top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 7 - עכשיו התור לאהבה

Updated: Dec 18, 2023






(אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי)

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן.

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: אנחנו היום בפרק השביעי של ההסכת ואנחנו בעצם מגיעים לסוף של הספר הראשון.

שיר: זה הולך להיות פרק ארוך יחסית, בגלל שזה פרק ספיישל שבו אנחנו נסכם גם את הפרק האחרון וגם את הספר הראשון באופן כללי, אבל החל משבוע הבא אנחנו נחזור לאורך הרגיל שלנו, שהוא 30 דקות, פחות או יותר..

דור: מה שאנחנו נעשה היום, אנחנו נקרא את הפרק האחרון ונדון בו, וגם נסכם את כל הספר הראשון ונגיד מה חשבנו עליו,

שיר: מה לשימור, מה לשיפור.. זה עבר מאוד מהר! הספר נגמר מהר.

דור: זה עבר בטיל! זה באמת ספר קצר. אז נתחיל נראה לי, בהתחלה.

שיר: בהתחלה של הסוף..

דור: בהתחלה של הסוף...את רוצה?

שיר: כן, יאללה.

דור: בבקשה.

(שיר מקריאה):

זה היה קווירל.

"אתה!" נדהם הארי.

קווירל חייך. פניו כלל לא רטטו.

"אני," הוא אמר בקול רגוע, "תהיתי אם אפגוש אותך כאן, פוטר."

"אבל חשבתי – סנייפ –"

"סוורוס?" קווירל צחק, וזה לא היה צחוקו הגבוה והרועד הרגיל, אלא צחוק קר וחד. "כן, סוורוס באמת נראה מין טיפוס כזה, נכון? כל-כך שימושי איך שהוא מתעופף לכאן ולכאן כמו עטלף מגודל. לידו, מי בעולם יפיל את החשד על פ-פ-פרופס-ס-סור ק-ק-קווירל המגמגם והמס-ס-סכן."

דור: מה שיפה בקטע הזה, ובקווירל שזה באמת גם מאפיין לא רק ספרי ילדים אלא גם בכלל, קווירל הוא נבל ג'יימס בונד, כן? הנה, הוא לכד את הגיבור, ועכשיו הוא...

שיר: בוא תשמע, אני לא אהרוג אותך,

דור: קודם כל, בוא נפרוס בפנייך...

שיר: ממש! אני זוכרת שתמיד הייתי רואה סרטים, סרטי אימה כשהייתי קטנה הייתי כזה, אם אתה כל כך רוצה להרוג אותו, חיכית כל הסרט כדי להרוג אותו, פשוט תהרוג אותו! למה אתה עושה לו את השיחת סיכום קורס הזאת, למה השבירת דיסטנס הזאת?

דור: (צוחק) וכן, וככה סנייפ היה, והנה מה שאני עשיתי, וזה הנה כל חלקי הפאזל מסתדרים יפה.

שיר: כדי שתמות בראש שקט, שתמות אחרי שראית את המצגת פאוור פוינט הזאת שהכנתי לך בנושא הרשע שלי.

דור: אז באמת אני חושב שכדאי להתחיל דווקא את הדיון מפרופסור קווירל ומה שהוא אומר, ומזה אנחנו נמשיך הלאה. כי הוא דמות שהייתה מאוד מאוד בשולי הספר ופתאום הוא מקבל איזה נפח. עכשיו, הוא מן עבד נרצע כזה, הוא...

שיר: תראה אני חושבת שרב הדמויות שאנחנו מקשרים לוולדמורט, למעט אולי ברטי קראוץ', הם עבדים נרצעים, הם מאוד "אתר הכלוב קצת". זה אנשים בלי הרבה פאסון, אנשים שמה שמניע אותם זה פחד.

אבל אני חושבת שדווקא בבניה של הספר הזה, אני חשבתי הרבה על הספר השני בסוף של הספר הזה. גם בגלל שאני כבר, הספר עובד. אפשר להגיד לקראת סיום, הספר עובד מדהים, והיה לי מאוד קשה, לאורך כל הקריאה שלו, לסיים בפרקים שאנחנו אמורים לקרוא ולא להמשיך הלאה, כדי לא לפגוע בראשוניות של הפודקאסט. אבל, הדבר שאני חושבת שרולינג קצת מפספסת פה, ושבספר השני היא לא מפספסת בכלל, זה שקווירל הוא דמות שולית מדי. הפאזל מתחבר ואתה כזה, אוי נו באמת, הוא? והפתרון הוא אהבה? הארי מנצח אותו בגלל האהבה?! בגלל זה?!

וזה כאילו עובד כי הספר ממש ממש טוב אבל זה ממש ממש קלוש. בניגוד לספר השני, שאנחנו קופצים הרבה קדימה, ששם זה בנוי מדהים.

דור: אגב, בשני, ברביעי... היא עושה שם בניה, היא למדה קצת.

שיר: היא למדה, כן.

דור: את מלאכת ה.. ואני באמת מאוד אוהב את זה. כלומר, מה שמאוד אהבתי בספר הזה, אנחנו כבר זולגים פה לתוך הסיכום של הספר אבל לא נראה לי שזה קריטי. זה, גם להבין בהארי פוטר, המון ספרים בהארי פוטר, בנויים כסיפור פואנטה של או. הנרי. כלומר, אתה חושב שאתה הולך בכיוון אחד, ואז יש איזה טוויסט כזה, ואז אתה אומר "אוו!". ואז, מה שיפה זה, כשאתה קורא מחדש את הספר,

שיר: אתה רואה את הרמזים!

דור: אתה רואה את הרמזים המטרימים שהיא שותלת כל הזמן. זה ממש סיפור פואנטה כמו שלימדו אותי בכיתה ח. כאילו, עם כל הרמזים. והיא עושה את זה בספר הראשון, והיא עושה את זה בספר השני, ובשלישי, וברביעי. זה ממש מדהים, זו הייתה התבנית של ארבעה ספרים.

שיר: כי בספר הרביעי באמת יש שינוי, וברגע שוולדמורט חוזר אתה יודע מי הרע. הפואנטה ברורה, כולנו יודעים מה הפואנטה, וולדמורט חזר, קראנו את זה.

טוב, בוא נדבר כן קצת על הסיכום של הפרק הזה ואז נזלוג...

דור: כן, עכשיו, אני רציתי להגיד, יש פה קטע מאוד מעניין שקווירל אומר להארי את המשנה הוולדמורטית. והוא אומר פה, "הלורד וולדמורט הראה לי כמה אני טועה. אין טוב ורע, יש רק כוח ואנשים שחלשים מדי מכדי לקחת אותו... מאז, שירתי אותו נאמנה... " וכולי וכולי. עכשיו, זה נשמע קצת קלישאתי, אבל זה מאוד מאוד הזכיר לי, ואתם לא יכולים לראות את זה, כי אנחנו בהסכת, אבל הבאתי איתי פה את "1984", את הספר. זה מאוד הזכיר לי את השלטון ב-1984. זה בדיוק מה שנאמר שם וזה בדיוק החוויה הטוטליטרית כמו שאורוול כמובן מבקר אותה. וברשותך או שלא ברשותך,

שיר: מה, בשמחה

דור: אני אקריא קטע. זה קטע לקראת הסוף באמת, שדנים בשאלה למה יש את השלטון הזה, כן?

"ועכשיו, הבה נחזור אל השאלה כיצד ומדוע. אתה מבין כיצד מקיימת המפלגה את עצמה בשלטון. אמור נא לי מדוע נצמדים אנו אל השלטון? מה המניע שלנו? מדוע רוצים אנו בשלטון? דבר, דבר..."

ואז ווינסטון, הגיבור, ממלמל כל מיני דברים ואין לו מושג, ואובריין אומר לו:

"אומר לך מה התשובה לשאלתי. התשובה היא זו: המפלגה רוצה בשלטון אך ורק לתועלתה שלה. אין אנו מעוניינים בטובת אחרים. אנו מעוניינים אך ורק בשלטון. לא בעושר, ולא במותרות, ולא בחיים ארוכים, ולא באושר. רק בשלטון, בשלטון צרוף. מה פירוש שלטון צרוף? תבין עוד מעט. אנחנו שונים מכל השלטונות המעטים שבעבר בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלא שהיו דומים לנו, היו מוגי-לב וצבועים. הנאצים הגרמנים, והקומוניסטים הרוסים היו קרובים לנו מאוד בשיטותיהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ לרדת לסוף המניעים שלהם-עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, כי תפסו את השלטון בעל-כורחם, ולמשך זמן מוגבל, וכי מעבר לקרן הרחוב ממש מצוי גן עדן שבו יהיו בני האדם חופשיים ושווים. אנחנו איננו דומים להם. אנחנו יודעים ששום אדם אינו תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון אינו אמצעי, השלטון הוא מטרה. אין מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה, מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרתן של רדיפות היא רדיפות, מטרתם של עינויים היא עינויים, מטרת השלטון היא השלטון. עכשיו אתה מבין אותי סוף סוף?"

שיר: אני חושבת שבכל הקטע הסופר מקריפ ומצמרר הזה,

דור: אני מקווה שאתם עכשיו פחדתם כשהקראתי את זה

שיר: זה מפחיד, אבל הדבר הכי נורא שהוא אומר, זה שהוא שואל אותו שאלה, (צוחק) ואז הוא אומר, אני אגיד לך מה התשובה! אז למה, זה הרטוריקה השנואה עליי (צוחק). ששואלים אותי שאלה ואני כזה: "אההה..... כי זה.?" "בואי אני אגיד לך, בואי, הכנתי פה..."

דור: אבל זה בדיוק זה, כלומר, אני חושב שאובריין ב-"1984", הוא הרחבה של וולדמורט. וגם פה,

שיר: אולי להיפך!

דור: כן, או להיפך. אבל הוא באמת אומר: אין טוב, אין רע. עזוב, זה כוח לשם הכוח. זו תאוות השלטון, ואנחנו נראה את זה בספרים העתידיים, אבל זו תשובה שהיא בעיניי: א. מפחידה (מפחידה) ומרפררת מאוד מאוד לחוויה הטוטליטרית ולכוונות האמיתיות של וולדמורט, שלא באמת מדברים עליהן בספר! כלומר, אנחנו יודעים שהוא רע..

שיר: תראה, כאן אני דווקא חולקת עליך. כי אני חושבת שכאן, היא נותנת לנו, אולי באמת כי אפשר להבין את המניעים של וולדמורט.

דור: לא, כאן, היא נותנת.

שיר: לא, כאן היא נותנת לעבד לדעת את המשנה הכנה מאוד של וולדומרט. כוח לכוח, יש כוח ויש אי-כוח. אבל בספרים המתקדמים יותר, וגם כשמספרים לנו קצת על העבר, אנחנו כן שומעים שוולדמורט היה מאוד דומה למשטרים טוטליטריים אחרים, למשל, לנאצים. יש כן טהורי-דם, יש כן טוב ויש רע. והוא כן מציע עולם אידיאלי שכולם הם קוסמים, ושאנשים שהם חצויי-דם או בני-מוגלגים..

דור: בסדר החדש הזה.

שיר: כן, הם יהיו עבדים, וחוקרים אותם. ואנחנו כן רואים הצצה לדבר הזה. ואני כן חושבת שזה מעניין בגלל שוולדמורט כשלעצמו, כמי שעומד בראש הפירמידה, הוא יודע מה הוא עושה. הוא יודע שזה הדבר. אבל כדי לאכוף את הדבר הזה וכדי שהרבה אנשים ישתפו פעולה, הרי הכוח לא בידיים שלהם. אם כולם רוצים את הכוח זה שוק חופשי. אז למה שלא יהיה עוד וולדמורט? זה כאילו, זה זה,זה כמו אריות בג'ונגל, מי שחזק הוא השולט. עכשיו, כנראה שוולדמורט הכי חזק, אבל זה לא מה שהוא רוצה, הוא רוצה שליטה אחרת. ובשביל זה, גם אם הוא בראש הפירמידה יודע את הדבר הזה, הוא חייב לחלק לאנשים את העולם לטוב ורע. והחלק היפה פה, זה שקודם כל בונים פרופיל מאוד יפה של קווירל, כבנאדם שהולך אחרי המנהיג החזק. אני לא רוצה להגיד, אנשים שנכנסו לכתות, כי ראיתי "סליחה על השאלה – כתות", ואני יודעת שזה לא ככה,

דור: זה קשה.

שיר: אבל, אני כן חושבת על אנשים שאנחנו רואים אותם שהלכו אחרי הנאצים, או שמצטרפים לתנועות מאוד גזעניות בארה"ב, זה תמיד איזשהם אנשים חלשים בשולי החברה, שמאוד קל לחלק להם, בגלל שהם עלה נידף כזה. ואז בא אדם חזק, ואומר להם, אוקיי, זה טוב, וזה רע. וזה מתחבר לי למשהו שאמרתי בפרק הקודם, ורק בהאזנה הבנתי את ה-זה. שאני אמרתי שהטוב המוחלט הוא פשטני כמו הרע המוחלט. לא נכון. ברגע שמישהו מציע לך טוב מוחלט, זה הרע המוחלט. (מממ של הבנה). אין טוב מוחלט, אין דבר כזה. הטוב הוא תמיד מורכב. ובגלל זה נגיד, זה מאוד מעניין להסתכל.

ראית, הרי היטלר, כידוע לנו, רצה להיכנס לבית-ספר לאומנות, נכשל, ופרש. ראית פעם את הציורים שלו?

דור: (צוחק) כן, ציורי נוף כאלה..

שיר: הדבר הכי פסטורלי, הכי זעיר-בורגני שיש..

דור: משעמם כזה

שיר: תמונות שיש במלון באייטיז. עכשיו, תמיד אומרים, מתי שרואים את הציורים האלה של היטלר, "איך הבן-אדם שצייר את הציור הפסטורלי והיפה הזה, הוא הקים את המפלגה הנאצית?" בדיוק ככה! זה בדיוק העולם שהוא רואה.

יש משהו בפסטורליה, שאני לא אומרת שכל אחד שאוהב תמונות פסטורליות פאשיסט, אבל, פאשיזם ופסטורליה יש ביניהם איזשהו סוג של חפיפה! הם אומרים, העולם יכול להיות מושלם. העולם יכול להיות מושלם אם יהיה רק משהו מהסוג הזה, אם יהיו רק כדוריות לבנות בקערה. וברגע שכאילו הבן-אדם הזה קיבל כוח, שזו תפיסת עולמו, אז זה הצד היפה של תפיסת עולמו. אבל תפיסת עולמו היא שהעולם צריך להיות רק מהסוג הזה. צריכים להיות רק אנשים מהסוג הזה, האור צריך ליפול בדיוק על העץ, הגרמני צריך להיות בדיוק עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני, וברגע שזה כברמתלכלך, אז זה כבר לא שלם, ו הוא צריך למגר משם את הלכלוך. וזו תפיסת עולם שוולדמורט חייב להציע אחרת היא לא הייתה תופסת.

דור: זה גם מאוד מתחבר ליצירה, כן, שנקראת "הגל" ("the wave"), שאם אני לא טועה, אני לא זוכר אם זה מבוסס על סיפור אמיתי, כן, זה מבוסס על סיפור אמיתי.

שיר: באמת?! אני לא ידעתי את זה.

דור: כן, זה מבוסס על סיפור אמיתי ועל ניסוי אמיתי שנעשה. כן, נכון? איזה..

שיר: רגע, זה ניסוי אמיתי שכאילו אנשים התנדבו לניסוי או שזה באמת מורה..

דור: לא התנדבו, זה נראה לי זה מורה שפשוט החליט לעשות את ה..דבר הזה.

שיר: יואו יש לי צמרמורת. אני בשוק.

דור: כן, אני חושב. כן? שווה לבדוק את זה. אבל לדעתי זה באמת מבוסס על איזשהו מקרה אמיתי שקרה. שבאמת, למי שלא מכיר, זה מספר על מורה שמחליט ללמד את התלמידים שלו לקח בצורה קצת קשה, ומכונן איזו תנועה חדשה בבית הספר, שהיא סביב משמעת ולאט לאט הם הופכים לסוג של נאצים,

שיר: ומי שמתנגד לתנועה, חוטף מכות, ומנדים אותו!

דור: ואז כאילו בסוף המורה מראה לכל התלמידים, כאילו אתם רואים, אתם בעצם גם נאצים, באסה לכם.

שיר: שחשוב להגיד שאם זה היה במציאות, ומניסיוני עםף

דור: אבל זה היה.. (צוחק)

שיר: אוקיי, סבבה. אבל אם היו מראים את היום שאחרי, היו רואים שברגע שהוא אומר להם, אהה בדיחה, זה היה יוצא מהשליטה שלו. הבעיה עם פשיזם ועם אלימות, זה שאי אפשר לשלוט בה. גם מי שמעורר אותה תמיד חושב שזה בידיים שלו, ואני יכול לכבות את זה מתי שאני רוצה – לא.

דור: נכון.

שיר: התנועה, הפשיזם קיים עכשיו. התלמידים שלך נאצים.

דור: אבל אני חושב שמה שיפה, למה הבאתי את הדוגמא הזו? כי אני חושב שבמידה רבה קווירל הרבה יותר דומה לתלמידים מהניסוי מאשר לפאנטים של האס.אס. כלומר, הוא לא נראה לי איזה אדם בהכרח שתמיד היה רשע ונורא, הוא מן באמת טיפוס חלש כזה שמחפש סדר ומחפש משמעות גדולה לחיים, וככה אתה נופל בדברים הנוראיים האלה...

שיר: משמעות אתה חושב דווקא? אני חושבת שזה באמת סדר, שזה באמת הוא היה, הוא רצה להיות הביצ' של מישהו, אתה מבין למה אני מתכוונת?

דור: אתה, אבל, זה משמעות בעיניי.

שיר: נכון, אתה צודק.

דור: כלומר, אתה רוצה את זה, כי אתה מחפש משהו לעשות בחיים, משהו גדול, משהו מוחלט.

שיר: משהו, כן, להתמודד זה באמת משהו שמסדר. אני גם חושבת שבאופן כללי, גם בתיאור של זה שוולדמורט חי לקווירל על הראש, זה תיאור של מערכת יחסים מתעללת. זה תיאור, זה גרם לי לחשוב על הרבה דברים.

זה גרם לי לחשוב על שני דברים שקשורים לפרויד. שאמר, גם שהתאהבות זה מתי שבן- אדם אחר תופס לך את הסופר-אגו, את מי שאתה רוצה להיות באידיאל שלך, אז מישהו אחר תופס את זה, מישהו אחר משתלט על זה, אבל גם דיכאון. (המהום של הבנה של דור) עכשיו אני יודעת שפרויד זה לא מעודכן, אבל זה מה שאני קוראת.

דור: לא לא, זה מודלים תרבותיים חשובים.

שיר: אוקיי, אז. מה שהוא אמר על דיכאון, שזה קורה כשהסופר-אגו מאמלל את האגו עם דרישות בלתי אפשריות, כשהסופר-אגו שורף את האגו כמו נמלה עם זכוכית מגדלת.

ומתואר שם קטע מאוד מאוד יפה, שקווירל בוכה, והארי אומר לו, אבל בכית, ואמרת שאתה לא יכול לעמוד בזה יותר. וקווירל אומר לו, נכון בגלל וולדמורט, בגלל שאני לא יכול לעמוד בדרישות שלו. עכשיו, יש מערכות יחסים כאלה, זה נקרא co-dependency, מי שמזדהה עם הדברים שאמרתי ורוצה לגגל כדי לשפר את חייו. ובמערכות יחסים כאלה זה באמת בן אדם שמשתלט עליך. עכשיו זה לא תמיד וולדמורט, אבל החוויה הזאת של אבדן שליטה, ושל מישהו שכל החיים שלך נהיים מן ריצה בגלגל אוגרים כדי לרצות את הסטנדרטים הבלתי אפשריים שלו, זה קיים!

דור: זה מאוד מעניין כי אני לקחתי את זה למקום שונה לגמרי שהתחבר לי לעולמם של החננות.. אבל חשבתי ישר על כל המודלים התרבותיים האלה של אישיות עם שני פרצופים, כלומר דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. ואז גם דברים שנעשו גם בקומיקסים עם ברוס באנר שהוא גם האלק, או אדי ברוק שהוא גם וונום.

עכשיו, בכל המודלים שהבאתי, מה שמאוד מעניין, שם האלטר אגו הוא מאוד כוחני אלים וחזק. כלומר, יש לו חייתיות מתפרצת, אבל האישיות הראשונה שהופכת למאוד משנית היא מאוד חלשה וחנונית וכולי.

מה שמעניין מאוד במה שרולינג עשתה זה למרות שקווירל הוא מאוד כזה חלש ואומלל, וולדמורט הוא עוד יותר, פיזית, הוא עוד יותר חלש. הוא אפילו קשה לקרוא לו חי. הוא חי על טורבן! אפשר להסתיר אותו מאחוריי טורבן! אוקיי? זה לא בדיוק המקום שמסתירים בו את הקוסם הכי חזק ואפל בכל הזמנים.

שיר: זה היה מצחיק אם היה בהוט בידור ישראלי של עולם הקסמים - "וולדומורט? לא תאמינו איך הוא נראה היום! חי בטורבן!"

דור: בדיוק! הילד מ-שמש. 13 שנה איך הוא נראה מאחוריי הטורבן...

(שניהם צוחקים)

דור: ומה שיפה זה במה וולדמורט כן חזק, כלומר, פיזית הוא עדין צל קלוש ממש, אבל בעימות שלו עם הארי אני חושב מאוד מודגש שהוא ממש מנסה לשחק עם הארי ב-mind games משוגעים כאלה. כאילו אומר לו כזה בהתחלה – תצטרף אליי,

שיר: אמא שלך לא הייתה חייבת למות..

דור: כן, ואז כזה הארי אומר לו "לא! אני לא אצטרף אליך" ואז כזה "אתה צודק, כי אני בעצם נורא חזק!". כאילו, הוא ממש מנסה לשחק לו בראש, ואת רואה שזה גם כנראה הכישרון שלו. כלומר,

שיר: כן. כי ברגע שאכפת לך רק מכוח, אין אמת. לא אכפת לך. אתה תגיד אוקיי, איך אני פורץ לכספת הזאת? אני אנסה אחת שתיים שלוש ארבע, אני אנסה - אבא שלך נלחם בגבורה כדי להציל אותך, אני אנסה – בוא תצטרף אליי. בוא נראה מה יפצח את הדבר הזה?

דור: כן כן, ואת רואה איך וולדמורט, כנראה מה הייתה הטכניקה שלו לשבור על מיני אנשים לאורך זמן ולצרף אליו תומכים או אפילו עומדים מהצד כאלה.

שיר: אני חושבת שהכישרון שלו זה באמת לזהות, שזה דבר שמיוחס המון פעמים לפסיכופתים. שזה שאנשים שאומרים, הם לא מרגישים רגשות, הם לא מרגישים אהבה לצורך העניין, אמפתיה. זה הכי מדויק - הם לא מרגישים אמפתיה. אבל, הם מאוד מכירים רגשות, הם יודעים איך לדגמן רגשות, והם רואים את הרגשות שלך. הם ממש יודעים לקרוא את זה כמו שפה והם יודעים להגיד לך את מה שאתה צריך כדי לקבל את מה שהם רוצים. ובספרים הבאמת מתקדמים יותר, אנחנו שומעים איך וולדרמורט השיג את הנזר של רייבנקלו,

דור: כן!

שיר: ואיך הוא בא לבתחולדה בגשוט...הוא ידע, הוא נחשוש, כמו שאומרים בהשרדות. (דור צוחק).

דור: אפרופו העימות של וולדמורט עם הארי, את הזכרת בפרק הקודם שהאגריד אומר שוולדמורט לא לגמרי חי, ומי שהוא לא לגמרי חי אי אפשר גם לגמרי להרוג אותו. פה, בפרק הזה, זה מאוד מאוד בלט. כלומר, גם בעימות עצמו וגם במה שדמבלדור אומר אח"כ. כלומר, החלום של וולדמורט, כך אנחנו לומדים את זה בהמשך אבל כבר פה זה מופיע בצורה מאוד חזקה, הוא לא רוצה למות.

שיר: הוא לא רוצה למות.

דור: והוא עלה על הטריק המדהים של, אתה לא תוכל למות אם אתה אף פעם לא באמת תחייה. זה נוגע באמת בשאלה הפילוסופית שאין לנו כרגע חמש שעות לדון בה, מה הופך אותך לחי? כלומר, מה מוגדר בכלל כחיים?

היו דיונים, אני שוב חוזר בפרק הזה למהפכה המדעית, ולעבודות של המנחה שלי, אבל היו דיונים במהפכה המדעית למשל, האם, תחשבי על טוסטר שאת רואה אותו מקפיץ את הלחם, כן? האם זה חי? אז את אומרת לי לא, דור, מה לקחתָ הבוקר? אבל חווינו את זה, זה משהו שזז מעצמו, אז אולי זה חי? כאילו, אנחנו מזהים חיות עם תנועה, נכון? אז אולי זה זה חי?

אבל אז אנחנו נתחיל להגיד, לא, אתה צריך תודעה, אתה צריך זה, פה ושם וכולי וכולי. ו- וולדמורט מאוד מעמיד בסימן שאלה אני חושב ובאמת השאלה, מהם חיים?

שיר: לגמרי.

דור: והאם הקיום שלו שווה חיים. וזה מנוגד גם ברמה הערכית בסוף להארי, ויש את הדבר, כן? את הרי נורא זלזלת בכוח האהבה,

שיר: לא, אני לא זלזלתי בו בעולם, אני זלזלתי בו כפתרון, ספרותית,

דור: ספרותית, כן. אבל זה מאוד מודגש את הקשר בין אהבה לבין חיים וגם הרגע הזה שקווירל מנסה לגעת בהארי ומקבל את הכוויות האלה, כן?

שיר: כמה דברים יש לי לומר על הקטע הזה, שזה קודם כל בוא נקרא

דור: בבקשה בבקשה

שיר: אני האמת לא רוצה לקרוא מהקטע הזה, אני רוצה לקרוא מההסבר של דמבלדור. אז בוא נספר את הדבר: בגדול מה שקורה זה שהארי בסופו של דבר איכשהו מנצח את קווירל, זה שקווירל מנסה לגעת בו, מנסה לחנוק אותו והוא מגלה שהידיים שלו נשרפות, הן נכוות. ואז הארי מבין שאם הוא יתקרב אליו, אם הוא יחבק אותו אם הוא יאחוז בו אז הוא, קווירל ימות, הוא ישרף. ואח"כ יש קטע מאוד יפה שהארי בבית חולים, שיש להם בתוך הבית-ספר, שזה נשמע כיף. והארי שואל אותו, למה קווירל לא היה יכול לגעת בי? ואז דמבלדור אומר לו:

"אמא שלך מתה כדי להציל אותך. אם יש דבר אחד שאותו וולדמורט לא מצליח להבין, זאת אהבה. הוא לא הבין שאהבה חקה כמו זו שאימך רחשה לך משאירה סימן עמוק. לא צלקת, לא סימן שנראה לעין... עצם זה שנאהבנו כל-כך, אפילו אם האדם שאהב אותנו כבר איננו, זה יגן עלינו לנצח. זה בעור שלנו. קווירל, מלא שנאה, קנאה, חמדנות, חולק את נפשו עם וולדמורט, לא יכול היה לגעת בך מן הסיבה הזאת. עבורו, הנגיעה באדם שסומן על-ידי משהו כל-כך טוב, הייתה מייסרת."

שיר: שזה קטע קודם כל, שדמעתי כשקראתי. ממש ירדו לי דמעות כאילו פיזית, וגם עכשיו כשאני קוראת אותו אני מתרגשת, שלמזלי אין לי הבעות פנים ולשמחתי אי אפשר לשמוע את זה. ירדן מהנהנת מאחורה: נכון, (דור צוחק). לא שומעים את זה. אבל אני חושבת שמה שכל כך יפה פה זה שרולינג אומרת לנו דבר קודם כל מדהים על אימהות, ושווה לחבר את זה רגע לביוגרפיה שלה. כי, אחד הסיפורים הכי קורעי לב זה שהיא הייתה מאוד קרובה לאמא שלה, ואמא שלה נפטרה לפני שהארי פוטר יצא. כלומר, אמא של ג'יי. קיי. רולינג עזבה את העולם כשהיא חושבת "אוי הבת שלי, אוי האם החד-הורית הזאת".

דור: מה יהיה,

שיר: שכותבת פתקים בבתי קפה על קוסמים.

דור: כן מה יהיה.

שיר: אני מקווה שביטוח לאומי יהיו טובים אליה." ואני חושבת שמה שהיא אומרת כאן קודם כל על הורות, וקודם כל על אימהות, זה לא סתם שהאבא מת בקרב הראשון בבית והאמא נשארת עד הסוף, זה שיש משהו באהבה כל כך חזקה שהוא נשאר איתך, שהוא נותן לך ביטחון. עכשיו, כמו הרבה דברים, אני מרגישה שהמילים האלה, אם אומרים אותן, הן נופלות. והרבה יותר קל להראות את האהבה הזאת שהיא מדברת עליה ע"י ההיעדר של האהבה האת. כלומר, אנשים שהרגישו שהם גדלו בצורה שהם לא אהובים זה דבר שהולך איתם כל החיים, והרבה פעמים אלה אנשים...אני נגיד הרבה פעמים אוהבת לראות אנשים בסטודיו למשחק, שמדברים איתם, הם תמיד מתחילים מטראומת ילדות, זה בדר"כ גירושין, אבל תמיד הייתה להם ילדות מאוד מאוד קשה, וזה אנשים מאוד מרשימים, שאתה מבין שאיפשהו במהלך השנים הראשונות של החיים שלהם, משהו שם התפספס, משהו שם התפקשש, מישהו לא ראה אותם. ואני חושבת שאתה עובד כל כך קשה כל החיים שלך על להוכיח שאתה ראוי לאהבה, שזה זה שוב, זה כמו גלגל אוגרים, אתה רץ עליו, אתה מפתח שרירים מטורפים – אתה נהיה מצחיק, אתה נהיה מוצלח, אתה נהיה חכם, אתה נהיה מאוד מוכשר במה שאתה עושה, וזה הכל כי אתה מנסה למלא איזשהו בור שלא יתמלא, כי הבור הזה הונח בשלב מאוד בסיסי בהוויה שלך, בהיווצרות של האישיות שלך.

כמובן אפשר ללכת לטיפול, ולעבוד על זה.

דור: אבל אפשר גם לשחק ולקבל את אהבת הקהל.

שיר: אבל אני לא חושבת שזה קורה, אני חושבת שלא סתם שהאנשים האלה נופלים לסמים ולאלכוהול ויש בהם משהו רדוף, בגלל שבסופו של דבר, דיברנו על זה גם בפרק של הראי, בפרק חמש, לקבל את הדבר שאתה רוצה רק מנכיח את זה שהחור בלב שלך לא יסתם מהמקומות האלה. ואם קווירל, וזה שהוא נגע בו והרג אותו, זה בכלל קטע שהוא מבריק בעיניי, בגלל שיש לי חברה, האמת שקראתי את זה בטוויטר היא לא סיפרה לי את זה באופן אישי, אבל היא התנדבה עם ילדים של פליטים בדרום תל אביב. ילדים של אריתראים, סודנים. עכשיו זה ילדים שגדלים לא בתנאים הכי טובים – אני גרה שם, אז אני רואה את זה – אבל זה ילדים שקודם כל הם מכים אותם, ברחוב, אתה רואה את זה. ואני מניחה שהבית שלהם לא נראה כמו הבית של התינוקות שיהיו לי. אין להם הרבה צעצועים, אני מניחה, הם חיים בצפיפות,

דור: כן, אני מתפרץ ואגיד לך, שחמותי היא גננת בגנים של ילדי פליטים,

שיר: וואלה!

דור: של ילדים של דרום תל אביב, כן. והם ילדים בני אני חושב ארבע, משהו כזה. והיא מספרת איך היא מלמדת אותם לשחק בצעצועים,

שיר: אוי, זה כל כך עצוב.

דור: כלומר, נגיד הבן שלי, כן? כל פעם שבאים עכשיו סבא או סבתא ומבקרים אותו, הם מרעיפים עליו כמות של צעצועים, והילד כל מה שהוא רוצה לשחק בו כמובן זה בקבוק מים ריק והמשטח גירוד של החתולים, אבל הוא מוקף בצעצועים ובאהבה וכולי, ו..כן. ופה היא מספרת איך צריך ללמד ילדים בני ארבע (!) איך משחקים.

שיר: עכשיו זה לא רק הצעצועים, ללמד איך לשחק כמו שאתה אומר אפשר עם בקבוק מים. משחק שאתה צריך עוד בנאדם בשבילו. אתה צריך עיניים של בנאדם שיאהב אותך וירצה לגלות לך את העולם, וירצה לגלות איתך את העולם ויתרגש מזה שהוא.. כאילו, יש לי חברות אימהות, אנחנו כבר בגיל שזה נורמלי להיות הורה בו, ואני רואה כמה זה מרגש כשתינוקת מרימה קופסה עם מסטיקים ועושה ככה, וכמה אתה כזה או מיי גאד היא הבינה שזה עושה רעש! זה הדבר הכי מרגש בעולם. ולהם אין את זה.

ומה שמעניין בחברה הזאת שהתנדבה עם פליטים זה שמתי שהגיעה הערכה שלה הדבר הראשון שאמרו לה זה: אל תתרגשי אם כשהם מגיעים לכאן, הם שוברים את הצעצועים וצורחים, ומנסים להרביץ לך. אל תתרגשי מזה. תחבקי אותם, ותהיי איתם ותראי איך זה עובר. ואז היא שאלה למה. ונתנו לה מושג שאי אפשר לגגל אותו ולהגיע לשום דבר, כי עשיתי את זה, אבל זה מושג מאוד יפה זה הכאב שבפער. (המהום של הבנה מצד דור). ואז, מה זה הכאב שבפער ברגע שמקבלים את הדבר הזה, הם מבינים כמה לא היה להם את זה. וזה כל כך כואב, כי אתה, כדי להתמודד עם מה שאתה לא מקבל, אתה מספר לעצמך הרבה סיפורים, גם אם אתה ילד, אתה עוד יותר

דור: כן

שיר: זה לא מגיע לי, זה לא צריך להיות לי, אף אחד לא צריך את זה... אתה שומע את זה גם הרבה פעמים כשמבוגרים אתה הרבה פעמים כאילו מציע להם איזשהי אדיבות והם ישר "הכל טוב", כאילו אתה אומר למישהו סליחה אם עשית משהו רע – לא, הכל טוב. אתה אומר למישהו תודה – אל תגיד תודה. זה הכל מאותו מקום, רק תחשוב שאתה ילד שלא מקבל כלום ופתאום עוטפים אותך. ואני חושבת שכשאתה פתאום מקבל את הדבר הזה זה פתאום מייתר את כל ההגנות שלך, את כל החיפויים האלה ששמת על הכאב הזה, ואתה מרגיש אותו. ואז אתה הולך ושובר צעצועים.

דור: אז רגע אז מה קורה במשל ובנמשל פה,

שיר: אני חושבת שגם הארי,

דור: גם הארי לא קיבל אהבה,

שיר: הארי קיבל אהבה, בגיל מאוד צעיר ואפילו שהחיים שלו בתחילת הספר, זה מתכתב עם תחילת הספר, אנחנו רואים כמה הוא אומלל וכמה הוא חרא, לא, לא כמה הוא חרא כמה החיים שלו חרא, וזה שאהבו אותו בשנה הראשונה לחיים שלו, ואמא שלו מתה בשבילו, זה נמצא כל כך עמוק בתוכו שאי אפשר לקחת את זה ממנו. ואפילו שאח"כ החיים שלו יסתבכו בדרך אחרת, קווירל, שזה מאוד מסתדר עם הביוגרפיה שלו של האדם שצריך מישהו שיעשה לו סדר, שצריך דמות סמכותית, אמנם רעה אבל הורית. כי הרי אומרים את זה הרבה פעמים בהקשר של BDSM ,

דור: נכון, נכון

שיר: שכשבנאדם רוצה להיות, עבד וואטאבר, מאוד מאוד פסיבי בסיטואיה ששולטים בו כל כך זה בגלל שזה, זה יש בזה חוויה כמו-תינוקית. זה מישהו לוקח אותך,

דור: מערסל אותך.

שיר: בדיוק! אמנם בצורה שהיא הרבה פעמים אלימה אבל יש את זה גם בעוד.

דור: אבל זה סוג של דאגה כשחושבים על זה לעומק.

שיר: לגמרי, לגמרי. אז זה מאוד מתחבר עם קווירל שככל הנראה לא קיבל את זה, וכשהוא נוגע בהארי, כשהוא נוגע באדם הזה, שגם אפשר לראות שהעמידה שלו מול וולדמורט היא "אני בחיים לא אהיה בצד שלך, אתה הרגת את ההורים שלי, שאני לא יודע איך הם נראים(!) אבל אני מרגיש אותם", זה שובר אותו. הוא נשרף מבפנים. ואפשר לחשוב על זה שההבדל בין הילדים האלה לבין קווירל, זה שקווירל באמת הלך עם זה צעד אחד קדימה (דור צוחק ברקע) ורצה להבין את וולדמורט בחזרה.

דור: כן, הוא לא שובר את הצעצועים.

שיר: הוא לא שובר צעצועים, הוא שובר את העולם.

דור: אבל זה יפה, כלומר. אני חושב שזה ממש מקסים עד כמה הפתרון פה הוא במגע!

שיר: כן

דור: במגע יש משהו מאוד מאוד אינטימי, בטח עכשיו אגב בתקופת הקורונה, זה מאוד מורגש – אני כל פעם שואל את עצמי במי אני כן נוגע ובמי לא. כלומר, אז עם חברים אני אולי באמת אתחבק רק אם אשכרה באתי לחתונה, הייתי בחתונה אז אוקיי, אבל ברגיל לא. צריך לשמור על מרחק, ומאוד מאוד זהירים עם זה. באמת רק לאנשים שאני הכי אוהב וחי איתם בעצם. ופה,

שיר: חיבקת את ההורים שלך?

דור: לא, נתתי כבר איזה נשיקה כזה ל..

שיר: אני עדיין לא,

דור: לאמא נראה לי. אבא, אם אתה שומע את זה אני אביא לך חיבוק. כשניפגש.

שיר: אני שמתי מסיכה ונתתי לאמא שלי לחבק אותי כזה מאחורה מהגב, אבל לא רציתי פנים לפנים, פחדתי.

דור: אבל זה מאוד מדגיש את העניין עד כמה מגע קשור באהבה ובאינטימיות. וזה מתקשר לאהבה, כן? שיש בתוך הארי. מדהים עד כמה הפתרון הוא גם במגע. מגע שהורג אמנם, אבל ,

שיר: אבל הוא הורג בגלל האהבה.

דור: מדהים שהדרך, הפעם הראשונה שהארי צריך להיאבק בוולמורט הייתה לגעת בו!

שיר: האמת ש...

דור: לא מטה קסם, ולא לחש ולא זה. פשוט לגעת.

שיר: כן

דור: I Feel you!

שיר: שזה מאוד לא, כלומר זה הכי קסם, אבל מאוד לא, הוא לא עשה שם שום קסם מרשים, וגם אני חושבת על מה שאמרנו קודם, על וולדמורט ועל הרוע שלו, שהוא באמת מנסה להגיע להארי בכל מיני דרכים. יש משהו הרבה יותר מעורר אימה במישהו שפולש אליך מאשר במישהו שהורג אותך. כי וולדמורט ניסה כאילו to sweet talk him, הוא ניסה להגיד לו בוא תצטרף אליי

דור: בוא, בוא...

שיר: וכאילו לשנות אותך כמו שהוא שינה את קווירל, לעוות אותך, זה הרבה יותר מפחיד, מאשר להרוג אותך.

דור: כן, אני חושב, אני אתן פה בכל זאת גם קפיצה קטנה קדימה להמשך הספרים. מתי הבנתי באמת שוולדמורט באמת רשע על אמת? זה בספר הרביעי, כשהארי מבין מה קרה להורים של נוויל. זאת אומרת, עד אז אנחנו חושבים שהם כנראה נהרגו או משהו או לא יודעת, ואז אנחנו מבינים שהם השתגעו. כלומר, שבלטריקס לסטריינג' וכל האלה עינו אותם עד שהם איבדו את שפיות דעתם. וזה הרגע שבו אמרתי, יא בן זונה. יא חתיכת בן זונה וולדומרט כאילו מה..

שיר: היא מגלה לך את הרוע שלו, זו בחירה ממש חכמה. אנחנו חוזרים על זה הרבה גם, אבל היא מגלה לך את הרוע שלו בצורה שהיא באמת באמת באמת הדרגתית, וגם אני חושבת בצורה שבה הארי עצמו מגלה את הרוע שלו. וגם בצורה שהארי יכול להכיל את הרוע שלו. כי ילד בן 11, אתה אומר לו עינו אותם עד שהם השתגעו. זה כמו שמספרים לך על השואה בגן, לי,

דור: כן, זה הכל בשחור לבן,

שיר: אותי זה זעזע! לי סיפרו בגיל 5 על המשרפות ואני זוכרת שחזרתי הביתה ופחדתי ללכת לשירותים לבד. אתם ידעתם על זה, שזה קרה, ואתם הולכים לשירותים לבד? באיזה קטע?

דור: זה מעניין, אני חושב שלי זה שקע רק בגיל 24.

שיר: וואו!

דור: פתאום הבנתי כמה זה באמת נורא. והזדעזעתי, אבל זה בסדר.

שיר: זאת שאלה, אם אנחנו מדברים, השואה עולה פה הרבה בפרק הזה.

דור: היא באמת עולה הרבה.

שיר: מעניין אם זה בגלל שאנחנו בסוף הספר, אנחנו פוגשים את וולדמורט, הייצוג של הרוע המוחלט שלנו באופן אוטומטי זה הולך להיטלר, וגם נראה לי לכל העולם המערבי או שזה בגלל שאנחנו חיים בישראל

דור: כן, אני חושב שגם וגם, זה מעניין מה חושב אדם ביפן שקורא את הספר,

שיר: מאוד מעניין

דור: על איזה רוע מוחלט הוא חושב. אני חושב שנתקדם, עוד כמה ייצוגים ככה אחרונים שיש בפרקים האלה ודברים שעלו: דמבלדור.

שיר: דמבלדור (בהסכמה).

דור: דמבלדור הוא דמות, בדיוק ראיינו אותנו לכיפה, אני חושב, השבוע, ודיברתי הרבה על דמבלדור דווקא. שהוא דמות מעניינת, ופתאום שמתי לב שבספר הזה עולה לא בפעם האחרונה השאלה האם דמבלדור הוא אכן מבוגר אחראי?

שיר: נכון.

דור: כלומר, כשהארי מספר לרון והרמיוני את כל מה שקרה ואת מה שדמבלדור גילה לו ואת כל הזה, אז הרמיוני כזה מזדעזת, זה כזה: "מה?! הוא ידע שכל זה קורה??". כאילו עד כה חשבנו שהוא פשוט לא יודע את המזימה המרושעת. הוא ידע?! הוא רצה לתת לך הזמדנות? מה הוא כאילו מחורפן? ואז כאילו הארי, שגם הוא נותן את הקול שלנו, של הילדים אומר לא, הכל בסדר. הוא מגניב הוא זה.

שיר: שזה א'-ב' של מערכת יחסים מתעללת בין מבוגר לילד, שאתה מצדיק אותו ואתה אומר לא, הכל טוב. הגיע לי המכות האלה. כאילו, לא! זה לא היה בסדר!

דור: באמת בתור מבוגר אני קורא את זה, ו-א' קודם כל הרמיוני צודקת, ואז שוב, בפרק הזה אנחנו מדברים הרבה על הספרים הבאים וזה לא סתם נראה לי, יש פה הרבה יסודות בפרק הזה שמניחים דברים בהמשך. כי גם בספרים הבאים: בספר השני, קצת בספר השלישי, בחמישי בשביעי, עולים כל הזמן פקפוקים בדמבלדור,

שיר: נכון.

דור: ובשאלה האם הוא עושה את מה שצריך? האם זה באמת האיש הנכון במקום הנכון? וכאילו התשובה היא כן, אבל בעצם לא בטוח כל כך. כאילו..

שיר: קודם כל, אני אוהבת את זה, בגלל שאם דיברנו קודם על רע מוחלט וטוב מוחלט: וולדמורט הוא רע מוחלט. דמבלדור הוא חד משמעית טוב, אבל הוא לא שלם. ואני חושבת שהדמות היחידה שטובה באופן שלם זה הארי ואני אישית שונאת אותו, זו הדמות השנואה עליי. זה חבל שוולדמורט לא הרג אותו, חבל שהוא לא הצטרף לוולדמורט זה היה עושה אותו טיפה יותר מעניין, זה היה נותן לו אדג' (edge). אבל אפשר לטעון לזכות דמבלדור, אנחנו נגלה את זה בהמשך, דמבלדור יודע על הנבואה, שיש בספר החמישי. אומרים, יש ילד, יש וולדמורט, רק אחד מהם יחיה, אז אפשר לומר שכאילו הטקטיקות האלה, טקטיקות, זה לא טקטיקות, כאילו האג'נדה ה,

דור: לעמת.

שיר: כאילו המחשבה של לשמור על ילד ולהגן עליו ולעטוף אותו, זה כי אתה מאמין שככה הוא יוכל להיות הכי מאושר, עכשיו וכמבוגר.

דמבלדור יודע כאילו מה העתיד של הארי בגדול, הוא יודע שהעימות הזה יקרה מתישהו. אז יש מצב שהוא נותן לו את זה בחתיכות קטנות, כמו חיסון. נותן לו, הנה טיפה והנה עוד טיפה והנה עוד טיפה ונראה מה קורה. אבל אין ספק ש having that said, גם אחרי זה, הארי מתנהג בצורה שהיא מאוד לא בריאה, ודווקא השבירה של דמבדלרו שהכי, שוב אנחנו מדברים על הספרים הבאים כי זה פרק ספיישל.

דור: לא גם אי אפשר לדבר על הסוף של הראשון בלי להסתכל על היסודות שצפים הלאה.

שיר: השבירה הכי קשה שלו בשבילי הייתה בספר השישי, כשהוא שותה מהגביע ואתה נחשף לתת-מודע שלו. כי דמבלדור, אני חושבת שאני אוהבת אותו כמבוגר וגם אמרתי את זה בפרק הקודם,

דור: הוא הדמות האהובה עליי בסדרת הספרים שיהיה ברור.

שיר: הוא ב-Top five, אבל הוא לא האהובה עליי. כאילו הרמיוני היא האהובה עליי כמובן, ואני חושבת שברגע שהוא שותה ואנחנו ברמת רואים הצצה לעולם הפנימי שלו, שהוא מאוד שומר על הארי מלדעת אותו והוא מאוד מנסה לפחות להיות דמות טובה בשבילו, ושהוא בוכה והוא אומר "אני לא רוצה, אל תכריח אותי" זה היה לי קשה, זה היה לי כזה אוי ואבוי, דמבלדור..

דור: כן, זה היה קשה. אבל עוד נגיע לזה, בתקווה, כי כשהתאגיד יתימו אותנו על עונה 19 של ההסכת. אני חושב שאחד הרגעים היפים ממש כבר לקראת הסוף של הסוף של הספר, כמה סגירות יפות, קודם כל שהארי מקבל אלבום תמונות של ההורים שלו.

שיר: זה מהמם.

דור: זה רגע יפה, וזה גרם לי לחשוב הרבה על המשמעות של תמונה ואני אגיד פה משהו. אני עבדתי במשך תקופה בארכיון, באוניברסיטת תל אביב, ובעיקר היה לי פרויקט גדול של לקטלג מחדש את ארכיון יהדות ליטא.

שיר: שאתה מצאת בו מישהי שממש דומה לי וכנראה מתה בשואה.

דור: כן בדיוק, ושלחתי לך

שיר: זה ממש עצוב

דור: וחוץ מזה, באמת מה שעשיתי במשך ימים על גבי ימים היה לעלעל גם במסמכים אבל גם בהמון תמונות והעבודה הייתה מאוד טכנית, לקטלג כזה ולכתוב מה מו מי. אבל כל הזמן היה לי כזה בראש, כזה, הם אנשים שצולמו בשנות העשרים, הם יהודים, כנראה נרצחו בשואה ואם לא נרצחו בשואה הם כנראה מתים כבר בלי קשר. ואני מביט בהם, ואני מסתכל עליהם ואין לי מושג מי הם היו, אין לי מושג מה הם חשבו ברגע הזה שצילמו אותם.

האם הם יכלו לדמיין שבעוד מאה שנה ישב אדם במדינת ישראל ויחזיק תמונה שלהם? זה היה fucked up לגמרי, זה כל פעם חרפן אותי. כי כשאתה מתחיל באמת לחשוב על זה בצורה רצינית אתה מבין שזה קצת מוזר ופה יש את ההדגמה של זה פשוט נורא יפה. שהארי מקבל את האפשרות לעשות דבר הכי קרוב למה שהיה בראי של ינפתא, ינפתא, ינפותו (הגיות שונות) וכולי,

שיר: איך שתרצו.

דור: כי בעצם מה הוא רצה? הוא רצה להרגיש חלק מהמשפחה שלו, וזה הכי קרוב, ופה הם גם ילכו איתו לכל מקום. וגם תמונות, אם אני לא טועה הן זזות בעולם הקוסמים.

שיר: כן זה גיפים.

דור: זה גיפים, אז אתה קצת רואה קצת, כמו את הסרטון חתונה של ההורים שלך כזה. זה הכי קרוב ללקבל משהו באמת מההורים שלך שהוא לא גלימת היעלמות, והוא לא אוצרות בנק שמחכים לך שמורים על ידי גובלינים יהודים. זה, זה הם.

שיר: אני זה דווקא התחבר לי לזה שהוא הבין בפרק הזה שהוא קיבל משהו ממש חזק לפחות מאמא שלו, ושפתאום היה לזה גם ייצוג, כאילו הוא יכל להסתכל על זה גם. כלומר, הוא לא יכל רק להרגיש את זה, זה לא היה משהו, כאן אומרים את זה בעור שלו אבל אני אקרא לזה בנפש שלו, זה גם משהו שכאילו אתה יכול להתבונן בזה, וזה נראה לי, תכלס אני לא יודעת איך, אני לא יודעת איזו מן חוויה זו. זו נראה לי באמת חוויה...תכלס זו בחירה, זאת לא בחירה ספרותית טובה. היא לא הייתה צריכה.

דור: למה?

שיר: בגלל שכאילו, הארי כבר קיבל את הדבר הכי גדול, הראית לנו השנייה! שהוא קיבל את הדבר הכי גדול. יש בסטנד אפ, כשכותבים בדיחה נגיד, אז הכי חשוב זה לסיים בשיא. אמרת את הדבר הכי מצחיק אל תמשיך, תתחיל בדיחה חדשה. זהו, זה השיא כאן זה נגמר. יש את כל הקטע של אבן החכמים שזה עוד פתרון שכילדה, שנאתי, פשוט שנאתי. הוא מסתכל על המראה והאבן בכיס שלו?! למה?! למה?! באמת זה פשוט שיגע אותי, זה כל כך עצבן אותי שהיא פתרה את זה ככה. אבל בקריאה מבוגרת זה גרם לי לחשוב, וזה פרק אחרון אז זה פרק ספיישל שבו יש לנו שישי הפוך, זה גרם לי לחשוב על התלמוד.

דור: אז אני חשבתי על פרויד בדיוק! סתם.

שיר: זה גרם לי לחשוב על תורה לשמה ותורה לא לשמה, בגלל שמה שדמבלדור מסביר להארי זה שרק אדם שרצה את האבן לא כדי להשתמש בה, אלא כדי שיהיה לו אותה, רק כדי שתהיה לו את האבן, יוכל לקבל אותה. וזה בדיוק מה שכאילו, אני לא זוכרת איפה בתלמוד כי קראתי את זה רק דרך ישעיהו ליבוביץ, אז אני לא זוכרת,

דור: אין עליי את התוכנה, אז אני לא יכול לבדוק לך.

שיר: אבל מה שהם אומרים זה שיש כאילו את התורה לשמה – אתה לומד תורה כי אתה לומד תורה, זה מה שאתה אמור לעשות. אתה לא מחפש שום דבר אחר. אתה לומד כי זה מה שאתה אמור לעשות

דור: וואו זה כל כך ליבוביץ'... כן,

שיר: וזה סוג של, אני כמעט חזרתי בתשובה בגלל זה בצבא אפרופו (צוחקת). וזה סוג של כאילו ממש מזכיר, האמונה שהוא מדבר עליה והלימוד תורה שהוא מדבר עליו זה מאוד מזכיר אהבה. להיות מאוהב. אתה מאמין כי אתה מאמין, אתה אוהב כי אתה אוהב, את האהבה האידיאלית שאנחנו מדברים עליה, אהבה של נניח הורים לילדים, אתה אוהב כי אתה אוהב, לא כי הבן אדם הזה גורם לך להרגיש ככה וככה וככה וככה.. לעומת תורה שלא לשמה, שזה אומר, אתה אולי רוצה ללמוד תורה כי אתה פוחד לקבל על עצמך את עול תורה ומצוות כי אתה פוחד מהעולם הבא, כי אתה רוצה שיהיו לך דברים טובים בעולם הזה, כי אתה מחפש דברים... אז זה כן רפרור שגרם לי קצת להסתכל על הפתרון הבלתי-נסבל הזה בצורה טיפה חמודה יותר.

דור: טוב, דמבלדור הוא סוג של חז"ל באמת מבחינות רבות..

שיר: וכאן הוא קיבל את הדבר הכי חזק! הוא קיבל איזושהי אהבה שהגנה עליו ממוות בהמון מובנים, ועכשיו הוא מקבל אלבום תמונות?! מה את נותנת לי את הזנב הזה?!

דור: לא, זה כן משהו ש...הולך איתך ואתה יכול לחזור אליו. וזה מן זיכרון נייד כזה, אני חושב. ולפחות לילד בן 11 זה יפה.

שיר: כן, שכחתי שהוא בן 11...(צוחקת)

דור: כן, אבל את כן גרמת לי לחשוב על מה הוא מקבל מההורים שלו. כלומר, הוא מאוד מובן בספר הזה שהארי מקבל מאבא שלו כל מיני תכונות.

שיר: מראֶה!

דור: הוא מקבל מראֶה, הוא מקבל כישרון בקווידיץ', הוא מקבל גלימת היעלמות שהיא גם קשורה כנרמז לאופי השובבי שהיה לג'יימס. גם דמבלדור אומר לו, כן, שהוא התגנב עם זה למטבח.

שיר: כנראה שגם הכסף איפשהו קיבל.

דור: כן, ג'יימס בא, אנחנו יודעים... זה בהמשך.

שיר: ממשפחה מיוחסת

דור: כן, הוא כאילו מקבל מאבא שלו את כל ה... נקרא לזה ככה, את כל עולם החומר..

שיר: כן..

דור: את כל.. למרות שזה גם תכונות אופי, אבל כאילו את כל מה שצריך כאילו להצליח בחיים, כן? אבל מאמא שלו הוא מקבל את החיים. אגב, כי אמא נותנת חיים!

שיר: נכון

דור: לא אבא!

שיר: כאילו.. (בהסתייגות)

דור: אבא יכול, גם אמא יכולה, ללמד אותך הרבה דברים, והוא יכול להוריש לך כסף, והוא יכול לקחת אותך להרפתקאות מגניבות, וכולי, אבל זה לא יעבוד...

שיר: כאילו אתה אומר..

דור: אם לא תקבל חיים מאמא שלך.

שיר: אתה אומר אבא יכול להיות הכי מדהים בעולם, הוא עדיין לא יכול ללדת אותך.

דור: כן, נכון. שלא ישתמע ששני אבות לא יכולים לגדל ילד מזה, כן?

שיר: כן, כן ניסיתי לגזור..

דור: לא לא חס וחלילה, לא לא לא, שלא ישתמע מזה משהו כזה, אבל אמא נותנת את החיים וזה מאוד מודגש פה. שבסוף עם כל הדברים הכיפיים שהארי קיבל מאבא שלו, יש דבר בסיסי.

שיר: אני רואה את זה פחות כאג'נדה של נשיות, למרות שממה שאנחנו יודעים על ג'יי קיי רולינג היום זה גם, אבל אני חושבת שזה בעיקר נוגע קודם כל בביוגרפיה שלה, כמישהי שהייתה מאוד מאוד קרוב לאמא שלה, וככל שהספרים מתקדמים היא התפקחה מאיזושהי דמות אב, ולכן הארי מתפקח מדמות אב, והיא אפילו הפסיקה במציאות לדבר עם אבא שלה.

דור: כן, אנחנו נגיע לזה אם נגיע לספר החמישי, ספר שבו שוברים את כל דמויות האב. אני חושב שאפשר להתחיל לסכם?

שיר: רגע אני רוצה להגיד עוד דבר קטן,

דור: אז הנה.

שיר: החלק שבאמת בעיניי מהמעצבנים ביותר, אני לא אוהבת את הסוף קודם כל. אני חושבת שכן, אני בקריאה חוזרת, יפיפה, הוא מנצח אותו עם אהבה. אבל שוב, זה זה קצת בחוואה מרגיש לי. עוד יותר בחאווה, מרגיש לי שסלת'רין מנצחים בגביע הבתים (דור צוחק), ואז דמבלדור בא ואומר, מחלק שם נקודות, ומבטל את המבחנים, לא מבטל את המבחנים זה בספר השני, ועושה הפסקה פעילה של חצי שעה כל יום. אבל החלק הכי נורא, קודם כל, חשוב להגיד שהספר לא פיירי לסלת'רין. הילדים האלה מסלית'רין לא עשו כלום.

דור: כן , נכון

שיר: הם קצת מניאקים אולי אבל גם הארי מניאק קצת,

דור: והם מוכשרים, סליחה

שיר: הם היו טובים יותר ואז דמבלדור בא ואומר "וניצח בשח – רון וויזלי, חמישים נקודות!" איזה שטויות כאילו.

דור: ונוויל קיבל עשר נקודות! איך הוא בנה את זה!

שיר: וזה הכי עצבן אותי! בגלל שסליחה, לנצח בשח, ולרדוף אחרי הקוסם שהרג את ההורים שלך ולנצח אותו באמצעות האהבה?! שזה אמא שלך ניצחה אותו בכלל, זה הרבה פחות קשה מאשר לבוא לחברים שלך ולהגיד להם, אתה היית לא בסדר פה. זה הדבר הכי מפחיד בעולם, אני חושבת שעד היום, שנינו אנשים מבוגרים, כשאדם קרוב אליך עושה לך משהו רע ואתה צריך לעשות לו את השיחה הזאת של..

דור: לא רק כשהוא עושה לך משהו רע, כשהוא עושה לך משהו רע מילא, כשאתה רואה אותו עושה משהו רע למישהו אחר!

שיר: זה בלתי אפשרי!

דור: זה נורא, אני מתכווץ!

שיר: וכאילו זה דבר שמאוד קשה להגיד! נוויל היה צריך לקבל פה מאתיים נקודות.

דור: לבית נוויל!

שיר: ממש, לבית נוויל חד משמעית ולנצח את גביע הבתים לבד. זה פשוט כאילו באמת חוסר הבנה כל כך בלתי נסבל של הסיטואציה

דור: (צוחק) מצד שני צריך לזכור שלפני זה גם, הארי בפרק הקודם, תקשיבו נקודות זה לא חשוב, צריך לתפוס את וולדמורט וזה, אבל בסוף!

שיר: כן! נכון!

דור: בתכלס יופי אנחנו שמחים שכאילו זכינו ב..

שיר: וזה תמה שפשוט נזנחה באיזשהו שלב בספר אין יותר גביע בתים, לאף אחד לא אכפת מזה.

דור: אני חושב שנהעלו את זה גם בקבוצה שלנו, שבשלב מסוים רולינג כנראה הבינה קצת שאפשר לדפדף הלאה

שיר: כן, תרפי.

דור: אפרופו ההתקדמות וההבנה שלה. אני רוצה להגיד משהו על הספר כולו עכשיו, באמת. כשהתחלנו את הפודקאסט, את ההסכת, והבנתי שאנחנו נצטרך להתחיל מהספר הראשון, כי להתחיל מהספר השלישי היה מוזר,

שיר: כן לצערנו.

דור: אמרתי כזה, טוב אנחנו כזה נעבור את הספר הראשון ואז בשני, שאני אגב אוהב את השני

שיר: גם אני, מאוד.

דור: נתחיל ככה, התחילו ככה להתחמם העניינים ואנחנו נעבור את הראשון. כאילו הייתי נורא בגישה של מן משוכה כזאת שצריך כזה זה, כי אף פעם לא חשבתי שהוא הספר המוצלח, וגם באמת כשעשינו אגב סקר בקבוצה, מה הספר שאתם הכי אוהבים וזה,

שיר: הוא דורג ב...

דור: הוא דורג ממש נמוך..

שיר: בשלושה האחרונים

דור: בשלושה האחרונים, אני, הוא, לא הרבה יגידו שהוא הכי גרוע, אבל מעטים יגידו שהוא הכי טוב,

שיר: תראה בכל זאת יש את החמישי שעשה עבודה קלה.

דור: שלא להגיד על השביעי, אללה יוסתור. סליחה אם אתם אוהבים אותם. אבל אני חושב שצריך בכל זאת ללמד זכות על הספר הזה. קודם כל נהנתי מאוד!! חזרתי אליו עכשיו בקריאה הזאת והוא הרבה יותר טוב ממה שזכרתי. זה הספר, אני חושב חוץ מהשביעי, שחזרתי עליו הכי פחות פעמים, כלומר. אהבתי נורא להתחיל כאילו לקרוא את השני עד השישי, זה היה ככה כיף. ופה פתאום אני אומר וואו היא בנתה את זה יפה, זה כתוב יפה, זה כיף, איזה יופי איזה זה. וגם צריך ללמד זכות על הספר הזה ולהגיד, תקשיבו אם הספר הזה לא היה כל כך טוב, לא היינו ממשיכים לקרוא את הבאים!

שיר: חד משמעית.

דור: כאילו אם זה היה ספר מחורבן, לאף אחד לא היה אכפת שהספר השלישי מבריק! כאילו זה לא כמו סדרה, שאתה רואה בנטפליקס, שאומרים לך, כן אחי תקשיב כאילו הפרק הראשון שניים ככה טיפה צולעים אבל כאילו תן לזה, הפרק השלישי, בעונה השנייה זה נהיה וואו!

שיר: אף אחד לא קורא ספר.

דור: בדיוק אז עם סדרה זה ככה, אבל אף אחד לא יקרא ספר שלם שהוא גרוע רק כדי להגיע לספר השני שמשהו זז בו, זה השקעה!

שיר: זו באמת השקעה.

דור: ואם הספר הזה לא היה טוב כל כך ולא היה סוחף ומותח ויפה ומרגש גם בסוף, זה לא היה עובד. אז אני לא אומר שזה הספר הכי טוב בסדרה, אבל תנו לו איזה מקום של כבוד. אולי לא הוגן בכלל לשים אותו בדירוגים כאלה.

שיר: זה מעניין שיש שבע שנות לימוד בהוגוורטס, שבע שנים של ספר, ושבעה הורקרוקסים. וזה מעניין אם זה בחירה מודעת של רולינג, אם היא רואה בספרים האלה הורקרוקסים שלה.

דור: אני אגיד בהקשר הזה, שזה מאוד מעניין שרולינג תכננה את כל סדרת הספרים הזו מראש כשבעה ספרים, ולפי כיתה בבית ספר, שזה מחשבה מבריקה! כי, עזבי אותך רגע בתור ילד, בתור מבוגר, אין חוויה מכוננת יותר בחיים שלך מהמיליון שנה שאתה נמצא בבית ספר. זה עוטף אותך מכל כיוון וזה גם מגדיר מאוד את מי שאתה.

שיר: לגמרי!

דור: תשאלי.. אם אתה ילד בכיתה ג' או ילד, נער בכיתה י', מעטים עוד האנשים המבוגרים שיגידו מה מאפיין אותי? אני מהנדס תוכנה בוויקס. לא יודע. כאילו, זה כן חלק, אבל בתור תלמיד אתה כל כך בתוך הבית ספר. עכשיו, בישראל יש גם צבא, שגם צבא זה מאוד חזק.

שיר: צבא אני מרגישה שזה ה...ההארכה שאתה מקבל להמציא את עצמך מחדש.

דור: לגמרי.

שיר: אוקיי, היית 12 שנה זה, אתה רוצה לנסות להיות משהו אחר שנתיים? שלוש שנים?

דור: אבל ישראל היא יוצאת מן הכלל מהבחינה הזאת, כלומר, לרב האנשים בעולם, הבית ספר, כן? זה החוויה המכוננת החזקה. וזה בחירה מאוד חכמה כי הרבה ספרים לילדים, במיוחד אגב ספרי הרפתקאות פנטזיה לילדים, הן אף פעם לא יהיו בבית ספר.

שיר: נכון.

דור: הן יהיו כאילו במרחבים המגניבים, כאילו למה בבית ספר? אתה גם ככה בבית ספר אתה רוצה לעשות דברים מגניבים בארצות קסומות והרפתקאות. ופה רולינג עושה משהו באמת מבריק שכל סיפורי המסגרת הם סביב הבית ספר. ככה שאפילו כשבספר השביעי כבר לא יהיה כל כך בית ספר, אתה כל הזמן חושב עליו, הוא כבר טבוע לך בראש.

שיר: וגם ההשחתה של הוגוורטס זה המקום שהכי כואב לך שהוא הושחת. אני אגיד את מה שרציתי להגיד על קודם.

דור: אני אגיד את הנקודה האחרונה מבחינתי על הספר. ואז אם תרצי לסכם את הסיכום אז בכיף. הספר הזה בונה, ודיברנו על זה בפרקים הקודמים, מאוד מאוד אחת התמות המרכזיות שלו שגם אח"כ תלווה אותנו בסדרה היא תמת החברות. כלומר השלישייה הזו של הארי רון והרמיוני, והחברות ביניהם, ומערכות היחסים ביניהם, ודווקא שיחה אני ב.. סוף שבוע הקודם דיברתי על הפודקאט עם גיסי וחמותי, חמותי מככבת בפרק הזה.

שיר: אתה קטורזה טוב.

דור: בדיוק! ודיברנו על הפודקאסט ודיברנו על הספר הראשון, ודיברנו באמת על הארי ורון והיחסים ביניהם קצת, וכל מיני הקנאה שיש, כן? שקורה משהו, שכל אחד רואה בשני מה שאין בו, ואז חמותי אמרה משהו כמו כזה, כן אם הם מקנאים אז איך הם חברים טובים כל כך אבל? ואז גיסי אמר משהו ממש יפה. הוא אמר, זה קנאה של ילדים. וזה משהו שאני חושב מלווה גם את כל הספר אפילו כשהם מתבגרים קצת. כלומר, מה שעומד בבסיס פה זה קנאה של ילדים. כשבתור ילד אתה מקנא בילד אחר, בניגוד למבוגר, כן? אם אני בתור מבוגר מקנא במישהו, אני הרבה פעמים אגיד אוי, וזה.

שיר: איזה אפס.

דור: כן, למה הוא ולא אני, והוא בכלל מעפן וזה. ובתור ילד, כשאתה מקנא במישהו, אוקיי אני חייב להסתובב עם הבן-אדם הזה. כאילו, אני רוצה שמה שיש לו ידבוק גם בי. אגב, שזה כמובן גם מה שמבוגרים רוצים פשוט יש שם יותר מדי כבוד ואגו כדי להודות בזה בפני עצמנו.

שיר: אני גם חושבת שכשאתה ילד אתה באמת, אתה פחות רואה את הפערים בינך לבין מישהו אחר. כשאתה מבוגר אני חושבת שאתה גם תופס את עצמך כבן-אדם אפוי, ואתה גם תופס אנשים אחרים כאנשים אפויים ואתה מבין אוקיי, זה פשוט מי שאני. וכשאתה ילד הכל הרבה יותר גמיש, ואתה רואה מישהו עושה משהו אז אתה חושב: אה, אז אני אהיה כמוהו. הוא ילמד אותי להיות כמוהו.

דור: בדיוק, הוא ילמד אותי את דרכיו. אפילו אם הוא לא יכול ללמד את דרכיו, שהרי הארי לא יכול ללמוד איך שתהיה לו משפחה,

שיר: כן

דור: הוא בכל זאת קיבל משהו מזה. ואני חושב שהקנאה הילדית הזאת, במובן החיובי של המילה, היא כל כך חזקה שהיא באמת מלווה את החבורה הזאת שנים קדימה ואפילו שבגיל ההתבגרות עוד יהיו להם בעיות, ויהיו להם ריבים סביב זה, יש משהו כל כך טהור בקנאה הזו, שגרם לי להבין בזכות הספר הראשון באמת, ובזכות הפודקאסט שעשינו, אגב, כמה זה יושב חזק בבסיס מערכות היחסים שלהם. והארי פוטר, בנוסף לזה שזה ספרות פנטזיה והרפתקאות וכולי, ודרמה ומתח וסיפור פואנטה, זה גם סדרת ספרים נהדרת על מערכות יחסים.

שיר: נכון ואני חושבת שרואים הכי יפה את הקנאה שדיברת עליה מתי ש, כשהארי מסתכל על הראי ורואה את המשפחה שלו, הדבר הראשון שהוא עושה זה לרוץ לרון ולהעיר אותו. שזה סוג של להגיד לו "תראה גם לי קנו פלייסטיישן!", כזה. הוא ממש כזה רוצה לחלוק איתו את הדבר הזה, כי זה באמת רגש לא מעובד, קנאה. הוא בדר"כ כשאתה מבוגר באמת הולך לשנאה, או לבוז, או לביטול של מישהו שאתה רוצה שיהיה לך משהו שהיה לו. זאת אומרת, ההתמודדות הילדית עם זה היא באיזשהו מקום הרבה יותר בריאה כי אתה הרבה יותר גמיש, אתה באמת מאמין – אה אני רוצה להיות ככה אני אהיה ככה.

דור: כן, נכון.

שיר: אני חושבת שהמון פעמים כשקראתי את הספר הזה כילדה, כמו שאמרתי וגם עכשיו, היו חלקים ששנאתי. שנאתי את הסוף, שנאתי את כל תימות ההאהבה, את זה שהכל נפתר מהר מדי, ואני חושבת שמה שגיליתי זה שיש מקובל לחשוב שככל שאתה מתבגר אתה מתקהה. אבל אני חושבת שזה לא נכון. אני חושבת שככל שאתה מתבגר אתה נהיה רגיש יותר. כי כש..

דור: אני מסכים מאוד!!

שיר: כשאתה ילד מספרים לך, כאילו אתה מכיר את כל ה, אתה אוהב אבל אתה אוהב בעיקר את ההורים שלך, ואתה לא כל כך תופס אותם כשאנשים שלמים, אלא כאנשים שמגבילים אותך ואוסרים עליך לעשות כל מיני דברים. ואתה לא באמת מבין לעומק רגשות, וככל שאתה מתבגר ואתה חווה יותר, אה נהייה הרבה יותר רך, אני חושבת וזה ממש, אני לא יודעת מי המציא את השטות הזאת שילדים הם, הם לא! הם אכזריים! הוא נולדו לפני יומיים, הם חתולים בגוף של אדם! (דור צוחק). וזה האיר לי את הדבר הזה, וזה האיר לי את הספר הזה, שוב אני חושבת שכספר ילדים, לא ספר ילדים, יש כאן הרבה דברים שאני בטוחה שגם אם ג'יי קיי רולינג הייתה יכולה לשכתב אותו היא הייתה עושה אותו אחרת, היא הייתה.. גם רואים את זה מאוד בספר השני, שהסיפור שם הוא מאוד מהודק. ואני חושבת שהוא פחות אהוב, למרות שהסיפור שלו מדהים

דור: כןן, סיפור מהמם.

שיר: כי יש בו פחות רגשות. הספר הזה מפורק ברגשות

דור: נכון, נכון.

שיר: אבל העלילה פחות חזקה. אז אני כן למדתי את זה על עצמי ועל מבוגרים באופן כללי. כי כשהייתי ילדה רק חשבתי כאילו.

דור: איוו אהבה.

שיר: כן. סתם, כאילו זה לא היה רגש דומיננטי בחיים שלי. כאילו, האהבה העמוקה שמדברים עליה בהארי פוטר. לא הבנתי אותו. הבנתי הרבה יותר לטפס על דברים ולראות טלוויזיה. זה היה צריך להיות הפיתרון מבחינתי לוולדמורט (דור צוחק).

דור: טוב, אז אנחנו סיימנו את הספר הראשון!

שיר: סיימנו! וואו!

דור: ולשמחתנו ולשמחתכם זה עדיין לא סוף העונה הראשונה שלנו, אנחנו ממשיכים שבוע הבא! ואנחנו נתחיל את הספר השני,

שיר: איזה כיף.

דור: הארי פוטר וחדר הסודות!

שיר: שם מדהים!

דור: כן, שם לחמישים גוונים של אפור.

שיר: וואי נכון...

דור: אז שתדעו מה לקרוא, אנחנו נקרא את פרקים 1,2 ו-3. כלומר, "יום ההולדת הגרוע ביותר בעולם", "האזהרה של דובי" ו-"המחילה". זה יוצא 50 עמודים בערך, משהו כזה. אתם מוזמנים להתחיל לקרוא והלאה אל הספר השני. שהוא ספר שממש לא מעריכים מספיק.

שיר: איזה כיף.

דור: ספר מדהים.

שיר: כן זה ספר מדהים

דור: אנחנו נחפור לכם על זה כבר בשבוע הבא.

שיר: טוב, תודה רבה דור,

דור: תודה רבה שיר,

שיר: אתם מוזמנים להצטרף אלינו לקבוצה שאין לומר את שמה בפייסבוק, זה היה פרק ארוך יחסית בגלל שהתבקשנו לעשות את זה. אז תגידו מה חשבתם, כדי שנדע אם להאריך או להשאיר ככה. מה חשבת? איך הרגשת?

דור: נחמד, אני עדיין בדעה שזה כן טוב יותר קצת לפרקי ספיישל, אולי טיפה יותר מחצי שעה, אבל ההידוק לדעתי עושה לנו טוב, אבל נשמח באמת לשמוע מכם מה חשבתם.

שיר: ואני רוצה להגיד תודה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה אותנו. תודה.


8 views0 comments

Comments


bottom of page