top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 5 - מראה מראה שעל הקיר

Updated: Dec 18, 2023







(אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי)


שיר: היי! אתם על ההסכת שאין לומר את שמו, אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער מן

שיר: ואנחנו קוראים את ספרי הארי פוטר מהתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

היום אנחנו נדבר על פרקים שתים עשרה, שלושה עשרה וארבע עשרה.

"הראי של ינפתא", אין ניקוד למילה הזאת, צר לנו, זה נשמע כמו משהו שמישהו לחץ כשהCaps lock- לא היה לחוץ במחשב.

ועל הפרק, "ניקולס פלאמל" שכילדה הייתי קוראת כניקולס פלאנל, שזה כנראה האוטו קורקט הלסבי שלי. ועל פרק ארבע עשרה, "נורברט הנורווגי הנקוד".

דור: יפה, נשמע כמו פרק של החברה להגנת הטבע.

שיר: נתחיל בלקרוא מעמוד 219 לקראת הסוף.

"הארי הביט שוב אל תוך הראי. אישה שעמדה ממש מאחורי בבואתו חייכה אליו ונופפה לו בידה. לו באמת היא הייתה שם הוא היה נוגע בה, מפני שבבואותיהם היו כל כך קרובות, אבל הוא הרגיש רק אויר. היא וכל האחרים היו קיימים רק בתוך הראי.

היא הייתה אישה יפה מאוד, היה לה שיער בצבע ג'ינג'י עמוק ועיניים, יש לה עיניים בדיוק כמו שלי, חשב הארי והתקרב קצת אל הזכוכית. ירוקות מאוד והייתה להן בדיוק את אותה צורה, אבל אז הוא שם לב שהיא בוכה, מחייכת אבל בוכה בו בזמן . הגבר הגבוה הרזה עם השיער השחור שעמד לצידה כרך סביבה את זרועו. הוא הרכיב משקפיים והשיער שלו היה מבולגן. הוא הזדקר מאחור בדיוק כמו השיער של הארי. הארי עמד עכשיו כל כך קרוב לראי שאפו כמעט נגע באף של בבואתו.

אמא? הוא לחש. אבא?"

איי איי איי

דור: אפרורפו ההבדל בין לקרוא את זה בתור ילד ללקרוא את זה בתור מבוגר, כאילו בתור ילד, לפחות לי בתור ילד בן, אתה קצת מזלזל בקטעים הרגשיים לפעמים, אתה כזה "זה קיטש, זה לא מעניין אותי" ואז עכשיו בגיל 32, בכי בכי בכי בכי,

שיר: כי אתה קורא אותו כילד. אני חושבת שכשקראנו אותו כילדים, אתה רואה אותו כשווה לך.

דור: כן, איזה מגניב כשאתה יתום, אבל פה זה...

שיר: מה אתה בוכה? אוי, עכשיו אתה מתרגש מזה שאין לך הורים? אוי, למי אכפת? ועכשיו אתה כזה...

דור: אין לו הורים, מסכן, והוא לא יכול להגיע אליהם.

שיר: והחלק הכי עצוב בפרק הזה שהוא לא יודע איך הם נראיםף הוא לא ראה תמונה שלהם. הוא רואה אותם והוא מזהה אותם לפי הדמיון, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

דור: נכון. הפרק, "הראי של ינפתא", שאני קורא את זה כמו מילה ארמית פשוט, אז נזרום עם זה.

שיר: מההגדה של פסח.

דור: שזה אמור להיות אנגרמה של "את פניך" כלומר ככה גילי תרגמה וזה משהו באנגלית לא משנה מה, זה פרק מאוד חזק בעיניי, קודם כל, כי הוא משקף, לראשונה, אני חושב, את היחס של הארי להורים שלו, למה שאבד. זה נרמז קצת פה ושם, אני חושב שכבר אמרו לו שהוא דומה קצת לאבא שלו,

שיר: הארגריד אומר לו את זה בהתחלה.

דור: ויש את הקטע שגם אבא שלו היה שחקן קווידיץ' וגם הוא.

שיר: מחפש, באותה עמדה.

דור: לא מחפש, רק נאמר שחקן קווידיץ'. אנחנו לא יודעים אם הוא היה מחפש.

שיר: באמת?

דור: כן, ואני חושב שכבר ניהלנו את השיחה הזו אוף רקורד בגוגל דרייב.

שיר: אוקיי.

דור : אבל לא משנה. כלומר, אנחנו מקבלים את הצצות היפות האלה בקטנה, אבל עדיין לא ברור איך הארי מרגיש בנוגע לזה.

שיר: זה יפה גם בגלל שאני חושבת שהווגוורטס הוא הרי פנימייה. ובדרך כלל פנימייה זה מקום שמרחיק אותך מהמשפחה שלך ומרחיק אותך מההורים שלך.

ובספר הראשון, באבן החכמים, זה יפה שהארי בעצם מגיע מהמקום המנוכר שאף אחד לא דומה לו ודווקא בהוגוורטס הוא מקבל עוד ועוד פיסות מההורים שלו.

מקבל את המידע הזה על אבא שלו, הוא רואה את ההורים שלו בפעם הראשונה והוא מקבל את גלימת ההעלמות.

דור: כן.

שיר: עם פתק מאוד מסתורי. זה היה אבא שלך, הפקיד אותה בידיי לפני שמת. קליל לחג המולד והגיע הזמן שהיא תשוב אליך, תודה לך זר מסתורי.

דור: הקטע עם גלימת ההעלמות הוא בכלל מקסים בכמה רבדים מבחינתי. קודם כל, זה באמת משהו שהוא מקבל מאבא שלו וזה משהו כזה,

שיר: בירושה מאבא שלו.

דור: בירושה. חוץ מהכסף שהוא מקבל בירושה מההורים שלו, פה הוא מקבל גם חפץ קסום, שזה בכלל מדהים.

אבל יש פה גם עוד משהו יפה שהגלימה, למה דווקא הארי פוטר מקבל גלימת העלמות, כן? כאילו אבא שלו ידע מה יקרה? מתואר כבר בספר כמה פעמים שבכל מקום שאליו הארי הולך הארי בעולם הקוסמים, תמיד שמים לב אליו, מתלחששים, כאילו יש סביבו דיבורים, והארי, זה גם מודגש בסדרה, לא בהכרח מחפש את התשומת לב הזו, למרות שכל הזמן מאשימים אותו בזה. סנייפ מאשים אותו, אפילו בפרקים שבהם רון רב איתו הוא מאשים אותו.

שיר: שהוא נהנה מזה, אתה אוהב את התהילה

דור: בדיוק, והארי תמיד מכחיש. ופה הוא יכול להגשים את החלום שלו. הוא יכול להסתובב, לבד חופשי בלי שאף אחד מבחין בו.

שיר: וזה גם אני חושבת, עובד בעוד רובד מאוד יפה, כי הרי הוא קיבל משהו מאבא שלו. זאת אומרת הוא קיבל משהו ש.. קרה לו משהו טבעי, משהו שקורה לאדם שהוא לא יתום שהוריו נרצחו על ידי וולדמורט.

ומה שיפה זה שמה שהופך אותו לבלתי נראה, זה זה שהוא קיבל את הדבר ההורי הזה, הוא קיבל את הדבר הזה שיש לכולם, הוא קיבל חתיכה מאבא שלו. הוא קיבל את ההורות הזאת, החריגות נלקחה ממנו כיתום ועכשיו אתה יכול להיות בלתי נראה.

דור: אגב זה יפה. הרבה פעמים באמת כשחס וחלילה קרובי משפחה שלנו נפטרים, סבים הורים, ואז יש תמיד את הטקס הזה שהולכים לבית שלהם ומתחילים לנקות ולהוציא הכל כזה.

שיר: נוראי, יש ספר יפה על זה שנקרא "איך רוקנתי את בית הוריי".

דור: אז באמת אני חושב. ואז פתאום אתה מוצא איזו תמונה או איזה פריט כזה ולפעמים שומר אצלך כלומר זה קורה להרבה אנשים. ופתאום גם להארי יש לראשונה אחרי עשר שנים, הוא פתאום זוכה לזה, לקבל את הדבר הזה.

שיר: משהו מוחשי מאבא שלו.

דור: בדיוק. ולא סתם ברגע שהוא מקבל את הגלימה ואז מגיעה שעת ערב, הוא מחליט לעשות בפעם הראשונה משהו בלי רון ממש...כלומר, רולינג מתארת לנו מה הארי חושב, היא אומרת: לא את זה אני עושה לבד. כאילו זה ההזדמנות שלו למעין התייחדות עם אבא שלו, אין פה מקום לרון ובטח לא לאחרים.

שיר: אולי כי הוא לא לבד ברגע שיש לו את הדבר הזה. הרי מזה גלימה? זה משהו שעוטף אותך, שמחבק אותך. הוא לא הרגיש שהוא לבד וזה באמת מביא אותנו אני חושבת לאחד העצמים הכי יפים, זה אחד הפרקים שאני הכי אוהבת בהארי פוטר.

דור: כן זה פרק מקסים.

שיר : "הראי של ינפתא", כך אנחנו מקווים שאומרים את זה. עכשיו מה שקורה כאן זה שהארי... זה כמובן כמו שאמרנו, יש כאן את עניין המותחן הבלשי. הוא עוקב אחרי סנייפ שמדבר עם קווירל והכל ואז הוא מגיע לחדר צדדי שיש בו ראי.

הוא מתקרב אל הראי ואז מגיע החלק שקראנו בעצם. הוא רואה אותו עומד עם כל המשפחה שלו, אומר שיש שם עשרות אנשים. עשרות ממשפחת פוטר והוא בעצם רואה את עצמו מפוזר על הרבה קרובי משפחה. והוא ממש רואה את הגוף שלו מפוזר. הנה לו יש את הברכיים הבולטות שלי, לה יש את העיניים שלי, הוא נראה ממש כמוני וזה מאוד מזכיר לי את הפרק של רציף 9 ושלושה רבעים. שהוא רואה את רון והדבר הראשון שהוא מזהה, זה שהם שבט שנראים בדיוק אותו דבר, הכל בהם זהה.

וזה יפה להראות את זה בגלל שבהמשך דמבלדור אומר לו: אתה יודע מה הראי הזה עושה? עכשיו הארי פוטר לא מלך כמונו שיודעים לקרוא כתב מראה והוא אומר זה מראה לי את מה ש... ש... לא יודע, את העתיד, אבל ההורים שלי מתים...

ואז דמבלבדור אומר לו: לא, טיפש שלי, חמוד, זה מראה לך את המשאלה הכי כמוסה שלך ואם היית יודע לקרוא כתב מראה אז היית יודע את זה לבד.

דור: כן, שכתוב שם "לא את פניך אראה כי אם את משאלת ליבך". זה מסתדר עם מה שכתוב שם באנגרמה.

שיר: עכשיו למה זה פרק מעניין בגלל שתחילת הפרק הזה עד הרגע הזה, זה חג המולד. ומה שקורה בחג המולד זה שהארי מספר לנו או המספר מספר על הארי, שזה החג מולד הכי טוב שהיה לו בחיים.

הוא אוכל את כל האוכל הטעים בהוגוורטס, הוא מקבל ממשפחת וויזלי את הסמל שלהם, את ה...

דור: הסוודר הכעור.

שיר: הסוודר הכעור והעבה.

דור: אני רוצה גם להגיד רגע משהו על זה, כלומר, זה לא סתם, זה נרמז בקטנה וזה עומד בניגוד מוחלט לחגי מולד שהיו אצלם הדרדסלים שהיו כנראה גם מנוכרים וגם כנראה לא קיבל מעולם כלום, גם הפעם יש קטע מבדח שהם נותנים לו,

שיר: פרוטה.

דור: פרוטה ואז רון מתלהב כי זה כסף של מוגלגים.

שיר: והארי אומר נחמד מצידם, זה יותר ממה שהם עשו עד עכשיו, המרחק עשה לנו טוב.

ודווקא בפרק הזה שהוא מאוד מחובק על ידי משפחתיות, הוא עדיין מביט בראי ורואה את המשפחתיות המאוד מאוד שלמה הזו, שזה אומר לנו משהו לדעתי יפה על פנטזיות. פנטזיה תמיד תהיה שלמה יותר ולא מציאו... כאילו המציאות , לא משנה כמה טובה היא תהיה זה בחיים לא ישתווה לפנטזיה שיש לך עם עצמך במעגל סגור. גם אם אתה מגיע עכשיו...

לפני שנה אם היו אומרים להארי פוטר בן ה10: אתה קוסם, יהיה לך חבר הכי טוב, יהיה לך חבר בפעם הראשונה, הוא כל כך יאהב אותך, המשפחה שלו כל כך תאמץ אותך שאתה תקבל את הסממן שלהם, את הסוודר שלהם, אתה תהיה בבית ספר שאתה די אהוד ומפורסם.

דור: תהיה טוב בספורט.

שיר: תהיה טוב בספורט. ועדיין... הפנטזיה שלו היא עדיין יותר טובה מזה. המציאות בחיים לא תיגע, כאילו הפנטזיה עדיין תמיד תהיה שלמה יותר.

דור: זה לנצח יהיה משהו רחוק ובלתי מושג.

אני רוצה גם רגע להגיד משהו על הפנטזיה ספציפית של הארי... תיכף נדבר גם אולי בהשוואה לרון, אבל הפנטזיה של הארי היא הפנטזיה שתמיד אנשים מחפשים בתינוקות.

כלומר אני יכול להגיד את זה בתור אב טרי, מהיום שהבן שלי נולד ,מה שאנשים, ביחוד המשפחות, עסוקים באובססיביות זה להבין למי הוא דומה.

זה גם קשה כי ספציפית, כנראה, הבן שלי זה איזשהו מיקס כמו שאגב הגיוני שיקרה, אם המשפחה שלי מקשיבה, אז אני מנצל את הפלטפורמה הציבורית, הוא מיקס שלי ושל אשתי.

אבל תמיד מנסים להבין כזה ... יש לו את האף שלי.. את העיניים של אבא של אלכס, בת הזוג שלי... והוא דומה יותר לי, דומה יותר לאלכס, כאילו אנשים לא מרפים מזה.

הניסיון להבין למי תינוק דומה זה קצת גם ניסיון, נראה לי, יש פה קצת תחרות סמויה, אני חושב, לנסות לראות כאילו מי הכניס יותר.

שיר: של מי הגנים הדומיננטיים יותר. מי יותר דותראקי?

דור: עכשיו הארי עושה את המהלך ההפוך, כי חסר לו את זה, אבל הוא מנסה להבין למי אני דומה בעולם הזה, כי הוא לא דומה לאף אחד בעצם.

שיר: ואפילו מי אני? אני אעז להגיד. זאת אומרת אנחנו רואים את זה במיוחד בספרים המתקדמים כשהוא מגלה יותר על אבא שלו וזה מאוד מערער לו משהו מול עצמו כי הוא תמיד מגן על אבא שלו ופתאום הוא מגלה שאבא שלו היה בריון אז אולי סנייפ צדק בהכל? אולי אני גם בריון?

דור: זה כן זה באמת בהמשך זה נעשה מורכב.

שיר: לא נספיילר.

דור: זה נעשה מורכב וזה מתחיל פה, אני חושב, בנקודה הזו שהארי נפתח בפני עצמו אני חושב.

שיר: חד משמעית.

דור: זה מעניין אגב, נגיד הערה קצת על רון. רון מוצג בספרים, יש פה איזה מתח תמיד. הוא כאילו מאוד חבר נאמן ומאוד מוכן להקריב את עצמו, אנחנו נראה את זה עוד בספר הראשון בהמשך. הוא כאילו החבר האולטימטיבי אבל בסוף בסוף המשאלה של רון היא... לא יודע, היא הדבר הכי אינדיווידואלי, איין ראנדי שיצא לי לראות. כאילו, הוא לבד והוא מלך העולם. כלומר עד כמה שרון מתואר כחבר, זה הפונקציה שלו האיש חבר טוב, אבל הפנטזיה שלו זה בסוף בסוף להיות לבדו.

שיר: זה מעניין במיוחד בגלל ש... אני חושבת שאחד הדברים היפים שקורים פה זה שהרגע שבו דמבלדור רואה את הארי בחדר הזה, והוא אומר לו זאת הפעם השלישית שאתה מבקר פה. אני יודע, אני יודע שהיית פה עם רון, אני יודע מה כל אחד מכם ראה. אנחנו נעביר את הראי הזה מקום ואני מבקש שלא תבוא, אל תחפש אותו.

דור: כן.

שיר: ואז הוא מזהיר אותו ואומר לו: אנשים גוועו מול הראי הזה, אנשים הלכו למצוא את הפנטזיה שלהם. עכשיו זה דבר מאוד עמוק בעיניי להגיד על פנטזיה או עמוק או שאני לא יודעת, או שאנחנו עושים פודקאסט על הספר "באדולינה" עכשיו על הפער בין הספר למציאות, אבל זה הזכיר לי מאוד את טראמפ ואני אסביר.

דור: אוקיי וואו, היה לי כיוון אחר לגמרי אבל בבקשה.

שיר: אני מרגישה שמה שהראי הזה אומר... מה זה משאלת ליבך העמוקה ביותר? הראי הזה מזהה את החור הכי עמוק בלב שלך ואומר לך, ככה זה מרגיש, ככה זה נראה כשהוא מלא.

וזה באמת מאוד מאוד מאוד קוסם לראות את זה. ואני חושבת שלהארי יש את המקרה הקל, כי הוא אומר הם מתים. אני לא יכול להגיע לשם גם אם ארצה, אני יכול רק להסתכל על זה ולהרגיש שהלב שלי שבור אבל שמישהו מחזיק אותו ביחד, אז זה מרגיש שלם לשנייה.

ורון לעומת זאת מקבל פנטזיה שהיא, בעיני, יותר בעייתית, כי את הפנטזיה של רון אפשר להגשים.

ואם אתה הולך ומגשים את הפנטזיה שלך, זאת שאלה מאוד גדולה, האם אתה באמת תרגיש מאושר? כי מה קוסם בדבר הזה? אתה חושב, אתה מרגיש מאוד את מה שחסר לך תמיד.

אתה אומר אני רוצה את זה ואת זה ואת זה. רון מהתחלה אומר אני רוצה להיות טוב כמו אחים שלי, אני רוצה לזכות בגביע... אני רוצה להתבלט, אני רוצה להיות אני, אני רוצה לא להיות אחד משבט, אני רוצה להיות אחד לבד מול המראה, בלה בלה בלה.

ואם הוא ירדוף אחרי הדבר הזה וישיג אותו, האם הוא באמת יהיה מאושר?

דור: כמו טראמפ.

שיר: בדיוק, טראמפ זה בן אדם שאתה כל כך רואה... אתה יכול להרגיש את החור בלב שלו. הוא מדבר ואתה רוצה שהוא יירגע, אתה רוצה לתת לו בקבוק.

הוא רוצה להיות עשיר יותר מאבא שלו, קיבלת.

הוא רצה את הקזינו הכי גדול, קיבלת.

רצה להיות מפורסם ושיהיה לו ריאליטי, קיבלת.

דור: הוא נשיא ארה"ב.

שיר: בבקשה מתוק שלי, האם הוא רגוע?

(דור צוחק)

שיר: לא, ובגלל זה הראי הזה הוא מסוכן. אני חושבת שעצם זה שמשתקפת לך פנטזיה הכי גדולה שלך, הטריקיות פה היא שאתה חושב שאם תשיג אותו, אתה תהיה מאושר. אתה לא. היא תתלכלך, היא תהפוך למציאות, יהיה לה מרקם, יהיה לה ריח, יהיה בו פגמים, אף אחד לא צריך להגשים את הפנטזיה שלו ולראות אותה זה צעד אחד לפני להגשים אותה.

דור: זה מעניין, אני, היו לי מחשבות... כלומר...אמרת יפה. היו לי מחשבות אחרות, חשבתי יותר על כל מיני עולמות של וירטואל ריאליטי או חלום צלול ודברים כאלה. כלומר מה זה חלום צלול? זה היכולת שלי לשלוט ואז לעשות כל מה שאני רוצה. עכשיו בדרך כלל...

שיר: זה קרה לך פעם אגב?

דור: הייתה תקופה בכיתה ח/ שניסיתי קצת ומדי פעם יש לי הבלחות, אבל זה לא משנה כי אני שונא לחלום.

שיר: וואו.

דור: לא יודע, גם נראה לי כל מי שעושה חלום צלול מנצל את זה, כזה תמיד או כדי לעוף או בשביל סקס.

מה שמעניין באמת על הסכנה שב... אם נגיד, בואי נגיד שהשגת את טכניקה להשגת חלום צלול מדי לילה ואתה כל היום רק תחכה לשלב הזה שאתה נכנס למיטה ויכול, לא יודע, לעשות תעופה והסקס באוויר שרק מחכה לך. זה מסוכן. כלומר, אתה תתחיל להתעלם באמת במצב כזה ממה שעובר עליך ביומיום.

כלומר זה הייתה המחשבה שלי. כלומר, אתה פשוט לא תשים לב מה קורה לך בשעות היום כי אתה רק תחשוב: יאללה שיגיע כבר הלילה ואתה תהיה עייף שזה יקרה שזה יקרה.

זה בעצם מה שהראי עושה, הוא גורם לך לשכוח מה קורה לאורך היום, רק לחזור לשם.

שיר: לא רק שאני מסכימה איתך, יש לזה גם שם בעולם הפסיכולוגיה זה נקרא : maladaptive daydreaming

שזה חלומות בהקיץ מטא הסתגלותיים, אם מתרגמים את זה מילה במילה, שזה אומר שהמציאות שלך היא... וזה קורה בדרך כלל כשהמציאות קשה, לי היו הבלחות של זה כשהייתי בצבא, שאתה פשוט חי בחלום בהקיץ שאתה בונה. והוא לגמרי שלם וככל שאתה ממשיך עם זה, יותר זמן זה נוגס לך יותר במציאות. בגלל זה זה דבר שצריך לטפל בו ובגלל יש לזה שם.

דבר אחד נוסף שרציתי להגיד על הראי. ברגע שהארי רואה את דמבלדור, הוא שואל אותו שאלה מאוד חצופה יחסית לאדם שאתה מדבר איתו בפעם הראשונה בחיים ועד עכשיו ראית בקלף, הוא אומר לו: מה אתה רואה בראי?

ודמבלבדור זה הדמות הראשונה בהארי פוטר שמקיימת את החוזה בין מבוגר לבין ילד. דמבלדור אומר לו: מה אני רואה? אני רואה שיש לי גרביים.

הוא לא מגלה לו מה החור בלב שלו שזה דבר שאפשר... קודם כל יש אנשים בארי פוטר שפשוט רואה את זה: סנייפ בפנים שלך, כאילו...

דור: מה החלום שלך סנייפ? שתמות כאילו,

שיר: ודמבלדור לא מספר את זה ואני חושבת שזה אומר לנו המון על דמבלדור במיוחד כאילו בשלב הזה שהסיפור שהוא הולך ונבנה לקראת התפקיד המשמעותי שיש לו בהמשך.

אמנם הוא מתואר כילד ומילות הפתיחה שיש לו בהוגוורטס הם קשקוש בלבוש, לימון, משהו נונסנס כזה, אבל מתחת לכסות הזאת של הילד, הוא מבוגר שאומר, אתה לא צריך לדעת את זה עליי, אני שומר עליך, אני פה כדי להגיד לך, היית שלושה לילות מול הראי הזה, מול הצ'אט, בוא נתנתק קצת מהדבר הזה, בוא תתחיל לחיות בעולם, אל תעשה את זה ואני לא אספר לך מה אני רואה.

וזה אני חושבת הדבר שמייחד את דמבלדור וגם גורם לנו בקריאה ראשונה כילדים לבטוח בו. אנחנו לא יודעים למה, אבל לי כילדה מאוד כזה: אה דמדבלדור הוא אחלה, ואני חושבת שזה הרגע שזה קורה בו, כי הוא מראה לנו "אני מבוגר אחראי", אני מבין את הנפש ואני לא הולך, אני לא הולך להתפתות למקומות האלה של ילדים ומבוגרים ומותר להם לעשות דברים שאסור להם לעשות בעולם הרגיל ,שזה יפה.

דור: זה גם מאוד יפה שדמבלדור אומר להארי: אני לא צריך גלימה כדי להיות בלתי נראה, אז כאילו בקריאה סרקסטי אפשר להגיד: אוקיי קריפ וזה ... מה אתה מסתכל?

שיר: הוא קריפ לגמרי.

דור: אבל אני חושב שיש פה איזושהי אמירה גם קצת יותר עמוקה באמת, אני תמיד מאחוריך, אני שומר על הגב שלך. וזה מתחבר מאוד להצגה שלו כמבוגר האחראי היחיד כמעט,

שיר: נכון.

דור: בהוגוורטס.

שיר: וזה גם בגיל 11 , זה לא כזה אני רואה אותך מאונן.

דור: לא, לא, לא. בטח לא הארי פוטר שגילה אתה מיניות שלו בגיל...

שיר ודור : 15

דור: לא שזה דבר רע. אם אתם מאזינים ואתם בגיל 15, זה בסדר גמור חבר'ה.

אז נעבור באמת לחבר של דמבלדור: "ניקולס פלאמל". ואני ברשותך אקריא עליו, את החומר שהרמיוני הוציאה עליו מהספרייה. הדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם, להוציא חומרים מספריות.

שיר: אני חושבת שאתה הרמיוני ואני מאלפוי בפודקאסט הזה.

דור: זה יפה כי אני רואה את עצמי כשילוב ביניהם.

(שיר צוחקת)

דור: "מדע האלכימיה העתיק עוסק בניסיון לייצר את אבן החכמים. חומר אגדי בעל יכולות פלא מדהימות. האבן מסוגלת להפוך כל מתכת לזהב טהור. כמו כן, היא מפרישה את סם החיים, שמסוגל להפוך את מי ששותה אותו לבן אלמוות. ידיעות רבות הופצו על אבן החכמים במהלך ההיסטוריה, אבל האבן היחידה שקיימת כיום שייכת למר ניקולאס פלאמל, האלכימאי וחובב האופרה הנודע. מר פלאמל שחגג בשנה שעברה יום הולדת 665 נהנה מחיים שקטים בדבון עם אשתו פרנל (בת 658)."

שיר: פרנל פלאמל.

דור: נכון, לא חשבתי על זה עד עכשיו.

שיר: חצופה ג'יי קיי רולינג. כמה צחקו עליה בבית ספר, למה את לא כותבת על זה ספר?

דור: בסדר היא בת 658 . לא היה בבית ספר במאה ה13.

שיר: נכון, מה היה?

דור: מכות בימי הביניים.

(שיר צוחקת)

שיר: כן, דוב צחק עלייך.

דור: עכשיו זה קטע שאותי באופן אישי ריתק מאוד כמי שמתעסק בהיסטוריה עכשיו בתור מבוגר.

קודם כל, כי ניקולאס פלאמל היה איש אמיתי.

שיר: דיי.

דור: כן, ניקולס פלאמל היה אלכימאי.

שיר: מה??

דור: כן, אמיתי, חי במאה ה13-14 . איש אמיתי שהיא פשוט הכניסה ב... זה קטע מדהים

שהיא לא חזרה עליו אף פעם רולינג, שזה מעניין.

אשכרה להכניס בן אדם אמיתי, היסטורי.. כאילו בסדר מזכירים את מרלין מתישהו אבל הוא לא חשוב, ניקולאס פלאמל הוא דמות חשובה.

והיא הכניסה דמות מההיסטוריה ואומרת לנו: הוא הצליח בעצם, אלכימיה זה אמיתי והוא עוד חי.

שיר: זאת אומרת הוא היה הוא היה סלב גם בעולם המוגלגים וגם בעולם הקוסמים.

דור: זה נכון לגמרי.

שיר: שזה מעניין להגיד אולי בגלל שהיו לו כל כך הרבה שנים לחיות הוא אמר: אני אעשה וי על כל הדברים, על כל הדברים שהראי הראה לי.

דור: עכשיו מה שמאוד מעניין... בכלל, פתאום רולינג מכניסה את כל התחום הזה של אלכימיה. אלכימיה היא נחשבה בימי הביניים בוודאי לסוג של מדע ואז ופה אני מצוטט כבר מתוך מאמר יפה של המנחה שלי, פרופסור מעוז כהנא, אני חייב לתת לו קרדיט, גם אמרתי לו שאני אזכיר אותו היום, הוא שמח.

שיר: חמודים.

דור: הוא מתעסק הרבה בנושא הזה של אלכימיה ויהודים במאה השמונה עשרה, אבל הוא גם אומר באופן כללי, שהתחילה המהפכה המדעית במאה השבע עשרה...

שיר: אני יכולה לעצור אותך כדי לשאול שאלה קטנה, שאני בטוחה שגם המאזינים שלנו רוצים לדעת?

דור: בבקשה.

שיר: מה זה אלכימיה בעולם האמיתי?

דור: אז רגע, אני עכשיו...

שיר: אה אוקיי סליחה.

דור: שאלה טובה שיר, תודה.

אלכימיה הכוונה היא באמת לניסיון לשנות את התכונות של חומרים. כלומר, באמת להפוך מתכת נגיד לזהב, תוך כדי שימוש בכל מיני מניפולציות כאלה ואחרות. היא מאוד קרובה מבחינה מסוימת לכימיה כן, קל לראות כאן כימיה – אלכימיה.

אבל האלכימיה, אתה יכול לעשות שימוש בכל מיני אלמנטים. כלומר אתה יכול גם להשתמש בכל מיני מילים קדושות, למשל. אבל גם בכל מיני חומרים כאלה ואחרים שיש לך בנוסחים עתיקים וזה תחום מאוד פתוח.

עכשיו במהפכה המדעית, מה שקורה זה שמתחילים לפתח את הכימיה, אז אנחנו מצפים שהנושא האלכימי טיפה ידעך. אבל פתאום במאה השמונה עשרה, זה צף מחדש. כי מתחילים לתהות מחדש על המקום שלה. מה שהמנחה שלי הראה, למשל שהיה רב יהודי באירופה, רבי יעקב הנדל, שקצת ככה מאותגר מהמדע החדש, אז הוא פתאום מעלה על נס את האלכימיה וכותב שזה תחום נהדר ובדוק ומוכח כלומר, הוא לא היחיד. כלומר, הוא מתכתב עם איזושהי מגמה שקיימת בתקופתו שרואה את האלכימיה כמדע קדמון וחכם. אגב, הרבה אירופאים, כולל גם ניקולאס פלמאל שחי בימי הביניים, ייחסו את האלכימיה לאיזה ידע יהודי קדמון. טענו שבימי בית שני היו כל מיני כוהנים כאלה שהתעסקו

שיר: אוי ימי בית שני ... משחקי הכס של היהדות

(דור צוחק)

דור: אבל גם של הנוצרים, זה מה שמדהים. כלומר, גם הנוצרים אומרים: אלכימיה זה כאילו, כי היהודי זה גם משהו אקזוטי כזה. עכשיו כל השיעור היסטוריה הזה, רק כדי להבין למה רולינג פתאום מכניסה לפה את האלכימיה, לתוך העולם ההארי פוטרי.

כי זה משהו שבעולם שלנו, העולם האמיתי, ריתק דורות על גבי דורות של אנשים. והם שאפו וחלמו והיקסמו וגם לפעמים פשוט האמינו וחשבו שזה גם אמיתי, שזה סוג של מדע.

שיר: זה שילוב של דת ומדע באמת .

דור: ו...כן, ואת כל החלוקה של דת זה אנטי מדע, זה בכלל שטויות של המאה ה-19 ואילך שלא מעניינות אותי בכלל.

שיר: שטויות.

דור: שטויות, הבלים. ברגע שהכניסו את המאה ה19 לתמונה זה הפסיק להיות מעניין.

שיר: ברגע שהכניסו את המאה ה-19 אני יצאתי.

דור: בדיוק, אבל לעומת זאת אדם כמו ניוטון שהיה מדען וגם האמין ברוחות ועשה סיאנסים, כלומר, זה עולמות שכבר עושים להם הפרדה ביניהם.

שיר: ניוטון נשמע כאילו כיף להסתובב איתו. אז אני חושבת שזה דבר יפה מה שאתה מספר בגלל שג'י קיי רולינג עושה את זה המון פעמים. היא לוקחת אלמנטים מהעולם, גם ראינו את זה עם המטאטאים, ראינו את זה כשהיא עושה שימוש בטרול, יצור שאתה יודע מה זה טרול ,היא מדברת על דרקונים, היא מדברת על חדי קרן וגם על אלכימיה. היא כאילו אומרת לך, הקורא, יש קצה קרחון שהגיע לעולמכם, עולם המוגלגים, אבל מתחת לקצה הזה יש עולם שלם שלא נחשפתם אליו כי הוא לא שייך לעולם שלכם. אתם נחשפתם לקצה בטעות, זה כל המידע שיש לכם, אצלנו יש כרכים על כרכים בוויקיפדיה של הקוסמים, ויקיפוטר.

דור: זהו, ואתה חושב שניקולאס פלאמל לא יצליח או שלא יודע מה, והיא אומרת לך לא, הנה הוא חי.

שיר: הוא חי עד עצם היום הזה עם אשתו פרנל פלאמל.

דור: והיא לא העזה לחזור על הקטע הזה עד כדי כך, שזה מעניין. היא לא חזרה להכניס דמויות היסטוריות כאלו, כלומר היא לא ניסתה להרים לי, בעתיד.

שיר: אני חושבת שיש המון דברים שהיא עושה בספר הראשון שהיא לא חזרה לעשות בעיקר בגלל שהוא באמת, אחרי שהוא הצליח כל כך, אני חושבת שהיא הבינה שיש לה הרבה יותר חופש ספרותי לעשות מה שהיא רוצה והיא וויתרה

על כל מיני גימיקים. האמת שאפילו השם של הספר באנגלית, שבאנגלית בריטית זה harry potter and the philosopher's stone

דור: והאמריקאים שינו

שיר: Sorcerer's

דור: תגיד את זה אולי אתה פשוט.

שיר: בקיצור והיא אמרה כל הזמן היום בחיים לא הייתי מסכימה לזה ,אם לא הייתי צריכה את הקביים האלה של ההצלחה, בחיים לא הייתי נותנת לאמריקאים לשנות את זה. יש לה באופן כללי בוז לאמריקאים .

בפרק הזה האמת שיש רגע אחד שאני מאוד אוהבת, אין לי את הרקע הזה על ניקולאס פלאמל אבל אני מאוד אוהבת שיש משחק קווידיץ' בפרק הזה. ומאלפוי לועג להארי והוא לועג לנוויל והוא לועג לרון ואז כתוב שרון למרות שהשרביט שלו עליו, אנחנו יודעים את זה, בגלל שהוא פוחד שסנייפ ינסה לכשף את הארי, הוא מתנפל על מאלפוי באגרופים.

שזה דבר יפה כי בספר הזה אתה רואה שהקסמים, עולם הקוסמות הוא עדיין לא... הוא עדיין לא כמו אגרוף בשבילם.

ובספר השלישי כבר, גם בשני, כשהם רוצים ללכת מכות הם שולפים שרביט, זה איום כזה: אני שולף את האקדח .וכאן היצריות היא עדיין יצריות של מי שעדיין לא הסתגל לגמרי לעולם הקסמים והוא נותן לו אגרוף וכתוב שאחרי שהארי מנצח, רון רץ אליו כשיורד לו דם מהאף ונוויל במרפאה, הם פשוט הולכים מכות עדיין, היצריות היא עדיין בגוף ופחות בכישופים.

דור: וינגרדיום לביוסה.

שיר: כן .

דור: ובזאת אנחנו נעבור לפרק על "נורברט הנורווגי הנקוד"

שיר: איזה פרק...

דור: איזה פרק... שאני אתחיל מלהגיד שבגדול, האגריד מעצבן.

שיר: יש לי כל כך הרבה מה לומר.

דור: אז תני לי לטעון ואז תסכימי איתי או תסתרי אותי.

שיר: לא, אני מסכימה לגמרי.

דור: כאילו, בתחילת הספר האגריד, הוא מגניב, נכון? הוא כזה מכניס את הארי וצורח ומרביץ לורנון, לדארסלים, כן?

שיר: הוא ילד מבוגר.

דור: הוא ילד מבוגר.

שיר: הוא מקיים, הוא מוציא לפועל של הפנטזיות הילדיות.

דור: עכשיו, הבעיה היא עדיין שהוא ילד מבוגר. כלומר, הארי כבר נמצא חודשים בהוגוורטס ופתאום האגריד בא ואומר: קיבלתי ...

דור ושיר: ביצה!

(דור ושיר צוחקים)

דור: בסוג של הימורים...

שיר: אני אמא של הביצה הזו שזכיתי בה בהימורים.

דור: והאגריד מתנהל פה בחוסר אחריות מוחלט.

שיר: בוא נקרא רגע כדי...רגע, אני אחפש את הקטע...

דור: בבקשה.

שיר: " הביצה הייתה מונחת על השולחן, היו בה סדקים עמוקים. משהו התנועע בפנים ורעש תקתוק משונה עלה מתוכה. כולם התיישבו בכיסאות מסביב לשולחן והביטו בנשימה עצורה. בבת אחת נשמע קול שריטה והביצה נבקעה לשניים. הדרקון התינוק נפל אל השולחן, הוא לא היה בדיוק יפה. הארי חשב שהוא נראה כמו מטריה שחורה סגורה למחצה. כנפיו הדוקרות היו ענקיות בהשוואה לגופו השחור הדקיק. היה לו חוטם עם נחיריים רחבים, בדלי קרניים ועיניים כתומות בולטות. הוא התעטש. כמה גיצים פרחו מתוך אפו.

נכון שהוא יפיפיה? מלמל האגריד, הוא הושיט את ידו כדי ללטף את ראשו של הדרקון.

הדרקון ניסה לנשוך את האצבעות שלו וחשף שיניים מחודדות. מתוק כזה, הוא דומה לאמא שלו."

אמא שלו זה האגריד למי שלא הבין, האגריד מזהה את עצמו כאמא שלו.

דור: כן.

שיר: שזה עוד דבר מגוחך שהאגריד עושה. עכשיו יש לי המון לומר על הפרק הזה. אני מאוד מסכימה איתך שהאגריד כאן, אם הוא בהתחלה הילד...הרי לכל הילדים אני חושבת יש פנטזיה שאני אהיה גדול שנייה ואני אעשה סדר בעולם הזה, שיהיה לי כוח שנייה. והאגריד הוא הילד הזה שיש לו כוח. וכאן אנחנו נחשפים לצד השני של זה. האגריד לא מכבד את החוקים כי כשאתה ילד אתה לא מבין חוקים.

אתה אומר לאמא שלך: למה שאני לא אגור באוהל? מה אכפת לך? למה את חייבת להרוס לי? למה אני צריכה ללכת לבית ספר?

והיא כזה: אוי פשוט תלכי , את תביני בהמשך, בסדר?

והאגריד הוא המבוגר עם הכוח הזה שזה יוצא כאן רע, אתה לא יכול שיהיה לך דרקון כי אתה גר בבית מעץ, כי זה לא חוקי וכי זה דרקון אחי.

דור: זה מדהים שפה, רון, הארי והרמיוני, הם משחקים את תפקיד המבוגר האחראי.

שיר: בדיוק.

ובעיניי זה דבר מאוד חשוב, הפרק הזה כאן בגלל שג'יי קיי רולינג הולכת להכשיר לנו את הקרקע לקראת מה שיקרה בהמשך. כי בהמשך, הם הולכים להתמודד עם דברים שהרבה מעבר לגיל שלהם. וכאן ההיפוך הזה מאפשר לנו להסתכל ולהגיד אוקיי, ברגע שהאגריד הוא הילד, הם תופסים את תפקיד המבוגר האחראי. יש כאן איזשהו היפוך תפקידים שמכשיר לנו את הדרך להמשך.

עכשיו מעניין, אני תמיד שאלתי את עצמי, למה החבורה הזאת ביחד? עכשיו יש ספר שנקרא "הדרמה של הילד המחונן" שכתבה אליס מילר, והיא מדברת שם על הילד המחונן. מה זה הילד המחונן? זה לא בהכרח ילד שהוא מחונן, זה ילד שהוא רגיש מספיק כדי לזהות את הצרכים של ההורים שלו והוא מרגיש שהם לא אוהבים אותו מספיק בלי זה, אז הוא פשוט נותן להם את מה שהם צריכים, הוא ממלא את התפקיד שלהם. והארי רון והרמיוני, שלושתם בתיאום מושלם, הופכים להורים של האגריד. הם הילד הזה שהוא אחראי מדי, כולנו מכירים את הילדים האלה, הילד הזה שמחזיר את אח שלו מהגן, הילד הזה שעושה את הדבר הנכון ואז בגיל ההתבגרות משתגע ומשתכר ומעשן. זה משתגע עדיין? אני לא יודעת, לנו זה היה...

דור: כן...מורד.

שיר: מורד.

דור: מה שיפה פה אני חושב, מעבר לאבחנה המדויקת שלך, זה שאנחנו מקבלים פה עוד הצצה שכאמור תשוב בהמשך בפרקים הבאים שנקרא בהסכת, למה הארי, רון והרמיוני הם גריפינדור? למה הם אמיצים? כי אולי מישהו מריינבקלו יגיד: אוקיי האגריד, אני הולך עם זה לפרופסור פליטיק ואומר לו, כאילו מה קורה פה? כאילו מה נסגר?

שיר: כי זה תפקידי כמבוגר.

דור: כי זה תפקידי כמבוגר. זה גם מסוכן, אתה מסכן את כולנו, אתה מסכן את עצמך.

שיר: נכון אבל זה שני סוגים של מבוגר. יש מבוגר שאומר אני הולך לעשות את הדבר האחראי ולפתור את זה. והם אומרים אני הולך לעשות את הדבר האחראי אבל שעדיין רואה את נפש הילד שלך ולמסור אותו.

דור: בדיוק, מה שהם עושים זה להגן על האגריד בעצם, לא לגרום לו להסתבך. הם מבינים באינסטינקט שלהאגריד יש נטייה להסתבך בצרות, זה ברור להם לגמרי ולכן הם מנסים גם לפתור את המצב אבל באמת כמו שאמרת, כלומר להגן על האגריד ותוך כדי שהם מסכנים את עצמם מאוד. והם אכן נתפסים.

שיר: ואני חושבת שזה מכשיר לנו את הקרקע להמשך בגלל שברגע שיש לך מבוגר שמתנהג כמו ילד וילד שמתנהג כמו מבוגר, המהפכה בראש שלך הושלמה. ואחר כך מתי שהארי מתמודד עם הדברים שהוא מתמודד איתם בהמשך שלא נכנס אליהם כדי לא לספיילר, למרות שאני מניחה שכל מי שמאזין לנו יודע. יש בך משהו שאומר : אה, אבל זה בסדר בגלל שאתה ראית אותו כבר מבוגר. אתה ראית אותו מבוגר מול מבוגר אמיתי. ואני חושבת שזה משלים את התהליך שקורה מתחילת הספר, שבהתחלה יש לך רק את המבוגרים שמפרים את החוזה עם הילדים ועכשיו אתה רואה שהילדים מפנימים את הדיכוי ואומרים: אוקיי, אז אני מבוגר בעולם הזה שאין בו חוקים ושאין משמעות לגיל, שזאת גם שוב חשוב להגיד, עוד פנטזיה של ילד כי כשאתה נורא שמור, אתה גם לא יכול להגיע למקומות האלה, אתה גם לא יכול לחוות את כל ההרפתקאות שהעולם יכול להציע לך, שהעולם מציע לך.

דור: אז טוב, אז אם באמת כבר דיברנו על ההמשך, זו נקודה טובה לעצור כאן.

שיר: כאן נעצור.

דור: בפרק הבא של ההסכת אנחנו כבר ממש מתקרבים לסוף, חברים, של הספר הראשון . אנחנו נדון בפרקים 15 ו-16.

כלומר, "אל היער האסור" ו"דרך דלת הסתרים".

שיר: זה מדהים שזה נגמר כל כך מהר, זה מדהים כמה שהספר הזה קצר בעצם.

דור: כן כן זה עף, זה עף... אז אה... אתם מוזמנים, חברים, להצטרף אל הקבוצה שאין לומר את שמה,

לדון איתנו על מה שאהבתם, מה שלא אהבתם, להחליף רשמים, אני לא יודע מה תעשו בקבוצה הזו.

זהו.

שיר: להכיר חברים.

דור: להכיר חברים.

שיר: להכיר אויבים.

דור: יפה , תודה שוב שיר.

שיר: תודה לך דור. אני רוצה להגיד תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו, תודה רבה לכם.

דור: להתראות.

שיר: שלום.


4 views0 comments

Comments


bottom of page