top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 12 - יומני היקר שלום

Updated: Dec 18, 2023






אתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.


שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו.

אני שיר ראובן.

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום אנחנו קוראים את הפרקים "היומן הסודי ביותר", "קורנליוס פאדג'" ו-"הרעגוג".

ו...טוב, נתחיל בלהקריא קטע כרגיל, אז ככה –


"שלום, הארי פוטר. לי קוראים טום רידל. איך נפל לידייך היומן שלי?"

גם המילים האלו נעלמו, אבל לא לפני שהארי התחיל לכתוב תשובה.

"מישהו ניסה להטביע אותו בשירותים."

הוא המתין בהתרגשות לתשובתו של רידל.

"מזל שתיעדתי את הזכרונות שלי באמצעי קצת יותר עמיד מאשר דיו. תמיד ידעתי שיהיו אנשים שלא יהיו מעוניינים שהיומן הזה ייקרא."

"מה זאת אומרת?" כתב הארי, משאיר כתם דיו על העמוד מרוב התרגשות.

"זאת אומרת שהיומן הזה מכיל זכרונות של מאורעות נוראיים. דברים שהוסתרו. דברים שקרו בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."

"שם אני נמצא עכשיו," כתב הארי במהירות "אני בהוגוורטס, ודברים איומים קורים פה. מה אתה יודע על חדר הסודות?"

ליבו פעם בחוזקה. תגובתו של רידל מיהרה להופיע, בכתב פחות ופחות ברור, כאילו הוא מיהר לספר כל מה שידוע לו.

"אני יודע הרבה מאוד על חדר הסודות. בזמני סיפרו שזאת רק אגדה, שהחדר לא קיים. אבל זה היה שקר. בשנה החמישית שלי החדר נפתח והמפלצת תקפה כמה תלמידים, ולבסוף גם הרגה אחד מהם. אני תפסתי את האדם שפתח את החדר, והוא סולק מהלימודים. אבל המנהל, הפרופסור דיפט, שהתבייש שדבר כזה התרחש בהוגוורטס, אסר עלי לספר את האמת. הם הפיצו סיפור כאילו התלמידה שנהרגה מתה בתאונה מוזרה. הם נתנו לי פרס נוצץ על המאמץ שהשקעתי, והזהירו אותי לסתום את הפה. אבל אני ידעתי שזה יכול לקרות שוב. המפלצת נשארה בחיים, וזה שהיה בכוחו לשחרר אותה לא הוכנס למאסר."

שיר: איזה פחד.

דור: אימה! זה ממש הופך להיות כזה פרקי אימה מחרידים. כן הפרק הזה שבו אנחנו מתחילים נקרא "היומן הסודי ביותר". עכשיו היומן...העובדה שהארי מתכתב עם טום רידל, כן, ביומן הזה גרם לי באמת לחשוב על הנושא הזה של בכלל מה זה יומן לעומת מדיום ספרותי אחר בהקשר הזה ולמה דווקא יומן הוא הדבר פה, למה הארי לא מצא, לא יודע, ספר עלילתי שטום רידל כתב והצפין בתוכו דברים.

יומן, בניגוד לספר, אין לו התחלה-אמצע-וסוף יש לו אמצע אבל אין לו באמת התחלה וסוף כלומר, זה לא משהו עלילתי. זה יש בו משהו מאוד מאוד חזרתי, יש בו משהו באופן עקרוני יחסית לא מעניין כלומר מצד אחד יומן הוא משהו מאוד מאוד אינטימי ובמקרה הזה הבעיה שלפנינו זה לכאורה עוד יותר אינטימי כי הארי ממש נכנס אל תוך היומן עצמו, כן, וצולל לתוכו ורואה את מה שטום רידל רואה גם. מצד שני יומן לכאורה לא נועד בכלל שמישהו אחר יקרא אותו כלומר אה...

שיר: האינטימיות של רוב האנשים עם עצמם היא דיי משעממת.

דור: בדיוק.

שיר: בסוף.

דור: בדיוק, יש, אין הרבה באמת, אנחנו חיים בצל היומן של אנה פרנק כן, שהוא כאילו ה!יומן המפורסם.

שיר: וגם הוא, אנה פרנק, היא, אני מדברת עליה בטיפול ובוכה, היא הבנאדם האהוב עלי נראה לי היא האישיות ההיסטורית האהובה עלי.

דור: היא מרתקת, חבל שהיא לא זכתה [ושניהם צוחקים ברקע].

שיר: היא לא זכתה בריאליטי "השואה".

דור: [צוחק] היא לא זכתה, היא כמעט שרדה עד הסוף.

שיר: זה הדבר הכי, אני כאילו המוח שלי אומר, כאילו תתרחקי משם את תבכי תתרחקי משם, אבל כאילו אני באמת מאוד אוהבת את אנה פרנק, אבל היומן שלה לא המאויר (ששם עשו את הלקט [המילים לא היו מובנות]).

דור: המאויר מדהים, המאויר פשוט יפיפה.

שיר: היומן עצמו.

דור: כן, זה כזה.

שיר: אוי אוקיי אוקיי אוקיי ,בואי, מתי השואה מגיעה? [נאנחת].

דור: כן כן.

שיר: מתי תופסים אותך?.

דור: מתי מחזור [צוחק].

שיר: כן [צוחקת].

דור: זה נכון.

שיר: מתי את לסבית אנה פרנק כמו שסיפרו לי [דור צוחק].

דור: זאת שאלה באמת, כלומר מה המוטיבציה של בנאדם בכלל לכתוב יומן? ולמי זה מיועד? ומה עושים גם באמת אגב כשיומן מתפרסם? ואיזה השלכות יש לזה? במקרה הזה פרסום היומן, זה לא בדיוק פרסום, אבל היומן של טום רידל הוא מחולל מאורעות מאוד מאוד גדולים בספר , אני יכול לתת את ההקבלה הכי יפה לעולם שלי, והעולם שלי הוא כידוע מורכב ממשה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני.

שיר: המשפט הכי חמוד שאמרת, העולם שלי מורכב ממשה שרת [דור צוחק].

דור: אבל מה שמעניין על משה שרת ויומנים, כלומר, גם אגב בן גוריון וגם משה שרת ניהלו יומנים. היומן של בן גוריון זה הדבר, זה כמו האיש, זה כזה נמוך ונוקשה [שיר צוחקת] זה הדבר הכי יבש בעולם, הוא כאילו כתב כל יום וזה יבש נורא.

שיר: הוא סירב להשתמש במילה "זה"?.

דור: את.

שיר: את, כי אין את זה באנגלית, איזה טרחן.

דור: הוא ניסה לחנך אותנו לא להגיד את, אבל משה שרת כתב יומן מאוד רגיש כשהוא פורט לתוכו את כל התסכולים הנוראיים שלו מהחיים ומבן גוריון בעיקר [דור מצחקקת] שהיה ה"בולי" שלו בגדול. הוא היה הבריון שלו בשנות ה-50 ואחרי מותו הבן שלו יעקב שרת מפרסם את היומנים של אבא שלו, אגב אתם יכולים גם היום לחפש אותם ולהוריד אותם באתר קרן מורשת משה שרת. אבל הנקודה היא כזאת שזה עורר סערה, כי הבן חשף את האב בערוותו בעצם. היה פה משהו שוב מאוד אינטימי שנחשף אבל אני חושב שרוב האנשים לא קראו באמת את היומנים האלה זה כרכים על גבי כרכים וזה לא מעניין. היומן של טום רידל לכן לדעתי הוא לא באמת יומן הוא בלוג בישראבלוג.

שיר: אני כ"כ מסכימה איתך.

דור: זה בלוג! קודם כל כי בלוג הוא מלכתחילה משהו יותר אינטראקטיבי שאתה גם אתה תמיד כן אני לי היה בלוג בישראבלוג.

שיר: גם לי.

דור: גם לי.

שיר: שם נפגשנו למעשה.

דור: נכון, שם נפגשנו בעצם אני ואת. ככה פגשתי את אישתי.

שיר: יו, אני פגשתי כ"כ הרבה חברים שלי מזה שהיה לי בלוג בגיל 15 וכשעברתי לתל אביב וראיתי את כל האנשים האלה במציאות [דור צוחק] בלי שדיברתי איתם אז נהייתי חברה שלהם כי ידעתי שאנחנו נהיה חברים והרבה פעמים סיפרו לי סיפורים שקרו להם ואני כאילו ההתלבטות שלי תמיד הייתה אם להגיד.

דור: כן, אני יודע.

שיר: כן, אני יודעת, קראתי את זה בגיל 16 כשכתבת את זה או לא או להיות הבנאדם הקריפי הזה.

דור: ובלוג הוא למרות שכן קושרים אותו ליומן, זה פורמט מאוד שונה מיומן כי זה כמו יומן שאתה מראש יודע שאתה מייעד אותו לקהל ואתה רוצה לראות איך הקהל יגיב ואתה רוצה לקבל גם תגובות מסוימות וזה בדיוק כמו שטום רידל עושה. הוא פותח את יומנו האפל והמיוסר של טום רידל ומצטרף לטבעת נגד הפאקאצות [שיר צוחקת] ומתחיל להתכתב עם הקהל שלו בעצם ואגב שוב אני לא חושב שרולינג חשבה על זה אבל זה יפה מאוד שהספר הזה נכתב בסוף הניינטיז (90) תחילת ה-2000 זה בדיוק התקופות שמתחילים הבלוגים.

שיר: נכון.

דור: שזה סוג של יומן שאתה מתכתב עם הקוראים שלך והוא מתנהל אחרת.

שיר: לי זה הזכיר דווקא מאוד את עניין הפייק ניוז. בגלל שמה שטום רידל עושה זה דבר מאוד מאוד מניפולטיבי זאת אומרת אני כן חושפת את טום רידל.

דור: את חושפת את ההמשך.

שיר: מי שקורא איתנו אנחנו.

דור: [נכנס בדבריה של שיר] אנחנו נדבר על זה אבל בהרחבה גם בפרק הבא.

שיר: ברור, אבל מי שקורא איתנו, "טום רידל הוא וולדמורט" הוא וולדמורט הצעיר. כילדה זה מילא אותי באימה כשקראתי את זה כי כאן הוא מוצג כסוג של גיבור כאילו טום רידל הוא גיבור ש.

דור: הוא מוצג כ-פרסי וויזלי.

שיר: גם על זה יש לי הרבה מה להגיד.

דור: סוג של.

שיר: אני חושבת, אאא אוקי, נתחיל מזה, אני חושבת שבאופן כללי ההקבלה שבין פרסי לבין טום רידל היא מתבטאת בעיקר בזה כי הם לא באמת דומים. הרי טום רידל הוא מסלית'רין זה לא מצוין אבל אנחנו יודעים את זה אח"כ אבל כשמספרים שהם רואים אותו הם רואים את סיכת המדריך שלו והם רואים שהוא מסלית'רין אהה ופרסי הוא מגריפינדור שבספר הזה במיוחד ההנגדה בין הבתים היא מטורפת ז"א זה ממש לא .... [והשיח מתערבב].

דור: גם על זה יש לי מה להגיד להמשך הפרק

שיר: אוקיי [מצחקקת] אבל אני חושבת שקווי הדמיון היחידים בין שניהם זה באמביציה. ז"א גם פרסי וגם טום רידל הם בעצם שתי הדמויות האמביציוזיות היחידות שמתוארות בספר הזה. יש לנו גם את גילדרוי לוקהרט אבל הוא לא מתואר כאמביציוזי הוא יותר מתואר כמי שכבר השיג את מה שהוא רצה ועכשיו הוא כאילו מדושן עונג כזה ודוחה. [דור מצחקק] ועכשיו מה זה אמביציה זה בעצם אני חושבת אתה נמצא במקום ואתה רוצה להגיע למקום אחר גבוה יותר. וזאת שאלה מעניינת למה כולם שונאים את התכונה הזאת? גם רון אומר "טום רידל הזה הוא בטח כמו פרסי הוא אפס" וגם פרסי לאורך כל הספר מסתכלים עליו וחושבים עליו כעל כלום וגם מתי שהם צריכים לבחור מקצועות לשנה הבאה שזה יותר בהמשך אז פרסי אומר להארי את המשפט המאוד בוגר ונכון ויפה "אתה צריך לחשוב לאן אתה רוצה להגיע?" ולפי זה לבחור מקצועות. עצה מדהימה פרסי! [נדהמת].

דור: כן, והארי המטומטם אומר כזה, טוב אני פשוט נרשם לאיפה שרון נרשם.

שיר: כן, אני העתיד שלי יהיה כמו שלו, אני בן 12 מה יכול להשתבש [דור צוחק].

דור: אבל שוב זה חלק מחוסר האחריות של הוגוורטס קצת לתת לילדים בני 13 עכשיו להחליט מה יהיו מקצועות ההרחבה שלהם שיובילו אותם קדימה בחיים.

שיר: תראה בתור מי שעשה בגרות שלשום גם בגיל 16 זה מוקדם מידי או 15. בכל אופן זה באמת משפט מאוד אמביציוזי. "אמביציוזי", זה משפט אחראי. זה משפט בוגר ובספר הזה הוא מתואר כ- כ-הוא נלעג. כאילו מציינים את זה שפרסי אומר לו את זה ואוי פרסי האפס הזה ולאן הוא רוצה להגיע [דיבור מעורבב].

דור: פרסי הוא הפוגה קומית בספר הזה.

שיר: וזאת שאלה, למה הספר הזה כ"כ שונא אמביציה? ואני חושבת שכאילו זה אם אנחנו מסתכלים על רון שהוא זה שהוא המתנגד הכי גדול לאמביציה וליזמות באופן כללי בספר הזה [דור צוחק], הוא לא רוצה לעשות שום דבר. זה מאוד הזכיר לי את האנשים האלה שמתי שיש אהמ מאבקים חברתיים שאמורים לשרת את מי שמנהיג אותם, נגיד - פמיניזם, מאבק נגד גזענות, הפגנת האתיופים, הפגנת העצמאים, אז הרבה פעמים תמיד יהיו לך את כל האנשים האלה שזועקים את כאבם, יהיה לך את הבנאדם שמצקצק מהצד שבעולמנו הוא מסומן כ - גבר, אשכנזי, זקן, עשיר – אני לא מזדהה עם זה, אבל כך הוא מסומן שאומר "יאללה מה אתם, מה רע לכם, מה אתם צריכים את זה, מה ההומואים צריכים עכשיו להפגין? מה דחוף לכם? ואני חושבת שהעניין פה, הפריבילגיה האמיתית זה לא הפריבילגיה שבעולמנו הופכת למגדר ומוצא היא להרגיש נוח בעור שלך. [דור מהנהן בהסכמה] ואני חושבת שמאוד מתעלמים מזה שגם פרסי וגם טום רידל הם לא מרגישים בנוח בעור שלהם. והדבר היפה פה זה שאנחנו רואים שלאורך כל הספרים כל הכרכים של הארי פוטר הדבר הזה לא באמת נפתר להם זאת אומרת וזאת ההקבלה שלהם וזה שהארי, בזה שג'יי קיי רולינג כ"כ לועגת לאמביציה זה מאוד נוצרי [דור מחייך], זה כזה "תסתפקו במה שיש".

דור: במה שיש [משלים].

שיר: הכל טוב, תאכלו את האורז.

דור: מה שאלו-הים נתן.

שיר: זה מאוד אה מאוד משונה. אבל מה שרציתי להגיד על היומן זה שזה הזכיר לי את עולם הפייק ניוז בגלל שמה שטום רידל עושה זה דבר סופר מניפולטיבי, הוא נותן לך לקרוא יומן אבל היומן הזה הוא שיקרי, זה מלא...זה לא זה...שקר, הוא לא....המאורעות אכן קרו, הוא נותן לך הצצה לזיכרון שלו אבל הוא עורך את זה בצורה שלא מראה לך שהוא זה שפותח את חדר הסודות – סליחה על הספוילר הוא עורך את זה בצורה שמראה לך כאילו הוא הילד הגיבור, היתום, המסכן, שאמא שלו מתה בלידה והוא לקח את השם של אבא שלו והוא חצוי דם אז הוא למעשה בסכנה סוג של אפילו. הוא זה שמצא, הוא עוקב, הוא מתואר שהוא עוקב אחרי האגריד במשך שעה ואז הוא חושף אותו ואז הוא מוסר אותו לידי הרשויות בהוגוורטס, והוא בעצם עורך את עצמו כילד גיבור, סוג של, זה הזכיר לי את עולם הפייק ניוז בגלל שאני חושבת שכולנו צורכים את החדשות שלנו בעידן הנוכחי, כמעט כולנו יותר ויותר דרך רשתות חברתיות. ועיתונות זה מקצוע שהוא נמצא במן הצטמקות מתמדת כזאת. עכשיו עיתונות, מה שיפה בה זה שהיא כן משתדלת לספר לך את כל הסיפור. יש על זה המון ביקורת במיוחד עכשיו איזה סיפור אתה רוצה לספר, אבל אני חושבת שעיתונות במקור שלה, באידיאל שלה, גם עיתונאים, אם תשאל אפילו את העיתונאי הימני ביותר או השמאלני ביותר הם יגידו לך שבלב שלהם מה שנמצא, מה שהם רוצים לעשות, באידיאל, זה לספר את כל הסיפור. לספר את הסיפור השלם. אפילו אם הם מאמינים שלספר את הצד הזה זה לספר את הסיפור השלם. נגיד, גדעון לוי, שהוא נחשב מאוד שמאלני, וזה - מבחינתו הוא מספר את האמת, את הסיפור השלם.

דור: זה גם מעניין, זה דווקא מתחבר למה שאמרת קודם כי היום, כלומר זה התחיל מזה שפשוט בשנות ה-2000 יותר ויותר עיתונאים עברו לפתוח בלוגים.

שיר: נכון.

דור: והיום כבר לפחות, אני מניח שגם בעולם אבל ודאי בישראל, כן, יותר ויותר עיתונאים יש להם חשבון פייסבוק, טוויטר, ערוצי טלגרם, שבהם הם בגדול הרבה יותר חופשיים בהתנסחות שלהם והם כבר פחות מחוייבים לדעתי לעניין העיתונאי, ויש הרבה יותר באמת עניין של בואו נתנגח בדעות אחד בשני.

שיר: אבל עדיין, יש עניין של בדיקת עובדות ז"א אני חושבת שגם אם, השתי דוגמאות שקופצות לי זה גדעון לוי ועמית סגל, שהם משני צדדים של המתרס ז"א יש את גדעון לוי שהוא מאוד בשמאל, כאילו, נגיד שהימין מסמל אותו כמאוד שמאל.

דור: כן, [נכנס בדברים], ויש את עמית סגל.

שיר: [ממשיכה] ויש את עמית סגל, שהוא בדיוק ההפך. ואני חושבת ששניהם לא יתנו לך משהו ש- עובדה ש-הם לא בדקו. אתה לא תקבל שם פייק ניוז. לעומת אם אנחנו מסתכלים על פייסבוק שזאת הבעיה ביומנאות באמת! בנאדם מספר לך על חוויה סובייקטיבית, עכשיו יש בזה משהו מאוד קוסם כי אתה אומר - העיתונות כותבת לי את זה בשפתה וזה מתווך כמו שאני רגיל לקבל את זה - ופתאום פה בנאדם כותב לי - "דפקו לי מכות", "ראיתי מישהו משתין על רכב ליד בית ראש הממשלה". ויש משהו בצורה הבלתי אמצעית הזאת שאתה ...מאוד...זה...מאוד קל להאמין לה. כי אתה אומר "הוא בנאדם כמוני הוא מדווח לי את מה שהיה". ובאופן כללי זה גם זה גם הקסם של טראמפ שאנשים אומרים "אה הוא אומר את מה שכולנו חושבים", "הוא לא מעונב", [דור מסכים] "הוא לא חנוט במוסכמות החברתיות".

דור: כן,העניין עם טראמפ זה שלא איכפת גם אם הוא משקר.

שיר: בדיוק.

דור: כי הוא פשוט מדבר מתוך איזה כנות פנימית כזאת שיש בו, לכאורה, מתוך איזה אמת.

שיר: בדיוק. וזה ממש מראה לנו את הסכנה שבפייק ניוז מפני שברגע שאתה מקבל חלקים של הסיפור מבנאדם שלא מחויב לאמת בשום צורה, כמות המניפולציות שאפשר לעשות לך כדי שתחשוב שהמציאות היא דבר אחר ממה שהיא, היא פשוט מטורפת. ואני קראתי את היומן של טום רידל וחשבתי - היומן של טום רידל זה פייסבוק ואיך פייסבוק [דור צוחק] תגרור את כולנו לעוד עידן של דיקטטורה. בגלל שאתה לא יודע כבר מה האמת, וברגע שאתה לא יודע מה האמת, כ"כ קל לשלוט בך. ואנחנו רואים דוגמא מיד אח"כ בפרק הבא שלוציוס מאלפוי מגיע ואומר לדמבלדור "אנחנו מסלקים אותך מהוגוורטס".

דור: וואי זה היה קטע קשה.

שיר: למה? כן, כי יש טרור.

דור: לא, לא, זורקים אותך מהוגוורטס ואת האגריד אנחנו שולחים לאזקאבן בלי משפט בגדול.

שיר: למה? למה שנצטרך משפט בעולם הקסמים.

דור: לא, זה כמו מאיר טוביאנסקי, שפשוט הוציאו אותו להורג בלי.

שיר: מי? מי?.

דור: מאיר טוביאנסקי, זה האדם היחיד חוץ מאייכמן שהוצא להורג במדינת ישראל.

שיר: אני לא מכירה את הסיפור הזה.

דור: במלחמת העצמאות האשימו אותו בריגול, התובע היה גם השופט, עשו לו משפט צבאי מהיר, הוציאו אותו להורג, וכמובן שגילו אח"כ שהוא לא בגד ולא עשה כלום. תחפשו ותיראו איך עולם הקוסמים מתנהל בד"כ.

שיר: זה נורררא מה שסיפרת עכשיו! [דור צוחק] אני בשוק שאני לא מכירה את הסיפור הזה.

דור: זה, אני לא, אני לא אפתח אותו כאן כי באמת זה פודקאסט על הארי פוטר, אבל זה ממש מראה איך מחשבה מאוד מאוד פזיזה, ואיך חוסר מוחלט של בדיקת עובדות, ומניפולציה של אנשים גורמים להרס של חיי אדם בגדול.

שיר: בדיוק. וכאן מאלפוי עושה בזה את השימוש הציני ביותר. כי הרי אנחנו יודעים מתחילת הספר, אולי גם, לא, מתחילת הספר, שאנחנו נחשפים ללוציוס מאלפוי, בוודאי כשנכנסים לחדר המועדון של סלית'רין, שמאלפוי שונא את דמבלדור.

דור: ממש!

שיר: והוא מת שיעיפו אותו. ואז פתאום יש את הטרור הזה שבעקיפין מאלפוי גרם לו, מאלפוי שם לג'יני את היומן בקדרה.

דור: כן, אבל פה אנחנו עדיין לא יודעים את זה.

שיר: אנחנו עדיין לא יודעים ...אני...אני עושה עכשיו וידאו של קונספירציות על האילומינאטי, שאני קושרת את כל הנקודות, [דור צוחק] ובסופו של דבר הוא מנצל את זה לטובתו, והוא יכול לנצל את זה לטובתו, בסופו של דבר בגלל שאף אחד לא יודע את האמת, והיומן הזה - אני חושבת - שהוא מהתחבולות היותר מתוחכמות.

דור: כן.

שיר: של וולדמורט. בגלל שזה הדבר הכי אפל שוולדמורט יצר. אנחנו נדבר על זה בהרחבה בפרק הבא.

דור: נכון, אבל כן, זה דבר מאוד פוגע.

שיר: בגלל שהוא מסלף את האמת, וכשמסלפים לך את האמת מסלפים אותך. אתה לא יכול להיות אותנטי אם אתה לא יודע מה המצב. זה משנה אותך. שזה דבר שוולדמורט אוהב לעשות.

דור: אני מסכים מאוד. אני רוצה רגע לחזור בכל זאת לטום רידל עצמו כפי שהוא מוצג לנו בזמן אמת של הפרקים האלה, ולהראות איך הוא וגם דברים אחרים שקשורים בו מעלים את משהו שאני כיניתי אותו בטיוטות שלי, וסימנתי כזה עם מרקר יפה, קראתי לזה "הבעיה הגריפינדורית". [שיר מצחקקת]. אהה.. טום רידל, על פניו, חוץ מזה שהוא גם מזכיר את פרסי, הוא גם עושה מניפולציה ומאוד מזכיר את הארי, כן.

שיר: אוי אני יתום ... [בקול מייבב], אני לא רוצה לחזור לבית היתומים.

דור: והוגוורטס הוא כמו בית בשבילו, ונשמע שהוא היה כזה תלמיד בולט ואמיץ, כמו הארי, וברור שהארי תוך שניה, בתחושה שלו, מוצא את בן דמותו.

שיר: אפילו, אני חושבת, סוג של אח גדול.

דור: מישהו ש...כן, בדיוק.

שיר: הוא אומר "הוא היה גבוה ממני אבל היה לו שיער שחור בדיוק כמו שלי" כאילו הארי מאובסס על אנשים שדומים לו קצת.

דור: כן....ו...והוא באמת מרגיש ככה את הדימיון ורידל גם מודע לזה ומשחק על זה הרבה פעמים.

שיר: בוודאי.

דור: אבל פתאום, כשאתה רואה את כל הדמיון בין טום רידל לבין הארי, ואם אתה גם יודע שבהמשך מיהו טום רידל ומה הוא עשה? אתה פתאום אומר – א) זה לא כזה מוזר שחושדים שהארי הוא היורש של סלית'רין, וואלה זה כבר לא כזה אה רעיון משוגע של קונספירציות, הנה ראינו הרגע איך מישהו מסוגל פשוט לעבוד על כולם.

שיר: אבל הם לא ידעו את זה.

דור: הם לא ידעו את זה, אבל, אבל זה מעלה ישר את המחשבה על הבעיה הגריפינדורית. וגם בהמשך בעצם - היומן של הארי נגנב. כן, מה שקורה בהמשך הפרקים, [שיר מהנהנת בהסכמה], כאן שאנחנו קוראים עכשיו, היומן של הארי נגנב והארי מבין שיש פה בעיה חמורה כי היומן שלו היה כל הזמן בתוך המועדון של גריפינדור. זאת אומרת שהיחיד שהיה יכול לגנוב את היומן הזה הוא מישהו מגריפינדור. ו...זאת אומרת, שאולי היורש של סלית'רין הוא גם מישהו מגריפינדור. והנה פתאום כל, אז אנחנו אמנם כבר לא, אנחנו יודעים שזה לא הארי, כן, אבל מי זה כן? זאת אומרת שבכל זאת לא צריך ללכת רחוק מידי, כן, לא צריך ללכת לכאורה עד לסלית'רין שהם הקצה השני, גם בגריפינדור עלולה להיות איזשהיא בעיה, והגריפינדורים פה מניעים את העלילה הרעה לא פחות. וזה מוביל אותי לעוד נקודה שמאוד מאוד בולטת לי בספר הזה, והופכת אותו ליוצא דופן מ-בין, אנחנו נקרא לזה "הספרים הראשונים", כן, ספר 1,2,3,4 של הארי פוטר נראה לי ככה אני סופר אותו.

שיר: לא, לגמרי ... עד שוולדמורט...

דור: בתור הספרים הראשונים ואז כזה וולדמורט חוזר ואז 5,6,7 זה המאוחרים. זה הספר היחיד מבין הספרים הראשונים שמתעסק כולו מההתחלה ועד הסוף בעימות של הטוב כנגד הרע. לכאורה זה קיים בכל ספר, נכון, תמיד בסוף הארי, כן, מתעמת עם איזשהו רוע, כן, בסוף של הראשון והשלישי וברור, אבל זה הספר שהתמה הפסיכולוגית בו כן, לכל אורכו זה מאבק מתמיד בין הטוב לבין הרע. בין הגריפינדורים לבין הסלית'רינים וזה גם גורם לנו כל הזמן להטחות הדדיות ולבלגאנים ודיברנו על זה בפרקים הקודמים כן שזה החברה פה כבר ממש מתפרקת כן, ויש עוד יותר חשדות אחד בשני וזה גם מוביל לזה למשל שמצד אחד לוציוס מאלפוי, כן כמו שאמרת הוא סוגר חשבון כן, מנצל את כל המצב באופן הכי ציני ומרושע שיש ומעיף את דמבלדור ואת האגריד, ומצד שני מה בלט לי פה - ששוב כשכולם באטרף ועוד תלמידים מותקפים וזה באמת ההרגשה כאילו עכשיו שוב אנחנו באינתיפדה השנייה ושוב היה פיגוע גדול או משהו נוראי כזה - אז לי ג'ורדן החבר של התאומים אומר כזה "למה בכלל כאילו מעיפים את דמבלדור? למה עושים פה עוצר כללי בבי"ס? למה מתנחמים בסגירה? אנחנו יודעים שזה נקרא היורש של סלית'רין. למה לא פשוט מעיפים את כל הסלית'רינים? לא יודע תוקעים אותם באיזה חור וכאילו ואנחנו נמשיך כרגיל. למה כולנו משלמים מחיר?".

אז א) אנחנו יודעים שהוא טועה [שיר: כן] אבל ב) זה מאוד מתקשר לי לכל מיני פתרונות גם קסם שמנסים להציע עכשיו בימי הקורונה כן, אה כל מיני אנשים.

שיר: [מתערבת] לנעול את הזקנים ולהמשיך כרגיל [מגחכת].

דור: [מתפרץ] כן, כל מיני אנשים, אני באמת לא רוצה לציין פה שמות כדי לא להסתבך עם אושיות מעולם התקשורת, אבל אנשים מציעים הצעות כמו "בואו פשוט ננעל את כל הזקנים והחולים ואנחנו נמשיך כרגיל, מה הבעיה?". כאילו שזה אגב אפרופו, זה הדרך המהירה לדיקטטורה ולטירוף , כן, אני חושב שדיקטטור זה אדם יחיד ששולט אבל לא.

שיר: זה לגמרי הלך רוח.

דור: לא, זה התפרקות החברה האזרחית כמו שקורית בספר השני ו-

שיר: במציאות שלנו.

דור: במציאות שלנו. שאנחנו פשוט אומרים - למה אני צריך לשלם איזשהו מחיר? שכאילו כל הזקנים, פשוט ננעל אותם בבתים שלהם. וזאת הבעיה! כשהרוע מגיע, כשמשהו מאוד מאוד רע קורה, הבעיה היא לא רק מה זה עושה לאנשים שהם רעים מלכתחילה, הבעיה היא זה גם מה עושה לאנשים שברמת העקרון נחשוב עליהם בתור אנשים טובים, זה בחינה מוסרית מאוד מאוד קשה שרבים נכשלים בה.

שיר: ואני מסכימה איתך, וגם אני חושבת שכאילו בהקשר לבעיה הגריפינדורית שדיברת עליה, זה מעניין להסתכל על איך בסופו של דבר הצליחו להאשים את האגריד. ואני חושבת שזאת דווקא בעיה כללית, כי טום רידל מתואר לאורך כל הספר, בטח בהמשך, מאוד מתעכבים על המראה החיצוני שלו, על זה שהוא נער נעים מאוד [דור: נכון], וזה באיזשהו מקום עוד יותר מבעס כי את מי תפסו? את מי האשימו? את הילד הענק [דור: את החצי ענק] עם השיער הארוך, הפריק, שמגיע לבי"ס. זה כמו כאילו ש-אתה מכיר את הסיפור הזה מהניינטיז שרצחו איזה ילד והאשימו?

דור: [מתפרץ] כן, האשימו את ה-אהה...

שיר: [ממשיכה] האשימו שלושה אנשים ששמעו מטאליקה כי הם מכת השטן.

דור: כן, כן, אני מניח גם שרולינג מאוד מושפעת מזה, כי זה בדיוק התקופה הזאת שכן, יש, כאילו מאשימים שיש את כת השטן, ואז כאילו חושדים בכל ילד פריק, כן, שהולך עם שרשרת של פנטגראם. זה קל.

שיר: ובהקשר לאינתיפדה השניה אני חושבת שזאת הקבלה מדהימה, בגלל שקודם כל טרור, הדבר הכי נורא בו, זה האקראיות שלו. זה שאין לך שום דרך לצפות מה יקרה ואיך להגן על עצמך מזה. ובסופו של דבר אנחנו גם רואים שזה פוגע בכל מיני דמויות משנה, אבל אז הרמיוני מתאבנת בסופו של דבר, זה בפרקים האלה? כן. [דור: כן] ואני חושבת שהדרך להתמודד עם טרור הוא הסיבה שהרבה פעמים גם אנשים מייצרים...אנשים, נגיד , אני חושבת על הנאצים שלא

דור: [מחייך] שלא דיברנו עליהם בכלל.

שיר: [צוחקת וממשיכה] אבל כאילו על שריפה, על שריפת הרייכסטאג. שקודם כל לפני כמה שנים הייתי בברלין, ואמרתי "נלך לראות את הרייכסטאג, אני אף פעם לא הולכת, אני תמיד הולכת להיות ערומה באגם, למה שלא נראה קצת היסטוריה", ו...וזה מבנה ענק, אז אם אנחנו היהודים היינו שורפים אותו, הייתי קצת גאה בנו שהצלחנו לעשות את הדבר הזה. [דור צוחק ברקע] זה גם מאוד סותר את הסטריאוטיפ היהודי החלש שכזה "אוי הם חלשים והם מקבלים מחזור" וכל הדברים שהיו אומרים עלינו, אבל הם הצליחו לשרוף את הרייכסטאג. גם. אבל לצורך העניין זה לייצר טרור [דור: נכון] בגלל שאנשים יודעים שכשמיוצר טרור, האקראיות מטריפה אותך בכזאת רמה שאתה רק מחפש את המבוגר האחראי, רשע ככל שיהיה, שיגיד לך - "זה מה שעושים! מה עושים? מגרשים את דמבלדור ואת האגריד". ואפילו רק האשליה של הפתרון היא כבר נותנת לך תחושה של שליטה, אפילו אם הכל נשאר אותו דבר. ואני חושבת שראינו את זה המון בקורונה, שעכשיו אני חושבת נגיד, על סגירת חדרי הכושר והבריכות, נושא שקרוב לליבי [דור: כן]. לא הוכח שהיו שם הרבה נדבקים בכלל. עשו כל מיני מחקרים ובדיקות ולא היו הרבה נדבקים בחדר כושר, אבל אני חושבת שעצם זה שהמדינה אמרה - שיחררה הנחיות - אמרה "אוקיי, סוגרים את זה ואת זה ואת זה, את המסעדות את חדרי הכושר ואת זה", הייתה מין אנחת רווחה כזאת של "אוווו [התנשמות] אוקיי אז יש חוקים, אז הכל בסדר". והרבה פעמים הייצור הזה של האקראיות, אני חושבת, הייצור של האקראיות כאן זה טרור אמיתי. אבל כשמייצרים טרור או כשגורמים לך להילחץ זה בגלל שכל כך הרבה אנשים רעים יכולים לשחק עם המצב שבו אתה לחוץ ומגיע מבוגר אחראי ואומר "אני יודע מה צריך לעשות".

דור: [מגבב ברקע] לעשות א, ב, ג.

שיר: [ממשיכה] - אתה לא יודע מה צריך לעשות!!, אתה באמת לא יודע מה צריך לעשות!!!

דור: צריך לסגור את כל הזקנים כן [שניהם צוחקים].

שיר: כמובן.

דור: בבתים.

שיר: חשבתי גם על זה שטום רידל, בהמשך אנחנו מגלים שהוא וולדמורט, אבל כאן אנחנו נחשפים אליו כאל טום רידל, פשוט טום רידל.

דור: כן, הוא דמות טובה.

שיר: הוא דמות מדהימה! כאילו כדמות וגם הוא דמות שאתה מאוד לומד לחבב, ז"א אני זוכרת, אני ממש זוכרת את הקריאה הראשונה שלי של זה שחשבתי - "אוקיי, יש, איזה חמוד".

דור: סוף סוף.

שיר: איזה יופי, הוא יעזור להארי. [דור: כן] הוא זה שיעזור לו לפתור את הדבר הזה. אה וזה מעניין לראות שבד"כ כשחושבים על אלטר-איגו, כשחושבים על כאילו אדם שיש לו עוד צד, אז העוד צד תמיד מורכב על הבנאדם הטוב, והצד הרע הוא בד"כ סוג של טפיל על הבנאדם הטוב. ומה שמאוד יפה, והדבר היפה שרולינג עשתה פה, זה שזה מרגיש כאילו טום רידל הטוב הוא הטפיל [דור: צוחק...כן] שנדבק לוולדמורט המפלצת. הוא המסכה שהוא רוצה להסיר מהפנים שלו, ואנחנו גם רואים את זה יותר ויותר בספרים המתקדמים, שנגיד מתי שמספרים לנו איך שטום רידל יצר את ההורקרוקסים שלו, אני מקווה שאני אומרת את זה נכון.

דור: הו(hoo)רקרוקסים נראה לי אבל בסדר.

שיר: בסדר.

דור: לא משנה.

שיר: אהה, מספרים לך איך הוא הולך ונהיה פחות ופחות נאה, איך כאילו בהתחלה הוא נער מאוד נאה שמשתמש בזה ולאט לאט הוא נהיה נחשי יותר, העיניים שלו משתנות, הוא נראה עייף, הוא נראה קרוע ואני חושבת שזה בגלל שבאמת המעטפת הזאת של טום רידל לא הייתה אמורה להחזיק את וולדמורט.

דור: כן.

שיר: ו-הכאילו טום רידל הוא האלטר-איגו ו-וולדמורט הוא הבנאדם האמיתי שהיה שם לאורך כל הדרך.

דור: כל הזמן, כן.

שיר: והוא גם אומר את זה בהמשך, שהוא אומר, "אני לא אשמור את השם הזה, זה לא השם שלי, הם לא יקראו לי בשם".

דור: שינוי שם, טוב, נדבר על זה אולי גם בפרק הבא. שינוי שם זה משהו משמעותי בהקשר הזה.

משהו קטן ונחמד אבל שכן אהבתי פה זה קצת להמשיך עם לוקהרט, כן, שמוצג פה בגדול כ-גבר פריבילג אחוס"ל (כן, אשכנזי, חילוני,סוציאליסט וכו').

שיר: מה זה הראשי תיבות אחוס"ל הזה?.

דור: אשכנזי, חילוני, סוציאליסט, לאומי - אם אני לא טועה.

שיר: וואלה.

דור: כן, כאילו תיאור ישראל הראשונה, כן, או מה שבארה"ב קוראים לפעמים "בומרים", אני חושב שזה יותר ההקבלה הטובה.

שיר: וואלה.

דור: להקשר הישראלי. אבל במובן הזה לוקהרט הוא ההתגלמות של הגבר הפריבילגי המעצבן שמעבר לזה שהוא תמיד מנסה להגיד – כן, לא, הכל בסדר, הכל בסדר - הוא מתואר פה כמי שבכלל טוען שאין מפלצת או שהוא העלים את המפלצת או ש...

שיר: האגריד עשה את זה.

דור: או שהאגריד כן, הוא כאילו בדיוק, אני מצטער שאנחנו תמיד חוזרים לגרמניה הנאצית.

שיר: זה הספר, הספר הזה מרפרר לגרמניה הנאצית [ודור ברקע: זה בלתי אפשרי]

דור: אבל, מה שיפה בלוקהרט, בואי נגיד ככה, אני הולך להגיד משהו קשה, יש לי עוד איזשהיא, אני לא אגיד, הערכה, זה לא הערכה, אבל אני אומר סבבה, יש את האלה שהצטרפו לנאצים בגלגולים הממש מוקדמים שקראו להם "הפולקיסטים" כזה עוד כזה בראשית שנות ה-20.

שיר: זה נשמע כמו קבוצה שכאילו יש באינדינגב "הפולקיסטים" [דור צוחק]

דור: מה יותר גרוע [צוחקים שניהם] אבל הוא, שמישהו היה כזה עוד מתחילת שנות ה-20 אני אומר אוקיי לפחות הוא באמת נאצי, כאילו, [שיר: הוא True] הוא באמת מחויב לאידיאולוגיה המרושעת והנוראית הזאת. לוקהרט הוא הקלאסי בנאדם שזה לא אלה שהצטרפו למפלגה הנאצית ב-36,37,38 שכבר לא הייתה ברירה, שיום אחרי שהיטלר בשלטון הוא בא אומר "שלום אני חבר מפלגה נאצית מהיום", כאילו, זה האלה שישר הצטרפו תוך, זה אופורטוניזם מוחלט! זה חוסר אחריות משוגע! זה גבר שמרן שתמיד יתיישר ככה עם הקו שנוח לו, ושבגדול משרת את האינטרסים שלו. ולכן הוא גם כזה אחד שלא מעניין אותו כל זה, שכן, מורים צריכים להתחיל ללוות את התלמידים, לא איכפת לו, לא מעניין אותו, הוא בעולם הקטן והנוח שלו שכמו, שכן, ציינת קודם, הוא מאלה שמפגינים - "מה כל כך רע לכם? הכל טוב".

שיר: כן, מה הבעיה.

דור: כאילו החיים שלי דבש, אז כאילו מה אתם מתלוננים?.

שיר: וזה גם באמת נכון שהרבה מדברים על - הרע והרע במיעוטו. [דור: כן] ועל איך הרע במיעוטו מאפשר את הרע. וזה נכון בגלל שאנחנו רואים פה שבסופו של דבר יש רע אחד מרכזי לסיפור הזה, אבל מה שמאפשר לו לקבל את כל הכח זה, או אנשים שלא איכפת להם, או אנשים שלא עושים, כאילו, אנשים שלא עושים שום דבר כדי לעצור אותו.

דור: בדיוק.

שיר: בסופו של דבר, ו-לוקהרט הוא הדמות שכאילו זה לא מעניין אותו, הוא מרוכז בעצמו, הוא לא רואה את התמונה הגדולה, אה וטוב - אני אלך להפגין עכשיו [דור צוחק] שיכנעתי את עצמי, בסדר.

דור: טוב שיר תובילי אותנו לקראת ה-הסיום של הפרק.

שיר: אוקיי, אנחנו, אנחנו נסיים את הפרק. אז אנחנו בעמוד 291 - מתי שרון והארי חוזרים מהמפגש עם הרעגוג והם בקושי ניצלו והם מותשים – הנה :

רון צנח על מיטתו בלי לטרוח אפילו להתפשט. הארי, לעומתו, כלל לא הרגיש עייף. הוא התיישב בקצה מיטתו, והריץ בראשו את כל מה שהרעגוג אמר.

היצור שמסתובב אי-שם בטירה, הוא חשב לעצמו, נשמע כמו מין וולדמורט של המפלצות - אפילו מפלצות אחרות לא רוצות להזכיר את שמו. אבל הוא ורון לא היו קרובים יותר מבעבר לגלות מה הוא, ואיך הוא גרם לקורבנותיו להתאבן. אפילו האגריד מעולם לא ידע מה מסתתר בתוך חדר הסודות.

הארי משך גם את רגליו אל המיטה, נשען לאחור על הכריות, והביט בירח שניצנץ לעברו מבעד לחלון המגדל.

הוא לא ידע מה עוד לעשות. הם הגיעו למבוי סתום בכל כיווני החקירה שלהם. רידל תפס את האדם הלא-נכון, היורש של סלית'רין נמלט ללא פגע, ואף אחד לא ידע להגיד אם אותו אדם, או אדם אחר הוא שפתח את החדר הפעם. לא נותר את מי לשאול.

הארי השתרע על המיטה, ממשיך להריץ בראשו את דבריו של הרעגוג.

בדיוק כשכבר התחיל להירדם עלתה בדעתו תקוותם האחרונה, ולפתע הוא הזדקף במיטה.

"רון," הוא סינן אל תוך החשכה, "רון!"

רון התעורר ביבבה כמו של פנג, הביט סביבו בבהלה וראה את הארי.

"רון - הילדה ההיא שמתה. הרעגוג אמר שמצאו אותה בשירותים," אמר הארי, מתעלם מהחרחורים והנחירות של נוויל בפינת החדר. "מה אם היא מעולם לא עזבה את השירותים? מה אם היא עדיין שם?"

רון שיפשף את עיניו וקימט את מצחו לאור הירח. ואז הוא הבין.

"רגע, לא – אתה חושב שזה יכול להיות - מירטל המייללת?"

דור: אופפפה.

שיר: מי זאת?.

דור: מי זאת?.

שיר: ספר מדהים באיך שהוא קושר, כאילו, העלילה הבלשית פה היא יפיפייה בעיני.

דור: מקסימה! טוב, תודה רבה שיר.

שיר: תודה רבה דור, אתה רוצה להגיד מה נקרא פעם הבאה?.

דור: כן, רצוי אפילו שאני אגיד מה נקרא פעם הבאה, אהמ, בפעם הבאה אנחנו נקרא, אנחנו כבר ממש מתקרבים חבר'ה ממש לסוף, בפעם הבאה אנחנו נקרא את פרקים 16 ו-17 - "חדר הסודות" ו-"היורש של סלית'רין".

שיר: הגענו למאני טיים.

דור: אופפפה, איזה פחד. תודה רבה שוב שיר.

שיר: תודה רבה דור, ואני רוצה להזמין אתכם לקבוצת הפייסבוק שלנו

"הקבוצה שאין לומר את שמה"

ולהגיד תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה . תודה!




6 views0 comments

Comments


bottom of page