top of page
מיכל כץ

פותחות הכל - פרק 72 - פרק סולו על אמת

בפרק סולו אמיתי ראשון קורין מביאה סוג של מונולוג על יצירה וגם על כעס. איך יצירה היא מצד אחד גורם של מבוכה מול אנשים מסויימים בחייה ומצד שני הדרך הכי מדהימה לשחק באופן ילדי אמיתי? למה כל כך קשה לנו להכיל כעס ואיך זה קשור לנשיות? ומה הקשר בין אילון מאסק תינוק במנשא ותמנונית?

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/06/2023.

בוקר, צהרים וערב טובים לכל המאזינות. שלום לאורחת שלי החמודה, מה שלומך? היי איזה כיף להיות פה ממש. מאוד אוהבת את התוכנית שלך, מאוד, מאוד מאוד. שתדעי לך, ממש אוהבת אותה. רוצה לספר לי אולי מה חלמת בלילה?

איזה כיף שאת שואלת, היה לי חלום בלילה ממש, ממש מוזר. גם כל הזמן בנימין הביא לי אתרוגים ואני אומרת לו 'זה לא לימון, אני צריכה לימון, תביא לי לימון' והוא ממשיך כל הזמן להגיש לי אתרוגים, אתרוגים. ואני אומרת לו 'אני צריכה לימון לסלט, זה אתרוג' ואז הוא אומר לי 'זה לימון' ואני אומרת לו 'לא, זה אתרוג'. ואז הוא טובל את האתרוג בתוך טחינה ואני אומרת לו 'מה קשור? אני צריכה לימון', זה היה חלק אחד של החלום.

וחלק אחר היה שעינת נתן, אני באה אליה ואני אומרת לה 'שתדעי לך שזה לא מוסרי שאת מעשנת וזה לא יושב עם הערכים שאת מעבירה' וכזה א', אני לא יודעת בכלל במציאות כלום על עינת נתן ואם היא מעשנת או לא, אבל זה ממש מוזר. נראה לי שזה קשור לזה שאני הפסקתי לעשן. ואז היא אומרת לי 'אני אדם פרטי וכאדם פרטי אני יכולה לעשות מה שאני רוצה'. ואני כזה בחלום אומרת, יש לי איזה בעיה, כאילו זה לא מתיישב לי. ואז היא יוצאת כזה עם מלא ילדים ומעשנת. ואני כזה טוב, מוזר.

זה היה החלום שלי. וואו זה חלום מוזר, אוקיי. אני מזה שמחה שאת פה איתי. אנחנו הולכות להקליט פרק, נראה לי יהיה לנו מזה כיף ביחד ואני ממש שמחה שאת פה. אז בואי נתחיל. יאללה בואי נתחיל. פתיח?

פתיח מוזיקלי: "פותחות הכל"

אוקיי, אז שלום לכל המאזינות. היום זה פרק סולו אבל מה סולו כאילו, זה רק אני פה וגיל, טכנאי האולפן בחדר אחר. וממש כאילו אין לי שום הדהוד, אז זה קצת, טל לא איתי כי היא בהופעה של רוסליה ביוון. אז איזה כיף לה. למרות שאני לא אוהבת הופעות חיות. כאילו למה לא לשמוע את האלבום? בכלל אני בן אדם שלא כ"כ אוהב לצאת מהבית אני מגלה עם הזמן.

אממ… אבל… אז בקיצור, אתן מכירות שאתן מדברות עם חברה שיחת טלפון והיא ברעש נורא גדול ואתן אומרות לה לשים על מיוט ואתן מדברות ופתאום זה כזה מונולוג ואתן כזה 'רגע, אני חייבת איזה פידבק', כאילו פתאום אתן בתוך ריק. אז ככה אני אתכן עכשיו.

אז אולי במהלך הפרק אם אתן יכולות רק כי זה יעזור לי להקליט אותו, תעשו כזה:

'אממהמ, אממהמ, אני איתך, אממהמ'

תנו איזה פידבק ואני אתן לעצמי אולי את הפידבק עכשיו.

ממש חיכיתי להקליט פרק סולו. באמת יש הרבה, אתן נורא אוהבות את הפרקי סולו ואני מבינה למה כי אני חושבת שבפרקי סולו בגלל שאני מרשה לעצמי לנוח רגע, אז גם יוצא ממני הרבה פגיעות שאולי בד"כ זה לא כ"כ יוצא ממני. ואני עובדת על זה. אז הנה פרק סולו בשבילכן.

הדבר הראשון שאני רוצה לספר לכן זה שאני עובדת על פרויקט חדש כבר המון, המון זמן וסוף סוף הוא יצא ונולד לעולם ופתחו את ה… איך אומרים?

בקיצור, אני מעלה מופע בפסטיבל ישראל ב-9, ב-10 וב-11 לאוגוסט. אנחנו עובדות על קוד קופון מיוחד בשביל המאזינות והמאזינים של "פותחות הכל", אבל שתדעו שבשבילי זה… זה דבר ממש מדהים הדבר הזה. גם כי אני אעלה על במה שזה משהו שממש אתן יודעות שהתחלתי לעשות בשנה האחרונה וכל העבודה הזאת היא ממש מתעסקת במלחמה שלנו או שלי בשדים שלי וביחסים שהיו לי. קוראים למופע "LOVE ME TENDER" והוא בעצם על אישה שיוצאת עם החיים לקרב אבל רוצה להתפייס. ויש שם קרבות. הכל זה מעולם הג'ודו.

והמופע הזה מה שהוא עושה לי, בעיקר לעבוד עליו, ממש מעורר אצלי את חדוות היצירה מחדש. שיכול להיות, אני לא יודעת כמה יצירה יש לכן בחיים. אממ… לא בקטע, כאילו האם אנשים שלא מתעסקים נגיד באומנות, אני חושבת שיצירתיות באה בכל כך הרבה מקומות והיא אחד המנועים ההכי… היא מחברת אותנו ממש למקום ילדי. אז אני ממש כן רוצה כזה לקחת את ה-TOPIC הזה שתכף אני אדבר עליו עוד קצת כמה הקשר בין יצר, יצירה, משחקיות, ילדות. כאילו להיות, להסכים להיות במקום הילדי.

הייתי באיזו סדנא ביום שבת, סדנא שהמלצתי לכם עליה ובאו שתי מאזינות מדהימות. סדנא של רועי שחם ויעל אלעד. סדנא כזה לזוגות, כזה לעורר את הג'וס. ו-א', זה היה מדהים לראות זוגות שכזה ממש מעזים ואחרי 20-30 שנה באים ביחד לסדנא. ואחד הדברים שרועי אמר שם שהמחלה הכי קשה של האנושות זה רצינות. ויש משהו לפעמים ביצירה, גם אם זה בין אם זה להכין אוכל, לא יודעת, אני… כל אחת איך שהיא יוצרת, שפשוט קצת מאפשר לנו להיות יותר משחקיים, יותר שובבות, לא להיות עסוקות כל הזמן בפחד אם ניכשל או לא ניכשל, מה זה יהיה, איזה תוצר. יש משהו שם נורא, נורא משחרר.

דיברתי השבוע עם מישהי שהמון אנשים אמרו שכדאי לי לדבר איתה כי אני עכשיו מחפשת בעצם את הדרך המקצועית שלי, איך אני לוקחת את הקריירה שלי צעד קדימה. אז דיברתי עם גאות גונן, שאם אתן לא מכירות אותה, בהול, לעקוב אחריה כי היא עושה פשוט תוכן מעולה. והיא אמרה לי משהו ממש, ממש מעניין על עצמה. היא אמרה לי שהיא מגדירה את עצמה כיוצרת-חוקרת אם שואלים אותה מה היא עושה. ובעצם קלטתי כשדיברתי איתה שהיא נתנה שם למשהו שאני עושה שנים. אני כאילו שנים לא יודעת, בין אם זה דרך וידאו או דרך האינסטגרם או דרך קולנוע או דרך תיאטרון או דרך ציור, אני כאילו לוקחת איזה נושא וחוקרת אותו דרך יצירה. ועוד דבר שמתי לב, שיש בי קול שהוא ממש, ממש מקטין את המקום הזה. כאילו הרבה שנים חשבתי שכזה אה אנשים הם רופאים ועורכי דין ועושים דברים ממש חשובים ואת משחקת בליצור, את משחקת באומנות. וזה היה ממש מעניין כי הקול המקטין הזה הרבה פעמים אם תשימו לב, אנחנו לא מזהות שהוא מגיע מתוכנו, אלא אנחנו חושבות שמישהו אחר חושב את זה עלינו.

נגיד אני אתן לכם דוגמא, אני בטוחה הרבה פעמים שאבא שלי ממש, ממש לא מעריך את כל מה שאני עושה שקשור באומנות. שקשור בסרטים שלי ובמופעים שאני עושה וב, כאילו אני בן אדם יוצר המון שנים ותמיד אני מרגישה שהוא לא מעריך אותי שם.

עכשיו, לא רק שזה לא קשור למציאות, הזמנתי את אבא שלי למופע "VHS" שיהיה עוד מעט גם ב-3 וב-4 ביולי והוא יצא והוא כל כך החמיא והוא כל כך פרגן שאמרתי כזה, זה היה ממש רגע לראות וואו, הקול הזה המקטין הוא, אני כאילו שמה אותו על אבא שלי או שמה אותו על בנימין או פעם שמתי אותו על דניאל קורן ספציפית כאילו. אני כאילו לוקחת כל מיני אנשים בחיים שלי ואומרת 'הוא לא מעריך אותי על זה', אבל זה ממש קול בתוכי.

אז זה מעניין לשים לב לזה. כאילו הרבה פעמים אנחנו חושבות שאנשים לא מעריכים אותנו. מה הם חושבים עליי, מה הם חושבים עליי וזה בכלל קולות שלי. הקול שאני זיהיתי הוא שאומנות זה לילדות וזה לא עבודה אמיתית כי היא לא מכניסה וכזה את משחקת בקקי כזה ליד החיים. אז זה איזה קול שאני פוגשת. סתם, נקודה [מצחקקת] מרגישה שאני צריכה פידבק.

תגידו פה עכשיו 'אמהמ, ממש מבינה אותך'.

בכלל, לוקח אותי לנקודה הבאה שכשאנחנו מרגישים שאנשים שופטים אותנו, אז הרבה פעמים זה מעורר תגובות נורא… זה מעורר כאילו בנו או בד"כ שתי תגובות לדעתי, ככה אני רואה את זה. או אנחנו מתגוננים מול זה ואז אנחנו כזה כבר בתוך הלב שונאות את הבן אדם וכזה 'מה הוא מקטין אותי? מה הוא חושב עליי? שאני לא מבינה כלום מהחיים' וזה. או התגובה דווקא הכאילו שרוצה לרצות. שרוצה כאילו 'אה אני רוצה שהבן אדם הזה יחשוב עליי טובות אז אני כאילו לא אהיה אני'.

ויש משהו בלשים את הקולות הפנימיים שלנו על אנשים אחרים שנורא מרחיק אותנו מהסביבה, מהזולת כי כאילו בעצם אנחנו כל הזמן כלואות באיזו מחשבה פנימית כזה מטרטרת כזה על 'מה הוא חושב עליי?' כאילו זה לא נותן שקט פשוט להיות בתוך היחסים.

אז אני שמה לב לזה ממש בתקופה האחרונה כמה אני מנוהלת ע"י אנשים אחרים והמחשבות שלי של מה הם חושבים עליי. ואני רוצה כן לתאר משהו שקרה לי. איזושהי תופעה. ובכלל אני לא מבינה מה לומדים בבית ספר כל כך הרבה שנים שבעצם לא לומדים כלום. אנחנו לא מוכנים לחיים האלה. הרבה פעמים לאחרונה אני מרגישה כאילו אף אחד לא הכין אותי איך מתמודדים עם יחסים. אף אחד לא לימד אותי איך אני מגיבה כשמישהו מעצבן אותי, איך אני מנהלת את הכעס שלי, איך אני שוהה בתוך עצבות. כאילו, מלמדים כאילו חשבון וכל מיני דברים, אני לא יודעת מה, אבל בעצם את החוויה של להיות בן אדם בעולם אף אחד לא מלמד.

כזה מה? איך אתם חיים? איך? זה נס שכולנו מצליחים לחיות פה אחד ליד השני וכזה, זה פשוט נס. זה מראה כמה נפש האדם בעיניי היא דבר גדול ומדהים כי אנחנו לא לומדים את זה באופן רשמי כאילו. אני הרבה פעמים מרגישה כאילו אין לי כלים להיות בת אדם. אני חייבת כלים. ואז אני מן קוראת כזה קייטי ביירון, כל מיני SELF-HELP כזה. אבל זה עניין.

אז אני מנסה קצת דרך החוויות חיים שלי בעצם, נראה לי זה מה שהתוכנית עושה. רגע בואו נדבר על מה זה להיות בת אדם. כי אני מרגישה עכשיו לאחרונה שפשוט רגש, אני כל הזמן מרגישה דברים. והרגשות האלה מנהלים אותי. אני מרגישה דחויה וזהו ואז זה מרגיש לי סוף העולם ואני מוכנה לריב על זה ושניה אחרי זה אני כועסת, שניה אחרי זה אני אוהבת. אז כזה רגע, בואו קודם כל נכיר בזה שרגשות ממש מנהלים אותנו. ואם נצליח כזה רק לזהות את הרגשות שלנו ולהגיד 'אה, זה רגשות עכשיו, אה אני מנוהלת ע"י רגשות' כאילו שזה אנושי, אבל זה יכול ממש להחריב חיים.

טוב בסדר, דיברתי מלא גבוה.

אני רוצה לדבר על משהו פרקטי שקורה ואולי תזדהו. אתן מכירות את זה ש [צוחקת] איך אני אחזיק את כל הפרק? אוקיי, פשוט תדמייני שמישהו מדבר איתך. אולי אני אענה לעצמי.

אממ… רגע אני מרגישה שצריך לעשות פה איזה רגע.

קוריני, אני עוצרת אותך שניה. לא כי את משעממת אותי חלילה, אלא כי אני רוצה לעשות חסות לפנדה! פנדה חברה ישראלית צעירה למוצרי שינה חלומיים. אתם יודעים ש… סיפור קורע. ללאה יש חבר הכי טוב, זה שדיברתי עליו בסרטון ששרף את הטיק-טוק שהיא רצתה שהוא ילך. אז יש לה חבר ממש, ממש טוב, ילד הכי מתוק בעולם, שקנו לו [מצחקקת] מיטה זוגית של פנדה עם הקוד קופון של "פותחות הכל" והוא סיפר לי את זה. הוא כזה 'קורין, את יודעת שקנו לי מיטה והשתמשנו בקוד קופון של "פותחות הכל"?' אז זה היה כזה מתוק. אז שתדעו שלא רק רותם, גם אתן יכולות לקנות מיטה זוגית לעצמכן או לאמא שלכן או לבן שלכן בן ה-6,7,8 עם קוד הקופון שלנו PH17 פותחות הכל. ויש גם פופים חדשים מהממים, ראיתן? פוף זה אחד הדברים הכיפיים. טופרים, כריות, מה שאתם לא צריכים. המלצתי כבר על הכרית האורטופדית? אמרתי כבר שיש 100 לילות ניסיון אם לא תאהבו, שליח בא ואוסף את זה אליהם חזרה בלי לעשות לכם בעיות? אמרתי כבר שאפשר לבחור הכל ופשוט מביאים לכם את זה וזה טיק, טוק, טק, טיק? פנדה בטירוף שלנו. ממשיכים.

כי נורא חיכיתי לפרק הזה והנה כאילו גם, תקבלו תחושה בלייב. אז הנה עכשיו עולה לי הרגשה של חוסר ביטחון של כזה עוד פעם התחושה הזאת המקטינה של כזה 'מה את עפה על עצמך? מה את עושה פרק לבד? זה משעמם, זה אותו קול'. ואני כזה מזהה את הרגש הזה והוא גורם לי לרצות ללכת מפה. ואני אומרת לא, אני רגע אשהה עם הרגש הזה. ואתם תעשו עכשיו משוב שאתן מאזינות ותגידו כזה 'אמהמ, מכירות'. ואני אשהה רגע עם הרגש של החוסר ביטחון ואני אמשיך בכל זאת כי זה רק רגש. ויש לי דברים ממש יפים להגיד שהכנתי לכן.

אממ… אז כתבתי שלאחרונה אני מרגישה שאני לא יודעת בדיוק איך להתמודד עם החיים או עם יחסים. כי הרבה פעמים אומרים לנו זה השתקפויות ואם מישהו מעצבן אותך, אז זה משהו בך. ומצד שני, לפעמים באמת מישהו מעצבן אותי. אז אני רוצה להתייחס לתופעה שאולי תזדהו עם זה שכשמישהו נמצא במצב רוח ממש שונה משלי זה נורא, נורא משפיע עליי.

אתן דוגמא, אני למשל בהיי כזה ואני קצת חרמנית כזה ובא לי ואני כזה במצב רוח טוב והכל נראה לי מדהים בחיים. ואז אני פוגשת נגיד את בנימין או לצורך העניין, אתן פוגשות את בן הזוג שלכן והוא עייף והוא קצת עצוב והוא במצב רוח משלו. כבר תיארתי את זה פעם, אבל זה פשוט משהו שאני רואה שחוזר בחיים שלי ואני מניחה שגם בשלכן. אז בא לי להתעכב על זה. ומה שאני מזהה בזמן האחרון, זה קרה לי גם עם הילה. נסענו לקמפינג ואני הייתי בכזה 'וואו זה הקמפינג הכי מושלם, איזה זמן איכות יש לי עם הילדים ואיזו אמא אני שיודעת להקים' והיא הייתה ממש לחוצה ועצבנית. היא הייתה כאילו באלמנט שלה, אני באלמנט שלי. ואני מרגישה שכאילו אני לא מצליחה להכיל או לאפשר לבן אדם אחר להיות מה שהוא לצידי כי כאילו זה מפעיל אצלי ישר צורך או לכעוס עליו וכזה 'זה הורס לי, זה הורס לי את המצב רוח'. או רצון אובר לנחם אותו או לעזור לו או לה וכזה לפתור. מכירות את הרצון הזה לפתור, לפתור לחברה את הרגש. כאילו 'אל תהיי עצובה, יאללה לא נורא, יבוא חדש'. כאילו הרבה פעמים אנחנו לא יכולות להכיל, להיות עם הבן אדם השני פשוט בתוך הרגש שלו כי זה נורא מפעיל אצלנו משהו.

ואני חושבת שקוראים לזה אולי אגוצנטריות [צוחקת] זה קורה לי גם עם אמא שלי. אני הרבה פעמים רואה אותה והיא כזה, אני מכירה את המצוקות שלה שהיא מרגישה לא שייכת ודחויה ואז היא נהיית קצת תוקפנית ועוקצנית ומתחילה כזה, הכל מתבלגן לה. עכשיו אני יודעת שהיא במצוקה ברגע הזה. אבל במקום לבוא ולהגיד לה 'אמאלה, בואי שבי רגע, אני אעשה לך קפה' ולשאול אותה מה שלומה ורגע להיות איתה, אז זה מעורר אצלי כזה חוסר סבלנות וזה מעורר אצלי את ה… את הצורך כזה, כאילו מה שדניאל אמר, שברגע שרואים מנגנון הגנה של מישהו אחד צף, הרבה פעמים זה יעורר את המנגנון הגנה שלנו. או שזה שני ילדים אפשר לראות את זה ואני ממש רואה את זה עם אמא שלי ואני לאחרונה רואה את זה עם בנימין. ובכלל זה גורם לי לחשוב על יחסים. כי אנחנו חיים כל הזמן ביחסים. IT'S A LOT TO HANDLE.

אממ… אז אני מאחלת לי ואני מרגישה שזה שער. הרבה פעמים הילה אמרה לי את זה בטלפון וזה נורא יפה. כשאנחנו עוברות דרך שער מסוים, נגיד אני עכשיו עוברת דרך השער שאני רוצה להצליח להכיל את הרגשות של האחר בלי שזה יגיד עליי, בלי שזה ייצור אצלי אי נחת. לתת לבן אדם אחר להיות הוא ולא להצטרך לפתור ולא להתעצבן. להרחיב את היכולת שלי פשוט לנכוח. אז אני מרגישה את זה בכל היחסים שלי. זה מטורף. אני מרגישה את זה עם אמא שלי, עם בנימין, עם מישהי שאני עובדת איתה, עם דורון, עם הילדים. כאילו זה ממש, זה מדהים איך כשאנחנו מתחילות איזה נושא מתחיל לצוף, אז הוא צף בכל המישורים. אז אני מרגישה שאני הולכת לעבור שם דרך שער.

אז כן, ותיארתי את הדבר הזה. אז כאילו הייתי נורא, נורא רוצה פשוט, ואז פה נכנס הכלי הזה. זוכרות שסיפרתי לכן, כלי זה אגב טיפ ממש טוב אם אתן רוצות טיפ טיפול של רוני המטפלת המדהימה. זוכרות את הכלי הזה של פלאג אאוט מהסיטואציה? מחזיקות את הילדה שלא ליפול ושואלות אותה מה עובר עליה.

אז לצורך העניין, אני זיהיתי שכשבנימין נורא עייף ורוצה כאילו פשוט לישון וצריך את הזמן שלו, זה מעורר אצלי את הילדה הדחויה כי הילדה הדחויה כאילו מן מרימה ראש והיא כזה 'אם הוא עייף זה סימן שהוא לא רוצה אותך'. או נגיד עם אמא שלי שהיא טיפה עוקצנית או טיפה כזה… ואז הילדה מרימה ראש ואומרת 'היא פוגעת בך'. כאילו הילדה הזאת היא תוקפת ומאוד דומיננטית, אבל בעצם אם אני רגע מתנתקת מהסיטואציה, אוקיי, מתנתקת מבנימין העייף, מתנתקת מאמא שלי, אז בעצם יש ילדה. ואז אני מחזיקה אותה קודם כל כי היא ממש כזה סוערת. ואז אני שואלת אותה את השאלה 'מה את מרגישה?' ואז שם לרוב מגלות. דחויה, שאין לי מקום, שלא רואים אותי. הילדה הזאת חווה איזשהו משהו הישרדותי. אחרת היא יכלה פשוט לשבת שם ולהגיד 'וואי מתוק שלי, אז בוא אני אלטף אותך עד שתירדם'. או לאמא שלי 'אמא שבי רגע, אני אעשה לך קפה, הכל בסדר'. כאילו אם היינו בשלווה, יכולנו פשוט להכיל את הבן אדם השני.

הרבה פעמים עם ילדים באמת כשאנחנו בהורות הטובה שלנו, אנחנו נורא מצליחים פשוט להכיל את הילד. הוא בטנטרום על הרצפה ב… במטבח, הוא כזה 'לא מדבר איתך', את לא לוקחת את זה אישית. עם ילדים הרבה יותר קל לא לקחת אישית כי הגוף שלהם קטן והם ילדים. אבל בעצם בתוך המבוגרים האלה…

ואז יש קול שעונה לי תוך כדי השיחה 'קורין, לא הכל השתקפויות, די להיות ניו אייג'! לפעמים תיזהרי, ימימה גם יכול לתת ליחסים מתעללים תוקף' וכל מיני דברים כאלה. אז יש בי גם את הקול הזה שתדעו.

אבל יש משהו בלזהות את הילדה ולשאול אותה מה היא צריכה, מה היא מרגישה. להיות כלפיה בסקרנות וסלחנות שזה דבר ממש גדול. אני חושבת שאחד השינויים הכי משמעותיים שעוברים עליי לאחרונה זה גם שאני אאוט וגם שאני תוקפנית ושאני לפעמים באמת כאילו… אני אומרת 'וואי קורין תנוחי'. אז גם אז אני אומרת לעצמי 'בסדר, יש לנו עוד צ'אנס, נוכל לנסות שוב'. איזושהי סלחנות כלפי עצמנו. זה באמת, זה יכול לשנות עולם.

בואו נראה מה עוד כתבתי פה. בכלל זוגיות, יחסים, וואו, ספרו לי כיצד.

ועכשיו… הנושא הבא: כעס!

זה הולך להיות פרק יותר קצר, אבל אני רוצה ממש לתת מקום של כבוד לרגש הזה, כעס. פעם עשיתי סרטון. יש משהו מקטין במילה סרטון, אבל סרטון, מה זה אומר עליי? כלום. אני שותה רגע מים.

אתן יכולות בינתיים לתת כזה, לחשוב עם עצמכן בזמן שאני שותה מים מה היחס שלכן לכעס, האם אתן כועסות מאוד? האם אתן לא יודעות לכעוס? תחשבו רגע, אני שותה.

[צליל מים ושתייה]

אוקיי, אז כתבתי פה כעס, מה הקטע עם כעס. אז תיארתי את הסרטון הזה שעשיתי באינסטגרם. אני אשים לכן אותו פה. שאני תמיד הרגשתי, דורון נראה לי חושב אחרת לגמרי ואני גם מבינה. כאילו שאני לא יודעת לכעוס. וזו אמונה על עצמי. אני בטוחה שכשמישהו חי לידי ממש חווה כעס ואין לי ספק בזה. כאילו איך שאני תופסת את עצמי, אני לא יודעת לכעוס. ואני אתאר לכם מה קורה לי בתוך כעס, בתוך הרגש הזה, בתוך המצב הזה, אני לא יודעת.

בואו נגיד ומישהו עשה משהו שעצבן אותי. אז אני כועסת. אבל זה יוצא לי ישר כשאני כועסת כבר תוך כדי הכעס, עולה בי פחד שאולי כעסתי מדי. עולה בי פחד שאולי עכשיו לא ידברו איתי ואני אישאר לבד. עולה בי פחד שאולי הכעס לא היה מוצדק ומסכנה בכלל מה אני כועסת עליה או מה אני כועסת עליו. כאילו אין לי את היכולת פשוט לכעוס ולהגיד 'אני ממש כועסת עכשיו' ולתת מקום לכעס בלי שהוא יפעיל אצלי את הספק העצמי. את התחושה של 'אוי לא הגזמתי, הם ממש יכעסו עליי עכשיו'.

כאילו בלי ממש להתנצל או בלי אכילת ראש. אני לא יכולה סתם לכעוס ממשהו ולהגיד 'ממש הכעסת אותי, אני כועסת' ואז שהכעס ישכך. כאילו המנגנון הבריא של כעס כמו שאפשר אגב לראות אצל ילדים, הרבה פעמים לפני שזה נהיה פתולוגיה. כאילו לפעמים ילדים כועסים, עובר להם. רבים, עוברים להם. אז גם כעס, הוא משהו שבא להגיד 'הי לא, זה לא נעים לי, זה לא'. כאילו גם רוני אמרה לי את זה, המטפלת. שזה איזשהו סימון נורא ברור של גבול. ואצלי אני חושבת אני מרגישה שאני לא יודעת את הגבולות שלי. אני מרגישה הרבה פעמים שאין לי אותי. אז אני לא יודעת אם כשכועסים עליי, אני לא יודעת לכעוס בפשטות. ותמיד בתוך ריבים זה היה נהיה בלתי נסבל כי היה עולה בי המון כעס, אבל הייתי פוחדת להביע אותו כי הייתי פוחדת שאם אני אכעס אז יעזבו אותי. ובעצם זה יוצר כל כך הרבה, הכעס זולג לכל כך הרבה מקומות אחרים שאני כאילו לא מודעת אליהם בעצם. והבן זוג שלי חווה או מי שמולי חווה שזה ממש מחריב בעצם את היחסים.

אז גם חמלה כלפי זה. אבל לי בתור אמא למשל, נורא, נורא חשוב לתת לילדים שלי אפשרות לכעוס. כי אם תשימו לב, אני לא יודעת כמה מכם אימהות, אבל אולי אתן יכולות לחשוב על זה כחוויה שלכן כילדות גם. כשכעס עולה בתוך בית או בתוך יחסים או בתוך מול עצמנו גם הוא כאילו הרבה פעמים רגש לא רצוי. כמו עצב, כמו לא יודעת.

כאילו אני מרגישה בכלל אם אנחנו מדברים על בית ספר לרגשות, שכולם יודעים להיות שמחים וכולם יודעים להיות נדיבים. כזה זה רגשות שקל להרגיש אותם או דברים שקל להיות. קל להיות שמח, כולם יודעים להיות שמחים. אבל כעס, עצב, קנאה, תסכול, זה רגשות של כזה כל כך לא רוצים להרגיש אותם שבעצם אנחנו לא יודעים להרגיש אותם. ואז כשהם מגיעים, אנחנו או בורחים למסכים או לשתייה או לעישון או ל… ואז אין לנו הזדמנות להתמודד איתם.

אז בגלל הבעיה שלי הזאת עם כעס, אז לילדים שלי אני ממש כשהם כועסים אני שמה מן סוגריים, זה לא אומר שאין גבול. נגיד אסור להרוס דברים. יש גבולות בתוך כעס בבית, אבל ממש חשוב לי לאפשר לילדים שלי לחוות ולהרגיש כעס ולהיות בתוך זה. ויש לי ילד אמצעי, יאיא, שרב איתי המון, המון לאחרונה וזה די מדהים. כי תמיד אחרי שאנחנו רבים, אז אני אומרת לו 'אתה רוצה אולי שנדבר על זה שמה היה פה וזה?' ואז הוא אומר לי 'לא אמא, אני ממש אוהב לריב איתך, זה עושה לי טוב'. וכזה וואו אז בכיף. בכלל בהורות הגעתי לאיזה נחלה חמודה כזאתי שגם הבן המתבגר וגם הבן האמצעי וגם לאה, כאילו אני לא לוקחת את הילדים שלי אישית באיזשהו אופן. אז אם הם כועסים, אם הם לא מרוצים ממני, אם הם זה, אני ממש מצליחה כזה להכיל את זה וזה עושה מדהים ליחסים. ואני מאחלת לי שכאילו לא יודעת, שאני ארחיב את זה ליחסים עם אנשים אחרים.

כי אם הבת שלי מגיעה מהגן ואני רואה שהיא עצבנית והיא אומרת לי 'את לא הכנת לי אוכל טעים היום', 'את לא, את מבטיחה', אז אני ממש, קל לי לשים את זה בסוגריים ופשוט להגיד לה 'אוי לאה'לה, אני רואה שעבר עלייך מזה יום קשה'. ואז היא עוד יותר מתעצבנת. או פשוט לשבת לידה ולשים לה שיר. נורא קל לי להכיל אותה. אז זהו. אני רוצה להצליח לעשות את זה עם עוד אנשים.

תגידו לי מה חשבתם על העניין עם כעס כי לנשים וכעס יש שם קטע. יש שם עניין. כעס זה לא דבר פשוט. בנים הרבה פעמים, עצב, כדי להסתיר עצב הם כועסים. לגברים יותר קל לכעוס כקהילה [מצחקקת] אז לנו הנשים אני מרגישה בהכללה מאוד גסה, כן? יש איזה עניין שם עם זה.

אוקיי, נושא הבא. כן, 27 דקות נראה לי בואי נעשה הפסקת כמה את רגע. עשיתי לכם כמה את. אז תענו, פליז תענו בקול אם יש לכן אומץ. אוקיי, מוכנות?

אה! אגב בנות, אם אתן מקשיבות לזה, אני ממש כבר המון זמן מחפשת מישהי שתבוא, אני רוצה לעשות פרק על מונוגמיה. בין אם זה על מישהי שיצאה ממונוגמיה, כאילו שיש לה קשר פתוח, קשר מאפשר, פוליאמוריה, פוליאמוריה היררכית, נה, נה, נה, לא משנה איזה סוג של. אם יש מישהי או מישהי שחיה בתוך מונוגמיה אבל זה פתוח מול בעלה הקשיים שיש בזה, אני ממש מחפשת אורחת לא בעילום שם שתבוא ותדבר על זה. אפשר עם בן הזוג שלה אם היא רוצה. ממש נושא שאני רוצה לגעת בו.

אוקיי, אז עכשיו הכמה את, מוכנות? תענו.

כמה את בקשר מונוגמי ורוצה להיות עם אחרים מ-1-10?

כמה את אישה כועסת?

כמה את מזהה את הילדה שבך שהורסת לך לפעמים מלא דברים? כלומר, כמה את מזהה אותה או כמה את מזוהה איתה?

כמה את רכה כלפי עצמך?

המטפלת שלי אמרה לי משהו מזה יפה, המטפלת השנייה אמרה לי משפט שהולך איתי ואולי יכול ללכת אתכם ואני אגיד אותו בצורה ממש נעימה. אפשר לעשות אותו כמו אזעקה. היא אמרה ש… לא משנה. שיש משפט שהיא אומרת לעצמה כל פעם שהיא כזה מרגישה נוקשות או שהיא קשה עם עצמה או שהיא שיפוטית והמשפט הוא: 'BE GENTLE WITH ME' וזה מזה כזה כל פעם שאני אומרת את זה, זה כאילו מן קול עדין כזה בתוכי. בכולנו יש צד רך כזה ועדין שפשוט רוצה שיהיו עדינים איתו. ובגלל זה גם קראתי להצגה שלי "LOVE ME TENDER" כי כולנו רוצים את האהבה הרכה הזאת ואנחנו נורא מחכים שהיא תגיע מבחוץ. ולפעמים הדבר האמיתי הוא להביא אותה מבפנים. אז BE GENTLE WITH ME.

אוקיי. ממשיכות בכמה את. עשיתי לכן הרבה כי ה… אורחת שלי לא עונה כל כך. מוכנות?

נגיד שמחר אמא שלך מתה, חלילה וחס, כמה את שלמה עם היחסים שיש לך איתה מ-1-10? בקטע של כזה 10 זה אמא שלי לנצח בתוכי. לא יודעת, לא משנה. מגרד לי בחיך [קולות] וואו איזה סאונד מגעיל, סליחה.

אוקיי, לקחת צעד אחורה כדי ללכת שניים קדימה. אה, רציתי להגיד משהו על היחסים שלי עם אמא שלי, אבל אני לא אעשה את זה.

כמה את מדברת לעצמך במלא קולות במהלך היום?

מה הכינוי שלך לעצמך? תגידי אותו רגע או שתכתבו לי גם, אני ממש אשמח.

נגיד לי יש 'קוריני', אתן מכירות. כן, האמת שאני קוריני. איך אתן קוראות לעצמכן? אם אתן לא, אז כדאי שתמציאו לכן שם כינוי.

כמה את ילדה של אבא?

כמה את ילדה רעה של טיקטוק?

וכמה יצירה ויצירתיות יש לכן בחיים?

הוווויויוי, אה פה רציתי לדבר על הכעס? אבל דיברתי עליו. אוקיי.

אני רוצה לספר על משהו שמאוד מתחבר לפרק של מאיה טבת דיין, רגע, שמתי עגילים היום. כשאני רוצה להיות כוסית אז אני שמה עגילים, אבל עם האוזניות זה לא כל כך עובד טוב.

אממ… אוקיי. זה משהו שמתחבר מאוד לספר המדהים של מאיה טבת דיין, "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", ספר מדהים. מי שעוד לא רכשה אותו, יש לי אותו ליד המיטה והוא כמו, זה באמת ספר מדהים ופוקח עיניים.

היה סיטואציה, אחותי הייתה אצלי עם נוקי המתוקי וחברה, נוי מוסטיק המושלמת שאנחנו הולכות לעשות ביחד לייב של שלישי רוקדות אומאיגוד ב-4.7, אני חייבת לעשות לזה PROMOSH. אני אשים לכן לינק, זה הולך להיות כל כך כיף.

בקיצור, הייתה אצלי חברה, הייתה אצלי אחות, היו שלושה ילדים, לכל ילד היה חבר. בנימין היה ואני עם נוקי על המנשא מנסה להרדים אותו. אתן לא רואות אבל אני עושה תנועה של אמא במנשא, אוקיי? מבשלת פתיתים לילדים. לא סתם פתיתים, גם בצל מטגנת, הכל. תוך כדי שוטפת כלים, תוך כדי מאכילה ילדים, תוך כדי מטאטאה וגם מנהלת שיחות כאילו עם אחותי, עם נוי, עם בנימין. ממש כזה הרגשתי כמו אמא תמנונה או תמנונה. אוקיי? הרגשתי שאני פשוט עושה את כל מה שאני עושה מדהים ושיש לי מיליארד זרועות. התינוק בעיקר עליי, זה מה שגרם לזה להיות המולטי טסקינג באמת, ברמה של עילוי.

נכון כשרואים ספורטאים אז זה נראה קל כאילו מה שהם עושים וזה בעצם כמו שאיפור טוב לא רואים אותו? שמשהו נראה EFFORTLESS והוא מרשים, אז זה אומר שמי שעושה אותו עושה אותו טוב כמו אומנות. ואני הרגשתי שעשיתי את האימהות שלי ואת עקרות הבית ואת ההורות בצורה של כאילו באמת אומנות עילוי.

ואז חשבתי לעצמי רגע אחרי ותוך כדי אני גם מנהלת שיחות עם עצמי, באמת כאילו לדעתי עשיתי 20 דברים במקביל. ואז אני שואלת את עצמי 'אילון מאסק, אם הוא היה פה, בנימין נתניהו, אם הוא היה פה, אה… ביל גייטס, סטיב ג'ובס אם הוא היה חי, אם הם היו פה במטבח, הם היו ליטרלי בוכים, בוכים, לא מצליחים, לא מצליחים לעשות את הדבר הזה', אולי, כאילו זה סתם, מצטערת אם אחד מכם יודע לעשות את זה. אבל ברמת האנשים שמנהלים את הכסף ואת העולם, הם בהכרח, לא בהכרח אבל אולי לא יודעים לעשות את הדבר הזה שזה להיות אמא תמנון. ואז קראתי לפרק הזה "אמא תמנון שקופה" כי בעצם מה שמאיה אומרת והרגשתי את זה כל כך ולא בקטע של מרמור, ממש אהבתי, זה באמת אחד המקומות היותר נעימים שאני אוהבת להיות בהם, להיות אמא ולעשות מלא דברים. זה לא היה מתוך מרמור, אבל זה היה באמת רגע כזה שאמרתי העבודה הזאת היא שקופה. אף אחד לא רואה אותה. אף אחד לא מחשיב את זה כעבודה. אין לה ערך כלכלי בשבילי. יש לה ערך כלכלי לעולם. זה מדהים שמאיה כותבת את זה כל כך יפה.

אבל באמת כאילו אמרתי לעצמי א', זה מדהים בהקשר האישי או הפוליטי והפמיניסטי בלה, בלה, בלה, כמה ההורות שלנו והאימהות והמולטיטסקינג הזה זה משהו שהוא באמת כאילו… ואז שואלים אותנו מה את עושה. יש למאיה גם משהו שאמא שלה הייתה מגהצת, מקפלת, פולה, תולה, מכבסת, מגהצת, מגרדת, מקלפת. ואז כשהיו שואלים את מאיה 'מה אמא שלך עושה?' אז היא הייתה אומרת 'שהיא בבית', משהו כזה.

כאילו נשים ואימהות, גם גברים ש… הם עושים כל כך הרבה ואין לזה, כאילו אנחנו תמיד מרגישות אשמות, תמיד מרגישות שאנחנו לא עושות. אז רגע לשים את זה פה שאתן לא לבד בזה. והאשמה שאני שומעת מאימהות על זה שהן לא עושות היא מטורפת ואני גם הייתי שם. אני רוצה רגע לאוורר את זה בשביל כל האימהות שפה ומה שעוד הרגשתי ברגע הזה שאני מרגישה שזו אומנות החיים אולי. זה בעצם לעצור ברגעים האלה ולהעריך אותי. כאילו לא לחכות שזה יגיע מבחוץ, אלא ראיתי את זה ואמרתי 'קורין, כל הכבוד לך, וואו, את ממש עושה מלא דברים ואת עושה את זה בכזאת נדיבות וכיף, איזה כיף שיש בך את הרוחב לעשות את זה'.

וסער גל מדברת הרבה על שריר התעופה העצמית שזה ממש שריר שאני מפתחת אותו ב… ב… ממש משקיעה שם בשריר הזה. אממ… שכאילו שהחוויה הפנימית שלי תהיה של הערכה כלפי עצמי. שאני ארגיש שאני מדהימה. ואז אני לא אצטרך את זה כל הזמן מהסביבה וזה מחזיר אותי לתחילת הפרק שכזה לפעמים השיפוט, כשאנחנו חושבים שאנשים שופטים אותנו וכל הזמן רוצים מהם כאילו את הערך שלנו, זה גם דבר מאוד, מאוד תובעני כלפי אנשים. וברגע שאנחנו מכירים בערך שלנו, אנחנו פשוט נהיים אנשים יותר נעימים.

ואני אסיים באיזה סיפור שכל הגרושות אולי יוכלו להתחבר אליו. גם מעניין אותי לעשות יותר פרקים שקשורים לגירושים ופרידה. אבל הייתי השבוע עם הבן שלי במיון וחיכינו שם לדעתי שעות. לא קרה שום דבר קריטי, סתם נכנס לו משהו לרגל. ונזכרתי איך בתור משפחה את כל התסכול שלי על מערכת הרפואה בישראל ועל הלחכות ועל השעות ועל למה האור פלורסנט ולמה כל כך קשה לשים פאקינג עוד כיסאות שאנשים יוכלו לשבת ולמה הטלוויזיה צריכה להיות פתוחה על פול ווליום, לא משנה כל מיני תסכולים. הייתי כאילו מוציאה אותם בתוך הזוגיות על דורון. נגיד הייתי כותבת לו כזה 'לא זה אי אפשר לתאר'. והייתי גורמת לו באיזשהו אופן להרגיש אשם על זה שאני עושה את זה עכשיו ולא הוא.

והיה משהו ב… קצת עשיתי את זה ואני מתנצלת שעשיתי לו את זה עדיין כי כאילו לא משנה. אבל היה משהו כל כך משחרר שאין עוד מישהו שאני חיה איתו שאני יכולה לזרוק עליו את השיט שלי. כי פתאום ראיתי אה, זו פשוט חוויה נורא מתסכלת וקשה. היה 1 בלילה וכאילו לא היה לי את מי להאשים, לא היה לי על מי לזרוק. וזה היה ממש רגע של התבגרות, של לקיחת אחריות, של כזה איזה כיף שאין לי מול מי להתמרמר כרגע כי זה גרם לי להיות גם בן אדם ממורמר ובטח כל כך לא נעים גם לחיות לצד זה.

וזהו, זה היה כל מיני. אני מניחה שהגרושות פה יתחברו. שפתאום את לבד עם הילדים ואין לך עם מי, אין לך שותף כאילו, אז את פתאום נדרשת לאיזה מקום אחר של בגרות שהוא נורא נעים. כי בסוף זה נורא נעים להתבגר. זה נכון שזה גם מאוד מענג להיות ילדות שכזה 'לא רוצה נמנמנ, נמנמנמ, אני מתחפרת בתוך השמיכה!' זה נעים גם. יש בזה משהו מענג להיות כאילו חסרת אחריות וקטנה. אבל החיים יותר נעימים בתור בוגרות כי הכל פחות אישי, פחות רגשי ויש הרבה יותר משאבים לעבודה, לנוכחות, לזמן כיף עם הילדים. לא שאני שם, כן? אבל אני בדרך.

זהו. טוב, אני הולכת. דיברתי המון, מגרד לי בחיך. אה… אם אהבתן את הפרק, תשתפו אותו. זה מאוד, מאוד, מאוד משמח ועוזר שאתן מספרות לאנשים על הפודקאסט או משתפות את הפרקים ברשתות החברתיות, שולחות אחת לשנייה. זה עוזר לנו מאוד, מאוד, מאוד.

אממ וזהו.

שיהיה לנו שבוע ממש טוב ואולי תצליחו לשים לב לילדה הזאת יותר ולא לכעוס עליה, אלא להבין שהיא במצוקה ולגשת אליה? אולי תצליחו למצוא בכן רוך כלפי עצמכן. אולי תצליחו TO BE GENTLE WITH YOU, זה מה שאני מאחלת לנו לשבוע הזה.

בייייייייי

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

コメント


bottom of page