top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 8 - מדריך פריווט למחילה

Updated: Dec 18, 2023



(אתן מאזינות לכאן הסכתים, כאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי)


שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן

שיר: ואנחנו קוראים את "הארי פוטר" מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו. והיום אנחנו מתחילים לקרוא את הספר השני.

דור: סוף סוף.

שיר: "הארי פוטר וחדר הסודות". אני חייבת לציין שבספר הראשון, בגלל שפחות אהבתי אותו, אני מניחה, כילדה, הוא היה חדש, העותק שלי, קראתי אותו פעם או פעמיים וזה, מלא בכתמים של במבה ושוקולד ומצאתי קלף בין העמודים. פשוט ילדה מגעילה שקראה "הארי פוטר" ואכלה עם ידיים לחות ודפדפה.

דור: אני אגיד לך משהו על זה, אפרופו מצבי ספרים, כשעמדנו לחתום על חוזה עם תאגיד השידור הייתי בבעיה, כי אין לי את סדרת הספרים בבית. עכשיו, למה אין לי את סדרת הספרים? מה, זה שחיתות שנתנו לי להגיש את ההסכת? לא. הספרים היו במצב כל כך נורא שאני באמת לא יודע מה קרה להם. הם פשוט נעלמו. אני חושב שחלק מהם אצל אח שלי או אצל אימא שלי, אבל הם במצב פשוט נורא. אז את רוב הספרים היה לאלכס, אשתי, אצל ההורים שלה, חוץ מהשניים הראשונים, שאותם שאלתי מחברי הטוב רוני. אז זה המצב. עד כדי כך. יש איפשהו ביקום מאוד אפל,

שיר: ספרים בלויים ומחוטטים.

דור: נוראים. באמת. אז נתחיל, נראה לי, בקריאת קטע, ונתחיל דווקא לא מהפרק הראשון, אלא מההתחלה של הפרק השלישי, שגם בו אנחנו דנים היום.

שיר: "המחילה".

דור: "המחילה".

"'רון!' לחש הארי והזדחל אל החלון כדי לפתוח אותו, כך שיוכלו לדבר. 'רון, איך הצלחת – מה זה – ?' פיו של הארי נפער בתדהמה כשעיכל עד הסוף את מה שראו עיניו. גופו של רון השתרבב מתוך חלון אחורי של מכונית ישנה בצבע טורקיז, שחנתה מרחפת באוויר. מהמושבים הקדמיים חייכו אל הארי בפה רחב התאומים פרד וג'ורג', אחיו הגדולים של רון. 'אתה בסדר, הארי?' 'מה העניינים?' אמר רון. ' למה לא ענית למכתבים שלי? הזמנתי אותך איזה שתים-עשרה פעמים לבוא לבקר, ואז אבא חזר הביתה וסיפר שקיבלת התראה רשמית על שימוש בקסם בקרב מוגלגים...' 'זה לא הייתי אני – ואיך הוא ידע?' 'הוא עובד במשרד הקסמים,' אמר רון. 'אתה יודע שאסור לנו לעשות קסמים מחוץ לבית הספר –' 'תראה מי שמדבר,' אמר הארי, בוהה במכונית המרחפת. 'אה, זה לא נחשב,' אמר רון. 'אנחנו רק שאלנו אותה, היא של אבא. לא אנחנו כישפנו אותה. אבל לעשות קסמים בשביל המוגלגים האלה שאתה גר אצלם...'"

דור: איי איי איי.

שיר: אנחנו בחרנו להתחיל מהקטע הזה, ושווה לתת טיפה רקע על מה שקורה בספר עד עכשיו. הפרק הראשון, אני חושבת, הוא די "תקציר הפרקים הקודמים" בצורה לא כל כך אלגנטית. כי הארי פשוט כזה, הדרסלים מתעללים בו יותר מהרגיל, הם עושים אותו אריתראי, הוא עודר את הגינה שלהם, והוא אפילו לא מבשל, מה הוא עושה? הוא שוטף מכוניות ונשבר לו הגב.

דור: יש איזו הקצנה מדהימה במה שרולינג עושה בפרק הראשון עם הדרסלים, כי עכשיו היא אומרת, "אוקיי, אתם כבר מכירים את הדרסלים, אתם יודעים מי הם, אז עכשיו אני מעלה את זה כמה רמות קדימה." אז מצד אחד הכל הרבה יותר קומי, כאילו, הפרק הראשון, אפילו גם השני, שנדבר עליו...הם ממש מצחיקים. יש להם ממש פאנצ'ים קומיים – הארי מאיים כל הזמן על דאדלי שהוא יכשף אותו, או שדובי כל הזמן שובר דברים ומטיח את עצמו, והארי מנסה להשתיק אותו כי בינתיים יש –

שיר: כן, זה סלפסטיק.

דור: זה ממש סלפסטיק.

שיר: מילה שאני מרגישה שאמרתי לא נכון מרוב 'סמ"כים'.

דור: אבל זה ממש ככה, כלומר, זה ממש תזמון קומי שלא קיים בספר הראשון. בספר הראשון אין כזה, "האגריד מגיע להציל את הארי בזמן שלמר דרסלי יש פגישה חשובה שהוא חייב להצליח בה."

שיר: עם חברת המקדחות! זה גם מדהים כמה שהיא שונאת את הבורגנות, ואיך היא נותנת להם את העבודות הכי משעממות בעולם – מר דרסלי עובד בחברת המקדחות, והוא פוגש אדם מחברת הבניה, והוא בדיוק מספר את הבדיחה שלו על היפני שמשחק גולף... זה כאילו, זה פוגעני לבורגנות. אני נפגעתי בתור אדם עם איי-רומבה ודייסון.

דור: זה עולה באמת כמה רמות, וגם איך שהיא מתארת את הדרסלים, במיוחד את דאדלי, גם זה עולה כמה רמות. זה מתקשר לי פשוט למשהו שדנו עליו בקבוצה. ב"קבוצה שאין לומר את שמה" דיברו על האם לרולינג יש היבטים של שמנופוביה –

שיר: יש לה. אבל חשוב להגיד שזה היה הנייטי'ז, וכאילו, אנורקסיה זה היה קול, באיזשהו קטע.

דור: אני אגיד גם יותר מזה – זה נכון, כלומר דאדלי מוצג כרע, וזה קשור לזה שהוא שמן, אבל זה לא בדיוק כך. אני חושב שיותר משהיא מתארת אותו כשמן, היא מתארת אותו כחזירי.

שיר: אהמ.

דור: כלומר התיאור של דאדלי הוא כמי שעוסק כל היום בתאוות האוכל. לי זה גם הזכיר ישר את הסצנה ההיא ב"מסע המופלא" שההורים של הגיבורה מגיעים לאיזה מקום, ואז הם הופכים לחזירים, שזה ממש מבעית. אז אני חושב שזה קצת יותר משהו כזה. מן ביקורת, וזה מאוד נוצרי דווקא מצידה, אפרופו, חטא התאווה, הזלילה, כן? "תאכל יפה ובשקט ליד השולחן." אז היא דווקא כן בורגנית.

שיר: בדרכה. טוב, היא בוודאות בורגנית. אני חושבת שהקטע עם הדרסלים וזה שהם מאוד מאוד מוקצנים, זה כמו החוק השלישי של ניוטון – כל דבר יזכה לתגובה שווה בכוחה. הארי מתחזק. רואים גם שמתי שדאדלי אומר לו, "תעביר לי משהו", הארי אומר, "ומה מילת הקסם?", שזה דבר שהוא לא היה מרשה לעצמו להגיד בספר הראשון. אומרים שהוא פוחד מהבריונות של דאדלי. הוא כן תפס איזשהו עמוד שדרה, ואני חושבת שזה מאוד מאיים על הדרסלים, לא רק בגלל שהילד כאפות שלהם בא ומנסה לעמוד על שלו, שלבריונים זה דווקא הדבר שהכי מזין אותם, "בבקשה, בוא תנסה להתנגד, אני אשמח". זה לא סתם שבסרטי מכות, מתי ששני אנשים הולכים מכות, אם מישהו נופל, צועקים עליו, "קום!"

דור: כן.

שיר: כאילו, "אתה רוצה לקום? בבקשה, קום ותחטוף יותר". אבל אני חושבת שפה, הביטחון שלו לא מזין אותם. הם מרגישים שהביטחון שלו מייצג את כמה שהעולם שהם מנסים להדחיק הוא אמיתי. זאת אומרת, הביטחון הבלתי נראה של הארי, כשלכאורה המצב הוא אותו מצב – הוא עדיין תלוי בהם, הם עדיין מאכילים אותו, הוא ילד בן 12 שעומד מול משפחה של שני אנשים מבוגרים שהם אחראים עליו והם האפוטרופוסים שלו, אני מניחה, ומול הילד שלהם, שמתעמר בו ושונא אותו,

אבל עדיין היכולות שלו לעמוד מולם אומרת שיש לו גב. הם לא רואים אותו, אבל הוא אמיתי וממשי לגמרי, והם לא יצליחו להדחיק אותו כי הם רואים את השינוי בהתנהגות של הארי. זאת אומרת, הם רואים שיש כאן משהו אמיתי. אפשר גם לראות שהדרסלים קצת עושים להארי את מה שוולדמורט עושה לו. במובן הזה שכשהוא היה ילד אפשר לחשוב שהם חשבו, אם הם כל כך לא מאמינים בקסם, תטפחו אותו להיות הכי רגיל שהוא יכול, וברגע שהם מטפחים את החריגות שלו ומסמנים אותו כחריג, ומזינים את החריגות שלו, הם בעצם בעצמם סוג של יוצרים את "המפלצת", כי מבחינתכם, אם לא רציתם שהוא ילך להוגוורטס, תגדלו אותו כבן שלכם, תמשכו אותו לצד שלכם.

דור: ההיבט שהדרסלים רוצים להעלים את הארי, זה גם עומד בניגוד מוחלט למיקום של הארי בעולם הקוסמים. כלומר, בעולם הקוסמים, וזה מאוד אגב בולט בהמשך של הספר השני, שמאוד שם את הדברים על השולחן; הארי במוקד של הכל, גם כשהוא לא רוצה, הארי במרכז העניינים, וכולם שמים לב אליו. אנחנו נדבר על זה בפרק הבא בעיקר –

שיר: כן, כן, זה מאוד נוכח.

דור: ואצל הדרסלים זה בדיוק ההפך. ושם אגב, בעולם הקוסמים, הוא קצת מזכיר לי את נפתלי בנט, שתמיד רוצה להחליף משרדים.

שיר: מי?

דור: הארי! הוא תמיד רוצה להחליף משרדים, כאילו, תמיד,

שיר: הארי רוצה...? *צוחקת* כאילו, אתה צריך לפרט...

דור: אני אפרט מה המשל והנמשל: כשבנט היה שר החינוך, הוא רוצה להיות שר הביטחון –

שיר: אבל הוא תמיד רוצה להיות שר הביטחון!

דור: לא, ואז הוא נהיה שר הביטחון ואז הוא רוצה להיות שר הבריאות, כי התחיל כל הקורונה, והוא תמיד רוצה לקבל תיק מגניב, וזה קצת הארי. כלומר, כשהארי נמצא בעולם המוגלגים, הוא רוצה שקצת יותר יראו אותו ויבחינו בו, אבל מעלימים אותו, וכשהוא בעולם הקוסמים, זה הולך לקיצוניות השנייה – שם כולם שמים לב אליו והוא אולי היה רוצה לשקוע בטיפה יותר אלמוניות. אז אולי תיסגר על עצמך גם קצת –

שיר: תראה, אני רוצה להיכנס שניה למה שאמרת על בנט ולהגיד שאני לא מסכימה, ועכשיו זה הפודקאסט שלנו על "בנט, הקרחת שאין לנקוב בשמה", וזה, אני חושבת שהוא תמיד רוצה את משרד הביטחון, הוא כמו סנייפ, אם כבר, שהוא תמיד רוצה את משרד הביטחון –

דור: אבל הוא קיבל!

שיר: משרד הביטחון השתנה. משרד הביטחון הפך למשרד הבריאות כי יש מגפה כלל עולמית. הוא רוצה להיות המגן.

דור: אוקיי. בסדר. אני מקבל את ה –

שיר: בסדר. הוא סנייפ.

דור: *צוחק* את ההשוואה.

שיר: הוא סנייפ, והוא היה מאוהב באימא של גנץ. כנראה. אני לא יודעת. אני לא מספיק בקיאה בפוליטיקה כדי לעשות את ההשוואה.

דור: אז נמשיך רגע לדבר – *צוחק* סליחה, זו... המחשבה על בנט כמאוהב באימא של גנץ לא תעזוב אותי עכשיו כל היום.

שיר: אני מתנצלת.

דור: זה בסדר. נמשיך רגע לדובי, נראה לי –

שיר: בוא נדבר על דובי.

דור: בואי נדבר על דובי. כי –

שיר: חייבים לדבר על דובי.

דור: כשקראתי את הדברים ואת הצורה שהוא מדבר עכשיו, אז מעבר לזה שהוא מדבר מצחיק, זה הרגיש לי אפילו קצת מגוחך. הוא אומר, "הארי פוטר אדונילי" ואז הוא מטיח את ראשו כי הוא חש צער נוראי... ובהתחלה חשבתי כזה, "אוקיי, הוא מטומטם", אבל אז הבנתי פתאום משהו. ההתנהגות של דובי נראתה לי מאוד מאוד מוזרה. ואז אמרתי לעצמי, "אוקיי, וואו, הוא ממש כאילו, חייזרי", ואז הבנתי כזה, "רגע, זה מרגיש שההתנהגות שלו לא אנושית, אבל הוא באמת לא אנושי. כלומר, הוא גזע אחר". כמו האגריד, שאנחנו לומדים בהמשך שהוא חצי ענק ולכן הוא גם קצת מדבר... מוזר. שלא לדבר על כל היצורים האחרים שאנחנו נפגוש בסדרה. וזה משהו שעומד מאוד במוקד של הסדרה ובמיוחד בספר השני, אם אנחנו מתחילים לדבר עליו היום. היחס לגזעים שונים מאוד מאוד רלוונטי.

שיר: זאת עוד תמה בספר הזה באופן כללי.

דור: נכון. רולינג דנה פה, לא רק בספר הזה, בשאלה בין טהורי דם ללא טהורי דם, כי זה בסוף לא שאלה של גזע. גזענים אומרים שזו שאלה של גזע אבל זו לא שאלה של גזע, אתם כולכם בני אדם, זה אותו גזע –

שיר: כאילו מדעית, זו לא שאלה של גזע.

דור: כן, זו לא שאלה של גזע –

שיר: גזענית זו שאלה של גזע.

דור: בדיוק. גזענית ואמריקאית, כי רק האמריקאים עוד שואלים איזה "race" אתה. אבל כן, היא עושה פה –

שיר: אני חושבת שאמריקאים הם כל כך, התרבות שלהם זו כל כך התרבות הכי נפוצה בעולם שאם זה אמריקאי, זה גם פה. זה כמו שעקרונית אתה לא תגיד, אני הולכת להגיד מילה לא יפה, אתה לא תגיד את המילה "כושי". ו"כושי" זאת מילה שהמטען הגזעני היחיד שלה, זה מתי שאומרים את המילה האמריקאית, שאני אפילו פוחדת להגיד וזה ישראל! זה לא פוגעני לאף אחד בישראל, אבל כאילו את הN word, המטען היחיד שיש ל"כושי" זה בגלל שזה תרגום של המילה הזאת. ואסור להגיד אותה. למרות שהיא לא נושאת פה משמעות גזענית. זאת אומרת, בעלי עבדים יהודים לבנים לא באו וגרמו לעבדים שחורים יהודים לקטוף כותנה. זה נטו תרגום.

דור: לא, אבל גם מה שיפה זה שגם היום בישראל יש בכל זאת גזענות כלפי שחורים.

שיר: ברור! אבל המילה הזאת, לא מבטאת את זה. המילה הזו היא לא קצה הקרחון של הגזענות הזאת.

דור: אבל היא הפכה.

שיר: היא הפכה בגלל התרבות האמריקאית.

דור: שאלה מורכבת ויפה. אין לי 50 דקות לדון בשאלה הזו. נשאיר את זה פתוח.

שיר: בסדר.

דור: אני אחזור רגע לדובי –

שיר: אני רוצה רק לומר שאמרתי את המילה הזאת בהרבה מרכאות, וזהו. אין מרכאות בדיבור.

דור: בוודאי. אני אחזור רגע לדובי רק, ואגיד שההתנהגות שלו באמת מאוד מוזרה, ולאורך הסדרה רולינג רוצה שנראה לי גם נבין אותו, ונבין מאוד את הגמדונים וגם יצורים אחרים, זה מאוד עומד בליבה שלה, וזה מסר שהוא אפילו מעבר להומניסטי, כי הומניזם בא מהמילה human, כלומר, הוא עוסק בבני אדם, ורולינג אומרת לנו, תגלו חמלה כלפי כל מה שמסביב. וכן, אפשר לתרגם את זה גם אולי לעולם של בעלי חיים –

שיר: חוץ מטרנסיות. מבחינתה.

דור: חוץ מטרנסיות, כן. אבל, לגלות חמלה זה חשוב, וגם אם מישהו מתנהג מוזר, או שונה, אז תקבלו אותו, הוא חלק מהחברה שלנו. וזה מאוד צף לי כשקראתי את דובי והרגשתי בהתחלה כזה, "אוקיי, הוא מוזר", ואז, "אה! אוקיי, הוא פשוט לא בן אדם". אבל זה לא אומר שהוא לא ראוי ליחס חומל ואוהב.

שיר: הוא מאוד מתרגש מהיחס שהארי נותן לו. עכשיו הארי, חשוב לומר, אני לא חושבת שהוא מכבד אותו יותר מדי... אני חושבת שהוא בעיקר רוצה להשתיק אותו. ודובי קורא את זה ככבוד, והארי רק אומר לו, "אוקיי, שב, תירגע, תהיה בסדר", ודובי כזה, "וואו! איזה מקסים אתה!" והארי... אנ'לא יודעת אם "מקסים" זה איך שהייתי מגדירה אותו.

דור: זה גם נובע אבל מפער, כלומר, הם לא שייכים לאותו גזע, אז הם חושבים באופן אחר. כשאת מדברת עם החתולה שלך, עם מופי, את אומרת לה משהו אחד, אבל יכול מאוד להיות מאוד שמופי מבינה מזה משהו אחר לגמרי.

שיר: אני חושבת שהיא רואה בי רובוט שהתפקיד שלו זה להפיל אוכל על הרצפה. זה הקיום, זו הפונקציה היחידה שלי בחיים שלה. אבל אני חושבת שההקבלה בין דובי להאגריד היא מאוד מאוד מעניינת. שניהם פותחים את הספר, סוג של. הם הנציגות מעולם הקסמים, גם בספר הראשון וגם בספר השני, הראשונה שאנחנו פוגשים. ואני חושבת שיש לזה באמת מטרה ספרותית. עכשיו ברור, שניהם מוזרים, שניהם ילדים. אבל בספר הראשון התייחסנו לזה יותר פסיכולוגית, לזה שהאגריד מעביר להארי את האסון שקרה לו, ואין את התהודה לאסון הזה בגלל שהוא מספר את זה בכליו הרגשיים המוגבלים. אני חושבת שכאן יש לזה דווקא מטרה תסריטאית. בגלל שדובי אומר להארי דברים שפותחים לנו את הספר, הרי אנחנו תמיד מתייחסים אליו כאל מותחן בלשי. הוא מזניק את המותחן הבלשי, הוא אומר להארי, "הארי פוטר בסכנה! אסור לו לחזור להוגוורטס, זה לא וולדמורט הפעם, אסור לך לעשות את זה". עכשיו, אם מקגונגל הייתה אומרת את זה, סביר להניח שאם המודיעין במשרד הקסמים היה מתפקד כמו שצריך, או אם דמבלדור באמת יודע כל כמו שאנחנו מאמינים שהוא, היו יכולים לשלוח להארי נציג אחר שיעביר לו את המסר הזה. בוחרים בדובי בגלל שדובי לא יענה על השאלות של הארי. ואם יענו להארי על השאלות אין לנו מה להמשיך לקרוא –

דור: אין ספר!

שיר: אין לנו מה להמשיך לקרוא את הספר. אם הוא יגיד לו, "כן, יש איזה יומן... וזה וולדמורט, וזה..." כאילו, אין לאן להמשיך עם זה.

דור: כן, זה לא יכול לשרת את העלילה.

שיר: ויש משהו כאן שהוא רק זורע מסתורין, שבקולנוע, בתסריטאות, קוראים לזה "להקדים את הצופה", עושים את זה הרבה פעמים בBreaking Bad, שאתה רואה סצנה, שהא סתומה לגמרי, עם דמויות שאתה לא מכיר, ואתה מרותק. אתה מרותק כי אתה אומר, "מה זה?! איך הגעתי לפה?!" וזה רק בגלל שמקדימים אותך וזה מאוד שואב לעלילה. אז כאן אומרים לנו, "הוא בסכנה", ואתה ישר כזה, "וואו. מה?! אני רוצה לדעת איך הוא בסכנה! אני רוצה לדעת למה!", אז שוב, היא מאוד מאוד טובה בלעשות את זה, וזריעת המסתורין הזאת מאוד מאוד נכונה.

דור: זה גם מאוד יפה שהספר הראשון נפתח בבשורה משמחת. כלומר, "אתה קוסם, בוא איתי", והספר השני נפתח באזהרה. יש פה איזושהי עליית מדרגה בעיניי.

שיר: חייבת להיות, בגלל שבסופו של דבר אם הספר הראשון נגמר בטוב, ועכשיו מגיע הספר השני, משבר האלבום השני, היא חייבת –

דור: היא חייבת להכניס לקרייסס.

שיר: חייבת להראות לנו שהוא לא סיים. אנחנו התחלנו. ונראה לי שבגלל זה בספר הזה יש המון דברים שקורים, שהם חוזרים. זאת אומרת, בניגוד לספר הראשון שהוא אקספוזיציה, כאן נשתלים המון דברים שילוו אותנו לאורך כל הסדרה בצורה מאוד מאוד עמוקה.

דור: נכון מאוד.

שיר: ואנחנו מגיעים בעצם לפרק השלישי. ל"מחילה". שזה קודם כל הפרק הכי ארוך, וזה הפרק שאני הכי נהניתי ממנו.

דור: פרק כיפי ברמות.

שיר: קודם כל, אני חושבת שאחת התמות הכי חזקות בפרק הזה היא שוב, הקנאה בין הארי לרון. ויש לנו הצצה לזה שרון, מתי ש... אני אקרא את זה פשוט. מה שקורה בפרק הזה, זה שהארי מגיע לבית של משפחת וויזלי, למחילה, אחרי שרון מחלץ אותו. רון והאחים שלו בעצם לוקחים אותו עם המכונית, הם נוסעים, והם מביאים את הארי אחרי שהוא היה כלוא אצל הדרסלים, ואמרו לו שהוא בחיים לא יחזור להוגוורטס, הם מביאים אותו למחילה, וקורים שם עוד דברים שנתייחס אליהם, אבל אני רוצה לפתוח את עניין הקנאה דווקא בקטע הזה:

"'קצת קטן פה,' אמר רון במהירות. 'לא כמו החדר שהיה לך אצל המוגלגים. ואני ממש מתחת לרול בעליית-הגג, והוא תמיד נוקש בצינורות ומשמיע קולות בלילה...' אבל הארי, בחיוך מאוזן לאוזן, אמר: 'זה הבית הכי כיפי שאי-פעם הייתי בו.' אוזניו של רון נהיו ורודות."

שיר: ככה נגמר הפרק. וזה נותן לנו הצצה נורא יפה לזה שגם מתי שרון חילץ את הארי מהבית של הדרסלים הוא רק ראה דרך עיני הילד הנוגעות ללב שלו את כל הדברים שאין לו. אפילו בבית הזה שהארי שנא, זה הכלא שלו, הוא מתואר כבית מזעזע –

דור: שמעללים בו. הוא בכלא! כלומר, מעבירים לו ארוחות מתחת לדלת!

שיר: לגמרי. אבל רון רק ראה את הגודל ואת הסדר, ואת השקט, ואת הדממה. ובאופן כללי אני חושבת שיש שכאן הנגדה מטורפת בין המחילה לבין הבית של הדרסלים.

דור: נכון! בוודאי.

שיר: זאת אומרת, זה מוצג בקיצוניות, זה כאילו שני קצוות של אותו דבר.

דור: הזכרתי מקודם את ההבדל בין העבודות אצל הדרסלים לעבודות גינה.

שיר: נכון, אבל זה שימוש אחר. אני חושבת שקודם כל אומרים לנו על המחילה, "המבנה הזה לא יכול לעמוד מבחינה ארכיטקטונית". כאילו, זה בוודאות עומד בגלל קסם, והכל שם בבלגן, ויש מלא אחים. בניגוד לדרסלים, שלהם יש את דאדלי, שהוא הילד האחד והקדוש שלהם, והכל מסודר והכל משורטט, והכל בורגני. זה נשמע כמו סקוואט קצת, שהוויזלים התגנבו אליו. אז זה מאוד יפה לראות את זה ש –

דור: או כמו דירת קומונה של הנוער העובד. *צוחק*

שיר: אוי אלוהים ישמור! לא צריך... *צוחקת * איזה נורא זה לגור בקומונה עם המשפחה שלך.

דור: *צוחק בקול רם*

שיר: זה הדבר היחיד שיותר גרוע מלגור קומונה. בשבילי, אני לא... אני בטוחה ש...

דור: לא נועדנו לחזון הסוציאל-דמוקרטי הזה.

שיר: וואו, לא נועדנו. אז יש לנו את שתי התמות האלה שעומדות אחת מול השנייה, וזה שוב יפה להראות כמה הארי מקנא ברון, ואת הקנאה של הארי ברון. אני כן רוצה להתייחס למה שאמרת עם הגינון. כי כן, רולינג מתעכבת ואומרת לנו, הוא עושה עבודות גינון, מכריחים אותו לנכש עשבים ולשתול, ואת כל השטויות האלה שלי, כלסבית, נשמעות מדהימות והלוואי שהיו מכריחים אותי לעשות את זה –

דור: היום יש קורסים כאלה שאפשר להירשם.

שיר: ואצל הוויזלים, מולי וויזלי אומרת, אוקיי, תעשו את העבודות האלה, והארי אתה יכול ללכת לחדר ולנוח. ועוד הנגדה שיש פה היא בין שני סוגי ההורות שלהם.

דור: כן.

שיר: בגלל שמולי כועסת על הילדים שלה ורואים שהם מפחדים ממנה. ואנחנו רואים את דאדלי, שגם כשהוא בריון ומגעיל, הדרסלים שומרים עליו, והוא מתוק, והוא זועם כשהוא לא מקבל מתנות יום הולדת והוא רק מחובק, בניגוד לוויזלים, שהם כן כועסים על הילדים.

דור: אני אגיד על זה משהו. דאדלי, בדיוק היום דיברתי על זה עם בת הזוג שלי, כלומר, על איך אתה בתור הורה, כי עכשיו יש לי תינוק והוא לאט לאט יגדל, והוא כבר יהיה פחות חסר אונים, אתה צריך כאילו ללמוד...

שיר: לשחרר?

דור: לשחרר, וגם להבין שיש לו אחריות לעשות דברים. והרבה מהמתחים שיש אני חושב לאנשים בוגרים עם ההורים שלהם, זה כשההורים שלהם עוד רואים אותם כילדים, והם עוד רואים את ההורים שלהם כמבוגרים. והרבה מתחים נראה לי נבנים על העניין הזה, וזה ממש בולט, שהדרסלים מתייחסים לדאדלי פשוט בתור תינוק. כלומר, עכשיו נגיד, התינוק שלי מתבכיין כזה, אני ארים אותו, כי הוא בן 9 חודשים, אז הוא עוד תינוק, אבל זו תזכורת לדור של בעוד 5 שנים, אם הוא קצת מתבכיין אולי אל תרים אותו, הוא צריך ללמוד שלא כל דבר הוא כזה חסר אונים.

שיר: כן, והיא נותנת לנו כאן מסר על הורות.

דור: כן. ומולי מבינה, מולי מבינה שלילדים שלה יש אחריות.

שיר: ואני חושבת שבגלל זה הארי מתנדב לעשות את הדבר הזה, בגלל שמולי מחריגה, גם הדרסלים וגם מולי מחריגים את הארי. הדרסלים זה לרע, הם מחריגים אותו, הם כועסים עליו על הכל, והוא עבד והוא צריך להיות בלתי נראה. ודווקא אצל הוויזלים זה, "אתה אורח, את הכעס שיש לי אני נותנת לילדים שלי כי אני צריכה לחנך אותם, זה תפקיד שלי", ודווקא כאן הארי מתנדב לעשות את עבודות הגינה. כי הוא כל כך רוצה להיות חלק, שהוא אומר, "אני מקבל על עצמי את מה שהילדים שלך מקבלים על עצמם כי אני רוצה להיות חלק". וגם כתוב, כשהוא אומר לרון, זה הבית הכי כיפי שהייתי בו, הוא רק מדבר על זה שהוא מרגיש אהוב בבית.

דור: כן. וזה מעניין כי לכאורה היית מצפה שכבר הוגוורטס ייתן איזה מענה כזה, כי בהוגוורטס נורא כיף לו, וגם זה מאוד מודגש שהוגוורטס הוא סוג של המקום האמיתי שבו הארי מלבלב ומבטא את עצמו, אבל רולינג אומרת פה, "לא. אין כמו בית עם משפחה".

שיר: עם הורים!

דור: כן! אני מאוד מקווה, למאזינים שלא היו לכם הורים כמו ורנון ופטוניה, כי מולי וארתור הם באמת דגם להורים שהוא הרבה יותר נפוץ, ונראה לי שרובנו יכולים, אני מקווה, יותר להכיר את סוג ההורות הזה. כן, הם באמת הורים חמודים, כן? וארתור קצת מעופף, ומולי כועסת כי היא דואגת ואוהבת. כן, זה מודל יותר מציאותי של הורות נראה לי.

שיר: כי הם מרשים לעצמם להעניק לילדים שלהם, אני חושבת, את כל ספקטרום הרגשות, בזמן שעוד ביקורת של רולינג על בורגנות, היא קודם כל על המלאכותיות שבה. ויש משהו מלאכותי בהורות שהדרסלים מעניקים לדאדלי –

דור: דאדלי אגב בחיים לא יעשה עבודות בית.

שיר: ברור שלא. בגלל שזה הכל מלאכותי, בגלל שהגישה היא קודם כל לשמור עליו ולשמור עליו ולשמור עליו ולשמור עליו ושלא ייחשף לעולם. ואני חושבת שגם אם אנחנו חוזרים למוטיב השומן כאן, יש משהו בשומן, זה לא סתם שתינוקות הם שמנים, השומן צריך לעטוף את העצמות הרכות וה –

דור: בדיוק. צריך להגן.

שיר: כן, השומן יש בו משהו מגן, אז הייתי לוקחת את זה גם מהחזירות לתינוקיות. יש משהו כשאדם הוא בן 12, 13, והוא תינוק, שזה דוחה.

דור: *צוחק*

שיר: כאילו, אתה לא תינוק, אתה לא צריך את המטען הזה עליך, אתה לא צריך את השמירה הזאת, אתה לא צריך את ההגנה הזאת. ויש משהו לא ריאלי בדבר הזה שבאמת לא מכין אנשים לעולם. אבל מצד שני, היא גם מתארת עולם כל כך רקוב שאתה לא צריך באמת להתכונן אליו, כי העולם בעצמו הוא כבר לקוי. זאת אומרת, העולם הוא כבר גדול יותר ואתה כאדם שגדל בצורה הזאת כן יכול להשתלב בו. בניגוד למולי וארתור שבאמת מעניקים לילדים שלהם איזושהי גישה אל ספקטרום רחב יותר של רגשות, הם כועסים עליהם, "עשיתם משהו לא בסדר ואנחנו יודעים שדאדלי התפרע, הרביץ ועשה דברים. אז אנחנו נכעס עליכם כדי שתבינו שיש השלכות למעשים שלכם, ויש לכם אחריות בבית כי אתם בני אדם". זאת אומרת, זאת כן חממה ללהיות בני אדם בזמן שאצל דאדלי, זה פשוט חממה ללהיות תינוק עד גיל... וואטאבר.

דור: כן, עד אלוהים יודע מתי. אני רוצה גם להרחיב טיפה על ארתור וויזלי. הוא דמות שאני מאוד אוהב, כלומר, הוא ממש בנאדם נהדר, וההתלהבות שלו, שמוצגת כאן, מדברים של מוגלגים, והאהבה שלו, וגם זה שהוא גם עובד בתחום הזה, ואת יודעת איך זה, כן? "תעבוד במשהו שאתה אוהב ולא תעבוד אפילו יום אחד בחייך", או משהו כזה. אולי בגלל זה הוא עובד בעבודה שמתוארת כלא כל כך מכניסה, כן? כי הוא אוהב את העבודה שלו.

שיר: אני חושבת שהעבודה שלו דווקא כן מכניסה, פשוט יש מיליון ילדים.

דור: כן.

שיר: כאילו, זה מתחלק להמון המון אנשים.

דור: כן. זה גם נכון. אבל בכל מקרה הנקודה היא שארתור וויזלי מרותק מעולם המוגלגים, וזו פעם ראשונה שמוצג לנו ההפך. עד עכשיו הארי, ולכן גם אנחנו, הקוראים, רותקנו מעולם הקוסמים, וזה הוצג בתור משהו לגמרי חד-כיווני. כלומר, אנחנו המוגלגים, או המוגלגים שגילו שהם קוסמים, מרותקים אך ורק מעולם הקסם. אבל דרך ארתור וויזלי, רולינג הופכת מאוד יפה את המשוואה. ושוב, זה חלק מהמסר ההומניסטי, נראה לי, שיש בספרים שלה, של "הנה, גם קוסם יכול להתלהב ממה שיש למוגלגים". וארתור מבין, כשהוא אומר, אני לא בטוח אגב אם הוא אומר את זה בפרק הזה או בפרקים הבאים, וטיפה קפצתי, אבל הגישה של ארתור היא, "איזה יופי! איך המוגלגים מסתדרים בלי קסמים! איזה מוח יש להם!", שהם בעצם משתמשים במה שאנחנו קוראים לו טכנולוגיה.

שיר: שאגב אני ממש מסכימה איתו –

דור: וזה נכון, זה מדהים!

שיר: אני חושבת שאם מסתכלים –

דור: כל הכבוד לנו!

שיר: ממש! כאילו, הם למדו את המלאכה הזאת מאב לבן, את מלאכת הקסמים, והם לא היו צריכים לעשות שום דבר, ולנו –

דור: אנחנו צריכים להשתכלל.

שיר: טוב, לנו ספציפית *צוחקת*–

דור: אני ואת לא, *צוחק*

שיר: אנחנו לא שם, אבל לנו כמין האנושי המוגלגי –

דור: צריכים להשתכלל כל הזמן.

שיר: גילינו דברים יפים.

דור: זה באמת יפה.

שיר: אני חושבת גם שהעניין פה עם העיסוק בחפצים של מוגלגים, הוא לא סתם נמצא פה. כלומר, כשקראתי את זה, והמשימה שלי כשאנחנו ניגשים לפרקים לפני הפודקאסט זה לנסות לקרוא את זה בעיניים כמה שיותר רעננות וכמה שיותר ראשוניות, וכאן לא הייתה אשליה אפילו כי הספר מלא כתמים של במבה *צוחקת*, אבל ניסיתי, ואמרתי לעצמי, "אוקיי, בעיניים רעננות, למה לעזאזל יש לי פה שלושה ארבעה עמודים של תיאור של חפצים של מוגלגים והקרוס שלהם לעולם הקסמים?!", של איך קוסמים משתמשים בעולם המוגלגים. נגיד, היה שם קנקן של קוסמת שמכרו אותו במכירה פומבית והתיז תה רותח לכל עבר והיו צריכים לעשות כשפי זיכרון... המון תיאורים כאלה. ואני חושבת שבגלל שבהמשך יש לנו את עניין היומן.

דור: כן.

שיר: ויש לנו את הערבה המפליקה. ויש לנו את המכונית. כלומר, בספר הזה יש המון עיסוק בחפצים יומיומיים רגילים ובשימוש שלהם בעולם הקסמים. והיא עושה את ההקדמה הזאת כדי שנבין שעד עכשיו ידענו נתח אחד מעולם הקסמים, והנה עוד נתח שאנחנו לא מכירים, וזה הרבה יותר פתוח ממה שאנחנו חושבים, ואפשר לקחת חפץ יומיומי ואפשר לכשף אותו. ולכשף אותו זה סוג של לתת לו חיים. ואני חושבת שרואים את זה הכי טוב בפרק הבא, ושוב אנחנו קצת נקפוץ, שהמכונית שהם טסים איתה להוגוורטס בסופו של דבר יורקת אותם ופולטת אותם החוצה.

דור: *צוחק*

שיר: זה כזה, "אוקיי, איי הד אינף, וביי". שזה רגש אנושי. מכונית, לא משנה כמה תתעלל בה, אני יודעת מניסיון לצערי, לא תפלוט אותך החוצה. אבל קסם באמת מעניק חיים לדב ר הזה, וזה דבר שהיא שותלת פה נטו –

דור: נכון. נכון. יפה. אני אגיד עוד משהו על ארתור, שמאוד אהבתי, ושוב, זה קשור לזה שארתור ומולי הם יותר דמויות של הורים שאתה מכיר גם מהמציאות. אתה גם רואה פה הורות נורמלית, לראשונה בכלל בספרים... בספר הראשון לא היה דבר כזה.

שיר: זאת גם עוד הנגדה, אני חושבת, בינם לבין הדרסלים. כי אצל הדרסלים אסור לך להגיד אפילו "קסם" לידם, בזמן שארתור וויזלי מוקסם מכל דבר מוגלגי.

דור: וארתור מאוד אבא. *צוחק* כלומר, זה שיש לו את התחביב המוזר והמשונה, שגם אף אחד במשפחה שלו לא מבין, לא אשתו ולא הילדים שלו לא מבינים כאילו מה הקטע –

שיר: הם אומרים, "הוא במחלקה הכי משעממת", והוא כזה, "אני במחלקה הכי –

דור: טובה בעולם" –

שיר: מדהימה בעולם!"

דור: וזה ממש תחביב של אבאים. כאילו, לכל אבא מעצם היותו אבא, יש את התחביב המוזר שזה כאילו הקטע שלו. אני תוהה מה יהיה התחביב שלי. כלומר כש –

שיר: אתה באמת תוהה?!

דור: *צוחק בקול גדול* יש לי הרבה תחביבים מוזרים פשוט. אז יגידו –

שיר: לגו. אני שמה את כספי על לגו.

דור: לגו. כן, אבל גם אלכס אוהבת לגו.

שיר: אה אוקיי –

דור: אז זו בעיה.

שיר: זה פותר אותך.

דור: אבל פרשת "העסק הביש", כנראה, זה יהיה התחביב המוזר. הבן שלי יגיד כשהוא יגדל, "כן, וואי, ואבא שלי, איך הוא כל היום חופר, מי נתן את ההוראה, וזה, איזה אבא מוזר יש לי". אז זה המוזרות שיש לארתור. אני חושב שהרבה מאוד קוראים ילדים יכולים להזדהות איתה, כי לכולם יש אבאים עם תחביב מוזר של משבר גיל ה40.

שיר: האמת שזו הגדרה מאוד יפה של אבהות, ואני חושבת שמה שהופך את זה למוזר, כי הרי אני מכירה אותך, זה לא מוזר בעיניי שאתה מתעניין ב"עסק הביש". אני חושבת שמה שהופך את זה למוזר בעיני ילדים, זה זה שהם מקבלים הצצה לזה שההורה שלהם הוא בנאדם שלם. וזה כזה, "באיזה קטע?", הם כל כך לא יודעים להכיל את זה שהוא בנאדם שלם עם תשוקות ורצונות ותחומי עניין –

דור: שיש לו משהו עצמאי שלא קשור אליהם.

שיר: בדיוק! הם פשוט כזה, "איזה בנאדם יצור. מה נראה לו? למי אכפת מפרשת 'עסק הביש'".

דור: יפה. או מחפצים של מוגלגים.

שיר: נראה לי שיש כאן עוד מוטיב ספרותי שהיא עושה בו שימוש. שזה העניים טובי הלב מול העשירים רעי הלב. שזה הקלאסי של הקלאסי של הקלאסי. אני חושבת שהדוגמה הראשונה שעולה לי לראש זה עגנון.

דור: שזה גם מופיע אצלו, אבל למה את מתכוונת...?

שיר: אני מנסה להיזכר בשם של הסיפור... –

דור: האדונית והרוכ –

שיר: האדונית והרוכל! כן! שהוא בא לבית של האדונית –

דור: שהוא היה "מתקין מרכולתו".

שיר: כן! וכאילו, היא עשירה ובסוף היא ערפד. אחי.

דור: *צוחק* היא תאכל אותך –

שיר: היא לא סתם עשירה ונדיבה איתך, אין דבר כזה עשיר נדיב, היא תאכל אותך.

דור: בעצם העשיר היחיד שהוא טוב הוא הארי. וזה כי הוא יתום.

שיר: חשבתי שאתה בא להגיד רוטשילד והייתי כזה, "ממש לא רוטשילד, דור!"

דור: *צוחק* לא, לא רוטשילד. הארי הוא העשיר היחיד שטוב לב... וגם זה רק כי הוא יתום. כלומר, מותר לו לפחות להיות סוג של עשיר בעולם הקוסמים –

שיר: הוא ירש את העושר שלו, ואני חושבת גם שהוא לא יודע להכיל את העושר שלו עד הסוף, כי הוא לא גדל בעושר הזה, הוא לא יודע מה ההשלכות של זה.

דור: כן, כן... נכון.

שיר: הוא לא יודע מה זה אומר, הוא לא יודע מה זה הכסף הזה –

דור: כן. העוני פה מאוד מאוד מודגש. ואגב, דיברתי מקודם על ארתור, ובכל זאת יש פה רגע חמוד, עם התאומים, שגם טיפה אגב מתפתחים, בפרק הזה. עד עכשיו זה היה כזה, "נו כן, התאומים הם שובבים, כי..." סיבות, לא יודע, כי פשוט רולינג אמרה לנו שהם שובבים, אבל אמ... –

שיר: כי הם נראה לי אחים גדולים נערצים. לי אין אח גדול, וגם לך אין בעצם, אבל אני זוכרת שתמיד קינאתי בילדים עם אחים גדולים כי הם היו עושים דברים שהייתי כזה, "מה? אח שלך יודע לשרוף כיסא עם דיאודורנט ומצית?!"

דור: אבל כן, זה מה שעושים אחים גדולים מופרעים שהם לא אני. אבל זה מאוד יפה שפרד וג'ורג' מוצגים פה כשובבים, כבעלי תושייה, כמכירים טריקים של מוגלגים לפריצת דלתות.

שיר: זה שרטוט מדהים של דמות האח הגדול –

דור: ברור!

שיר: שאתה פשוט כזה, "מי זה הבנאדם הזה, איך אני נהיה כמוהו?". שרון, באופן כללי זה קונפליקט אצלו –

דור: זה קונפליקט, כן, רון בקונפליקט הנוראי הזה. שלא לדבר על ג'יני שלא פותחת את הפה שלה בכלל...

שיר: לא, אבל ג'יני דווקא –

דור: כי כן, כי היא מתביישת מהארי. יש לה אדג'. אבל הוא מתפתח בהמשך. נדבר עליו.

שיר: כי היא גם הבת היחידה, אני חושבת שגם ב –

דור: וואי, זה קשה. להיות הכי קטנה ולהיות הבת היחידה. זה מעניין אגב שלא עושים אותה פרינססה.

שיר: נראה לי שזה דווקא יותר קל מלהיות הבן הכי קטן. זאת אומרת, אני חושבת שזה לא במקרה שרון אוכל הרבה יותר תסביכים, ואם אני לא טועה, חברה שלומדת פסיכולוגיה סיפרה לי פעם, שבין אחים שהם אחד אחרי השני, כאילו אחים צמודים, אני לא זוכרת מה המינוח לזה, אבל שהם מאותו מין, אז תמיד תהיה תחרות. לא רק שתמיד תהיה תחרות, גם תמיד האישיות שלהם תשלים אחת את השנייה, זאת אומרת, אם מישהו אחד הוא חכם, ומאוד מוכשר בלימודים אז השני יהיה מצחיק ופרוע, ורואים את זה גם עם הוויזלים, "אלה האחים שהיו מדריכים ואז יש לנו את פרד וג'ורג' שהם יותר כאילו" –

דור: כן, הם כיפיים.

שיר: כן, סגרו את הפינה של הכיפיים. ורון לא מוצא את עצמו.

דור: כן. מי אני?

שיר: וכשזה אחים שהם לא מאותו מין, אין את הצורך הזה ליצור את ההיבדלות באישיות.

דור: כי כבר יש לך איזושהי היבדלות מובנית בעצם.

שיר: כן, אתה לא יושב על אותה משבצת.

דור: אני אציג רק רגע חמוד ומצחיק, זה חלק מהשנינות החזקה שיש לרולינג, היא בנאדם מאוד מאוד שנון, צריך להגיד, כשהיא רוצה, זה כשיש את הוויכוח בין ארתור ומולי על המכונית הקסומה ושאז היא מטיחה בו, "ארתור וויזלי! אתה וידאת שתהיה בחוק הזה כשניסחת אותו!" כאילו, -

שיר: תיק 5,000.

דור: תיק 5,000. זה השחיתות הכיפית של עולם הקוסמים. זה כיף כי אם יש משהו שאני אוהב זה כל מיני אקספוזיציות והרחבות ודברים כאלה, ורולינג נותנת פה הצצה לעולם הבירוקרטי דרך ארתור. הוא עובד במשרד הקסמים, אז הוא גם מנצל את המעמד שלו לטובתו כדי שהוא יוכל לעשות משהו די דבילי, כן? אבל זה מין שחיתות קטנה וחמודה כזו. זה גם משהו שקורץ פה בעיקר למבוגרים, נראה לי, ופחות לילדים, כי זה משהו שמבוגר קורא ומבין יותר את העולם הזה של הטריקים והקומבינות. אני גם די מאמין שהממשל הבריטי דומה בקטע הזה לישראלי.

שיר: זה גם יפה שלמרות שארתור עושה את זה, אנחנו בשום שלב לא תופסים אותו כרשע, וזה לא כי נעשתה לנו מניפולציה כמו שנעשית נגיד, הדוגמה הראשונה שעולה לי היא בסופרנוס, שטוני עושה דברים רעים כל הזמן ואתה אוהב אותו, בגלל שארתור, הרווח היחיד שלו פה זה לא למטרות תאוות בצע, זה למטרות סקרנות. הוא סקרן –

דור: כמו ילד. שוב, כל אבא הוא איזה ילד עם תחביב מוזר. זה זה.

שיר: כן. גם כל אימא. אני מניחה.

דור: נכון. טוב, ובזאת אנחנו מסיימים.

שיר: אנחנו מסיימים. אתם מאוד מאוד מוזמנים –

דור: אנחנו מסיימים את ההתחלה.

שיר: הופה.

דור: בפרק הבא אנחנו נדון שוב בשלושה פרקים, בפרקים 4, 5, ו-6, כלומר, "אצל כרך ודף בע"מ", "הערבה המפליקה", ו"גילדרוי לוקהרט". איזו דמות.

שיר: איי איי איי.

דור: איי איי איי.

שיר: טוב, אז תודה רבה דור.

דור: תודה רבה שיר.

שיר: אתם יותר ממוזמנים להצטרף אלינו לקבוצה שאין לומר את שמה בפייסבוק, ואנחנו רוצים להגיד תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו, ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה, תודה.


2 views0 comments

Kommentare


bottom of page