top of page

מכורים - פרק 0: אורי ואילן

20 שנים מפרידות בין אילן לאורי, מה שחיבר ביניהם זו ההתמכרות לסמים. כיצד הכירו, ומה הביא אותם ליצור את הפודקאסט? פרק היכרות עם מגישי ההסכת.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/05/2022.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[פתיח]: "מכורים", שיחות על התמכרות לסמים עם מי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.

אילן: היי אורי.

אורי: אהלן אילן.

אילן: אתם מאזינות ומאזינים להסכת החדש "מכורים" שבו נדבר מדי פרק עם אנשים שהיו בתחתית והצליחו לחזור לחיים.

אורי: נדבר איתם על החיים בתוך השימוש בסמים, על הגמילה, על ההחלמה מההתמכרות פעילה ועל מה שלמדו בעיקר על עצמם מההתמודדות המתמשכת הזאת.

אילן: את המכורים שיתארחו כאן מצאנו לא בעזרת תחקירנים. אנחנו מכירים אותם באופן אישי מקבוצות תמיכה. גם אורי וגם אני מכורים נקיים.

אורי: כן, ובהסכת שלנו "מכורים" אנחנו נביא משהו קצת אחר מראיונות שאולי כבר שמעתם עם מכורים לסמים. פה גם המראיינים וגם המרואיינים נמצאים באותו צד, חולקים את אותה ההבנה, אותה הזדהות שיש בין מכורים.

אילן: והכי חשוב, מדברים בפתיחות ובכנות כי אתה לא יכול לחרטט חרטטן הרי.

אורי: אם לא היינו מכורים שנינו, אילן, כנראה שאתה ואני לא היינו בכלל מכירים.

אילן: לגמרי, כי לא רק שמפרידות בינינו 20 שנה, כשאני הייתי כבר כמה שנים נקי אתה היית בדרך לתחתית.

אורי: אוהו, כן. הייתי בהחלט בדרך לתחתית. אני זוכר שהלכתי, זה היה לפני באמת 10 שנים, הסתובבתי ברחוב, פגש אותי חבר שעבדתי איתו בגיל 17, 20 שנה קודם לכן, בחנות דיסקים. והוא שואל אותי מה המצב? וזה, מה העניינים, וברגע כזה של, אתה יודע, של בלי חארטות, אמרתי לו, "וואלה אחי, על הפנים, כמו שזה נראה". הוא אמר לי, "כן, אתה נראה חרא". [צוחק] ואמרתי לו, אני מכור לסמים.

אילן: ככה.

אורי: פשוט ככה. בן אדם לא ראיתי אותו 20 שנה. והוא אומר לי, "וואו, וזה, איזה קטע... אני בדיוק פוגש פה איזה בן אדם, אני הולך לעשות לו משהו, סאונד. הוא ממכורים אנונימיים... אולי, קח את הטלפון שלו, אני יודע שזה עזר לו המון". לקחתי את הטלפון, נפרדתי ממנו לשלום, חזרתי הביתה ושכחתי מזה. המשכתי להשתמש עוד איזה שנה שלמה ברמות קיצוניות מאוד.

אילן: כן, אני זוכר, זה היה בדיוק שהקלטתי את הספר, שבו יש 12 הצעדים. ועשיתי את זה אז מתוך מחשבה שיש בכלא אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב ורוצים להתנקות. אז שאלתי אותו, שהוא היה חבר, אם הוא יכול לבוא לעזור לי עם ההקלטה, וסיפרתי לו גם מה אני מקליט. ואז הוא אמר לי שבדיוק פגש חבר שלו שמשתמש כבד ונמצא במצב גרוע, כמו שאתה מתאר פה, כנראה הוא ראה. ושאל אם אני אוכל להתקשר אליו. אמרתי לו - ממש לא. שאני אשמח לדבר איתו, אבל בתנאי שהוא יתקשר אליי. זה, תכלס זה ה-א'-ב' שלומדים במכורים אנונימיים. שאי אפשר לעזור לבן אדם אם הוא לא מושיט יד ומבקש עזרה בעצמו.

אורי: ואני לא הושטתי יד. כאמור, אני באמת חזרתי הביתה, וחזרתי למה שאני עושה, וזה רק התגבר והתגבר. השתמשתי ברמות שכבר התנפחו לי כפות הרגליים, שלא יכולתי לנעול נעליים. הסתובבתי עם נעלי בית קיפי כזה. ואיזה לילה אחד, אני זוכר, שנה אחרי כבר, מסתובב באיזה ארבע בלילה, הולך לקנות, ומזהה איזה נרקומן. כזה שבור מהגמורים, מההכי קשים, וממשיך ללכת, ואני מזהה עוד נרקומן. גם אותו אני קולט, אני מכיר אותו. לא באופן אישי. אני ממשיך ללכת, רואה עוד שניים כאלה, איזה ארבעה נרקומנים זיהיתי, ואני אומר לעצמי, למה אני מכיר את כל האנשים האלה? [צוחקים] כאילו, למה אני מכיר את הפרצופים האלה כל כך? כי אנחנו הולכים...

אילן: איך הם מוכרים לי.

אורי: כן, אנחנו הולכים באותו מסלול, ואנחנו נפגשנו באותו מקום. כולנו הלכנו לאותו יעד. ופתאום, אתה יודע, חטפתי איזה כאפה, אמרתי, אני לא כמוהם. כאילו, הם נראים על הפנים.

אילן: לגמרי.

אורי: הם נראים נרקומנים. אני לא נרק... אני בסדר, אתה יודע, אני... יש לי עבודה, יש לי זה... אני בסדר. הסתכלתי על עצמי, נעלי בית קיפי, מכנסי טרנינג מגעילים, אני בלי תחתונים, זקן ארוך מדי, אני בלי חולצה, אבל עם מעיל דובון של חיל אוויר. סירחון זיעה. חזרתי הביתה, ולמחרת התקשרתי אליך. שם התחיל המסע הזה, ש...

אילן: הוביל אותנו עד הלום.

אורי: שנמשך עד היום, שממשיך, אפשר לומר.

אילן: אתה יודע, בתוך הניסיון שלנו עם ההתמכרות וההחלמה, הבנו הרי שאין דבר חזק מההבנה והעזרה של מכור אחד למכור אחר. וזה משהו שלמדנו ממכורים אנונימיים באמת. והרעיון להסכת "מכורים" נולד בפגישות האלה.

אורי: כן, כי אני חושב שרמת הכנות שאליה אנחנו נחשפים בפגישות האלה על בסיס קבוע, ממגוון יוצא דופן כל כך של אנשים, הוא משהו שכל כך מרגש אותי תמיד, שאמרתי לעצמי, אתה יודע, חבל שרק מכורים נחשפים לדבר הזה. כי בבסיס המפגשים האלה לא נמצאת רק התמכרות, אלא בראש ובראשונה רגישות, איזושהי פגיעות אנושית. לא חייבים להיות מכורים כדי להתחבר לכנות הזאת, להרוויח מהחוכמה ומהדרך שאנשים עשו, שאנשים מוכנים לדבר עליה בפתיחות. בואנה אילן, אתה יודע איך הכרנו, אתה מכיר קצת את הסיפור שלי, אבל אני לא יודע איך אתה הגעת למכורים אנונימיים, אתה הרי היית שם לפניי.

אילן: כן, זה מעניין שאנחנו מכירים די הרבה זמן...

אורי: כן.

אילן: ולא דיברנו על זה אף פעם. זה היה בחורף. אשתי הייתה נוסעת באופן קבוע שלושה שבועות בשנה לאיזה השתלמות, ואני הייתי נשאר עם הילדות. זה היה הרבה מאוד שנים ככה. בנקודת הזמן הזאת, הבת הגדולה שלי הייתה בצבא, היא חזרה לשישי-שבת, והקטנה הייתה בת 16. והיה רעיון לעשות ארוחה מקסיקנית. יש לומר מקסיקנית או מקסיקאית?

אורי: זה לך תדע... אמריקני או אמריקאי. [צוחקים]

אילן: אז זה היה הקונספט, לעשות ארוחת שישי מקסיקנית. והבת הקטנה שלי הלכה וקנתה סומבררו. נסעה לדרום העיר, קנתה סומבררואים ושפמים.

אורי: משקיענית.

אילן: חבל על הזמן. והבת הגדולה שלי, שהיא יזמה את הרעיון, היא קנתה אבוקדואים או משהו כזה. ואני, אתה יודע מה עשיתי?

אורי: סמים.

אילן: בדיוק. מגיעים לארוחת הערב, ואנחנו יושבים שלושתנו סביב השולחן, עם סומבררואים ושפם, [אורי צוחק] ויש על השולחן אבוקדו. זה מה שיש. ואני התפרצתי בצעקות על שתיהן.

אורי: על הילדות ש'ך.

אילן: כן, שזאתי לא דאגה לזה, ולמה לא דאגת לגבינה, ולמה לא דאגת ליוגורט, ואת למה לא דאגת על זה, ולא... וצרחות מטורפות. פשוט איבדתי את זה. לא יכולתי לקחת... הייתי כל כך מרוכז בעצמי ובעניינים שלי, שלא יכולתי לקחת אחריות על הסיטואציה הזאת. [נאנח] זה נשמע... זה נשמע משהו... אתה יודע, התפרצתי, וזה... לא יכולתי להתאושש מזה, והתקשרתי לאשתי לחו"ל, ואמרתי לה שאני בתחושה שאני במשאית שדוהרת על מאתיים קמ"ש, אני יושב בכיסא שליד הנהג, והנהג הוא אני. אבל אין לי שום תקשורת איתו. אני צועק לו תאט, אני צועק לו קח ימינה, קח שמאלה, לא מתקשר איתי, וזה אני. הרגשתי פשוט כלוא בתוך השימוש באופן כזה, כמו שחייל בארגון פשע פתאום רוצה לפרוש. אומרים לו, אין לפרוש, מה לפרוש? הוא אומר, לא, אני רוצה לקנות איזה בית בכפר, אני רוצה לבנות משפחה. אומרים לו לא, אין. וכך הרגשתי, הרגשתי לכוד מאוד, והאמת שזה משהו שאני נזכרתי בו רק בגלל התוכניות שאנחנו עושים עכשיו. אני שכחתי את זה לגמרי, שלא לומר הדחקתי את זה.

אורי: אתה הדחקת את זה.

אילן: חבל לך על הזמן.

אורי: זה לא פעם ראשונה שאני שואל אותך, זה פתאום כאילו תוך כדי העבודה על ההסכת, זה עלה לך.

אילן: שמע, זה בא לי פשוט... זה בא לי לא נעים. זה כאילו התקיף אותי ממקום שחשבתי שזה נעלם, וזה חזר עם סומבררו [צוחקים]. אז לשאלתך, זאת התשובה.

אורי: זה המקום לציין שאנחנו לא בעד או נגד סמים, לא ממקומנו לשפוט בחירות של אנשים, אבל התמכרות היא לא בחירה. היא חוסר בחירה. אנחנו רק אנשים שהתמכרות לסמים הביאה אותם לתחתית, ובזכות אנשים שפגשנו בקבוצות תמיכה, חזרנו לחיים. אנשים שיראו אותנו ברחוב, לא יחשבו שאנחנו שונים, אני מגיע מתקשורת, אתה מגיע מעולם הפרסום, אנחנו בסך הכל נראים נורמטיביים, חוץ מאיזה זיק של פסיכיות בעיניים שלך, אל תסתכל עליי ככה, אילן. [צוחקים] לכן בסוף כל פרק תוכלו לשמוע אותנו ממליצים למי שחושב שאולי יש לו בעיית סמים, להיכנס לאתר של מכורים אנונימיים, או להתקשר לקו המידע שלהם. אנחנו לא מייצגים אותם או משהו כזה, אלא שזה פשוט מה שעבד בשבילנו. אז אילן, מי יהיו לנו כאן?

[מוזיקת רקע]

אילן: אנחנו נדבר עם ליאת, על איך זה היה להיות אמא שיותר חשוב היה לה להביא סמים ולדפוק את הראש מאשר לזכור להביא לילד את הסנדביץ' לבית ספר.

אורי: עם יוסי, שהיה ילד ממשפחת תימנית חרדית דובר יידיש שהוריו שלחו אותו לבית יתומים ושאחרי שנים של שימוש קשה התנקה והקים מרכז גמילה על אי טרופי בתאילנד.

אילן: אנחנו נדבר גם עם אילן, לא אני, שהיה מלך בתל אביב עם אחד ממקומות הבילוי המצליחים בה, ושאחרי 13 שנה של ניקיון מסמים נפל בחזרה לשימוש ואז הצליח בפעם השנייה להיגמל ונקי היום 17 שנים.

אורי: וגם עם עידן שהיה עמוק בתוך סצנת מסיבות הסקס עמוסות הסמים של הקהילה הגאה.

אילן: אנחנו נדבר עוד עם רבים טובים ומכורים. אנחנו גם מזמינים אתכם לחפש את ההסכת "מכורים" באפל, ספוטיפיי, גוגל, בכל מקום שאתם מאזינים להסכתים ולעקוב אחרינו. פרק חדש יעלה כל יום שני בבוקר. אנחנו מחכים לכם כאן ונשמח ביחד לשבור לכם כמה סטריאוטיפים.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page