top of page

חווית הדור כאהן - פרק 12: שיר ראובן

Updated: Dec 10, 2023







(מוזיקת פתיחה)

חווית הדור כאהן – בהגשת דור כאהן


דור: ברוכים הבאים לחווית הדור כאהן. הפודקאסט היחיד שיעניק לכם את חווית הדור כאהן המלאה. אני צריך להגיד את זה? אני לא יודע, לא החלטתי אם זה חשוב.

שיר: לדעתי כן.

דור: כן?

שיר: כן.

דור: אני מרגיש שאני קצת כאילו,

שיר: אבל זה הקטע.

דור: מושך את זה בכוח.

שיר: לא, לא, לא, להפך. אתה צריך ללבוש את זה בגאווה. זה כמו שתגיד כל יום עיניים כחולות, כל יום יש לי עיניים כחולות, למה אני לא עוקר אותן ושם עיניים אחרות?

דור: נכון.

שיר: זה הפודקאסט.

דור: הפודקאסט, זה מה שהוא אומר ולמי שהצליח לזהות כבר עכשיו, מצטרפת אלינו לפודקאסט, לחווית הדור כאהן התסריטאית והסטנדאפיסטית, יש עוד תואר שהיית רוצה?

שיר: לא.

דור: שיר ראובן!!!

שיר: היי!

דור: איזה כיף שבאת אליי לבית שלי.

שיר: סליחה שהתפרצתי לפני ההצגה.

דור: אני דווקא אוהב את זה.

שיר: אה בסדר.

דור: זו אווירה מאוד משוחררת. יש אורחים שעושים את זה, תהיתי אם תעשי את זה.

שיר: אז הנה, זו אני. מי עוד עשה את זה?

דור: אווירה נינוחה. תומר פישמן.

שיר: זהו?

דור: טס השילוני.

שיר: אוקיי.

דור: ולדעתי אלה זהו. תחשבי מה משותף לך ולאנשים האלה, אולי תגיעי למסקנה.

שיר: אני לא מצליחה למתוח אף קו בין תומר לטס, אז על אחת כמה וכמה לחבר אותם אליי אחר כך. אה, אני וטס, שתינו לסביות.

דור: נכון. שתיכן לאסביות. וואו, טוב, הפודקאסט הזה מיוחד לי מכמה בחינות. דבר ראשון והכי פחות חשוב, זה פודקאסט בוקר.

שיר: צר לי.

דור: אנחנו כרגע...לא, הכל בסדר, אבל בגלל שלא יכולת להיפגש בערב, אנחנו כרגע יושבים בשעה 12 בבוקר ביום שישי עם האור בחוץ ומדברים. יש לי פה קפה, החלפתי את הבירות בקפה.

שיר: יפה. אה, זה בירות מה ששותים בד"כ? דמיינתי יין לבן.

דור: יש גם יין לבן. הבנות שותות יין לבן.

שיר: הקאתי יין לבן השבוע כי שתיתי יין לא טוב.

דור: (צוחק) מה מהאמ.פמ?

שיר: משהו כזה.

דור: לא קנית במאנו וינו אצל הפיראט?

שיר: לא אני קניתי.

דור: אה אורחים הגיעו.

שיר: לא, לא. עזוב, לא ניכנס.

דור: לא ניכנס. נכון. בסדר גמור. אז מעניין אותי דבר ראשון מה זה יעשה לפרק, פרק בוקר, התחושות הן קצת שונות, לא עברתי יום. את גם לא, אולי עברת קצת משהו היום.

שיר: עברתי, עברתי, היה לי התחלה של יום.

דור: התחלה של יום. אני כרגע מתחיל איתך את היום וטוב, זה כנראה רלוונטי רק אליי, אבל זה דבר ראשון. דבר שני, את לא מבינה כמה אנשים אמרו לי שהם רוצים שאני אארח אותך.

שיר: באמת?

דור: כן.

שיר: אני גם רציתי להתארח ואני פחדתי שלא תקרא לי אף פעם כי אני, דור, אני חשבתי במשך השנתיים וחצי האחרונות שאתה שונא אותי (צוחקת)

דור: לא, אני לא שונא אותך.

שיר: אפילו אמרתי את זה לנעמה, "דור פשוט שונא אותי".

דור: לא אני לא שונא אותך.

שיר: כבר שנתיים וחצי.

דור: אני לא שונא אותך, היה לנו איזה מקרה של אי הבנה.

שיר: היה לנו מקרה של אי הבנה שאני הייתי משוכנעת שזה סוף החברות בינינו.

דור: לא, לא, לא. היה לנו איזשהו מקרה של אי הבנה, לא נפתח את הכל, אבל הכל בסדר.

שיר: לדעתי זה יהיה מצחיק לפתוח.

דור: לפתוח?

שיר: לא, סתם, אולי זה לא יהיה מעניין.

דור: אני לא חושב שזה יהיה מעניין.

שיר: אוקיי.

דור: אבל הייתה איזושהי אי הבנה שקבענו ולא הסתדר ונעלבתי קצת ולא הבנתי.

שיר: אבל התנצלתי.

דור: התנצלת ומאז הכל בסדר.

שיר: לא הייתי...

דור: ו...לא, אני שמח לקרוא לך. אני לא קורא לך גם רק כי אנשים אמרו, אני רציתי להביא אותך.

שיר: יופי, אני שמחה, אני שמחה שאנחנו עושים את השולם הזה.

דור: בטח, אנחנו פה בשולם הכי גדול שיש וגם אתמול שיצאתי לקחת טייק אווי מהאוגנדה.

שיר: מעניין! טייק אווי של מה לוקחים מהאוגנדה?

דור: זה טייק אווי של בירה וזה לתוך אוגנדה.

שיר: אה (צוחקת)

דור: זה טייק אווי, כן, מאוד מסוים. אז ישבתי עם עוד חברים שעשו טייק אווי ומישהי שלא הכרתי, אמרתי לה שאת מגיעה מחר והיא כל כך התלהבה וגם סיפרה שיש לה טוויטר שהיא הורידה והיא עוקבת רק אחרייך.

שיר: וואו!

דור: זאת אומרת יש לה תוכנת שיר ראובן בטלפון.

שיר: איזה מחמיא, תודה.

דור: הרבה אנשים כזה לא יודע אם את חווה את זה, אבל הרבה אנשים, אני אשתמש במילה מעריצים אותך.

שיר: וואו, תודה.

דור: כן. אין הרבה מה להגיד על זה הא?

שיר: זה מאוד מחמם.

דור: אני מבין את זה.

שיר: כאילו אין מה להגיד, אבל זו הרגשה מאוד נעימה. אם הייתי רוצה להרוס את ההרגשה המאוד נעימה שאני מרגישה עכשיו ולפרוט אותה למילים אז כנראה שהייתי עושה את זה. אבל לא בא לי, בא לי להישאר.

דור: תישארי בהרגשה הנעימה. אז איך את בתקופה האחרונה? איך את חווה את כל החרא הזה?

שיר: אני לא חווה חרא. כאילו לא בקטע ניו אייג'י.

דור: המממ.

שיר: לא בקטע של אה אני לומדת בשיעורים, בקטע שאני פשוט עושה משהו מאוד גדול עכשיו שחיכיתי לו המון, המון זמן שנפל על הסגר.

דור: שזו,

שיר: זה צילומים של סדרה שכתבתי.

דור: כן.

שיר: בשנתיים האחרונות בלי לעשות שום דבר אחר, בלי לצאת מהבית. אמרתי לא להכל. הייתי כזה, חסמתי כל דבר כדי להצליח להכיל את הדבר הזה.

דור: זו הסיבה שפחות ראיתי אותך בחוץ?

שיר: כן!

דור: תהיתי באמת, חשבתי שזה עניין כזה של אני בבית ואני לא צריכה את הדברים האלה ואני לא...

שיר: החלטתי, הבנתי יותר נכון שכדי שהדבר הזה, הבנתי שאני מנסה לחולל נס ושכדי לחולל את הנס הזה אני לא יכולה לעשות אותו. אני לא יכולה לעשות את זה עם יד אחת וביד השנייה לעשות עוד שטויות. הבנתי שכדי לחולל את הנס אני צריכה להקדיש את כל החיים שלי לחילול הנס ולעשות את הדבר הזה. וכל האנרגיה שלי הושקעה בזה ובדברים שעזרו לי לעשות את זה, אבל לא, כאילו לא רציתי לפזר אנרגיה.

דור: וואלה.

שיר: וזה עשה לי מאוד, מאוד טוב באופן כללי, כאילו נראה לי שאני אמשיך בזה הלאה לחיים.

דור: אז זה ממש ממלא לך את התקופה, את הסופ"שים, את הערבים? כי כולם בדיכאון.

שיר: אני יודעת וזה ממש מבאס כי אני, אני לא חווה את זה.

דור: באמת? כי חשבתי שקראתי קצת בטוויטר כל מיני,

שיר: תראה, אני מאוד מודאגת מהמצב הפוליטי כי אני בצילומים בין לבין, אני הרבה, מחקתי את הפייסבוק, כאילו את האפליקציה.

דור: מה אפליקציית הדעות הזאת? מה יש לעשות איתו כבר?

שיר: אני לא יודעת.

דור: אה בעקבות הסרט!

שיר: כן, מה אמרתי ספר? בעקבות הסרט.

דור: וואו.

שיר: בגלל שיש את הסקרין טיים בטלפון.

דור: נכון.

שיר: וזה אומר לך כמה אתה נמצא בכל אפליקציה וראיתי שפייסבוק למרות שזאת האפליקציה שאני הכי שונאת ושונאת שאני שם, אני לא יודעת איך להסביר את זה, כאילו העיניים שלי כמו שאתה לועס משהו ונמאס לך מהטעם, אתה אומר למה אני אוכל את זה בכלל?! העיניים שלי כאילו אמרו מה אני רואה? לא אכפת לי מהאנשים האלה, אני לא מכירה אותם.

דור: כן, זה נכון.

שיר: למה אני מסתכלת על זה בכלל? ואז הסרט הזה באמת הסביר את העניין ההתמכרותי שאתה חוזר לשם בקטע התמכרותי והייתי כזה אוקיי, ביי ומחקתי. אז העברתי את ההתמכרות לאפליקציה של "הארץ" ועכשיו אני פשוט קוראת כתבות כל היום.

דור: שילמת?

שיר: ברור. אז אני מאוד מודאגת מזה.

דור: וואו! את בריאה!

שיר: זה בריא? זה לא מרגיש לי בריא.

דור: במקום לקרוא בפייסבוק את קוראת כתבות ומפתחת את עצמך.

שיר: אני לא מפתחת, כתבות זה לא לפתח את עצמך. כתבות זה בדיוק כמו פייסבוק עם אנשים שיותר טובים במה שהם עושים. כאילו אם הייתי קוראת ספר, הייתי אומרת אה אני מפתחת את עצמי...

דור: לא, אבל כתבות אתה לומד על כל מיני תחומים, על כל מיני נושאים.

שיר: לא באמת.

דור: "הארץ".

שיר: לא באמת, "הארץ" זה נראה לי, לא, לא באמת, אני לא מרגישה.

דור: אני שמעתי זה עיתון לאנשים חושבים.

שיר: (צוחקת) אני מניחה שזה יותר טוב מלקרוא "וואי נט" לפעמים, אבל זה לא מרגיש כאילו אני עושה משהו בשביל עצמי, זה סתם מרגיש כאילו המרתי התמכרות בהתמכרות והזמן שאני בטלפון בו הוא אותו זמן.

דור: וואלה.

שיר: כן. אבל קיבלתי טיפ טוב, לא טיפ, פשוט חברה סיפרה לי השבוע שכשהיא הולכת ברחוב או כשהיא עושה משהו או כשהיא נוסעת במונית, אז היא לא בטלפון ואמרתי לה למה? היא לא אמרה את זה בקטע, זה לא היה איזושהי מחשבה אסתטית שהיא אמרה. כי אז היא לא מצליחה להתרכז בללכת ברחוב, אני עושה את ההליכה ברחוב, אני חווה את ההליכה ברחוב.

דור: וואו מאוד מיינדפול.

שיר: כן. ואז הייתי כזה מעניין ונסעתי במונית הביתה מהמפגש הזה ובאתי להיות בטלפון ואז אמרתי אולי אני פשוט אחווה את הנסיעה במונית ואז עשיתי את זה וזה היה נורא, נורא נחמד.

דור: באמת? כי אני נוסע במונית שלוש פעמים בשבוע ואני חווה את זה כמשהו לא קל (צוחק) כי יש לך את הנהג,

שיר: אם זה שלוש פעמים בשבוע זה לא כיף.

דור: וכשהוא מזהה פתח שאתה לא לגמרי עסוק, תראי, לא המצאתי את זה, אבל השיחות מגיעות ו...

שיר: אתה לא ישר אוזניות? אני אוזניות ומוזיקה באוזניות ודבר איתי אני לא אשמע.

דור: אני מרגיש שזה לא מנומס.

שיר: לא אכפת לי.

דור: זה טוב.

שיר: אני משלמת לו, הוא לא עושה לי טובה.

דור: (צוחק) שכרתי אותו.

שיר: לא, באמת! מה?

דור: יש בזה משהו.

שיר: כאילו אני לא צריכה להיות נחמדה בדקות האלה למישהו.

דור: כן, יש בזה משהו. קשה לדבר על ניתוק מטלפון בלי להרגיש קצת בומר אבל.

שיר: אני מסכימה. אני גם דיברתי על זה ואמרתי מה את רוצה? כאילו תשמרי את המחשבות האלה לעצמך.

דור: כן.

שיר: אבל מה אני אעשה.

דור: בסדר, את יודעת, זו האמת שלך.

שיר: זה גם מתיש אותי, זה מתיש אותי. אני מרגישה שזה מכניס אותי לדיכאון. אני מרגישה לא טוב עם זה. אני לא אוהבת את זה.

דור: עובדה שאת שמחה.

שיר: אני שמחה לא בגלל זה. אם הסגר יימשך, כאילו אם הצילומים יסתיימו והסגר עדיין ימשך, אז אני אשאב לאותו בור ואפילו עמוק יותר.

דור: וואלה.

שיר: בטח, בגלל שלא רק בגלל שלא הסתגלתי, אני גם עברתי ממשהו שמאוד מאוד מילא אותי לאה, זה נגמר, מה עושים עכשיו?

דור: כן.

שיר: בהמון מובנים, בהמון מובנים.

דור: אבל את יודעת, אני מרגיש ממך שאת בן אדם בריא.

שיר: תודה.

דור: כאילו את גם נגיד, אני מרגיש שנורא טוב לך להיות בבית.

שיר: אוהבת את הבית.

דור: שאת נורא מתעסקת בזה שיהיה לך נעים שם. כאילו אני קורא את הציוצים שלך והרבה פעמים זה דבר שנורא, שאת רוצה שהסביבה שלך תהיה נעימה.

שיר: זה נכון.

דור: את עובדת ומשקיעה בזה ודייסונים ובהתחלה חשבתי, אה זה כל מיני סימנים של בורגנות ואז קניתי בעצמי שואב ואני מבין שכאילו זה משהו שקורה לא? את ממש חוגגת את זה.

שיר: כן, מהשנייה שהבנתי שאני יכולה שיהיה לי נעים, שאני יכולה לייצר נעימות, אתה בטח מכיר את ההרגשה הזאת כשאתה עובר לת"א ואתה מגעיל. כנקודת מוצא אתה מגעיל.

דור: בואי, גם תראי איפה אנחנו גרים. אנחנו לא, אנחנו צריכים לעבוד בלהפוך את הדירה הזאת למשהו, כן?

שיר: נכון, אבל אני חושבת,

דור: למרות שיש לך רצפות מצוירות.

שיר: נכון. נראה לי שזה פשוט בקטע של אתה לא מאמין, אני לפחות הרגשתי, אני לא מאמינה שנתנו לי לעבור לגור לבד, אני עדיין בת 8 מבפנים ואני הולכת להגשים את כל הפנטזיות שלי כבת 8 שגדלה ונהייתה מבוגרת יום אחד על השנה שנתיים הבאות.

דור: וואו.

שיר: וזה מה שעשיתי. אתה לא היית בדירה הזאת, אבל גרתי בדירה הכי מטונפת.

דור: בסלמה?

שיר: לא, סלמה עוד הייתה סבירה. הדירה הבאמת מגעילה שלי הייתה בוושינגטון. אי אפשר ללכת יחפים. לא הלכתי יחפה בחיים שם.

דור: אוי, רחוב לא קל.

שיר: לא שטפתי,

דור: אה יחפה בתוך הדירה.

שיר: בתוך הדירה.

דור: וואו.

שיר: היה כתמים שכבר לא יכלו לרדת ממקומות. הכל היה דוחה ומגעיל ואז באיזשהו שלב באתי, אני לא זוכרת אפילו למי זה היה, אבל לדירה של מישהי והייתי כזה וואי איזה נחמד פה והייתי כזה אה זאת אופציה, אני יכולה להפוך את המקום לנחמד, הבנתי שיש לי את הכוח.

דור: כן.

שיר: כן.

דור: וזה לא רק זה, אני רואה שאת מבשלת ואת כל מיני דברים כאלה שאני כזה אה, אני רוצה ללמוד לחיות ככה.

שיר: כן, אני אוהבת, אני אוהבת. כי הבנתי שזה בידיים שלי.

דור: אני מרגיש שבשנים האחרונות מה שאני עושה זה באמת לומד איך אדם מבוגר מתנהל. מדבר כזה 29-30, כזה אה, כדאי שתלמד לבשל, אה כדאי שהדירה שלך תיראה בסדר. כאילו זה רק עכשיו מטפטף הדברים האלה שזה קצת פחות מגניב לי לחיות בזבל.

שיר: אני מאוד מבינה.

דור: מרגיש שאת שולטת בזה.

שיר: אבל אני עברתי בדיוק את אותו תהליך. כאילו לא, כי אני חושבת שוב, כשאתה גר אצל ההורים שלך ואתה רואה שכאילו הם מנקים את הבית. כאילו יש איזשהו בוז ונראה לי שבאופן טבעי יש איזושהי תשוקה למרוד בהם.

דור: תשמעי, אמא שלי מנקה את הבית כל היום. היא קמה באמצע הלילה לנקות.

שיר: באמת?

דור: כן.

שיר: טוב, פחות...

דור: דיברתי על האלמנט הקליני של הדבר, אבל,

שיר: ובת זוגו של אבא שלך מפזרת שלטים של נא...

דור: מפזרת שלטים בתוך הבית, אני לא זוכר מה היא כתבה, "נא לשמור על ניקיון השירותים", דברים כאלה ממש שלט תלוי בתוך דירה שאנשים גרים בה.

שיר: אז אני מבינה למה היחסים שלך יותר מורכבים עם זה.

דור: עם עולם הניקיון. אבל יש לי מנקה.

שיר: אה שווה!

דור: את מחזיקה אחת?

שיר: אני מחזיקה מנקה והוא מגיע,

דור: מאיזו ארץ הוא מגיע אלינו?

שיר: הודו. והוא מגיע לפעמים, אין לנו יום קבוע.

דור: כן גם אני לא, אנחנו לא שם אני חושב.

שיר: היה לי פעם אבל אז...טוב יאללה, זה סיפור שאני אפתח, למה לא? לפני כמה זמן זה היה, הייתה לי מנקה מריה שהייתה גם מנקה של גלית ותום.

דור: ותום...?

שיר: אהרון.

דור: אה שמעתי עליה, אוקיי.

שיר: ואז באיזשהו שלב אני לא זוכרת מי סיפר לי את זה, אבל איזו חברה סיפרה לי, אמרה לי שהיא הייתה, משהו באתר הכלוב. אתר הכלוב זה אתר של BDSM, האתר היחיד אם אני לא טועה עד כמה שאני מכירה בעברית, ל-BDSM. וזה אתר שהוא מאוד האינטרנט של פעם. דיברנו על פייסבוק. האינטרנט מאוד התפרמט ובקטע מאוד, מאוד רע לדעתי כי פעם היו לך בלוגים והיו לך פורומים והיו לך אתרים. אנשים היו מקימים אתרים.

דור: כן, אין הרבה אתרים.

שיר: אין הרבה אתרים כי פייסבוק באמת בלע את הכל והוא גם עשה את זה בצורה שהיא מאוד תמנונית ומחוכמת. נגיד קבוצות זה פורומים. אתה לא צריך פורומים, יש לך את הכל בפייסבוק. ו-pages, ממש פרמט את הכל לתוך פייסבוק. אתה לא צריך יותר את הדברים האלה. וגם כשמישהו רוצה להתבטא, אז אם פעם הוא היה פותח אתר או בלוג שזו מערכת שיותר פתוחה ויותר חופשיה, היום הוא יביא את זה לפייסבוק או שהוא יכתוב סטטוס או שהוא יפתח עמוד או וואטאבר. ובגלל שהכלוב זה דבר שהוא מאוד, מאוד הארדקור, הדרך היחידה שלו להתקיים זה באמת באתר אינטרנט. פייסבוק לא יכול להיות מטריה לדבר הזה.

דור: אולי קבוצה סודית, אבל נראה לי שהם מסתדרים.

שיר: הם מסתדרים בגלל שהם צריכים פייסבוק משלהם. כאילו קבוצה סודית זה פורום. סבבה, הם צריכים יותר דברים. זה מאוד האינטרנט של פעם וממש נשאבתי לזה כי התגעגעתי לאינטרנט הזה כי הוקסמתי מזה שיש שם בלוגים. עכשיו זה מצחיק, זה אתר הכלוב אז אתה רואה משתמש שקוראים לו "תדרכי עליי 76" והוא כותב על ביבי כי זה בלוג, כי יש לו בלוג.

דור: אה כי הוא שם כחלק מקהילת ה-BDSM ועדיין יש לו דעות רגילות שהוא רוצה להביע.

שיר: בדיוק. הוא בן אדם שלם. ופשוט נכנסתי לזה בקטע של לא יכולתי להפסיק לקרוא שם, לא יכולתי להפסיק לקרוא בלוגים של אנשים. לא יכולתי להפסיק לעקוב אחרי הודעות בפורומים שזה כאילו הודעות על נושאים שקשורים ל-BDSM, אבל זה האינטרנט של פעם. לזה התגעגעתי, התגעגעתי לפתיחות הזאת ולאנונימיות.

דור: כן.

שיר: אין אנונימיות, למה אני רואה איך הבן אדם נראה? איזה כיף זה היה להיות בת 12 ולא לדעת עם מי אני מדברת. עם פדופיל או עם בן אדם זה.

דור: אני חייב להגיד לך שכשאני מדבר בטוויטר עם מישהו פייק זה ממש מוריד לי.

שיר: כי טוויטר שוב, בגלל שברגע שאתה בעולם הזה שבו אנחנו כולנו גלויי פנים זה משהו אחד, זה משחק אחד.

דור: כן, אנחנו מביעים כאילו מה אני עכשיו מדבר עם מישהו עם אימוג'י של בננה.

שיר: אני מסכימה איתך.

דור: דבר איתי רגיל, מה אנחנו ב-97'?

שיר: בטוויטר זה משהו אחד בגלל שבטוויטר זה כמו שאתה תלך לבאר ומישהו יבוא עם מסכה ויגיד לך "היי דור, מה עניינים? מה קורה?"

דור: כן!

שיר: זה מעצבן.

דור: זה ממש מוזר.

שיר: אבל אם אתה בנשף מסכות ואתה בא בפנים גלויות זה כזה מה אתה עושה? אתה הורס את הכיף של כולנו. אז זה מה שהרגשתי באתר הכלוב ואז ממש נשאבתי לזה והייתי מדברת עם אנשים בצ'אטים וכאלה כי זה גם דבר שאני חושבת, כאילו הייתי מה אולי זה הקטע שלי.

דור: אה.

שיר: אולי אני בעניין של זה.

דור: גם הייתה לך מחשבה כנה של אולי זה מדבר אלייך.

שיר: לגמרי, לגמרי.

דור: לא שסתם היית סקרנית,

שיר: לא, לא, לא.

דור: כדי לראות את אורח החיים שלהם.

שיר: הגעתי כי חשבתי אולי זה מדבר אליי ונשאבתי בגלל נוסטלגיה לאתר תפוז שהכלוב זה אתר תפוז בשחור וב-BDSM.

דור: היה לך במקרה משהו שקוראים לו ICITY?

שיר: לא, מה זה?

דור: זה היה משהו באתר תפוז שזה כמו עיר וירטואלית ויש אוואטרים.

שיר: אהה.

דור: לא מכירה את זה?

שיר: לא, אבל היה לי בלוג בתפוז והוא היה קיים והייתי כותבת בו עד לפני שלוש שנים מגיל 15.

דור: וואו תפוז אנשים.

שיר: כן, כן.

דור: מפגשים על הגג של עזריאלי, אבל לא משנה, זה נושא אחר.

שיר: זה נושא אחר. אוקיי בקיצור, התחלתי להתכתב עם אנשים בצ'אט ולא ידעתי מה לעשות עם זה כי הייתי מאבדת עניין נורא, נורא מהר כי זה לא הקטע שלי כנראה. אבל אז אחד מהם שלח לי הודעה והוא אמר "מעוניינת שאני אנקה לך את הבית?"

והייתי כזה "מה? כן" ואז שאלתי "ומה אני צריכה לעשות?"

והוא אמר "כלום, את לא צריכה לעשות שום דבר".

והייתי כזה "אני צריכה לקלל אותך? אני צריכה להשפיל אותך?"

והוא אמר "את יכולה לעשות מה שאת רוצה, אם את רוצה את יכולה אבל את לא חייבת" והייתי כזה אוקיי.

כאילו לא היה נראה לי הגיוני שאני אגיד לזה לא, אני לא יודעת איך להסביר את זה. הרגשתי,

דור: תשמעי, זו הצעה מאוד מעניינת.

שיר: זו הצעה מעניינת והוא אמר לי "הדבר היחיד שאני רוצה זה לענוד קולר תוך כדי שאני מנקה, חוץ מזה"

דור: ועוד בגדים?

שיר: כן. אני בוחרת. אז אמרתי לו יאללה בוא והייתי באימה לפני, אבל כמו שאתה, כאילו עליתי על מתקן, כאילו אני במבחן אומץ עם עוד ילדים שאני אומרת טוב אני עושה את זה, אני הולכת לעשות את זה והוא הגיע. כל החברות שלי ידעו שהוא בא והייתי כזה תבדקו שלא רוצחים אותי ואונסים אותי, זה ממש יביך אותי אם ככה ירצחו אותי ויאנסו אותי. פיתה אותה ע"י הבטחה לנקות את הבית.

דור: וואו.

שיר: אני לא רוצה להיות הבן אדם הזה. ובת הזוג שלי הייתה לקצת ואז היא הלכה. ואז הוא ניקה לי את הבית.

דור: איך היה הניקיון?

שיר: סביר. לא ברמה של המנקה שהייתה לי ואז המנקה באה יומיים אחרי וזה ואמרה "מה זה מאוד נקי פה".

דור: מה זה, היה פה עבד?

שיר: (צוחקת) והמשכתי עם שניהם כי לא היה לי נעים לפטר אותה.

דור: וואו!

שיר: לא היה לי נעים, לא הייתי מסוגלת לפטר אותה. והוא היה בא וגם היה אומר, "מאוד נקי פה" והייתי כזה, "כן, יש מנקה".

דור: זה עסק מחייב הא?

שיר: זה עסק מחייב וזה היה מאוד, מאוד כיף. אבל באיזשהו שלב כן פיטרתי אותה, כן אמרתי לה טוב...

דור: ונשארת עם העבד?

שיר: ונשארתי עם העבד. הוא גם היה מבשל לי.

דור: איזה מטבח הוא היה מתמחה?

שיר: הוא בהתחלה רצה להכין אוכל משלו ואז אמרתי בוא, אני אשלח לך מתכונים.

דור: מה זה משלו?

שיר: הוא אמר אני אכין לך פסטה עגבניות, אני אכין ארוחת בוקר מפנקת הוא היה קורא לזה.

דור: אוי זה דוחה.

שיר: דווקא אהבתי את זה.

דור: המילה מפנקת דוחה אותי.

שיר: אהבתי את זה, אהבתי את זה.

דור: אבל לא תבשילי עדות? מאכלים?

שיר: לא, הייתי שולחת לו מתכונים והוא היה עושה אותם, אני מצטערת אם אתה שומע את זה, לא טוב.

דור: אוי.

שיר: בלי מלח, אבל אהבתי את הכוונה ואולי כן הייתי קצת בקטע של ה-BDSM כי אהבתי את זה שאני שולחת לו מתכונים והוא מכין אותם.

דור: והוא נהנה מכל הסיפור.

שיר: הוא נהנה מכל הסיפור, אבל אז פעם אחת שלחתי לו משהו עם פלפלים חריפים כנראה והוא יצא מהדמות כי הוא נכווה בעיניים והוא אמר "אני צריך עזרה" והייתי כזה "מה?"

דור: אתה אומר את זה כי אתה רוצה שאני לא אעזור לך?

שיר: כן, הייתי ממש, תקשיב, אני חושבת שכאילו ראו היטב שהוא בעניין של BDSM ואני לא בגלל שיום אחד נגיד הוא אמר לי "נגמרו המגבות נייר" והייתי כזה אני ארד להביא. –"את רוצה שאני ארד להביא?".

עכשיו בשלב הזה כבר הגענו למצב שהוא עבר מללבוש בגדים רגילים ללבוש בגדים של משרתת בת.

דור: מה תחפושת של פורים של משרתת צרפתייה?

שיר: כן, הוא אמר לי "חשבתי ללבוש את זה, מה את אומרת?" אמרתי לו "כן, תשלח לי אופציות ואני אגיד לך מה אני רוצה שתלבש".

דור: היה לו גם את השרביט הקטן הזה?

שיר: לא, לא היה לו, היה מנקה אבל היה לובש בגדים של בת שהיא משרתת צרפתייה.

דור: וואו מדהים.

שיר: כן ופעם ראשונה הוא מדד את זה ופשוט נקרעתי מצחוק ואז אמרתי לו "לך תסתכל על עצמך". ואז הוא הלך להסתכל על עצמו והייתי כזה מה קורה? מה קורה?

דור: מדהים הדברים שאנשים אוהבים אה?

שיר: אני יודעת, אני יודעת ואני הייתי תיירת בעולם הזה. זה כמו שאתה מגיע לברלין ואני יכולתי לחיות פה ואז אתה חוזר הביתה ואתה כזה, אני פה עכשיו. בקיצור, אז הוא יצא מהדמות וממש הקול שלו השתנה, הוא נהיה סמכותי, כזה "אני צריך את זה, אני צריך מים" ונראה לי שזה ממש הרס את זה לשנינו כי ניסינו להיפגש אח"כ עוד פעם אחת שהוא יבוא. ואם אני לא טועה, או שאני מסמסתי את זה או שהוא מסמס את זה, אבל נראה לי זה הרס לשנינו ולא חיפשתי עבד חדש כי לא באמת רציתי. אבל מאז אין לי מנקה קבועה.

דור: גם הקונספט של עבדים הוא בעייתי, הוכח כבר בהיסטוריה.

שיר: נכון, נכון, אבל אתה יודע, זה,

דור: כן, זה עבד בהסכמה.

שיר: זה עבד בהסכמה.

דור: אני היה לי גם מפגש עם הקהילה.

שיר: ספר לי.

דור: פחות מוצלח. היה לי מאצ' בטינדר לפני שנתיים עם מישהי ונפגשנו אצלי ותוך כדי גיליתי שהיא בקהילת ה-BDSM.

שיר: מאיזה כיוון?

דור: כל הכיוונים.

שיר: מעניין.

דור: כל הכיוונים. היא מאוד מאוד, הציעה לי כל מיני הצעות שאני אעשה. אמרתי לה "אני לא אחנוק אותך כי אני לא מעוניין בזה".

שיר: (צוחקת)

דור: והיא קראה לי ונילה כל הזמן.

שיר: לא יפה.

דור: היא ירדה עליי שאני ונילה.

שיר: לא יפה.

דור: עכשיו, זה מאוד עצבן אותי.

שיר: כן, כי אתה לא אמרת שאתה לא.

דור: שאתה לא מה?

שיר: זה לא פייר לשפוט אותך בערכים שהם לא ערכיך וסבבה, מבחינתך אתה רגיל.

דור: נכון!

שיר: זה כמו שמישהו יבוא אליך ויגיד לך "אתה אפס בטניס, אפס בטניס".

דור: כן, אני לא התיימרתי להיות טוב בטניס.

שיר: ממש, מה את באה לפה וקוראת לי ונילה?

דור: זה היה ממש מוזר, היא לא אמרה על זה שום מילה לפני ואז הגיעה לפה, שמה טכנו, התחילה לבקש שאני אחנוק אותה ועוד ועוד. אפילו נאמר המשפט, מקווה שהיא לא מאזינה, אם היא מאזינה אז היה לי לא נעים. נאמר המשפט "חבל שאנחנו לא אצלי בבית, יש לי דילדו, איך היית נהנה לזיין אותי איתו". הייתי כזה, את מכירה אותי? כי אני לא חושב שזה סוג הדברים שאני נהנה מהם.

שיר: (צוחקת)

דור: אבל זו הייתה חוויה לא נעימה כי היא כפתה עליי את הבידיאסאמיות שלה.

שיר: ובסוף שיתפת פעולה?

דור: לא שיתפתי פעולה, מה פתאום. באיזשהו שלב אמרתי לה "את רוצה, אז נעשה את זה בצורה רגילה, מכובדת, מסורתית, מיסיונרית עם מבט לנעליים".

שיר: הוגש לך לו"ז למייל, מתבקשת לעבור עליו לפני שאת מגיעה.

דור: אני חושב שאם אתה רוצה, אם יש לך סטיות,

שיר: צריך להצהיר.

דור: לא אתה אוהב הצלפות? לא, מה אתה מפגר?

שיר: כן זה לא יפה.

דור: כולנו אוהבים פה.

שיר: (צוחקת)

דור: אז זה הסיפור שלי עם הקהילה.

שיר: מעניין.

דור: כן, את לא היית בטינדר?

שיר: אני לפעמים בטינדר בצחוק. כאילו יש לי בת זוג ויש לי תמונה שכתוב עליה בגדול אני נשואה ואני סתם מעבירה את כולם ימינה.

דור: משחקת בטינדר מה שנקרא.

שיר: בדיוק, אבל אז אני לא יודעת, כאילו יש סוף לטינדר. אחרי כמה זמן הוא אומר "את לא יכולה יותר". מי רצה בכלל? ואז אני מוחקת את טינדר.

דור: שהוא כותב לך אתה רוצה יותר? תשלם.

שיר: אני עושה לכם טובה שאני פה בכלל, מה? מי אתם?

דור: מעלה את הערך של האפליקציה.

שיר: ממש.

דור: כן. יש לי שאלה מוזרה.

שיר: לך על זה.

דור: היא מוזרה.

שיר: בסדר.

דור: כלסבית,

שיר: (צוחקת) כבר אני אוהבת, כבר אני נהנית.

דור: את אוהבת או לא אוהבת?

שיר: מתה על זה. כשזה בין חברים,

דור: זה בין חברים, זו שאלה.

שיר: התכוונתי, אם היית עכשיו,

דור: לא איך אתן מזדיינות, זו לא השאלה.

שיר: אני יודעת. זה לא רק זה, זה גם עניין של קרבה. אם היית שכן שלי מראשון שהוא חבר של אבא שלי, הייתי אומרת אוי ואבוי, אבל זה,

דור: שגם המאזין ידע שאני שואל בקטע של קרבה.

שיר: אני אשמח לשמוע.

דור: איך את חווה בנים בעולם שלך?

שיר: וואי, איזו שאלה יפה.

דור: סתם זה מעניין אותי כי אני מכיר כמה לסביות, מסתדר איתן טוב, ידידות וכו'. וסתם מעניין אותי שיש את הדבר הזה בחיים, היצור הזה שאתה לא נמשך אליו, אתה ידיד שלו ויש לו השפעה כלשהי בעולם רעה או לא רעה ואיך זה, מה את מרגישה שהתפקיד של גברים?

שיר: קודם כל, שאלה מדהימה דור.

דור: שאלה מעניינת לא?

שיר: שאלה מצוינת. פעם הייתי מאוד מאוימת והייתי לפני שהתחלתי את הטיפול, לא הבנתי שאני לא מאוימת בגלל גברים, אני מאוימת בגלל חוויות אישיות שקרו לי בבית שלי. אני מאוימת בגלל אבא שלי. סליחה על הקלישאה, אבל אז כאילו כל הבנים הם חרא. למה כל הבנים הם חרא? כי לא יכולתי להסתכל ולהגיד יש לי דברים לפתור עם אבא שלי. אז שנאתי את כל הבנים, הם היו אשמים בהכל.

דור: וואו.

שיר: יכולתי למצוא, שוב, אתה לא הכרת אותי בתקופה הזאת כי אנחנו הכרנו דרך הסטנד-אפ שזה כבר ממש איך שהתחלתי טיפול. התחלתי אותם כמעט ביחד. ובנים היו אשמים בהכל, הם היו אשמים במשבר האקלים. הם היו אשמים שאונס, הם היו אשמים ביוקר המחייה ומישהי חכמה אמרה לי פעם, כאילו עשיתי לה את הנאום שלי, נפגשנו, מישהי מטוויטר והיא אמרה לי, היא כאילו חשבה על זה ואמרה "תראי, הבעיה עם בנים", עם גברים, היא לא הייתה ילדה בת 6.

דור: אבל המילה בנים מצחיקה יותר.

שיר: אוקיי. לא, אבל אני בכוונה רוצה להשתמש בגברים. היא אמרה "הבעיה עם גברים זה שהם באמת יהיו אשמים בכל דבר שתאשימי אותם". וזה נכון, וזה בסופו של דבר בחירה לחיות את העולם ככה. אם את רוצה להסתכל על זה שהם אשמים בהכל, את באמת תמצאי גברים בכל המקומות הרעים.

דור: הם שם.

שיר: הם שם. אבל האם זה אומר שכל הגברים רעים? זו שאלה של הפסיכומטרי.

דור: כן.

שיר: האם את כל הדברים הרעים בעולם חוללו גברים? כן. האם כל הגברים מחוללים את כל הדברים הרעים בעולם? לא.

דור: נכון.

שיר: אז יש לך קצת בעיה בלוגיקה שם גברת. עכשיו אחרי שאני בטיפול ואחרי שפתרתי דברים ואחרי שכן יצאתי מהמקום הזה שהוא בעיקר לא היה טוב לי. זה לא שיצאתי כי אמרתי אוי והנה אני אתן לגברים את המתנה הזאת של לא לשנוא אותם. למי פאקינג אכפת ממני? אז כאילו זה באמת היה לי קודם כל, נתן לי הרבה יותר מרחב של אה אוקיי, לא חצי מהאנשים מהעולם הם חרות. הרבה יותר נעים לחיות ככה ועכשיו יש לי FOMO על בנים.

דור: שאין לך מספיק בנים בחיים?

שיר: לא, לא, דווקא יש לי די הרבה בנים בחיים ואני גם מוצאת את עצמי מאוד נהנית מגבריות. יש המון דברים שאני מרגישה שאני ובת הזוג שלי רבות עליהם בקשר. עכשיו ברור שמגדר זה רע. ברור שמגדר זה מגביל. ברור שמסורתית זה שאישה צריכה לעשות את התפקידים האלה וגבר צריך לעשות את התפקידים האלה וגם אם אתה הבן אדם הכי פמיניסט ב-2020, אתה גדלת בעולם הזה וזה יושב לך איפשהו בראש. סביר להניח שזה מנתב את החיים שלך, החיים הזוגיים שלך אפילו בקצת.

אז אני לא אומרת שמגדר זה טוב, מגדר זה חד משמעית רע. אבל יש פעמים שאני ושרון רבות על שטויות. באתי לפה מריב, באתי לפה מריב על ניקיון הבית. ואני חושבת, מגדר היה מסדר לי את זה. תמיד כשאנחנו בחו"ל אנחנו שתינו תמיד מסתכלות על זוגות סטרייטים שהבן מרים את כל התיקים וברור לי שבועת המחשבה של שתינו זה כזה "יואו אם הייתי סטרייטית היו סוחבים לי את התיקים האלה".

דור: מצחיק, שיש תפקידים.

שיר: מה אני צריכה לסחוב את החרא הזה? מה לי ולתיק?

דור: כן.

שיר: אני לא בגיל שאני כבר לא אמורה לסחוב תיקים? אבל לא, אתה מבין?

דור: אני כל פעם שאני סוחב משהו, יש לי הרגשה כזה בראש, שלא ישימו לב שאני לא באמת גבר אמיתי שיודע לסחוב דברים.

שיר: (צוחקת)

דור: אני עושה את זה כאילו זה התפקיד שלי ואני רגיל, אבל זה כבד לי.

שיר: זה כבד. זה לא נעים.

דור: דברים זה כבד.

שיר: זה לא נעים לסחוב, זה ממש לא כיף. אז יש את זה ויש גם FOMO על זה שאני לא נמשכת לגברים. אני צריכה להגיד את האמת.

דור: (צוחק)

שיר: באמת! יש לי FOMO על זה. אני רואה סטרייטיות. רוב החברות שלי הן סטרייטיות והן כאילו נמשכות.

דור: אוהבות את זה.

שיר: אוהבות! אוהבות ואני כזה, מה אני מפספסת? מה אני לא רואה? מה לא מדבר אליי? וזה ממש מבאס אותי.

דור: וואו! מחשבה מעניינת.

שיר: זה כמו לשמור כשרות, לא, לשמור כשרות זה לא אותו דבר כי זו בחירה. אבל זה כמו לא לאהוב, מה כולם אוהבים? גלידה. לא מעניין אותך למה כולם אוהבים גלידה?

דור: מעניין מאוד.

שיר: בדיוק. אבל אתה טועם ולא טעים לך.

דור: כן.

שיר: וכולם אומרים "וואי זו הגלידה הכי טעימה בעולם". מה טעים בזה? אני לא מבינה! אז יש לי ממש FOMO ממש.

דור: אני חושב שאפשר להבין את הדברים הכלליים. גוף של גבר שרירי, דבר יפה.

שיר: דווקא, אוקיי ברור שאני מתחברת לאסתטיקה, אבל אני לא מתחברת למשיכה.

דור: כן.

שיר: אני גם חושבת שהטאג' מאהל יפה, אני לא רוצה לשכב איתו.

דור: נכון.

שיר: כאילו אני לא מבינה מה, איפה המיניות פה? זה מה...

דור: בזין.

שיר: זהו, אני ממש לא מתחברת לזין. כאילו המחשבה על זין באזור שלי היא ממש כזה עעע.

דור: כן, לך מפה.

שיר: אני כזה באוטובוס נרדמתי בטיול שנתי אם יש לידי זין מבחינתי.

דור: מה זה אתם עושים לי קטע כאילו? מה אני אעשה עם הזין הזה?

שיר: למה יש לי זין על הראש?

דור: כן, זין על הראש.

שיר: שיר של בוא לבאר גנוז.

דור: למה יש לי זין על הראש?

שיר: שיר פחות טוב, כן.

דור: כן. טוב מעניין. חוויה מעניינת מה שאת מתארת.

שיר: תודה.

דור: כן. אז מה? איך ב? וואי באתי לשאול שאלה של הורים.

שיר: מה? מה?

דור: את יודעת על מה אני אוהב לדבר.

שיר: על מה? על הטיפול?

דור: דווקא על הטיפול אני גם אוהב לדבר, אבל אני קצת כרגע מתחיל פסיכולוגית חדשה אז אני פחות...את ארבע פעמים בשבוע משהו כזה נכון?

שיר: אני באנליזה, כן.

דור: באנליזה של המקצוענים.

שיר: ארבע פעמים בשבוע שוכבת על ספה.

דור: איזו חוויה.

שיר: מדהימה.

דור: לי יש כורסא שממש הולכת אחורה. אני לא יודע אם זה נחשב אנליזה.

שיר: היא רומזת לך. אתם פנים מול פנים?

דור: פנים מול פנים, כן.

שיר: אז לא, זה לא נחשב. כל הקטע באנליזה שאתה לא רואה אותה.

דור: וזה טוב? זה של הטובים?

שיר: וואו! אני כל כך ממליצה על זה.

דור: כן.

שיר: זה כאילו נורא אינטנסיבי, אבל אני ממליצה.

דור: כן. שמח לראות ששרדת את הקורונה בזוגיות עדיין.

שיר: כן, גם אני.

דור: את יודעת שאנשים נפרדים מאוד.

שיר: הרגשתי שזה ממש או או. או שזה כזה אני רוצה לחיות, אני מוכנה להיות בזה כל החיים או ביי.

דור: ככה את מרגישה?

שיר: לא כלפי שרון. הרגשתי שככה התחלקו הזוגות בקורונה. הרגשתי שהיו אנשים שממש כאילו הבינו שזה המקום שלהם והיו אנשים שנפרדו.

דור: אני נפגע קורונה.

שיר: אני שמעתי על כך.

דור: כן, יצא לי לציין את זה?

שיר: אה לא, אבל אתה יודע, אני עוקבת אחריך ברשתות והאזנתי לפודקאסט.

דור: אני רווק. כן. אבל מה לעשות, צריך להודיע. אני הכרתי אותך רווקה?

שיר: ברור!

דור: כן?

שיר: כן. לפני שאני ושרון יצאנו, ממש בהתחלה שלי ושל שרון דיברתי איתך על זה שהתחלתי לצאת עם מישהי.

דור: וזו הייתה שרון?

שיר: כן, זו הייתה שרון, אבל זה היה ממש מעט זמן יחסית.

דור: כן. ולא התחברת לקונספט של רווקות מאוד?

שיר: הייתי, תראה, בהרגשה שלי הייתי רווקה המון זמן כי אף פעם לא הייתה לי חברה עד שרון.

דור: זה לא ידעתי.

שיר: אז לא הייתה לי חברה רצינית עד גיל 27. היה לי קטעים, היה לי בנות שמאוד התאהבתי בהן ובסוף משהו השתבש או שהיה בנות שחשבתי שאני ממש בעניין שלהן ואז זה התממש והייתי כזה אה לא, בעצם לא. זה כאילו תמיד היה מן סיטואציה של אם מישהי רוצה אותי אז אני לא רוצה ואם אני רוצה מישהי אז היא לא רוצה. ידעתי מאוד לשמור על עצמי כי לא הייתי מוכנה לדבר הזה. ואז ברגע שאני ושרון הכרנו, אז גם משהו בי יותר היה מוכן ורצה באמת להיות בזוגיות ולא רצה עקרונית להיות בזוגיות כמו שאומרים, אה אני רוצה לגלוש מתישהו. לא את לא, את לא רוצה. אז כאילו, אז אני לא מעוניינת לחזור, לא נהניתי מהרווקות. גם על זה אני חושבת שלא ניצלתי אותה טוב אולי, אולי הייתי רוצה לשכב עם יותר בנות, עם יותר אנשים באופן כללי. ה-FOMO שלי הוא לגבי בנים גם.

דור: זה אני לא יודע איך נפטרים מהמחשבה הזאת.

שיר: אני לא יודעת אם נפטרים ממנה, אבל כל הנשים שדיברתי איתן וחלקתי איתן את המחשבה הזאת שרובן היו סטרייטיות שהיו רווקות עד גיל מאוחר, אז הן אמרו לי זה שטויות, זה חרא, את לא רוצה את זה. סטוצים זה חרא. ולשכב עם אנשים סתם זה חרא וזה לא כיף. ולרדוף,

דור: זה קצת מוגזם, לא?

שיר: ככה אמרה לי מישהי שאני מאוד מחשיבה את דעתה בתחום הרווקות.

דור: אני חושב שזה לא שזה לא כיף, זה פשוט לא כזה כיף.

שיר: אני לא יודעת, אף פעם לא היה לי את זה כי גם כשהייתי רווקה, אז היה לי בעיות ממש חמורות עם אינטימיות. לא הייתי באמת מסוגלת לצאת ולהנות מהחיזור.

דור: כן.

שיר: לא נהניתי מזה, זה היה בשבילי לחץ ואינטנסיבי וגם לא ידעתי איך להתנהג. כאילו אני לפעמים חושבת על איך שהתנהגתי לבנות ואני אומרת יואו אם הייתי בן, היו שוברים אותי, היו עושים לי את השיימינג הכי מטורף בעולם. לא ידעתי להתנהג, לא ידעתי לתקשר.

דור: מה? תביאי את עצמך לפה.

שיר: לא תביאי את עצמך לפה, אבל גם.

דור: (צוחק)

שיר: וגם נעלמת, עושה גוסטינג. הדרך להפסיק קשר מבחינתי היה להיעלם. זה היה סבבה, לא הבנתי מה לא בסדר בזה. וגם כאילו דברים שאני חשבתי שהם ישירות ושזה סבבה להגיד מה אני חושבת ומה אני רוצה והיום אני מבינה שזה פשוט היה פיגור ולא להבין. זה לא קשר.

דור: מה? כמו מה?

שיר: כמו להגיד דברים כמו "טוב, אנחנו לא נהיה ביחד אבל אפשר לשכב אם את רוצה". כל מיני דברים כאלה שהייתי כזה,

דור: אהה (צוחק)

שיר: מה אני כנה? ועכשיו אני כזה יואו מה? מי מתנהג? אם מישהי הייתה אומרת לי את זה עכשיו, הייתי כזה מה? מה?

דור: כן...

שיר: מה את רוצה? אבל זה היה כזה כן, ממש הייתי לא איתנו. אם מישהי שדיברתי אליה ככה שומעת את זה, אני מאוד, מאוד מתנצלת וזה לא היה יפה.

דור: כן, מותר לחשוב את זה.

שיר: כן אבל אני חשבתי שאין שום סיבה לא להגיד את זה כי חשבתי, בקיצור לא הבנתי.

דור: אני עדיין תוהה לגבי הדבר הזה איך לגיטימי להעלות אותו בצורה עדינה. כי הרבה פעמים להגיד למישהי, רק תדעי שאני לא רוצה קשר רציני, יש בזה משהו מאוד מוריד. כי מצד אחד זה כאילו הדבר הנכון לעשות, אתה חשוף, אתה כנה. מצד שני זה כזה, מי אמר שאני רוצה קשר רציני איתך?

שיר: נכון.

דור: שאתה בא ואומר לי דבר כזה.

שיר: אני אגיד לך מה הבעיה עם המשפט הזה שכאילו נראה לי שמפגש טוב בין שני אנשים, הוא מגיע מנקודת מוצא של בוא נפגש ונראה,

דור: נראה איך זה הולך.

שיר: מה הולך לקרות. כאילו יש מצב שזה יתאים ויש מצב שזה לא יתאים. וברגע שאתה בא ואומר "אני לא רוצה קשר רציני", אתה לא בא לזה בתמימות.

דור: כן.

שיר: אתה לא בא לפגוש, אתה לא רואה אותה, אתה לא מסוגל לראות אותה. היא אוטומטית אובייקט. עכשיו לא בהכרח אובייקט מיני, אבל אובייקט. היא אוטומטית לא, היא משחקת תפקיד, היא נעלם באיך שאתה רואה את העולם, היא איקס. ויש בזה משהו מאוד, מאוד מעליב. אבל זה עוד אפילו יותר בסדר ממה שאני הייתי עושה. כי אני הייתי כאילו יוצאת עם מישהי, מדברת איתה ואז אומרת אין שום סיכוי שאני, אין שום סיכוי, אני לא מעוניינת בשום דבר רגשי עם זה אבל אפשר לשכב, שזה עוד יותר מעליב. כאילו פגשתי אותך, לא התאים, אפשר לשכב אם את רוצה.

דור: אני חושב שכשגבר אומר דבר כזה זה עדיין איפשהו,

שיר: אומר את אותו דבר?

דור: אומר דבר דומה, כן. כי כאילו נכון, יש תקופות שלא מתאים לך קשר רציני, אבל אם היית פוגש מישהי שמעיפה לך את המח, אז כנראה שהיית נותן צ'אנס.

שיר: נכון, אבל אני חושבת שגם המחשבה על זה שמישהי יכולה להעיף לך את המח בפגישה אחת היא ממש מחשבה שגויה והיא ממש מחשבה של קומדיות רומנטיות.

דור: כל הסיפור הזה זה פשוט קומדיות רומנטיות שאנחנו משחזרים. אני חושב שגם זה הסיבה שסטוצים זה כיף כי אתה מרגיש בפרק בסדרה.

שיר: יכול להיות.

דור: פתאום קרה משהו וזה וככה וחזרנו לבית. למה זה חייב לקרות בצורה הזאת עם הנהלים המסוימים עם האת באה אליי. זה מאוד, מאוד כל מיני שחזורים של סרטים שאנחנו עושים. דעה מקורית שלי.

שיר: מעניין. אני מעולם לא היה לי סטוץ.

דור: מעולם לא היה לך סטוץ?

שיר: מעולם. אה היה לי, היה לי, אבל ממש מעט.

דור: כן, נוח לך עם הכריות?

שיר: כן, מאוד.

דור: יופי.

שיר: תודה.

דור: מאוד מאוד נוחה.

שיר: כן.

דור: מאוד חיובית.

שיר: כן.

דור: וואי אני רוצה לדבר איתך על כ"כ הרבה דברים. אני אפילו לא יודע מה לפתוח. הדעות שלך מעניינות אותי על נושאים.

שיר: אני פה.

דור: כן. הקשבת לפודקאסט?

שיר: כן.

דור: יש לך משהו להגיד?

שיר: קשה לי לפעמים עם זה שאין נושא ולפעמים אני חושבת שזה שאין נושא זה מדהים. זה כאילו תלוי מאוד עם מי אתה מדבר.

דור: אני מגלה תוך כדי שאני מגלה את הנושאים שמעניינים אותי כי אמרתי אני אעשה פודקאסט, אני אעשה צחוקים. התחלתי עם גיא, עשינו צחוקים ואז לאט, לאט אני רואה שאני שואל את אותן שאלות.

שיר: מעניין!

דור: אז אני מנסה לגלות משהו.

שיר: מאוד מעניין.

דור: וגם אני מקבל תגובות ממאזינים על כל מיני נושאים, אז אני רואה, אה זה מעניין וזה מעניין, אבל אני רוצה לדבר איתך על משהו אחר.

שיר: בשמחה.

דור: עוד משהו שאני מקנא בך זה שיש לך הום טאון.

שיר: ראשון כאילו?

דור: יש לך את העניין הזה עם ראשון. יש לך גאווה ראשלצית.

שיר: חד משמעית.

דור: יש לך אופי של העיר.

שיר: תודה!

דור: את כתבת על זה מאמרים ודברים.

שיר: נכון.

דור: אני בא מכלום.

שיר: למה? רעננה, אתה לא מרגיש כלפיה ככה?

דור: את חושבת שיש משהו בלהיות רענני?

שיר: אני משוכנעת שאם יש משהו בראשון, יש גם משהו ברעננה.

דור: פשוט אני מאזור השרון, זה אומר שאני מה זה? זה כלום. זה פשוט, זה שום דבר.

שיר: אבל גם ראשון יכולה להיות כלום. זה לא עניין, זה עניין של...

דור: יש את העניין הנובורישי.

שיר: זה לא רק הנובורישיות. מה שבאמת הקסים אותי בראשון, "הקסים אותי", הסיבה שיש לי יחסים מורכבים עם ראשון זה השילוב בין הנובורישיות לאלימות, זה מה שכאילו העיף אותי כשהייתי ילדה.

דור: יש דיבורים של חולות ראשון וכל זה?

שיר: לא, לא, חולות ראשון זה סבבה, אומרים שקוברים שם אנשים. אבל אלימות במובן של השכונה שגדלתי בה, אני לא נתקלתי בשילוב כזה. זה היה אנשים שלא חסר להם כסף, הורים בהייטק/במשהו אחר שהם מרוויחים מעל הממוצע בהרבה בטווח מעמד הביניים, לא הרבה עשירים. אבל אין כאילו, רק כשהגעתי לת"א ראיתי זקנים מחטטים בפחים פעם ראשונה. לא ידעתי שזה קיים. חשבתי שזה מן דבר שאומרים. אבל לא ידעתי שזה קיים. לא הכרתי עוני. הכרתי מחסור. נגיד כשלנו היה פחות כסף בבית, אז כשהיינו הולכות לקניון, אני ואחותי במקום לקנות שתי ארוחות ילדים, היינו קונות ארוחה אחת של מבוגרים במקדונלדס ואוכלות אותה ביחד, מתחלקות.

דור: ארוחת מבוגרים.

שיר: זה היה עוני כאילו.

דור: כן.

שיר: אז לא הכרתי ממש, ממש עוני וידעתי שההורים שלי היו מאוד עניים כשהם היו קטנים, אבל לא הכרתי את זה. כאילו זה ממש היה, לא ידעתי, לא חוויתי את זה, לא ידעתי שזה קיים. ובמקביל לזה, יש משהו מאוד עטוף כי נגיד הרגשתי את הפערים האלה עם ההורים שלי כל הזמן בילדות. לא ידעתי להגדיר אותם ככה. אבל הרגשתי שההורים שלי גדלו במקום אחר לגמרי.

דור: מה ארוחות גדולות? כאילו איך זה בא לידי ביטוי? בפיצוי כזה?

שיר: לא בפיצוי, זה בא לידי ביטוי באיך שהם תפסו כסף. זה בא לידי ביטוי בזה שאם נגיד אני קיבלתי דמי כיס של 5 שקלים והייתי שומרת אותם בקופה, והייתי אומרת לאבא שלי "כשאגיע ל-100 שקל אני שמתי עין על צעצוע נחמד ואני אקנה אותו". אבא שלי היה אומר "את לא יכולה לבזבז את הכסף הזה, אנחנו אולי נצטרך אותו כמשפחה".

דור: וואו.

שיר: כן ואז הייתי כזה מה יש לו? מה נראה לו? זה שלי! אבל עכשיו אני מבינה שזה בגלל שהוא באמת היה כ"כ עני כשהוא היה ילד, שהוא לא יכל, כאילו העולם שבו אין לו כסף לאוכל, זה העולם שהוא חי בו, הוא עוצם עיניים והוא בעולם הזה, הוא הולך לישון, הוא בעולם הזה. אז זו הנחת היסוד של העולם וזה שלילדה שלו יש 100 שקל והיא הולכת לבזבז אותם על בובה, זו מחשבה שהיא אוטומטית, הוא ענה לי מהתת מודע, הוא ענה לי מזה.

אז הרגשתי את הפערים האלה כל הזמן, אבל ידעתי שהעולם הזה קיים. בגלל זה גם הקורונה נורא הפחידה אותי. הייתי כזה אני סוף סוף הולכת לצנוח לעולם הזה. יש בזה מצד אחד משהו מאוד מרגיע שאתה אומר, הפחד הכי גדול של ההורים שלי שהרגשתי אותו לאורך כל הילדות שלי, האם הוא הולך להתממש? האם הוא הולך להיות אסון שבו כל כישורי העוני שלהם שהם צברו במהלך החיים ושאני סירבתי שידבקו בי הולכים להיות שמישים?

דור: יואו.

שיר: ומצד שני, בשכונה הזאת למרות שכלכלית זה היה מאוד עטוף, הייתה שם אלימות מטורפת. כאילו אלימות שלא חוויתי. גם אלימות מילולית וגם אלימות פיזית. זה כאילו אתה היית חשוף כל הזמן כילד.

דור: מה היית רואה דברים?

שיר: ירו לגנן בראש. ילדים בשכבה שלי,

דור: באיזה גיל שמעת שירו לגנן בראש בשכונה שלך?

שיר: האמת שעשיתי על זה קטע ב"מועדון כתב" ואני מאוד פחדתי מהקטע הזה כי דיברתי על אלימות ואמרתי...נגיד כשכתבתי כתבות על ראשון, אז אני קוראת את הטוקבקים וחשבתי סוף סוף אנשים מראשון יאהבו את זה ואנשים מראשון שנאו את זה. היו כזה "תמיד רואים את הרע בראשון" ואני כזה, אני כתבתי על הטוב, על מה אתם מדברים? אז כאילו נוצר לי איזשהו סנטימנט שאני מדברת על ראשון וראשלצים לא חוו את החוויה שלי. זה דיבור שהוא רק שלי וכנראה שרק אני ראיתי את זה ואני עוד יותר לבד בדבר הזה.

אבל הקטע שזה פורסם והדבר המטורף שקרה זה שאנשים שלמדו איתי בתיכון ובחטיבה אמרו לי "איזה כיף שאמרת את זה, איזה כיף". עכשיו הם סטרייטים והם לא בת"א. מי מתקשר?

דור: אבא שלי והוא יאלץ להמתין.

שיר: בסדר, מחמיא לי.

דור: בטח.

שיר: בקיצור, הם סטרייטים והם לא מת"א אז יש להם ילדים. ורובם אמרו לי שרק כשנולדו להם ילדים, המחשבה שלהם הייתה "אני בחיים לא רוצה שהוא יגדל בתנאים האלה, אני בחיים לא רוצה שהילד שלי יחווה את האלימות הזאת. איך בוחרים בית ספר טוב? איך בוחרים בית ספר?"

דור: עוברים לשרון.

שיר: כן, כנראה. אז זה מה שמקסים אותי בראשון כי אלימות הייתה מטורפת. זכרתי, אוקיי, אז הגנן זכרתי רק,

דור: כאילו הגעת מגטו.

שיר: כן.

דור: לא ידעתי שזה עד כדי כך.

שיר: זו אלימות משוגעת,

דור: חשבתי נאפיס וסוהו.

שיר: גם נאפיס וסוהו, אבל גם כאילו דקירות היו ברגיל ובעיטות.

דור: בעיטות?

שיר: כן, אני ממש זוכרת שהיה כזה מסדרון שהייתי הולכת בו והייתי כזה אוי מסדרון הבעיטות, אני יכולה לחטוף בעיטה.

דור: ספציפית האלימות של בעיטה?

שיר: כן, כי זה היה ילד שקראו לו עומרי.

דור: (צוחק) עומרי הבועט.

שיר: זה היה הקטע שלו והוא מאוד גבה בחופש הגדול והוא מאוד התלהב מזה.

דור: אהה ניצלו את זה החבר'ה האלה.

שיר: כן. ובנות היו עוברות והוא היה בועט בהן. אני תמיד הייתי מחזירה לו ואז היינו נכנסים לקרב בעיטות עד שלא יכולתי יותר כי הוא היה מאוד חזק. וזה עוד בקטנה. היה דקירות ושברו למישהי את הגב והייתה מנהלת בי"ס שהיה לה BMW , באיזו פריפריה זה להגיד בה-אמ-וה, למה אנחנו לא אומרים דבליו? מה הבעיה? בי, בסדר.

דור: יש לי תשובה בשבילך.

שיר: תגיד לי.

דור: כי זו מכונית גרמנית.

שיר: אהה. יפה.

דור: ככה הם אומרים.

שיר: טוב בסדר, אין לי מה לומר.

דור: במקרה בדקתי את זה השבוע.

שיר: וואו! יפה.

דור: כן.

שיר: בקיצור, אז שברו לה את האוטו, שרפו לה את האוטו ושברו אותו. היה לנו הצגה על אנה פרנק, יומנה של אנה פרנק. ואז היא אמרה, היא מספרת שהיא קבלה מחזור בהופעה. היא כזה יושבת על הקצה של הכיסא ואומרת "קבלתי מחזור כבר פעמיים" ואני רק זוכרת שחשבתי אוי מה הם יעשו? מה הם יעשו? ואז הייתה דממה הכי מתוחה ששמעתי בחיים.

דור: למה מה חשבת שהם יעשו?

שיר: תמתין.

דור: או...

שיר: ואז אחרי הדממה הם התחילו למחוא כפיים ובהתחלה השחקנית הייתה כזה, אוקיי, סבבה. ואז הם לא הפסיקו למחוא כפיים ואז מורים התחילו לצעוק "תפסיקו עם זה, תפסיקו למחוא כפיים! די! די!" וזה היה בהיכל התרבות של ראשון, זה אולם ענק. ואז מתוך הצרחות והכפיים, זה נגיע לנקודת רתיחה שילד אחד פשוט זרק סנדוויץ' על אנה פרנק ואז הייתה שוב דממה ואז כולם התחילו לזרוק סנדוויצ'ים על אנה פרנק. וזה היה,

דור: האשכנזייה הזאת.

שיר: לא בקטע של אשכנזים, זה בקטע של אתה יודע, אפשר לנתח את זה.

דור: למה כעסו על אנה פרנק?

שיר: לא כעסו עליה, אני מבינה מה קרה שם. אתה יודע, זה כיתה ח', אתה כולך הורמון. אתה כולך מוצף, באיזו חוצפה את עוד אומרת מחזור לידי? לא מספיק קשה לי גם ככה? ואז זרקו עליה סנדוויצ'ים, הכי הרבה שצחקתי בחיים.

דור: מעניין שזה היה נראה הגיוני לכולם. הסנדוויץ' הראשון נזרק על אנה פרנק וכולם אהה אני אוהב את זה, אני גם אזרוק עליה את הסנדוויץ' שלי.

שיר: כן, כן, כן. זה היה ממש, וואי והיו מרביצים למורים. זה היה בי"ס מזעזע. זו הייתה שכונה מזעזעת והיא הייתה בין המון שכונות מזעזעות.

דור: וההורים שלך ידעו שאת בבי"ס מזעזע?

שיר: לא. כאילו מה זה לא? אני כועסת עליהם הרבה על זה כי אני רציתי לעבור בי"ס לאנקורי והם אמרו והם התקמצנו בגלל תודעת עוני.

דור: וואו.

שיר: כבר היה להם כסף. הם אמרו "תשמעי, זה 15 אלף שקל בשנה, לא כזה הרבה בשביל הילדה שלך ויש לך את זה בחינם ליד הבית" ואז אמרתי "כן נכון, יש את זה בחינם". לא עניין אתכם למה רציתי לעבור מהבי"ס החרא הזה? השאלה לא עלתה? אז הם לא ידעו אבל הם לא ידעו מהזנחה לדעתי, לא לא ידעו מתמימות. מה זה אי אפשר לא לדעת דברים כאלה.

דור: וואלה.

שיר: כן, לדעתי.

דור: אני גם הייתי בחטיבה לא מדהימה. לא כזאת,

שיר: ספר לי.

דור: היה פשוט הרבה, אני אשתמש במילה ערסים. איך את עם המילה ערסים?

שיר: תראה,

דור: לא מדהימה?

שיר: אני אגיד לך מה. ערסים אני אוהבת כי בערס אני מרגישה שיש כוח. פרחה אני לא יכולה לשמוע. כשאומרים פרחה, אני כזה פפפפפפ....

דור: לא, פרחה זה פחות מוריד אבל אנשים האלה הם היו ערסים. הם היו הדבר הזה. אני לא יודע איך להגיד את זה במילה אחרת. זה מה שהם היו.

שיר: לי מותר אתה יודע.

דור: אני הייתי היחיד בכל החטיבה שניגן על גיטרה.

שיר: וואו!

דור: מאוד מאוד רציתי שידעו את זה.

שיר: אני מבינה למה.

דור: עשיתי כל מה שאפשר. גידלתי שיער ארוך, היה לי חולצות של להקות, תליתי בשכונה גם שלטים "מחפש חברים להרכב רוק".

שיר: אוי זה מקסים.

דור: תלשו לי את השלטים.

שיר: כמובן.

דור: אף אחד מהערסים לא כיבד אותי.

שיר: (צוחקת)

דור: הייתי די היחיד בבי"ס שהיה אכפת לו ממשהו שהוא מוזיקה, אבל אף פעם לא הרביצו לי או עשו לי זה, אבל כן צחקו עליי. גם הייתי נראה כמו מטומטם. הראיתי לך פעם תמונה שלי עם שיער ארוך?

שיר: לא, אבל אני מדמיינת את זה יפהפה. אני מדמיינת שאתה נראה כמו אלף.

דור: לא, לא, לא. נראה כמו וואו! נראה לא טוב.

שיר: טוב, זה גיל שאף אחד לא נראה בו טוב. אני בטוחה שגם הם לא נראו טוב.

דור: כן, אבל זה גם לא עוזר לשים על זה תלתליפה ענקית.

שיר: אהה היה לך תלתלים?

דור: תלתליפה.

שיר: דמיינתי שיער חלק, אוקיי.

דור: שיער חלק יכל להיות לי יפה.

שיר: טוב אבל למי לא?

דור: כן אה? שיער חלק יכול היה להיות יפה. אוף מה קורה? מציקים לי. סליחה.

שיר: זה בסדר, אתה רואה? איך שאתה בטלפון, אני גם בטלפון. מעצבן, לא רוצה להיות בטלפון.

דור: מה אנחנו לומדים מפה?

שיר: שאנחנו, אני לא יודעת, אני לא רוצה להגיד את המשפט הזה. אל תגרור אותי לשם. אני לא רוצה להגיד מילים שאני אצטער עליהן.

דור: לא גורר אותך לשום מקום.

שיר: כמו לזרוק את הטלפונים לפח.

דור: אני אוהב את הטלפונים אני חייב להגיד לעומתך.

שיר: אני גם.

דור: אני מנצל את האינסטגרם מאוד.

שיר: אתה טוב באינסטגרם, נכון.

דור: עושה מה שאפשר.

שיר: יפה.

דור: השבוע ניסיתי להתחיל עם מישהי באינסטגרם.

שיר: איך היה?

דור: מישהי שלא מכירה אותי. היא לא עוקבת אחריי.

שיר: וואו!

דור: ולא ידעתי מה לעשות. הטכניקה שלי היא לעקוב, אני רואה סטורים ופעם בכמה זמן אם יש סטורי שיש לי תגובה אליו, אני אגיב ואז אני מקווה שתתפתח שיחה מתוך הדבר הזה.

שיר: יפה.

דור: אבל לא היה לה שום סטורי שהיה לי מה להגיב עליו כבר תקופה ארוכה ואמרתי, טוב, אני חייב להוציא את התוכנית הזאת לפועל. מה אני עושה? ואז היא העלתה סטורי של כיסונים.

שיר: וואו! אני מבינה למה חורמנת מהאישה.

דור: אמרתי אני לא יודע מה אני יכול להגיד על זה, אבל אני חייב איכשהו להראות נוכחות. אז כתבתי לה "מה אנחנו רואים פה בעצם, גיוזות?"

שיר: (צוחקת)

דור: והיא לא ענתה ועברו כמה שעות טובות והיה סין. היא פשוט ראתה את ההודעה,

שיר: וואו...

דור: ומה??? מי זה?? ופשוט כלום ושום דבר.

שיר: וואו.

דור: אתמול ראיתי אותה במציאות ומאוד חששתי. הבחור של הגיוזות פתאום. וואי זה המוזר הזה, הוא כתב לי על גיוזות הודעה.

שיר: אני הייתי חוגגת את זה יותר, אבל אני לא יודעת,

דור: איך היית חוגגת את זה?

שיר: לא יודעת, אני בעד שאם יש, הדבר שהכי מקסים אותי באנשים, הבנות שבסוף התאהבתי בהן תמיד היו הבנות שהשילוב בין זה שברור שהן מעוניינות לבין זה שהן מחרבנות לגמרי על מה אני חושבת.

דור: זה נהדר! לשם אני צריך להגיע.

שיר: לגמרי. וכאילו...

דור: מתוך כבוד לצד השני.

שיר: ברור, ברור, לגמרי יש כבוד כי זה גם ממש ברור שאתה מעוניין אבל גם ממש ברור שאתה מעוניין אבל זה לא משתק אותך. נגיד שרון, אני יצאתי איתה לדייט אחד ואז גיליתי שהיא בת 21 ואני הייתי בת 27. לא, היא הייתה בת 20 אבל היא שקרה לי שהיא בת 21. אני הייתי בת 26 בעצם.

דור: אוו...

שיר: ואז היא אמרה לי, דיברנו ואז היא אמרה "איזה באסה זה שכשהיה לגעת באושר, היינו בגן חובה ולא נתנו לנו לראות את זה".

ואז אמרתי לה "אני הייתי בכיתה ז', אני ממש ראיתי את כל הפרקים. עופרה, לבנה, איצ'ו, מכירה את הדמויות".

ואז היא אמרה "אה, בת כמה את?"

והייתי כזה "26, בת כמה את?"

ואז היא אמרה "20 או 21", אני כבר לא זוכרת באיזה שלב השקר של ה-21 הגיע.

ואז אמרתי לה "תקשיבי, זה צעיר, צעיר לנו". ואז קניתי לה פיצה, זה היה עוד כשלא ידעתי להתנהג ואמרתי לה "טוב, נראה לי לא כזה..."

דור: ולמה לא ידעת איך להתנהג בלקנות פיצה? זה מעשה יפה.

שיר: כי הרגשתי שאני קונה לה פיצה כחונכת, אני לא יודעת איך להסביר את זה. ואז כאילו היא התקשרה, אמרה לי "מה ירד לך כי אני קטנה"

ואמרתי "לא...הכחשתי" והיא ראתה.

היא אמרה "בואי נתקשר לאבא שלי והוא יגיד לך שזה בסדר לצאת איתי".

ואז היא התקשרה לאבא שלה, שמה אותו על רמקול ואמרה "אבא, אני יוצאת פה עם מישהי."

דור: וואו!

שיר: "אני בת 26, מה אתה אומר?"

דור: "היא בת 26"

שיר: כן, "היא לא רוצה לצאת איתי כי אני קטנה לה".

הוא אמר, "הפער ביניכן לא כזה גדול דווקא, זה בסדר" והייתי כזה טוב, טוב אני אדבר איתך. ואז היא אמרה "טוב, אבל אם את לא בעניין רק תגידי לי".

ואז כמובן שלא אמרתי לה ורק אמרתי לה "כן, אני פשוט עסוקה" כי לא ידעתי להתנהג, שוב אני אגיד. ואז היא באיזשהו שלב קלטה את המסר והתחילה לשלוח לי הודעות בפייסבוק עם תמונות שלה בבגד ים וכותבת "אני הכי כוסית בעולם, את מפגרת, את סתומה, למה את לא רוצה לצאת איתי?"

דור: או מאי גוד.

שיר: "כל החברים שלי צוחקים עלייך שאת סתומה." תמונה שלה בבגד ים. "את מפגרת, איך לא רצית לצאת איתי? תראי איך אני נראית." תמונה שלה ערומה.

והייתי כזה מה קורה פה? אני לא יודעת מה קורה פה, אני לא מבינה מה זה.

דור: וואו.

שיר: וזה כאילו...

דור: את יודעת, אם סטרייט היה מתנהג ככה? (צוחק)

שיר: וואו, הוא היה בכלא. הוא היה בכלא.

דור: הוא היה בכלא הדרים.

שיר: ממש. אבל עליי זה עבד.

דור: לא, זה מדהים.

שיר: זה מדהים. ואז אמרתי לה "טוב, טוב, נצא שוב"

ואז היא אמרה "חבל, כי יש לי חברה כבר".

ואז אמרתי "אז מה את רוצה?"

ואז היא אמרה "אבל היא נוסעת לחו"ל לכל החיים ביום רביעי" אני זוכרת את היום. "אז אפשר לצאת יום אחרי".

אמרתי לה "טוב" ואני זוכרת שהייתי טוב, זה בטח לא יקרה, היא בטח תהיה עצובה. יום רביעי בערב אני מקבלת משרון הודעה "טוב אנחנו יוצאות מחר?"

והייתי כזה "כן, התגברת עליה מהר, בסדר". ואז יצאנו ומאז אנחנו בערך ביחד.

אבל היו עוד דוגמאות של בנות שהתנהגו ככה וזה קונה אותי.

דור: ואי איזה סיפור יפה של דייט ראשון.

שיר: כן, זה סיפור טוב.

דור: זה קורה שדייטים ראשונים הם לא מוצלחים.

שיר: הוא לא היה מוצלח. הוא ממש לא היה מוצלח.

דור: גם שלי ושל האקסית שלי לא היה, בכלל לא היה טוב אבל כן, אתה מצפה שזה יהיה, ישר שיקרה משהו, אבל זה ממש לא בהכרח קורה.

שיר: לא, מה, גם כל הכיף עם אנשים מגיע כשאתה מכיר אותם והמחשבה שאתה יכול להכיר מישהו בסיטואציה הסופר מלחיצה הזאת שאתה לא יודע מה הוא רוצה, הכל מוזר. כאילו זה לא כיף, זה הרבה יותר כיף להכיר.

דור: כן, אתה לא יודע איך להציג את עצמך. אתה לא יודע איזה צדדים אתה צריך להסתיר.

שיר: בדיוק, בדיוק.

דור: או להחצין. פתאום אתה מחצין משהו שבכלל לא רלוונטי לצד השני.

שיר: נכון. אני פחות חושבת מה להחצין, אני יותר, עכשיו אני מבינה את זה. בדייטים אני הרבה יותר...דייטים. כאילו בהיכרויות אני הרבה יותר כאילו נותנת לבן אדם השני לעבוד. אני כזה בוא נראה מי אתה, בוא נראה חמוד, בואי תראי לי.

דור: ככה אני מרגיש בטינדר.

שיר: אז זה מי שאני מסתבר, גיליתי את זה עכשיו.

דור: לא יכולנו לצאת.

שיר: לא. דאבל הומו מה שנקרא.

דור: הרבה פעמים בטינדר אני מתחיל לדבר עם מישהי, לא הרבה פעמים, אין לי כ"כ הרבה מאצ'ים. אבל מתחיל לדבר עם מישהי, היא כזה כן ופשוט ממתינה שאני אניע את השיחה לחלוטין, אציג את עצמי, לא שואלת שאלות, לא כלום, פשוט מחכה, תעלה מופע קטן עכשיו לכבודי ובוא נראה אם אני אתרשם, שיהיה בהצלחה.

שיר: אז זהו, זה לא ככה. אני לא ככה. זה באמת מעצבן מה שאתה מתאר. אני מדברת על מפגש פנים מול פנים שבו אני מרגישה...אני באה אני ואני לא באה להרשים ואני לא באה לעשות הצגה. אז אם זה זורם ואם יצא ממני משהו מעניין אני סבבה עם זה ואם לא אז זה לא מנט טו בי מבחינתי. וברגע שהקסם קורה וכאילו כן הדבר, יש מפגש בין שני אנשים שבאמת יש ביניהם איזשהו חיבור אז זה מאוד מרגש. אבל זה לא קורה בדייט ראשון בדרך כלל.

דור: לא.

שיר: או בשיחה ראשונה. זה קורה אחרי, צריך קילומטראז'.

דור: וואלה.

שיר: בעיניי, אני צריכה.

דור: אני מסכים איתך, אני מסכים איתך. טוב, מעניין.

שיר: כן, חבל שדייט ראשון זה לא כאילו דבר שקובעים ואומרים נעשה חמישה.

דור: בכמה חלקים. אבל אם הוא נורא אתה לא רוצה את זה.

שיר: נכון, אם הוא נורא, אתה בסדר. אבל אם הוא בינוני, צריך חמישה, כמו דתיים.

דור: מעניין. או להיפגש בבית מלון כמו שהם אוהבים.

שיר: לא, זה גועל נפש.

דור: זה חרדים, למדתי בשטיסל.

שיר: כן, גם אני למדתי את זה בשטיסל.

דור: סדרה טובה, סדרה יפה.

שיר: סדרה יפהפייה, מאוד אהבתי. אני גם נמשכתי לבן דוד שלי.

דור: מממ מי לא?

שיר: לבת דודה בטח נמשכת.

דור: כן.

שיר: בוודאי.

דור: נכון, לבת דודה, לא לבן דוד.

שיר: כן כי אתה לא הומו. אני כן, למה אני נמשכתי לבן דוד?

דור: רק הומו היה נמשך לבן דוד שלו.

שיר: (צוחקת)

דור: כמה נשאר לך לצלם את הסדרה שלך?

שיר: אנחנו באמצע. אפילו לא באמצע, אנחנו שבוע הבא נהיה באמצע.

דור: יואו, יואו, איזו חוויה.

שיר: אני מאושרת.

דור: אני, אחד ממאזיני הפודקאסט שמע שאני רוצה לעשות סדרה ומאזין עם קילומטראז' בעולם הסדרות.

שיר: כצופה או ככותב?

דור: כבמאי.

שיר: אוקיי.

דור: נפגש איתי ועזר לי לפתח רעיונות. זה אחד הקסמים של חווית הדור כאהן.

שיר: יפה.

דור: מפגש עם במאי מוערך.

שיר: איזה כיף!

דור: עזר לי לפתח, אז אולי יום אחד יהיה משהו.

שיר: הלוואי.

דור: דרך הפודקאסט אני מגלה מה הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם. אז זה נורא נחמד.

שיר: כן, זה באמת נחמד. אני אשמח לצפות בסדרה כזאת.

דור: יודעת מה החרדה החדשה שלי?

שיר: מה?

דור: שאני עכשיו רק רציני ולא מצחיק.

שיר: לא...אני מכירה את החרדה.

דור: מכירה את החרדה?

שיר: בטח.

דור: זה מדהים איך המח יצירתי עם חרדות. כאילו אני כזה, אה הולך לי עכשיו טוב במשהו חדש. מה עם השאר? למה אתה לא ככה?

שיר: כי תראה, לדעתי,

דור: מוח מכעיס.

שיר: אני באופן כללי, נמאס לי מלהצחיק. הבנתי בקורונה נגיד שאני לא רוצה לעשות סטנד-אפ. לא שאני לא רוצה, אני כן רוצה לעמוד על במה וזה, אבל אני לא רוצה לקרוא לזה סטנד-אפ כי זה לא מעניין אותי להצחיק רק, אני רוצה לספר סיפור.

דור: יש בזה משהו קצת משטיח אותך כבן אדם.

שיר: בדיוק, בדיוק.

דור: שאתה רק הדבר הזה שצוחק ומשועשע מהכל כל הזמן.

שיר: כן, אני מרגישה כמו הקצבית של עצמי שאני מסתכלת על כולי ואומרת בואו אני אבחר לכם את הנתחים המצחיקים בלבד וזה טיפשי ונמאס לי מזה. ואני גם כאילו לפני שהגעתי למסקנה הזאת, אני חשבתי מה קורה לי? יותר מעניין אותי, גם בסדרה. הסדרה עמוסה בבדיחות אבל גם יש לה שלד דרמתי מאוד, מאוד כבד. והבנתי שאני רוצה לספר סיפור. הבנתי שלשם אני הולכת. נבהלתי מזה ואז אמרתי לא, זה מי שאני. זה מי שאני עכשיו.

דור: כן.

שיר: זה מי שאני עכשיו.

דור: מי שאני עכשיו זה דבר יפה להגיד.

שיר: כן וגם אני יודעת כבר שאם אני לא מי שאני, או שאם אני חוסמת את מי שאני או מנסה לכוון את זה, אז אני עצובה, אני אומללה, אני נהיית אומללה. אז כאילו מה זה משנה? אני נהיית אומללה ואז אני חוזרת בכל אופן להיות מה שאני. אני פשוט אהיה מי שאני. אם בא לי פחות להצחיק, לא פחות להצחיק, אני מצחיקה, זה חלק מהאופי שלי. אז אני גם וגם. למי אכפת? אני בסדר בקיצור...

דור: לא, זה ממש יפה מה שאת אומרת כי באמת זו האמת כרגע.

שיר: כן.

דור: אני באמת קצת יותר רציני לאחרונה. אז למה? למה לזיין את עצמי על זה?

שיר: בדיוק.

דור: זה ממש ממש בסדר.

שיר: אתה גם לא יכול להפסיק להיות מצחיק. זה לא אפשרי לך.

דור: חזק ממני.

שיר: אתה לא מסוגל. זה לא,

דור: אני גם הודעתי על פרישה מסטנד-אפ.

שיר: אבל זה לא פרישה מסטנד-אפ. אני הולכת להמשיך לעשות בדיוק את מה שאני עושה, פשוט לא לקרוא לזה סטנד-אפ יותר ועל הזין שלי אם לא יצחקו ואם זה לא יתאים.

דור: אבל אל תעשי נאנט.

שיר: איכס. לא צריך להגזים.

דור: מורה לאזרחות שמגיעה.

שיר: שמגיעה וגם עושה לך אובר שייר מטורף.

דור: כן וואו, וואו,

שיר: הרביצו לך בתחנות אוטובוס? זה לא מתאים כרגע.

דור: ראית את הסטנד-אפ של ניל ברנן בנטפליקס?

שיר: לא.

דור: זה נקרא "3 Mics".

שיר: לא.

דור: סליחה שאני עמית קלינג פה על החיים שלך, אז זה מישהו שהיה כותב של שאפל ויש לו סטנד-אפ עם שלושה מיקרופונים על הבמה. קונספט קצת גימיקי אבל בסדר. אחד זה סטנד-אפ, אחד הוא קורא לזה emotional stuff ואחד וואן ליינרים.

שיר: אהבתי.

דור: אז כל פעם במהלך ההופעה הוא מחליף בין המיקרופונים.

שיר: והוא טוב?

דור: הוא ממש טוב.

שיר: יואו איזה כיף! אני אראה את זה.

דור: ה-emotional stuff ממש ממש מעניין. וזה קצת מוזר המעבר בין הדברים האלה, אבל זה נורא נחמד כי בסופו של דבר יש לך מישהו על הבמה, מספר לך סיפורים מעניינים שקרו לו, וואלה אני נהנה כאילו.

שיר: בדיוק, אני ממש גם שם, אני שם. נמאס לי לפלט את עצמי לפילטים.

דור: זה מעניין באמת כאילו, לא יודע, אני גם מרגיש עכשיו שלהגביל את הדברים שאני מוציא לרק להיות מצחיק, פעם הייתי עושה הרבה דמויות ברדיו וכאילו טיפה, אני אוהב לעשות דמויות ברדיו אבל מה שבא לי זה פשוט קצת לדבר ברצינות כזה, לא יודע.

שיר: למה לא יודע? תחשוב, הרי מלכתחילה כל הקטע של בדיחות, של לצחוק, זה ביטוי. הרי זה לא שאנחנו, אנחנו לא ליצנים.

דור: לא, ממש לא.

שיר: אנחנו באנו לבטא את עצמנו, אנחנו רוצים להתבטא ואם הביטוי שלי עד עכשיו היה כזה בסדר, הייתי בגילאים האלה והאלה. גם תשמע, סורי על מה שאני הולכת להגיד, אבל אנחנו בתקופה שנפלה עלינו שלא יכולנו לשער. כאילו אנחנו בערך ויקיפדיה עכשיו, אתה קולט את זה? כמו שיש מלחמת העולם השנייה, מגפת הקורונה. אנחנו ניצבים.

דור: אנחנו בתוך מיקודית.

שיר: ממש! ו-א', לא תכננתי, ב', לא חשבתי, ג', באופן טבעי זה נוגע בך. המחשבה שזה לא ייגע בנו, שזה לא ישנה אותנו היא נאיבית. וכאילו אז מן הסתם לדעתי באופן טבעי הרבה יותר קשה לכתוב בדיחות על, כאילו המח שלי לא הולך בכלל לכיוון הזה של לכתוב בדיחות על "אז מה עם חתולים בווצאפ אה, מה קורה עם זה?" מה אכפת לי?

דור: כן, יש משהו בתקופה שמכריח אותך קצת להסתכל לתוך עצמך ופחות להיות שטותניק כזה. אני נהייתי פוליטי.

שיר: יפה.

דור: החלפתי לתמונת פרופיל "לך".

שיר: אני גם.

דור: זה היה בשבילך. זה היה רגע, לא?

שיר: זו הייתה פעם ראשונה שהחלפתי תמונת פרופיל למשהו כזה ואני מרגישה בכללי שאני פוליטית ושפשוט ה"לך", אני מרגישה פוליטית.

דור: אני הרגשתי שאת יותר פוליטית מפעם, אבל אם את אומרת.

שיר: כי תראה, המצב הוא באמת מחמיר.

דור: הם לא טובים.

שיר: לא. אז אני מרגישה שאני יותר פוליטית לא בגללי. אני יותר פוליטית כי המצב, אי אפשר שלא להגיב אליו.

דור: נכון.

שיר: נאלצתי.

דור: כן, אני רוצה שנסיים בטון אופטימי.

שיר: אוקיי, מה סיימנו?

דור: אנחנו קרובים לסיום.

שיר: יואו, היה לי מה זה כיף!

דור: היה לך כיף?

שיר: כן!

דור: אבל עוד לא סיימנו.

שיר: חשבתי שעברו כזה 20 דקות.

דור: החוויה עוברת מהר, עבר כבר, עבר כבר זמן.

שיר: וואו.

דור: אבל אני רוצה שנסיים בטון אופטימי.

שיר: בטח.

דור: אני לא רוצה שנגיד התקופה וככה וזה, איך נסיים בטון אופטימי חוץ מהגלידה שהבאת? איזה טעמים מדובר?

שיר: טעם אחד.

דור: איזה טעם?

שיר: אתה תגלה.

דור: וניל צרפתי?

שיר: מה פתאום.

דור: מעניין. איך בחרת את הטעם האחד?

שיר: אני יודעת בוודאות שזה הטעם הכי טעים.

דור: וואו.

שיר: כן.

דור: ולא תגידי מה הוא?

שיר: לא.

דור: וואו.

שיר: אתה יודע מה? אולי תביא אותה ותטעם ותנסה לנחש מה הוא.

דור: אני אעשה את זה עכשיו.

שיר: האם זה אופטימי? אופטימי מספיק?

דור: אני אעשה את זה עכשיו ואת תאלצי לשעשע את המאזינים עד שזה קורה.

שיר: אני אקריא להם הודעות.

דור: תקריאי להם הודעה, אני הולך להביא את הגלידה.

שיר: כל ההודעות שקיבלתי.

דור: הולך לנחש.

שיר: אמא בקבוצת הווצאפ המשפחתית שלנו: "שיר, בא לכן לבוא לקידוש?" –"שרון חייבת ללמוד ואני נראה לי גמורה מהשבוע מדי בשביל לצאת מהבית" אמא: תרצו שאבא יביא לכן?" אני: "נשמחחחח עם ארבעה חתים" אמא: "בכייף עם שני י', אעדכן כשאבא ייצא, סטיקר של לבבות". או הגעת בדיוק בזמן. אני מקווה שנהניתם מזה.

דור: זהו? זה היה משעשע?

שיר: לא.

דור: אוקיי הגעתי עם הגלידה, אנחנו הולכים לבצע פה טעימה.

שיר: בסדר, יש לי פלטות שקופות כי אני עושה יישור שיניים, תראה. לא, אתה לא יכול לראות.

דור: לא רואה, נראה טוב. אני הולך לפתוח אותה, מחברת אניטה. וואו. אם הייתם יכולים להרגיש את ההתרגשות פה באולפן. אתם שומעים? זה מהקריעה של הגלידה. אוו ווא.

שיר: כן, כן, הם אורזים את זה יפה. הם אורזים את זה כמו רוקחים.

דור: זה נראה כמו שוקולד בלגי.

שיר: חס וחלילה.

דור: מזל שלא. וואו, וואו! אוקיי, זה באמת איזשהו משהו חום בהיר עם קצת צהוב. בואי נראה במה מדובר.

שיר: נשמע כמו קקי מה שתיארת.

דור: בואי לא נתייחס לזה. יאללה. אוי פאק,

שיר: נכון?

דור: מה זה מדהים!

שיר: אני יודעת.

דור: לנחש מה זה?

שיר: אם אתה רוצה.

דור: לדעתי זה לואקר.

שיר: לא.

דור: לא? שוקובו?

שיר: לא.

דור: וואו, זה מבוסס על חטיף?

שיר: לא, אה כן...אבל חטיף...טריקי לקרוא לזה חטיף.

דור: וואו אני לא יודע מה לעשות.

שיר: לגלות לך?

דור: אה, יש פה וופל.

שיר: לא.

דור: בטח שכן.

שיר: לא.

דור: תגלי לי.

שיר: בייגלה.

דור: בייגלה??!?

שיר: בייגלה. בייגלה החטיף הכי מעאפן, הכי דתי, הכי יש אזכרה של עניים.

דור: לא מסכים איתך בכלל.

שיר: בייגלה? אתה אוהב בייגלה?

דור: רוצה?

שיר: בטח. מי אוהב בייגלה?

דור: אוהב מאוד בייגלה. אני קונה אותו שיכור.

שיר: אתה עובד עליי.

דור: נשבע לך.

שיר: למה? למה? אין לזה טעם.

דור: זה מלוח. את לא אוהבת את הטעם מלוח?

שיר: אני מאוד אוהבת, אבל אני אוהבת אותו כשהוא יותר מורכב. בייגלה זה פשוט עוני מבחינתי.

דור: וואלה, אז מה מבחינתך?

שיר: במבה.

דור: במבה, טעם ישראלי, טעם של ילדות.

שיר: זה פשוט החטיף הכי טוב, זה הדבר הכי טעים, אין טעים מבמבה, אין יותר טעים מזה.

דור: מה עם פופקורן?

שיר: סביר.

דור: כן?

שיר: שמע, זה קצת עני לי פופקורן. לקחו תירס, שמו, סבבה. במבה מישהו במעבדה,

דור: גם בבמבה יש משהו עני.

שיר: לא נכון.

דור: זה לא חטיף מפואר,

שיר: אני לא אוהבת חטיפים שהם מפוארים.

דור: לא?

שיר: לא. אני אוהבת, תכלס אני אוהבת רק במבה. אני אוהבת חטיפים אבל במבה זה החטיף מבחינתי.

דור: רגע.

שיר: אוי, לא רציתי שנדבר על חטיפים, זו לא הנימה האופטימית. אנחנו צריכים נימה אופטימית אחרת.

דור: אוקיי, הנימה האופטימית האחרת היא?

שיר: אתה מוביל, אתה מנווט.

דור: אני חושב שיהיה בסדר נראה לי. אתן את הטור שלי למה שקורה. נראה לי שהממשלה נהיית כל כך מטורפת שכבר קשה שלא לשים לב לזה. זה אחד הדברים שמעודדים אותי. כל פעם שאני רואה שקורה משהו דפוק. כמו אז עם ההצבעה, אז אני חושב על בן אדם בבית רואה את זה ואומר "טוב, אני לא יכול להתעלם מזה שזה דפוק כבר, אני לא אצביע להם יותר".

שיר: יפה.

דור: זו הדעה שלי.

שיר: באמת אופטימי.

דור: היא מבוססת על אפס הבנה בפוליטיקה. נורא קשה לי בכלל להתדיין על פוליטיקה. בעיקר בשלב שמישהו אומר "אבל מה קרה ב-83'?"

שיר: יואו, אני כל כך שונאת שאומרים את זה.

דור: בזה אני לא יודע, ניצחת בוויכוח. אני לא יכול עם זה. ומה עם אוסלו? לא יודע.

שיר: זה שטויות אבל, אני אגיד לך למה. נגיד ככה אבא שלי מתווכח. אתה אומר לו משהו טיעון הגיוני, נגיד ביטלו את ההצבעה. אז הוא אומר לך "סליחה, ושמאלנים לא ביטלו את ההצבעה בבלה בלה בלה?" מוצא לך איזה טיעון חצי קלוש מהעבר. זה לא רלוונטי. לקח לי מלא זמן לקלוט שהרטוריקה הזאת זה סתם טריק.

דור: זה לא טוב?

שיר: מה זה רלוונטי?

דור: לא יודע, אני מרגיש שהם מנצחים בדיון.

שיר: הם לא, זה לא רלוונטי. זה רטוריקה ימנית טיפשית. גם שמאלנים אני מניחה יכולים לדבר ככה, אבל זה בעיקר ימנים ואם כבר, בא לי שיעשו פסיכו-אנליזה לרטוריקה הזאת, לצורת התבטאות הזאת אם כבר. זה רק מראה את זה שהשיח הפוליטי בארץ...זה לא יהיה סיום אופטימי.

דור: לא.

שיר: אבל זה רק מראה שהשיח הפוליטי בארץ נשען קודם כל, הסיבה שהימין מנצח זה בגלל שיש את העוול שמפא"י עשו למזרחים והכל יושב על זה. ישר אומרים לך "מה היה פעם? פעם היה יותר טוב?" מה אתם אומרים לי כשאתם אומרים מה היה פעם? אתם אומרים לי "אשכנזים היו רעים אלינו, אמא ואבא". זה מה שאתם אומרים, נכון, הם היו רעים אליכם, נכון צודקים. אני אתכם, אני אתכם.

דור: בואו תפתרו את זה בדרך אחרת.

שיר: בואו תהיו בוגרים ובואו נעשה שבמקום להגן על האנשים שאתם חושבים, אני פוחדת שאתה שופט אותי על איך שאני אוכלת גלידה כי אני אוכלת גלידה ככה לבד גם. אני אוכלת כפות ענקיות של גלידה.

דור: הכל בסדר. באמת, את חוגגת.

שיר: (בפה מלא גלידה) אני באמת חוגגת. בקיצור, זה רק, הפעם לא רלוונטי בשום צורה. כאילו ברגע שאומרים לי את זה, מה זה קשור למה שקורה עכשיו? מה זה רלוונטי למה שקורה עכשיו? מה שהיה ב-83'. מה זה משנה?

דור: לא יודע, מנצחים ככה בוויכוחים.

שיר: לא מנצחים אותי ככה בוויכוחים.

דור: טוב, נראה לי תשמעי, אני מקווה שלא ניכנס לוויכוחים פוליטיים בקרוב ואני חושב שזה הטון האופטימי שלנו כרגע.

שיר: יפה.

דור: הגלידה, הדבר הזה, היה לי מאוד כיף איתך.

שיר: גם לי.

דור: את כל כך חכמה וכיף לשמוע מה שיש לך להגיד.

שיר: תודה, גם אתה.

דור: תודה.

שיר: שמחה שהשלמנו דור אחרי שנתיים, התגעגעתי.

דור: (צוחק) אני גם אבל השלמנו.

שיר: השלמנו מלא ריב.

דור: מלא ריב, נכון. זו הרמה הכי גבוהה של ריבים שאני מגיע אליהם. היעלבות.

שיר: וואו.

דור: (צוחק) אני לא רב, אני נעלב. מי שלא רב, נעלב.

שיר: זה יפה.

דור: משפט יפה לא? טוב, אנחנו נמשיך פה עם הגלידה.

שיר: חד משמעית.

דור: תודה רבה לשיר ראובן, הכנסתי את האגודל שלי בגלידה.

שיר: לא מפריע לי.

דור: תודה רבה לשיר ראובן, תודה רבה למיכאל כהן על הביט, לאופיר קנר על המיקס, לאמיר גליקמן על הקריינות, לעומרי בר על העיצוב, יש פה חבורה מאוד מאוד רצינית שעובדת יחד איתי כדי להצעיד את הפודקאסט הזה קדימה. ונתראה שבוע הבא עם אורח חדש ומסתורי. מי זה יהיה? ניחושים אליי ב-DM. בכלל אפשר לפנות אליי ב-DM, אני די פנוי. אפשר לדבר איתי, אני אענה, זהו, בואו לפגוש את היוצר מאחורי חווית הדור כאהן. לשאול שאלות, לבקש אורחים, הכל בסדר גם שיר ראובן באינסטגרם. שיר ראובן מחובר, r פעם אחת. יאללה ביי.

שיר: ביי.

(מוזיקת סיום)


17 views0 comments

Comments


bottom of page