בפרק אנחנו נדון על אחד המקצועות היותר שנויים במחלוקת שיש בהוגוורטס - גילוי עתידות, וננסה להבין למה הרמיוני כל כך לא מסתדרת עם כל תפישת העולם של המקצוע הזה. נעמוד על עוד כמה יסודות מרושעים באופי של מאלפוי ושל סנייפ, ונקנח בדיון על בוגארטים ועל מה שתמיד מעסיק אותנו - הפחד עצמו
פרקים לקריאה: 6. טפרים ועלי תה 7. הבוגארט בארון
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2020.
קריין: אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן.
דור: ואני דור סער-מן.
שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.
דור: והיום אנחנו קוראים את פרקים 6 ו 7: "טפרים ועלי תה" ו"הבוגארט בארון". אז נתחיל.
שיר: פרקים כייפים מאוד.
דור: פרקים מדהימים, מדהימים, באמת מהפרקים מהטובים בסדרה אין מה להגיד.
שיר: גם לדעתי.
דור: אז נתחיל, נתחיל בקטע שאני מאוד אוהב-
"יקירי," עיניה הענקיות של הפרופסור טרלוני נפקחו בדרמטיות. "יש לך גרים בספל."
"יש לי מה?"
הוא לא היחיד שהתקשה להבין; דין תומאס משך בכתפיו, ולבנדר בראון נראתה מבולבלת. אך כמעט כל האחרים הצמידו את כפות-ידיהם לפיהם בבעתה.
"גרים, יקירי, גרים!" קראה הפרופסור טרלוני, מזועזעת מכך שהארי לא הבין. "כלב הרפאים הגדול שרובץ בבתי-קברות! ילד יקר שלי, זה אות- האות הגרוע ביותר- אות של מוות!"
קיבתו של הארי התהפכה. הכלב ההוא על עטיפת הספר "אותות מוות" אצל "כרך ודף בע"מ"- הכלב ההוא בצללים של שדרת מגנוליה... גם לבנדר בראון הצמידה את כפות- ידיה אל פיה. כולם הסתכלו על הארי, כולם מלבד הרמיוני, שקמה והלכה מסביב אל מאחורי הכורסא של הפרופסור טרלוני.
"בעניי זה לא נראה כמו גרים," היא פסקה.
הפרופסור טרלוני הסתכלה על הרמיוני בחוסר-חיבה גובר.
"תסלחי לי שאני אומרת לך, יקירתי, אבל אני מתקשה לחוש בהילה סביבך, היא חלושה ביותר. אין שם הרבה פתיחות להדי העתיד."
שיימוס פיניגן הזיז את ראשו מצד לצד.
"זה נראה כמו גרים אם עושים כך," הוא אמר, ומצמץ בעינוי עד שכמעט נעצמו. "אבל מכאן זה נראה יותר כמו חמור," הוא אמר ונשען שמאלה.
"אולי תודיעו לי שכולכם תסיימו לקבוע אם אני עומד למות או לא!" קרא הארי, והפתיע אפילו את עצמו. כעת נדמה היה שאף אחד לא רוצה במיוחד להסתכל עליו.
דור: זה פשוט קטע מעולה שאני קורא את הדמות שלה אני כל פעם חושב- האם היא מאמינה לעצמה? כי אני חושב שבניגוד נגיד ללוקהרט שבוודאות יודע על עצמו שהוא שקרן, טרלוני אני חושב מאמינה כאילו לדבר הזה שהיא יוצרת.
שיר: תראה התפרצת לדלת פתוחה.
דור: כן.
שיר: בגלל שקודם כל הוויכוח שאנחנו רואים פה הוא ויכוח קלאסי שאנחנו רואים בעולמנו כל הזמן, של הרציונליזם של הרמיוני שמייצגת את האנשים שאתה שואל אותם: "איזה מזל אתה?", והם אומרים לך: "אהה אני גדי אבל זה לא משנה", לא גדי ספציפי למאזיננו שמזל גדי, אני מאוד אוהבת את המזל. או את הקבוצה "אתאיסטים נעים להכיר" (דור מגחך) היא מייצגת את כל מה שלא מאמין בשום דבר שאי אפשר להוכיח, בצורה הכי פשוטה עם נוסחאות בעולם המדע. וגם רון מייצג וגם הפרופסור וגם התלמידות שהופכות למעריצות של הפרופסור טרלוני הם מייצגים את האנשים שכן מאמינים בזה או לפחות לא שוללים את זה על הסוף.
דור: זה לא רק זה כי זה גם אימות נראה לי של עולם הקסם מול העולם המוגלגי. שוב, הרמיוני באה מעולם מוגלגי וגם אני רוצה להזכיר בסוף הספר הראשון שהיא מתמודדת עם החידה שפרופסור סנייפ השאיר אז היא אומרת שם שזה מבריק כי זו חידת היגיון, ורוב הקוסמים לא יודעים איך משתמשים בהיגיון.
שיר: אני מסכימה.
דור: והיא צודקת.
שיר: אבל אני חושב שיותר מזה שהרמיוני היא בן אדם רציונלי לעומק של זה. כי גם את עולם הקוסמות שהיא מאוד שוחה בו והיא מאוד משתדלת להתעמק בו בסופו של דבר היא לומדת אותו בכליה הרציונליים...
דור: לגמרי.
שיר: ככה היא מבינה את העולם. היא לא בן אדם מיסטי זה לא מדבר אליה, אני מניחה שיש מוגלגים שזה מדבר אליהם, בני מוגלגים.
דור: בוודאי.
שיר: אבל הרמיוני ספציפית היא אדם רציונלי, ברור שזה קשור גם לזה שהיא באה מעולם המוגלגים אבל נראה לי שזה משהו בשלד האישיות שלה.
דור: לא לא, זה משהו שלגמרי יושב אצלה, אני מסכים
שיר: עכשיו לגבי האם פרופסור טרלוני מאמינה בזה או לא, אני חושב שמה שמעניין באסטרולוגיה, בנומרולוגיה, בדת אפילו ובכל הדברים האלה, השלד של הדבר הזה שלא יכול להיות שהקיום הוא אקראי. יש משהו מאוד כואב במחשבה שהקיום הוא אקראי, שאנחנו חומר ביולוגי, שאנחנו נולדים סתם, שאנחנו מתים סתם, שגם הדברים הכי מדהימים שנעשה בימי חיינו בסופו של דבר התכסו בעפר ואבק. מוצארט, אנחנו אוהבים את מוצארט, אנחנו זוכרים את מוצארט, מתישהו מוצארט ישכח, מתישהו איינשטיין ישכח, כמו שזו המציאות לצערנו המאוד מאוד רעה, כואב לי להגיד את זה. ויש משהו באסטרולוגיה, בדת בכל אמונה שהיא מיסטית שקוראת לך סדר באקראיות, שהיא אומרת לך: אם נולדת בתאריך הזה שהכוכבים הסתדרו בצורה של אריה, שהם לא נראים כמו אריה, צריך דמיון מאוד מפותח כדי לחשוב שהגוש כוכבים הזה נראה כמו אריה, אז אלה התכונות שלך. זאת אומרת שזה נותן איזשהו סדר באקראיות וזה קושר אותנו לקיום בצורה שיש לה משמעות, זה מעניק המון משמעות, בטח שדת, אבל גם כל הנספחים שלה שפחות הצליחו, כמו באמת אסטרולוגיה, או כל... אני כל הזמן חוזרת לאסטרולוגיה כי זה מה שהכי קרוב אלי. אז לשאלתך אני חושבת שפרופסור טרלוני נאלצת להאמין בזה, בגלל שלקבל ולשאת עלייך את עול הקיום החסר משמעות, שאני אומרת את זה ואני אפילו לא יודעת אם אני מאמינה בזה מרוב שזה קשה... אני חושבת שאתה מאמין במשהו, כשאתה מאמין במשהו כמו ש... אבל אני חושבת שיש איזה סדר שנשען על מוסר יותר, או על מדע, כמו הרמיוני, וסדר מהסוג הזה הוא סדר שפשוט לא יכול להסתכל בעניים לכלום שהוא הקיום ולכלום שהוא המוות הגדול שעורב לכולנו בסוף.
דור: שמחכה לנו, לכולנו יש גרים שמחכה מעבר לפינה
שיר: בדיוק! יפה,
דור: תודה, אבל מקגונגל אומרת שיש מעט מאוד נביאי אמת אבל זאת אומרת שיש, כלומר
שיר: נכון
דור: לכל המאזינים שלנו שעושים עכשיו פסיכומטרי וצריכים לשים לב טוב טוב להבנת הקרא וזה, יש מעט אבל יש. כלומר ישנה באמת האופציה של התנבאות ושל אנשים שכן ידעו את העתיד ואנחנו גם נפגוש את זה בהמשך האמת, אבל זה פועל בצורה שונה לחלוטין, כלומר, ואגב גם בעולם שלנו, נכון לכאורה אנחנו בעולם בלי נביאים אבל אנחנו עדיין משתמשים במונח הזה... הרבה פעמים אנחנו מבינים בדיעבד. כן כשכתבים ופרשנים מצליחים לנתח בצורה נכונה סיטואציה פוליטית, מדינית, כלכלית ואנחנו מבינים בדיעבד שהם צדקו אז אפשר סוג של להגיד שזו נבואה, אבל זו באמת נבואה שלא מסתכלת על הכוכבים, או על צירוף נומרולוגי, אלה היא מנסה, לא יודע אם היא באמת מצליחה, אבל היא מנסה להשתמש לכאורה בכלים רציונליים, בניתוח המציאות, בלהסתכל על מקרים קודמים, בדברים שדורשים עבודה וידע.
שיר: ולכן אני חושבת שזו לא נבואה, כי עצם ההגדרה של נבואה זה איזשהו משהו שמכה בך ומאפשר לך לראות את העתיד ובגלל זה, זה כל כך מפחיד.
דור: כן
שיר: אם זה רציונלי, ואפשר להסביר את זה בכלים רציונליים זה אוטומטית פחות מפחיד. ואני חושבת שזה באמת ההבדל הגדול בין עולם הקוסמים לעולמנו, שבעולם שלנו אם תדבר עם... אני לא יודעת מי המקבילה של מקגונגל, נגיד- פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה, ואתה תשאל אותה יש נבואות? אסטרולוגיה זה אמיתי? היא תגיד לא! אין שום סיכוי, היא לא תגיד לפעמים, פעם בכמה זמן זה אמיתי
דור: כן, כי זה עולם הקסם בכל זאת
שיר: זה בכל זאת הכיף, שזו נקודה לזכותו
דור: בהחלט. עכשיו...
שיר: אני חושבת שהרמיוני אגב, גם מאוד נרמז בעלבונות שזורקים לה שחלק מהסיבה שהיא לא מוכנה להאמין בזה כי היא לא יכולה ללמוד את זה.
דור: כן כי זה לא מהספרים
שיר: גם כי זה לא מהספרים וגם כי האם אתה באמת יכול ללמוד משהו שאתה לא מאמין בו? להתעמק בדבר שאתה לא מאמין?
דור: לא, לא, בטח לא, משהו שאתה בז לו? בטח לא. ושוב, האמת שאת מרימה לי פה להנחתה מאוד כי...
שיר: בבקשה
דור: תודה רבה, כי מאוד בלט לי פה שהרמיוני ללא ספק בזה מעומק ליבה לטרלוני וזה מוצג כמאוד חריג- שהרמיוני מזלזלת ככה במורה, ולמה זה בלט לי? זה בלט לי כי מאלפוי. למה מאלפוי? כי בפרקים האלה מאלפוי שובר שיאים של גועל נפש. צריך להגיד לזכות רולינג איך היא מצליחה בצורה כל כך טובה לכתוב דמות כזו מגעילה, ואז בחלקים המאוחרים של הספרים, בספרים שש שבע, אתה פתאום כבר מרחם עליו. זו יכולת מדהימה..
שיר: כן
דור: כי פה אתה לא רואה לזה שום סימן, הוא ילד דוחה. פשוט שלולית שקמה לתחייה, אין תיאור אחר לילד הנוראי הזה
שיר: נראה לי שבספרים המתקדמים יותר מציגים מציאות כל כך קשה שאתה מבין שכולם קורבנות שלה. גם הרעים וגם הטובים, אז אתה מרחם על מאלפוי. כאן הוא לא קורבן של כלום הוא סתם ילד זין...
דור: כאן הוא פשוט בריון נוראי ולכאורה מתי הוא מגיע לשיא הבריונות שלו?- בשיעור הראשון עם האגריד, שהופך להיות מורה
שיר: וואו
דור: שזה קטע קשה...
שיר: מאוד
דור: ואתה רואה כמה מאלפוי בז להאגריד, והאגריד הוא מסכן כזה, ולא יודע מה לעשות, ואז איך שהוא המצב מסתדר , אבל אז מאלפוי מתייחס בזלזול לבקביק, בקביק נושך אותו ומכאן המצב מתדרדר נורא, ומאלפוי עושה הצגה שלמה ומרושעת לאיזה מסכן הוא כדי להעיף את האגריד ושאפילו רון והארי יחתכו לו שורשים בשיעור שיקויים.
שיר: שזה נקודה מעניינת בגלל שהוא מאוד בז לחולשה מאלפוי, אבל אין לו שום בעיה להיות מאוד חלש
דור: כן כן, הוא ממש מתקרבן קלאסי. ובאמת ילד נורא...
שיר: ילד נורא
דור: העובדה שהוא חושף להארי ורון את התוכנית שלו מרוב שלא אכפת לו, כאילו הוא עד כדי כך מרגיש בטוח בעצמו
שיר: ילד פשוט באמת דוחה, אין לי מילים...
דור: אבל... וזה מה שמעניין, קפצתי פה, מאלפוי מזלזל מאוד בהאגריד, והרמיוני מזלזלת מאוד בטרלוני, הם מאוד מאוד מקבילים פה, ויש פה עניין של ערעור על הסמכות של המורה. עכשיו שוב, לכאורה הרמיוני מזלזלת קצת יותר בצדק, נכון, אבל זה לא שהיא לגמרי בסדר, אבל זה יותר מובן, ומאלפוי פשוט ילד נוראי כן? הוא כאילו זה לא מוצדק.
שיר: אני חושבת שזה לא מוצדק רק בגלל שהספר לא נכתב מנוקדת מבטו, כי מנקודת מבטו למה האיש המשוגע חסר ההסמכה הזה שעד לפני פחות משנה אסור היה לו להשתמש בשרביט, מביא לנו חצי ציפור חצי סוס מסוכן בלי שום הכנה... יש לו נקודה
דור: צריך לשים לב שבתיאור, כל התלמידים מפחדים מההיפוגריף בהתחלה, ואפילו רון הארי והרמיוני מפחדים ורק בגלל הנאמנות המאוד מאוד עמוקה שלהם להאגריד והרצון שלהם לעזור... זה כמו שאתה רואה חבר טוב שלך ואתה רואה שהוא עושה משהו שהוא לא טוב בו והוא עומד להיכשל ואתה רוצה לפרגן אבל אתה בעצמך פוחד מהפדיחות שהוא עוד לעשות... זה מה שהם מרגישים פה
שיר: זה ממש נכון ואני גם חשבתי על זה, שבסופו של דבר בפרק הזה, הארי ומאלפוי מרגישים את אותו רגש. עכשיו אני חושבת שיש פה קשת של תגובות- יש את מאלפוי שהוא הכי גרוע, הוא רשע הוא מזלזל, הוא לועג להאגריד, הוא לא רואה את האנושיות שלו, הוא מקריב אותו על מזבח הפופולריות שלו. שאגב דבר שנרמז בפרקים, מאלפוי הוא כנראה ילד ממש חתיך...
דור: שפנסי פרקינסון הולכת אחריו...
שיר: זהו, וכל פעם בנות שואלות אותו אתה בסדר? וצוחקים מהבדיחות שלן... בסרט הוא לא קיבל ליהוק שנראה כל כך טוב אבל אני חושבת שמאלפוי נכתב כילד נאה וכריזמטי יותר מהארי בטח.
דור: כן הוא מוביל, יש לו שתי מיניונס (משרתים) שהולכים אחריו לכל מקום
שיר: כן אבל זה אפשר להגיד גם על בריון, אני חושבת שמעבר לבריונות שלו שהיא כח על רשע...
דור: הוא ללא ספק התלמיד מהבולטים בסלית'רין
שיר: אבל עזוב את זה שהוא מוביל, אני חושבת שיש לו הצלחה בכלים האוניברסלים של גיל ההתבגרות. זאת אומרת בנות מדברות איתו, והוא מצחיק... הוא כאילו מנהיג שלילי, אבל הוא מנהיג גם שהיה כנראה מצליח גם בלי הייחוס שלו לעולם הקוסמים... טוב אי אפשר...
דור: זה כמו פעילויות בתנועת נוער שתמיד נשאל "האם היטלר היה מנהיג טוב?" הם תמיד אוהבים לעשות את המשחקים האלה
שיר: אוף אני מבינה את ההחמצה שלא הייתי בתנועת נוער אבל זה מבאס אותי... אבל בגיל 14 זה לא עניין אותי לדבר על זה. אבל עכשיו בגיל 32 אני רק רוצה להצטרף לתנועת נוער ולהשתתף כאחת החניכות
דור: זה מה שאנחנו עושים עכשיו... מנהלים פה תנועת נוער
שיר: נכון, אוקיי אז מה שרציתי להגיד שיש את הקשת, אז מאלפוי הוא בצד הכי שלילי שלה, והארי הוא באיזשהו אופן בצד השני שלה שהוא הצד הכי אמפתי שלה... כי יותר מרחמים אני חושבת שמה שהארי מרגיש זה אמפתיה, ובאמצע נמצאים כל שאר התלמידים. עכשיו למה אמפתיה זה רגש שכזה יפה ולמה אני כל כך אוהבת את הארי בפרק הזה? בגלל שבסופו של דבר אמפתיה זה איזושהי אדפטציה (עיבוד) שאתה עושה לרגש הבסיסי שאתה מרגיש שהוא "אוי ואבוי מה קורה פה". אז מאלפוי אני חושבת לוקח את זה לכיוון של "אוי ואבוי רק שזה לא יהיה אני, איך אני מרחיק את עצמי מהדבר הזה כמה שיותר, אני לועג לו אני משפיל אותו, אני בז לו אני צוחק עליו". והארי לוקח את זה למקום של "אוי ואבוי, מה אם זה היה אני, אני אתנהג כמו שהכי הייתי רוצה שהתנהגו". ולמרות שהוא מאוד פוחד הוא ניגש ואומר אני אתנדב כדי להשתחוות בפני ההיפוגריף. וזה מאוד ברור לנו שהוא פוחד. וזה שוב מראה לנו בסופו של דבר את העניין הזה שלהיות בן אדם טוב, זו בחירה, כולנו מרגישים את אותו דבר בסיסי, זה לא שהארי בן אדם טוב יותר, זה לא שראיית המציאות שלו היא אחרת משל מאלפוי, הוא אומר זה מפחיד, האגריד הגזים, אבל הוא בוחר לעשות את זה והוא בוחר לקחת את המצוקה שהוא מרגיש לכיוון אחר. וזה שוב גרם לי מאוד לאהוב אותו.
דור: מדוייק ויפה
שיר: כי תשמע, שקראתי את זה כילדה, אמרתי "אוי, עוד פעם הוא מצליח, עוד פעם הארי פוטר שעל שמו נקרא הספר מצליח?" והיום, הארי פוטר הוא מקסים... ואת הילדה שהשאירה שוקולד על הספרים שלי לא היית מתנהגת ככה.
דור: רובנו היינו אני מקווה באמצע של הסקלה הזו
שיר: היינו לגמרי באמצע, אפילו נוטה
דור: ברור, היית נוטה אפילו לזלזל, גם אני...
שיר: לא הייתי מזלזלת בקול, אבל הייתי ממש צוחקת מהבדיחות של מאלפוי והייתי כזה... וואי הייתי בריווינקלו והייתי כזה- "מאלפוי הזה מסתלית'רין הוא קורע ונראה טוב, אני סטרייטית..."
דור: (צוחק משיר) הייתי חוזר הבייתה וכותב פוסט בישראבלוג-"איזה שעור הזיה היה לנו היום" (שיר: "אתן לא מבינים מה מאלפוי עשה היום") כן, אנחנו לא הארי פוטר צריך להכיר בזה. עכשיו משהו גם על האגריד עצמו, צריך להגיד הוא לא מורה טוב כל כך... הוא לא הגיע מוכן בוודאות לדבר הזה
שיר: מורה טוב צריך גם תשוקה וגם מתודה, אין לו את החלק של המתודה
דור: באמת אין לו, וזה בעיה, חברים, הוראה זה דבר שצריך ללמוד היטב, ואל תזלזלו במעמד המורים...
שיר: צריך להגיד את זה לדמבלדור, השכונה שהוא עושה, ואת מי שהוא מקבל לעבודה
דור: זה לא משהו, עכשיו הוא לא מורה טוב, ואגב, אחר כך שהארי רון והרמיוני באים לבקתה של שלו והוא דיי שיכור בסופו של דבר...
שיר: הוא לובש גופייה
דור: לובש גופייה שיכור... ככה לא מתנהג מורה, נכון יש לכם היסטוריה, אבל אתה צריך גם, זו אחריות שלך בתור המבוגר.. וזו הבעיה, הוא מבוגר ילד כזה אז הוא לא יודע לקחת את הדיסטנס שצריך, מצד שני בסוף בשורה התחתונה, במה שחשוב לרולינג שזה הטוב מול הרע, האגריד על אף כל החסרונות שלו בסוף כזה שהוא פתאום מתפקח וקולט שנמצאים אצלו בלילה למרות שאסור להם כי סריוס בלאק מסתובב איפשהו אז הוא צורח עליהם- "מה אתם עושים פה בכלל, תחזרו למיטות שלכם, אני לא שווה את זה שאתם תסכנו את החיים שלכם
שיר: זה באמת נקודה מאוד יפה, בגלל שאני לא חושבת, הרי יש לנו את האגריד בספר הראשון, מוסר להם ביצת דרקון, הוא לא אדם אחראי ואני לא חושב שהוא עבר טיפול בשנתיים האלה. אז אני חושבת שמה שרולינג עושה פה זה קודם כל לחזק לנו את כמה שסיריוס בלאק מפחיד, בגלל שאנחנו כבר בספר השלישי גם אם חושבים מבחינה ספרותית יש איזשהי שחיקה של אנחנו כבר מזהים את המבנה, עכשיו יש משהו מאוד נעים מצד אחד לצלול למבנה שהוא מוכר של "אוי, יש פה איזשהי בעיה, איך הם יפתרו אותה"
דור: לקראת סוף השנה היא תיפתר
שיר: בדיוק, ואני חושבת שכאן היא באמת הייתה צריכה לשתול כל מיני שינויים שנבין שהפעם זה לא איזשהי- אנחנו הולכים ככל שמתבגרים, הסכנה הולכת ומחמירה, ואין כל כך דרך לתאר סכנה שאתה לא מכיר בטח לא כמו סיריוס בלאק כי בספרים האלה הסכנה, אלה אם בשלבים שזה כבר הגיע לזה שהסכנה היא לורד וולדמורט, אתה לא באמת מכיר אותה. וכאן כדי להפוך אותה למוחשית היא מראה לך בתגובה של כל המבוגרים האחראיים סביבו. יש סוהרסנים, האגריד פוחד, סיריוס בלאק הוא אדם אמיתי. מעבר לזה שהוא גם מסוכן למוגלגים בנוסף אלינו בעולם הקוסמים.
דור: כן, זה נכון, אז באמת האגריד מבועט ומאויים אבל זה רגע שמאוד האהבתי כי זה הראה שבסוף בסוף כמה הוא דואג להם באמת
שיר: גם אני, הוא חמוד מאוד
דור: הוא חמוד
שיר: וגם הם חמודים מאוד
דור: כן גם הם חמודים
שיר: הם מקסימים
דור: עכשיו מי שממש לא חמוד, זה סנייפ.
שיר: סנייפ משתגע בפרקים האלה,
דור: אני חייב להגיד שוב, שאני קורא את הספרים האלה אני לא מצליח להבין את מי שרואים את סנייפ כלא יודע, נכון שהיא מוסיפה לו אחר כך מורכבות, אבל הוא עמד לרצוח קרפד
שיר: החיית מחמד שלו! זה מטורף
דור: אתה עמדת לרצוח קרפד של תלמיד שלך בגדול, מה זה אם לא להיות האיש הכי אכזר.
שיר: לרצוח קרפד דרך זה שהוא נכשל
ביחד- זה נורא
שיר: זה כאילו אומרים לך בוא תסיע, בשיעור נהיגה הראשון, בוא תיסע באיילון, עם הכלב שלך ליידך בלי חגורת בטיחות, בוא נראה אם אתה אפס (דור מצחקק)
דור: זה באמת מחריד, הוא שובר פה שיאים. עכשיו מתחיל להירמז בפרקים האלה, זה עדיין לא נאמר לגמרי, זה יופיע יותר בפרקים הבאים, עד שכמובן נגיע לזה בהמשך, אנחנו שמים לב שסנייפ יותר מרושע מהרגיל, כאילו הם שמים לב שהוא שובר שיאים, שיאי רוע של עצמו, ומתחילה פה ההנגדה המאוד ברורה ללופין. (שיר מהנהנת) לופין לוקח אותם לחדר המורים, לתאמן על הבוגארט שתכף נגיע אליו, אבל לפני זה יש רגע קטן שבו סנייפ אומר כזה ללופין, שוב כמובן מול כולם כי הוא רשע, "כדאי לך לא לסמוך על נוויל הוא יהרוג את כולכם" או משהו כזה...
שיר: איזה אפס רשע
דור: אפס רשע ובריון, שוב הוא היה קורבן של בריונים ואז הוא הופך לבריון בעצמו פשוט. אבל לופין מציג גישה חינוכית אחרת, וישר אומר, "אני דווקא קיוויתי שנוויל יהיה הראשון שיעזור לי" וברור שהוא לא מתכוון לזה בקטע של להשפיל את נוויל,
שיר: ברור
דור: אלה לסמן את נוויל כגיבור, הוא ממש מורה שמעצים את התלמידים שלו, שלא משפיל אותם וזה כבר הבדל מאוד מאוד גדול בין סנייפ לבין לופין. בכלל בראייה שלהם של מה תפקידו של איש חינוך, סנייפ רואה את עצמו כהרבה יותר חכם ומבריק על כל התלמידים שלו, יופי גבר, הם בני 13, כל הכבוד המשאית עם המדליות מחכה לך מחוץ לטירה
שיר: אני חושבת שהעניין בלהיות קורבן של משהו זה שזה אף פעם לא באמת עוזר לך, אתה תמיד מצליח לראות את עצמך...
