top of page

שניים שניים - פרק 4- דינמיקה זוגית





ליקה: אהלן וברוכים הבאים לפודקאסט "שניים שניים". אני ליקה ומולי יושב אורי ואנחנו בני זוג לחיים. אורי מנחה קבוצות ומלווה מסעות בטבע. אני פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומינית. וביחד אנחנו מלווים אנשים בכל מה שקשור להתמודדות עם הדבר המדהים והקשוח שנקרא זוגיות. גם בעבודה אחד על אחד מול זוג וגם בסדנאות לזוגות שאנחנו מעבירים. אם אתם מכירים זוג שיכול להיתרם מהפודקאסט הזה, אל תהססו ושתפו איתו את הפרק. זה תומך לשמוע זוג אחר מתמודד עם אתגרי הזוגיות. לא טוב להיות זוג לבדו.

אורי: "שניים שניים", קשה לכם בזוגיות? הפודקאסט הזה בשבילכם.

ליקה: בפרק הזה נדבר על המושג דינמיקה זוגית, איך אנחנו מבינים וגם חיים אותה.

[פתיח]

אורי: דינמיקה, אני בהנחיית קבוצות, הרבה הרבה אנשים אומרים לי דינמיקה קבוצתית וכל אחד מתכוון למשהו אחר. בדרך כלל כשאנשים אומרים דינמיקה קבוצתית או דינמיקה בכלל, הם מתכוונים פשוט לקשרים ולתקשורת בין אנשים בתוך הקבוצה או בתוך זוג. ודינמיקה בשבילי היא דבר הרבה יותר ספציפי מזה.

ליקה: מה זה בשבילך?

אורי: בשבילי דינמיקה היא חלק בקבוצה כמו תופעה שהיא פורצת החוצה ברגע שרגשות פורצים החוצה למרחב בצורה של התנהגות.

ליקה: זאת אומרת זה כמו מופע התנהגותי של רגשות לא מדוברים.

אורי: בדיוק והדרך שלי לזהות את זה כי רגשות הרי מתנהגים כל הזמן בקבוצה. אז מתי זה דינמיקה ומתי זה לא. למה יש פריצה בעצם? למה יש כזאת תנועה חזקה לתוך המרחב?

ליקה: למה?

אורי: כי זה רגע שבו יש רגשות כנראה עמוקים שהיו סגורים ועכשיו הם יוצאים. ועוד פעם הדרך לזהות, לא אמרתי, היא שהקבוצה באותו רגע מפסיקה לקיים את המטרה שלה. צריך רגע לשאול מהי מטרת הקבוצה, סביב מה הקבוצה הזאת התאספה, לדוגמה קבוצה של כיתה, אז ברגע מסוים פתאום השיעור לא מצליח להתקיים. כאילו מטרת הקבוצה שהיא כרגע ללמוד מהמורה שעומדת מול הלוח לא מצליחה להתקיים. משהו אחר קורה פה. משהו לא מודע פורץ לתוך המרחב ומתחיל להתנהג.

ליקה: במושגים שאני מכירה זה מושגים של תהליך ותוכן. תוכן של הקבוצה זה נגיד, התאספנו כאן בשביל לשחק כדורסל או התאספנו כאן בשביל ללמוד.

אורי: לעבור סדנת טנטרה.

ליקה: ותהליך הוא בעצם הרובד הרגשי הלא מדובר הזה, שהוא מתקיים תוך כדי כל פעילות שקבוצה תעשה. ומדי פעם תהליך נכנס פנימה ותופס מקום מרכזי, כמו שולף שטיח מתחת לתוכן והופך בעצמו למופע מרכזי וזאת דינמיקה. ובוא נביא את זה לזוג עכשיו. בעצם אנחנו מדברים על זוגיות.

אורי: מדברים עלינו בעצם.

ליקה: מדברים עלינו בעצם.

אורי: דינמיקה זוגית, לפעמים אני מסתכל עליה כמו על מפלצת. באמת זה המקומות האלה בזוגיות שאני מוצא את עצמי פתאום כועס או פגוע או נעלם. כמו באמת מקום עמוק עמוק. אז אני לא בטוח אם להגיד ילדי, אבל באמת מקום עמוק ועם רגשות מאוד טוטאליים. כן החוויה הראשונה שעולה אצלי סביב הדינמיקה הזוגיות שלנו בזוגיות זה הטוטאליות של הרגשות. איך הם כאילו מציפים לי את התודעה. המחשבות מתחילות להיות פרועות וחודרניות. מחשבות חודרניות כאלה שהן מנקרות לי בתודעה. אני מנסה לנער אותן והן חוזרות. חוזרות עקשניות כאלה.

ליקה: אתה שנייה אבל מתאר רגשות שהן מאחורי הדינמיקה. והדינמיקה למי שמתבונן מהצד הרי מופיעה שוב כמופע התנהגותי.

אורי: אוקיי זה מעניין כי תוך כזה שדיברת חשבתי על זה שאמרת וואו יש גם מופע חיצוני כאילו התנהגותי. ודיברנו גם על המופע המנטלי ואני פתאום מסתכל על זה ואני אומר רגע זה מופיע גם בגוף הרגשי. גם בגוף המנטלי גם בגוף הפיזי כי בזמן הזה אני מרגיש מכווץ. יש רק דבר אחד אחר שאני מכיר שמתנהג ככה, חרדה, היא תופסת את כל הגופים.

ליקה: אוקיי זה מעניין אתה בעצם טוען שבכל דינמיקה זוגית מעורב אלמנט של חרדה.

אורי: כן.

ליקה: זה מעניין, יכול להיות שאתה צודק בעיניי. אני מניחה שאכן חרדה אבל אולי בדרגות שונות נכון?

אורי: בטח.

ליקה: כי אתה מיד מתאר איזה מופע באמת גרנדיוזי של חרדה גדולה שעושה איתנו שמות. כשהדבר הזה משתלט עלינו אז באמת זה מוציא מאיתנו דברים שלפעמים אחרי שזה קורה. אפשר להגיד אלוהים מה זה התנהגתי ככה? כשזה גורם לי להתפרק מולך ברמה ממש כאילו מוציא ממני שוק. מתחילה לקלל כמו בשוק. ואני באמת אני כמעט תוך כדי או רגע אחרי אני אומרת אלוהים זה לא אני, זה לא יכול להיות. והנה הדינמיקה מוציאה אלמנט. אני עדיין רוצה רגע לתאר את הדינמיקה כשמונה כן כתנועה של שמונה בין שני אנשים.

אורי: אז בואי נתאר באמת. זה מודל מאוד יפה ויזואלית, אני נורא אוהב את זה. זה באמת כזה אינסוף שיושב ואת תמיד אומרת ואני נורא אוהב את זה. את אומרת על בסיס מה אנחנו נפגשים כבני זוג בעצם עם כל הבני זוג שעשינו איתם דרך לאורך החיים. זה כשהפצע שלנו מתיישב בדיוק מול הפצע שלהם כמו בהתאמה. כשאנחנו מדברים על חיבור אנרגטי או רגשי או רוחני או איך באיזה קטגוריה שתבחר להסתכל על זה. אז זה המקום שבו הפצע שלי פוגש את הפצע שלך הכי עמוק והמשיכה שם היא בעצם נוצרת.

ליקה: אולי אני אוסיף על זה משהו. קודם כל זה נפלא שאתה מדבר על זה כי באמת חשבתי לעצמי שאי אפשר לדבר על דינמיקה זוגית בלי להזכיר את דוקטור הנדריקס. שהוא בעצם יצר את שיטת "אימאגו". הוא זה שמדבר את השיח הזה בבחירת בין הזוג מתקיים פה איזה רובד לא מודע. שברובד הלא מודע אנחנו בצורה פרדוקסלית כמעט אבל אנחנו יוצרים כמו בחירה מתוך הפצע. כאילו הילדה הפצועה שלי היא שואפת לבחור בדיוק את האבא הפוצע שהיה לי.

אורי: מה זה אומר עליי?

ליקה: כן נכון, אתה תמיד נבהל כשאני אומרת את זה ואומר אוי מה זה אומר עליך, אבל אני מניחה שזה אומר עליך שגם הפצע שלי בחר בך. שלא רק החלקים המודעים למיניהם בחרו.

אורי: לא אבל אני יכול להתחבר לזה ממקום של הכאב של זה שלא בחרו בך, נכון?

ליקה: אני הייתי מגדירה את זה מול אבא ככאב שאומר שמאוד בחר בי. אפילו בתור ילדה הרגשתי מאוד ילדה אהובה על ידי אבא ושהאהבה לא הספיקה לו בשביל להיות נוכח בחיים שלי והוא נטש.

אורי: ומה זה אומר עלייך?

ליקה: זה אומר עליי שלרוב אוהבים אותי מאוד אבל לאו דווקא מסוגלים להתייצב לידי ולראות את הצרכים שלי ושם בעצם הכאב. ומה שהנדריקס אומר שכשאנחנו בוחרים ככה, זאת אומרת למה הילדה הפצועה שבי בכל זאת בחרה את החלקים בך שיכולים להתיישב עם האבא הלא מסוגל הזה. הלא מסוגל לתת נוכחות ולא מסוגל לענות לצרכים. כי יש שם משאלה. משאלה של הילדה. הילדה לא משחררת את המשאלה שהפעם אני שוב אבחר באבא שאולי יש לו נתונים לאכזב אותי, אבל הפעם יקרה משהו, בדיוק זה יצליח ויווצר תיקון.

אורי: שזאת בעצם המשאלה העמוקה באמת.

ליקה: המשאלה העמוקה שיושבת בבסיס של דינמיקה.

אורי: זה המשאלה לתיקון בעצם.

ליקה: כן בדיוק. בבסיס של דינמיקה יש גם הפצע שאומר אני פוחד שיקרה שוב מה שאני כבר יודע שיכול לקרות כמו אבא שלא מסוגל להתחייב והמשאלה שאומרת הפעם ייווצר תיקון והפעם אני אגרום לאבא הזה כן להתחייב ולהיות מסוגל.

אורי: בעצם עכשיו הנותנת קווי מתאר מאוד מאוד ברורים ויפים לתכלס מהלך שאנחנו עושים כל החיים שהוא מהלך קשה וגם לא מודע שבו אנחנו רוצים להביא תיקון וריפוי לפצעים העמוקים שבנו, אולי פצעי ילדות אולי מגלגול והדרך שלנו לעשות זה היא בעצם חייבת לעבור דרך להגיע מספיק קרוב לאותה סיטואציה.

ליקה: נכון.

אורי: ואז לתת לה סיום אחר.

ליקה: נכון.

אורי: ומה שטראגי במקום הזה שבדרך אנחנו משחזרים את האדם כי הנה בחרת אותי ולי בלי ספק יש מתוך הטראומות שלי והקשיים שלי קושי להתמסר ולהתחייב ולבחור בצורה מלאה. וגם יש לי ניתוקים כאלה רגשיים מדי פעם מתוך התגובות שלי. והנה יש לך גבר שהוא לא נוכח והוא אוהב אותך אבל זה לא מספיק בשביל שאני אוכל להיות שם. כי הנה אני לא בנוכחות אני נעלם אני מנותק עכשיו בתוך הראש שלי.

ליקה: יש משהו בבחירה שהוא כבר מסמן אותך כבן זוג טוב לפצע שלי כי אולי יש לך משהו מהנטיות האלה. אבל בנוסף לכך אפשר להגיד שגם אם יש לך מעט מזה, מה שקורה בדינמיקה שהילדה הפצועה שבתוכי תדע לשים זרקור גם על מעט ניתוקים אם יהיו מעט ניתוקים. על מעט חוסר מחויבות אם יופיע ותמיד יופיע משהו מזה. ומה שהילדה הפצועה בתוכי תעשה היא בעצם תיצור עיוותים כמו תגביר את המשמעות של חוסר הנוכחות שלך בעיני.

אורי: אז רגע אז אני רוצה לשים דגש על הנקודה הזאת כי זה מחזיר אותנו למודל. למודל של השמונה כי בכל אחד מהצדדים יש רגישות וכרגע נגעת בנקודה של הרגישות שלך לכל נקודה שבה אני לא אהיה נוכח ומשהו שיהיה בו אפילו קצת מהגוון האנרגטי הזה. הפילטרים שלך מיד יתפסו אותו ויקלטו אותו ואולי,

ליקה: ויגבירו אותו גם.

אורי: ויגבירו אותו.

ליקה: נכון אז פה אתה נוגע במהות של הפילטרים. כי מה שיוצר דינמיקה בעצם זה שהפצע וגם המשאלה כמו ממסכים את המציאות האובייקטיבית על ידי יצירה של איזשהו פילטר.

אורי: והפילטרים שיש בכל אחד מאיתנו הם בעצם לוקחים את המציאות או אנרגיה שיש במציאות או לפעמים משהו שבכלל לא קיים ונותנים לנו לראות את הבן זוג שלנו. בעצם אני רואה אותך דרך הפילטרים שלי הרבה פעמים וחווה אותך ביקורתית כלפיי. עכשיו לפעמים באמת את ביקורתית כלפיי, אבל זה לא קרוב בכלל לכמות שאני חווה את זה ולעוצמה שאני חווה את זה בגלל הפילטרים שלי. והפילטרים קיימים בשני הצדים כמובן והם תמיד חלק מהותי בדינמיקה.

ליקה: נכון אז בואו נתאר את הדינמיקה עד עכשיו. נגיד שברגע שיש ממך איזשהו ביטוי שהוא עובר דרך פילטר מסוים שלי, פילטר של הפצע ומקבל צורה של חוסר יכולת שלך להתחייב. כשאני חווה אותך לפי הפילטר שלי לא מתחייב, זה מוציא ממני משהו שהוא התפתח מאז ילדות כסוג של פתרון הישרדותי למצבים שבהם ההורה לא מספיק נוכח לידי. ופתרון הישרדותי ספציפי שלי זה נגיד משהו כמו להגביר את הקול, להגביר את הנוכחות כמו תינוק שמגביר את הבכי בשביל שהפעם יראו או ישמעו או יגיבו לצרכים שלו. אז אני יכולה להגיד משהו בקול גדול, בנוקשות, אולי בתוכחה אני כמו מנסה להאיר את ההורה הישן והדבר שיצא ממני כתגובה, כהתנהגות הוא בעצם יהיה דבר שיפגוש את הפילטרים שלך שיקראו את זה כביקורתיות כלפיך, כאמירה שאתה נכשל. שאתה לא טוב מספיק אולי.

אורי: בדיוק מה שילחץ לי על הכפתורים. אני מתכוון המופע של הרגישות שלך הוא תמיד יהיה משהו שילחץ על הרגישות שלי.

ליקה: נכון כי הוא יעבור גם דרך הפילטרים שלך ויקבל תיקון. גם הוא יקבל דיוק בהתאם לפצע שלך.

אורי: בדיוק.

ליקה: ואז מה יקרה לך כשאתה שומע את הביקורתיות שלי?

אורי: אז אני רק אתאר את השמונה כי בדיוק אנחנו עושים את תנועת המעבר ממך אליי. הפילטרים שלך קולטים את מה שקרה במציאות של חוסר נוכחות של הגבר שלך. הרגישות שלך ננגעת. מתחתיה אנחנו יודעים שיושבת משאלה של התיקון ומתוך זה יוצא מופע שהוא במקרה שלך אסטרטגיה של הגברה. הגברה של הכל, שישמעו אותי יותר להעיר את ההורה.

ליקה: נכון לפעמים גם הצפה. דיבור מרובה בניסיון להגיע אליך ולהעיר אותך להחזיר אותך לנוכחות.

אורי: זה מרגש שאת אומרת את זה פה.

ליקה: [מצחקקת]

אורי: באמת.

ליקה: למה?

אורי: כי זה כזה נורא חשוף. נורא יפה בעיניי כשאת ככה חשופה עם האומץ שלך. אז אני ממשיך את התנועה של הדינמיקה ואז ההתנהגות הזאת פוגשת מיד את הפילטרים שלי. הפילטרים שלי מפרשים, הרגישות שלי ננגעת, עכשיו גם אני מופעל אם לא הייתי מופעל קודם.

ליקה: פה אולי צריך להגיד משהו בפצע שלך, אולי בציפייה שאני אהיה סוג של הורה מבקר כלפיך. זאת אומרת ציפייה הכוונה פחד. נכון פחד שזה שוב יקרה משהו כזה, ששוב יהיה הורה ביקורתי כלפיך שיגיד לך כמה אתה חסר ערך באיזשהו אופן.

אורי: כן, אני מרגיש שיותר מדויק בעבורי יהיה להגיד, הפחד שנמצא בבסיס האישיות שלי, זה פחד מהשתלטות. השתלטות של הצרכים של אדם אחר והרצונות של אדם אחר.

ליקה: כן, אני יכולה לראות את זה.

אורי: ואז אם יש מבוגר משמעותי לידי בתור ילד או פרטנרית אהובה לידי, לצדי בחיים, אז הפחד מהשתלטות הוא בדיוק הזה שהקול, הקול שלי לא, אני לא מקבל קול. וכשאני שומע את הרצונות שלך עכשיו מוגברים, הפחד הזה שהקול שלי לא נשמע, מייצר מופע. והמופעים יהיו בעצם, זה מעורר בי כעס, מעורר בי זעם על זה שאת מביאה את הקול שלך כל כך חזק, שאת לא נותנת לי מקום, אין מקום גם בשביל הכאבים שלי בבית, את לוקחת את הקול לעצמך, את אנוכית.

ליקה: כן, ואני גם מרגישה עכשיו שאנחנו מדברים שיש איזו אינטונציה, איזו מוזיקה מאוד מסוימת, שיוצאת ממני לפעמים, שהיא בדיוק זאת שמפעילה אותך. פתאום אני רואה עכשיו שאני יכולה אולי אפילו להביע נגיד הזמנה שלי אליך שתחזור לנוכחות, להביע את זה במוזיקה כזאת שהיא לא תפעיל אותך. אני אף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו אני חושבת...

אורי: אוי זה מרגיש לשמוע, אני סקרן.

ליקה: ממש, אני לא בטוחה שאני אוכל ממש כבר לגעת במהות וליישם מיד, אבל יש לי תחושה שאתה יודע שהמון בדינמיקה נופל על מוזיקה, שכאילו איכשהו אתה מצליח להפנות אליי דברים, נגיד כשאתה כועס במוזיקה כל כך מדויקת שמפעילה אותי, שתכלס זוזה ימינה ושמאלה מהמוזיקה הזאת, שגם זה קורה בינינו לפעמים. היא נורא משמעותית, היא נשמעת לאוזן מאוד שונה, היא ממש משנה את התגובה הרגשית. זה אפילו פתאום הרגשה כמו כמעט פיזית שנוירונים מאוד מסוימים מופעלים על ידי הפניית אנרגיה מסוימת בתגובה את הדינמיקה.

אורי: כן, אני פשוט שומע אותך מתארת בצורה מאוד פשוטה אנרגיה. נכון? זה גוון אנרגטי מסוים שיכול לבוא דרך תוכן מילולי, או לפעמים פשוט דרך אינטונציה?

ליקה: גם, אני חושבת שגם וגם וגם, ואולי אפילו מופע גופני, יש כמה וכמה פרמטרים, רובם לא מודעים בכלל לדעתי שהם אלה שלוחצים על כפתורים של דינמיקה. מה שהדינמיקה הזאת עושה, אבל שברגע שמופע שלך נגע בפילטר שלי ובאמת קיבל את המפלצתיות שבו, שהיא כבר לא קשורה אליך, כל הדמות שלך, בשבילי באותו רגע, נצבעת באותו צבע. זאת אומרת, אתה באמת, באמת נהיה, כמה שאני מתפדחת להודות, אבל אתה באמת נהיה, בעיני הילדה שבתוכי, אתה נהיה האבא ההוא, הלא מתחייב. זאת אומרת, כל התגובתיות שלי לזה, היא ממש מאותו מקום. זה לא כמו, זה נהיה זה.

אורי: בעצם זה נהיה, זה נהיה טוטאלי, זה צובע את הכול.

ליקה: נכון, ומזה התחלנו, שאצלנו זה טוטאלי וצובע את הכול.

אורי: שזה מאפיין מאוד חמוד ומרגש, של איך ילדים מרגישים.

ליקה: נכון. זאת אומרת, העיניים שלי, כבוגרת, בלי שאני שמה לב, מתחלפות לעיניים של ילדה בת ארבע. וכל החוויה, גם חוויה גופנית, אנרגטית, רגשית, תודעתית, באמת נלקחת. אומנם, אולי לשניות. אתה יודע, אני לא מזהה את עצמי, נשארת הרבה זמן בתוך הטריפ הזה, אבל לשניות זה נלקח לגמרי. ואז הילדה שאני נהיית, עושה מה שבדיוק עשיתי כשהייתי ילדה במצבים האלה. מביעה את עצמה, צועקת, משתוללת, תופסת מלא, מלא מקום ובעצם מורדת נגד החוסר הנוכחות של ההורה, על ידי זה שכאילו אומרת, אני אאלץ אותך לשים אליי לב.

אורי: וואו.

ליקה: מה שכמובן מביא לאפקט הפוך מזה שתשים אליי לב.

אורי: זה מוביל בדרך כלל להתרחקות, כן. וזו הטרגדיה שהיה בדבר.

ליקה: כן, ובצדק. מעניין אולי שתספר מה קורה בצד שלך כשאתה רואה אותי משתוללת, מביעה צרכים עד השמיים, מציפה בדיבור.

אורי: וואו, זה אפילו טיפה קשה, קשה לי להיזכר שזה קטע עם דינמיקה, כי באמת מרוב שזה סבוך רגשית שם,

ליקה: כן.

אורי: ולא חושב שזה משנה אפילו אם אנשים יש להם דינמיקה בווליום כמו שלנו או ווליום יותר נמוך, או ווליום יותר גבוה. זה תמיד סבוך רגשית, שהוא סובך את הזיכרון שם והרבה פעמים כשאנחנו מנסים לדבר על מה היה, נכון?

ליקה: נכון.

אורי: אנחנו לא מצליחים לא לזכור ולא להסכים על הפרטים.

ליקה: נכון. לשחזר מה היה בתוך הדרמה כשאנחנו שנינו מופעלים בדינמיקה וכל השמונה הזה בינינו פשוט זוהר ובוער.

אורי: את מתכוונת לשחזר אחרי.

ליקה: לשחזר את זה אחרי מאוד מאוד קשה ואני אפילו מזהה כמו סוג של התנגדות פנימית לזה שזה מאוד מעניין.

אורי: ממש.

ליקה: בעיני התנגדות הזאת מספרת על זה שיש איזו מחיצה שאנחנו מתחזקים, מחיצה פנימית שמבדילה בין מצב התודעתי הראשוני הזה של הילדה הפצועה לבין מצב התודעתי הכאילו הרגיל, השפוי, הבוגר. כי ברגע שמשחזרים את הדינמיקה ואני חושבת שאחד מהדברים המאוד טובים שהצלחנו לעשות כבר במהלך החודשים האחרונים זה שאנחנו ממש משחזרים, יושבים ומכריחים את עצמנו לשחזר דינמיקה. עד שאנחנו ממש נזכרים מי אמר מה, ומי הגיב איך.

אורי: את יודעת, היום עשינו את זה מעולה. היום זה ממש העיר לי את העיניים שפתאום ראיתי משהו שלחלוטין האמנתי לצד שלי בדינמיקה.לחלוטין האמנתי לזה שאת יצרת את הריב הזה מאפס.

ליקה: כן.

אורי: וכשהסכמתי כאילו לנתח את זה ביחד איתך, אני חושב שרק מתוך הניסיון שאנחנו עושים את זה כבר איזה זמן, מנסים בהתחלה זה היה חסר תועלת לחלוטין, אבל הצלחנו לנתח את זה בלי שהיינו תוך כדי הניתוח, מופעלים ונשאבים לתוך הדינמיקה עוד פעם ומתחילים לריב עוד פעם תוך כדי שאנחנו מנתחים, שזה מה שהיה קורה.

ליקה: נכון, אני חייבת להגיד שזה כבר זמן לא קורה. אנחנו מנתחים את הריבים שלנו אחרי הריבים בצורה מאוד מאוזנת, מחוברת והיכולת לשחזר באמת מי אמר מה למי בלי לריב על הפרטים, אלא להסכים עליהם מאוד השתפר, כן.

אורי: אז בדינמיקה ששיחזרנו היום אני ראיתי שאני, אני באתי אלייך בעצם עם איזושהי הזמנה.

ליקה: כן, אתה באת ואמרת שאתה רוצה ללמוד לתת לי בצורה טובה יותר.

אורי: נכון, ואחרי זה, בעצם אני לא רוצה להיכנס לפרטים יותר מדי, אבל מה שקרה זה שאני בעצם נכנסתי לתוך איזשהו מצב רגשי, לתוך איזשהו קושי, והפעלתי את הדינמיקה ובעצם מ-0 יצרתי מצב של ריב ויצרתי מצב של התנגשות ביננו בלי שהייתה לי שום יכולת לראות בכלל את עצמי במצב הזה. זה סביב הנעליים, גם, סביב הנעליים שלך, אם להביא לך את הנעליים או לא, זה נראה כל כך פעוט עכשיו.

ליקה: לי זה נראה מאוד מתוק.

אורי: כן, שכל השאלה הייתה אם להביא לך את הנעליים, בלי לשאול אותך.

ליקה: אנחנו ממש עוסקים בנושאים מאוד מתוקים, כן? אנחנו רבים על הצורה שבה תביאי לי את הנעליים שלי.

אורי: אוי, נכון.

ליקה: אנחנו מאוד חמודים.

אורי: אז ראיתי שהרגשתי שם פחד וחוסר אונים. תוך הרגשות שלי, כמובן. ואת המקום הזה לא יכולתי להכיל. זה פרץ ממני תוך הדינמיקה, והדינמיקה הופעלה. אז לסיכום, מה שרציתי להגיד זה שבזכות זה שישבנו וניתחנו את הדינמיקה, הבנתי שאני זה שהפעלתי אותו.

ליקה: כן, זאת אומרת, פתאום הפילטרים שהיו מופעלים בזמן הדינמיקה, פתאום הם יכולים להיות מונחים בצד, והאינפורמציה נכנסת אחרת ויש לנו פרספקטיבה רחבה יותר.

אורי: בדיוק, התהליך הזה של הפירוק הצליח לחדור לי דרך הפילטרים כמו טרקטור, כי זה ממש תהליך של פירוק איטי והדרגתי. צריך ללכת את הדרך הזאת לאט וביחד. ואז דרך הפילטרים, מיד כשעברנו אותם, פתאום נפתח הרגש, הגענו למשאלה. פתאום הבנתי את המשאלה שלי באותו רגע, תוך כדי שיחה איתך.

ליקה: ואולי גם בזכות זה שפתחנו את הדינמיקה ככה עד היסוד, אולי בזכות זה גם אפשר ללמוד באיזה אופן אפשר להתנהג את המצבים האלה בדינמיקה. כאילו כל התנהגות של כל צד זה כמו מסירה של תפוח אדמה חם. אז אני זורקת לך את תפוח האדמה החם, ואפשר להתמקד באיך אני מעבירה לך אותו. נכון, זה כמו שאני יכולה לבקש ממך עזרה, אני יכולה לשתף אותך כשאני מופעלת, או שאני יכולה לצעוק עד השמיים בתקווה שתשים לב. או אולי לדרוש משהו, מזמן אני לא כל כך דורשת, אבל פעם גם זה היה. או לשבת עם פרצוף חמוץ, ולקוות שתבין. אז בעצם מה שזה מאפשר כשאנחנו כותבים את הדינמיקה, זאת אומרת, כותבים את התפתחות הריב, אנחנו יכולים ממש לשים לב על איפה ההתנהגותית ממש אפשר לדייק התנהגות ככה, שמסירת תפוח אדמה חם ייעצר באיזשהו שלב. נכון, כי אם אתה תעשה עכשיו משהו שהוא שונה ממה שמפעיל אותי, כתגובה אליי, אז כל הדינמיקה פשוט לא תוכל להימשך.זה הטנגו שצריך שניים לטנגו הזה.

אורי: אני זוכר פעם היינו קוראים לזה ספירלה. שהספירלה מתחילה, ואז היא עוברת בינינו, והיא כל פעם גדלה.

ליקה: כל פעם גדלה ומעמיקה, הספירלה יורדת.

אורי: באמת מספיק אחד מאיתנו כדי לשבור את הספירלה.

ליקה: כאילו משנים את הריקוד והפרטנר כבר אין לו ברירה אלא לשנות משהו בריקוד.

אורי: כן, וזו תנועה שהיא באמת תנועה שראויה לכל השבחים בעולם. כל פעם שמישהו מצליח לשבור ספירלה בתוך זוגיות, מחיאות כפיים.

ליקה: כל המלאכים עומדים במעגל גדול ומוחאים לנו כפיים כשאנחנו מצליחים. לגמרי, אני חושבת שזה המטרה המרכזית של התפתחות זוגית. זה בעצם הריפוי.

אורי: וזה בחשיבה הזכרית שלי. אני יכול לראות את זה כפשוט במקום הכי הכי רגשי, הכי כואב, הכי פגוע וכועס, לבחור בתנועה אחרת, לשבור ימינה. מה שאתה בטוח, בטוח, בטוח שאתה רוצה לעשות וכל הרגש הזה המתפוצץ, בא לו להגיד או לעשות או לחשוב כל זה, פשוט ללכת 180 מעלות לכיוון השני.

ליקה: זה מעניין, מעניין מה שאתה אומר כי נשמע שפחות חשוב לאן ללכת כמו שיותר חשוב ממה אתה רוצה להתרחק. אני מבינה אותך נכון?

אורי: ממש, ממש. לפעמים אני מולך ואני מרגיש מופעל ואני רואה את הדינמיקה ואת הספירלה המתחילה, ואני מרגיש חוסר אונים היום, כי אני כבר מזהה זה הרבה זמן, וזה לא עוזר לי. זה לא עוזר לי לעצור את זה, כי זה קשה רגשית.

ליקה: כן, והמשאלה שלך, שאת אוכל לקפוץ לפעולה אחרת כלשהי.

אורי: לא, אז מה שאני עושה, וכבר עשיתי את זה כמה פעמים, לא יודע אם שמת לב, זה להסתכל עלייך, כזה עמוק בעיניים ואז לעשות פרצוף.

ליקה: וואי, זה חמוד מאוד.

אורי: ואז להוציא לך לשון. אולי להוציא לשון פחות טוב כי זה יכול להתפרש כעלבון במצבים כאלה. לזה אני מתכוון, כשאני אומר לשבור ימינה.

ליקה: זאת שבירה נפלאה, גאונית.

אורי: או לדבר איתך ג'יבריש.

ליקה: נכון, או לספר בדיחה. כשאתה מצליח להצחיק אותי בשיא הדרמה, וואו, אני ממש מרגישה שכל המלאכים עומדים במעגל ומוחאים כפיים.

אורי: זה באמת הכי משובח.

ליקה: אתה זוכר שפעם סיפרת לי על בחורצ'יק צעיר, שכשחברה שלו כועסת עליו, הוא אומר לה, 'את כל כך סקסית כשאת כועסת'.

אורי: [צוחק]

ליקה: פשוט זה עושה שינוי חד באווירה וזה פשוט, הנה, הנה לך עוד שבירה חדה.

אורי: אה, לא זכרתי את זה. זה גם, זה מעולה.

ליקה: כמובן.

אורי: בטח, בטח. הטריק לדעתי, אני לוקח משפט שאמרה לי מורה ממש טובה מהלימודים בסמינר הקיבוצים, היא אמרה, 'תבדוק אם התגובה שלך עכשיו הגיעה מהמחסן או מהמעיין'. את התגובות מהמחסן, אתה מכיר מצוין, זה כל הכלים המושחזים, זה כל המשפטים האלה שחשבת אותם בראש ולפני, אז כל זה, זה במחסן. לך למעיין, תביא משהו, לא משנה מה, רק תביא משהו.

ליקה: כן, רוב הסיכויים שמה שתביא יהיה נוזלי ומרווה. [צוחקת]

אורי: זה נכון. לפעמים אני אומר לך, אני, תוך כדי הריב אני מסתכל עליך ואומר לך, עמאס, ואני רואה אותך טיפה מתבלבלת, כי הרגע דיברתי ג'יבריש ואז אני אומר לך, ליקה, אני אוהב אותך. וכזה ליצור סדק קטן כזה, ולהכניס משהו.

ליקה: נכון. נכון. זה כבר לא סדק קטן, זה סדק מאוד רחב, שהרבה אור נכנס דרכו. זה מעניין, כי אני חושבת איך אני שוברת את המופעי האגו שלי כשאני מופעלת, כשאני בדינמיקה. ולי מרגיש שפחות אני איכשהו שמה אנרגיה בלשבור את מה שקורה בי עכשיו ימינה ושמאלה ואני יותר ממוקדת, נקודת מאסף מאוד מסוימת בתודעה שלי, שלשם אני מעוניינת לעבור. תראה כמה מעניין, אתה כאילו רוצה להתרחק מ ואני רוצה להתקרב אל. יש נקודה בתודעה שלי, שכשאני מצליחה לנוע לשם, אני יוצאת ממופעלות וזאת נקודה שאין לי דרך לתאר אותה, אלא לקרוא לה שער חסד. זה כמו להתחבר למעיין האהבה, אליך ובכלל ואז יש שם הרבה משהו נוזלי ומרווה וזה כבר מבטל את המחסן.

אורי: איך הולכים למעיין האהבה? מתוך ריב אנחנו מדברים.

ליקה: בוא נחשוב אם יש לי טכניקה מסוימת, האם אני מרגישה שזו פעולה אנרגטית, שהיא פעולה חוזרת מיליון פעמים בכל מיני מצבים, זה בעצם תנועה שאני הכי אולי משקיעה בה, לעבור למצב תודעה של חסד. אני מעוניינת לעבור לשם מכל מיני מצבים, בטח ממופעי האגו. ואיך אני עושה את זה בזמן אמת? אני חושבת שלרגע אתה מופיע מולי כילד, הילד שבך מתגלה לי. אני כמו מסכימה לראות אותו. ואתה יודע, אי אפשר לראות את הילד החמוד הזה, המתוק ולהיות מופעלת מולו, כי הוא ילד, הוא במצוקה, הוא זקוק לי ואז משהו פשוט נרגע, זה כמו גלים בים שנרגעים ויש איזה שקט פנימי. אבל אתה יודע, זה נשמע...זה פעולה די גבוהה. אני לא יכולה להגיד לך שאני מצליחה לחיות ככה. אני מכירה את הפעולה הזאת ולפעמים אני מצליחה לעשות אותה. אני רוצה להוסיף משהו נוסף. שבפועל זה מאוד יפה כזה, יפה נפש מצדנו לדבר על זה שעבודה עם דינמיקה היא גורמת לתנועה חדשה. שפתאום אנחנו נתחיל להגיב, לא מהמחסן, אלא ממעיין. זאת שאיפה, זאת שאיפה מאוד יפה. בפועל, אבל, מה שעובד הרבה יותר מידי והרבה יותר נחוץ ביומיום, זה כלי של ניתוק האינטראקציה. זאת אומרת, צריך לקטוע אינטראקציה של דינמיקה. ברגע שזוג מזהה דינמיקה, מאוד מומלץ ליצור עצירה. נכון זה כמו שאמרת לי היום. איך אמרת, חוק שלוש?

אורי: חוק שלוש, כן. שאם מישהו מרגיש שהצד השני מופעל והצד השני, נגיד, לא מודע לזה, אז במקום להתחיל לריב על מי מופעל ומי לא, מפעילים את חוק השלוש, שהוא אומר שאת המשפט הבא, האדם צריך להגיד, אחרי שלוש נשימות מלאות. רציתי להדגיש עוד, לסיכום, שמקודם אמרתי את הדרכים שאפשר לשבור את הספירלה מהנקודה שלי ואני מרגיש שזה רק חלק. זאת אומרת, לשנות את הסיטואציה ולהוציא אותה החוצה מהסיטואציה כמו צחוק או כמו...

ליקה: מיניות.

אורי: או כמו מיניות, כמו מגע זו דרך אחת, אבל רוב הפעמים המשאלה היא בעצם להצליח להכיל את זה. חייבים להיות מסוגלים, בסוף להגיע לתוך הדינמיקה הזאת ולעמוד שם מול הצונאמי מהרגשי הזה. להצליח להיות שם ולהכיל את זה ולהגיד, אני כאן, עובדים.

ליקה: זאת אומרת להמשיך להרגיש אולי כאב ומופעלות אך לא להתנהג את זה.

אורי: בדיוק זה. להגדיל את היכולת להרגיש כל הזמן מבלי להתנהג את זה.

ליקה: נכון, ואז השאיפה היא שאתה פשוט תגיד לי, 'תשמעי מה שאת אומרת עכשיו או מה שאת עושה עכשיו מפעיל אותי. אני מרגיש מאוים, אני מרגיש מבולבל' או מה שזה לא יהיה. ואז כשאתה משתף את זה, מדבר את זה, אתה לא מתנהג את זה, וזה לא מפעיל אותי חזרה. ואפילו בעצם רוב הסיכויים שאתה מגייס אותי להעניק לך בדיוק את מה שהילד בתוכה מבקש. הפרס הגדול על שבירת הדינמיקה הוא בכך שמשאלה של הילד מתגשמת. זאת אומרת שיש תיקון. יציאה מהדינמיקה, הרי מה זה דינמיקה? זו הוכחה חוזרת שהפחד שלי ששוב יש לי אותו אבא נוטש או לא נוכח, שהפחד הזה, הנה הוא מתגשם. מה שאני אומרת שכשהדינמיקה אבל משתנה, מה שמתחיל לממש את עצמו, זה בעצם המשאלה. ואם אתה במקום, נגיד, להתרחק או לתקוף, לכעוס, עושה משהו אחר, נשאר נוכח ומשתף, אז פתאום הילדה שבי זוכה במימוש המשאלה. פתאום יש אבא שנוכח, מסוגל לשאת את היחסים, את מורכבות היחסים בלי שהוא נשבר או נעלם. בגלל זה אני חושבת הדינמיקה זה גם הכאב הכי גדול של הזוגיות, אבל גם המתיקות הכי גדולה בפוטנציאל. כל שינוי בדינמיקה מאוד מתגמל אותנו בחוויה של תיקון.

אורי: אני מרגיש שיש שם איזשהו תהליך נוסף שצריך לקרות מרגע שהתיקון הזה מתחיל. שנגיד אני לוקח ילדה שהיא לא קיבלה את האבהות כמו שהיא רצתה, כמו שהיא הייתה צריכה ואני מעביר אותה נגיד עכשיו לבית חדש שבו יש אבא נוכח, ייקח לה זמן לסמוך עליו. זאת אומרת שיש שם איזשהו תהליך הסתגלות גם למקום הזה עד שבאמת התיקון הזה הופך להיות תיקון. בהתחלה לא מאמינים לו.

ליקה: לגמרי, זה גם הקושי בעבודה עם זוגות. זה אני לרגע אומרת כמטפלת זוגית. הקושי בעבודה עם זוגות זה שגם כשהתיקון הזה מתחיל לקרות, יש מרווח זמן שלוקח עד שהוא באמת נקלט על ידי הצד השני ואז מאוד קל להישבר כי אתה מאוד לא מתוגמל בהתחלה כשאתה משנה את הדינמיקה. וזה הגהינום הפרטי. אני חושבת שהכי עמוק של דווקא אדם שמתפתח ועובד על עצמו והגיע לשלב שהוא לוקח אחריות על הצד שלו בדינמיקה, מתחיל ליצור שינוי, ועדיין אין תגובה מהצד השני. ולשאת בחושך הגדול הזה לפני הזריחה, מאוד מאוד קשה, והרבה פעמים נשברים שם.

אורי: נכון. בגלל זה העבודה הזוגית היא ההתפתחות העמוקה ביותר שאפשר להשיג בה בחיים האלה.

ליקה: טוב, היה כיף לדבר על דינמיקה.

אורי: היה כיף, היה מעניין. אני מרגיש שקפצנו בהרבה נושאים, אבל עשינו סקירה נרחבת ומעניינת.

ליקה: נכון, אפילו נפלו כמה תובנות. תודה לך, אוריק.

ליקה: תודה לך, לילקה. איזה כיף, איזה טבעת יפה יש לך.

-סוף הפרק-


9 views0 comments

Comments


bottom of page