עמית (38), הבינה כבר כילדה שיש לה בעיה כשהייתה אוכלת אוכל קפוא, כשחיסלה חבילת מצות יבשות, כשאכלה אוכל רקוב מהפח. הטעם לא שינה לה, העיקר היה להתמלא. אבל מה שהיה ריק אצל עמית סרב להתמלא. היום היא חברה באכלני יתר אנונימיים ונקייה מאכילה כפייתית
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/09/2023.
עמית: הייתי עמוק מאוד בתוך ענייני האוכל, בולמוסים בלתי ניתנים לעצירה, בלתי ניתנים לשליטה. אני אוכלת ואני לא יכולה להפסיק לאכול, אוכלת מהר, מלא ואני רק רוצה להיות רזה. השנאה העצמית שבאה עם ההתנהגות הזאת, עכשיו אני כל כך מתביישת בהתנהגות הזאת תבינו, כאילו הרי אוכל בתרבות שלנו… כאילו אם אני אוכלת הרבה אז אני שמנה, אז אני מגעילה, אז תפסיקי כבר… מה הבעיה שלך?
[פתיח] מכורים - שיחות על התמכרות לסמים עם מי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים
אורי: אהלן אילן.
אילן: אהלן אורי.
אורי: אתם על מכורים, ההסכת בו מכורים מדברים בפתיחות ובכנות על ההתמכרות ועל ההחלמה ממנה. אנחנו ברצף של פרקים כרגע שמתעסקים בהתמכרויות אחרות מסמים ומארחים כאן בכל פרק מכור או מכורה נקייה שמחלימים מעוד סוגי רעות חולות נקרא לזה.
אילן: היום אנחנו נשוחח עם עמית שהיא מכורה לאוכל או כפי שהיא מגדירה את זה "מכורה לאכילת יתר כפייתית". אם אני עושה הקבלה בין התמכרות לסמים והתמכרות לאוכל, תדמיין לך שאתה יוצא עכשיו לרחוב, ואיך שאתה יוצא מהבית, חנות ראשונה יש לך דוכן לגראס, ענק.
אורי: עם מבצעים, עם הכל.
אילן: ממלכת העוגיות. חנות שניה יש לך דוכן עם מבצע משוגע של 5 אוקסיקונטין ב-50% הנחה. חנות שלישית יש לך, אם אתה קונה 2 מנות של הרואין, אתה מקבל 200 מזרקים חינם
אורי: אתה ממשיך ללכת, אתה מגיע לכולבו, שם בכלל אתה נדפק. נדפק בכולבו.
אילן: קניון…
אורי: תשמע, זה באמת, ברמה הזאתי אילן אנחנו סוג של פריווילגים על ההתמכרות לאוכל ונגזרותיה כי אין לנו את הימינה שמאלה הזה, אנחנו בהתנזרות טוטאלית וגמרנו.
אילן: שחור לבן.
אורי: גמרנו, שחור לבן וזה מקל על החיים. בסופו של דבר יותר קל ככה.
אילן: מה זה יותר קל? זה כמעט הייתי אומר למכור, זה הופך את זה לאפשרי אם אתה, אם אתה נמצא בממלכת השוקולד.
אורי: כן…
אילן: חייך כמכור הם פשוט קשים מאוד אם אתה רוצה להתנקות.
אורי: אז עמית, כן… עמית תספר לנו על זה בהרחבה וגם על החברותה שבה היא חברה, על ה-OA, overeating anonymous, בוא נשמע ממנה.
אילן: הי עמית.
עמית: הי אילן, הי אורי.
אורי: ברוכה הבאה ל"מכורים".
עמית: תודה רבה
אורי: ולמכורות… תכלס.
אילן: אם כבר…
אורי: את יכולה לספר לנו קצת על עצמך?
עמית: אני מתל אביב, בת 38, אני עובדת ביקב בימים אלה
אורי: את הגעת אלינו בעצם דרך האזנה לפודקאסט?
עמית: לא, האמת זה דרך תוכנית שאני חברה בה ובטח עוד מעט נדבר על זה.
אורי: תהיי בטוחה.
עמית: שם שאלו אותי אם אני יכולה להשתתף בפודקאסט שלכם, אם אני אהיה מוכנה לחשוף את עצמי ולדבר על ההתמכרות שלי בפודקאסט שלכם ומאוד שמחתי האמת, כי כתבתי לך, האמת ששמעתי נראה לי את השניים שלושה פרקים הראשונים של "מכורים" וכתבתי לך הודעה בפייסבוק, לא שלחתי אותה מעולם. נכנסתי כדי לראות אם היא שם אבל היא כבר לא שם שברגע שתרצו להרחיב את יריעת המכורים שלכם, אני אשמח מאוד לדבר על העניינים שלי.
אילן: איזה מזל שהרחבת.
עמית: בדיוק.
אורי: תראה מה זה…
אילן: אז בואו נרחיב רגע. התמכרות לאוכל ולהפרעות אכילה למיטב הבנתנו הם על ספקטרום רחב, אנחנו ניגע בזה בהמשך כמו שהבטחת. אבל רק כדי להכיר אותך, איך את בעצם מגדירה את ההתמכרות שלך? כי בסופו של דבר התוכנית שלנו עוסקת בהתמכרויות, במכורים.
עמית: אז אני חברה ב-OA שזה ממש מתחת למניפה שהתחילה ב-AA.
אורי: שמה זה stand for ? OA?
עמית: overeating anonymous אכלני יתר כפייתיים בעברית, אני מגדירה את עצמי בתור אכלנית יתר כפייתית, מכורה להתנהגות אכילה כפייתיות. או להתנהגויות כפייתיות עם אוכל.
אורי: וכמה זמן את נקיה? בהנחה שאת נקיה.
עמית: אני שמחה לומר שאני כמעט שנה לא התנהגתי בהתנהגויות האכילה כפייתיות שלי עם תובנות… גם ניגע בזה, אוכל הוא כל כך הרבה יותר חמקמק מחומרים אחרים שהם מאוד מאוד בינאריים נקרא לזה, אז מניפת ההתמכרויות מאוד מאוד רחבה.
אילן: בתוך ה-OA?
עמית: בתוך ה-OA, אז יש מבולמית לאנורקסית ל-compulsive overeating ויש מכורה להתעמלות, לחומרים משלשלים נקרא לזה.
אילן: זה הספקטרום.
אורי: אנחנו באמת ניגע בזה אני חושב, יותר בהמשך.
עמית: כן.
אורי: וגם באמת במה זה אומר להיות נקיה ב-OA. אבל לפני זה אני חושב אולי… בואי תספרי לנו איזה מין ילדה את היית.
עמית: איזה מן ילדה אני הייתי, כאילו… האוכל כבר נכנס לזה כי העניין שלי עם אוכל נכנס בגיל צעיר יחסית, גם זה משהו עם ההתמכרות הזאת ספציפית כי אוכל להבדיל מ-substance אחרים נכנס לחיים בשלב מוקדם.
אילן: הייתי אומר אוכל כתגמול או אוכל כעונש.
אורי: כן.
עמית: לגמרי.
אילן: אוכל ככלי חינוכי, ככלי…
אורי: כן היה לנו פה מכורים לסמים שאמרו שהם היו מכורים עוד לפני שהם השתמשו בכלל בסמים פעם ראשונה.
עמית: כן. אז נולדתי בארצות הברית ובגיל 4 עלינו לארץ עם אמא שלי רק, אז גם כזה משני הורים, בית צמוד קרקע בחוף המערבי, כלב בחצר, כל מיני כאלה… ל…
אילן: החלום האמריקאי.
עמית: ממש, לדירה, בפריפריה.
אילן: הסיוט הישראלי.
עמית: עם אמא… [צוחקת] בדיוק…
אילן: [צוחק]
עמית: רק עם אמא, אבא נשאר שם.
אילן: למה? אני יכול לשאול?
עמית: כדי להמשיך לנסות להגשים את החלום האמריקאי.
אילן: אבל ההורים, הם נפרדו?
עמית: כן, כן.
אילן: אה, הם היו פרודים כבר?
עמית: לא, כמה שנים אחר כך. אבל ברגע שעזבנו כבר, הוא מעולם לא הצטרף. אז כעיקרון הייתי חייכנית, הייתי שמחה אבל בגיל יחסית… לא יודעת, מבחינתי כבר 8, 9, 10, 11, 12, כאילו משהו שם התחיל להיות עם האוכל, התחיל להיות בריכוז העצמי, בחוסר ביטחון כאילו כבר היו שם המון דברים שניסיתי להתמודד איתם עם אוכל. הייתי כזה מין הילדה היפה, החכמה, האמריקאית עם האנגלית הטובה, עם ההורים… עם האבא מאמריקה, עם כל מיני כאלה… אז הייתי שונה, הבנתי שאני צריכה להשתיק את עצמי, או להוריד פרופיל וגם בבית.
אילן: מה, פחדת לקבל את הריקושטים של מישהו שהוא יותר מדי בולט?
עמית: כן, כן. גם בבית גדלנו לבד עם אמא שלנו שהייתה כזה אמא חד הורית, אבא שלי היה בארצות הברית, אז היא כאילו, היא הייתה מאוד סטריקט, היינו צריכים להיות…
אורי: קשוחה?
עמית: כן, מאוד. מאוד מאוד מאוד. היינו צריכים הכל שיהיה במקום, כיור נקי, שיעורים, חדר מצוחצח, אסור חלילה… אגב להדחיק רגשות, אסור להגיד אני מתגעגעת לאבא הלוואי שאני… וואי וואי… אסור. אז בדיוק לשם, בדיוק לשם האוכל נכנס פשוט. הוא ריכך, אני רואה תמיד כזה פיזית איך אוכל מוריד מילים למטה, כאילו פשוט תאכלי.
אורי: נותן שקט.
עמית: שקט, שקט. כרגע אין שום דבר…
אילן: מנחם.
עמית: הוא מנחם, הוא מרגיע. גם זה היה המקום היחיד בחיים שיכולתי לעשות בו מה שאני רוצה. לא באמת כי הייתי צריכה להסתיר, אסור היה… אבל כאילו שם יכולתי להגיד…
אורי: לשחרר רסן?
עמית: כן.
אורי: את הרסן המאוד חזק שהיה בבית של אמא שלך גם
עמית: כן.
אורי: ואיך זה בא לידי ביטוי אז? היו לך בולמוסים? או מבטים במראה כאלה? זאת אומרת אני מנחש פה, אני סתם אומר, אני לא מכיר.
עמית: אז אני ממש זוכרת, נראה לי שזה כזה מהזכרונות האלה שאתה לא יודע אם זה באמת קרה או שכבר סיפרת לעצמך את זה.
אורי: זה לא משנה, זה הנרטיב שאת הולכת איתו.
עמית: זה בדיוק. ממש זכור לי איזה יום אחד שהייתי לבד בבית, אח שלי ואמא שלי לא היו בבית ואכלתי איזה קינוח כזה שאמא שלי הייתה מכינה ואני זוכרת שאכלתי יותר מפרוסה אחת, כנראה גם יותר מ-2, כאילו יותר ממה שבתור ילד… בתור ילד כאילו מנגנון הרעב והשובע הוא די בריא, הוא די כזה: אתה אוכל כשאתה רעב ואם אפילו בא לך מתוק או מלוח אתה מאוד מחובר לגוף. אז אני זוכרת שאכלתי כנראה יותר ממה שהייתי צריכה או באמת יותר ממה שהייתי רעבה ואני זוכרת איזה סנסיישן כזה של האפקט הזה שמדברים עליו.
אילן: סוטול.
עמית: אז כזה. אז זה גם היה מ… גם אני עושה את זה מאחורי הגב של אמא שלי, כי תמיד היה עניין של אל תאכלי את זה וצריך להיראות טוב וצריך להיות רזה וכל מני דברים כאלה.
אילן: אז היה מה? כאילו, דימוי גוף? איך צריך להיות? אם היית אוכלת יותר מדי אז היו אומרים אל תאכלי יותר מדי את תשמיני? כל מיני…
אורי: כן? זרקו לך הערות וזה?
עמית: כן.
אורי: מה? בתוך המשפחה?
עמית: אז [צוחקת]… בנות דודות שלי ואני צוחקות שכאילו במשפחה שלנו אתה לא… הם לא צריכים להגיד דברים, מספיק כזה אתם רואים את ה…
אורי: מבט.
עמית: כאילו מין scan כזה, כאילו עוברות עליך, כאילו לא צריך לדבר במילים. אמא שלי יותר הייתה מדברת ואבא שלי שכאמור לא חייתי איתו, מסמל בעיקר את הפער בין החלום ושברו, או הפנטזיה והמציאות. הוא היה כזה האבא החתיך, המוצלח שהצליח באמריקה וגם גבר מאוד נאה. זה בעיקר זה שאני רוצה שהוא יהיה, זה שהוא לא נמצא, גם הוא ישר נהיה חבר שלנו, חבר מאוד טוב שלנו. גם היה כיף איתו, אז רק רציתי עוד ממנו, אז תבוא עוד, ואז אנחנו טסים אליו פעם או פעמיים בשנה, אז אני רוצה להיות אצלו עוד, כל טיסה לארצות הברית נהייתה כאילו, שיא הכיף וכל פעם שהוא עזב את הארץ, כשהוא הגיע לארץ הייתה התרגשות מאוד גדולה, הייתה… היה מין כאב בלתי נסבל כשהוא עזב, היה כאב בלתי נסבל.
אילן: כשהוא עזב את לא רצית.
עמית: כן. שוב כאילו מבחינת נשיות וזה, לא שהוא… אני סתם כל הזמן חושבת על איך שילדים קטנים פשוט לומדים מהסביבה, לא בהכרח צריך להגיד להם משהו, הוא מאוד אהב נשים יפות וחתיכות. כאילו זה כזה…
אילן: חטובות מה שנקרא?
עמית: ממש אבל הוא היה משתמש במילה…
אילן: חטובות זה מילה של פעם.
עמית: כן, של פעם, בדיוק. אז הוא לא אמר לי את צריכה להראות כמוהן אבל עבור ילדה שרוצה להיות עם אבא שלה.
אורי: אוי.
עמית: ועושה כל מני השלכות כאלה של…
אורי: ברור.
עמית: אה… אז אני צריכה להיות איך שהוא היה רוצה שנשים חתיכות… כאילו זה היה מאוד ברור.
אילן: אוי.
עמית: כאמור מגיל ממש ממש צעיר הייתי עמוק מאוד בתוך ענייני האוכל. עכשיו תבינו…
אורי: מה זה אומר?
עמית: בולמוסים בלתי ניתנים לעצירה, בלתי ניתנים לשליטה, אני אוכלת ואני לא יכולה להפסיק לאכול.
אורי: גם אוכלת מהר?
עמית: אוכלת מהר, מלא, עד שאני לא יכולה…
אורי: לבד?
אילן: בהסתר?
עמית: בהסתר בטח, לבד וזה בעיה כי אני חיה עם אמא שלי. אין לי מושג מאיפה הייתי מביאה אוכל ואני אוכלת בלי שליטה, בלי יכולת לעצור ואני רק רוצה להיות רזה, אז השנאה העצמית שבאה עם ההתנהגות הזאת, עכשיו אני כל כך מתביישת בהתנהגות הזאת הרי תבינו, אוכל בתרבות שלנו כאילו, אם אני אוכלת הרבה אז אני שמנה, אז אני מגעילה, אז תפסיקי כבר, מה הבעיה שלך? עכשיו אני בכזה חוסר אונים מול הדבר הזה ואני לא יכולה לספר לאף אחד כי איזה פאדיחה… מה אני אלך להגיד לאנשים? אני לא יכולה להפסיק לאכול? אני יודעת כבר מה הם יגידו לי: אז תפסיקי! כי זה מה שכולם עושים.
אורי: פשוט תפסיקי.
עמית: פשוט תפסיקי, בדיוק. לכי תעשי הליכה בחוץ.
אילן: זאת לא תקופה ש… זאת לא תקופה שהתנהגויות עם אוכל זה דבר שמדברים עליו, זאת אומרת זה לא איזה דבר שנמצא בשיח, זה לא סמים, זה לא…
אורי: לא, היא גם צעירה מדי נראה לי בשביל…
עמית: אם כבר אז רק סרט כזה אתם יודעים על קרן קרפנטר שהיא אנורקסית או כל מיני סרטים עם רזות כזה שיוצא להם…
אילן: או הפוך, או אוביס (obese) אנשים שנורא נורא שמנים.
אורי: כן, קרפנטר הייתה אנורקסית.
עמית: נכון, קרפנטר הייתה אנורקסית. אני לא מבינה בכלל עדיין שיש לי הפרעת אכילה, בעיית אכילה. שלא לדבר על התמכרות אבל זה לבד לגמרי הבושה, וזה מגיל כאמור משהו בין 8 ל-12 וכל השנים האלה אני לבד עם זה.
אילן: אבל רגע שניה, אני רק רוצה איזה שאלה כי את מדברת על אנורקסיה מצד אחד ומצד שני את מדברת על אכילה בולמוסית.
אורי: שהיא מקבילה כזה.
אילן: שהיא מביאה למשקל יתר, זאת אומרת את מדברת על אכילת יתר ועל ביטוי ויזואלי של הרעבה.
עמית: כן. אז כאמור ב-OA יש את כל מניפת ההתמכרויות האלה, ההתנהגויות האלה, כולנו מבינות. בקבוצה של OA אתה באמת יכול לראות מישהי.
אילן: מבינות אחת את השניה.
עמית: מישהי רזה… הרוב נשים. יש גם הרבה גברים אבל עדיין הרוב נשים. לא שאני אומרת שיש יותר נשים שסובלות מזה אבל כרגע בקבוצות יש יותר נשים. ורואים את כל הספקטרום ממשקל גוף נורמלי ולשנים שהן במשקל יתר ונשים שהן במשקל…
אורי: תת משקל.
עמית: תת משקל אבל ההבנה היא שכולנו משתמשות עם אוכל כדי להתמודד עם החיים. אז כאמור שנים, שנים, שנים, איך שהוא בגיל 18 אני לא יודעת איך אפילו, איזה חברה בתיכון מספרת לי שיש את הדבר הזה OA. אין לי מושג איך כי מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד אבל כנראה שכבר רמזתי לה שמשהו כזה משוגע לי עם אוכל. נסעתי לבית OA ברמת גן, היה יום חורף, נכנסתי ושאלוהים יסלח לי אבל זה היה חדר רק עם נשים שמנות, ישבתי בצד ועוד יותר שנאתי את עצמי כי כאילו, איך הגעתי לכאן?
אורי: וסליחה על השאלה, את לא היית שמנה?
עמית: לא, לא. תמיד פשוט הצלחתי לאזן עם אכילת חסר, עם צומות.
אורי: זה סיוט.
עמית: כן.
אילן: מאחר והמאזינים והמאזינות לא רואים אותך, אנחנו יכולים להעיד שאם היינו רואים אותך ברחוב, לא היינו מנחשים בחיים שיש לך איזו בעיה שקשורה לאכילה כפייתית ולי דווקא נדמה שזה עוד יותר מקשה, זאת אומרת ההסתרה היא כל כך מוצלחת, בעיקר אם את נראית כפי שאת נראית היום, אז ההסתרה הייתה כל כך מוצלחת שלהגיע לאיזה מצב של להכיר בכך לפחות מבחינה ויזואלית שיש לך בעיה, היא לא הייתה דבר שראית במראה או שהעירו לך נאמר.
אורי: אני אוסף על זה, אני חושב אפילו… כאילו זה הופך את ההתמכרות שלך באופן חיצוני לשקופה לאחרים. זה לא כמו שנגיד אני בזמנים הקשים, הייתה רואה אותי והייתה יודע שאני לא בסדר. שאני נראה על הפנים.
עמית: שוב, הייתי כן מלאה יותר, כן רזיתי. בן אדם שכן היה מסתכל עם זכוכית מגדלת היה מבין שיש איזה עניין שאיך הבן אדם הזה… כאילו כמו באמת.
אילן: לאורך זמן משפחה או חברים את מתכוונת.
עמית: אף אחד לא העיר על זה.
אורי: שהיית מטוטלת.
עמית: הייתי כזה… כן. אבל אנחנו יודעות, החברות שלי בתוכנית, אנחנו יודעות שגם אם איך שהוא את מצליחה לשמור על משקל גוף יחסית נורמלי, זה לא גורע מבאמת הסבל הנפשי, הרגשי, הרוחני שההתמודדות הזאת יכולה להביא איתה. אני אמשיך… אז הגעתי לאותו בית OA, אמרתי זה לא בשבילי וביי. עפתי משם ולהתראות. החיים ממשיכים ואני כל הזמן עם האוכל הזה. אני מסיימת יב' בגועל כי בכלל התרחקתי מחברים ואני רק בתוך האוכל, אני שונאת את עצמי ועזבתי את הצופים ואני כבר בחוסרי ביטחון ממש כי כאילו אני רק רוצה להפסיק לאכול ואני לא מצליחה ואני כל הזמן לבד עם זה.
אילן: זה מה שאני מתרשם יותר מהכל, הבדידות נשמעת לי ממש קשה כי למעשה כל ארוחה היא מפגש קשה של בדידות.
אורי: עם השד שלה.
עמית: כן. וגם מילא בארוחות כאילו הייתי אוכלת כזה כמו ליידי.
אורי: משחקת אותה.
עמית: ואחר כך הולכת לבד ומתפרעת… כאילו רק תן לי כאילו את הסם שלי כי אני לא יכולה לסבול יותר.
אורי: יואו! זה ממש… אני הייתי מתקלט והיו נותנים לי לעשן ולשתות, הייתי מעשן ושותה חמוד, הייתי מסיים את התיקלוט, חוזר הביתה ומתחרע על הסמים המגעילים באמת כאילו כמו חזיר.
עמית: בול. ואז אחרי הצבא טסתי לארצות הברית ללמוד שם באוניברסיטה. וואו, השנתיים שלי בניו יורק זה היה נראה לי באמת השנתיים הכי קשות כזה של המחלה שלי, למדתי באוניברסיטה וכולם יפים, רזים, חכמים ומוצלחים, ככה בעיניים שלי. וחייתי בניו יורק וואו, רוב הזמן הייתי בבית, הלכתי עם עיניים בתוך הרצפה, עליתי אז המון במשקל, בכריסמס הראשון שלי שם סבתא שלי גססה וזה היה כזה, אח שלי ואבא שלי טסו לארץ כדי להיפרד ממנה ואני לא טסתי כי התביישתי שיראו כמה עליתי במשקל וכאילו פספסתי את ההזדמנות להגיד שלום לסבתא שלי שהייתה כזאת מאוד אהובה שלי. בקיצור וואו, שנתיים בניו יורק כאילו והבולמוסים… וגרתי עם אח שלי בבית, גרתי עם אח שלי באותו הבית, בילמסתי כמו משוגעת יום ולילה.
אורי: והתביישת ממנו?
עמית: הוא לא ידע כלום, הוא לא ידע כלום. כאילו הסתרתי את זה ממנו כל כך טוב. אני כל הזמן אומרת…
אורי: מרשים.
עמית: אם הייתי משקיעה ממש, את כמות האנרגיה בלהסתיר ממנו בתיקים, במגירות, הייתי מסיימת אוכל שלו, הולכת וקונה ומשתילה במטבח… אם הייתי משקיעה את האנרגיה הזאת בחיים, בלימודים…
אורי: את כל הזמן עסוקה באספקטים שונים של אכילה, בין אם זה להסתיר את האכילה, בין אם זה לבחור אותה, בין אם זה…
עמית: לנסות לא לאכול ואז כן לאכול ואז לשנוא את עצמי על זה שאכלתי.
אילן: אני חושב שזאת הגדרה, בטקסט הבסיס של מכורים אנונימיים יש הגדרה של מי הוא מכור: אם כל חייך סובבים סביב הסמים: להשיג, להשתמש ולהשיג עוד, ממה שאת מספרת זה בעצם.
אורי: אחד לאחד.
אילן: אחד לאחד. כל היום סביב העניין הזה: להסתיר, להשיג, לאכול ולהשתמש בעצם.
עמית: כן
אילן: להשיג עוד ולהסתיר עוד.
אורי: וחוזר חלילה.
עמית: לנסות שלא, אני חייבת כל הזמן להדגיש את זה כי כאילו אתם חייבים להבין שזה איזה 20 ומשהו שנה של כל יום אני מתעוררת ואומרת היום די, היום אני מספיקה עם זה, מגיל ממש צעיר. הייתי חותמת עם עצמי הסכמים במחברות, אני כותבת איזה יומן מכיתה א'. עושה עם עצמי הסכם: היום, בתאריך זה, זאת פעם אחרונה שאני עושה… וכאילו ככה.
אורי: איזה סיוט. אילן תחשוב, לנו היו שנים ארוכות של שימוש שפשוט השתמשנו, מה שאת מתארת כאן זה שרוב השנים של השימוש לך, כל הזמן ניסית לא להשתמש.
עמית: ברור, כי גם אני רוצה להיות רזה הרי.
אורי: אז זה עוד יותר.
עמית: אני חיה בחברה שבה אני רוצה להיות רזה, אני רוצה להראות טוב. ההתמכרות שלי עושה לי בדיוק את ההפך ממה שאני רוצה, אני מכורה.
אורי: בלשים לעצמך רגל.
עמית: אני מכורה לדבר שעושה לי הכי רע, לא רק שהוא משמין אותי, גם בולמוסים זה וואו, זה תחושה פיזית נוראית, גם אף פעם לא הקאתי ובדיעבד אני אומרת תודה לאלוהים כי ההתמכרות הפיזית להקאות היא לא פשוטה. אבל אף פעם לא הקאתי וזה פשוט להישאר עם כל האוכל.
אורי: עם התחושה.
עמית: אי אפשר לזוז.
אילן: אני רוצה להגיד לך שמה שסיפרת עכשיו נורא העציב אותי, כשאת מספרת אני מסתכל עלייך ואני רואה ילדה בת 5, בת 7, בת 12, ילדה עם דימוי עצמי נמוך ובקומבינות עם הסתרה, הולכת ומתבודדת והיא חייבת להסתיר את הבושה הגדולה שלה מכל האנשים הקרובים לה ביותר, זאת בדידות שאני פשוט… אני רואה ילדה בודדה נורא, נורא, נורא שעושה… גם לא מבינה מה היא לא עושה בסדר, כאילו יש איזה משהו כי כולם אוכלים, שמו אוכל והציעו לי אוכל אז מה?
עמית: ולמה אני לא יכולה להיות כמו כולם עם אוכל?
אורי: זה כן, זה גם לא איזה משהו לא חוקי, זה גם לא איזה משהו שיש לו טאבו עליו שהוא לא בסדר ושעושים אותו רק מופרעים או אתה יודע, עוד הפעם אני חושב על סמים כן, אני פשוט מתחבר למה שאתה אומר, זה ממש הרגשה, אני מדמיין שזה ממש הרגשה כאילו מה עשית רע שמגיע לך היחס הזה מאוכל?
עמית: אני רוצה לומר שזאת אחת הסיבות שזה ממש היה לי חשוב ש… שגם רציתי לשלוח לך ולבוא לדבר ואני כאן.
אילן: המכתב, הפוסט שלך.
עמית: כי זאת מחלה שעדיין אין לה יח"צ טוב בעוד שהתמכרויות לאלכוהול וסמים גם יש על זה סרטים, זה גם כזה סקסי באיזו שהיא צורה וליאונרדו דיקפריו ואופוריה. לא יודעת, כל מיני כאלה… מי מדבר על התמכרות לאוכל? מי רואה מישהו מאביס את עצמו למוות בחדר ולא יכול להספיק ורק…
אילן: את אומרת, זו התמכרות עם יחסי ציבור גרועים.
אורי: כן.
עמית: ממש ואנחנו יודעים כולנו שיש המון ילדים וילדות, נערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות שסובלים מזה.
אורי: אם נחזור רגע עוד פעם להיות ילדה שמתמודדת עם זה, אפילו נערה ואישה צעירה, זה היה אכילה נונסטופ? או נופלת לבולמוסים? כי אם זה בולמוסים אז אני תוהה אם ידעת לזהות מתי הם קורים, אם הם יושבים על משהו, אם זה כאילו מאיזה שהיא הרגשה שעכשיו אני עצובה, עכשיו אני מאוכזבת, עכשיו אני… לא יודעת, whatever.
עמית: וואי, שאלה מעולה. בשנים האחרונות…
אילן: יש לו את זה מדי פעם.
עמית: (צוחקת)
אילן: תהיי מוכנה, מדי פעם יש לו שאלות מעולות.
עמית: בשנים האחרונות האמת זה מצחיק, נגיד ממש כזה לפני שנכנסתי לתוכנית סיפרתי לחבר הכי טוב שלי שהיה לי בולמוס אז הוא שאל אותי אבל מה קרה? מה היה הטריגר? אז אמרתי לו פתחתי עיניים בבוקר… מה הטריגר… אתה יודע כאילו, כשהמציאות… כשאתה בחיכוך מתמיד עם המציאות, המציאות וואלה, אתה באמת אתה פותח את העין: אה מציאות, שיט. כבר משהו לא מסתדר לי לפי התוכנית שלי, אז אני רוצה לאכול וגם בהסתכלות אחורנית על התוכנית אז אני יכולה לומר לך שאכלתי גם כשהתחילו איתי וגם כשלא התחילו איתי, גם כש…
אורי: כשהתחילו איתך גברים.
עמית: כן, גם כשעשיתי משמח וגם כשעשיתי משהו עצוב. גם כשנפרדו ממני וגם כשאני לא יודעת מה…
אורי: לא הצלחת לווסת רגשות כמו שאנחנו קוראים לזה, זאת אומרת זה לא חייב להיות רגשות שליליים.
עמית: לגמרי.
אילן: בואי נדבר רגע על איך נראית זוגיות בצל או לצד הפרעת אכילה
עמית: וואו (צוחקת)
אורי: איזה תגובה (צוחק)
עמית: יש לך איזה 4 שעות?
אילן: אותנטית.
עמית: היו לי מספר מערכות יחסים. אני רוצה לומר שאני לא יודעת איך אפשר לנהל מערכת יחסים כשאחד מבני הזוג הוא בהתמכרות או בהפרעת אכילה כי זה תמיד נכנס בינינו, זה היה מעל הבן זוג, ביני לבין הבן זוג. עזבו שאם אני בבולמוס אני לא יכולה, לא רק שיגעו בי, אני לא יכולה שיסתכלו עליי.
אילן: וואו.
עמית: אני לא יכולה שידברו אליי. כאילו אני לא יכולה שמישהו יתייחס לקיום שלי בעולם. כי הרגע בכלל ניסיתי להעלים אותו…
אילן: את נמצאת במתקפת…
עמית: גם שוב, בבולמוס, אצלי תמיד בבולמוסים זה להיות לבד.
אילן: אז איך את מסבירה, איך את מסבירה את הדבר הזה לבן הזוג?
עמית: אז בני הזוג האחרונים היותר רציניים שהיו לי, אז הם ידעו.
אורי: מה סיפרת להם? פשוט שמת את זה על השולחן?
עמית: כן, כן. כי גם…
אורי: לא מובן מאליו.
עמית: לא, אבל כבר הייתי מאוד פתוחה עם זה וגם אני וואו, לא נראה לי שחשבתי שאני יכולה בכלל להסתיר את זה. כאילו אני יכולה לענות על זה בשורה אחת, גרתי עם בן זוג, לא האחרון אלא זה שלפניו והוא, הייתה יום הולדת לאיזה חברה שלו והוא ממש רצה שאני אבוא איתו והייתי בתקופת בולמוסים מגעילה ולא אכפת לי כלום כשאני בבולמוס, לא אכפת לי כלום, כאילו באמת. הוא לא עניין אותי, לא החברה שלו עניינה אותי, לא עניין אותי כלום. רק תצא מהבית ותן לי לאכול בשקט…
אילן: תן לי להשתמש.
עמית: כן… ברור. תעוף לי מהעיניים. נכנסתי למיטה עם קיט קט ובאותו רגע כאילו, המשפט הזה "בגדתי בבן זוג שלי עם קיט קט" הוא פשוט היה כתוב שם על הסיטואציה.
נחזור לניו יורק ששם וואו, כאילו בניו יורק קרה לי משהו שיכול להסביר לכם את התסכול, דפקתי את הראש בקיר, פיזית.
אילן: מה?
עמית: דפקתי את הראש בקיר כי באמת לא ידעתי כבר מה לעשות עם האוכל.
אורי: מה באיזה יום אחד פשוט מתסכול לקחת את הראש שלך והטחת אותו בקיר?
עמית: ממש. להסתכל על עצמי במראה ולשנוא. ולשנוא כל דבר שאני רואה כי לא ידעתי כבר מה לעשות. כן אני בניו יורק, וואו וזה הכי כזה מרשים ואני סובלת. רואה סקס והעיר הגדולה כזה גם, חייה את העיר דרך הסדרה הזאת, לא יכולה להפסיק לאכול, שונאת את עצמי. אחרי שנתיים בקולומביה, איך שהוא סיפרתי לאבא שלי על מה שקורה לי, לא זוכרת אפילו איך זה היה.
אילן: דווקא לאבא שלך?
אורי: כן, מעניין.
עמית: הוא…
אורי: בחירה מעניינת.
עמית: הוא בעצם, אנחנו עזבנו את ארה"ב, הוא נשאר בניו יורק, והוא גם, הוא חבר, הוא יותר חבר טוב שלי היה כל השנים מאשר אבא, אז גם זה די אולי הגיוני, אבל באמת הייתי במצוקה.
אז סיימתי את השנה השנייה שלי, וכזה כמו אשפזתי את עצמי, אשפזנו אותי, במרכז גמילה באריזונה, שיש בו ממש כזה מין קבוצה קטנה של נרקומנים, אלכוהוליסטים, מכורים לסקס, לגמבלינג, ובנות עם בעיות אכילה. וזה גם היה מבוסס על 12 הצעדים. אז אמרתי, אה, אוקיי, we meet again אנחנו נמצאים, נזכרתי בחדר ההוא ברמת גן.
אורי: שהיית בת כמה אז? 18?
עמית: 18 כזה, ועכשיו אני בת 23, 4, משהו כזה. אוקיי, וגם שם הייתי 45 ימים, ואז באיזה מין transitional living, בדרום קליפורניה.
אילן: transitional living זה מגורי מעבר.
עמית: מגורי מעבר.
אורי: זה אומר שאת חיה עם מכורות נוספות אחרות, כאילו שתומכים בך, ויש כזה תמיכה סוציאלית כזה?
עמית: כן, עם עוד כמה בנות, עם כזה, זה בית די פתוח, אז עם עוד בנות, מכינים לנו אוכל, אנחנו מכינות עם עצמנו.
אורי: כן.
עמית: לוקחים אותנו לקבוצות OA.
אורי: חצי עצמאית.
עמית: בדיוק. כאילו, אוקיי, ואני מבינה, אני לא באמת מבינה את הצעדים, אני מבינה אבל שזה קבוצת תמיכה. אבל חזרתי לארץ, וניסיתי להמשיך ללכת לקבוצות, ועזבתי את זה, והמשכתי עם התמכרות פעילה, ועם עוד 13 שנה.
אילן: וואו.
עמית: אנחנו מגיעים לינואר 2020, אני כבר, אני גמורה. עכשיו כל הזמן הזה כאילו בסדר, אני חיה, אני עובדת, לומדת, עושה דברים, נחמד, זה בסדר, אבל בתכלס…
אורי: מכורה תפקדת, מה שאנחנו קוראים.
עמית: אני סובלת, אני סובלת כל הזמן, כי כל פעם שיש לי בולמוס, א' כל פעם שאני כאילו מחוץ לבולמוסים, אז זה כמו רולטה רוסית, מתי זה יבוא, מתי הבולמוס הבא יבוא.
אורי: אז זה גם חיים בחרדה בעצם, של אוי ואבוי, מתי זה יבוא לי שוב?
עמית: כן, וכל הזמן גם קצת כזה האי שפיות הזאת של הפעם זהו. הפעם אני לא אפול שוב, הפעם אני שוב ארעיב את עצמי, אני ארד במשקל, ולא יהיו לי יותר בולמוסים, אין. הפעם די, למדתי, התבגרתי, וכל השנים האלה אני מנסה ללכת לטיפולים, לתזונאיות, לתוכניות כאלה, ולאכילה רגשית כזאת, ולכל מיני כאלה.
אילן: זאת אומרת למרות שאת לא הולכת ל-OA בתקופה הזאת, אבל את כבר יודעת שיש לך בעיה, את יודעת להגדיר אותה, את יודעת שיש פתרון שאולי לא בחרת בו עכשיו, אבל זה כבר לא משהו כמו עד גיל 24, שהיית כאילו 23.
עמית: לגמרי.
אורי: שאין לו שם אפילו
אילן: שהיית בסוג של הכחשה והתמודדות. את כבר יודעת שיש לזה שם, את יודעת שהולכים על זה למרכז גמילה, את יודעת שיש קבוצות תמיכה, את יודעת כבר.
עמית: אני גם מספרת ליותר אנשים, כן.
אילן: זאת אומרת, את כבר לא חיה עם זה רק לבד, יש עוד אנשים שמודעים לזה, ועם זאת 13 שנה.
אורי: הרדקור
אילן: הולכת בדרך, זאת אומרת בדרך ההחלמה שחשבת שהיא נוחה או מתאימה, או תעבוד בשבילך, באופן עצמאי.
עמית: מנסה, כן, ולא מצליחה. ולרגע לא חושבת לחזור ל-OA, כי הייתי בזה וזה לא עבד לי.
אילן: ואז?
עמית: ואז בינואר 2020, הייתי אצל איזה פסיכולוג אז…
אורי: זה כבר קורונה?
עמית: לא, זהו, זה ממש דקה כזה לפני הקורונה. אני הולכת לפסיכולוג שלי דאז, וכזה, וואי, זה היה אחרי לילה של בולמוס, זה כזה ממש, תחשבו על אחרי לילה של שימוש.
אילן: איך את מרגישה אחרי, בבוקר?
עמית: אוי, נורא.
אילן: מה, זה הנגאובר? איך נראה הנגאובר?
עמית: תקשיב, היו לי הנגאוברים בחיים.
אילן: לא, לא של אלכוהול, כן.
עמית: זה היה הנגאובר הכי נורא בעולם, כאילו, זה צרבת.
אורי: זה אכילה עד כאב, כאילו?
עמית: זאת אכילה עד כאב, וזאת צרבת, שבגדול, כאילו, אתה מרגיש שהיא תהרוג אותך כזה, באמת, כאילו, הגרון כואב, הראש כואב, הכל נפוח מסוכר, הכל, כאילו, העיניים נעצמות, כאילו.
אורי: זה בעיקר סוכרים?
עמית: זה הכל. אגב, באמת, אכילת היתר הכפייתית, בגלל הרי שאני מנסה רק להגיע לאפקט הזה של הסוטול, של ה-checkout, של הוואו, כרגע אין שום דבר בעולם הזה מלבד החוסר תחושה הזה, לא משנה כל כך מה אני אוכלת, והאמת זה כזה גם משהו שבגיל צעיר הבנתי שיש כאן איזה בעיה, כי הייתי אוכלת אוכל קפוא, פעם חיסלתי איזה חבילת מצות, יש לי איזה סיפור מצחיק מאוד מניו יורק, כשאכלתי לאח שלי, איזו חבילה עצומה של חמאת בוטנים, ושנים אחר כך, כאילו, כשכבר סיפרתי לו, אז הוא אמר לי, אבל את לא אוהבת peanut butter, את לא אוהבת חמאת בוטנים.
אילן: זה קשור.
עמית: אמרתי לו נכון, חיים שלי, אני לא אוהבת חמאת בוטנים, אבל זה לא משנה, אני צריכה את הסם שלי עכשיו, to checkout, זה לא משנה מה נכנס לפה, אני לא טועמת את הטעם, זה לא משנה שזה יהיה, באמת, אכלתי אוכל רקוב, מהפח, קפוא, לא מבושל, כאילו, לא משנה, רק to be stuffed
אילן: זה מעניין שזה מזכיר לי לפחות שיש, לפעמים קונים חומר להשתמש, אתה יודע שזה זה חרא החומר.
אורי: כן, מרוסס.
אילן: אתה יודע, זה חרא החומר, שעושה לך סוטול על הפנים, עושה לך, מפוצץ לך את הראש במיגרנות, או עושה לך כל מיני תופעות לוואי…
אורי: אבל תעשה לי עוד אחד…
אילן: תעשה לי עוד אחד, אתה לא תזרוק חומר לפח.
עמית: כן, נשמה, זה גם לא שאתם עכשיו הולכים לקנות יין, או איזה אלכוהול הכי איכותי, תביאי משהו שעולה שקל, כאילו.
אורי: ממש, אני הייתי כזה, הכי שכונה
עמית: כאילו מפלסטיק כזה.
אורי: ממש, הכי גועל נפש.
אילן: אני אבל מבקשת להחזיר אותנו לרגע, אנחנו עכשיו נמצאים ב-2020.
עמית: נכון.
אורי: רגע לפני הקורונה.
עמית: אז באתי לאותו פסיכולוג, שהאמת, וואי, כאילו, רק על זה אני רוצה להודות לו, אני מרגישה שאני חייבת לו את חיי, ממש, באתי אז אחרי אותו בולמוס, ממש על הברכיים, אני ממש כזה בקטע של תקשיב, אני, גם החיים שלי, יש לי חיים מהממים, אבל לא הצלחתי להנות מהם, כי אני רק עם הבולמוסים ואמרתי לו, תקשיב, אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא יכולה, לא משנה מה אני עושה, כאילו, הטוב שיש לי המשפחה, החברים.
אורי: יש לך חברים, יש לך עבודה, יש לך הכל.
עמית: המקצוע, אין, אין, הכל מהמם, ואני סובלת, אני לא יכולה, בבקשה, קח אותי מפה, תעזור לי להבין. והוא פשוט זרק את השם OA מספיק פעמים באותה פגישה, כדי שאני אחזור הביתה.
זה היה כזה, היה להם אתר ישן אז, היה פודקאסטים כזה בסאונדקלאוד, שמתי פליי, התחילה לדבר מישהי מאוד מאוד ותיקה בתוכנית, נשענתי אחורה על הכורסה, בכיתי.
אילן: וואו.
עמית: ללא הכרה איזה שעתיים, ואמרתי, זהו, די, אפשר להפסיק להילחם.
אורי: מה שמעת בקול שלה שככה גרם לך את זה?
עמית: נראה לי שאפילו זה של כאילו, אה רגע, נכון, אני אכלנית יתר כפייתית. בואנה, יש לי מחלה, יש לי התמכרות, ברור שאני לא מצליחה לאכול נורמלי, כי אוכל זה לא הבעיה שלי.
המשכתי להמשיך לחפש את הפתרון באוכל, בתזונאית הזאת בתוכנית, כמה תוכניות דיאטות, וואו, כמה תוכניות דיאטות, כמה תזונאיות. אבל אוכל זה לא הבעיה שלי, אוכל זה הפתרון הממש ממש גרוע שמצאתי לבעיית החיים שלי, היא פשוט הזכירה לי את זה. אז חזרתי לקבוצות, ואז פתאום התחילה הקורונה. הייתי איזה חודשיים כאילו סבבה, והתחילה הקורונה, ופתאום זה היה חזק ממני, אמרתי, רגע, העולם נותן לי את מה שאני תמיד רציתי.
אילן: וואו, זה פתאום.
עמית: שאני אהיה לבד בבית, ואוכל מה שאני רוצה, ואני לא אצטרך לצאת החוצה, להיפגש עם בני האדם. וזה היה כזה שבועיים של בולמוס לא נגמר, מה שנקרא, שליחי הוולט נתנו כיפים אחד לשני.
אילן: עשו עליך סיבוב.
עמית: וואו, והבנתי שכזה וואו, אם אני, אם אני לא לוקחת אחריות על הסיטואציה הזאת, זה לא ייגמר טוב, כי זאת הייתה הקורונה די אז. אז בן זוג שלי לשעבר פשוט בא והוציא אותי מהבית, ואז חזרתי לחדרים, לחדרי הזום. למזלי, מיד לקחתי מאמנת שהתחילה, שעשתה איתי את הצעדים לפי הספר הגדול.
אילן: אני חושב שזו נקודה גם מעניינת בעניין של ההבדל החשוב ביותר, אולי לא החשוב, ההבדל הבולט ביותר בין NA למשל לבין OA. אצלנו זה קל, במקום להתמודד עם מיליון פיתויים, אנחנו פשוט גודעים את התשוקה, גמרנו. אין סמים ואין אלכוהול.
אורי: התנזרות טוטאלית.
אילן: אין, אפס אחד. במקרה של אוכל, הסיפור הוא אחר כבר, אז את צריכה להתנהל במרחב שיכולת ההכחשה שלך, עומדת מאחורי הפינה כל רגע. איך זה עובד?
עמית: אז לנו יש בונוס, אנחנו מיוחדות. יש לנו צעד אפס, למרות שאמרנו, רגע, אין צעד אפס בפיק בוק, אז זה כזה הכנה לצעדים. בגדול, כל אחת מגדירה לעצמה את המאכלים האלכוהוליים שלה, ההתנהגויות האלכוהוליות, את האוכל הזה שבאמת ברגע שלקחת ביס אחד…
אורי: מה הסם שלך כאילו?
עמית: בדיוק, והתנהגויות, בין אם זה לאכול בעמידה, לאכול לא מסודר…
אורי: לאכול מעל הכיור.
עמית: כן, שאריות.
אורי: חבר שואל (צוחק)
אילן: אתה אומר, למה לאכול את הפיצה, אם אפשר למצוץ אותה ישר מהפריזר, זה לא?
אורי: ברור, בזבוז זמן.
עמית: למה לבזבז צלחת, למה לשטוף צלחת? (צוחקת)
אילן: דרושה פה המון כנות, כדי לעשות הרשימה שאת מדברת, צריך המון כנות.
עמית: ובוא'נה, ואני חייבת להגיד, שזה אחד הדברים שמפילים נראה לי הכי הרבה בנות, גם אותי באיזושהי תקופה, גם המאמנת שלי אמרה לי, תכתבי את המאכלים האלכוהוליים שלך, אבל אמרתי לה, וואלה אחותי, אבל בלמסתי על הכל, בלמסתי על עגבניות שרי, על תערובת עלי חסה, כאילו בלמסתי על פריכיות אורז…
אילן: על מה שהיה.
עמית: על מה שהיה, על שקדים, אבל על הכל, אז מה?
אילן: זה איך את עושה רשימה כזאת?
עמית: אז הלכתי לא על הלא, אלא על הכן. כאילו מה פשוט, איזה אוכל עושה לי שקט בראש?
מה לא עכשיו מתחיל לסובב אותי ומחשבות, ועם זה הייתה לי שנה וחצי נקייה מבולמוסים.
הדבר הראשון, וואו, הייתי כזה, אני חודש בלי בולמוס, חודשיים בלי בולמוס, שלושה, ארבעה, חצי שנה בלי בולמוסים. בואנה מגיל שמונה, אני לא זוכרת דבר כזה, הייתי בהתרגשות שאתם לא יכולים להבין, אתם לא יכולים להבין.
אילן: מה, איך זה מרגיש? איך זה מרגיש שחרור מאוכל בעצם?
עמית: זה מרגיש וואי, כמו האופוריה הכי, וואי. השתחררתי מהקלוז, מציפורני המחלה הזאת.
אורי: מהמחלה.
עמית: ועוד חודש עובר, ואני שנה, אבל אז עזבתי איזושהי עבודה שמאוד אהבתי לעבודה אחרת, נהייתי מאוד עסוקה, הפחתתי בצעדי 10, 11 ו-12, שהם צעדי החיים.
אילן: 10 זה צעד שעושים רשימה יומית.
עמית: שוב, לא ב-OA, אלא לפי הספר הגדול, צעד 10 זה חשבון נפש מידי, צעד 11 זה תפילה ומדיטציה, וצעד 12 זה שירות. חשוב לי להדגיש שזה באמת היה בעית חיים, כאילו מגיל מאוד מאוד צעיר, היה לי קשה לווסת רגשות, להתמודד עם המציאות, והאוכל כל כך הרגיע את זה, ואז כבר למדתי להשתמש בזה, ופתאום בלי האוכל המציאות ממשיכה. אז רגע, איך עכשיו אני מתמודדת עם? אני גם לא חייתי איזה 20 ומשהו, לא חייתי, כל דבר שקרה לי, ישר אכלתי, ואז לא התמודדתי עם כישלון, הצלחה, וואטאבר, התמודדתי עם, בלמסתי שוב. אז פתאום עכשיו זה בכלל ללמוד לחיות, להתמודד עם הרגשות, איך אני עושה את זה, צעדי 10, זה האפקט עכשיו.
אילן: זה די ללכת בלי קביים.
עמית: בדיוק.
אורי: בדיוק. אז נחזור שוב ל-2021 כבר וחצי, שאת נקייה ואת נופלת.
עמית: כן.
אורי: את מיד קמה על הרגליים?
עמית: לא. וואו, נכנסתי שם לחודשים ממש קשים, לא הצלחתי לקבל את המציאות כפי שהיא, כעסתי על עצמי ועל המון המון אנשים מסביבי. חזרתי להיות קורבנית, חזרתי לנטור טינה, חזרתי לכעוס, בעיקר להיות קורבנית, זה כזה, רק על עצם זה שאני לא מאמינה איך חזרתי לזה? איך חזרתי, איך שוב אני באוכל? אני לא מאמינה, הייתי שנה וחצי בלי זה, הייתי בטוחה שאני, היה לי כל כך טוב. הייתי בטוחה שאני בחיים לא אחזור לזה. ואני מוצאת את עצמי כאילו פתאום, אוכלת שוב.
אורי: מחלה ערמומית, היא מחלה ערמומית וזוחלת.
עמית: וואי, מה זה…
אורי: איך אוהבים להגיד את זה ככה.
אילן: לכן אומרים רק להיום.
עמית: ממש, אגב, לימים כשחזרתי לתוכנית אמרתי שאני בחיים יותר לא אגיד לי זה לא יקרה יותר בחיים, כי אני לא יכולה להבטיח את זה, זה רק בתנאי שאני מחוברת לכוח העליון, ואם אני אומרת רגע, לי בחיים זה לא יקרה, זה אומר שאני לא מחוברת לכאן ועכשיו. כוח העליון זה כאן ועכשיו, רק להיום, זה הדבר היחיד שיש לי.
אילן: אני יכול להגיד לך מה, מכור לסמים, מרגיש דודא, רצון להשתמש. איך זה עובד עם אוכל?
הדודא היא דבר שמלווה אותך או שרק מופיע פעם ב… ? או שהרצון להשתמש, בקיצור.
עמית: כן. אז לעתים רחוקות מאוד עולה לי הדודא שוב להשתמש באוכל, אבל הנה היה לי איזה יום אחד כזה לפני איזה חודש או חודשיים, שפתאום מצאתי את עצמי די בהתנהגויות כזה, וזה תמיד קשור פשוט למצב הנפשי. זה באמת כל עוד, אני לא עשה עבודה רוחנית נקרא לזה, אני לא מתחברת כזה לעצמי, לאיזושהי רוח, משהו, אני חלשה יותר, ואז הדבר הכי קטן, משהו בעבודה או לא יודעת מה, אני ארצה שוב, אני אחשוב על… בא לי עוד קצת מזה.
אילן: אתה יודע איך אני יודע שאני רוחני?
אורי: מה, כולך פרחן, יש לך הילה סביב הראש.
אילן: לא, תכלס, יש לי אינדיקציה מתי אני לא רוחני.
עמית: וואי.
אילן: יש לי אינדיקציות כאלה, אני יודע, אם הגבתי באופן מסוים, אני יודע, לא, אתה פשוט לא רוחני, תתאפס על עצמך. לא שאני מצליח אבל…
אורי: אבל לפעמים אולי אתה מצליח.
אילן: לפעמים. עכשיו איך אני יודע שאני רוחני? מישהו אותת ונתתי לו להיכנס.
עמית: וואי, איזה אינדיקציה מדהימה.
אילן: זה אומר לי, זה אומר לי אני רוחני.
עמית: בול.
אילן: אתה יודע, אני יושב באיזה פקק, מה הכי טבעי לך? לעשות כאילו לא ראית אותו, לתת בקטנה, אתה יודע, על הגז, אבל קטן, קטן, לא רואה, לא רואה בכלל מישהו מנסה להיכנס.
אורי: אתה יודע מה אני אוהב בדוגמה הזאת, אבל שאתה מזהה את הרוחניות שלך בדברים כל כך טריוויאליים וקטנים, כאילו אנשים מתייחסים לרוחניות כזה, אתה יודע…
אילן: נכון.
אורי: אההה, אתה עומד על איזה קצה צוק וצועק לנשר שעובר מעליך, כאילו ממש לא.
עמית: אבל וואי, אבל הדרך הזאת, זה בדיוק הדרך.
אורי: לא, אני מאוד מזדהה
עמית: להגיד על התעוררות רוחנית ואני בן אדם רוחני ובוא נלך למדבר ונרקוד במעגלים כזה, זה גם באמת לא, אבל זה גם באמת לא יכול לעזור לי להחלמה היום יומית שאני צריכה, אתה יודע, כדי לא להשתמש.
אורי: כן.
עמית: וזה בדיוק זה, זה כאילו, כשצופרים לי, זה איך אני עם אמא שלי בטלפון, כאילו אם אני חסרת סבלנות אליה, אז אני צריכה לעשות עבודה, אז אני לא בטוב, כאילו ממש כזה.
אילן: זה יפה, כי אנחנו מתוך הכרות עם עצמנו, אנחנו יכולים להחליט לעצמנו חמישה דברים שמעידים על כך שאני, במצב לא טוב, כאילו חמישה רמזורים אדומים, וחמישה סימנים שאני כן.
אורי: אז מה ששניכם אומרים ואני סופר מזדהה עם זה, זה שהאינדיקציה הראשונה שלנו כמכורים, כאנשים שעושים תוכנית לרוחניות, זה היציאה רגע מההסתכלות, מהריכוז העצמי, כלפי מישהו, משהו שסובב אותנו, ולנסות לראות את ה… זה איזושהי אמפתיה סביבתית נגיד, אני לא יודע איך לקרוא לזה. פשוט לא אני ואני ואני ואני כל הזמן. וברגע שאתה מצליח לעשות את זה, יש לך איזשהו…
אילן: יש לך סיכוי.
אורי: יש לך סיכוי.
עמית: להינצל.
אורי: אני רוצה לעצור רגע, הרבה מהמאזינים והמאזינות של מכורים, הם לא מכורים בהגדרה, אבל אני שומע מאנשים שהם כן מזדהים עם כל מיני דברים, חלק מהדברים שהם שומעים פה ממכורים. ואת יודעת, ואת מדברת, ועכשיו אני מרגיש ככה, אני מרגיש כאילו את מספרת פה להתמכרות שעל פניו אין לי. אבל אני מרגיש שאני נקי כבר חודש ושבועיים מבן אנד ג'ריס. עכשיו זה נשמע צחוקים, כן? זה נשמע צחוקים. אני לא צוחק, אני לא צוחק. עכשיו הייתי בחוץ לארץ, היה לי אחלה שבוע, מתוכם היה לי יום וחצי על הפנים, כן? ביום וחצי אלה, בשתיים בלילה, מצאתי את עצמי, הולך וקונה בן אנד ג'ריס, אבל כשאני הולך וקונה בן אנד ג'ריס אני שם לב שאני בדיוק כמו שהייתי הולך וקונה סמים. זה אומר שאני לא יודע ימינה ואני לא יודע שמאלה, אני לא רואה ממטר כלום, אני נעול על המטרה, אני הולך לא אכפת לי כמה זה עולה, אני חוזר הביתה, זה לא ייכנס לפריזר, זה לא יגיע, זה לא יראה פריזר, אני יורד על זה באותו רגע, אני מפרק את כל זה, וגם אם אני כבר מלא מדי, אני ממשיך. עכשיו, למה אני מספר את כל זה? כי זה משהו שחוזר על עצמו בחיים שלי, לפעמים, ואני יודע לגמרי שזה אכילה רגשית, אני יודע, אחרי זה בדיעבד אני אומר, אה, נו היית כאילו התבאסת על הזה, התאכזבת על ההוא, או whatever, ואני בטוח שזה קורה לעוד הרבה אנשים שאינם מקרי קצה, של אכלני יתר כפייתיים. וגם הבחורצ'יק פה שיושב לך, בוא תשאלי אותו כמה, כמה, כמה לינטים יושבים לך עכשיו במקרר?
אילן: אצלנו קוראים לזה הספרייה.
(צוחקים)
אילן: יש לי חבילה קבועה של עשרה לינטים, של אגוזי לוז. יש משהו בהתמכרות, זה לא חייב להיות עד שאתה מת. אם למשל, אני בטוח שיש לי את השוקולד במקרר, ואני בא, ואין, זה לא משנה מה השעה, איפה זה עכשיו, זה לא שוקולד פרה, כן? זאת אומרת, זה משהו שיש רק במקום מסוימים, שאני צריך ללכת, אני מסוגל לנסוע לאילת, או ללכת ברגל, מה שצריך, כדי להביא את השוקולד הזה. עכשיו אני הייתי מאוד שמח אם את, כמי שהיא שמעה את מגוון הסיפורים, על התמכרות לאוכל, תמקמי אותנו, את אורי ואותי רגע, על הספקטרום.
אורי: כן.
עמית: זאת מחלה עם שתי פנים. יש את האספקט הפיזי, את האלרגיה הגופנית. כלומר, ברגע שאני מתחילה, ברגע שאני מתחילה עם בן אנד ג'ריס.
אורי: לא עוצר…
עמית: אני לא יכולה להפסיק, נכון? כאילו, אני ביס אחד, אין לי ביס אחד, אין ביס אחד באנד ג'ריס, יש לי שבע טון של בן אנד ג'ריס, נכון? כאילו, זה גם על אלכוהול, אני לא יכול בירה אחת, אני יכולה רק חמישים.
אילן: חזירות, החזירות הזאת, הבלמוסית בעצם.
עמית: בדיוק. אז האלרגיה הפיזית והעיוות המוחי, שאני לא יכולה לעצור את עצמי מלהתחיל שוב. אז בעצם השניים האלה ביחד, זה כאילו באנגלית, כאילו, "once I start, I cannot stop".
אורי: כן.
עמית: "And I can't stop myself from starting". כלומר, ברגע שאני מתחיל, אני לא יכולה לעצור, ואני גם לא יכולה לעצור את עצמי משוב ושוב לחזור לזה, זה כאילו, זה העיוות המוחי, זה האי שפיות של רק הפעם אני אצליח ביס אחד, הפעם אני אצליח רק שורה אחת, הפעם אני אצליח רק צ'ייסר אחד ולא אסיים את כל הבר, כאילו, זה לא יגמר במכות אשפוז.
אורי: אומרים אצלנו, אחד יותר מדי ואלף לעולם לא די.
עמית: בדיוק, בדיוק. אז ככה, עם התמכרות לאוכל, גם החבר הכי טוב שלי, יש לו איזה מאכל, וואלה, יכול לשבת עליו, לפרק אותו, לפרק, כאילו באמת, עד שהוא כאילו… אבל א', יום למחרת הוא יקום, אוקיי, הוא יצא לריצה, כי הוא כאילו, לא הרגיש טוב עם עצמו, אני, כאילו, אם אני אקום אחרי בולמוס, אני ארצה לתקוע לעצמי כדור בראש. והדבר השני הוא, שהוא יודע שאוכל הזה בעייתי לו, אז הוא לא יקנה אותו הביתה, וגם אם פתאום מתחשק לו, אוקיי, יש לו את האלרגיה הפיזית, לאוכל הזה, אבל הוא בהכרח את העיוות המוחי, עם הדבר הזה, הפעם אני אצליח רק קשיו אחד, זה קשיו.
אורי: קשיו זה חומר קשה מאוד.
עמית: ממש, בכלל פיצוחים אצל הרבה בנות אצלנו בתוכנית, כי אי אפשר אחד. כי אגב, גם הרבה בנות אצלנו בתוכנית, אומרות שהן מכורות לאוכל או לסוכר וקמח, וההימנעות שלהן, הפיכחון שלהן, הניקיון שלהן בתוכנית, זה להימנע מהחומרים האלה, כי אגב, יש כזה סריקות של מוח שרואים שההשפעה של סוכר לבן על המוח, היא פחות או יותר כמו של…
אילן: הרואין.
עמית: ממש. אז תנסה לגמול את הגוף שלך מהחומר הזה.
אורי: פיזית.
עמית: פיזית. ואם אתה לא רוצה שוב ושוב לחזור לאכול בן אנד ג'ריס, אז אתה במצב טוב, אם אתה כן רוצה, אבל הנה, היית במצב רוח לא טוב, אז בעצם אנחנו מגיעים לזה שהבן אנד ג'ריס זה כאילו הפתרון שלך למצב הנפשי הנוראי שאתה נמצא בו.
אילן: זה אכילה רגשית.
עמית: כן.
אורי: ככה לסיום, אני תוהה איזה דבר מכל התהליך של ההחלמה שעברת, ושאת עדיין עוברת, או אפילו מהסבל הכל כך גדול שהיה מנת חלקך מגיל כל כך צעיר, איזה משהו חיובי את לוקחת איתך היום, ולא מוותרת עליו בשום צורה?
עמית: תלוי באיזה יום תשאלו אותי, כן? אבל עצם זה שאני חברה בתוכנית הזאת, שמלמדת אותי להסתכל פנימה, שמלמדת אותי להתמודד עם המציאות, גם כשהיא ממש לא מוצאת חן בעיניי, ובתכלס כולנו מתמודדים היום עם מציאות שלא מוצאת חן בעינינו, אבל יש לי כלים להתמודד עם המציאות הזאת, יש לי חברות, יש לי צעדים, יש לי כזה מין אורח חיים רוחני כמיטב יכולתי שאני מנסה לקיים, ולא הייתי כאן ולא הייתי יכולה להתמודד עם הדברים האלה, באמת אילולא המחלה הזאת, אז ברור שכזה, הנבירה הזאת פנימה, היא ממש מרתקת אותי, גם עם עצמי וגם איתכם, עם חברות, עם חברים גם שהם לא מהתוכנית, ותמיד אני אביא את האספקט הזה, אז נראה לי ש…
אורי: אוהבים אותך.
עמית: אוהבת אתכם.
אילן: בהחלט. עמית, תודה ממש.
אורי: תודה רבה שבאת.
עמית: תודה לכם.
אילן: שני דברים עלו לי מתוך השיחה עם עמית, אחד, שאני כמעט פרצתי בבכי כשדמיינתי אותה כילדה קטנה, שמתמודדת עם הפרעת האכילה בבדידות נוראית, זה ממש הציף אותי, עצב גדול, ואמרתי את זה. אתה יודע, אני קראתי איזה משהו על העניין הזה שיש תינוקות, בני ממש בני שנה, שקשה להם להירדם, והם יושבים על הכיסא ואוכלים ואוכלים ואוכלים, רק כדי שלא ישכיבו אותם לישון, שהם הופכים להיות בעצם מכורים כבר בגיל שנה.
זה היה לי קשה מאוד, וכשעמית ישבה, אתה יודע, זה היה לי קשה, כאב לי בלב, ממש.
אורי: אני חושב שמה שאני הכי לוקח מזה, זה את ההתמקדות שלה נורא בפן הרוחני של ההחלמה. זאת אומרת, האופן שבו היא מתייחסת לבעיה שעדיין קיימת אצלה. הרי היא אמרה, פתאום אין את האוכל, כל מה שהאוכל הזה בא לדחוס למטה, צף למעלה, כל ההתמודדות עם זה היא מאיזשהו מקום מאוד מתבונן, מאוד רוחני, מאוד חומל כלפי עצמה, מאוד מתמקד בצעדים שלה ובעשייה, עשייה רוחנית. זאת אומרת, זה לא רק איזה שאנטי באבא כזה, עכשיו של, לא יודע, לחזור על איזה מנטרה, זה לעשות. זה כאילו כל מיני פעולות קטנות שהיא עושה, והיא אדוקה בהן, היא ממש מקפידה כדי לא לחזור למקום האפל הזה שממנו היא באה. ובמובן הזה, זה באמת איזשהו מכנה משותף גם למחלימים בהתמכרויות נוספות, לא רק לאוכל.
אילן: כן, בסופו של דבר, אוכל זה חומר, והפתרון לחומר, להתמכרות לחומר הוא רוח.
אורי: האזנתם והאזנתן להסכת מכורים, המפיק שלנו הוא ניר גורלי.
אם השיחה שקיימנו נשמעה לכם הדוקה וזורמת, זה בזכות דניאל מאויר שם, מעבר לזכוכית, העורכת המעולה שלנו, את התחקיר, עשתה עדן דוידוב.
אפשר ואף רצוי להאזין לכל הפרקים שלנו בספוטיפיי, אפל, באפליקציה או באתר של כאן.
ובכל מקום, בואו, אתם רגילים להזין לפודקסטים.
אילן: ואנא, שתפו עם מי שההסכת שלנו עשוי לעניין או טוב, אולי אפילו לעזור לו או לה.
ואם בא לכם, ממש, רק יוצא לכם, אז דרגו את מכורים בפלטפורמות השונות.
חשוב לנו לציין שאנחנו לא הסכת שמדבר בשם, או מייצג את מכורים אנונימיים, וגם לא את OA, אלא שקבוצות התמיכה האלה פשוט עובדות בשבילנו, ולכן, אם אתם חושבים שאולי יש לכם בעיית התמכרות לאוכל, אנחנו מציעים להיכנס לאתר של OA, אכלני יתר אנונימיים, בכתובת oaisrael.org.il, שם תמצאו מידע וגם את המספר לקו מידע שלהם.
אורי: ואם אתם שואלים את עצמכם, או אפילו יודעים שיש לכם בעיית סמים, מומלץ מאוד לבקר באתר האינטרנט שבו אפשר למצוא מידע רב, אתר האינטרנט של מכורים אנונימיים, בכתובת naisrael.org.il.
אילן: הלו, אוריני, נהיה לי מה זה תיאבון לעוד מכורים
אורי: תראה, עם ההאזנה בא התיאבון כפרה. נמשיך לבוא
אילן: ברור, ברור שאני אמשיך. לאיפה יש לי ללכת, תגיד?
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments