top of page

פרק 3 - המוח





הפריצה הגדולה ביותר בתולדות המדינה דורשת פרופיל של גנב בסדר גודל מתאים. ואחרי שהמשטרה שוללת את מי שלא היה בארץ בליל הארוע, את עובדי המוזיאון ואת ארגוני הטרור, מגיע סמי נחמיאס עם טיפ חם מכלא באר שבע יוצא בעקבות קצה חוט חדש. זה קצה חוט שיש לו את הכישורים לבצע פריצה מורכבת כל-כך, וגם להרכיב סביבו צוות פורצים כפי שעשה בעבר. זה יושב בול על התיאוריה של סמי שמשוכנע שהפריצה הזאת היא תוצאה של עבודת צוות.


המשטרה כבר ידעה שהוא פורץ חוקר ראש צוות חקירה אמר לו שפריצה כזו רק אתה מסוגל לבצע.

זה אילן בכר, שהיה כתב לענייני משטרה במעריב, וחתום גם על הספר "המוח" -

ובאותם ימים כדי לחסוך מקום, שורות, מילים ב, בעיתון, אז במקום לכנות את החשוד, את החשוד בשוד הכספות זה, זה, זה אז אמרתי, המוח מאחורי הפריצה, המוח מאחורי, מאחורי שוד הכספות, המוח מאחורי עשרות המיליונים שנשדדו. וכך דבק בו השם "המוח" יצחק דרורי שלימים נתפס גם הורשע ונכלא בסיפור הזה.


הסיפור שאילן מתכוון אליו הוא שוד הכספות של בנק הפועלים. ואם יצחק דרורי, המוח, הוא האיש עם הידע, הניסיון והתעוזה לפרוץ כספות - אולי הוא גם המוח מאחורי היעלמות האוסף ממוזיאון האיסלאם?

אני שפרה קורנפלד, ואנחנו בשוד השעונים הגדול.


כאן קול ישראל מירושלים ברשת א' וברשת ב', שבוע טוב. השעה שמונה והנה החדשות מפי אילן בכר, עיקרן תחילה.


זה לא קטע ארכיון אמיתי, למקרה שתהיתם. הדובר, אילן בכר, לא היה שדרן בקול ישראל. הוא עבר את מבחני הקול שלהם, אבל המשיך לעיתונות הכתובה.


עכשיו דרורי מסתבר היה יושב וקורא את כל העיתונים וכל מילה שהייתה נכתבת הוא היה יושב בבית, קורא הכל והוא פשוט אהב את הכתיבה שלי. ככה הוא אמר לי לימים. ואהב את הכינוי שהצמדתי לו. ואז (מצחקק) באמת מיד אחרי שהוא נעצר והובא לבית משפט, הוא שלח אליי חברה שלו שבאה למערכת, למעריב, חיפשה אותי. בהתחלה לא כל כך ידעתי מה היא רוצה כי היא דיברה עם המזכירת מערכת. שמעתי אותה מרחוק, "מי זה אילן בכר? מי זה אילן בכר?" מי את? "אני חברה של יצחק דרורי". ואני כמובן קצת נבהלתי. פתאום יצחק דרורי שולח שליחים, לך תדע. אבל אז היא אמרה לה המזכירה, "הפקירה" אותי במירכאות ואמרה "הנה, הנה, הבחור". ואז היא באה אליי ואמרתי לה "כן, מה אני יכול לעזור?" ואז היא אמרה שדרורי יושב בכלא באר שבע עד סיום המשפט והוא רוצה שאני אכתוב את סיפור חייו.


אילן נוסע לכלא בבאר שבע כדי לתהות על קנקנו. הוא מעוניין מאוד בפרוייקט, אבל חושש שדרורי ינסה להפוך את הספר לכתב הגנה משמים.


"לא, לא" הוא אמר, "אני הולך להגיד שם את כל האמת". אמרתי לו "מה זה האמת? מה אתה תודה?" כי בבית משפט הוא עדיין לא הודה. אמר לי "כן, אני אגיד לך הכל. איך עשיתי את זה, פרטי פרטים".


זה היה מספיק בשביל לשכנע את אילן. הוא התחיל לנסוע באופן קבוע לכלא באר-שבע ושמע מדרורי את סיפור חייו. אמרנו פרטי פרטים?


יצחק דרורי זה אדם שהגורל בהחלט היכה בו. הוא התייתם בגיל צעיר. אימו נפטרה ואביו אה זה היה בית מרובה ילדים ובית דל אמצעים בירושלים. ואביו מיהר והתחתן עם אישה נוספת ואז כל ביטוי של האמא החורגת קיבל משמעות אחרת מכפי שזה מתקבל כשהאמא-אמא אומרת את זה. למשל, "עוף לי מהעיניים" או "עוף מהבית", "אל תיכנס". אלה דברים שאמא יכולה להגיד לבן, אבל ברגע שזאת אמא חורגת אין את אותו ביטחון. והוא קיבל את הדברים כפשוטם ובאמת באחד הפעמים שהיא אמרה לו "תלך מהבית, אל תיכנס", הוא באמת הלך ולא חזר וישן בגן העצמאות בירושלים. הוא היה עדיין ילד מאוד רך, בן 5, 6. זה דבר מדהים.

אז הוא קם בבוקר וראה בסמוך לאיזה קיוסק שם ארגז עם לחמניות וחלב ושקיות חלב והוא לקח את זה. זו הייתה הילדות שלו. הוא התחיל לגנוב להישרדות לחם, לחמנייה וחלב. (משתעל) וככה הוא היה עושה כל יום.


לא עבר הרבה זמן עד שהוא פגש בגן העצמאות בחור מבוגר ממנו, שלא הבין למה הילד מסתפק במאפים.


ואז הוא השתחל לתוך הקיוסק ופרץ את הקופה. מדבר איתך ילד בן שש. ומשמה הוא אסף גם סיגריות וכל מיני דברים ויצא. ואז הזה שהפעיל אותו, המבוגר יותר, אמר לו איפה הכסף הגדול, השטרות. הוא אומר "מה זה ניירות". הוא הביא לו רק את ה...מצלצלים. כאילו רק מה שהוא ראה ככסף ממש, לא כניירות.


דרורי נשלח למוסד לנוער עבריין, שם הוא פוגש את מי שלימים ירכיבו את צוות הפריצה שלו. הפריצה הגדולה הראשונה שהוא עשה היתה באמצע שנות השבעים - לא זאת שאילן סיקר, אלא אחת מוקדמת יותר. היעד היה מפעל תכשיטים, והאימונים של דרורי לקראת הפריצה הגדולה, כללו פריצת כספות וריתוכים שעשה באמצעות בלוני גז.


כשהרגיש שהוא מוכן הרכיב סביבו צוות ובלילה חורפי הם נכנסו למפעל התכשיטים. המשטרה הגיעה, אבל לא ראתה אותם ונסעה משם. דרורי פרץ את הכספות באמצעות הריתוך שהתאמן עליו, והם יצאו משם עם עשרות קילוגרמים של זהב ותכשיטים. הוא קבר חלק מהשלל לא רחוק מירושלים, והפקיד חלק אצל חבר למשמרת. תחושת הניצחון הייתה משכרת, אבל הבאז ירד מהר. כעבור כמה ימים כשהסתובב בשוק הבוכרי בירושלים, בלש צעיר בלבוש אזרחי הצמיד לו אקדח לרקה והכניס אותו לניידת סמוכה. הוא נידון לשבע שנות מאסר.


כשהשתחרר, התחיל לעבוד על הפריצה הבאה ומכיוון שהיה לו את כל הזמן הזה בכלא לחשוב ולתכנן, היא הייתה מרשימה בהרבה מהפריצה למפעל התכשיטים.


להיכנס לבנק זה להיכנס לקודש הקודשים. להיכנס לחדר הכספות של בנק זה בכלל, זה לא, זה ארון הקודש. אני חושב שבמשך שנה וחצי תכנן את הפריצה.

בכל מקרה, הוא התחזה לאיש עסקים. קנה בגדים מהודרים, לקח תיק ג'יימס בונד ובא לבנק הפועלים בירושלים. התחזה בפני מנהל הבנק ללקוח, כאיש יהלומים וזה ושהוא צריך כספת לשים את הדברים. "יש לכם כספות" וזה, "בטח יש לנו כספות מאוד כבדות, מאוד זה, מאוד יעילות" (יורד לאנדר)


וככה זכה דרורי לסיור אישי בחדר הכספות. הראו לו את החלל, והציגו בפניו את הכספות המשוכללות בהן יוכל לאחסן את היהלומים שלו: כספות מתוצרת מגן גולדמן. לא חלפו יומיים ודרורי התייצב, כיהלומן כמובן, במפעל של מגן גולדמן. הוא אמר להם במפעל שהוא צריך כספת מעולה בשביל היהלומים שלו, וכך הראו לו כספות מצוינות כאלה ואחרות. אבל הן לא מצאו חן בעיניו.


ואז אמר לו שם אחד הפועלים, אמר לו "בעל הבית ירד אליך או אחד המנהלים הבכירים יבוא אליך". ובאמת ירד אליו אחד הזה והוא אומר לו "אני מבין שאתה מחפש משהו מאוד מיוחד". אמר לו "כן, אני יש לי רכוש מאוד גדול, אני רוצה שיהיה מקום מאובטח". אומר לו "הנה, אתה רואה את הכספת הזאת? כזאת עשינו לבנק הפועלים. אז אתה יכול כזה". אמר לו, "אתה יודע מה, תעשה לי כזה אבל קטן, אני לא צריך כזה ענק." מה שנקרא בשפה הצבאית תרגול על מודל. והוא אמר לו "אין בעיה, אני אעשה לך" ונקב בסכום. ודרורי מיד הוציא כסף מזומן ונתן לו. למה הוא נתן לו כסף מזומן? כדי שהוא לא ייתן לו קבלה. שהוא יתפתה למכור לו את זה בשחור ואז הוא גם לא ילך אחר כך למשטרה ויגיד היה פה מישהו וסייר וזה. (36:00) ובאמת נשמר קשר שתיקה, ואז הוא התחיל להתאמן איך פותחים, איפה הנקודות הרגישות. בכל כספת יש את הנקודה הרגישה שאם אתה מרתך אותה, אז המנעול פשוט נופל. והוא ראה שזה מאוד קשה וזה מאוד עבה וזה מאוד, אז הוא גם פיתח מפתח מיוחד על פי המודל של המפתח שנתנו לו.


כמו בפריצה הקודמת, גם הפעם דרורי הרכיב סביבו צוות - אבל הפעם החליט שהוא לא ייכנס איתם. הוא מתכנן, הוא מנהל, מדריך אותם איך לפרוץ - אבל לא פורץ בעצמו. לא נכנס לבנק. אחרי שהוא ראה שהצוות שלו בפנים הוא נסע משם, חזר הביתה, עשה מסיבה - ובכך סידר לעצמו אליבי. הוא נעצר אחרי כמה ימים, אבל בזכות האליבי ואפס ראיות הוא שוחרר. רק על פרט אחד לא חשב דרורי, על החוליה החלשה – הגורם האנושי. כשאחד משותפיו לאותה פריצה נעצר כעבור חודשים רבים בפריצה אחרת – הוא מנדב את שמו של דרורי על מנת לסדר לעצמו עסקת טיעון.


עכשיו כשאנחנו מכירים את דרורי – איי קיי איי המוח – קצת יותר טוב, קל להבין למה סמי נחמיאס הקדיש זמן יקר מהחקירה שלו כדי לבחון את האפשרות ששמועה מהכלא תוביל אותו אל האחראי לשוד השעונים.


אם אתה אומר לי הוא חשוד בשוד השעונים, אני לא אתפלא. יכול להיות שהוא לא אמר לי הכל. אני לא אתפלא כי הוא מומחה לפריצות. ו...אני לא יודע. אם אני הייתי צריך לתכנן שוד שעונים בירושלים במקום כזה ואני צריך בעל מקצוע, הייתי פונה אליו.


אבל את סמי נחמיאס לא נוכל לשאול - הוא נפטר - וגם השותפים שלו במשרד החקירות, ואנשי המשטרה שעסקו בזה בזמנו - כולם כבר אינם. במוזיאון לא מכירים קצה חוט כזה. דני רובינשטיין, שהכיר את סמי מילדות והיה מעורה בפרטי החקירה, לא ידע להגיד הרבה מעבר לכך שהיה דיבור כלשהו על שוד השעונים בכלא. לאן זה הוביל את סמי - את זה לא הצלחנו לגלות.


דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: לא סמי נחמיאס, לא האינטרפול, ולא משטרת ישראל הצליחו להחזיר את האוסף למוזיאון האיסלאם. לאף אחד לא היה מושג לאן האוסף נעלם.

עד 2007. 24 שנים אחרי השוד.


================================================

צלצול טלפון


ב-2007 רחל חסון, אוצרת המוזיאון לאמנות האיסלאם, מקבלת טלפון משוויץ. על הקו מנהל החברה הכי גדולה בעולם למכירת שעונים.


לאורך השנים היא קיבלה טלפונים כאלה בכל פעם ששעון עתיק או נדיר עמד למכירה. אף אחד לא רצה בטעות למכור פריט גנוב. רחל ציפתה לסיים גם את השיחה הזאת כמו את כל אלה שקדמו לה, בעוד אכזבה מהצד שלה, ואנחת רווחה מהצד של בית המכירות.


אבל אף אחת מהשיחות הקודמות אף פעם לא התחילה ככה:


הוא לוחש בטלפון למרות שהוא יושב בציריך כאילו לא יודעת מה. אומר לי רחל אני חושב שמישהו מנסה למכור חלק מהשעונים


רחל נרגשת. אחרי עשרים וארבע שנים בלי אף קצה חוט, נדמה שכולם כבר התייאשו מלפענח מה עלה בגורל האוסף המפואר, אבל היא מרגישה שמנהל בית המכירות מהצד השני של הקו יודע יותר ממה שהוא מספר. כשהיא מנסה לשאול, הוא נבהל.


ואמרתי לו מי מי זה מה לא לא לא אני לא יכול אסור להגיד ורק שתדעי הוא סגר הוא פחד הוא היה מת מפחד.


כמה ימים אחרי השיחה הזו, רחל מקבלת עוד טלפון. הפעם על הקו: ציון יעקובוב. סוחר אמנות ותיק ומוכר עם חנות ברחוב בן יהודה בתל-אביב. גם הוא, כמו מנהל בית המכירות השוויצרי, מתקשר נרעש.

רחל אני חייב אני חייב להגיד לך משהו על השעונים אמרתי לו דיי נמאס כבר כל אחד אומר שהוא ראה אותם, והוא לא ראה. אין זה כל אחד נדמה לו שהוא ראה. אומר הפעם אני בטוח. תרשי לי תרשי לי.


הוא מגיע אליה למוזיאון בירושלים למחרת בצהריים. "תפתחי את הקטלוג", הוא מבקש ממנה. היא מדפדפת בקטלוג, עד שהוא עוצר אותה בעמוד 157. שעון שולחני לא גדול, 55 מילימטר סך הכל היקפו. ואם הייתי נתקלת בו בחנות עתיקות בבן יהודה, לא בטוח שהייתי מנחשת את ערכו מהחזות הדי פשוטה שלו. אבל ציון זיהה מיד.

וזאת הסיבה שהוא סוחר עתיקות ואצלי תלוי על הקיר שעון של איקאה.


הוא אומר לי "את זה אני לא רק חושב - אני די בטוח שראיתי.

נדמה לי שיש עוד שעונים" וזהו אז אמרתי לו יופי אז מה אנחנו עושים אז הוא אומר איזה גברת תטלפן אלייך והיא תדבר איתך. אמרתי לו בסדר שתטלפן אלי בבקשה אם זה רציני הפעם בבקשה.


כמה ימים אחרי אותה פגישה עם ציון, רחל מקבלת את הטלפון האחרון, זה שכבר קשה להתעלם ממנו. ה"איזה גברת", שציון הבטיח לה היתה מהעבר השני של הקו. שמה - הילה עפרון גבאי, והיא מציגה את עצמה כעורכת-דין.


היא מטלפנת אליי ואומרת לי יש לי איזה קליינטית שאני לא יכולה להגיד לך את שמה ושהיא ירשה מבעלה אוסף של שעונים, והיא לא ידעה שזה האוסף של מוזיאון האיסלאם והיא רוצה להחזיר אותם, וכולי וכולי. ואז תבוא אני המשרד שלי הוא בתל אביב

ואז טלפנתי אל היושב ראש ואמרתי לו ככה וככה אז הוא אמר לי יופי רחל כל הכבוד שלא אמרת עכשיו, אנחנו נוסעים לפגוש אותה.


הם נוסעים לפגוש את הילה ברחוב אבן גבירול 189. היא מספרת להם שמרשתה המסתורית ירשה אוסף שעונים מבעלה שנפטר. הקליינטית, הילה מסבירה, לא ידעה שאלו השעונים של המוזיאון לאמנות האיסלאם.


הפגישה לא התארכה. סוכם בה שלמחרת הצדדים ייפגשו שוב, והפעם אם אפשר בבקשה שעורכת הדין תגיע עם משהו קונקרטי להראות להם.


ואז אנחנו אומרים לה בואי נראה את השעונים היא שמה קופסאות כאלה של, קופסאות קרטון כאלה של יין, אתה יודע, ואני פותחת אותם בידיים רועדות (צחוק) הכל מלא עיתונים עטוף הרבה בעיתונים לא בניירות, ואחד אחד אני כותבת אז כתבתי פה איפה כל אחד נמצא עם זה אצלה או לא, וכשהגעתי והחזקתי את המארי אנטואנט הוא היה שלם לגמרי, לגמרי. רואים שלא פתחו אותו.


התרגשות גדולה אוחזת ברחל. אחרי עשרים וארבע שנים בהם איבדה כל תקווה לראות את האוסף היקר, פתאום, הם כאן, מולה. אולי לא כולם, אולי לא במצב הכי טוב, אבל זה הם. שלושים ושמונה שעונים עטופים בעיתונים משנות השמונים, מונחים בקופסאות קרטון של יקב לא-מוכר בארץ. וכן, אחד מה-38 הוא הברגה, השעון של מארי אנטואנט.


אני ממש בכיתי נשבעת לך כי זה נחשב לגולת הכותרת שבכלל לא רק שלנו, לאחת מגולות הכותרת של השעונים בעולם.


רחל ניגבה את הדמעות, ואז חלפה בה המחשבה – למה בעצם הם חזרו? ולמה עכשיו?


ואז היא כמובן אמרה אתם הבטחתם בזמנו פרס של מיליון דולר?

אמרנו לא לא לא לא לא לא אבל רצנו מהר בחזרה למוזיאון לראות אם, באיזה שהוא מקום פעם הבטחנו, (ממשיך באנדר)


הדבר הבא שקורה הוא משונה לכל הדיעות. במקום לפנות מיד למשטרה, אלי קהן, יו"ר המוזיאון, מציע להילה הצעה שקשה לסרב לה -


דיבר איתה הציע 130,000 דולר או 120 לא דולר, שקלים. והיא הסכימה לא הייתה לה הרבה ברירה.


מדהים! ועכשיו הם בטח פנו למשטרה... נכון? לעדכן שהרכוש הכי יקר שנגנב אי פעם בשטח מדינת ישראל שב בשלום ו...אולי אחרי איזה שיקום קטן, ליטוש והברגה – נרים להם איזה תערוכת ברוכים השבים, מסיבת עיתונאים, ביקור בתכנית הבוקר - או ש.. בעצם...


לקחנו את השעונים הבאנו אותם למוזיאון אבל לא אמרנו לאף אחד אני הורדתי אותם למחסנים, וזהו.


אה. אוקיי. גם אופציה. למחסן.


התרגשות גדולה. אחרי 24 שנים - השעונים חוזרים הביתה – הישר למחסן.


עכשיו שהאוסף מאופסן בבטחה במקום בו איש לא יכול לדעת שהוא שב, נתפנה לשאול כמה שאלות חשובות. נגיד, מי זאת האישה המסתורית שלא ידעה שירשה רכוש גנוב, אבל לא היססה לדרוש מיליון דולר תמורתו? האם זו באמת אישה שקיבלה ירושה מבעלה? אם כן, מי זה בעלה? הוא הפורץ, או שהוא קנה מהפורץ את השעונים? או שאולי הפורץ הוא בכלל פורצת?


ובכל אופן, אם רחל ואלי התכוונו להחריש את חזרתם של השעונים – הייתה להם פרצה באבטחת המידע, והשמועה על השעונים שהם קברו במרתף מגיעה, איך לא, לידידנו דני רובינשטיין. בהיותו אספן חובב של מטבעות עתיקים, דני התחבר לעורך הדין ארנולד שפר, שחלק איתו את התחביב. אותו שפר היה חבר בועד המנהל של מוזיאון האיסלאם. וככה, דרך שפר, דני שומע שהשעונים חזרו.


אני נדלקתי. אין לך מושג! מה אחרי 20 וכמה שנים מה, איך זה יכול להיות? רצתי מיד למשרד של שפר הוא לא הצלחתי לדבר לדבר איתו על זה, אבל חבר שלי שהיה שם שאלתי אותו מה קורה שם. אז הוא אומר "מצאו". ואז ככה התחלתי לרדת לחקר העניין.


עכשיו גם דני יודע. ולפני שהוא חובב עתיקות – דני הוא עיתונאי. ועיתונאים מפרסמים ידיעות גם ובמיוחד כאלו שקשורות לאנשים שהיו מעדיפים להשאיר את האור כבוי לעוד כמה רגעים.


הכתבה של דני מסעירה את הציבור שמגלה שהדבר היחיד שיותר מסתורי מאיך האוסף נעלם – זה - איך הוא חזר.

אבל יש עוד מי שמופתע לקרוא את הידיעה הזאת בעיתון – המשטרה, ובתוכה קורא אחד ספציפי. קוראים לו עודד שמאע והוא חוקר בימ"ר ירושלים.


אני לא הצלחתי להבין, איך יכול להיות שדבר כזה קורה מתחת לאף של המשטרה שהם קונים בכסף חזרה, ברמה הכי בסיסית של כאילו רכוש גנוב לא קונים חזרה איך זה יכול להיות.


הוא מגיע עוד באותו בוקר לתחנה, ונכנס לחדר של שותף שלו, עודד יניב.


הוא למעשה בוקר אחד מגיע אלינו למשרד, מביא את העיתון, מספר לי על הסיפור, מכניס אותי לעניינים ואומר: "רגע, איך יכול להיות בעצם ששעונים כאלו, אחרי חקירה כזאת מורכבת שהייתה ואירוע כזה דרמטי, איך יכול להיות ששעונים מוחזרים למוזיאון האיסלאם ומשטרת ישראל כמי שחקרה את הסיפור הזה, בשנת 83', לא יודעת לא חלק מהחוויה".


ובדיוק ככה החוויה, סליחה, החקירה נפתחת מחדש.


שני העודדים מקבלים אישור מלמעלה להחיות את התיק, ומתחילים לעבוד.


השאלה הראשונה פשוטה מאוד – למה לעזאזל הם צריכים לשמוע על הסיפור הזה דרך העיתון? המוזיאון מתרצים את הבחירה שלהם באופן משונה למדי – הם טוענים שחששו שהמשא ומתן מול עורכת הדין עפרון גבאי יתפוצץ והשעונים ייעלמו שוב לעוד עשרים שנה.


היה ביניהם איזשהו הסכם עם עורכת הדין שהם לא הם לא מוצאים את הדברים לא למשטרה ולא לתקשורת בשלב הראשון. וזה כאילו מה שמנע מהן ופה, פה מבחינתי הייתה הבעיה שלהם שהם לא עירבו מהתחלה את המשטרה פה

אבל, אפשר להבין את, הגישה הזאת.


אוקיי, נניח. אני פחות מבינה את הגישה הזאת, אבל אני לא חוקרת בימ"ר ודעתי לא משנה לאף אחד, אבל זה לא יעצור אותי מלהמשיך ולהביע אותה – ולכן אני מתעקשת שגם אם הסיכום עם עורכת הדין מסביר למה לא עירבו את המשטרה מיד, הוא לא מסביר למה השעונים נשארו מוסתרים במחסן.


השעונים בעצם באותו זמן נתון לא שייך אליהם. למה? כי הם קיבלו כסף מהביטוח כבר זה היה שייך לפניקס.


אה. אוקיי. זה כבר כן מסביר.


ואז אחר כך הם הם היו צריכים קודם כל לסגור את העניין שלהם עם חברת הביטוח, ואחר כך לראות זה מה שעניין אותם בגדול ואז אחר כך כאילו לצאת עם זה לראות מה הם עושים עם השעונים האלה.


טוב. הבנתי. עורכת דין מפוקפקת, מוזיאון שכבר קיבל פיצוי מהביטוח על הגניבה, ושעונים הכי יקרים בעולם שכולם הכי שמחים שחזרו ואף אחד לא בטוח מה עושים איתם עכשיו. יפה.

מזל שהעודדים הגיעו לעשות פה סדר.

הם נסעו לציון יעקובוב בבן יהודה, לראות מה הוא יודע.


הוא סיפר ולא סיפר הוא פחד ולא פחד ולא רצה לספר את הכל וכן רוצה לספר את הכל אבל בשורה התחתונה, הוא תיאר לנו את הגברת ואת השם של עורכת הדין שכאילו שהוא נפגש איתה.


בסוף ציון נשבר ומכוון את החוקרים לרמלה – מקום בשם מחסני תפוז, שם, הוא אומר, ההיא הראתה לו את השעונים.


אנחנו מגלים שעורכת הדין הגיעה לשם עם השעונים, ביקשה לאפסן, איזושהי תכולה בכספות, היא התבקשה שם לתת רשימת תכולה, כמתבקש, אבל הצליחה לשכנע את מנהלי המחסן, שאין בזה צורך,

שם במחסן בעצם, איתרנו מסמך, שהוא היה ייפוי הכוח שנתנה אותה לקוחה אנונימית, לעורכת הדין הפלילית, ושם בעצם חשפנו את שמה של אותה לקוחה,

וזה היה חשוב לנו מאוד להשיג בחקירה.


השם: נילי שומרת. ועם השם הזה הם מתקשרים לקצינת המודיעין בירושלים, והיא מריצה בדיקה.


היא בשני חיתוכים ראתה את מי הבן זוג שלה זה כאילו כאילו בשניה אתה מבין את כל הסיפור.

זה רגע שלא שוכחים שפתאום, טלח הכל מסתדר לך כמו חיילים בשורה אתה מבין את הכל.



עד כאן "שוד השעונים הגדול". תודה לגיא בן נון על הכתיבה והראיונות, ובן-אור הברי על העריכה והמוזיקה המקורית. גיא ובן-אור שניהם אחראים על ההפקה של הפודקאסט. תודה גם למפיק בפועל אודי הורוביץ, ליועץ המוזיקלי רון קליין, ולמעצבת גרפית אביטל רחאייב. תודה גם לאסף רפפורט על המיקס.

אתם מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו באינסטגרם, טיקטוק, ופייסבוק - אנחנו מעלים שם אחלה קטעים שלא אל כולם אתם נחשפים פה. והכי חשוב כמובן - אם אהבתם, תמליצו לחבר או חברה להאזין לנו גם.

אני הייתי שפרה קורנפלד. נשתמע בפרק הבא.


37 views0 comments

Comments


bottom of page