו הסימון החיצוני לזה. ואז גם כולם שם מסתכלים עליו באמת כמו שהסתכלו על ניצולי שואה כשהם חזרו לארץ, של "איך שרדת את זה? אתה בטח בנאדם ממש זבל".
דור: כן, בטח הכול זה שקר.
שיר: בטח כאילו, אני לא רוצה להגיד מה אמרו על ניצולי שואה כי זה,
דור: כן, נורא ואיום.
שיר: לא יפה.
דור: עכשיו, קודם כל זה ניתוח מהמם ואני מסכים איתו מאוד מאוד. אני חושב שהצד הנוסף שלו, של להסביר את מה שקורה פה, כלומר, אני קורא בכלל את כל מה שקורה בפרקים האלה בעקבות הפתיחה של חדר הסודות - מתוארת פה חברה במשבר. זו חברה שהסולידריות שלה פשוט הולכת ומתפוררת. אגב, מאוד מרגיש לי כמו מה שקורה עכשיו בתקופת הקורונה פה בארץ, כן?
שיר: אני לא מאמינה שאנחנו חיים את זה!
דור: שכל הקיטובים וכל הסחלה רק עולה וצף כי אגב, זה מה שדברים רעים עושים. כלומר, הם לא מגבירים את החמלה והאהבה והסולידריות - לא, כשמשהו רע קורה זה רק מציף את כל שאר הדברים הרעים. וזה מה שקורה לגמרי בהוגוורטס. עכשיו, זה קורה משני כיוונים. הצד היותר ברור של העניין זה שהסלית'רינים הם הרבה יותר מגעילים והרבה יותר גזענים. כלומר, הם הרבה יותר מרושעים. זה כאילו האובייס, נכון? ברור שדבר כזה קורה להם. אבל גם היחס של הפלפאף ורייבנקלו כלפי כל מה שקשור בסלית'ריניות נהיה רע על גבול הגזעני. כלומר, זה בלט כבר נראלי במשחק הקווידיץ' או משהו כזה, שגם רייבנקלו והפלפאף בעד גריפינדור. כאילו מה אכפת לכם בעקרון? אבל לא, "אנחנו גם שונאים אותם", סבבה. אז נגיד, אוקיי, מאיזשהי בחינה. אבל גם בהמשך, זה מאוד מאוד בולט מתי מתחילים לחשוד בהארי? כשהוא מגלה, התכונה הלחשננית, היא תכונה סלית'רינית. היא תכונה של "הרעים". כאילו, למה? זה שבנאדם מדבר עם נחשים זה לא אומר שהוא בהכרח אוחז באידיאולוגיה של לא יודע,
שיר: של הנחש.
דור: של הנחש עצמו. אבל אנחנו כבר רואים פה בעצם סוג של גזענות. כלומר, יש גם דעות קדומות כלפי הסלית'רינים. ומניחים שאם יש לך אפילו משהו שקשור בהם, במקרה הזה איזשהו קשר עם נחשים, אז זה אומר שאתה אוטומטית רע, ואתה אוטומטית היורש של סלית'רין ואתה רוצה לרצוח את כל האנשים שהם איכשהו קשורים למוגלגים או משהו כזה. וזה בדיוק העניין של חברה במשבר וחברה שמאבדת את הסולידריות שלה, כי בסוף מה אמרו להארי? זה כמו לבוא לבנאדם ולהגיד לו "אתה מדבר בח' וע', אז בטח יש לך תכונות כאלה - א', ב', ג'".זה בדיוק זה. בגלל שהוא מדבר באופן מסוים אז מניחים עליו מיד "א', ב', ג'".
שיר: לי זה הזכיר יותר בנאדם שמדבר ערבית, כי זה ממש שפה אחרת.
דור: אבל גם ח' וע' מתקשר בסוף לערבית, כן?
שיר: נכון.
דור: זה גם שיקוף של זה בסוף. עכשיו, זה כבר מגיע באמת לרמות, אפרופו תקופת הקורונה עכשיו, זה כבר מגיע באמת לרמות הזויות. כאילו, שוב, את אמרת את זה מקודם, שחושדים ואומרים "אבל רגע, הארי שרד את וולדמורט", אז בונים פה איזושהי תיאוריה מוזרה ש"לא, בעצם וולדמורט רצח תינוק בן שנה כי הוא ידע שהוא יהיה יותר אפל ממנו" וכזה, בנאדם אתה מקשיב לעצמך?! כאילו, בוא תדבר איתי על אנטנת ה-G5 תכף, סבבה? זה כבר נסחף למחוזות של אבסורד. עכשיו, למה זה קורה? ארני מקמילן מהפלפאף שחושד בהארי, הוא לא רשע.
שיר: אני אף פעם לא יודעת אם השמות שאתה אומר זה הולך להיות חוקר יהדות או דמות בהארי פוטר.
דור: (צוחק) ארני מקמילן הוא לא רשע. הוא גם לא כזה טיפש, ובהמשך הספרים הוא גם לגמרי בצד של הטובים והוא כזה בצבא דמבלדור וכל זה. אבל מה שקורה זה שהוא פשוט פוחד! קורה משהו מבעית, חדר הסודות נפתח, יש יצור שאף אחד לא יודע מהו ושרוצח תלמידים. כמו קורונה אגב, שאף אחד עד עכשיו לא יודע להגיד מה זה בדיוק הקורונה, עד כמה באמת היא הורגת או לא הורגת, עד כמה היא מדבקת או לא מדבקת, מה ההשלכות? אנשים שחלו בקורונה ונרפאו עכשיו אנחנו מגלים שיש להם עוד דברים שהם סוחבים, ומיום ליום יש כל מיני דברים שמתגלים, וזה מפחיד!
שיר: זה החלק הכי מפחיד, שאתה לא יכול לבוא לרופא והוא יגיד לך "כן, זה יקרה וזה יקרה", הוא פשוט אומר "אני לא יודע. פשוט אל תקבל את זה".
דור: וכשאתה לא יודע דברים, זה פתח לקונספירציות, אבל מעל הכול זה פתח לפירוק של החברה מבפנים. וזה מה שעובר על הוגוורטס לאורך הספר השני - פירוק של הסולידריות.
שיר: זה מתחבר לי גם לעוד דבר שקורה בהמשך של הספר הזה. קודם כל, אני חושבת שהחלוקה הזאת של העולם, החלוקה הדיכוטומית הזאת של "זה סלית'רין וזה רע ואסור לנו לגעת בכל דבר שקשור לסלית'רין, ואם יש בהארי תכונה של סלית'רין, אם הארי נגע בדבר, אז הארי נגוע, והארי הוא מהרעים עכשיו", ואני חושבת שהחלוקה הזאת של העולם היא בעיקר נועדה לעשות סדר. וזה מתקשר גם לזה שמספרים לנו בהמשך שתלמידים התחילו ממש להאמין באמונות טפלות.
דור: כן!
שיר: הם קונים קמעות, הם קונים שומים וכל מיני דברים כדי להגן על עצמם מהמפלצת הזאת. ואני חושבת שזה באמת תיאור מאוד יפה על איך מתי שאתה נמצא בכאוס, העולם נמצא בכאוס, אתה חייב לתת לעצמך כל מיני קביים, כל מיני פיגומים, כדי להאמין שאתה תהיה בסדר. זאת אומרת, זה עושה איזשהו סדר. ואני חושבת שרואים את זה גם המון פעמים, טוב, היום זה יום הפוסט טראומה שאני מדברת בו אבל רואים הרבה פעמים דווקא אצל נשים שמאשימות, עושות האשמת קורבן לנשים שחוו הטרדה מינית או אונס, אז הן תמיד אומרות "זה בגלל איך שהתלבשת". עכשיו, הן לא אומרות את זה, אני רוצה להאמין, כי הן סתומות. הן אומרות את זה בגלל שהמוח שלהן אומר "יש רציונל. העולם הוא לא כאוטי ודברים פשוט נוחתים עלייך מהשמיים".
דור: כן, אין מצב שדברים רעים יקרו לך ככה סתם.
שיר: "הן התלבשו ככה אז זה קרה להן!", זה כאילו זה ועוד זה שווה זה, זה משוואה. ואני חושבת שזה באמת, שוב, דיוק מאוד מאוד יפה של הדברים שאנחנו צריכים לעשות כדי ליצור סדר בעולם שלנו. יש כאן שוב דיוק פסיכולוגי מאוד גדול, ולכן כל כך עצוב לי ששונאים את הספר הזה.
דור: הוא ספר מדהים.
שיר: זה ספר מדהים!
דור: מעולה. ואגב, גם העיסוק שלנו פה באמונות טפלות הוא מאוד מאוד מעניין. זה מעניין שזה מוגדר בתור "אמונה טפלה", כי בעצם הרבה מהדברים שהקוסמים עושים על אמת, אני חושב שבעיניי מוגלגים מהצד, זה פשוט יכול להיחשב באמת בתור סוג של "אמונה טפלה". כלומר, אמונה שיש כוחות קסם ומשהו כזה.
שיר: יש גם ממש אפילו בספר הראשון, מתי שסנייפ לא מנתק את העין שלו מהארי, אז הרמיוני או רון אומרים "זה עין הרע".
דור: נכון.
שיר: אני מזהה את זה עכשיו. אתה אומר "זה דבר מהעולם שלכם שלכם יש משמעות לזה, ואצלנו הוא התרוקן ממשמעות וזה סתם נהיה אמונה טפלה".
דור: נכון. אבל הנה, אז גם בעולם הקוסמים יש עוד דברים שלא ברור לגמרי עד כמה הם משפיעים ועד כמה הם לא. זה היה רגע יפה שבו רולינג מכניסה אותנו למן שיח על המרחק בין העולם שלנו, האמיתי, לעולם הקסום, ומה היחסים ביניהם. אני אהבתי את זה מאוד.
שיר: גם אני.
דור: מה שגם מאוד בלט לי פה, אני רגע רוצה גם לחזור שנייה לעלילה עצמה ושוב כל הזמן חוזר לי פה הספר השני מול הספר הראשון. הם מאוד קשורים אחד בשני ולא בכדי. יש פה איזו קפיצת מדרגה בכל ההתנהגות בכלל של הארי, רון והרמיוני, ובנועזות שלהם. עכשיו, אני יכול לפתור את זה ולהגיד שאוקיי, בספר הראשון פשוט היה צריך המון המון אקספוזיציה, ותשימו לב שהעלילה בו מתחילה בשלב די מאוחר.
שיר: ברבע האחרון. אפילו לא בשליש האחרון, אלא ברבע.
דור: משהו כזה, כן. בשלושת הפרקים האחרונים פתאום יש התקדמות מטאורית של עלילה ואוקיי, סבבה, שם המעשה הנועז האמיתי שלהם זה שהם נכנסו שם וניסו להציל את אבן החכמים. ופה, כבר מאמצע הספר, אפילו טיפה לפני, מתחילת-אמצע הספר, הם מאוד נועזים. הם עוברים על איזה 7000 חוקים של בית הספר בדרך, פרסי גם מאשים אותם שהם עושים כל מיני עבודות בילוש, הם עושים שיקוי פולימיצי שזה שיקוי סופר מורכב, הם מתחזים לתלמידים אחרים - יש פה איזושהי עליית מדרגה מצד אחד. כלומר, רולינג ממש מכניסה אותנו פה למשהו שמתגלגל מאוד מאוד מהר ומאוד סוחף. מצד שני, היא בונה מאוד יפה בעלילה שלה הפוגות קומיות יפות כאלה. זה ספר שכבר אמרתי עליו, הוא הרבה יותר מצחיק, דרך לוקהארט בעיקר. וגם פה, זה שיש את כל המועדון דו קרב, ואת כל הדו קרב בין לוקהראט לבין סנייפ, שזה אגב רגע ממש מקסים ויפה שבו נראה לי הקורא פעם ראשונה מוצא את עצמו בצד של סנייפ. כי פתאום גם כזה לנו וגם לסנייפ ברור שלוקהארט אידיוט, ואנחנו מזלזלים בו נורא, וזה ממש כיף שפתאום יש איזה מורה שקצת מעמיד כזה את לוקהארט במקום ומשפיל אותו מול תלמידים בעצם.
שיר: גם מסבירים בפרקים האלה איך לוקהארט התקבל בכלל, שהוא היחיד שרצה. הוא היה המועמד היחיד. כי אתה אומר "אין מצב שדמבלדור לא קלט!", אז הוא קלט, פשוט הוא היה צריך שיסגרו לו את הפינה הזאת.
דור: ואגב, למה לוקהארט היחיד שהסכים? מה שאמרנו מקודם, כי יש אמונה טפלה על תפקיד המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. זה האגריד מסביר להארי, שיש אמונות טפלות. כלומר, נראה שקוסמים, אולי באמת מתוקף היותם קשורים בתוך עולם הקסם, שהוא מלכתחילה כמו שאמרנו עולם לא רציונלי במובן הזה שאכן חוקי הלוגיקה לא עובדים בו, אז יש גם הרבה יותר מרחב לאמונות טפלות שמשפיעות על שוק התעסוקה אשכרה.
שיר: אבל רגע, אני פספסתי את זה, האמונה הטפלה זה שאף אחד לא מחזיק מעמד מעל שנה, כן?
דור: כן, שזה תפקיד שעושה מזל רע ויעשה לך משהו רע.
שיר: אז הוא אמר "אני אנצח את זה בגבורה"? או שהוא אמר "יעיפו אותי גם ככה אחרי שנה"?
דור: לא ברור מה לוקהארט חשב כשהוא קיבל את התפקיד.
שיר: אהה, אוקיי, פשוט אף אחד אחר לא רצה.
דור: אנחנו פשוט יודעים למה הוא היחיד שרצה, שהגיש מועמדות.
שיר: אוקיי. יש רגע מאוד יפה אחרי שהארי, שוב, זה מאוד נוגע ללב כי לאורך כל הפרקים האלה הארי מוצא את עצמו שוב ושוב, והיא גם בונה את זה בצורה שזה ייראה אמין, במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זאת אומרת אם הוא מאבן קודם כל את החתולה של פילץ' ואחר כך את הילד שמציק לו, אז אחר כך הוא מגיע והוא רואה את... לא הוא מאבן, אבל אם משהו מאבן, אחר כך הוא מגיע והוא רואה את ג'סטין מאובן יחד עם ניק כמעט בלי ראש. כאילו, איזה מסכן! איזה חרא. ואז מקגונגל לוקחת אותו למשרד של דמבלדור. עכשיו, בגלל שאנחנו כבר קראנו את הספרים, דמבלדור הוא דמות מאוד אינטימית עבורנו בקריאה ה-200, אבל אני חושבת שזאת הפעם השנייה או השלישית...השנייה,
דור: כן, שהארי מדבר עם דמבלדור.
שיר: שהארי ממש מדבר עם דמבלדור, והוא גם מגיע למשרד שלו. ובמשרד יש רגע, שוב, מאוד יפה ונוגע ללב, שהארי שם את מצנפת המיון על הראש שוב, בגלל שהוא בעצמו לא יודע מי הוא. הוא בעצמו כבר לא בטוח אם הוא טוב או רע.
דור: כן. הוא הולך לטיפול!
שיר: זה לא טיפול.
דור: זה לא טיפול? טוב, את הולכת לטיפולים. זה ממש הרגיש לי כאילו הוא הולך לטיפול!
שיר: לא, לא. אוקיי, אם הוא היה בא לפסיכולוגית שלי ואומר לה "אני גריפינדור או סלית'רין?", היא לא הייתה אומרת לו "יכולת להצליח בסלית'רין". זה קואוצ'ר. היא הייתה אומרת לו "למה אתה חושב שאתה סלית'רין?"
דור: אההה. הבנתי.
שיר: אני מאוד מקווה, המטרה שלי בסוף הפודקאסט זה לא רק לסיים לקרוא את הארי פוטר, זה שעד סוף הפודקאסט אתה תהיה בטיפול. בשביל זה עשיתי את זה.
דור: הבנתי
שיר: עכשיו, המצנפת אומרת לו "נכון, יכולת להצליח מאוד בסלית'רין", ואני חושבת שבקריאה הזאת פשוט נחמץ לי הלב. הייתי כזה, זה ילד בן 12 ששואל את עצמו "אני טוב או רע? אני לא יודע. קרה לי כל כך הרבה חרא, אולי אני רע. זה כבר מעורבב בי כל כך שאני לא יודע להבדיל ביני לבין זה, זה פשוט חלק ממני". ואני חושבת שהרגע הכי יפה זה שהוא אומר לה "את טועה" והוא מוריד אותו, וזה מה שעושה אותו גריפינדור! זאת הגריפינדוריות שלך. עכשיו ניצחת. אתה לא רואה את זה, אתה חושב שכאילו "אוי היא אמרה לי שאני סלית'רין" - לא. וזה לא סתם שדמבלדור צץ שנייה אחרי, ודמבלדור בוודאות ראה את זה, ואני חושבת שאחר כך דמבלדור אומר לו "אני בטוח שלא עשית את זה" בגלל שדמבלדור ראה את הרגע הזה. זאת אומרת, הארי כל הזמן עושה את הבחירה הזאת של "נכון, אולי יכולתי מאוד להצליח שם", ורואים שהצלחה זה דבר שחשוב לו, בעיקר באופן תחרותי מול מאלפוי, אבל הוא כל הזמן בוחר להיות בצד הטוב ולא בצד הרע, ומאוד חשוב לו לעשות את ההבדלה הזאת גם בתוך עצמו, אני חושבת, כי באמת טראומה זה דבר שאתה לא כל כך יודע... יש סיפור מאוד יפה של דיוויד פוסטר וואלאס על זה שאתה לא יודע להבדיל מה זה "אני" ומה זה "הטראומה" אחרי שאתה חווה אותה. זה כל כך חלק ממני,
דור: זה מעורבב.
שיר: אם הייתי בוחר לא לחוות את זה, עדיין הייתי אני?
דור: זה מעניין. זה גם מאוד מעניין עכשיו כשאני חושב על זה, כמה פעמים הארי בוחן את עצמו. כל הזמן. זה אדם שעושה לעצמו רפלקציה פעם אחר פעם. בספר הזה זה מאוד בולט אבל לדעתי זה גם עובר הרבה פעמים בסדרה, שהארי בוחן מי הוא ומה הוא. זה יפה.
שיר: אני אוהבת אותו בספר הזה הרבה יותר ממה שאהבתי אותו בספר הקודם. פה הוא מתוק.
דור: כן, הוא עובר פה התפתחות יפה. וגם העניין של השיקוף העצמי מאוד בלט לי פה בכל העניין של שיקוי הפולימיצי, שפה לדעתי רולינג טיפה פישלה, ואני אסביר למה. מה שהארי ורון עוברים פה זה מהלך מדהים שהם בעצם נמצאים באיזשהו סוג של דיסוננס מאוד מאוד עמוק. השיקוי מצליח, הם הופכים לקראב וגויל, והם בעצם בתוך גוף שהוא לא להם, והם חשים, בגדול במצב כזה, אפילו אם אתה בחרת לעשות אותו, כל עוד אתה מבין כל הזמן שזה לא הגוף שלך אתה חש ניכור מאוד מאוד גדול. והם חווים ממש דיסוננס מאוד מאוד חזק בין מה שאתה מרגיש בפנים, בין מי שאתה, לאיך שהגוף שלך משתקף כלפי העולם. עכשיו, מתואר שהדיסוננס החריף הזה כמעט פגם להם בתכנית. כשהם נפגשים בעצם עם מאלפוי הם מתנהלים קצת מוזר כזה, כי מאלפוי מעיר הערות גזעניות ופותח ג'ורה, כזה "כן, עכשיו אנחנו פה רק אנחנו, הקוסמים טהורי הדם".
שיר: הסיסמה לחדר מועדון סלית'רין זה דם טהור, וואו!
דור: כן, זה בית בלי סאבטקסט כל כך. אולי בעצם זה לא סתם שגזענים כלפיהם, יודעת משהו? הם מביאים את זה על עצמם קצת, אבל בסדר.
שיר: מה שהכי הפתיע אותי בפרק הזה זה באמת שהרבה פעמים כשאתה רואה את הרעים, אלה הדמויות המורכבות בגדול. בספר הזה הארי כן מקבל איזשהי מורכבות, אבל הדמויות המורכבות הן סנייפ, וולדמורט, טום רידל, אלה הדמויות המורכבות. ובפרק הזה, כשאתה נכנס לחדר מועדון סלית'רין, זה כאילו כתבו מערכון לארץ נהדרת על חדר מועדון סלית'רין, שהם נכנסים והוא אומר "הבוצדמים האלה!"
דור: אבל גם צריך לזכור שהם ילדים.
שיר: נכון.
דור: ואנחנו גם יודעים שמאלפוי יהיה יותר ויותר מורכב. זה ילדים. הם באמת יכולים להיות קצת יותר פשוטים. אני מקווה שלא יתקנו אותי פה אנשים מלא יודע, מהמכון להתפתחות הילד.
שיר: לא, זה ברור שזה מה שהם ספגו.
דור: כן, ברור גם שמאלפוי אומר דברים שהוא שומע בבית. כמו שכל ילד, אגב, עושה בגילו. אתה שומע את אבא שלך אומר כל מיני דברים ואתה פשוט כאילו חוזר על הדברים האלה, כי זה הסמכות מבחינתך. בכל מקרה, הנקודה שרציתי להגיד היא שהארי ורון בתור קראב וגויל, התכנית הזאת כמעט נופלת. עד שבאיזה מזל כזה בגלל שגויל מתואר כסתום, אז ככה מאלפוי מפרש את זה. עכשיו, אם משהו כזה היה קורה במציאות, התכנית הזו הייתה נכשלת תוך 10 שניות. זה לא היה מחזיק מסיבה מאוד פשוטה, כי עד עכשיו אנחנו חשבנו שהאתגר הכי גדול היה ליצור את השיקוי. נכון, צריך לפרוץ למשרד, הם עושים פעולות הסחה, הם עושים בלגן, מחכים חודש שלם, זה נשמע כאילו זה הדבר הכי מורכב, ולהיות התלמידים של סלית'רין, זה בסדר, זה קצת זה אבל נתגבר על זה. אבל אני חושב שאם מישהו היה עושה דבר כזה בעולם האמיתי, הקושי היה הפוך. ליצור את השיקוי זה משהו מאוד טכני בסופו של דבר.
שיר: אפייה. קרם ברולה.
דור: כן. ודווקא להעמיד פנים שאתה מישהו אחר זה הרבה מעבר ללהתחפש אליו, או אפילו להיראות בדיוק כמוהו. אני חושב שמי שמקשיב ועוסק במשחק יכול כנראה להגיד שזו לא מלאכה פשוטה כל כך. עובדה שאנחנו ישר מזהים משחק גרוע. זה לא משהו שכל כך פשוט לעשות.
שיר: גם לגבי שקרנים. זה קצת דיסוננס בגלל שאני רוצה להגיד שאני בטוחה שכל פעם ששיקרו לי ידעתי, אבל אולי הם פשוט היו שקרנים גרועים. אנשים הם שקרנים גרועים.
דור: כן, זה נכון. והדיסוננס העמוק שנרמז פה שהארי ורון חווים, כי הם כל כך לא קראב וגויל, והם מייצגים דמויות אחרות מדי עבורם - אני מבין למה רולינג בסוף בכל זאת כן גרמה להם להצליח כי צריך שהם יצליחו ויתקדמו בעלילה הבלשית הזו, אבל זה עדיין גם בולט שאנחנו בספרים היותר מוקדים, אז דברים קצת עובדים חלק מדי. משהו כזה אמור לגרום לך הרבה יותר שאלות. זה אמור בגדול לדפוק לך את הראש, אוקיי?
שיר: עבורם? או עבור,
דור: עבורם! תחשבי על עצמך לוקחת שיקוי, מסתכלת במראה, ואז את דומה למישהו אחר. זה די דופק אותך הדיסוננס הזה לדעתי. זה מבעית אפילו.
שיר: כן? לא יודעת...
דור: כן, בעיניי לראות מישהו שאמור להיות אתה, אבל הוא לא אתה, אבל אתה כן מרגיש שזה אתה, ואם זה נשמע לכם קצת מסובך זה פשוט כי בעיניי זה פשוט המצב הכי דפוק שיכול להיות לבנאדם.
שיר: לא מדברים אחר כך על מה שקרה להרמיוני, שהיא הפכה לחתול.
דור: זה בכלל נראה לי,
שיר: מי רוצה לחזור להיות בנאדם?
דור: נכון. אוקיי, אנחנו הגענו לסוף. בפרק הבא אנחנו נקרא את פרקים 13, 14 ו-15, כלומר, היומן הסודי ביותר, קורניליוס פאדג' והרעגוג. חברים, שוב, אנחנו רצים פה ומתקרבים לסוף.
שיר: וזה ספר כיפי כל כך.
דור: ספר מדהים. אנחנו מקווים שאתם נהנים כמונו. תודה רבה שיר.
שיר: תודה רבה דור. ואני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק "הקבוצה שאין לומר את שמה", וגם להגיד תודה לרום אטיק שהפיק אותנו, ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו - תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments