top of page

יחידים במינם - פרק 35 - פרסי פוסט - האיש שהאמזונס כישף




[מוזיקה]

[ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם"

שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן.

אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי יחידים במינם.]


פרסי פוסט – האיש, שהאמזונס כישף

"במקום שבו מתחילים, מרחבי הפרא, אי אפשר, להשיג סבלים, מפחד הפראים. אי אפשר, לקחת בהמות, בשל המחסור, בשטחי מרעה, ובשל מתקפת, החרקים, והעטלפים. אין שם מדריכים, מפני שאיש, אינו מכיר את הארץ.

חשוב מאוד, לצמצם את הציוד, למינימום ההכרחי, לשאת הכול, על הגב, ולהאמין, שאפשר יהיה, להתקיים, בעזרת קשרי ידידות, עם השבטים השונים, שיימצאו בדרך.

נסבול בהכרח, מתלאות, מכל סוג ומין... נצטרך לגייס, חוסן עצבי, ונפשי, ולא רק פיזי, כי בתנאים הללו, רבים נכשלים, מכיוון שרוחם, נשברת, עוד לפני גופם" (מתוך הצהרתו, של קולונל, פרסי פוסט, במסיבת עיתונאים, ינואר, 1925).


פרסי האריסון פוסט, נולד בשמונה עשר באוגוסט, 1867, במחוז דבון, שבאנגליה. אביו, היה אריסטוקרט בריטי, וחבר, בחברה הגיאוגרפית, המלכותית. אלא שהאב, היה גם שתיין, ומהמר כבד, שהצליח להפסיד, שתי ירושות ענק, ולהכתים, את שמה של משפחתו.

עם זאת, למשפחה, נותר הון מספיק, כדי לשלוח, את פוסט הצעיר, לבתי ספר יוקרתיים, וכן לאקדמיה, הצבאית המלכותית. הוא הפך, לנער מתבודד, שהצטיין, בשלל ענפי ספורט, והתאפיין, בנחישות ובפראות, יוצאות דופן.


בנעוריו, הושפע פוסט רבות, ממגלי ארצות, והרפתקנים אמיצים, כמו דיויד ליוינגסטון, וריצ'ארד פרנסיס ברטון, שאליו התוודענו, בפרק קודם. פוסט, קיווה להיהפך בעצמו, לחוקר ארצות, דגול, שימפה, את האזורים הבלתי ידועים, האחרונים, אשר נותרו, על פני כדור הארץ.


כקצין בארטילריה המלכותית, פוסט, הוצב, בשנת ,1886 במושבה הבריטית, ציילון, הידועה כיום, כ,"סרי-לנקה". כבר אז, נהג פוסט, לחקור, בזמנו הפנוי, הריסות ארכיאולוגיות, בחפשו, אחר אוצרות קבורים. בציילון, הוא גם פגש, את נינה, מי שתהיה, אשתו לעתיד, והתומכת, הגדולה ביותר, במפעל חייו. השניים התחתנו, בשנת 1901. ג'ק, בנם הראשון, נולד בשנת 1903, ובריאן, אחיו, שלוש שנים, מאוחר יותר.

בשנת 1900, הצטרף פוסט, לחברה הגיאוגרפית המלכותית, שהוקמה, במטרה למפות, את העולם כולו. הוא התאמן, במשך שנה תמימה, במסגרת תוכנית, שנועדה להכשיר, מגלי וממפי ארצות. פוסט, למד כיצד לקבוע, את מיקומו המדויק, בכל פינה בעולם, וכיצד לתעד, ולמיין, את כל, מה שייקרה בדרכו. הוא גם השתלם, בקורסים של עזרה ראשונה, בוטניקה, אנתרופולוגיה, גיאולוגיה, ומטאורולוגיה. פוסט, סיים את ההכשרה, בהצטיינות, והמתין, לקבלת המשימה, הראשונה שלו.


מאחר שהחברה הגיאוגרפית, המלכותית, פעלה בשירות האימפריה הבריטית, הקולוניאליסטית, זו לא הייתה, משימת מיפוי, רגילה. בשנת 1901, נשלח פוסט, למרוקו – כמרגל, בשירות הוד מלכותה, עם רישיון ... למפות את השטח. פוסט, אמור היה, להיכנס למרוקו, במסווה של קרטוגרף, ולדווח, על הפוליטיקה המקומית, הצבא והחימוש, הדרכים, והאנשים. כדי למפות, את אזורי המדבר, המסוכנים, הוא התחפש, למקומי. אם היה מתגלה, לא קשה להניח מה היה עולה בגורלו. אולם לא חלף זמן רב, בטרם התגלה דווקא, כישרון נוסף, של פוסט: הוא הצליח לרגל, אפילו אחרי הסולטן, בכבודו ובעצמו.


בשנת 1906, זכה פוסט, לקבל הצעה מפתה במיוחד, מהחברה המלכותית. משימתו, הייתה למפות, כמה מן השטחים, הבלתי ידועים, והמסוכנים ביותר, שנותרו באמזונס. המשימה, הייתה חיונית, משום שבמשך שנים, התנהלו עימותים בין ברזיל, פרו ובוליביה, שלא הסכימו, על קווי הגבול ביניהן.


ומכיוון שעל הכף, הוטלו גם, לא מעט מינרלים, זהב, וגומי, המשימה הזו, יכולה הייתה להסתיים, בקלות, במוות מוקדם. חיילים ואנשי גרילה באזור, נהגו קודם כל, לירות, ואז, לשאול שאלות. אלא שפוסט, לא היסס, אף לרגע, למרות שכבר היה אב, לג'ק בן השלוש, ונינה, הייתה בהריון. הוא יצא לאמזונס, והשלים את המשימה, בדייקנות, תוך שנה בלבד, מחצית, מן הזמן שהוקצב לו. עשור לאחר מכן, הוא אף זכה, במדליה יוקרתית, על תרומתו המשמעותית, למיפוי דרום אמריקה.


כשחזר קולונל פוסט, לאירופה, בשנת 1907, היה כבר, אדם מפורסם מאוד. מסעותיו, הציתו את דמיונם, של רבים, ברחבי העולם. ייתכן אף, שדמותו של פוסט, העניקה השראה לידידו, ארת'ור קונן דויל, שכתב, ארבע שנים, קודם לכן, את הספר המצוין, "העולם שאבד".


אך גם לאחר שהפך, לאישיות, מעוררת סקרנות, שהכל, ביקשו את חברתה, פוסט, לא היה שבע רצון. משהו בתוכו, השתנה לעד, ואי הנחת, מן השהות בביתו, הלכה וגברה. הוא חש, שזה, לא היה, מקומו הטבעי. כך הוא תיאר זאת:

"עמוק בתוכי, קרא אליי, קול זעיר. תחילה, הוא כמעט, לא נשמע, אך הוא התמיד, וקרא, עד שלא יכולתי, להתעלם ממנו. היה זה קולם, של מרחבי הפרא, וידעתי, שמעתה ועד עולם, הוא יהיה, חלק ממני. באופן בלתי מוסבר – מפליא – ידעתי, שאני אוהב, את הגיהינום ההוא. הוא לכד אותי, באחיזתו השטנית, ורציתי, לשוב, לראותו".


פוסט, עתיד לחזור לשורה של מסעות בג'ונגל, במהלך חמש עשרה, השנים הבאות, ולהתגבר, על אינסוף, סכנות: הוא ישרוד מתקפה, של נחש אנקונדה, ענק, יצלח מים, שורצי דגי פיראניה, וצלופחי חשמל, והוא יסתכל, מקרוב, בעיניהם, של חזירי בר, אימתניים.

וממש כמו, שכולנו עושים, מדי יום בעבודה, פוסט, יכיר מקרוב, נמלים טורפות, עלוקות מוצצות דם, תולעים טפילות, יתושים מעבירי מחלות, וצפרדעים רעילות.


פוסט, נאלץ גם להיזהר, ממפגשים לא מתוכננים, עם שבטי אינדיאנים עוינים, שכמה מהם, נהגו לכווץ, את גולגולותיהם, של יריביהם. שבטים אחרים, ומתורבתים קצת יותר, נהגו פשוט להניח את קורבנותיהם, על קדירה עם קצת כורכום, כי אמא שלהם, לימדה אותם, שלא-משחקים-עם-אוכל.

יום אחד, בשנת 1910, שטה בסירה, משלחתו של פוסט, כשהומטר עליה, לפתע, גשם, של חניתות רעילות. בעוד שחברי המשלחת, מיהרו לתפוס מחסה, פוסט, החל לנפנף במטפחתו, והלך לאטו, דווקא לכיוון האינדיאנים, במטרה להבהיר להם, שפניו, לשלום. השיטה המסוכנת הזו, של פוסט, שהטיף לאי-אלימות, כלפי האינדיאנים, עזרה לו, כמעט בכל פעם, לשהות במחיצתם, כידידם, וכאורחם.


למרות שפוסט, הושפע מהכשרתו הקולוניאליסטית, והתייחס, אל חלק מן השבטים, כאל "דמויי קוף" או כילדותיים, הוא למד להעריך, ולכבד, את האינדיאנים, ואף חיקה, חלק ממנהגיהם. במרוצת השנים, פוסט, למד לדבר, בשפות ילידיות רבות, ומכל שבט, למד עוד ועוד, שיטות הישרדות, בג'ונגל. באופן הזה, זכה פוסט, להיות עד ראיה, לשיטות הדיג והציד, המתקדמות, של בני השבטים השונים.


בין היתר, למד פוסט, כיצד לרקוח, תרופות צמחיות, ובאילו שיטות חקלאיות, ניתן לגדל יבולים, גם באמצע הג'ונגל. חשובים לא פחות, היו סיפורי האינדיאנים, על העיר העתיקה, באמזונס, שאוצרות הזהב, הרבים שלה, זהרו למרחוק. וכשנוכח פוסט לדעת, שהאינדיאנים, אכן יודעים, כיצד לשגשג, גם בסביבת חיים רעילה ומסוכנת זו, הוא הלך והשתכנע, שהעיר העתיקה והמתקדמת, אכן התקיימה באמזונס.


פוסט, החליט לבדוק, אם ישנן עדויות נוספות, לקיומה של הציביליזציה, האבודה, שעליה, סיפרו האינדיאנים. הוא נבר בספרים עתיקים, וגילה, כמה דברים מעניינים: התברר לו, שהקונקיסטדורים הספרדיים, תרו באמזונס, אחר ממלכה, שאותה כינו, "אלדורדו", כלומר, "האיש, המוזהב".

מאז הגיעו לאמזונס, במאה השש עשרה, הכובשים, האירופאים הללו, הם החלו לדווח, על דברים, משונים: מצבורי זהב, רבים כל כך, עד שהילידים, טוחנים אותו לאבקה, ומכסים בה, את גופם. נפוצו שמועות, על אבנים יקרות, ומבנים עצומים, בלב יער העד. אלא שכל מי שניסה, למצוא את "אלדורדו", לאורך ההיסטוריה, לא מצא דבר, פרט למותו.


משלחות עצומות, חלקן, בנות מאות, ואלפי אנשים – הוכחדו לחלוטין. אנשיהן, השתגעו, נטרפו, מתו ברעב, במחלות, או נרצחו בידי אינדיאנים עוינים. למרות כל זאת, פוסט, הלך והאמין שבאמזונס הברזילאי, עדיין, חי עם קדום ומתקדם, בעל תרבות מפוארת. הוא העניק, לאותה ציביליזציה אבודה, את הכינוי, "העיר Z". פוסט, החליט אז למצוא, את מה שכינה, "התגלית הגדולה, של המאה". הוא המשיך למפות, את האזור הבלתי נודע, שגודלו, כגודלה של ארצות הברית כמעט. והוא לא שכח, ולו לרגע, את "Z".


בשנת 1921, החל פוסט, לתכנן, את מסעו הבא. קולונל ת.א. לורנס – המוכר יותר, בכינוי, "לורנס איש ערב" - ביקש להצטרף אליו, כחבר, במשלחת הבאה. פוסט, דחה את ההצעה, מפני שסבר, שלורנס שחצן, ולא יהיה מסוגל, לשרוד במשך שנה, בתנאי הג'ונג'ל, הקשים. במקום זאת, פוסט, הציע לג'ק, בנו בן העשרים ואחת, ולחברו הטוב ביותר, של בנו, ראלי רימל, להצטרף אליו. שני הבחורים, היו חזקים מאוד, מבחינה פיזית. לשניהם גם יחד, לא היה כל ניסיון קודם בג'ונגל.


בשנת 1924, התפרסם ברבים, כי יריבו הגדול של פוסט, ד"ר אלכסנדר, המילטון, רייס, האמריקאי, גייס משלחת גדולה, ומצוידת היטב, שיעדה, היה האמזונס. לימים, יהיה רייס, הראשון שיצליח, ליצור קשר רדיו, תדיר, בין המשלחת, בלב הג'ונגל, לקהל המאזינים, שעקב בשקיקה, אחר עלילותיה. פוסט, עם זאת, חשש בעיקר, שרייס, יהיה הראשון לגלות, את העיר האבודה. הוא יצא מעורו ממש, כדי לגייס כסף, למה שתהיה, המשלחת האחרונה שלו.


בהדרגה, העיר האבודה, השתלטה על מחשבותיו, של פוסט, והפכה, לאובססיה, של ממש. פוסט, החל לבקר, אצל מגלי עתידות, שאישרו באוזניו, שהעיר האבודה, אכן קיימת. הוא אף פרסם מאמרים, בכתבי עת לענייני הנסתר, וטען שהעיר Z, היא "ערש כל התרבויות". לטענתו, העיר, הייתה לא פחות, ממרכז רוחני, שבו שוכנות, ישויות רוחניות, עליונות. רבים מעמיתיו, החלו לחשוש, שפוסט, איבד את האיזון הנפשי שלו, רגע לפני, שיצא למסע, באחד המקומות, המסוכנים ביותר, עלי אדמות.


פוסט, בן החמישים ושמונה, ושני הנערים, שהתלוו אליו, השיגו לבסוף מימון, למסעם האחרון. הזכויות על המסע, נמכרו לתאגיד עיתונים. אחרי עלילותיהם עקבו כ-40 מיליון קוראים.

בינואר 1925, יצאו השלושה לדרכם מאנגליה. "אנחנו נחזור", הבטיח פוסט לעיתונאים, "ואנחנו נביא בחזרה, את מה שאנחנו מחפשים אחריו". ב-20 באפריל 1925, לאחר שהצטיידו, בבהמות משא, ושכרו את שירותיהם, של מורי דרך מקומיים, נכנסו לבסוף, למעבה הג'ונגל.

פוסט, קבע קצב הליכה, מהיר במיוחד, בין שישה עשר לעשרים וחמישה קילומטרים, בג'ונגל הצפוף ורווי הסכנות. שני מלוויו, שהיו צעירים ממנו, בכשלושים וחמש שנים, פיגרו אחריו.


היתושים, אכלו אותם, בכל פה, הקשו עליהם, ללכת ביום, ולישון, בלילה. כעבור כחודש, שילח פוסט, את המדריכים המקומיים, בחזרה לבתיהם. הוא הציע גם לרימל, שלקה בצהבת, בשרו הזדהם, וגילה סימני שבירה, לחזור עמם. רימל, סירב.


המדריכים המקומיים, לקחו איתם לדרך, את האגרות האחרונות, שהגיעו אי פעם, מחברי המשלחת. פוסט, כתב לאשתו: "ג'ק, במצב טוב, ובכושר, ומתחזק, מדי יום. אינך צריכה, לחשוש מכישלון, כלל". פוסט, ציין באיגרת, שהמשלחת, לא תוכל לשלוח הודעות, ברגע שתיכנס, לטריטוריה, שטרם נחקרה. זו הייתה, הפעם האחרונה, שמסר כלשהו, הגיע ממשלחתו, של פוסט.


בחלוף כשנתיים ימים, מאז התקבל, אות החיים האחרון, ממשלחת פוסט, נאלצו כולם, להכיר, בעובדות המרות. החברה הגיאוגרפית המלכותית, הודתה, קבל עם ועדה, שעקבות חברי המשלחת, אבדו, לבלי שוב. זמן קצר לאחר הצהרתה, ניתך עליה, מטר של מכתבים, ממתנדבים אמיצים.


בשנים הבאות, הקימו רבים משלחות חיפוש, עצמאיות. ביניהם, היה גם בנו של פוסט, בריאן, שהצניח ממטוס, מעל הג'ונגל, עלונים, ובהם בקשה, ליצירת קשר. אך אף אחד, לא הצליח לגלות, מעולם, מה באמת, עלה בגורלה, של המשלחת. בשנת 1934, נאלצה ממשלת ברזיל, לאסור בחוק, יציאה, של משלחות חיפוש נוספות. אך אנשים, המשיכו לצאת לג'ונגל. לפי ההערכה, למעלה מ-100 מתנדבים שכאלו, מצאו את מותם במהלך החיפושים. עקבותיהם, של רבים אחרים, הלכו לאיבוד לעד, בג'ונגל הסבוך.


לאחר שנכסי משפחת פוסט, נמכרו, כדי לסייע, במימון המשלחת האחרונה, חייתה נינה, את מרבית שנותיה הנותרות, בבדידות, ובמחסור ניכרים. עד ליום מותה, המשיכה נינה, להיאחז באמונה, שבעלה, בנה, וחברו, עדיין בחיים.

בשנת 1996, יצאה משלחת חיפוש, בראשותו, של איש עסקים ברזילאי, למעמקי הג'ונגל, כדי להתחקות, אחר עקבות, משלחת פוסט. חברי המשלחת נחטפו עד מהרה בידי אינדיאנים. רק לאחר שהפקידו בידי שוביהם, את כל ציוד המשלחת, בסך 30 אלף דולרים, הם שוחררו לחופשי.


בשנת 2009, פרסם דיויד גראן, כתב ה"ניו יורקר", ספר מרתק, "העיר האבודה Z", שמו, ובו הציע, כמה רמזים, למה שאולי, עלה בגורל משלחת פוסט. בשנת 2016, יצא לאקרנים סרט, המבוסס בצורה חלקית, על הספר.


אז מה עלה בגורלם, של פוסט, ושני מלוויו? האם נטרפו? חלו? רעבו למוות? נשבו? מכיוון שפוסט, גילה נטייה, לאמונה בעל-טבעי, היעלמותו המסתורית, פתחה פתח, למספר תיאוריות קשר רוחניות. היו מי שטענו, שפוסט הלך לאיבוד בג'ונגל, מרצונו, במטרה להקים בלבו, קומונה. מספר כיתות דתיות, אף העלו את פוסט, לדרגת אל, וטענו, שמצא את Z, שאינה אלא שער, למציאות אחרת.


בעשורים האחרונים, תודות, לטכנולוגיה המתקדמת, נתגלו באמזונס, תלי עפר עצומים, מעשי ידי אדם, לצד חורבות, של מבנים גדולים, בעלי חומות אימתניות, כמו גם מערכות שבילים מסועפות.

תודות להישגים הנדסיים, כבירים אלו, חוקרים רבים, מסכימים כיום, שלמרות תנאי החיים, הקשים בו, יכול הג'ונגל לכלכל, קבוצות גדולות, של מתיישבים. אפילו עיר גדולה ומתקדמת, כפי ששב וטען, פוסט, היא בהחלט, אפשרות סבירה. האם היא שם, בלב הג'ונגל, מחכה שנגלה אותה? אין לדעת. אך דבר אחד ברור מעל לכל צל של ספק: חייו, הישגיו, ואומץ לבו, של פרסי פוסט, היו ועודם, יחידים במינם.


"יחידים במינם" זמין להאזנה בחינם בכל יישומי ההסכתים. לחצו על כפתור מעקב ותקבלו את הפרקים החדשים עד לטלפון הנייד. אתם יותר ממוזמנים להפיץ את הבשורה ולספר לחברים, למכרים ולחתולים שלכם על הפודקאסט.

נשתמע בפרק הבא של "יחידים במינם"


14 views0 comments

Comments


bottom of page