דור: סנייפ רואה את עצמו בתור הקורבן,
שיר: אתה לא באמת מצליח לראות את עצמך כחזק, אז אתה תמיד פועל מתוך הנקודה בך שהיא חלשה וזה באמת המפתח לבריונות, בגלל זה זה כל כך נורא כי אפשר באמת לשאת ולתת עם זה...
דור: כן, אבל לופין מציע כאן גישה חינוכית שמן הסתם הרבה יותר בריאה ששמה את התלמיד במרכז הוא אחד המורים כמעט היחידים שעושים את זה. גם המורים היותר טובים והיותר סבבה, יש מורים טובים כמו מקגונגל ופליטוויק וספראוט, אני מאמין שהם מורים טובים, יודעים את החומר והם גם מתוארים כאנשים חביבים סך הכל, קשוחים יותר, קשוחים פחות, אבל טובים. אבל את רואה שאצל לופין, ואנחנו עוד נראה את זה מיד עם הבוגארט, אתה עובר חוויה מעצימה.
שיר: ממש, ויש לי עוד הרבה לומר על זה בפרק הבא, אבל אני מאוד מסכימה איתך...
דור: עכשיו אנחנו חוזרים לבוגארט בעצם...
שיר: לפני הבוגארט יש עוד דבר שרציתי להגיד, אני לא יודעת אם זה לפני או אחרי כרונולוגית, אבל יש כאן את העניין הזה שמאלפוי בנוסף להיותו ילד זין הכי גדול בסדרה, הוא אומר להארי- מה אתה לא הולך לחפש את סיריוס בלאק? מה אתה לא יודע מה קרה? אתה לא יודע? עכשיו אנחנו מבינים, סבבה רולינג שותלת לנו פה מסתורין, אגב בהקשר לנקודה הקודמת שלך, אני חושב שחלק מהשינוי בהתנהגות של סנייפ נועד לרמוז לנו משהו להמשך, על היחסים עם לופין, זה לא סתם שסנייפ מקצין, גם סנייפ מאוד מטורגר (מהמילה טריגר) פה כאילו מעצם הנוכחות של לופין,
דור: ברור
שיר: ואנחנו כך הזמן מרגישים את זה בהתנהגות שלו, כן מרגישים את זה באיזשהו "אנדר טון". עכשיו מבחינת מאלפוי, ברגע שהוא רומז להארי שיש את העניין הזה עם סיריוס בלאק, אנחנו יודעים מה הוא מגלה הלאה עם סיריוס בלאק, אנחנו נעשה ספויילר למאזיננו, אז תסתמו את האוזניים מי שקורא איתנו ל-20 שניות, או לפחות (מסומן באדום)בסופו של דבר הארי מגלה שסיריוס בלאק לכאורה הלשין על ההורים שלו לוולדמורט על מקום המחבוא שלהם, ואחרי שהוא היה החבר הכי טוב שלהם. ומאלפוי אומר לו איך אתה לא יודע את זה? עכשיו אני חושבת שהספרים האלה באופן כללי הם מאוד מחזיקים לזמננו- זאת אומרת את המציאות, בסופו שך דבר הם מדברים על רגשות, הסיפור הוא מאוד בסיסי במובן הטוב שלו, המיתולוגי, ובגלל זה אני חושבת שמחזיקים ואין להם שום בעיה לעבוד הלאה. הדבר היחיד שהיה לי לא אמין בקריאה, זה העניין הזה של איך אתה לא יודע מה קרה? אני חושב שמאז סוף שנות התשעים ועד עכשיו, המהפכה שהתחוללה בתחום חופש המידע היא מטורפת, אנחנו מחזיקים בכף ידינו את כל המידע שאפשר לדמיין. יש יותר מידע ממה שנצליח לקרוא, יש יותר מידע ממה שאני חושבת צבא של אנשים שיעבדו כל הזמן. המידע גדל בקצב יותר גדול ממה שאנשים גדלים. המידע ניצח באיזשהו אופן, וזה באמת דיברנו על זה בהקשר לספר הראשון, זה באמת מוט המסתורין באופן הכי עמוק שלו, כלומר מסתורין זה כבר לא רגש שאנשים מרגישים, כאילו זה כבר לא דבר שקיים בעולם שלנו, כל דבר שאני רוצה לדעת אני יכולה לדעת, בין אם זה שמועה או אפילו גם אם זה ייקח לי נגיד שעה לחפש, אני יכולה לדעץ. אין מידע שהוא לא נגיש לי, אין מידע שהוא חסוי ממני, בין אם זה סודות צבאיים, שאני מאמינה שתוך כמה גיגולים ותוך קריאה של כמה בלוגים וכמה יוטיובים מפחידים אני אגלה, תיאוריות קונספירציה שזה חלק מהקסם שלהם, שאומרים לך זה מידע סודי, שלא ידעת והנה אנחנו מגלים לך, גל מידע הוא פתוח ובגלל זה מתי שמאלפוי אומר להארי- איך אתה לא יודע? המסתורין הזה הוא לא כל כך מחזיק, זאת אומרת שאני לא מאמינה שהוא לא יודע כי זה לא רגש שאני מרגישה בעולם שלי יותר- הוא לא קיים, זה לא בפלטת הרגשות שלי.
דור: נכון, מעניין אם לקוסמים יש אבל גוגל, כי אני מניח שלא
שיר: זו בדיוק הנקודה הבאה שלי, אני חושבת שגם היום זה גם פחות מחזיק, וגם שסביר להניח שאם הספרים היו נכתבים היום, היא הייתה צריכה למצוא פתרון
דור: כן פתרון אחר, טוב נדבר על זה יותר בפרק הבא של ההסכת שהארי מגלה את האמת יש הרבה מה להגיד על זה
שיר: מסכן שלנו
דור: אבל לפני זה, יש בוגארט,
שיר: איזו המצאה יפה
דור: איזו המצאה מקסימה, הפחד עצמו
שיר: ממש
דור: עכשיו 2 דברים שאהבתי פה ודבר אחד שפחות אהבתי. קודם כל הרעיון שאתה באמת מנצח את הפחד עם הומור, אנחנו נוטים לחשוב שההפך מפחד זה אומץ לב, אבל זה לא עובד ככה, ואם זה עובד ככה אז בוגארט לא היה משפיע על גריפינדורים, כי הם הרי אמיצים בהגדרה כן?
שיר: אומץ זה התגברות על פחד, זה לא ביטול הפחד, זה לא הפרכת הפחד,
דור: קודם כל כן, וגם אני חושב שאומץ הוא הבחירה באמת להתמודד ואז השאלה היא מה באמת הנשק שלך להתמודד איתו, והומור הוא באמת נשק מעולה, אני תמיד אומר, היה דוקו לא מזמן אפילו..
שיר: על הומור בשואה
דור: על הומור בשואה כןכן, במציאות הכי נוראית אתה נעזר בו וזה נכון, הרבה פעמים באמת שהמצב שלך ממש ממש רע, אתה לפעמים מסתכל על האבסורד שבדבר ואתה קצת מגחך לעצמך, וזה איזשהו אמצעי להתמודד באמת
שיר: אשטאג יהודים
דור: אשטאג יהודים או מיעוטים והכלל, אבל מה שאהבתי זה לא אומר שהפחד שלך נעלם או מתבטל, הומור ואומץ לא אומרים שאתה לא מפחד יותר בכלל משום דבר, הפחד הוא רגש אנושי, והוא תמיד ילווה אותך, אדם ללא פחד הוא אדם מסוכן מאוד בעיניי, הוא אדם שעשוי לעשות דברים מחרידים. טוב שאנחנו מפחדים. שוב אבל הומור הוא איזשהו כלי להתמודד שלא מעלים את הפחד אלה נותן למתמודד כלי לשאת אותו במידה רבה. ולכן מאוד מאוד אהבתי, אני חושב שהדבר הכי יפה ששיש כאן, שני התלמידים שהפחדים שלהם הכי טובים זה מצד אחד הארי עם הסוהרסנים- ברור למה זה מפחיד אותו, אבל זה שנוויל פוחד מפרופסור סנייפ, זה מבריק בעיני!
שיר: זה נוגע ללב. למה זה מבריק? אני סתם הייתי עצובה מזה...
דור: זה מבריק פשוט כי הזדהיתי, כי גם לי היו מורים שפחדתי מהם,
שיר: באמת
דור: בגיל טיפה יותר קטן, לא בגיל 13, בגיל יותר צעיר צריך להגיד, אבל כן! היו לי מורים שבהחלט... יש לחי נפש רגישה. והיו לי מורים ש הפחידו אותי ללא ספק, אין לי ספק שאם הייתי פוגש בוגארט בגיל תשע, זה היה תופס צורות של מורים מסויימים. הם לא אנשים רעים אגב, סנייפ היה אדם הרבה יותר מרושע מהם, אבל אני לא אוהב שצועקים עלי פשוט
שיר: דבר שמאוד אהבתי שלופין אומר על הבוגארט זה שהוא חי במקומות חשוכים, הוא חי מתחת למיטה, הוא חיי מתחת לארון, כלומר רולינג באמת ממסגרת לנו פה איזשהי תחושה אנושית מאוד בסיסית כמו רוב ההמצאות המבריקות שלה
דור: כמו הבוגימן
שיר: זה לא רק בוגימן, זה הרגע הזה שאתה ילד וחושך ואתה לא נרדם, ואתה אומר אם אני אסתובב משהו יאכל אותי, איזשהי איימה מטורפת תפרוץ מהעולם, עכשיו זה מסגור מאוד יפה של זה שאתה פוחד ממשהו, שאתה פוחד מהחושך לצורך העניין, אין לך באמת תמונה בהכרח של הדבר שאתה פוחד ממנו, זה מיליון פחדים מופשטים, זה איזשהו פורטל אימה מאוד גדול שנמצא בתוכך והזדמנות להשליך על הכלום הזה, על הריק הזה, על החושך הזה, המון דברים. אז קודם כל זו בחירה מאוד יפה, וגם הוא אומר לופין, שאין לו צורה, שפותחים אותו המבט שלכם משנה אותו, שזה קצת תורת הקוונטים ממה שאני יודעת, ממה שהוסגבר לי, שזה גם נקודה יפה. מה שבאמת אהבתי פה, קודם כל זה הפרק שבו אנחנו באמת מכירים את פרופסור לופין, זה השיעור הראשון שלו, עד עכשיו הכרנו אותו כדוד שנרדם ברכבת, הוא מרופט, הוא מסכן, ופתאום יצא ממנו איזה משהו שמאוד מפתיע, זה שהוא סוף סוף מלמד אותם התגוננות מפני כוחות האופל, הוא הראשון
דור: כן, כמעט היחיד גם
שיר: כמעט היחיד, עכשיו הבחירה המדהימה שהוא עשה פה, בסופו של דבר מה השיעור הראשון שהוא אמר להם כדי להתגונן מול כוחות האופל- אל תפחדו, בואו נתמודד עם הפחד, זה ה one o one שלכם,
דור: זה לא אל תפחדו, זה בוא נתמודד איתו
שיר: וזה קצת שיעור על פחד, זה לא שיעור על.. אחר כך הוא ילמד אותם על כל מיני יצורים
דור: כן
שיר: ואנחנו יודעים על כל מיני יצורים, והספר הזה מסתיים באנשי זאב, זה הפרק האחרון שלו כי סנייפ, בהיותו זבל עושה להם את הספויילר הזה, אז כן יש ספר שמרכז דברים שהם באמת אפלים, אבל הדבר הראשון שהוא עושה זה להגיד להם, קודם כל כדי להתמודד עם הסיטואציה הזו אתם צריכים להבין, אולי אפילו להבין שפחד זה חלק מהדבר ושפחד זה דבר שאפשר להתמודד איתו. אתם תראו מולכם את הדבר שהכי מפחיד אתכם ואנחנו ביחד נתגבר עליו. שזאת אמירה בעיניי יפיפיה על התמודדות עם דברים בחיים, כי הוא בעצם אומר לך תקשיב, החיים רצופים בדברים שהם לא בהכרח נעימים ואתה הולך במסדרון הזה שהוא החיים, וכמו ברכבת שדים לפעמים קופצים דברים מדהימים ולפעמים קופצים דברים מזעזעים שאתה לא תדע להתמודד איתם. אז בוא נעשה את הסימולציה הזו פה כדי שתבין שרגש, שפחד זה רגש שאפשר להתמודד איתו, זה רגש שאתה צריך להכיר, וזה רגש שיש לו פתרון, הפתרון שהוא מציג זה ה"רדיקולוס" הזה אבל אני חושבת מה הערך החינוכי שאני מאמינה שיש ערך חינוכי לדבר הזה, הוא אמר להם בואו שנייה לא נפחד מהפחד, בואו שנייה נתמודד עם הפחד ביחד ונראה מה הפתרון שלו, שזה פשוט מהמם, הוא פשוט נורה מקסים
דור: זה באמת מקסים, אגב הדבר היחיד שפשוט לא אהבתי פה, ואני מבין למה רולינג עשתה אותו, היא אמרה זה פשוט כל שאר הדברים שילדים מפחדים מהם-
שיר: מה הכוונה
דור: זה ממש פחדים- מומייה, יד כרותה, כל מיני דברים כאלה, שיותר דווקא של רכבת שדים בלונה פארק מאשר... הם כבר בני 13, בגיל 13 התחלתי לפתח לא יודע מה איתך, לי כבר התחיל אז פחד רציני שמלווה אותי עד היום,
שיר: מה
דור: שכשאני ישן יכנס פורץ רוצח שיעשה כל מיני דברים נוראיים...לכולם בבית.
שיר: אני פחדתי רק מדברים, משינוי צורה שלי, זה הפחד הכי גדול, כי הייתי לפני גיל ההתבגרות ולא ידעתי מה הולך לקרות, וזה היה כאילו...
דור: אני חושב שכאילו, מה שיותר הגיוני בתאכלס זה שיצא הבוגארט והוא יצא בתור המון אנשים שמרכלים עלייך ואומרים איזה מגעיל אתה, זה באמת מפחיד, מנגיד מומיה
שיר: נכון, (צוחקת) מי פוחד ממומיה? אבל מצד שני אנחנו יודעים בתחילת הספר שהמצרים באמת היו להם כוחות, אנחנו לא יודעים מה...
דור: אבל עכשיו זה בסדר כי צריך לתווך גם פחד, הספר הזה הוא עדיין ספר ילדים, צריך לתווך אותו לילדים, וזה למה היא השתמשה בזה... אבל זה מאוד מעניין לחשוב מה באמת הפחדים שלנו? בטח בגיל ההתבגרות, אני חושב שאלה פחדים, כלומר בתור ילד אני חושב אתה באמת מפחד מכל מיני מפלצות ודברים כאלה כי עוג לא ברור מה הקונספט של מוות בואי נגיד ככה, זה עוד לא ברור לך לגמרי עד הסוף...
שיר: גם לנו לא.
דור: גם לנו לא, זה נכון, אבל אתה פוחד מכל מיני שדים ומפלצות ודברים כאלה, בהנחה והמשפחה שלך משפחה טובה ואתה לא פשוט מפחד מההורים
שיר: מאבא שלך כן
דור: אוי ואבוי, ובגיל ההתבגרות זה באמת הופך להיות פחדים חברתיים, כאלה באמת, והעסק נעשה מסובך,
שיר: נכון אבל זה שיעור מאוד יפה שהוא מעביר אותם. הצעד הראשון בהתמודדות מול כוחות האופל זה קודם כל להתמודד עם הפחד שלך, זה גם פחד השלכתי הרי, כל אחד והפחד שהוא משליך, וזה שיעור שמאוד אהבתי. באופן כללי לופין...
דור: הוא איש מקסים
שיר: איזה דמות מוחמצת. טוב אנחנו סיימנו,
דור: כן ובפרק הבא אנחנו נקרא את פרקים 8,9,10- "מנוסתה של האישה השמנה", "תבוסה מרה", "ומפת הקונדסאים" תודה רבה שיר
שיר: תודה רבה דור, אפשר להאזין לנו באתר ובכל אפליקציות הפודקאסטים, חוץ מזה אתם מוזמנים להצטרף אלינו לקבוצת הפייסבוק- "הקבוצה שאין לומר את שמה" ואני רוצה להגיד תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה, תודה!
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments