אלכסנדרה היא שורדת זנות. כשהיתה צעירה החלום שלה היה להיות נרקומנית. היום היא מכורה-נקייה, אמא לשתי בנות ופעילה מוערכת בעמותת "לא עומדות מנגד" שמסייעת לנשים וגברים במעגל הזנות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/02/2023.
קריינות: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן" הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
אלכסנדרה: אני חושבת שגם המשפט הזה, "רוסיה זונה", עשה את שלו. כאילו שאתה גדל כל הזמן באווירה שכל הסביבה שלך (צוחקת במבוכה) מכניסה לך לראש שאת רוסיה ואת זונה ובעצם קרתה איזושהי תקיפה שאת מאשימה את עצמך בה, זה יוצר איזשהו מצב שאת אומרת וואלה הם צודקים.
[מוזיקה]
קריינות: מכורים - שיחות על התמכרות לסמים עם מי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.
אילן: היי אורי.
אורי: אהלן אילן.
אילן: שלום גם לכם, אתם ואתן על ההסכת "מכורים", בו מכורים מדברים בפתיחות ובכנות על הפנים הרבות של ההתמכרות לסמים ועל ההחלמה ממנה.
אורי: תהיה איתנו היום אלכסנדרה, בת 39, אם לשתיים, שורדת זנות ולא רק זה, גם פעילה מאוד בעמותת "לא עומדות מנגד", שמסייעת לנשים וגברים גם במעגל הזנות ושורדות ושורדים חיי רחוב. ונדמה לי שזה הולך להיות לנו חדש.
אילן: קדימה, בוא נתחיל.
אורי: אהלן אלכסנדרה, ברוכה הבאה למכורים.
אלכסנדרה: תודה רבה, תודה.
אורי: אז בוא נתחיל קצת מאולי רקע שלך. מאיפה את?
אלכסנדרה: אני גרה בקריות.
אורי: עלית לארץ בשנות 90, נכון?
אלכסנדרה: נכון. עליתי לארץ עם שני ההורים שלי, בעלייה הגדולה מברית המועצות בשנות ה-90, הייתי בת 6 בערך שהגענו לארץ. אני מבחינתי כילדה אנחנו נסענו לטיול משפחתי, זה מה שנאמר לי. האנטישמיות חגגה, פחדו בעצם לספר שיש עלייה.
אילן: מה? ילד בן 6 יודע מה זה יהודי? ילד בן 6 יודע מה זה אנטישמיות? או רק יודע מה זה שנאה, מה זה אלימות?
אלכסנדרה: אני חושבת שהיום, בדיעבד שאני מסתכלת אחורה, אני רואה כמה ניסו, נגיד, "את לא תצאי מהבית" או כשהם התחילו לדבר על עלייה, אז אל תספרי לחברים שאנחנו מוכרים דברים בתוך הבית. כי בעצם בגלל שאנשים היו מוכרים את הרכוש שלהם אז היו חוטפים להם את הילדים ובעצם יש מזומן, יש כופר.
אורי: אה, וואו!
אלכסנדרה: כן.
אילן: אחים, אחיות?
אלכסנדרה: לא, אני בת יחידה.
אורי: אז איך היית מתארת את הילדות שלך פה בעצם? ספרי קצת לאן הגעת, איך זה הרגיש?
אלכסנדרה: הגענו לנתניה. גרנו מספר חודשים בנתניה. אחרי תקופה מאוד מאוד קצרה ההורים שלי קיבלו עמידר בפריפריה הכי צפונית שיכולה להיות, קריית שמונה וככה עברנו לשם. אני חושבת שהעלייה הזאת הייתה עלייה מאוד הישרדותית. ההורים שלי ישר יצאו לעבוד. לא היה איזה שהם מחשבות: איפה אני? מי יושב איתי? איך אני מגיעה לבית ספר? איך אני חוזרת מהבית ספר? מי פוגש אותי? הם היו חוזרים בשעות מאוד מאוד מאוחרות. רוב הזמן הייתי לבד בבית.
אילן: לא הייתה קהילה? בדרך כלל במקומות שעוברים אליהם מהגרים יש את הרצון…
אורי: נשארים מלוכדים, שתומכים זה בזה…
אילן: כן, כי יש לך שכן שמדבר את השפה, יש לך בת דודה, יש לך…
אורי: כן…
אילן: אז מה הייתם ממש הא… מנותקים?
אלכסנדרה: זה לא שהיינו העולים היחידים… אני לא יודעת… אני חושבת שעד היום משהו בקהילה, אצל הרוסים, האוקראינים, מה שזה לא יהיה, אין אותה. אין את החממימות הזאת, אין את ה… כמעט ואין אותה. כל אחד היה בפני עצמו, כל משפחה שהיגרה לפה הייתה בפני עצמה והייתה עסוקה בהישרדות של עצמה. היית פחות מתעניין שלשכנים שלך יש חלב, או אין חלב או איפה הילד שלו.
אורי: התא המשפחתי שלך אז, היה תא משפחתי תומך? האבא והאמא…
אלכסנדרה: לא. אף אחד לא שאל אותי: מה אכלת היום? איך עבר עליך היום? אם יש לך ציוד לבית ספר או אין לך ציוד לבית ספר? באיזה שהוא מקום בגיל מאוד מאוד צעיר כבר נהפכתי להיות…
אורי: עצמאית.
אלכסנדרה: אני גם אפילו לא יכולה להגיד שבגיל 8 אפשר להיות עצמאית. כאילו 7-8. כאילו אהה… אני מסתכלת היום על הבנות שלי, זה נראה לי כאילו אני עסוקה בלקחת אותן מבית ספר, לאסוף אותן מבית ספר, אסיפות הורים, אוכל. אני לא זוכרת שמישהו אי פעם שאל אותי מה להכין לך לצהריים? או, איזה סנדביץ' את רוצה לבית ספר? כאילו זה לא שיח שהיה מתקיים.
אילן: ובבית ספר עצמו? היית ה… היית המהגרת - הדוברת הרוסית היחידה? כמה זמן לקח לך ללמוד עברית?
אלכסנדרה: אז, זה הנקודה הכי קשה, אני חושבת בילדות שלי, בעלייה שלי, זה בעצם הבית ספר. סבלתי מאלימות מאוד מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. היו יכולים לעצור אותי בכניסה לבית ספר שלושה, ארבעה בנים, פשוט לפוצץ אותי מכות.
אילן: די! מה אבל…
אורי: על עצם היותך שונה.
אלכסנדרה: על עצם היותי רוסיה זונה, מה זאת אומרת? זה סיבה מספיק מוצקת. את המילים "רוסיה זונה" אני שמעתי בפעם הראשונה בגיל 8. מילד מתוך הכיתה שלי ומהבית ספר.
אילן: שהוא מן הסתם הוא שמע את זה בבית…
אלכסנדרה: כמובן. אה, רוסיה מסריחה, רוסיה זונה, זה מילים שהם נחרטו לי מגיל מאוד מאוד צעיר. פחדתי לעלות להסעה של הבית ספר, אז רוב הפעמים גם שהייתי מגיעה לבית ספר הייתי הולכת ברגל, שזה היה יחסית רחוק. אבל גם שם… עכשיו זה לא ש… עזוב שלא היה לי את השפה להסביר למורה שמרביצים לי, גם כשהיו רואים שילדים מכים עולים חדשים, הם לא היו עושים כלום. כולם סבלו מאלימות, כולם סבלו מהקטנות, כולם סבלו מאותם המשפטים, שאנחנו מסריחים ובאנו להשתלט על הארץ ואנחנו לוקחים את העבודה למשפחות שלהם, להורים שלהם. זה משפטים שחייתי איתם, זה משפטים שגדלתי איתם.
אורי: באיזה שלב, את פחות או יותר בבית ספר יסודי בשלב הזה, בחטיבה או ביסודי דברים מתחילים לסטות מבחינתך? או שאת עדיין מנסה ללכת בתלם ולהיות ילדה טובה ולעשות כל מה שמצפים מילדה…
אלכסנדרה: לא… נטשתי את המסגרת, הייתי רשומה במסגרת החינוך עד כיתה י', בפועל, כיתה ד' כבר הפסקתי להגיע. הפסקתי, אני חושבת קצת אפילו לפני, כאילו זה היה… הייתי מוציאה כל מיני אישורים, למדתי מהר מאוד לזייף את החתימה של ההורים שלי. מהר מאוד. זה לא שהם התעניינו, הם גם לא הגיעו לבית ספר לא לאסיפות הורים, לא לשום דבר.
אורי: במה הם עבדו?
אלכסנדרה: אבא שלי, זכרונו לברכה, היה עובד רוב החיים שלו במפעלים. אמא שלי היום נמצאת בתפקיד שהוא די טוב.
אורי: שמח לשמוע. אז מה? אוקיי… אז מה קורה? את כבר לא מגיעה לבית ספר, פחות או יותר מכיתה ד', אז לאן את כן מגיעה?
אלכסנדרה: לרחוב. זה הבית שלי. הרחובות זה הבית שלי.
אילן: את עדיין בקרית שמונה?
אלכסנדרה: כן, אני עדיין באותה תקופה בקרית שמונה. קודם כל, אנחנו, ילדי העולים, לא מגיעים לבית ספר, חלקנו. אנחנו נפגשים בחוץ, בפארקים. מעבירים את הזמן. וזהו. כאילו אף אחד לא באמת מחכה לנו בבית, אז כאילו זה לא משנה באיזה שעה נחזור. כאילו… אני לא מכלילה… כאילו אני מנסה להגיד שכן, יש גם וגם וגם כאילו…
אורי: ברור. זה נשמע לי נוער שמסתובב כל היום ברחוב. הגיוני שתחפשו קצת ריגושים ואקשן.
אלכסנדרה: אתה יודע, כאילו רוב הזמן היינו ילדים לכל דבר. כאילו היינו עושים את הדברים הרגילים של ילדים, כאילו לא משהו זה… הבעיה שקרית שמונה, הגבול באותה תקופה של לבנון היה פתוח. קרית שמונה הייתה עמוסה בכל סם אפשרי, במיוחד בחשיש, עמוסה פשוט בטריפים, אקסטות כל מה שהיה. היה שפע של סמים.
אורי: כן, קראו לזה זהרת לובנן, אני זוכר… מה שהיה מגיע מלבנון… דרך זה…
אלכסנדרה: כן…
אורי: אני זוכר את הפאקינג לוגו של זה… מוטבע על הפלטות.
אילן: נכון.
אלכסנדרה: הזכרתי לכם נשכחות הא?
אורי: הא! נוסטלגיה! אח! נוסטלגיה! (התלהבות באולפן)
אלכסנדרה: כן, כן. אלכוהול אף פעם לא לא אהבתי באותה תקופה. כן חברים סביבי שתו, עישנו, פחות דיבר אליי. בעצם הייתי בדרך למסיבת סיום של כיתה ח' ביחד עם חברה ועצר לידינו אוטו. בתוך האוטו היו שני חברה צעירים, צעירים… היו בני 20, 25, 26. אנחנו ילדות בנות 12.
אורי: מה? בשבילכם זה מבוגרים לגמרי…
אלכסנדרה: כן, זקנים כבר…
אורי: מה זה? פי 2 מהחיים שלכם.
אלכסנדרה: כן, הם הגיעו עם אוטו. אני וחברה שלי, שבעצם הייתה לי חברה מאוד מאוד טובה מהילדות שלי, שכל סם אפשרי בעצם ניסינו ביחד. הם עצרו לידינו ובעצם שאלו אותנו אם אנחנו רוצות לעשן איתם. שתינו כמובן קפצנו על המציאה. נכנסנו לאוטו בלי לחשוב פעמיים. הם שאלו אותנו: עישנתם כבר? אמרנו: כן בטח! כאילו כמובן שעישנו…
אורי: שיקרתן כדי לעשות רושם.
אלכסנדרה: בטח. בדיוק. כאילו לא יכולנו לצאת… ואז בעצם ככה בפעם הראשונה ניסיתי חשיש. ליום המחרת, אותם החברה שוב הגיעו והביאו לנו אקסטות.
אורי: מה? יום אחרי?! וואי איזו קפיצת מדרגה יום אחרי!
אלכסנדרה: וביום השלישי… הם הביאו לנו חומר.
אורי: מה?
אלכסנדרה: כן. אז אני את החומר, את ההירואין, הכרתי בגיל 13. בגיל מאוד מאוד צעיר.
אורי: פאק! זו ההידרדרות הכי מהירה ששמעתי בחיים שלי.
אילן: אני אגיד לך מה מדהים אותי בסיפור הזה: שבגיל הזה, בגיל 13, אני לא מדבר כרגע… עצם ההתנסות או לא התנסות, לעניין של הגיל, אלא מבחינה מנטלית. להכיל חוויה של אקסטה, או של הרואין, בגיל 13, עם זה אני לא מבין איך מתמודדים.
אלכסנדרה: האמת שעכשיו הזכרת לי. אה… זה היה חוויה מאוד מאוד לא פשוטה, גם לי וגם לה.
אורי: איזה מהן?
אלכסנדרה: כבר לא זוכרת אם זה אקסטה או טריפ, אבל אני זוכרת ש…
אורי: נראה לי יותר הגיוני שטריפים… את ה…
אלכסנדרה: כי אכלנו הזיות מאוד מאוד קשות…
אורי: כן.
אלכסנדרה: ובעצם לא היה לנו איזה שהיא הכנה לזה ולא ידענו שצריך להוריד את זה עם חשיש, או להעלות את זה עם חשיש וכל מה… אתה יודע… פשוט היינו ילדות קטנות שרצו להיות גדולות יותר מדי מהר ולא רצינו לסרב.
אילן: מה זה? אפשר לצאת מדבר כזה כמו בפוסט טראומה.
אורי: לגמרי…
אלכסנדרה: כן, היום פתאום אני נזכרת בזה, ברגעים האלה, כמה שניסיתי כאילו… איך אני מנווטת את עצמי במצב הזה… מה קורה לי? מה קורה לגוף שלי? מה אני עושה עם כל זה?
אורי: אז יום אחרי יום החבר'ה האלה מגיעים ומה קורה? אתן יוצרות מערכת יחסים עם החבר'ה האלה וממשיכות להשתמש איתם?
אלכסנדרה: פה בעצם כאילו היה איזה שהוא מקום של הנה, ניסינו הכל…
אורי: זה כמו שאילן אוהב להגיד, לא, לא התמכרנו ביום אחד, אז זה שהתנסתן בדברים נורא קשים זה לא אומר לא הופך אתכם למכורות.
אלכסנדרה: לא זה כן… אבל מפה זה התחיל כבר: טוב, אנחנו מכירות כבר את כל הסמים כי ניסינו אותם כבר אז אין במה… ופה בעצם התחיל… התחלנו לעשן, התחלנו לקחת אקסטות התחלנו לקחת טריפים, זה נהיה כבר אורח חיים שלנו.
אילן: רגע, צריכים להשיג את זה מאיזשהו מקום. צריכים כסף, צריכים…
אלכסנדרה: שפע. שפע של סמים בקרית שמונה. שפע. היינו חבורה של אנשים, שכאילו לפני זה, בגלל שהיינו גם קטנות בגיל וגם לא התנסנו בסמים, אז לא הכניסו אותנו לחבורה של הגדולים. פה פתאום גדלנו ביום אחד וכולם רוצים להיות בחברתנו וסמים לא היה חסר. היינו מביאים קילוגרמים מלוד, אם זה גראס. ו… הכל היה.
[מוזיקה]
אילן: גיל 13, אקסטות, בנים בני 21, בטוח גם סקס נכנס לעניין. זאת אומרת, הבנים האלה, הם לא באו לשם…
אלכסנדרה: בשביל העיניים היפות שלנו… כן, אז אני יכולה להגיד שבהתחלה זה באמת בחינם כמו שאתה אומר ובהתחלה כולם רוצים בחברתך. וכן, הסמים הם חופשי ותקחי כמה שאת רוצה ואיזה שהוא יום מן הימים מגיע שלב שבו צריך לשלם. אני את היכולת שלי, אפילו לא יודעת איך להגיד את זה, עברתי תקיפה מינית בגיל מאוד מאוד צעיר, בגיל 8 עברתי תקיפה מינית. בעצם מאותו שלב כבר הגוף שלי לא היה בבעלותי, בהרגשה שלי. מבחינתי לתת אותו לכל אחד ועוד אם אני מקבלת תרומה על זה סמים, זה היה מעולה.
אילן: רגע שנייה, אנחנו… כי לא הזכרת את זה מקודם וזה פתאום נכנס לתוך ה… סיפור ככה בדרך אגב.
אורי: הטלת פצצה. בגיל 8 את אומרת?
אלכסנדרה: כן.
אילן: רגע את היום בת כמה?
אלכסנדרה: אני בת 39.
אילן: סיפרת על זה להורים?
אלכסנדרה: לא. כמובן שלא.
אילן: למה? הרגשת זה הייתה אשמתך?
אלכסנדרה: ברור… ברור… קודם כל כי יש משהו בתרבות הסובייטית, שלא משנה מה קורה, זה באשמתך קודם כל. וזה משהו שגדלתי איתו. אני זוכרת שגם בתור ילדה, ששברתי את היד, אז צעקו עלי והאשימו אותי ששברתי את היד, כאילו בגלל שנפלתי מעץ. אז פה לספר ש… אני גם לא הבנתי מה קרה שם. בואו, זאת ילדה בת 8. אני הייתי קפואה שם, אני לא ידעתי מה קרה שם, אני חושבת שרק אחרי כמה שנים הגוף שלי התחיל לתת איזה שהם אותות על הטראומה שחוויתי. אם זה סיוטים, אם זה היה לי קשיים באנשים שהיו מתקרבים אליי, היו לי ממש חרדות ופוסט טראומה, דברים שהיום אני יכולה לתת להם שמות ולהגיד זה קרה בגלל. אבל נכון לאותו היום לא היה לי שמץ של מושג.
אורי: אני הייתי מדמיין שמי שתעבור חוויה כזאת לא תרצה שום מגע יותר, לא תרצה בכלל להתקרב לסקס. ומה שאת מספרת פה שעברו קצת השנים וזה נהיה הפוך, שהתחלת להשתמש בזה.
אלכסנדרה: אני חושבת שגם המשפט הזה - רוסיה זונה, עשה את שלו. כאילו, שאתה גדל כל הזמן באווירה שכל הסביבה שלך מכניסה לך לראש שאת רוסיה ואת זונה ובעצם קרתה איזושהי תקיפה שאת מאשימה את עצמך בה, זה יוצר איזה שהוא מצב שאת אומרת: וואלה, הם צודקים. קרה מה שקרה, זה בגלל ש… אני רוסיה זונה.
אורי: איך חוויה כזאת קשה הופכת ל… כאילו, עוד פעם… אני הייתי מצפה שזה יהיה חוויה טראומטית שתרצי להתרחק ממנה ואת אומרת, ההפך. כאילו, זרקת את עצמך לתוך האש הזאת.
אלכסנדרה: כי אתה שואל את עצמך מה יקרה אם אני אסרב.
אורי: מממ…
אלכסנדרה: אני יכולה לחטוף מכות, יכולים לאנוס אותי עוד הפעם. אם אני אתמסר, במרכאות, מראש, אז אולי זה ייגמר יותר מהר ואני אוכל לברוח.
אורי: אוי, זה פאקינג עצוב…
אילן: מה שאת אומרת שהחוויות, גם החוויות הראשונות שלך, או הקשרים בשלב שאת מכירה בנים, את מתחילה להיות בקרבה בחברת בנים, אני לא אומר גברים, אני אומר בנים. אין רומנטיקה, אין מה שנקרא…
אלכסנדרה: זה תן וקח.
אילן: אין את הנשיקה הראשונה…
אורי: בסדר, לא היתה לך חווית התאהבות כלשהי נגיד? גיל 16 כזה. מה שקורה למתבגרות, מתבגרים.
אלכסנדרה: הבן זוג הראשון שלי היה סוחר סמים, (צוחקת) לשאלתכם כאילו… אני חושבת היום בדיעבד למזלי שהכרתי אותו. הכרתי אותו הייתי בת 15 אני חושבת.
אורי: בן כמה הוא היה?
אלכסנדרה: 26-27, זה בעצם הזוגיות הראשונה שלי. זוגיות… מה שאפשר… אבל הוא סחר בהתחלה מסיבות וזה היה אקסטות וזה היה חשיש בכמויות, הכל היה בשפע. ובאיזה שהוא שלב, אני תמיד נמשכתי כאילו, הטעם הראשוני הזה של חומר, עישנתי… בפעם הראשונה שטעמתי הרואין, עישנתי. הטעם הזה נשאר לי חרוט פשוט וכל הזמן ניסיתי לחזור לטעם הזה. הוא מבחינתו ניסה להביא לי את כל סוגי הסמים, רק כדי שאני לא אגע בחומר, אז הייתי כל פעם מביאה ממקומות אחרים. ויום אחד נסענו ללוד לקנות גראס ואמרתי לו, טוב נו תקשיב אנחנו כבר פה בוא נקנה מנה אחת נתפנק ככה נתנסה וזה. בהתחלה הוא מאוד היה אנטי זה ובסוף הוא כן קנה לי מנה ובעצם כל הסחר בסמים שלו, שהיה עד לפני אותו רגע בגראס ואקסטות וזה, נהפך להיות סחר בהרואין. (צוחקת)
אורי: (צוחק) בעצם, את דרדרת אותו… הוא דירדר אותך ואת דירדרת אותו בחזרה.
אלכסנדרה: כן, כן, כן. לא את האמת שאני לוקחת שם אחריות מלאה על הדירדור שלו מכל הבחינות. הרואין נהפך להיות הסם העיקרי שלנו.
אילן: אני רוצה לשאול רגע בנקודה הזאת, מתי אם את מסתכלת אחורה, את אומרת, זאת הנקודה שבה אני מנהלת אורח חיים של מכורה?
אלכסנדרה: אני לא זוכרת איך הספר הזה הגיע לידיים שלי, אבל הייתי מאוד מאוד צעירה. לספר קוראים 'אני כריסטיאנה פ.', שמספר על נרקומנית.
אורי: כן, זה זה. ספר מפורסם. ברור.
אלכסנדרה: כן, אז בפעם הראשונה שהספר הזה הגיע לידיים שלי אני החלטתי שאני הולכת להיות נרקומנית. זה נהפך להיות, לחלום חיי.
אורי: כי עושים שם גלוריפיקציה…
אילן: להירואין שיק.
אורי: בדיוק. להירואין שיק. ל… הדיכאון שם זוהר.
אלכסנדרה: בדיוק… אז אני החלטתי באותו רגע שהספר הזה, ההרס העצמי של היה כל כך… בעבע בי. ונשאר לי הטעם של ההירואין שטעמתי בפעם הראשונה…
אורי: או אה… אז רצית…
אלכסנדרה: זה היה חלום חיי. זה נהפך למשימת חיי בעצם, להפוך לנרקומנית.
אילן: נראה לי שדי מהר הצלחת, לא?
אלכסנדרה: עשיתי את זה מצוין.
אורי: סחטיין.
אילן: ממש… מדובר על כישרון. מדובר על כישרון טבעי.
אורי: מציבה מטרה וחותרת אליה.
אלכסנדרה: אני בגיל 15 כבר התחלתי להזריק. הכל היה מצוין.
אורי: ואו ואו ואו…
אלכסנדרה: בגיל 17 כבר לא היה לי ורידים בכל הגוף, אז אני עשיתי את התהליך של הספר שלה הרבה יותר מהר.
אורי: אבל מתחת לפני השטח, בעצם מה שאת אומרת זה שהיו לך תחושות מאוד, מאוד, מאוד קשות של עולה, של זרות, של דיכאון ובעקבות ההירואין ובעקבות החוויה שלך עם הספר הזה בעצם אמרת: אני גם אעשה גלוריפיקציה של הדיכאון הזה שלי, אם כבר המצב כל כך בקנטים, בוא נהפוך אותו למשהו לספרים, בסרטים.
אלכסנדרה: כן.
אורי: רק שבמציאות זה כנראה לא היה כל כך כזה.
אלכסנדרה: אני רציתי להיות נרקומנית.
[מוזיקה]
אילן: איפה הורים, דרך אגב? הם כבר…
אורי: עדיין במפעל ובעבודה ולא בסיפור?
אלכסנדרה: הורים שלי היו עסוקים, בקודם כל, מאז שאני זוכרת את עצמי, לתקוע אותי באיזה פנימייה. זה היה מהות החיים שלהם, להוציא אותי מהבית. אה… סירבתי בתוקף. גיל 13 זה היה הפעם הראשונה שברחתי מהבית. הייתי גרה רוב הזמן במקלטים. לא הייתי כבר חיה בבית.
אורי: מה זה מקלטים? איזה מקלטים?
אלכסנדרה: מקלטים ציבוריים.
אילן: קרית שמונה. יש לך מיליונים.
אלכסנדרה: ים של מקלטים.
אורי: תכלס, קטיושות. (צוחקים באולפן)
אלכסנדרה: כן. בעצם לבית, כבר לא הייתי כאילו… לא הייתי נמצאת שם, לא הייתי איתם בקשר, גם לא כל כך רצו להיות איתי בקשר. בגלל זה אמרתי באיזשהו מקום, כשהכרתי את החבר שלי, את הבן זוג שלי, מה שזה לא יהיה, איפשהו הציל אותי המון מהרחוב.
אורי: כי גרת אצלו?
אלכסנדרה: כן, חלק מהזמן הייתי אצלו, כשההורים שלו היו בעבודה אז הייתי… כאילו היה חלק ביום שלא הייתי מסתובבת ברחובות כאילו… כי אני מבחינתי לא היה לי בית. הייתי מזריקה בחדרי המדרגות וכאילו… זה היה… הייתי חיה במקלט כאילו.
אילן: איך את מגיעה למצב שאת מתחילה לממן את ההתמכרות שלך ואת החיים שלך, בזנות?
אלכסנדרה: בגלל שבפריפריה יש פחות תחבורה ציבורית היינו נוסעים כל הזמן בטרמפים. אממ… הייתי בת 15, 16 אני חושבת, משהו כזה, התמכרות שלי להרואין כבר די חגגה. ובעצם באחד מהטרמפים עצר לי איזה שהוא גבר, הוא היה בשנות ה-50 לחייו, אם לא יותר מזה ואמר לי בואי את רוצה אני אביא לך 200 שקל.
אורי: ואת בת 16 ככה…
אלכסנדרה: כן, אפילו אולי פחות. אני אסתכל לך קצת על השדיים ואני אגע לך קצת, אבל לא שום דבר. טוב בטח, 200 שקל תקשיב, זה חתיכת סכום! ומפה ושם התחלתי להיפגש איתו אחת לשבוע, אחת לשבועיים. כאילו, אני מבחינתי זה הכסף לאוכל, כסף לביגוד, כסף לסמים. אבל זה היה כסף הישרדותי. אני לא הבנתי אז היום, כי היום קוראים לזה זנות.
אילן: זה לא היה ב… זה לא היה בקטגוריית הסקס מבחינתך.
אלכסנדרה: כן בפעם הראשונה זה היה באמת בלי סקס. בפעם השנייה - השלישית כמובן, זה כבר נהפך להיות כולל סקס.
אורי: ויש לך בן זוג בזמן הזה?
אלכסנדרה: כן.
אילן: הדילר.
אורי: הוא לא יודע על זה.
אלכסנדרה: לא.
אילן: הדילר או לא הדילר?
אורי ואלכסנדרה: הדילר, הדילר, כן.
אלכסנדרה: כל אחד מימן לי משהו אחר. אחד מימן לי את הסמים, השני מימן לי עוד משהו.
אורי: והוא נתן בית, נתן קצת חום.
אילן: את מתחילה בעצם להיות עצמאית באיזה שום אופן.
אלכסנדרה: כן, כי כמו שאתה יודע, באיזה שהוא מקום כן כולם בהתחלה משתמשים כולם ביחד, לאט לאט אנחנו מתחילים להתבודד.
אורי: קלאסי.
אלכסנדרה: כאילו אנחנו מתחילים להחביא אחד מהשני כבר סמים, אני משתמשת בחנזירות… הוא משתמש כאילו… לאט לאט הקשר בינינו מתחיל להתרופף וכל אחד מתחיל לדאוג לעצמו.
אילן: מכור קלאסי. כאילו…
אלכסנדרה: אין פה משהו חדש.
אילן: לא. כל אחד לעצמו. המנה שלו.
אלכסנדרה: בדיוק. דברים מגבילים קורים כאילו, גם הבלגן עם המשטרה. הוא נעצר. ופה בעצם זה מתפוצץ, ההורים שלו מגלים שהוא משתמש בהרואין, הם שולחים אותו לגמילה. בתקופה הזאת גם ההורים שלי מגלים שאני משתמשת.
אלכסנדרה: בוא נהיה כנים, אילן, שקלתי 49 קילו, זה 15 קילו פחות ממה שאני עכשיו. לא היה לי וריד אחד בגוף, לא היה לי מקום אחד בגוף שהוא לא מחורר וסימני הזרקות.
אורי: אז צריכים להיות ממש עיוורים.
אלכסנדרה: כן, אז אני חושבת זה חלק מההכחשה שפעם היו חיים בה המון המון הורים, שבעצם מה פתאום…
אורי: לבת שלי זה לא יקרה.
אלכסנדרה: כן.
אילן: ואת עדיין חיה את החלום. את עדיין כריסטיאנה פ.
אלכסנדרה: אני בענק. בענק! כאילו… ופה בעצם אמרתי לו שאני אשבור קריז בבית. ההורים שלו מחליטים שהם מממנים לי גם את הגמילה איתו.
אילן: שזה דבר מאוד יקר לאנשים שהם שורדים ועובדים, מישהו עובד במפעל. זה לא, זה לא סכומים קטנים.
אלכסנדרה: אני מגיעה למרכז גמילה. הוא ממוקם פה בתל אביב. אני מקבלת חדר בנפרד ביחד איתו. חדר עם חלון ענק שפשוט אם פותחים אותו אפשר לרדת כי זה קומה אחת מהחלון. ואני מבינה שהתחנה מרכזית נמצאת דקה וחצי הליכה ממני, אני מבינה שהבעלים שמחזיק ת'גמילה הזאת מוכר רכוש גנוב, אז אני לוקחת לו כמה דברים, כאילו גונבת לו כמה דברים, מוכרת אותם בתחנה הישנה וקונה לנו מנות ואנחנו משתמשים בתוך המרכז גמילה.
אורי: וואו… בגמילה? איזה מין מוסד גמילה זה?
אלכסנדרה: למה היום לא משתמשים במוסדות גמילה?
אורי: אני השתמשתי…
אלכסנדרה: נו…
אילן: מה שאני מבין מזה, אבל שלא באמת רצית להפסיק להשתמש.
אורי: לא היית מוכנה עדיין.
אלכסנדרה: אני לא חושבת שחשבתי שיש לי איזושהי בעיה כאילו…
אורי: אה, בכלל לא היית מודעת לזה שיש בעיה עדיין.
אלכסנדרה: אני לא חושבת שהתכוונתי להפסיק להשתמש כאילו. אני הייתי בשיא ה…
אילן: פול פאוור.
אורי: כן.
אלכסנדרה: מה רע לי? כאילו מה חסר לי?
אורי: כאילו, הרבה פעמים יצא לי לדבר עם אילן על זה שזה בגילאים האלה, לפעמים אני רואה ב-NA חדרים צעירות או צעירים, בגיל הזה או בגיל 20, זה הדבר הכי מוזר לי ב… אני אומר, איך… כאילו זה נראה לא הגיוני שבגיל הזה מישהו בכלל יגיע להבנה הזאת. הוא עוד לא עשה מספיק דרך, או שהוא עשה מספיק דרך, אבל עדיין לא הגיע לאיזו שהיא בשלות או נקודת שבירה. ומי שכן מגיע בגילאים האלה, זה פשוט נשגב מבנתי, זה נראה לי כל כך גדול.
אלכסנדרה: אתה מרגיש מלך העולם. בוא, כאילו זה גיל שכאילו זה לא באמת מה היה רע בחלום שחייתי? השתמשתי, עשיתי מה שאני רוצה, לא ידעתי איפה אני ישנה, איפה אני קמה, כאילו…
אורי: חופשיה.
אילן: אתה יודע… זה מטורף זה כאילו הכי לחיות את הרגע שיש.
אורי: כן.
אילן: אחי…
אורי: אין לך… מה הדאגות שלך? חוץ מהמנה הבאה?
אילן: אין לך. זה לחיות את הרגע, בוא.
אורי: נכון.
[מוזיקה]
אילן: אוקיי, אז זה לא מצליח שם.
אלכסנדרה: זה לא מצליח שם בעצם. בעקבות ה… אנחנו יוצאים החוצה, כמובן ממשיכים להשתמש ואז נעצרתי שוב פעם. הבנתי שיש לי בערך שלוש אפשרויות: או לעלות לאשפוזית ליפתא.
אורי: אשפוזית זה כזה חודש, נכון? סגור. משהו כזה.
אלכסנדרה: הפעם זה היה קצת יותר בגלל שזה היה מתחת לגיל 18. זה בעצם היה המקום הטיפולי היחיד בזמנו לקטינים. הוא היה בירושלים. אז הוא היה לשלושה חודשים. אז בעצם אני מבינה שאו שאני הולכת לליפתא, או שאני נכנסת לבית סוהר או שאני הולכת לבית משוגעים. זה האפשרויות שיש לי ובחרתי בליפתא. למה בחרתי בליפתא? כי בדרך לירושלים יש לך את לוד.
אורי: (צוחק) בחורה יותר הגיונית משחשבתי בכלל.
אלכסנדרה: אז אמרתי, מצוין כאילו יהיה לי אחלה טרמפ עד ללוד והם, שימשיכו לאשפוזית שלהם ליפתא, אני אלך להשתמש בלוד כאילו. ובעצם באמצע הנסיעה לאשפוזית, קפצתי באמצע איילון והלכתי ללוד להשתמש. הייתי בקריז מטורף הייתי. זה היה ביום השני או שלישי כאילו היית באטרף. ואני זוכרת ש…
אורי: כשאת אומרת קריז, למה את מתכוונת? על אף שאני יודע למה את מתכוונת, אני רוצה אולי שתתארי קצת למאזינים שלנו איך זה מרגיש כשאת מגיעה לשם?
אלכסנדרה: אני מזיעה… אני מזיעה. אני מוכנה לעשות הכל, מכל דבר שרק יגידו לי כי אין עלי שקל, חוץ מהכלים של ההזרקה, שהיו בתוך הנעל שלי, לא היה עלי שקל. ופה בעצם אני יכולה להגיד שהיה בפעם הראשונה שהבנתי שיש מצב שיש לי איזושהי בעיה. אני זוכרת שעמדתי באמצע הכביש, בלוד, עוצרת מכוניות ומתחננת לגברים שיקחו אותי, רק בשביל 100 שקל. זה היה אחד הנקודות…
אורי: וואו, איזה שפל…
אלכסנדרה: שפה התחלתי להגיד נראה לי שיש איזושהי בעיה. אבל כמובן שזה עבר לי בישר, כאילו שנייה אחרי שהזרקתי אז כאילו שכחתי מכל מה ש… אבל יום למחרת באמת עליתי לליפתא, הגעתי לשם כבר לא בקריז.
בליפתא, פעם ראשונה התחילו להקריא תפילת השלווה. ופה חשבתי שהגעתי לקאט ומשהו לא בסדר כאילו, היה שם באמת מדריכים שמכורים נקיים. כל זה הרגיש לי נורא מוזר. כולם היו בני נוער עד גיל 18, ישנתי במיטה, קמתי בבוקר חיכתה לי ארוחת בוקר. זה דברים שאני לא רגילה אליהם. זה כאילו פעם ראשונה שהרגשתי שכאילו שמישהו דואג שאני אכנס למקלחת וכשהם רואים שאני בקריז אז מנסים לתת לי תרופות להקל על הכאב. זה דברים שאני לא הכרתי כאילו.
אילן: שמישהו רואה אותך.
אלכסנדרה: כן. ואני חושבת שזה מה שמשך אותי להישאר שם.
אילן: כמה זמן את שמה? כמה זמן את נשארת?
אלכסנדרה: אממ… אני חושבת באישפוזית הייתי קרוב לחצי שנה, בעצם בשביל לחכות לגיל 18.
אילן: זה הרבה זמן.
אלכסנדרה: כן, זה לא שלא ברחתי ולא השתמשתי. היה לי גם מעידות בתוך האשפוזית. ומשם בעצם אני עולה לקהילה טיפולית ופה אני מגיעה ל… הייתי בת 18, אני מגיעה למקום מאוד מאוד גדול, שיש בו 50 גברים ואולי 2 נשים, 3 נשים בלחץ. רוב הגברים בני 50 פלוס, 40 פלוס, בלי שיניים, בלי אוזניים, עם קעקועים (צוחקים כולם) ואני מסתכלת על כל זה אבל משהו כן השאיר אותי שם. משהו במקום הזה שפתאום לא הייתי צריכה לדאוג לדברים, שהיום אני מסתכלת עליהם כמובן מאליו, כמו מיטה וכמו ארוחה. ואני נשארת שם מהמקום הזה שאני יודעת שיש לי קורת גג. שאני לא צריכה לחפש אוכל בפחים ואני לא צריכה לגנוב אוכל מהסופר. דואגים לי פה לצרכים הכי בסיסיים שלי.
הייתי בקהילה בערך 6 חודשים ואחרי זה פשוט ברחתי בלילה והלכתי להשתמש.
אורי: מה אחרי שנה גורם לך ללכת ולזרוק את כל זה לפח?
אלכסנדרה: היה הרבה טריגרים בקהילה. אתה מוצא את עצמך בלחץ, שתיים-שלוש נשים, ארבע-חמש נשים בחבורה של גברים. זה גברים שברובם ישבו בתי סוהר. יש מאחוריהם עבירות של אלימות, של סרסור בנשים ומי כמוך… הם יודעים שהלשון של המכורים היא מאוד מאוד… הם יודעים לדבר, הם יודעים לאיים, הם יודעים לקבל את הדברים שלהם לפעמים בכוח לפעמים לא בכוח.
אילן: מניפולטיביים…
אלכסנדרה: מאוד. מאוד.
אורי: קרו מקרים עם הגברים האלה?
אלכסנדרה: כן, כן. אומרים שאין יחסי מין בתוך הקהילות…
אורי: סו… אומרים.
אלכסנדרה: יש הכל מהכל, יש שימוש, יש הכל מהכל בתוך הקהילה. בתוך הקהילה כן ניסיתי לשמור על חוקי הבית כמו שאומרים, לא. לא שכבתי שם עם גברים. זה לא שלא ניסו בכוח. זה לא שלא הגיעו בלילות לחדרים, הגברים. בערך אחרי, עוד הפעם, 6, 7 חודשים, פשוט קמתי בלילה ויצאתי משם והלכתי להשתמש.
אורי: ולא חזרת מאז.
אלכסנדרה: החזירו אותי אחרי שבוע ימים. אמרו לי תתחילי את הטיפול שלך מאפס. ואתה נמצא עוד הפעם באותו המקום שבעצם אתה לא באמת עובר שם טיפול, אתה לא יכול לשתף מה אתה מרגיש. אתה לא יכול לשתף שם בקבוצות.
אילן: הקבוצות עצמן, הקבוצות שיתוף, הן מעורבות או…
אלכסנדרה: כן, כן…
אילן: הא, הן מעורבות.
אלכסנדרה: הן מעורבות.
אורי: אז מה שאת בעצם אומרת, זה בגלל שהן מעורבות, דברים ש… קשורים במין, שקשורים ביחסים שלך עם השימוש ועם המין הגברי, זה פשוט לא היה מרחב הגיוני, לתת לדברים האלה ביטוי.
אלכסנדרה: אני לא חושבת שכאילו… גם היום להגיד שאני גאה ומדברת בכל מקום על זנות ואני שמה ואומרת: כן, הייתי בתעשיית המין. זה לא מקום שאני משתפת כל אחד. זה לא מקום שאני יכולה לדבר עליו בכל מקום. גם היום, אני שמונה שנים נקייה, אם תכניס אותי לחדר מעורב גברים, אני לא אדבר על זנות.
אורי: כן…
אלכסנדרה: אין מצב. אני כן אבחר אולי לדבר על זה בקבוצות נשים, אבל לא בקבוצות מעורבות.
[מוזיקה]
אילן: את נמצאת במקום שאת מבינה, צריכה לצאת משם. סיטואציה… 50 גברים, 4 נשים. זה גברים עם רקע עברייני, אלים.
אורי ואילן: נצלני…
אילן: מניפולטיבי ואת בסך הכל בסופו של דבר בחורה בת 18, רק מתחילה לגלות מציאות שבה דואגים לך, שבה…
אלכסנדרה: אני חושבת שזה לא רק מציאות שבה דואגים לזה, גם אני נקייה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי נקייה מסמים. אני גם לא יודעת להיות נקייה בלי סמים, כאילו. אין לי מושג מה עושים בגיל 18.
אורי: איך בעצם חזרת לרחוב אחרי הקהילה הזאת?
אלכסנדרה: הייתי נקייה בערך שנה, שנתיים אחרי הקהילה, מצאתי עבודה בחנות בגדים, ניסיתי כן להגיע לחדרי ה-NA. בעצם בקהילה כל הזמן דיברו איתנו שהמשך טיפול זה רק NA, המשך טיפול זה רק NA. זה היה הדרך של הקהילה. וכשהגעתי לחדרי ה-NA בעצם פגשתי שוב פעם את הקהילה. אני נכנסת לחדר שיש בו (צוחקת) 50 גברים ו 3-4 נשים. אני מוצאת את עצמי שוב באותה הסיטואציה. ואז אה…
אורי: ואת בת 20 ומשהו.
אלכסנדרה: ואני בת 20. ואז כל מיני הצעות בואי אני אקח אותך הביתה, בואי אני אקנה לך דברים, בואי ניזה, בואי ניזה.
אילן: איזה דרך אגב זה היה… איפה את?
אלכסנדרה: בתל אביב.
אילן: בתל אביב…
אלכסנדרה: כן… אמממ… ואני… עכשיו, בהתחלה זה מאוד מאוד מחמיא, כי אני מרגישה שהנה מישהו דואג לי. אבל אז אני מבינה שיש לדאגה הזאת מחיר. הוא מצפה ממני שאני אפתח לו רגליים וכשאני מתחילה לסרב, בעצם אנשים מפסיקים לדבר איתי. ואני מרגישה שאני לא מרגישה מספיק מוגנת להגיע לחדרים, כי אני חוששת לצאת החוצה ולחזור בחושך לבד, כי אני לא יודעת למה הם מסוגלים. כי הם יושבים בחדרים, משתפים על העבר שלהם וכבר פגשתי אותם, פגשתי אותם ברחובות מספיק שנים. הרגשתי לא מוגנת.
אורי: במקום שאמורים להרגיש בו הכי מוגנים. אז את ממשיכה ללכת או מפסיקה?
אלכסנדרה: אני מפסיקה ללכת לשם.
אילן: את מישהי שמגיל 13 נמצאת ברחוב, זאת אומרת את לא איזה… את יודעת אה… את סטריט וויז, מבינה רחוב. זאת אומרת זה לא שאת פוחדת, זאת אומרת אני… את מפחדת מאנשים ספציפיים. לא לא להסתובב בחוץ בערב. את אדם שישן מחוץ לבית כבר בגיל 13.
אלכסנדרה: אתה צודק. הבעיה שפה אתה נכנס כאילו לתא של בית סוהר שכולם בו אסירים לשעבר. זה ההבדל בין… כשאני נכנסת למרחב שיש בו גברים, במרכאות נורמטיביים, שאני יודעת איך להתמודד איתם.
[מוזיקה]
אורי: את מפסיקה ללכת ל-NA ומוצאת את עצמך בחיי לילה, במסיבות, חברות.
אלכסנדרה: חיה את תל אביב ילדה בת 20, 21, כל החיים לפניה. אני בעצם מתעוררת פתאום בגיל 21 ואני חייבת להספיק את כל מה שלא הספקתי מגיל 13. זה הרבה.
אורי: והחיים שלך בשלב הזה, היית אומרת שהם סבבה? הם טובים?
אילן: יש לך מקום עבודה…
אלכסנדרה: כן. אני עובדת בחנות בגדים, אני כביכול, בהתחלה, לתקופה קצרה די משתדלת גם לעבוד וגם, אתה יודע, להשכיר בית וגם להשתמש הרבה בסמים וגם ליהנות וזה נראה לי די נורמלי כי זה מה שכל הצעירים עושים. הם יוצאים, מבלים.
אורי: את שוכרת דירה, איך מפה את שוב חוזרת למקום של הזנות? בעצם למה?
אלכסנדרה: כי באיזשהו שלב מגיע שההתמכרות שלי מתגברת. אני לא מצליחה להחזיק יותר מדי זמן במקום העבודה שלי, אני נפלטת משמה, מוצאת את עצמי בלי כסף. אין לי 12 שנות לימוד, אני לא יודעת לעשות כלום ושום דבר. פה בעצם השותפה שלי מציעה לי: תקשיבי, שמעתי שיש מועדון חשפנות, מחפשים שם מלצריות, בואי נלך לעבוד שם. ואני מתחילה לעבוד במה טוב. זה עולם שאני מכירה כבר. אני כבר פחות או יותר האנשים זה אותם האנשים. מהר מאוד אני מבינה ששם לא נמצא הכסף, שמה תחתונים וחזייה ומתחילה להיות חשפנית.
במקביל לזה כמובן, ככל שאני זה… אני משתמשת יותר וזה איזה שהוא גלגל שהוא מבחינתי אחד קשור לשני.
באותה תקופה המועדון הזה נסגר. כל החשפניות שעבדו שם נפלטות לרחוב וחלקם מפוזרות בכל המועדונים של תל אביב. אבל יש עומסים כבדים של חשפניות על מועדוני החשפנים זה אומר שלא באמת מישהי עושה כסף. ואני צריכה להמשיך לממן את ההתמכרות שלי וככה אני פונה בעצם לליווי.
אורי: איך את? את מכירה איזה מישהי או מישהו ש…
אלכסנדרה: לא. מרימה כרטיס מהרצפה.
אורי: אשכרה…
אלכסנדרה: מרימה אליו טלפון, אומרת לו אני רוצה לעבוד. אומר לי: איפה את גרה? אני אומרת לו. מגיע תוך עשר דקות, רק לראות שיש לי דופק. אומר לי את יכולה להתחיל היום? אמרתי לו: לא היום, מחר. וככה אני בעצם מתחילה ל… חוזרת לעבוד בזנות.
כמובן, כמו בכל דבר הגבולות שלי…
אילן: נפרצו.
אלכסנדרה: התטשטשו. ועוד ועוד ועוד. ההתמכרות שהייתי מחוקה רוב הפעמים. אני יש לי חודשים ושנים שאני פשוט לא זוכרת כאילו. וכמובן הרף עולה ואז את מגיעה לסרסורים שכבר אין להם לקוחות כבדים וכבר הקליינטים או הזנאים כבר נהיים יותר ויותר… אפילו לא יודעת איך לקרוא להם… ואז אתה מגיע לתחנה המרכזית.
[הפוגת מוזיקה קצרה]
אילן: את עובדת קשה, את לא מרוויחה מספיק כדי לממן את כל השימוש. שימוש כבד. כמה זמן זה, כמה זמן זה קורה? זה… גיל 20… את בגיל 20.
אלכסנדרה: כן. אני חושבת כמעט עד גיל 28.
אורי: יש לך חוויות מהתקופה הזאת שאת זוכרת שאמרת לעצמך אכן, די אני מחר אז לא ממשיכה? ולמרות זאת כן המשכת?
אלכסנדרה: לא. ההרס העצמי שלי זה… אין לי שם מעצורים. זה לא משנה מה עשיתי, זה לא היה מספיק לי בשביל להעניש את עצמי עוד ועוד ועוד.
אורי: להעניש את עצמך על מה? למה מגיע לך עונש?
אלכסנדרה: על משהו שקרה בגיל 8 שבכלל לא היה בשליטתי. היום, אחרי שנים של טיפול, אני מבינה. (צוחקת) אבל כל מה שעשיתי מאותו הרגע זה להעניש את עצמי על הרגע שלא היה תלוי בי בגיל 8.
אילן: איך האפיזודה הזאת מסתיימת? את בתחנה המרכזית…
אלכסנדרה: התחלתי לעשן בסטים.
אילן: בסטים זה קראק למי ש…
אלכסנדרה: וזה היה, אני חושבת, אחד התחנות הקשות שלי, שבעצם הייתי באטרף כל הזמן ואתה מחפש פירורים על הרצפה והרגשתי שמה שמשהו דפוק. כאילו משהו באמת לא בסדר שם. החלטתי שאני מפסיקה עם זה. היה לי איזה שהוא ניסיון לשקם את החיים שלי. החלטתי שאני עוזבת את הזנות, לא מפסיקה להשתמש, אבל ניסיתי, אני זוכרת, למצוא עבודה נורמלית ואז גיליתי שאני בהריון.
אילן: וואי… מה? היה לך יחסים רומנטיים עם מישהו?
אלכסנדרה: כן. הייתי ביחסים רומנטיים (צוחקת) עם מישהו, משהו כמו 6 שנים.
אילן: תוך כדי שאת בתוך זנות אה… אינטנסיבית.
אלכסנדרה: כן, שנינו מכורים. כל אחד מכור למשהו אחר. הוא מבחינתו נורא נוח לו שאני עובדת בזנות כי אז הוא לא צריך בעצם לעבוד ולא שום דבר ואני מממנת את ההתמכרות שלי ושלו. ואז בעצם אני מגלה שאני בהריון.
אורי: כשגילית שאת בהריון, איך לקחת את זה? זה היה חדשות טובות? זה היה חדשות מלחיצות ורעות? מה?
אלכסנדרה: הייתי בשוק של החיים שלי כי אמרו לי שאני לא יכולה להיכנס להריון. כשהבנתי שאני בהריון, זה היה מבחינתי כאילו…
אילן: מה… זה משנה משחק…
אורי: אבל זה מתנה או שזה…
אלכסנדרה: לא זה… עזוב את אה… ניסיתי לעכל מה בדיוק ואיך בדיוק…
אורי: זה בדיוק מה שאני שואל.
אלכסנדרה: וכאילו ומה לעזאזל הולך פה אבל ידעתי לא ידעתי מה יהיה, לא יודעת איך זה יהיה. לא ידעתי איך אני אסתדר איתה, לא ידעתי. אבל ידעתי שקודם כל אני שומרת על ההריון הזה.
אורי: זהו… זה גם שאלה.
אלכסנדרה: זה היה ברור לי שאני קודם כל מתנקה, שאני שומרת על ההריון שלי. זה היה ברור. כאילו זה הדברים היחידים שהיו נכון לאותו הרגע…
אילן: איך דבר כזה פתאום נהיה ברור?
אלכסנדרה: זה מה שכיף בלהיות אישה. שיש דברים שהם ברורים. (צוחקת)
אלכסנדרה: כי אני חושבת שכל מה שאני עושה היום אני לא עושה את זה בשביל עצמי אני עושה את זה על מנת ליצור ילדות אחרת וחוויה אחרת לבת שלי, לבנות שלי היום כבר.
אילן: בנות כמה הן?
אלכסנדרה: עשר ושלוש.
אילן: אה… עשר זה הרבה.
אלכסנדרה: כן. באותו הרגע אני מבינה דבר אחד. שקודם כל אני הולכת להיות אמא ואני הולכת לעשות הכל על מנת שלילדה שלי יהיה משהו אחר. היא הגיבורה שלי בסיפור. היא גרמה לי להכניס את עצמי למרכז גמילה. לא שלא היה מעידות בדרך, לא היה שזה… אבל כל הניסיון שלי אני חושבת, זה עד היום זה בשביל אה… אני החלטתי שאני מעניקה לה משהו אחר. אני החלטתי שאני מעניקה לה בית, אני החלטתי שאני מעניקה לה אמא שתהיה גאה בה. ואני עושה הכל בשביל זה.
[מוזיקה]
אילן: דבר אחד מאוד מרשים אותי מכור, מכור פעיל, הוא אדם שהמילה החלטה היא בכלל אה… היא מגוחכת הרבה פעמים. מה, מה הוא כבר יכול להחליט? יש מישהו שמחליט בשבילו, החומר מחליט הרבה פעמים בשבילו. ושאת אומרת שעשית החלטה, זה נשמע כאילו באמת אה… מאיזה ממקום אחר. כאילו זה…
אלכסנדרה: כי אני לא הייתי מתנקה בשביל עצמי. אני מבחינתי גזרתי על עצמי גזר דין מוות בגיל מאוד מאוד צעיר. אני מבחינתי לא הייתי עושה שום שינוי. הייתי מתה ברחובות. זה היה חלום חיי זה מה ש…
אילן: כריסטיאנה פ. על מלא.
אלכסנדרה: שמה חייתי ושמה ידעתי ולא הכרתי משהו אחר ולא ידעתי שום דבר אחר. המקום הזה של להיות אמא הציל אותי מעצמי.
אורי: תני לי להטיל ספק במה שאת אומרת.
אלכסנדרה: באהבה.
אורי: מההיכרות שלי עד היום עם התמכרות ועם מכורים, מי שלא מתנקה ועושה את התהליך הזה בשביל עצמו, לא מחזיק מעמד. מי שעושה את זה כי אמא שלו מודאגת, נופל. מי שעושה את זה כי הבן זוג שלו, הבת זוג וואט אבר (לא משנה באנגלית), בשביל מישהו אחר, זה לא מחזיק. עכשיו, את באה ואומרת: אני עושה את זה בשביל הבנות שלי, בשביל לתת להם ילדות אחרת, בשביל לתת להם חיים יותר טובים. אני מאמין לך לגמרי, אבל מה שאני לא מאמין הוא זה שזה רק בשבילן. אני חושב שעצם הענקה הזאת של מה שאת נותנת להם, שלך לא העניקו, נותן לך המון. וזה כן בשבילך. את כן עושה את זה בשבילך.
אלכסנדרה: אני חושבת שאני מבחינתי, כל פעם שמגיע החגים, פורים למשל, אני רואה את עצמי שמה איך אני חווה את הילדות שלי דרכם.
[מוזיקה]
אורי: כמה זמן את נקייה?
אלכסנדרה: רק להיום?
אילן: שמונה שנים.
אלכסנדרה: כמעט. עוד לא, עוד לא. האמת שזה פעם ראשונה, התחלתי לספור רק לפני אולי, לפני חצי שנה. וואו, יש לי 7 שנים ו-8 חודשים.
אורי: וואלה. סחטיין עלייך. איך את מחזיקה היום, יש פעולות שאת עושה? אוקיי, חוץ מזה שחשוב לך להיות שם בשביל הבנות שלך, את הולכת לקבוצות נשים בחצי שנה האחרונה.
אלכסנדרה: אני משתדלת, כן. אני משתדלת להגיע.
אורי: למרות שאת נקייה כבר כמעט שמונה שנים, אז מה החזיק אותך כל הזמן הזה?
אלכסנדרה: טיפול פרטני לאורך כל התקופה הזאת אני מלווה במרכז לנפגעות תקיפה מינית בחיפה, מלווה שם כבר קרוב לארבע שנים. משתדלת להגיע לקבוצות נשים כמיטב יכולתי ולפני חודש התחלתי קבוצה צעדים בפעם הראשונה. (מתרגשת)
אורי: וואלה? וואוו זה צעד רציני… להתחיל לעשות צעדים.
אילן: מה את מספרת על החוויה? צעד אחד, עודנו שאנו חסרי אונים מול התמכרותינו, שחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול.
אלכסנדרה: טוב, אתה מבין שעל זה אין לי בעיה להודות. (צוחקת) כאילו…
אילן: לא, היו רגעים ששמעתי אותך מספרת שאת היית בשליטה ואת שלטת וזה וזה וזה…
אלכסנדרה: כביכול, כביכול.
אורי: לא, נכון. זהו היא אמרה שהיא חיפשה את השליטה הזאת, חיפשה להשיג…
אלכסנדרה: זה קצת בעייתי כאילו, זה לא שנה שנתיים, יש לי קרוב ל-20 שנה של שימוש בסמים. אז קצת קשה להגיד שלא איבדתי שליטה כאילו… (צוחקת) זה קשה להגיד שאני יכולה להכחיש 20 שנה. זה קצת בעייתי.
אורי: תגידי, במבט לאחור לחיים יש משהו שהיום קשה לך להשלים איתו במיוחד?
אלכסנדרה: רוב הפגיעה העצמית זה היה בעיקר בעצמי. זה אני, זה אני יודעת. אז כן לבקש אולי סליחה מעצמי, כן. אני עוד לא שם. שם אני צריכה לבקש את הסליחה הכי גדולה.
אורי: אבל את כן, את כן עושה בשביל אחרות בימים אלה, נכון?
אילן: בואי תספרי לנו קצת על הפעילות שלך ב"לא עומדות מנגד", שזו עמותה חשובה מאוד מאוד.
אלכסנדרה: כן. עמותת "לא עומדות מנגד", היא מסייעת לשורדים ושורדות רחוב, שנמצאים במעגל הזנות, גם כאלה שיצאו ממעגל הזנות, בעצם מסייעת לכולם. האמת שהגעתי ל"לא עומדות מנגד", באתי להתנדב. הייתי שנה שנתיים בערך נקייה, התחלתי את לימודי התואר הראשון שלי.
אילן: במה בתואר ראשון?
אלכסנדרה: עשיתי תואר ראשון בניהול ומשאבי אנוש. התחלתי להרגיש רגשות אשם על זה. זה שטוב לי וזה שהחיים שלי מסתדרים וסידרתי את החובות וסידרתי את כל הדברים. ובעצם חיפשתי מקום להתנדב והתחלתי להתנדב שם בתור מבשלת. מישהי שיש לה חסכים מאוד מאוד קשים עם אוכל. החלטתי שאני הולכת לשלב בין אהבה שלי לאוכל לבין נתינה. וככה בעצם הגעתי ל"לא עומדות מנגד". התחלתי שם מתנדבת. העמותה הזאת בעצם צמחה מקבוצת פייסבוק מאוד, מאוד קטנה. רוב הקבוצה הזאת בעצם עוסקת במתן בסתר. המתנדבות לא פוגשות את השורדות. הן מניחות את זה ליד הדלת. זה לא משנה אם את עובדת…
אורי: זה אוכל, מצרכים…
אלכסנדרה: הכל. זה יכול להיות ארוחות חמות לסופי שבוע, זה סיוע בבתי משפט, זה ליוויים לפסיכיאטר, לרופא נשים. הכל, הכל.
אורי: תגידי, אבל ב"לא עומדות מנגד" יש גם נשים כמוך, שמגיעות עם א… שמתנדבות, אבל עם ניסיון אישי?
אלכסנדרה: אני חושבת שכן. לא כולנו מזדהות שם, אני חושבת שזה היתרון. אתה לא חייב להגיע באיזשהו כובע. אני חושבת, שאולי אחרי שנתיים שלי (צוחקת) מתנדבת ב"לא עומדות מנגד" סיפרתי שאני שורדת.
אורי: וואלה…
אלכסנדרה: כן.
אילן: אני רוצה לשאול שאלה לסיום. מה הילדות שלך יודעות על מה שעברת? לפחות הגדולה מן הסתם, הקטנה היא קטנה.
אלכסנדרה: כלום.
אילן: שום דבר.
אורי: ואת חושבת שאי פעם תספרי להם? כשהן יגדלו?
אלכסנדרה: אממ… אני יודעת שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו.
אורי: הרגע יגיע.
אלכסנדרה: הרגע יגיע. אני יודעת שהוא יגיע. אני זוכרת שאמרתי לה לפני איזה חודש: אמא סבלה דורות קדימה. (צוחקים)
אילן: איזה ביטוי…
אלכסנדרה: אני אומרת לה, באמת אני סבלתי בשביל דורות קדימה. את תפקידך, ליהנות מהחיים. אין לך מה לעשות שם. זה הכי פשוט שיש.
אורי: אלכסנדרה, תודה רבה רבה רבה שהסכמת לבוא ולדבר.
אלכסנדרה: תודה לכם. תודה על האירוח.
אורי: כיף שבאת.
[מוזיקה]
אורי: טוב אילן, לא… זה היה משהו שונה מאוד מכל מה שהיה לנו פה ב"מכורים" עד היום.
אילן: כן.אני חושב קודם כל, זה תפס אותי כגבר. זאת אומרת, על דוכן הנאשמים זה תפס אותי כגבר ולא מה שנקרא…
אורי: אתה מרגיש נאשם?
אילן: אני מרגיש נאשם ואין מצב שאני יוצא זכאי. וזה בסדר. זאת אומרת היו טיעונים לעונש.
אתה יודע? אני רוצה רגע לדבר איתך בקטנה על הקשר שבין זנות וסמים, או זנות והתמכרות. ננסה לקחת איזה נקודה, לשים אותה… כשאלכסנדרה הייתה בת 8. ולקחת את ה… למתוח את הקו הזה עד גיל 15, 16, 20, 28 אפילו אצלה. ואם אתה, אם אני מסתכל מלמעלה, אני לא רואה תסריט אחר. כאילו אתה התסריט שהיא עברה, החיים שהיא עברה, הם כאילו, לא יכל להיות אחרת. זאת אומרת ה…נקודה שממנו היא יצאה והיא גיבורה, כי בשלב מסוים עם הקלפים שהיא קיבלה, היא הצליחה לנצח את הסיבוב.
אורי: כן. ועובדה היא שעד היום היא נקייה. אלכסנדרה גם תיארה פה חוויה שלנו היה מאוד מאוד קשה לשמוע, החוויה האישית שלה מה-NA. ועם זאת אני מכיר המון בחורות, נשים צעירות, שהולכות לחדרים וזה עוזר להמון המון אנשים, אני חושב שעדיין שווה, למי שאולי חושבת שיש לה בעיית התמכרות, כן לנסות ולהגיע. אולי גם לקבוצת נשים.
אם אתם חושבים באמת שיש לכם בעיית התמכרות לסמים, אתם מוזמנים להתקשר לקו המידע "מכורים אנונימיים" - 03-374-7474, או לבקר באתר האינטרנט של "מכורים אנונימיים" שבו אפשר למצוא מידע רב ומועיל בכתובת naisrael.org.il.
אילן: אנחנו נדגיש, אנחנו באמת לא מדברים בשם מכורים אנונימיים וגם לא מייצגים אותם.
אורי: הפרק הזה מדגיש את זה במיוחד.
אילן: לגמרי. זה פשוט מה שעבד בשבילנו…
אורי: ועדיין עובד.
האזנתם להסכת "מכורים".
המפיק שלנו ניר גורלי, אפשר להאזין לכל הפרקים של "מכורים" בספוטיפיי, באפל, באפליקציה, או באתר של "כאן" ובכל מקום בו אתם מאזינים לפודקאסטים שלכם.
אילן: בהחלט. ואם מצאתם עניין והתחברתם לדברים ששמעתם בהסכת "מכורים" נשמח אם תדרגו ותשתפו. יש אנשים שזה עשוי אפילו לעניין אותם וכאלה שאולי זה אפילו יכול להציל להם את החיים.
אורי: אז נראה לי שנמשיך לבוא. מה אתה אומר?
אילן: אני מציע שנמשיך לבוא.
אורי: אני אומר בוא נמשיך לבוא.
אילן: יאללה, אז נמשיך?
אורי: נמשיך.
אילן: ביי.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments