באפריל 1983 הגיעו עובדי המוזיאון לאמנות האיסלאם לעוד יום עבודה, ונדהמו לגלות שמאה ושישה פריטים מאוסף השענות השלישי בשוויו בעולם - נגנבו. שלל בשווי רבע מיליאד דולר נעלם מהמוזיאון הקטן בירושלים, והמשטרה נכנסה מיד לחקירה. מי היו החשודים המידיים? איך נראתה זירת הפשע הלא-אופיינית-בעליל? וכיצד הגיע מלכתחילה אוסף יקר כל-כך למוזיאון לא מוכר בירושלים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/06/2023.
שאלתם את עצמכם פעם איך שעון יודע לזוז בדיוק אבל בדיוק בקצב הנכון? מה גורם לו לתקתק 60 פעמים סביב עצמו, לא פחות ולא יותר?
התשובה היא וו קטן. פלאח מתכת בצורה של האות ח' שמונח בצמוד לגלגל השיניים, בזווית שמאפשרת רק לשן אחת להשתחרר בבת אחת. כל שן שמשתחררת מזיזה את מחוז השניות שלוש מעלות קדימה, טיק. שניה. ואז הוו זז בדיוק מספיק כדי לשחרר עוד שן, טאק. עוד שניה.
לוו הזה קוראים - מנגנון הבריחה. והוא הלב המתקתק של כל שעון.
עכשיו דמיינו מאה ושישה מנגנוני בריחה משחררים מאה ושש שיניים
מוזיאון זה מקום דומם.
אבל למוזיאון שמאכלס אוסף שעונים יש דופק.
יש לב שפועם.
אבל מה קורה כשכולם נעלמים פתאום.
את הפריצה לאגף השעונים במוזיאון האיסלאם גילה אחד השומרים רק בשעות הבוקר.
בדיקות המחלקה לזיהוי פלילי שהחלו בשעות הבוקר עלו במשך היום על עקבות בד, שמוכיחות שהפורצים נזהרו שלא להשאיר עקבות וטביעות אצבע.
פתח האוורור שנפרץ היה במרחק שלושה מטרים מהשעונים שנגנבו.
ירושלים, השנה היא 1983, ולמרות שהימים ימי מלחמת לבנון, הידיעה שפותחת את החדשות לא מגיעה מגבול הצפון אלא ממוזיאון קטן בירושלים - המוזיאון לאמנות האיסלאם. מאה ושישה פריטים מאוסף השעונים השלישי בשוויו בעולם - נעלמו בן לילה. רבע. מיליארד. דולר.
אני שפרה קורנפלד, וזה שוד השעונים הגדול במוזיאון האיסלם.
בואו נחזור קצת אחורה, לא הרבה. 24 שעות לפני שהידיעה על הפריצה אל מוזיאון האיסלם הפרה את שלוות הבוקר של מאזיני קול ישראל, אישה בשם רחל חסון חגגה לבת שלה יום הולדת. שבת, השישה-עשר באפריל היה יום יפה, ורחל ומשפחתה נהנו מהבריזה הירושלמית במרפסת של הבית.
בדיוק כל החברות שלה היו ופתאום אני מקבלת טלפון מהמוזיאון מהמזכירה של מוריה,
רחל היא האוצרת המיתולוגית של מוזיאון האיסלם, ומוריה – הבוס שלה, מנהל המוזיאון - לא התקשר כדי לאחל לבת שלה מזל טוב.
אומרת לי אל תשאלי אל תשאלי מה קרה, גנבו את השעונים, לקחתי את בעלי הוא היה פרקליט מחוז ירושלים נסענו שנינו אמא שלי נשארה עם כולם, ואז באתי. הויטרינות לא היו שבורות.
נראה שמי שחדרו לקודש הקודשים של המוזיאון כדי לשדוד ממנו את אוסף השעונים הנדיר, הגיעו מוכנים עם מכשיר לחיתוך זכוכית, מעין מחוגה שמאפשרת לבצע חיתוך של עיגול מושלם מסביב למנעול, ופשוט לשלוף אותו החוצה.
אז נהיה חור. וזה הכל וזה היה פשוט מאוד.
באמת פשוט מאוד, באו, הרימו את הזכוכית - והעלימו את אוסף השעונים השלישי בשוויו בעולם - אוסף ששוויו הוערך ברבע מיליארד דולר.
הפריצה היתה מקצועית והתבססה על מידע פנימי, או לכל הפחות על מידע מוקדם. אפשר שאחד העובדים העביר מידע לפורצים, או הפורצים ביקרו במוזיאון פעמים מספר והיו מבקרים לכל דבר. הם ידעו לאיזה אולם לחדור ואיזה פתח אוורור קרוב לשעונים. פתח האוורור שנפרץ נמצא במרחק שלושה מטרים מהשעונים שנגנבו. הפורצים השתמשו בכלי פריצה רבים וכלים מכניים שונים, ושהו במקום זמן ממושך.
אוקיי, הפורצים היו מקצועיים, על זה לא נתווכח. אבל איך זה שהם שהו כל כך הרבה זמן בתוך המוזיאון בלי שאף שומר לא הגיע להפריע להם?
הם לא הגיעו, הם ישנו.
אוקיי, זה מסביר את זה.
הם גילו את זה רק ב-9:00 בבוקר, כשהם פתחו את הגלריה לקהל. ואז הם ראו את זה.
את רחל אנחנו פוגשים בביתה ברמת אביב. זה נדמה שדווקא מרגע שנעלמו, היא פיתחה אל השעונים רגש ויחס מיוחד, למדה להכיר בהם כל ניואנס, שתוכל לזהות אם אי פעם יגיע הטלפון שמתאר את אחד מהם.
אוסף השעונים האבוד הוא לא בדיוק אסופת פריטים רנדומלית. כל שעון מרהיב בדרכו. דיוק, דקדוק, מורכבות, יצירתיות, עיצוב - הכל מתנקז לחפצים קטנטנים שמודדים זמן, ולפעמים עושים גם יותר מזה:
קחו למשל את פריט מספר ארבע-שמונה-שבע-אחת, כרונומטר ימי מ-1835. התיבה: פליז מצופה לקה, מותקן על מפרקים סובבים בתיבת נשיאה מעץ מהגוני. אבל אפסיק להקריא מהקטלוג - כדי לנסות להסביר באמת את המשמעות של הפריט הזה, צריך להבין רגע את המנגנון המכני שעליו הוא נשען.
כדי למדוד זמן בקצב מדויק - ששנייה באמת תהיה שנייה, ולא רגע יותר או פחות - אנחנו מסתמכים על פעולה מסונכרנת של משקולות, קפיצים, וגלגלי שיניים. לגרום לכל החלקים הקטנים והעדינים האלה לעבוד באופן כל-כך מדויק לא רק על היבשה, אלא גם בטלטולים של סערה בלב ים - היה אתגר שהפיצוח שלו נחשב לפריצת דרך טכנולוגית.
כדי להכניס לאווירה בואו נדפדף לעמוד 62 - אקדח נוי עם שעון וציפור מזמרת. פריט שנראה כמו משהו שלקוח מפנטזיה של לואי ה-14: זהב עם אמייל אדום, כחול, טורקיז, ופנינים חצויות, ועל הקת עיטורי דגלים, חרבות, וחצים. והשיא: כשלוחצים על ההדק והפטיש נדרך, ציפור מגיחה מהקנה החוצה, ומתחילה לרקד לצלילי קטע מוזיקלי שמופק מתיבת נגינה בקת האקדח. אה, ויש גם שעון קטן על קת האקדח, מתחת לעיטורי החרבות והחצים.
וגולת הכותרת של האוסף המרשים - לואי ברגה. אבי השענות המודרנית.
פיקאסו של עולם השענות.
האיש שכל החידושים הטכנולוגיים בתחום רשומים על שמו - ולמעשה נעצרו איתו. כל שעון מכני שמישהו עונד במאה ה21 מבוסס על מנגנונים שהגה ברגה.
סר דייויד סלומונס נהג לומר שלהחזיק שעון של ברגה זה להסתובב עם מוח של גאון בכיס.
פסגת יצירתו הוא שעון המלכה, שיצר עבור מארי אנטואנט. המלכה לא הספיקה לענוד אותו - ראשה נערף לפני שברגה סיים לעבוד עליו - אבל זה לא מנע ממנו מלהקדיש ארבע עשרה שנים נוספות לעבודה על השעון המדהים הזה.
גודלו קטן יותר מכף יד, וזה רק הופך אותו למרשים יותר. השעון השקוף משני צדדיו, מאפשר לנו הצצה למנגנון המורכב, לכל החלקים הזעירים שנצרפו במלאכת יד עדינה ומדויקת. גלגלי השיניים, כסופים וזהובים, נעים בסנכרון מושלם מאחורי דיסקיות של בדולח והמחוגים עשויים מפלדה מוכחלת. נעשה שימוש גם באמייל, פלטינה, ואבני ספיר אבל הרוב המוחלט של השעון הוא זהב טהור.
השעון מציג לראווה את כל הפיצ'רים שאפשר היה להעלות על הדעת בתחילת המאה ה-19: מנגנונים לוויסות מערכת גלגלי השיניים ולבלימת זעזועים, מד טמפרטורה, מחוג המורה על היום בשבוע, ושעון נוסף להשוואת זמנים - למקרה שהמלכה תבקר במקום בגלובוס בו השעה אחרת, אבל עדיין תרצה לדעת מה השעה בפריז. השווי המוערך של השעון הזה לבד הוא 20 מיליון דולר.
יש משהו לא ברור בחיבור הזה בין אוסף השעונים למוזיאון הקטן בירושלים. מה הקשר בין השעון של מארי אנטואנט ובין מוזיאון האיסלאם? באיזה שיעור היסטוריה ניקרתי ופיספסתי את השלב בו מלכת צרפת התאסלמה?
בשביל לענות על השאלה הזאת אנחנו צריכים להכיר דמות נוספת. דני רובינשטיין הוא עיתונאי בפנסיה. בעיתון "דבר" הוא סיקר את ירושלים, עיר שהוא מכיר טוב בלשון המעטה. הקשר שלו למוזיאון האיסלאם, ולשוד השעונים, מגיע מכמה כיוונים – אפשר אפילו לומר שהוא הפורסט גאמפ של שוד השעונים הגדול. ובלי ספוילרים, אבל יש מצב שהשם שלו יעלה שוב בכמה צמתים בדרך.
אני עניין העתיקות שלי היה לי אוסף מטבעות. של עשרות אלפי דולרים היום זה שווה מיליונים, אבל אני מכרתי את הכל כי הייתי אידיוט. זה אתה יכול להכניס לכתבה. (ממשיך באנדר מתחת לקריינות).
תחביב האספנות שלו חיבר אותו לדמות מפתח במוזיאון – עוד נגיע לזה.
אבל דני הכיר גם את האיש שבלעדיו "המוזיאון לאמנות האיסלאם על-שם ליאו מאייר" לא היה קם, והאיש הזה הוא ליאו מאייר עצמו, כי דני למד מזרח תיכון באוניברסיטה העברית, ומאייר, היה פרופסור בפקולטה הזאת.
אני ידעתי - או יותר כי למדתי מזרח התיכון, ידעתי מי זה מאייר. אבל מה פתאום יש מוזיאון כזה יקר וגדול ע"ש פרופסור? מילא זה היה רוטשילד שנתן שם כסף אז עושים על שמו דבר. אבל על-שם פרופסור? זה קצת. אצלנו לא מעריכים בדיוק את מי שהוא גדול במדע, ומאייר לא היה בכלל איזה אוטוריטה גדולה.
אז איך באמת? לפרופסור מאייר הייתה סטודנטית, ורה סלומונס, ולורה קרה דבר שקרה לכל סטודנטית לפחות פעם אחת במהלך התואר שלה,
היא פשוט התאהבה בפרופסור מאייר שהיה מומחה לאומנות האיסלם. לא יודעת אם זה היה קשר רומנטי אבל היא אהבה אותו והעריצה אותו
עניין אותי הרומן הזה, שהוא עם סימני שאלה, זאת אומרת מה בדיוק היה התאהבה בו. היא הייתה סטודנטית שלו בשנות השלושים, התאהבה בו. הוא לא בדיוק החזיר לה ולא, זה לא היה בדיוק הדדי, אבל היא העריצה אותו. היא העריצה אותו ועזרה לו בדברים, והוא כנראה ניצל את זה באיזושהי צורה.
עכשיו, ורה לא הייתה רק סטודנטית לכודה בהתאהבות נואשת וחד צדדית עם הפרופסור שלה, היא הייתה סטודנטית מאוהבת, נואשת ומאוד מאוד עשירה. מאוד. אבא שלה היה סר דייויד סלומונס, שבמשפחתו המורחבת אפשר למצוא שמות כמו מונטיפיורי ורוטשילד. הייתה לו קריירה בשירות הציבורי - קודם בתור השריף של קנט, ואז כראש העיר טרנברידג' וולס – והיה לו גם תחביב – הוא אהב מאוד שעונים וגם אסף אותם. למעשה הוא החזיק באוסף השעונים השלישי בשוויו בעולם, ובאוסף הפרטי הגדול בעולם של שעוני ברגה.
כששני הגברים שורה הכי אהבה בעולם הלכו לעולמם, היא מצאה דרך מיוחדת להנציח את זכרם.
אני לא חושבת שהיא רצתה להנציח את אבא שלה כמו שהיא רצתה לכבד את מאייר ואת המוסד שנקרא על שמו.
כל הראש שלה היה בכיוון של פרופסור מאייר.
אני לא יודעת מה עבר לה במחשבה אבל רק דבר מאוד, שבא מהרבה אהבה והערכה והערצה. היא מימנה לו גם את כל הספרים הוא הוציא הרבה ספרים באומנות האיסלאם. היא הייתה מקשיבה ורצה לשיעורים שלו, איזה קשר היה ביניהם אל תשאל אני לא יודעת.
אני חושבת שזה מעשה של אהבה, מי שעושה דבר כזה.
הוא לא התחתן הוא היה אדם בודד, והיא רצתה לעשות משהו להנציח את זכרו ואת הנושא שהיה קרוב אליו.
ורה הקימה את המוזיאון לאומנות האיסלאם על שם ליאו מאייר, ובו הקדישה אולם לזכר אביה. היא קראה לו FAMILY ROOM, והציבה בו את אוסף השעונים שלו.
אבל כמו מארי אנטואנט שלא זכתה ליהנות מהשעון שנקרא על שמה, גם ורה לא זכתה לראות את מפעל ההנצחה המפואר שהקימה. היא נפטרה ב-1969 שנה לפני שהשעונים הגיעו לחדר המשפחה, וארבע שנים לפני שהמוזיאון נפתח לציבור הרחב.
ב-1971 הכל הגיע. מוריה שהיה המנהל הביא את הכל בשני תיקי עור שחורים. (ממשיך באנדר מתחת לקריינות)
היו שם מאות פריטים. רובם שעונים - אבל לא רק. היו גם ציורים, סכינים, אפילו נבל עתיק. רחל האוצרת עברה על כולם, הם צולמו, היא קיטלגה אותם, מיספרה אותם, והכניסה אותם רשמית למוזיאון.
אז הזמנו את השען ארמני, אוהנס מרקריין היה לו חנות קטנה בעיר העתיקה והוא טיפל בהם.
אוקיי, יש מבנה, יש שעונים, יש שען - והמוזיאון נפתח. המון כסף הושקע במוזיאון החדש, רק בסעיף אחד חסכו - אבטחה.
"בלשון המכונה שוד העשור המפקח הכללי של המשטרה רב ניצב אריה איבצן היה הבוקר במוזיאון האיסלאם ברחוב הפלמ"ח ואמר לכתבנו שלמה רז כי כבר לפני שנה העבירה המשטרה המלצות לכל המוזיאונים בארץ כיצד להתגונן נגד פריצות.
המפקח הכללי אומר הפקנו לקחים רבים מהשוד שהיה לפני כשנה במוזיאון הארץ בת"א. את הלקחים הללו אנו מיישמים, ועתה אחרי השוד הנוכחי- ביתר תוקף.
מנהל מוזיאון האיסלאם, הד"ר אביגדור מוריה, מאשר - לפני שנה קיבלנו מהמשטרה המלצות על דרכי מיגון. "בחלקם ביצענו אותם"
למה רק בחלקם?
"מפני שהם אמנם נתנו המלצות אבל הם לא נתנו תקציב.
מי לא נתן תקציב?
"המשטרה".
חוץ מחילופי ההאשמות בין המוזיאון למשטרה, היו גם ידיעות בתקשורת שרמזו על כיוון חקירה ממשי. כמה ימים אחרי השוד כתבו בעיתון "הארץ" על הסיבות שהובילו אליו. זו כתבה קטנה בעמוד 8, בין פרסומת לבנק איגוד לפרסומת לדירת שלושה חדרים וחצי בצפון תל-אביב במחיר של 112,000 דולר.
באותה כתבה ב"הארץ", שפורסמה ביום שלישי - שלושה ימים אחרי שהשוד מתגלה - מצוין גם ש - ואני מצטטת, "המשטרה מלקטת מידע אודות עבירות של גניבת דברי אמנות בשנים קודמות, כדי לברר אם קיים קשר בין מקרים שונים של גניבות מסוג זה".
וכשהמשטרה אומרת גניבות אומנות קודמות, המשטרה מתכוונת לאיש אחד בלבד-
בשנות השישים והשבעים עלה לכותרות שמו של קיבוצניק צעיר - נעמן דילר - בהקשר של שתי פרשות. בראשונה, באוקטובר 67', הוא פרץ לבנק הלוואה וחיסכון בלב תל-אביב, דיזינגוף פינת בן-גוריון. הוא ביצע את הפריצה שנחשבה בזמנו למתוחכמת ביותר בתולדות המדינה. אבל לא הפריצה הזו מסתתרת בסאבטקסט של הידיעה הקטנה בעיתון. אלא פריצה אחרת שלו, כמה שנים מאוחר יותר.
ראובן רובין היה מגדולי הציירים הישראלים אי-פעם, וחתן פרס ישראל.
בלילה קיצי של שנת 71', כשרובין ומשפחתו לא היו בבית, פרץ דילר לדירה שלהם בתל-אביב וגנב חמישה-עשר ציורים, שתי צלחות חתומות על-ידי פיקאסו – אגרטלים, תכשיטים, כסף מזומן, וסיכה בצורת יונה, משובצת יהלומים, אותה רובין עיצב בעצמו ושוויה הוערך בכמה עשרות אלפי דולרים.
שוטר חד עין שהגיע לזירה הבחין בפרט משונה. מישהו ניסר את הסורגים כדי להיכנס מהחלון, ואז טרח והדביק אותם חזרה למקומם עם סלוטייפ. השוטר זכר שראה את הפרט הפדנטי והנוירוטי הזה מהפריצה לבנק הלוואה וחיסכון ארבע שנים קודם לכן. פריצה שכבר יוחסה לאותו נעמן דילר.
השוטרים הצמידו לו מעקב, והוא הוביל אותם לכלי רכב שגנב ובהם איחסן כמה מהיצירות הגנובות. לא את כל היצירות מצאו - הסיכה, למשל, מעולם לא נמצאה - אבל זה הספיק בשביל להרשיע את דילר ולשלוח אותו לכלא לארבע שנים.
בהתחשב בעבר המפואר הזה, ברור למה המשטרה מסמנת כעת את דילר כחשוד בפריצה למוזיאון לאומנות האיסלאם.
נשמע שאפשר היה לסיים את הפודקאסט בפרק אחד - אלמלא פרט אחד קטן, כפי שמספר לנו חיים ריבלין, עיתונאי עובדה:
במרשם הגבולות מגלים שנעמן דילר בתקופה הזו לא היה בארץ, אז הוא יורד, מוסר אוטומטית מרשימת החשודים,
מלבד העובדה שלא היה בארץ, נעמן תמיד עבד לבד. וככל שהמשטרה נכנסת לעובי הקורה בתעלומת הפריצה למוזיאון האיסלאם, כך הלכה והתמצקה ההבנה שלא רק שזו היתה פריצה מתוכננת ומקצועית, היא היתה בוודאות וללא צל של ספק – גם עבודת צוות.
אז מה יש לנו עד עכשיו? מאה ושישה פריטים מאוסף השענות השלישי בשוויו בעולם נעלמו באפריל 1983. שווי השלל: רבע מיליארד דולר. עולה חשוד ראשון, נעמן דילר, שכבר ביצע פריצות נועזות, אבל בדיקה מהירה מגלה שהוא היה בחו"ל בזמן השוד. חוץ מזה, יש קונצנזוס די ברור שאדם בודד לא יכול היה להוציא פריצה בסדר גודל כזה לפועל. מה גם שעושה רושם שמי שזה לא יהיה שעומד מאחורי הפריצה - היה בעל היכרות טובה מאוד עם המוזיאון, המבנה, והאוסף. זה מוביל את החוקרים לחשוד בכך שמדובר באינסייד ג'וב.
ושם אחד עלה כחשוד. כבר שמענו עליו.
השען ארמני, אוהנס מרקריין
מוזיאון שמחזיק אוסף שעונים עתיק, מוכרח להחזיק גם שען. מי שקיבל לידיו את האוסף של סר סלומונס כשנחת בארץ בשני תיקי עור שחורים ב-1971 הוא
אוהנס מרקריאן, הוא היה שען, היתה לו חנות שעונים, לתיקון שעונים, והוא היה כל בוקר פותח את היום שלו בסיבוב. אצל החורדאז'ייה, אצל מוכרי הגרוטאות, כל פעם לראות אם יש איזה דברים חדשים וזה.
זה שוב העיתונאי דני רובינשטיין. הפורסט גאמפ שלנו. הבטחנו שהוא יחזור.
אני הייתי גם קצת קונה עתיקות קצת, אז הייתי פוגש אותו לעיתים קרובות והתחלנו לדבר, ואז התברר לי שהוא שען שמומחה בשעונים גדולים. והוא עושה את האחזקה של השעונים במוזיאון האיסלאם.
אף אחד לא הכיר את השעונים האלה כמו שאוהנס הכיר אותם, לאף אחד גם לא הייתה גישה למסחר בתחום כמו שהייתה לו בתור בעל חנות שעונים.
אוהנס הכיר את מבנה המוזיאון מיום פתיחתו - ואפילו לפני. ואולי גם ידע על בעיות האבטחה. כך שגם אם הוא לא ביצע את הפריצה בעצמו - סביר להניח שהיה לו קשר אליה.
סביר – אפילו מחשיד. אבל יש הוכחה?
עד כאן הפרק הראשון של "שוד השעונים הגדול". תודה לגיא בן נון על הכתיבה והראיונות, בן-אור הברי על העריכה והמוזיקה המקורית, ושניהם גם יחד על ההפקה של כל הדבר הזה. המפיק בפועל הוא אודי הורביץ, היועץ המוזיקלי הוא רון קליין, המעצבת הגרפית היא אביטל רחאייב, ואסף רפפורט על המיקס. תודה גם לארכיון התאגיד על קטעי הארכיון. אם אהבתם את מה ששמעתם - זרקו המלצה לחבר או חברה. מוזמנים גם לעקוב אחרינו באינסטגרם ובפייסבוק כדי לשמוע עוד על הפרשה, שרק התחלנו לגרד את פני השטח שלה.
אני הייתי שפרה קורנפלד. נשתמע בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments