top of page
Writer's pictureמיכל כהן

6:29 - הדקה ששינתה אותנו - פרק 8 - העדות של שי תעסה / נקמת ילד קטן

Updated: Aug 10

אבא ושני ילדים במיגונית והרימון נזרק. כשההדף מתפזר וריח אבקת השריפה ממלא את החדר, שי תעסה הקטן מצליח להבין שני דברים. אבא שלו שקפץ על הרימון איננו עוד. העין השמאלית שלו נעקרה מהמקום, והוא צריך להחזיק אותה בכוח שלא תיפול . עוד בטרם הם קולטים, נכנסים המחבלים וגוררים אותם מהמיגונית פנימה, ליחידת הדיור של אבא. שם על הספה, בזכות המצלמות שאבא גיל התקין בחצר, זכה דובר צה"ל לקבל באיכות HD את התיעוד המצמרר ביותר של רוע צרוף. בנאלי כמו להוציא קולה מתוך מקרר של בן אדם שהרגע רצחת. בפרק הזה ילד בן 8 וחצי יושב מולנו ומספר בלי הפרעות את סיפורו . לא ערכנו אותו ולא נגענו. רצינו לתת לשי את הכבוד שמגיע לו. ילד קטן וכ״כ אמיץ שמספר על ההתקלות שלו עם האנשים הכי רעים שיש. התקלות שהותירה אותו עיוור בעין אחת, אבל רואה ישר ללב המאפליה של העולם. מעל מאה ילדים כאלה נולדו לנו בשבעה באוקטובר. הארי פוטרים קטנים, באטמנים מסוג חדש, ילדים שראו את הוריהם נרצחים להם אל מול העיניים, ועכשיו הם מסתובבים בינינו עם צלקת על המצח בצורה של סימן שאלה. למה יש רוע בעולם? למה אני חי? את הסיפור של שי אנחנו טומנים פה כמו כמוסת זמן. יום אחד, כששי תעסה יהיה גדול, הוא אולי ירצה להקשיב לעצמו ולהבין איך באטמן נהיה באטמן.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/01/2024.

רן: זה הולך להיות הפרק הכי קצר של 6:29, לפחות עד עכשיו, ואולי הכי משמעותי בשבילי. במהלך הראיון עם סבין תעסה, נכנסו לסלון קורן ושי, הילדים. הילדים מהסרטון של דובר צה"ל, ו… הבנו מהר מאוד ששי רוצה לתת עדות, רוצה לדבר. הפעם הראשונה, דנה, שאני רציתי שתהיה איתנו מצלמה.

[נגינת פסנתר]

קריין: "6:29 - הדקה ששינתה אותנו". מגישים דנה ספקטור ורן שריג. הפקה - אור אליעז, עורכת - מיכל אבן.

רן: בעודך מסדרת אותו על הכיסא, תכף תשמעו, מושיבה אותו כזה, הסתכלתי על זה וראיתי את הפנים הרציניים שלו, וראיתי את העין שלו, העין החדשה שלו, העין המתוקנת שלו, שצריך להסתכל טוב כדי לראות אותה.

דנה: העין המתוקנת. העין שלו יצאה מהמקום.

רן: העין שהרופאים הגיבורים…

דנה: ובגלל שהם היו חכמים, גם קורן, שלא שטף אותה, כי אסור, וגם אימא שלו שראתה באיזה… הגיבורה, ראתה באיזה סרט מתח שזה מה שצריך לעשות, לא נגעו לו בעין, רק זרקו על זה איזה סמרטוט, וזה מה שהציל את העין ואפשר היה לחבר אותה בחזרה.

רן: אז כרגע הוא לא רואה, אבל לא רואים שהוא לא רואה. וחשבתי על זה שאף אחד לא מדבר על הרופאים הגיבורים האלה ש… ויש לנו חברים רופאים, אנחנו יודעים שכשמגיע ילד, הם נותנים שם אקסטרה, משהו נוסף. זה מרגש מה שעשו ה…

דנה: זה הרבה יותר ממרגש. זה מדהים. זה… באים מחבלים לבית, רוצחים את האבא, מרביצים לילדים הפצועים מהרימון שהם זרקו, מרביצים להם, מתייחסים אליהם כמו ששי יגיד עוד מעט, אנחנו נשמע כבר איך התייחסו אליהם.

רן: כן.

דנה: בכזאת גסות ואלימות לילד קטנטן ופצוע.

רן: בן שמונה וחצי.

דנה: ואז באים רופאים ישראלים ובעדינות אין קץ, במשך חמש וחצי שעות של ניתוח, עומלים כדי להחזיר את העין של שי למקום. ומעבר לזה, להפוך אותה לאסתטית.

רן: חשוב להם.

דנה: לא רואים. חשוב להם ששי ייראה לגמרי רגיל. וגם אם הוא עדיין לא רואה בעין שמאל, זה נראה טוב. למרות שיש סיכוי, ואני מאמינה דווקא למשפחת הסבינים, שהם כאלה שורדים וקשוחים, אומרים שבגלל שהוא ילד, יש סיכוי שהוא יחזור לראות בעין הזאת. העדינות של הרופא הישראלי וההיאבקות הזאת על כל פרט. אתה יודע, כשאתה נכנס לבית חולים ישראלי, במיוחד אם אתה ילד, ייאבקו על החיים שלך עד השנייה האחרונה. ואלה באו, באו וכיבו חיים כמו סיגריה.

רן: ואולי כי הוא ילד ויש לו כוח ריפוי, אולי הרופאים גם אומרים, שתירפא לו העין. ואז הוא מתיישב מולנו, הוא מסתכל והוא רציני. ואני נזכר בדימוי הזה שאני מדבר איתך עליו עתה, אני רואה את סימן השאלה הזה, ואולי אפשר יהיה לשמוע אותו עוד מעט. הוא מעלה סימני שאלה במונולוג שאנחנו הולכים לשמוע. הוא תמה הרבה פעמים על קיומו של רוע. איך קיים רוע בעולם הזה, אחרי מה שהוא ראה? אתה רואה את זה. הילד שראה בעין האחת שנותרה לו, את אבא שלו האהוב מת. ואת שׂמה אותו שם על הכיסא, ואימא שלו סבין, שנתנה לך ולי את ההזדמנות הזאת הנדירה, כי חשוב לה שישמעו. לא כל הורה היה נותן לילד לדבר איתנו. היא עומדת לידו גם, אתן עומדות ככה שתיכן לידו. ואני חושב למה אין פה מצלמה, פעם ראשונה מאז שאנחנו עושים פודקאסט. חשוב לי כל הזמן רק ללכת לסאונד, וגם לך. הכול מצולם, אנחנו מדברים על זה הרבה. להשאיר מקום לדמיון. ופה רציתי שיראו את הילד. ואז חשבתי לעצמי, אם היו מצלמות, אולי הוא לא היה רוצה. ואף פעם אני לא אוכל לדעת. אבל זה מה שזה, וזה מה שיש, ואני… בגלל שזו זכות שהוא נתן לנו, אני אומר בוא ניקח את מה שיש וניתן ל…

דנה: רצינו לתת לו פרק מיוחד משל עצמו.

רן: יותר מזה, וגם אני לא… היה בינינו ויכוח אם לחתוך משהו. יש פה לכלוכים ויש פה כל מיני דברים, רגעים מעצבנים שלנו.

דנה: וואו. אני רוצה לשאול אותך שאלה אחרת.

רן: כן.

דנה: כשחזרנו הביתה מהפרק הזה, אני איכשהו נשארתי עם סבין, אבל אתה היית עם שי.

רן: רק.

דנה: וכשקמת בבוקר היית ממש עצוב. ולקח לי זמן… היית גם עצבני.

רן: אני יצאתי…

דנה: ואז אמרת, אני מצטער, אני עם הילד.

רן: אני יצאתי… אני יצאתי מיד אחרי הראיון להרצאה ולא… הייתה לי אחת ההרצאות הגרועות בחיים. אני הייתי גמור. אני הייתי מחוסל. הכול היה… לא היה לי שום דבר לתת. וכשאתה צריך לתת, והכול היה כזה אפל ותפל. כן.

דנה: למה?

רן: הוא ילד… הוא ילד… המבט שלו המאוד חזק, ה"פירס" הזה בעיניים, אבל עם הסימן שאלה.

דנה: מה, זה כאילו… העובדה שהם חיטטו לו ביד כל כך אלימה וגסה בתמימות? הוא כבר לא היה תמים? מה? מה? באמת אני רוצה, או שאי אפשר להסביר? שאתה פשוט היית בן כזה, בן שמונה וחצי גם?

רן: אני מניח שכן, ואני מוקף בבנות וזה. אני לא… לא חושב שזה כל כך חשוב בהקשר הזה. אני כן… כן יודע שה… האופן שבו אירחתי את ה… אחיו נמצא שם, אחיו הגדול, כאילו הגיבור יותר מבין שניהם כי הוא הגדול והוא הציל אותו. והילד זקוק לאיזו הכתרה ולאיזו הכרה. הוא רצה, הוא רצה גם לדבר. הוא ילד מיוחד מאוד, שי. הוא ילד מאוד מאוד מיוחד, שי תעסה.

דנה: אתה קורא לזה באטמנים קטנים, תסביר לי את התיאוריה שלך…

רן: באטמן.

דנה: על באטמנים קטנים.

רן: אני חושב שהוא…

דנה: באטמן, הרי רצחו לו את ההורים מול העיניים, נכון?

רן: נכון, נכון, והוא ראה את וולדמורט. מה זה וולדמורט?

דנה: לא, זה הארי פוטר.

רן: כן, אני מדבר על הארי פוטר, וגם באטמן וגם הארי פוטר. הם ראו את ההורים שלהם, הם ראו את הרוע, את הג'וקר, בסדר.

דנה: רצחו להם את ההורים.

רן: אני מעדיף לקרוא לזה וולדמורט, כי הם… מה זה מורט? זה מוות.

דנה: נכון.

רן: זו תודעת המוות. הם ראו את מאחורי הקלעים של החיים.

דנה: נכון.

רן: את הדבר שאסור לאף אחד לזכור, לא למבוגר, בטח לא לילד. בטח לא לילד בן שמונה. ו… ויש מעל 100 ילדים כאלה שנולדו בשבעה באוקטובר, שראו. אגב, 30 ראו את שני ההורים שלהם נרצחים מול העיניים. אז זה מספר בלתי נתפס.

דנה: תגיד את זה שוב.

רן: 30 ילדים ישראלים בשבעה באוקטובר ראו את שני ההורים שלהם נרצחים מול העיניים. ו… חייב להיות לזה השפעה, גם עלינו כחברה, אבל בטח עליהם כבני אדם. ואתה רואה את שי, ואני אומר, אני שם את הז'יטונים על הילד הזה, ואני רוצה לשלוח כמוסה לתוך הנצח, לתוך… לתוך העתיד, שאולי בזמן שאנחנו לא נהיה, שבו שי תעסה הגדול, החזק, שומע את עצמו, הקטן עכשיו.

דנה: ומבין איך הוא גדל להיות כזה מנהיג?

רן: ומבין איך באטמן נהיה באטמן. איך הוא מציל את העולם.

דנה: אמן.

[תחילת הקלטה]

דנה: אני מציעה שאתה תשב כמו מרואיין אמיתי על כיסא. בוא, הינה הכיסא שלך.

רן: כן.

דנה: אתה רוצה אוזניות או לא? זו החלטה שלך.

שי: לא…

רן: לא, לא, תשב עם אוזניות, תשמע את עצמך שם במיקרופון.

דנה: בוא שב פה, תשמע את עצמך עם האוזניות?

רן: שים לעצמך.

דנה: שב ליד אימא, אימא תשב כאן ואני אסתובב. ויאללה, בוא נשמע את שי. מהמם.

שי: אמממ, מה שקרה…

דנה: אנחנו מדברים עם שי, שם משפחה, תציג את עצמך.

שי: תעסה, אני שי תעסה. אבא שלי ואח שלי נרצחו ו… דבר ראשון, המחבלים לא היו אמורים לעשות לנו דבר כזה. לכל ישראל, למשפחות החטופים. לא רק זה, גם הם פיצצו בית חולים שלהם ואז הם האשימו אותנו. רק בגלל זה הם חטפו אנשים והרגו אותם. כן.

רן: אתה מאוד כועס עליהם, הא?

שי: כן.

רן: מאוד.

שי: כן.

רן: אתה זוכר איך הם נראו?

שי: כן.

רן: בדרך כלל אנחנו זוכרים…

שי: לא, אני רק זוכר איך מחבל אחד היה נראה.

רן: בדיוק מה שרציתי להגיד לך.

שי: את המחבל השני לא ראיתי.

רן: תמיד אנחנו זוכרים איזה בן אדם אחד. גם אם באים עשרה.

שי: כן.

רן: בסוף אנחנו זוכרים איזה אחד.

שי: כן.

רן: איך הוא נראה?

שי: אה… הוא היה בצבע שחור כזה, הוא היה נראה ערבי.

רן: [צוחק]

שי: ופשוט הוא היה נראה מגעיל כזה.

רן: הוא לבש שחור?

שי: אה… הוא לבש בגדים של חיילים.

רן: וואו.

שי: ואז הוא… פשוט חשבתי שזה צה"ל בהתחלה, אבל זה היה ערבים. ואז פשוט כשנגמר הפיצוץ, שמענו קול של ערבים. ובכינו ו… ואני חושב שלא רק זה, אני חושב שהמחבלים מרוב שבכינו, הם שמעו את זה מהבית של אלפרדו ויצאו אלינו. ולא רק זה, מחבלים נכנסו לבית של אלפרדו, ואלפרדו סתם היה בספה, הוא לא נכנס לממ"ד. וגם הילד שלו אמר לו, אה… עמית, הוא אמר לו "כנס לממ"ד" וניתק. אבל הוא לא נכנס ואז פשוט באו אליו מחבלים.

רן: ואתה חושב שבגלל שבכיתם הם באו, כאילו?

שי: כן.

דנה: הם רצחו את אלפרדו גם?

שי: לא.

סבין: בזכות הבכי של שי…

דנה: בזכות הבכי שלך, הם לא רצחו את אלפרדו.

סבין: הם… הוא ניצל.

רן: אתה מבין?

שי: כן.

דנה: אתה בעצם היסטת אותם מאלפרדו. בזכותך.

שי: כן, גם קורן. גם קורן.

דנה: בזכות הבכי שלכם, אלפרדו ניצל.

שי: כן.

סבין: כן.

שי: אני פשוט הייתי עצוב בגלל שאבא נפטר, אבל קורן בכה. כן, הוא בכה. אבל פשוט אחרי הפיצוץ, אני ראיתי את כל התחתונים שלי בדם. ראיתי את כל התחתונים שלי בדם. הרגשתי את העין הזאת, גיליתי שהיא הפוכה. ואז פשוט אני מהר רץ עם קורן באיגלו, אנחנו בוכים בצד. ואז פשוט מחבלים באים אלינו, סתם ככה, מכניסים אותנו הביתה. איזה מחבל אחד לוקח לנו במקרר קולה, שותה את זה מהפיה שלו, מציע לנו אוכל. אנחנו לא רוצים את זה. ואני שעה, כמו איזה בהמה, אני וקורן, קורן בא אליי לשירותים, במקלחת, לשטוף לי את העין, לשטוף אותי, אבל לא רציתי כי פחדתי שיכאב לי. אבל הוא שטף אותי קצת בגוף, אבל הוא לא שטף אותי בעין. אבל גם אני פשוט, מסתכל על איזה סדרה כזאת ויושב. ולא רק זה, אני רואה את הכיסא בדם, אני רואה את הרצפה בדם, מרוב שאנחנו מדממים.

דנה: איזה גיבור.

שי: כן. אבל אחר כך מסתבר שקורן בדק אם מחבל… אין מחבלים, הוא לא מצא מחבל, אבל מסתבר שהיה מחבל אחד באיגלו שהתחבא.

רן: עוד אחד?

דנה: באיגלו?

שי: לא, היה מחבל, אחד מהם. הוא פשוט… פשוט איזה…

דנה: האיגלו זה היחידת דיור?

סבין: אחרי ש…

שי: לא.

דנה: שי, אתה מספר מדהים.

רן: איגלו זה הפעמונית.

סבין: כן.

שי: כן.

סבין: הסתבר שאחרי שחילצו אותנו, והיה מסע רדיפה אחריהם, אז אחד מהם התחבא שם, איפה שגיל נהרג.

שי: כן.

סבין: בזמן שהגופה של גיל שכבה ככה עד שעות הערב.

רן: אז היה עוד אחד שם שהתחבא ב… זה. רגע…

שי: כן.

רן: אתה יודע מה הדהים אותי? שהרגשת את העין שלך. קודם כול אתה זוכר הכול.

שי: כן.

רן: שזה מדהים.

דנה: משוגע.

רן: איך הרגשת אתה? מה… מה הרגשת בעין? הרגשת ש…?

שי: הרגשתי שהיא… פשוט אני רואה כזה מטושטש. שהעין שלי יותר לא תהיה בסדר, אני אשאר רק עם עין אחת.

רן: הצלחת להבין את זה כבר אז?

סבין: כן.

שי: כן. וחשבתי שאני אהיה רק עם עין אחת. אבל פשוט למה שהם, סתם ככה הם יפגעו טיל בבית חולים בעזה, ואז יאשימו אותנו.

סבין: [צוחקת]

שי: ואז הם רוצים לעשות מלחמה ולחטוף אנשים מבארי, בניר עוז, מבאר שבע, מאשקלון. למה שהם יעשו את זה?

דנה: למה שהם יעשו דבר כזה לך?

רן: נכון.

שי: כן. למה שהם גם יעשו דבר כזה לי? אבל… אבל בזכות קורן, האח המדהים הזה, המתכנן הזה, בזכותו המחבלים לא חטפו אותנו.

רן: למה אתה חושב שזה בזכותו?

שי: כי הוא זה שהציל אותי, הכניס אותי לבית. אתה יודע שבזכותו לא רק זה, אני רציתי ללכת לבית של אימא, ואז פשוט איזה מחבל עוד שנייה ירה בי. ואז פשוט קורן אמר לי, הם רוצים שניכנס הביתה. ואז נכנסנו ו…

דנה: אני יכולה להגיד לך אבל שגם לך היה תפקיד מאוד גיבורי.

שי: כן.

דנה: אני רוצה להגיד לך מה היה התפקיד שלך. אם אתה היית ילד פחות גיבור, אתה היית צורח כמו משוגע בגלל שנורא כאב.

שי: כן.

דנה: ואתה לא. ואם היית צורח, אם אתה היית צורח כמו שילד אחר היה צורח, המחבלים היו מתעצבנים ואולי יורים בכם. כי המחבלים לא אוהבים רעש. ואתה ידעת בשיא השכל והגבורה…

שי: כן.

דנה: להיות בשקט.

שי: לא רק זה.

דנה: וזה מדהים.

שי: איזה חייל…

דנה: זה עושה אותך גיבור.

שי: איזה חייל קשר מחבלים ואז הוא שם להם את השיר של מני מני ממטרה כל היום אני…

דנה: כי זה מעצבן אותם רעש.

שי: כן.

דנה: אם אתה היית עושה רעש בסיטואציה שהיית עם אחיך…

שי: כן.

דנה: הם היו יורים בכם. ובגלל שידעת להיות בשקט…

שי: כן.

סבין: נכון.

דנה: הם לא התעצבנו והם כאילו ריחמו עליכם. זה מדהים, שי.

שי: כן.

דנה: יש לך תפקיד נורא חשוב בסיפור הזה.

שי: כן, אבל… אבל… לא רק זה.

רן: זה שאתה זוכר אותו, זה שאתה אומר שאתה זוכר טוב איך הוא נראה…

שי: כן.

רן: איך הוא נראה?

שי: הוא היה נראה באיזה צבע חום כזה, היה לו שפם.

רן: כן.

שי: והוא פשוט היה עם כובע של חייל ועם בגדים של חיילים.

רן: של חיילים של צה"ל, כאילו?

שי: כן.

קורן: [בלחישה] היה לו כובע. היה לו כובע והיה לו דגל פלסטין.

דנה: אתה יכול לדבר…

שי: היה לו דגל פלסטין?

סבין: אתה רוצה להגיד?

קורן: אה אה. [לשלילה]

דנה: רק תסתכל על העדות, שהיא תהיה מסודרת.

קורן: כן.

שי: אבל בקיצור…

רן: והוא זה שניגש ושתה לכם מהמקרר ברוב חוצפתו? הוא זה שפתח…

שי: הוא שתה לנו קולה. הוא פשוט פתח את המקרר ושתה לנו קולה סתם ככה, המגעיל הזה.

דנה: ביקשתם את אמא?

שי: הא?

דנה: ביקשתם את אמא בשלב הזה? אמרתם איפה אמא, או…

קורן: אני כן.

שי: גם אני.

קורן: כמעט הרגתי אותה עם זה.

דנה: למה?

שי: לא, אני לא אמרתי.

קורן: כי אז הוא היה יודע שהיא נמצאת בבית.

שי: קורן, היית יכול להתקשר לאמא כשהיינו ביחידה.

קורן: לא, שאלתי אותו. לא יודע למה, אבל שאלתי אותו.

דנה: כי במצב כזה מבקשים את אמא. מה, גם אני הייתי מבקשת את אמא, ואני כבר זקנה.

קורן: לא, שאלתי אותו אם אני יכול להתקשר אליה.

רן: הוא הרגע קרא לך "אחי הגיבור", "המתכנן שהציל אותי".

דנה: המתכנן שהציל אותי.

רן: המתכנן שהציל אותי. זה בדיוק מה שהוא קרא. ככה הוא קרא לך. למה אתה חושב שהוא מתכנן? מה הוא… מה אתה קלטת?

שי: הוא, את כל הרעיונות הטובים בלהחזיר משתמשים במשחק וזה, לתקן טלפון, זה בזכות אבא שלי. זה בזכות אבא שלי. אבא שלי לימד אותו את כל הדברים הגאונים האלה.

סבין: [צוחקת]

רן: ואיך הרגשת שהוא משתמש בזה ב-13 דקות שהייתם ביחד עם ה… עם המחבלים בתוך ה…?

שי: לא יודע. אני חושב שהיינו שם…

רן: הוא דיבר איתם? מה הוא עשה, הוא דיבר איתם?

שי: כן, קורן דיבר איתם, עם המחבלים. הוא אמר להם שהוא רוצה ללכת הביתה ושהוא רוצה לחזור לבית של אמא. אבל לא נתנו לו, והם חטפו לקורן את הטלפון. אה, ולא רק זה, נכון שאמרתם שהמחבלים שונאים רעש?

דנה: נכון.

שי: אז קורן רצה לפתוח את הטלפון ואז הוא שמע את ה… את הזה, מה שהוא שם בטלפון, שהוא שם איזה תמונה של דרגון בול כזה, שאומר משהו. וגוקו ו-וג'יטה הופכים ל-וג'יטו. ואז הם…

רן: וזה עשה להם רעש.

שי: ואז וג'יטו אומר…

דנה: זה עיצבן אותם.

שי: "יאראשמה" ואז זה עיצבן אותם כזה, ועוד שנייה המחבל… והמחבל ניפץ לקורן את הטלפון מרוב שזה עיצבן אותו. וזרק לקורן את הטלפון מרוב ה… וג'יטו. כן.

דנה: אז אתה רואה איזה מזל שאתה ידעת להיות שקט? זה מדהים.

שי: כן.

דנה: שי…

שי: אני לא הייתי יכול לדבר מרוב שהייתי בהלם.

דנה: נדמה לך.

שי: אה, ולא רק זה, גם שהייתי…

דנה: זו החלטה שאתה לקחת, אתה חכם.

שי: גם שנגמר הפיצוץ, ראיתי את אבא שלי פשוט שוכב על הרצפה מת, מדמם מהגוף. הוא דימם. יצא לו דם מהגוף. אבל…

רן: אתה נזכר בזה?

שי: לפעמים. כן, אבל זה הלחיץ אותי, כל החברים דאגו לי. דאגו לי.

דנה: החברים שלך מנתיב העשרה.

שי: כן.

דנה: עוד מעט תראה אותם ותלמד איתם באותו בית ספר.

שי: לא, אני כבר איתם באותו בית ספר.

דנה: אה, יופי.

רן: אתם ביחד כולכם?

שי: כן.

דנה: הם גם לומדים בנתניה החברים?

סבין: לא, הם לומדים בתל אביב והוא לומד בתל אביב. יש להם הסעה מאורגנת.

שי: יש לי גם חברים שהם בירושלים.

סבין: הם נוסעים, ילדי נתיב העשרה, המעט שפה.

שי: מאמא, מורני, החברה שלך.

רן: אני אשאל אותך שאלה קשה.

דנה: שאלה אחרונה?

רן: אני יכול? אתה חזק.

שי: כן.

דנה: אחרונה.

רן: דיברת על אבא. מתי פעם אחרונה ראית אותו?

שי: ראיתי אותו שנגמר הפיצוץ, בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה שנגמר הפיצוץ. שנגמר הפיצוץ, זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותו. ולא רק זה, ראיתי אותו בפחד, ראיתי אותו בדם. דם.

רן: הוא אמר לכם משהו לפני שהוא התפוצץ, נכון?

שי: אה… הוא אמר לנו, או ש… או ש… או שאני מת או ששלושתנו מתים. והוא קפץ מהרימון והציל אותנו. ומאז רק הוא מת. כן, וגם אם שלושתנו היינו מתים, לאמא היה רק את זוהר. היא הייתה גרה עם זוהר. ולא רק זה, גם אמא… זוהר עושה בעיות לאמא קצת, אז היא תמיד כועסת עליו.

רן: אתה יודע שאתה חכם מאוד מאוד מאוד?

שי: כן.

דנה: לאמא יש מזל שאתה בחיים גם.

סבין: מממ…

רן: לכולנו יש מזל.

דנה: אתה המזל של אמא. אמא צריכה אותך מאוד.

שי: כן.

רן: יש לך כוחות שאולי אתה תהיה מנהיג.

דנה: יש לך כוחות.

שי: כן.

רן: כי מה שדנה ניסתה להגיד לך קודם…

דנה: עשית דברים כל כך חכמים.

שי: כן.

רן: זה שיכול להיות שמשהו בך חשב כל הזמן…

דנה: הרגיש.

רן: כמו שאבא לימד אותך.

שי: כן.

רן: וידעת להציל את עצמך.

שי: כן, אני פשוט אבל הייתי בהלם. לא הייתי יכול לדבר. מרוב שקרה לי הפיצוץ, לא הייתי יכול לדבר.

דנה: הרבה ילדים…

שי: פשוט הייתי ככה שקט, נכון מאמא? נכון לא דיברתי בכלל?

סבין: היית פצוע גם.

דנה: כן, אבל הרבה ילדים היו בהלם והיו פצועים באותו זמן ממש.

רן: ודיברו מלא.

דנה: ודיברו מלא וצעקו, וזה לא נגמר טוב.

רן: נכון.

דנה: ואתה ידעת באיזשהו חוש.

רן: אינסטינקט.

שי: כן.

דנה: וזה עושה… זה עושה אותך גיבור.

שי: אבל הילדים ניצלו או שהם מתו?

דנה: חלקם.

רן: ילדים שעשו רעש, לא כל כך ניצלו.

דנה: האמת, אתה רוצה שאני אהיה כנה איתך? חלקם לא ניצלו.

רן: נכון.

שי: כן.

דנה: היו כאלה שניצלו.

רן: כי זה עיצבן אותם כמו הטלפון.

דנה: אתה ידעת…

רן: אתה זוכר שהם זרקו את הטלפון לאחיך?

שי: כן.

רן: ככה הם זרקו ילדים גם.

דנה: המחבלים היו עצבניים. הם רוצחים עצבניים.

שי: כן.

רן: אתם כל כך גיבורים.

שי: הייתי ליד רוצחים, אתה קולט?

רן: אני לא קולט.

שי: הייתי ליד רוצחים, פשוט.

רן: אני לא קולט.

שי: כן.

רן: אני אומר לך שאני לא קולט.

שי: כן. אבל הייתי פשוט ליד רוצחים. רוצחים. למה שהם יעשו דבר כזה? למה?

דנה: כי יש…

רן: המוח שלך לא מצליח להבין את זה. כמו עם הבית חולים, אתה לא מבין איך יש אנשים רעים בעולם.

שי: כן, אני לא מצליח להבין…

רן: אתה כזה טוב.

שי: למה הם עושים לנו את זה.

רן: כן, כי אתה טוב ואתה לא מבין איך יש אנשים…

שי: כן.

דנה: אף אחד לא מבין.

סבין: אי אפשר להבין את זה.

דנה: אין לנו, המבוגרים, תשובה על זה. אבל זה כמו שיש סרט, נגיד… מה… איזה גיבור-על אתה אוהב?

שי: מג'יק סוניק.

דנה: לא יודעת מי זה.

רן: מהפלייסטיישן.

דנה: אז כאילו, יש לו… יש מישהו רע שמתאכזר אליו.

שי: כן, אני יודע.

דנה: כנראה זה ככה. יש בעולם גם את הרוע.

סבין: אתם יודעים שאתמול התבשרתי שהמחבל של גיל נהרג.

דנה: תודה לאל.

סבין: התקשרו להגיד לי.

דנה: א-מחייה, איזה מזל.

סבין: הינה אחד… אחד מת.

שי: כן. אבל מה עם המחבלים של אור? לא הרגו אותם?

דנה: גם אותם צריך להרוג.

סבין: המחבלים של אור נהרגו באותו היום.

רן: הם נהרגו באותו היום כבר. חיסלו אותם באותו יום.

סבין: אבל של אבא, כנראה ששניהם חוסלו בעזה. לא כנראה, חוסלו.

דנה: התפקיד שלנו זה להרוג את הרוע.

שי: יש, הרגו אותם.

דנה: נכון? זה התפקיד שלנו להרוג את הרוע.

סבין: אמרתי להם.

דנה: לתקן את העולם.

שי: מגיע להם, הם הרגו את אבא שלי.

דנה: נכון.

סבין: אני לא יודעת אם לשמוח או להיות…

שי: וגם את אח שלי.

דנה: למה?

סבין: לא יודעת, זה לא… זה לא עשה לי…

דנה: למה? זה סדר בעולם.

שי: מאמא, את שמחת מרוב שהרגו אותם?

סבין: כאילו אני מרגישה, אז בסדר, הרגו אותם. מה, לא יקום אחרים? לא יקומו אחרים? הרי זה ברור לי שבעוד כמה שנים מהיום יקומו הארגון השני, כזה או אחר. אם אנחנו לא נתחיל להתאפס על החיים שלנו.

דנה: אבל אנחנו כן מאוד שמחים שהרגו את אלה שרצחו את אבא שלך ואת אחיך.

שי: כן.

דנה: כי אסור שהם ייהנו מהחיים דקה אחת.

שי: כן.

דנה: אין להם חיים יותר. אין הנאה.

סבין: אין.

דנה: אין אוכל.

שי: כן, אבל לא רק זה, אני גם שמח שהם בגיהנום.

דנה: גם אני. הם הכי בגיהנום.

רן: [צוחק] זה ללא ספק שם.

דנה: שיש בגיהנום של הגיהנום.

שי: כן.

דנה: הם במדור הכי…

רן: הם גם חיו בגיהנום.

דנה: הכי נמוך בגיהנום.

שי: כן. חייב גם להרוג את תימן.

סבין: [צוחקת]

רן: חייבים.

דנה: נכון, וגם הם יסבלו בגיהנום.

רן: תגיד, שי, מה…

דנה: כן, הוא יודע הכול על העולם.

רן: מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? שאלה של זקנים.

סבין: כן.

שי: אני רוצה להיות חייל.

דנה: באמת?

רן: חייל, הא?

שי: מאז מה שעשו לי המחבלים האלו, בהתחלה רציתי להיות שחקן כדורסל, אבל מאז מה שהמחבלים עשו לי, אני רוצה להיות חייל.

רן: חמוד.

שי: רוצה לנקום.

דנה: אולי גם וגם. אולי גם שחקן כדורסל וגם חייל.

רן: אתה יודע שתוכל להיות גם שחקן כדורסל ממש ממש טוב וגם חייל ממש ממש טוב.

שי: כן.

סבין: נכון.

דנה: אפשר גם.

שי: כן.

רן: אתה תוכל לעשות את שניהם. ואתה תוכל גם להיות מנהיג בגלל מה שעברת.

שי: כן.

[סוף הקלטה]

[נגינת פסנתר]

קריין: "6:29 - הדקה ששינתה אותנו". מגישים דנה ספקטור ורן שריג. הפקה אור אליעז, עורכת מיכל אבן.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

43 views0 comments

Comments


bottom of page