מיכל היא זמרת ושחקנית, מהראשונות שעשו ריאליטי בטלוויזיה. היא באה מ"בית טוב"; אבא פרופסור, אמא ד"ר לרפואה והיא בעצמה למדה בבתי ספר מעולים ותמיד הייתה ילדה עצמאית. אולי קצת יותר מידי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/03/2023.
[פתיח] אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
מיכל: נפלתי על הפנים מטפורית ומילולית. היה לי לילה שמרוב שהייתי wasted נפגשתי עם הרצפה, מאוד נבהלתי למחרת שקמתי וראיתי שכל הפנים שלי נפוחות ונראיתי כמו אישה מוכה והבנתי שאני אישה מוכה, אבל אני מכה את עצמי.
[פתיח] מכורים שיחות על התמכרות לסמים עם מי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.
אורי: אהלן אילן.
אילן: היי אורי, תגיד, מה אתה עושה פה?
אורי: וואלה אני ממשיך לבוא אתה יודע. אתם על מכורים, ההסכת בו מכורים מדברים בפתיחות ובכנות על התמכרות לסמים וההחלמה ממנה.
אילן: האורחת שלנו היום אורי, היא אולי הוכחה לכך שההתמכרות היא בעיה, אתה יודע שלא שייכת לאיזה מגזר מסוים, או לאיזה סקטור, או לא יודע מה סוציו אקונומי וכל הסטריאוטיפים. מיכל היא זמרת והיא שחקנית ומהראשונות שעשו בישראל ריאליטי בטלוויזיה, וגדלה בבית שלפחות על הדף הוא נראה אידיאלי: אבא פרופסור, אמא דוקטור לרפואה, בתי ספר מעולים, אתה יודע לא חסר כלום. עם זאת אנחנו כבר יודעים שכל הדבר הזה הוא לא ערובה לכלום, הוא לא מבטיח שום דבר.
אורי: כן, זה מזכיר לי שאני ממש לפני שבוע הוזמנתי לדבר מול תלמידים באיזה תיכון על התמכרות, על סמים, על זה. וזה בית ספר כזה טוב, מה שנקרא, תלמידים עם מצב סוציו-אקונומי טוב, בית ספר עם כסף וזה, ותוך כדי שאני מדבר איתם נזכרתי כזה, התמקדתי קצת בתקופה שאני הייתי נער בגיל שלהם. אני הייתי נער עם מלא חברים, כל קבוצה קיבלה אותי, חיבקה אותי, בתיכון היה מלא צחוקים, לא היה חסר לי בגדים נקיים, לא היה חסר לי אוכל, וכל זה לא שינה כלום בשביל ילד שהולך עם חור בנשמה שכל הזמן צריך למלא, זה פשוט לא שינה כלום. זה לא משנה, ההתמכרות לא עושה איפה ואיפה, מה שנקרא.
אילן: אני חושב שהחור הוא כמו צל שהוא הולך אחריך לכל מקום.
אורי: אתה יודע, אומרים שהחור הזה בנשמה, הוא כמו פנצ'ר בנשמה שכל הזמן צריך לנפח עם רוח, להכניס לו רוח עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, וזה לא יעזור כי תמיד יישאר חור, תמיד יברח. אז הפתרון הוא להמשיך להכניס רוח לחיים.
אילן: בהחלט, בוא נתחיל אורי.
אורי: קדימה.
אורי: אהלן מיכל, כיף שבאת.
מיכל: גם לי כיף.
אילן: היי.
מיכל: מיכל מכורה.
אורי: למה את כל כך משוכנעת שאת מכורה?
מיכל: [צוחקת]
אורי: שאלה טובה, לא? אמיתי אני שואל
מיכל: לקח לי לא מעט זמן לשכנע את עצמי, הרבה שנים.
אורי: כן?
אילן: את צריכה לשכנע את עצמך בדבר הזה?
מיכל: כן, בטח, ברור. לשכנע את עצמי, לשכנע את המחלה שלי, את הפיצול. אני לא יודעת, כל אחד אוהב לקרוא לזה בצורה אחרת, אבל…
אורי: איך השתכנעת?
מיכל: אפשר להגיד, ניסוי וטעייה. בדקתי את עצמי כל פעם מהצד, ואחרי איסוף נתונים ממושך, הגעתי למסקנה שאני מדרדרת, הגעתי למסקנה שאני לא בשליטה בחיים שלי, הגעתי למסקנה שהמצב שלי הולך ומחמיר, או שנשאר סטטי, אבל בטח שלא משתפר. אבל כן, זה לא… זה לא קרה מיד, וזה לא היה קל לי להשתכנע.
אילן: בוא נדבר רגע על ראש הגבעה, את מדברת על איזו הידרדרות, על איזו ירידה, בואי נדבר רגע על ראש הגבעה, מאיפה… מאיפה באת?
אורי: כן, אתה יודעת, שומעים פה כל מיני סיפורים, אנשים מרקעים נורא קשים, סיפורים קשים. אני לא מתכוון להגיד חס וחלילה שלא היו לך סיבות מעולות להשתמש, להתמכר וזה.
מיכל: אני הרבה פעמים מרגישה רגשי נחיתות כשאני שומעת סיפורים כאלה, שאנשים באים מבתים שבורים, והתעללויות ומכות ועניינים, ואני כאילו, כביכול, על פניו גדלתי בבית נורמטיבי, בחיפה. כן, הורים אקדמיים, נשואים, עדיין ביחד עד עצם היום הזה. כאילו, ילדות…
אורי: מה זה, אפילו את הטיקט של גירושים אין לך.
מיכל: אפילו זה לא נתנו לי. לפעמים, אני לא אגיד שאני מקנאה באנשים שבאו מרקע קשה, אבל מהרבה בחינות, לפחות היה להם יותר קל לזהות את המצוקה שלהם ולהבין למה הם כמו שהם.
אורי: כאילו זה היה יותר "אינ יור פייס", יותר ברור?
מיכל: כן, ואני פשוט במשך המון שנים חשבתי שאני בסדר, אז לא הבנתי למה אני מתקשה, זאת אומרת, אני חשבתי שמשהו דפוק בי, לא הבנתי שזה לא אשמתי.
אילן: אבל את אומרת שבאת מבית טוב, כאילו בית טוב, איזה מין בית?
מיכל: גדלתי על הכרמל, ובמסגרת העבודה של אבא שלי גם היו לנו שני שבתונים בארצות הברית. אז ההתמודדויות החברתיות שלי היו לא קלות, בבית עצמו קיבלתי תמיכה, וכמה שאפשר היה. אבל הטראומות המשמעותיות שלי בילדות הם על בסיס החברתי.
אילן: המעברים, באיזה גיל עברת בפעם הראשונה?
מיכל: כיתה ד' הייתי בארצות הברית, ואז חזרתי כיתה ה', ואז בכיתה ז' עברתי לבית ספר אחר, לבית ספר לאומנויות, כי רציתי ללמוד אמנות. ואז בכיתה ח' עוד פעם טסתי, ובכיתה ט' חזרתי, אז היה לי מין רצף כזה של כמעט כל שנה החלפתי חברה, והייתי צריכה לפתח מיומנות של הסתגלות.
אילן: מה, למצוא חן מהר, למצוא חברים מהר?
מיכל: כן.
אורי: מה עושים כדי למצוא חן מהר?
מיכל: וואו.
אורי: הופה.
מיכל: זה מסוכן, בעיקר בגיל שבו התחלתי להיות פעילה מינית.
אילן: אנחנו מדברים רגע על כיתה ד' או כמו שנוהגים לומר באופן תקני, כיתה ד'. אז במעבר הראשון, זה היה כיף? זה היה טראומטי? זה היה איזה משהו שהתכוננת אליו? שהכינו אותך אליו?
מיכל: אני, יש לי נטייה טבעית לראות הכל כמאוד חיובי, והבנתי לאחרונה שזאת נטייה של הרבה ילדים שגדלים במצוקה, שהם יוצרים לעצמם איזשהו עולם פנטזיה, או מסתכלים על המציאות דרך משקפיים ורודים, מנסים ליפות כמה שאפשר, וזה מין מנגנון התמודדות שכזה.
אורי: מה? להגיד הכל טוב, הכל סבבה?
מיכל: בטח.
אורי: לעצמך גם?
מיכל: כן, ולהתעקש, להסתכל תמיד על חצי הכוס הלאה, ומתוך זה מתעלמים מהמצוקות.
אורי: הדחקה.
מיכל: סוג של הדחקה, כן. אז בהחלט התעלמתי מהמצוקות.
אילן: אבל אני שוב שואל לגבי מעברים, מעבר זה דבר טראומטי לילד שכל עולמו זה הכיתה, והחברים שמכירים אותו. לבוא למקום חדש, זה טראומה נראה לי ממש רצינית.
מיכל: נכון, אני מסכימה איתך, אבל אני את כל זה הבנתי, רק בדיעבד, הרבה אחרי.
אילן: אז אני רגע שואל, איפה היה המעבר הראשון? בגלל זה שאלתי אם הכינו אותך לדבר הזה, אם… את יודעת, אני חייב…
אורי: כאילו איך אפשר להכין ילד? אני באמת שואל, אני לא יודע, בכל מקרה זה יהיה כאפה.
אילן: אני אתן לך דוגמה, לכם.דוגמה, זכור לי כשאני הייתי בכיתה ד', יום אחד.
אורי: כיתה ד'.
אילן: בכיתה ד', סליחה, סליחה, צודק. נכנס המנהל עם ילד בלונדיני, רזה, עם עיניים כחולות, קרח, עיני קרח, והוא אומר, זה הילד החדש, הוא בא אלינו, הוא לא מדבר עברית, הוא מדבר רק גרמנית, ותהיו נחמדים אליו, ותהיו מכניסי אורחים, וככה וככה. זאת אומרת, עשו, קודם כל, החריגו אותו, אבל היה איזו תמיכה. אגב, אני הייתי החבר הראשון שלו, כי אני דיברתי גרמנית מהבית.
אורי: דפקת את כל התדמית שלך, של המאזינים שבטוחים שאתה מרוקאי.
אילן: כן, יש מישהו שמישהו שתפס אותי ברחוב והיה בטוח שאני איזה מרוקאי, אבל זה מחמאה גדולה בשבילי. אז לפחות הכינו את הכיתה, הייתה איזה פרזנטציה לבן אדם, אמרו תהיו נחמדים אליו, תהיו… ודרך אגב, כולם חיבקו אותו. אז אני שואל, איך הייתה…
מיכל: מהבחינה הזאת, המסגרת, כשבכיתה ד' עברנו לאילינוי, אז למדתי בבית ספר מיוחד שהיו בו הרבה ילדים של הורים מכל העולם. אז זאת, זה היה כזה תוכנית מיוחדת לאנשים שאנגלית זאת השפה השנייה שלהם, והיה אפילו שיעורים בעברית, אני ועוד שלושה ילדים ישראלים שהיו שם, אז המסגרת דווקא הייתה מותאמת לקלוט זרים, מהבחינה הזאת, אבל גם אני הייתי מאוד נרגשת, זה כזה, נוסעים לארה"ב, אקסייטינג, יאה. זאת אומרת, כילדה זאת הייתה החוויה שהצטיירה לי גם לפני כחיובית.
אילן: ואחרי זה, אבל יש עוד חוויה כזאת, פתאום.
מיכל: גם בפעם השנייה הייתי נרגשת ונלהבת לפני, ואז כן…
אורי: אבל ממה שנשמע לי, ממה שאת אומרת, הקושי החברתי שהשתמשת במיניות שלך, נשמע שהוא לא תקף אך ורק לארה"ב או למקומות אחרים, גם לבית ספר בחיפה.
מיכל: כן, בעיקר.
אורי: זאת אומרת, זה לא היה רק החוויה של הזרות והמרחק מהבית.
מיכל: נכון. לא, הזרות הייתה מתוך זה שהגעתי למקום חדש עם אנשים חדשים, לא בהכרח פערי תרבויות. וכן, השנה הכי קשה והכי משמעותית בחיים שלי, וזאת גם בדיעבד השנה שהתחלתי להשתמש בה, זאת הייתה כיתה ט', שחזרתי מארה"ב לאנשים שלכאורה כבר הכרתי, מכיתה ז' משנה קודם, אבל כל המרקם החברתי השתנה לגמרי, זה גילאים מאוד משמעותיים שעוברים הרבה שינויים זה השיא של ה-teenage, של גיל ההתבגרות. וכן, ההורמונים משתוללים, ואני חושבת שכן, שם חוויתי את הטראומות המשמעותיות הראשונות.
אילן: כמו?
מיכל: ניצול מיני על ידי ילדים, גם בגילי או לא הרבה יותר גדולים ממני, פשוט הייתי ילדה שמאוד מאוד מאוד רצתה תשומת לב, מאוד רצתה להרגיש שאוהבים אותה, שמקבלים אותה וגיליתי גם את המיניות שלי בדיעבד. זאת אומרת, מסתבר שהייתי פלרטטנית וטיזרית, הרבה לפני שהייתי מודעת לזה, גם בהמשך אחר כך, בתיכון, עברתי הטרדות גם על ידי צוות המורים.
אורי: כן, אני לא מנסה לעשות פה חס וחלילה איזושהי האשמת הקורבן, אבל את בלטת משאר הנערות כנראה…
מיכל: משהו בהתנהגות שלי היה מאוד מאוד פתייני, אין לי ספק. זאת אומרת, ברור לי שזה לא במקרה, שדווקא אליי נמשכו ונטפלו.
אורי: עכשיו, את אומרת שנורא רצית שיאהבו אותך, נורא רצית תשומת לב. ומקודם אמרת שהיה לך בית תומך, זאת אומרת, זה לא שהייתה חסרה לך תשומת לב מאבא ואמא?
מיכל: ברור שהייתה חסרה. [צוחקת]
אורי: זה לא ברור… אני לא יודע, אני שואל.
מיכל: זאת אומרת, הם עשו כמיטב יכולתם.
אורי: עזבי מה את מסנגרת עליהם עכשיו? מדבר איתך תכלס.
מיכל: כן, אני כבר לא… זאת אומרת, כבר עברתי את השלב שהאשמתי אותם, והשלמתי איתם, ובעיקר שני ההורים שלי בעיקר מאוד מסורים לעבודה שלהם, שניהם workaholics אז הם פשוט פיזית לא היו נוכחים בבית' הייתי ילדה מאוד מאוד עצמאית, יש לי אחות שקטנה ממני בחמש שנים, אז הייתי ילדת מפתח, הייתי מאוד בוגרת לגילי תמיד, וגילו מגיל צעיר שאפשר להשאיר אותי לבד, ושאני יודעת לדאוג לעצמי ולטפל בעצמי, והרימו לי על זה, זאת אומרת, זה משהו שדווקא הרגשתי גאווה לגביו, נתנו לי להרגיש טוב לגבי זה. רק בדיעבד הבנתי שהייתי ילדה נורא נורא בודדה.
אילן: יש משהו כאילו במשמעות שאומרים ילדה עצמאית, זה לא איזה כיבוס המילה מוזנחת? סליחה על הבוטות.
מיכל: אני חוויתי בדיעבד, חוויתי הזנחה. כן אבל גם זה לקח לי המון שנים להבין.
אילן: כי מצד אחד אפשר להגיד לילד וואו תראו את מיכל, איזה יופי, מבשלת לעצמה, היא חוזרת לבד הביתה.
מיכל: היא יכולה שעות, שעות להיות לבד, לשמוע תקליטים, לשמוע מוזיקה, לרקוד ולשיר.
אילן: איזה יופי, ממש. [הערת מתמללת: נאמר בציניות] זה בעצם לתת איזשהו פרשנות די מרחיקת לכת למילה הזנחה.
אורי: ממשיך את קו המחשבה שלך, זה איזשהו תירוץ שהורים יכולים להגיד לעצמם, ולהניח את דעתם, ואנחנו בסדר, אנחנו להפך, אנחנו גידלנו ילדה למופת, תראו איך היא…
אילן: זה עוד טפיחה על השכם יכול להיות.
אורי: זו גם טפיחה על השכם וזו גם התנערות מאחריות.
מיכל: כן, איזה ילדה מדהימה יש לנו, היא כזאת עצמאית וזה, כן. אבל שוב קשה לי להשתמש במילה תירוץ, אני חושבת שהם באמת עשו כמיטב יכולתם, והם גם מאמינים שהם עשו כמיטב יכולתם.
אורי: זרקת פה, שמעת תקליטים וששרת וזה ואת באמת?
מיכל: נכון.
אורי: אשת במה.
מיכל: הוביל אותי לעסוק במה שאני עוסקת בו היום.
אורי: ואת זמרת ואת שחקנית, ואני תוהה עד כמה הבחירה בתחום הזה, במקצוע הזה, שוב בא לענות על המקום של תראו אותי.
מיכל: כן, זה ברור לי שאין הפרדה, זאת אומרת האישיות ההתמכרותית שלי, זה אותו מבנה אישיותי שגם משך אותי להיות על במה, כמו שאמרת הצורך הזה שיראו אותי. בעצם שישמרו עליי, הבנתי את זה כשהצטלמתי לתוכנית ריאליטי, ושאלו אותי אחר כך על החוויה, מה לא הפריע לך שידעת שמישהו רואה אותך 24/7?
אורי: וזה עוד היה בהתחלה, בהתחלה של הריאליטי.
מיכל: בהתחלה שעוד לא ידענו מה זה ריאליטי. ואמרתי, לא רק שזה לא מפריע לי, זה עושה לי טוב. באנגלית זאת אותה מילה, somebody is watching you.
אורי: שומר.
מיכל: כן, מישהו צופה בך ומישהו גם שומר עליך. לא רק מול המצלמה, גם על הבמה אני מרגישה הכי מוגנת, והכי בטוחה, כי מישהו רואה אותי. זהו, אז כן, בעצם הייתי ילדה שרצתה שיראו אותה.
אורי: אני יכול להזדהות עם זה. זה אולי מה שגרם לי להיות ליצן כל כך…
מיכל: כן, כל אחד והפרובוקציות שלו.
אילן: אנחנו מגיעים לגיל 15, החבורה שלא חיכתה לך, את נסעת, חזרת, הם המשיכו בעניינים. יש מה שנקרא חרמות? יש מתקפות? יש העלבות? יש מהדברים האלה?
מיכל: כן, זה היה מאוד קיצוני, כמו שאני זוכרת את זה. כן, עשו עליי חרם, יצאו עליי שמועות, חלקן היו אולי מבוססות על מציאות. מיכל שרמוטה, מיכל המוצצת של הכרמל, ככה, כל מיני תארים מאוד מכובדים, שמאוד מהר… כי ילדים, יותר מזה שהבנים בגיל ההתבגרות חרמנים, ולוקחים כל מה שהם יכולים, הבנות בגיל הזה מאוד מרושעות, מאוד. אני מרגישה שסבלתי יותר בגלל הבנות מאשר בגלל הבנים.
אילן: את אהבת בדמות? או קיבלת את הדמות? נכנסת לדמות שכתבו לך?
מיכל: אני חושבת שאני בגיל מאוד צעיר, התחלתי לכתוב לעצמי איזו תסריט, והרבה פעמים גם הסתכלתי על החיים שלי מבחוץ, כמו תסריטאית או כמו במאית של איזה סרט. ואני זוכרת שחיפשתי כל הזמן ללכת לקצוות, חיפשתי את ההרפתקאות הקיצוניות, חיפשתי את הסכנה, חיפשתי להתערבב עם… with the wrong crowd.
אילן: עם האנשים הלא נכונים מה שנקרא.
מיכל: כן, הייתי מסתובבת עם אנשים מבוגרים ממני תמיד בגיל, וחיפשתי להתנסות גם. בהתחלה הקטע של הסמים זה היה פשוט לנסות כל דבר חדש ושונה, כמה שיותר התנסויות חדשות, והאלכוהול תמיד היה ברקע.
אילן: החבר'ה בכיתה או בשכבה, בשכבת הגיל שלך, כבר היו בהתנסויות עם סמים ואלכוהול, או שאת היית חלוצה?
מיכל: אני הייתי מהחלוצות, בטח. כן, וגם התגאיתי בזה, וגם אחת הדרכים שלי למשוך תשומת לב, זה לבוא ולספר, להתגאות בכיבושים שלי, גם בתחום המיני וגם בתחום של הסמים.
אורי: שזה הופך אותך להרבה יותר בוגרת, הרבה יותר מתקדמת, הרבה יותר אמיצה.
מיכל: כן, אבל הרבה יותר גם מטרה ללכלוכים ושמועות וחרם.
אילן: אבל ממה שאני מתרשם, לא ניסית להילחם בזה, או להתכחש לזה, או פשוט באיזשהו אופן, השלמת עם זה ואמרת, אוקיי, אם זה מה שנותנים, אז עם זה אני עובדת.
מיכל: אני זוכרת שהמגננה שלי הייתה בצורה, לא של מתקפה, אלא מתקפה עצמית. כאילו, אתם לא תבואו ותגידו עליי שאני שרמוטה, כי אני אגיד על עצמי לפניכם.
אורי: בדיוק, זה בדיוק מה שנראה לי אילן.
מיכל: כאילו, הקם להורגי, אשכים להורגי.
אילן: תרשום את זה, אורי.
מיכל: זה גם… הרס עצמי, שלום.
אורי: אתה חושב שאתה תהרוג אותי? אני אתאבד, זה אין עליך. וואו, מדברים פה על התנסויות בסמים, זה היה כבר שימוש או זה… מה, וויד? מה אלכוהול? כאילו מה הדיבור?
מיכל: בגיל 16 היה לי בן זוג, שהיה בן 25, והוא עבד כברמן, במועדון, מאוד מגניב בחיפה, ושבכלל לא היו אמורים לתת לילדות מתחת לגיל 18, להיכנס אליו.
אורי: שזה עוד פעם משרתת בדיוק את אותם דברים שדיברנו עליהם.
מיכל: כן. אז הנה, אני חלוצה ואני מיוחדת ואני בוגרת ואני מגניבה, ואיתו עברתי את רוב ההתנסויות.
אילן: הוא היה בן 20 ו-?
מיכל: 5.
אילן: תגידי, אני עכשיו שואל שאלה, ככה, מקווה שהיא במקום. היום, במבט לאחור, זה לא נראה לך קצת בעייתי, מבחינתו, שגבר בן 25 יוצא עם בחורה בת 16?
מיכל: דווקא היום זה נראה לי פחות קיצוני, כי אתה אומר "גבר בן 25", אני אומרת "ילד בן 25", שאני בתור בחורה בת 16, אכלתי אותו בלי מלח.
אילן: כן, ילדים, בנים הם אידיוטים.
מיכל: בדיוק, זהו. אם זה היה הפוך, אז זה דווקא יותר מעלה סימני שאלה בעיניי. אבל כן, באמת, הייתי ילדה מאוד בוגרת, לפחות מבחינה שכלית. פחות מבחינה רגשית, לא…
אורי: היה פער.
מיכל: כן, לקח לי הרבה שנים לסגור את הפערים.
אורי: קודם כל, נחזור רגע לעניין של איזה סמים? כמה סמים וזה, ומה הם בכלל מבחינתך…
מיכל: אז בטח שלא…
אורי: שירתו.
מיכל: אז בטח שלא זיהיתי דפוס של התמכרות, כי עדיין תפקדתי, עדיין הלכתי לבית ספר. אני אפילו זוכרת שהגעתי בכיתה י"ב, בהשלמות של שיעורי מתמטיקה בחופש פסח. הגעתי אחרי שלקחתי את הטריפ הראשון שלי, הגעתי אז דלוקה לבית ספר לשיעור במתמטיקה. וזה היה… נשמע לי כמו משהו מגניב.
אורי: נו, והייתה פריצת דרך מתמטית לפחות?
מיכל: קיבלתי 100 בבגרות.
אילן: לדעתי זה מה שנקרא ניסוי בתורת היחסות.
אורי: קיבלת 100 בבגרות? תשמע, אני פעם התעוררתי בגלל ממטרות. הממטרות הרטיבו אותי, אני וחבר נרדמנו על הדשא. ואני אומר לו, יובל, נראה לי יש בגרות בהבעה, בוא נלך. נתנו עוד כמה, והלכנו לבגרות בהבעה, הוצאנו ציונים מעולים. תשמע, היינו מאוד יצירתיים, אבל זה לא שייך לסמים.
אילן: שייך להבעה. לפני ככה כמה זמן בשיחה, אמרת שהיית בודדה, ולא הזכרת עד עכשיו חברה, אחות, הזכרת אותה, אבל לא במובן של אחות, אלא רק הפער ביניכם. לא הזכרת דמות אחראית, איך אני אגיד לך, שאפשר לדבר איתה, שאפשר ללמוד ממנה, לשמוע ממנה, לקבל מנה איזה פידבק על איפה אני נמצאת בחיים, מישהו שיחזיר אותך לשפיות. לא שמעתי ממך, לא ציינת.
מיכל: זה בהחלט מה שהיה חסר לי מאוד בחיים, וגם עכשיו אני רואה את זה, כשאני מלמדת את עצמי, להתנהל מול הספונסרית שלי, ואני עוד ממש ככה בבייבי סטפס, בצעדים ראשונים, מאוד קשה לי להרים טלפון. כאילו…
אורי: לבקש עזרה.
מיכל: כן, זה לא משהו שבא לי בקלות, ואני מבינה שזה באמת…
אורי: גם למה שהיא תבקש עזרה, זאת מיכל העצמאית.
מיכל: עצמאית, בטח.
אורי: הבוגרת, שמסוגלת, שמרימים לה על זה.
מיכל: אם כבר אז באים אליי לבקש ממני עזרה, לי תמיד היה הגבר בחיי. אני גם מחלקת את ציר הזמן של החיים שלי, לפי הגבר שהיה בחיי כל פעם, לפי מערכות היחסים שלי.
אורי: למה? למה את מחלקת את החיים שלך, על סמך מערכות היחסים שלך? זה משהו שלא כל אחד יגיד.
מיכל: מעניין, לי זה נשמע נורא הגיוני.
אילן: עדיין? עדיין זה נשמע לך הגיוני?
מיכל: כן, תמיד הייתי במערכת יחסים, גם אם לא פעילה. זאת אומרת, גם אם חד צדדית, או שהייתי עם בן אדם, או שהייתי בהתגברות משברון לב מהבן אדם, ואני חושבת שאחד התהליכים הכי משמעותיים, שעברתי מאז הניקיון, זה ללמוד להיות במערכת יחסים עם עצמי.
אורי: את כל הזמן במערכות יחסים, כל החיים שלך, אנחנו דיברנו על שהיית נערה ואילך, אבל מה שאני מנסה להבין, זה איפה הסמים או האלכוהול, בתוך החיים שלך ובאיזו רמה? האם זה במגמה של התגברות כל הזמן? האם זה מההתחלה?
מיכל: אז זהו, אז באמת, לא סתם דיברנו על יחסים לפני שדיברנו על אלכוהול וסמים, כי אני באמת מאמינה שזאת הבעיה, ואלכוהול נכנס לתמונה בגיל די צעיר, אבל כאילו כדי לשרת את ההתמכרות האמיתית שלי, שהיא גברים, יחסים, מין, אהבה. אבל בשלב מסוים, האלכוהול נהיה הבן זוג שלי, הזוגיות הכי יציבה שלי
אורי: כן.
מיכל: וגם זה מה שבסופו של דבר עזר לי להבין שאני מכורה, כשהבנתי שאני כבר גם בתלות פיזית, באלכוהול.
אורי: ואלכוהול הוא סם לכל דבר ועניין, רק למי שיש לו איזשהו ספק. זאת אומרת, עשית כל מיני סמים, אבל האלכוהול היה ה- main thing שלך.
מיכל: כן.
אילן: בגלל הנגישות או בגלל הסוטול שהוא הביא לך?
מיכל: אני ממש אוהבת אלכוהול. אני אלכוהוליסטית, אמיתית. כן. ומאוד מתגעגעת אליו, אבל לא למה שהוא הוביל אותי לעשות בחיים שלי. ובגלל זה גם הפרידה הייתה מאוד קשה. התחלתי בזה שסיפרתי שלקח לי הרבה זמן להבין ולהודות שאני מכורה, וגם אחרי שהבנתי והודיתי שאני מכורה, עדיין לקח לי הרבה זמן להיפרד. ממש כמו שקשה לי להיפרד מגברים. אפרופו פרידות, אז כן, לפני 12 שנה, היה לי בן זוג שנפטר מסרטן, וליוויתי אותו ממש בחודשים האחרונים של המחלה, עד הסוף. ומעבר לזה שזו הייתה פרידה מאוד קשה וסופית וחד-משמעית, זו גם הייתה חוויה מאוד טראומטית לראות בן אדם קרוב, וככה נמק, נובל מול העיניים. ואני חושבת ששם באמת גם התחלתי לשתות הרבה יותר, כי זה גם נראה כמו משהו לגיטימי. אתה באבל, אז כן, אז ברור שתשתה.
אורי: את באבל עוד לפני? את מתכוונת אחרי שהוא נפטר?
מיכל: או כבר גם כשהוא היה חולה. וזה מעניין שממש סמוך למוות שלו התמודדנו, כל העולם התמודד עם מוות של דמות נוספת מאוד משמעותית בחיים שלי, וזאת איימי ויינהאוס. שמאוד מאוד התחברתי לדמות שלה, ואולי קצת יותר מדי. כן, הייתי שחקנית טוטאלית ונכנסתי לדמות. אז זה היה נראה לי מאוד לגיטימי, לשתות הרבה. אז אני חושבת שההידרדרות המשמעותית שלי התחילה שם. אבל רק לפני קצת פחות משנה, הגעתי סוף סוף להבנה סופית, שאני מכורה, ושאני לא יכולה לבד, ושאני צריכה עזרה. לפני חמש שנים ניסיתי להתנקות לבד, וזה לא החזיק.
אורי: למה?
מיכל: הייתי נקייה חמישה חודשים, ונפלתי שוב.
אורי: למה זה לא החזיק?
מיכל: בדיעבד היום אני מבינה שלא נעזרתי בתוכנית של מכורים אנונימיים, ולא באמת נתתי לעצמי את הכלים להתמודד עם נפילה, עם מצבי סיכון. עכשיו אני כבר לא פוחדת.
אורי: עוד פעם אני חוזר למיכל העצמאית, הזאת שעוזרת לאחרים, זאת שיכולה לבד, לקחת את הקונבנציות האלה, וניסית להשיט אותן על המאבק שלך בהתמקרות של עצמך. אולי, אני לא… וגילית, נכנסת בתוך קיר לבנים.
מיכל: כן, כל התכונות, כל החוזקות, במשך כל השנים האלה הייתי בטוחה שאין חוזקות, כל כך עצמאית, כל כך בעלת תושייה, יצירתית, כן, אבל פתאום הבנתי שהחוזקות האלה, לא רק שהן לא חוזקות, אני פוגעת בעצמי בגללן.
אורי: אז מה קרה בעצם? מה קרה לפני כמעט שנה?
מיכל: קודם כל הקורוני.
אורי: קורוני.
מיכל: קורוני, איזה כיף שיש תירוץ חיצוני, שאני גם אומרת תודה שהגיעה הקורונה ונתנה לי ללכת לאיבוד, כי הייתי חייבת, הייתי חייבת ללכת לאיבוד, אני הייתי חייבת להגיע לתחתית בשביל להיכנע ולבקש עזרה.
אילן: זה קרה לך לבד בבית או ש… זאת אומרת מהלבדיות? מהלטפס על הקירות וככה?
מיכל: כן, הגעתי למצב שאני שותה כל יום ועושה סמים כל יום, ולא, זה לא ביום, בכלל זה בלילה, הייתי ערפד, הייתי כמעט כל בוקר הולכת לישון עם הזריחה, אישה בת 42 שחיה אורח חיים של ילדה בת 20.
אילן: זה לא פוגע לך בעבודה? אני לא מדבר כרגע ליצירתיות במובן ה…
מיכל: זה פגע לי גם ביצירתיות, הרבה שנים.
אילן: עד כדי… יש את הסצנה המפורסמת של איימי ויינהאוס, שהיא עולה להופיע והיא פשוט קורסת על הבמה.
מיכל: אז למזלי, איכשהו, עצרתי ממש שנייה לפני, הייתה הופעה אחת שאני זוכרת שאני לא זוכרת אותה. זאת אומרת, הופעה שעליתי על הבמה, אני זוכרת את השיר הראשון, אני זוכרת את השיר האחרון, וכלום ממה שהיה בין לבין. שאלתי את הפסנתרן שלי אחר כך, שאלתי אותו, מה, שרנו את כל השירים? עשינו את כל הליינאפ? הוא אמר לי, כן, וקהל נהנה.
אילן: כולם היו שם חוץ ממך.
מיכל: כן, אז זהו ואני חושבת שזו גם אחת הסיבות שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין, כי הייתי מאוד מיומנת בלהראות כלפי חוץ שהכל בסדר, שהכל טוב.
אילן: הופתעת, זה עבד.
מיכל: כן.
אילן: אבל אני ממש, כאילו, בתוכי אני די מתקומם על הסיטואציה. רואים שאת לא בסדר.
אורי: כן, מה, לא אמרו כלום, לא זרקו הערות?
מיכל: כן בטח, כן. חברים וחברות, ואחותי, שהיום אנחנו מאוד קרובות. כן, אבל, מה זאת אומרת, אתם לא תגידו, אני יודעת, אני יודעת שאניי… ואני יכולה לטפל בעצמי. אני יכולה לבד. זה גם, אתם לא צריכים להגיד לי שאני במקום לא טוב, אני כבר רואה בעצמי.
אילן: כן, אתם לא תגידו לי שלא טוב, אני רואה שלא טוב.
מיכל: בדיוק.
אורי: אילן, זה נשמע לי גם עניין של שליטה, כי ברגע שמישהו אחר בא ואומר לי, אתה, תראה אותך, אתה ככה ואתה ככה ואתה ככה, ואז אני אומר לו, אני יודע בדיוק איפה אני. זה כאילו אני צועק עליו, אני בשליטה, אני יודע, אתה לא תגיד לי משהו שיערער אותי, אני לא אחשוף חולשה.
אילן: כמובן שזה, שבסופו של דבר זה בדיוק ההפך משליטה השימוש בסמים או באלכוהול, לא משנה, הוא רצון לשלוט על איך אני ארגיש.
מיכל: נכון.
אילן: בסיטואציה, ומן הסתם…
מיכל: אבל אני לא הייתי מאלה שמחפשים לאבד את זה לגמרי, להתנתק. במשך שנים השתמשתי בלי להגיע לבלקאאוט, ואז פעם, פעמיים, שלוש שזה קרה, זה הכאפות שקיבלתי, זה ממש הבהיל אותי.
אורי: טלטל אותך.
מיכל: כי כל עוד הצלחתי לשמור על שליטה בתחושה שלי, על אשליה שאני בשליטה, אז לא הייתי מוכנה להודות שאני בבעיה.
אילן: זה משהו שהזדחל? או זה הכרה כזה אאוריקה כזה, את אומרת: בום.
מיכל: זה היה די הדרגתי, הידרדרות הדרגתית, אבל חדה. עד שנפלתי על הפנים, מטאפורית ומילולית. היה לי לילה שמרוב שהייתי וויסטד, נפגשתי עם הרצפה, ומאוד נבהלתי למחרת שקמתי, וראיתי שכל הפנים שלי נפוחות, ונראיתי כמו אישה מוכה, וכן. והבנתי שאני אישה מוכה, אבל אני מכה את עצמי.
אילן: ואיך את אומרת לעצמך: אוקיי, מה עכשיו?
אורי: הושטת יד למישהו? בקשת עזרה? או שאמרת אני לוקחת את עצמי אנאערף, מרכז גמילה?
מיכל: אז זהו, שפלירטטתי עם הרעיון במשך תקופה די ארוכה. אני זוכרת שיש אנשים שהתייעצתי איתם, ספציפית לגבי המרכז שאליו הגעתי. שנתיים שלוש לפני, כאילו מאוד הסתקרנתי, מאוד בחנתי, בדקתי, אבל עד שסוף סוף השתכנעתי, ואמרתי: זהו, היום אני הולכת, כאילו התשתי את עצמי, פשוט עברתי תהליך התשה עצמית, עד שהסכמתי להיכנע.
אורי: מה היה באותו יום? בנקודה הזאת ספציפית? מה היה הקש ששבר את גב הגמל? ואיך עשית את זה?
מיכל: אני חושבת ש…
אורי: מה? פצצה לפרצוף?
מיכל: כן, כן. ואני חושבת שאולי גם בתור מישהי שעולה על במה, או נמצאת מול המצלמה, כשזה מגיע לפנים שלי, זה כבר וואו.
אורי: והאופן שבו עשית את זה, זה היה עוד פעם באופן עצמאי לפנות למרכז גמילה או למשהו כזה? או שבאת למישהו שיש לך ביטחון בו ואמרת לו, אני צריכה עזרה, תעזור לי.
מיכל: במשך שנתיים שלוש עשיתי תחקיר בכל מה שקשור לאפשרויות ש… כן, עשיתי סקר שוק וכן, וזאת הייתה החלטה עצמאית.
אורי: אז עצמאית.
מיכל: כן, שזה חלק מהנרטיב שלי, שאני חושבת שזה קצת נרטיב קורבני, דווקא. כאילו, אף אחד לא יטפל בי, אני צריכה לטפל בעצמי [צוחקת] זה מצד אחד עצמאות ומצד שני, אני לבד בודדה, מסכנה, גלמודה, ואני צריכה לטפל בעצמי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.
אורי: כאילו את צוחקת על עצמך כאילו בהומור וזה, אבל כנראה ככה, באמת הרגשת ככה, וזה חרא.
מיכל: אבל אני לוקחת אחריות על זה שאני גם שמתי את עצמי שם במקום הזה של האכלו לי, שתו לי.
אורי: זאת אומרת, את מסרבת להיות קורבן של נסיבות.
מיכל: כן, כי גם לא לבקש עזרה או לא לדעת לקבל עזרה, זה גם אקט של פגיעה עצמית ושל הרס עצמי.
אילן: אז את מגיעה למרכז גמילה? אני מגיעה למרכז גמילה וכמו גדולה, עושה מה שצריך, כאילו, אחרי שחיכיתי, אחרי כזה בילד-אפ של כל כך הרבה שנים, זה כבר אין מצב שאני לא עושה את זה כמו שצריך.
אילן: את נכנסת לזה גם בתפקיד ה… זאת אומרת, כמו בתפקיד? אני עכשיו בתפקיד המתנקה.
מיכל: בדמות לגמרי.
אילן: בדמות, כן.
אורי: אני איימי ויינהאוס שעכשיו בגמילה.
מיכל: נכון, כן. לא כולם יודעים שאיימי הלכה בסוף לגמילה, אבל לצערנו זה לא הצליח להציל אותה. אז כן, אני התיקון, אני התיקון של איימי. מה זאת אומרת…
אורי: אני רוצה רגע לחזור, לדבר, עברנו על זה כזה, על האבל עם הבן זוג שלך שהלך לעולמו מסרטן. כן, משתמשת, וזה, אוקיי, זה נשמע לי מאוד הגיוני, וברור שתפני לנחמת האלכוהול, הסמים, כל זה. כולנו הרי, מתישהו, או התמודדנו או נתמודד עם אבל. והרבה פעמים שומעים אנשים, אומרים שהם שומרים לעצמם את זה בראש כאיזושהי קומבינה.
מיכל: קומבינה.
אורי: כקומבינה של אני לא משתמש, אני נקי, אני זה, אבל חס וחלילה, אם אמא שלי תמות, אני חוזר, אני משתמש. אני כאילו, את זה, אני לא, אני שומר את זה כאופציה, כחרב דמוקלס מעל הצוואר שלי. ואילן, אתה חווית אובדן, נכון, של אבא שלך בניקיון, זה היה?
אילן: כן, זה היה לא מזמן, זה היה לפני שנתיים קצת, כן.
מיכל: אני מרגישה שאני כבר חסינה.
אילן: אולי זה בדיוק העניין, אני חושב שהחסד הגדול הוא להרגיש את האבל, זה החסד.
אורי: אני לגמרי, לגמרי איתך בעניין הזה, וזה באמת כאילו, כשנכנסתי לדרך והתחלתי ללמוד, וזה אחד הדברים הכי גדולים שלמדתי, זה, כן להיות עצוב, לא לברוח מלהיות עצוב, לא לברוח מלהיות שמח, פשוט להרגיש את הכל, אבל הלכנו על משהו קיצוני, אבל. ואני בא לשאול אותך, בתור מי שהיית נקי כבר איזה עשור, ואבא שלך שכל כך אהבת, נפטר, זה כמו סמיטריילר של עצב שדוהרת לתוך הפרצוף שלך, ואתה בוחר לא לזוז. מאיפה? איך?
אילן: אני אגיד לך, קודם כל כמו שנהוג לומר, שאלה מצוינת, אורי.
אורי: לא הבאה…
אילן: אבל אני אענה לך על הדבר הזה, כי הבנתי משהו בזמן ששאלת. בבסיס השימוש שלי, נמצא חוסר היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, זה מתבטא הרבה פעמים בצדקנות, זה מתבטא בלוחמנות, מתבטא במרדנות. ואבל, זה היה יותר מכל, יותר מאשר הצער, לקבל את העובדה שזה זהו, שזה סופי.
אחרי ההתנתקות שלך, את מגיעה ל-NA באיזשהו שלב לקבוצות תמיכה, או שיש עוד איזה פער של זמן?
מיכל: במרכז הגמילה שהייתי בו, מאוד מעודדים אותנו בשלב די מוקדם, לצאת לפגישות ב- NA ומדברים איתנו על 12 הצעדים ועל הדרך, וזה חלק ממש משמעותי בטיפול ובהחלמה, במרכז. ומזל, מזל שזה ככה, כי בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, אחת המדריכות השתמשה באיזושהי מטאפורה, הרבה אנשים חושבים שאתה נכנס למרכז גמילה זה כמו להכניס את האוטו למוסך, ומתקנים אותו, עובדים עליו, ואז הוא יוצא וחוזר לנסוע על הכביש.
אורי: אתה בקושי יכול… רק יכול להתניע אחר כך, זה מה שאתה יכול.
מיכל: זהו, כאילו העבודה המשמעותית של ההחלמה מתחילה רק אחרי, רק בחוץ. טיפול מוצלח במרכז גמילה זה טיפול שבהדרגה משלב אותך בחיים בחוץ ומעמת אותך ככה בצעד צעד, בבייבי סטפס, עם התמודדויות שאתה צריך אחר כך בהמשך, כי זה לא חוכמה. בהתחלה שם אתה מרופד באיזה קן כזה חם, עם צמר גפן, אבל מה קורה אחרי זה שיוצאים החוצה? אז ה-NA הוא חלק מאוד משמעותי בשביל להמשיך לתפקד בחיים, ולחיות את החיים, ולנהל אותם, ולהרגיש רגשות, ולהתמודד התמודדויות.
אורי: אמרת פה על המרכז גמילה שאתה מרופד, וכבר עניין העצמאות הרי הוא מתחילת השיחה פה מאוד נוכח, ואני נזכר שכשביקשו משוב במקום שאני הייתי, ביקשו משוב, מה עוזר לי, מה לא עוזר לי, איזה טיפולים טובים לי או לא, מה שהיה הכי טוב לי זה שלקחו לי את העצמאות, והבנתי את זה נורא מהר. אני פתאום לא הייתי צריך, לקחו לי את העצמאות, אמרו לי.
מיכל: וואו, כל כך אהבתי שאומרים לי מה לעשות ומתי.
אורי: שאומרים לי מה לעשות, שאומרים לי מה לעשות.
מיכל: וואו.
אורי: אתה תשטוף כלים בשעה ככה וככה פה, אתה קם בשעה ככה וככה, יש לך שיעור, יש לך טיפול, יש לך זה, סבבה.
מיכל: זה כל כך משחרר, זה הרגיש לי כמו החופש האולטימטיבי.
אורי: כמו ילד קטן, מה…
מיכל: נכון. בעצם זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לשחזר את הילדות, אבל באופן מקומפרס.
אורי: אז זה מתקשר גם למה שאת אומרת, שהטיפול היותר מעמיק, הוא שמחזירים לך ברמה מסוימת את העצמאות שלך, ואז לך תקים את עצמך בשעה ככה וככה, כשאף אחד לא מכריח אותך, לך תשטוף את הכלים כשאף אחד לא מכריח אותך.
אילן: לך תשמור על הניקיון כשאף אחד לא מכריח אותך, יש לך פתאום את החופש לבחור כן, להשתמש, לא להשתמש.
אורי: כן, למרות שגם במרכז גמילה, אתה יודע, אם אתה כל כך רוצה, אתה… אם אתה רוצה לשבור את הכלים, אתה תשבור את הכלים.
אילן: אין דבר עומד בפני…
אורי: כן.
אילן: המכור שרוצה להשתמש. מיכל, בואי נדבר קצת על חונכת בחיים שלך. נשמע לי זה משהו, מה זה חדש, מה זה שונה, זה גם חברה, זה גם מישהי שאפשר לדבר ולהתייעץ איתה.
מיכל: גם דמות אימהית, שכנראה שבכל זאת הייתה חסרה לי. כן, החונכת שלי זה מישהי שהייתה המדריכה שלי במרכז הגמילה. שנזהרנו עם זה בהתחלה ואמרנו שאנחנו מנסות את זה, אבל שלא תהיה תחושה שבחרתי בה כחונכת רק בגלל שזה מה שהכרתי. אבל מהר מאוד זה היה ברור שזה חיבור טוב. וקיבלתי ממנה כל כך הרבה השראה שאני עכשיו בעצמי התחלתי לעבוד בתור מדריכה במרכז.
אילן: מרכז גמילה.
מיכל: בית מאזן, שיש בו גם מכורים נקיים וגם מתמודדי נפש. וזה חלק מאוד גדול בהחלמה שלי גם. שזה משהו שאני מכירה ככה, לקבל עזרה מרחוק, להעריץ מרחוק. והמקומות שאני יותר מתקשה בהם זה באמת לבוא להתייעץ, להרים טלפון.
אילן: כן, אומרים שהטלפון שוקל טון. תני לי דוגמא לסיטואציה שבה, מהשבוע האחרון שהתקשרת אליה.
מיכל: מצאתי את עצמי לפני קצת יותר משבוע, פתאום באיזשהו חוסר ויסות רגשי. אני זוכרת את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס, מחכה לאוטובוס, ואני אומרת, מה קורה מיכל? את אישה בת 42 ואת מתנהגת כמו ילדה בכיתה ג'. מה שקרה זה שהחלטתי שבאיזושהי קבוצת וואטסאפ מסוימת, אנשים נגדי, לא אוהבים אותי, זה ישר פתח לי את הפצע של החרם ושל הלא מקובלת ובאקט פרובוקטיבי עזבתי את הקבוצה. פתאום ככה נבהלתי מעצמי ואמרתי למה אני מתנהגת באימפולסיביות כזאת? וכמו ילדה בת 8 ולא אישה בת 42? ואז הרמתי טלפון. בדיעבד אני יודעת שבפעם הבאה אני מקווה שאני אדע להרים את הטלפון שנייה לפני שאני יוצאת.
אורי: לפני המהלך אימפולסיבי.
מיכל: כן. וזה גם נורא מביך, אבל הנה יש מישהי שיכולה להבין אותי, שהייתה במקומות דומים לשלי.
אורי: אבל זה כל כך קשה לעשות, זה באמת זה לא משנה זה כאילו, זה אימון לעשות את ה… הצלחתי לעשות את זה אני חושב איתך דווקא אילן בכמה שנים האחרונות, כמה פעמים ש… אבל ברוב הפעמים, גם לי קשה נורא לעשות את המוב הזה שזה באמת שוקל טון
מיכל: לתרגל את זה כמו לעשות כושר, כמו שריר, לאמן את זה כמו שמאמנים שריר.
אילן: אבל מעניין אותי לשמוע מה היא אמרה לך, איך היא החזירה אותך לשפיות?
מיכל: בדיוק, זהו זה מה שבאתי להגיד, ההגדרה היא מישהו שמחזיר אותנו לשפיות. והרגשתי שזה בדיוק מה שהיא עשתה, זה לא מה, זה איך. היא נתנה לי להרגיש שהיא מבינה אותי, באמת.
אורי: שהיא מזדהה איתנו.
מיכל: כן, נתנה לי וככה נתנה לי להתגבר על הבושה. התביישתי במה שעשיתי, התביישתי בעצם זה שאני צריכה להרים אליה טלפון, גם זה זה כאילו, עצם הפעולה היא מביכה אותי עדיין.
אורי: אני חושב שזה גם העזרה של מכור למכור אחר, ספציפית, כי גם אפשר להתקשר למישהו אחר, כן?
אילן: חוסר השיפוטיות הבסיסי.
אורי: ההזדהות, זה שגם אני, שרוטה כמוך, כאילו. גם אני, גם לה בטח יש חונכת הרי, זה לא שהיא איזה…
אילן: מן הסתם.
מיכל: כן, אני מהר מאוד שמה אותה לפדסטול. כן, אני זוכרת שהיה איזה יום השבוע שהיא כל בוקר שולחת לנו את המסר של "רק להיום" בקבוצת וואטסאפ, והיה איזה יום שהיא לא שלחה מסר. ואמרתי מה? מה זאת אומרת? החונכת שלי היא לא רובוט, היא אנושית? זה היה שלב מאוד מאוד חשוב בהחלמה. כן, ככה אנחנו מקבלים גם את הפגמים של עצמנו ואת חוסר האנושיות של עצמנו, דרך ההזדהות עם מכורים אחרים.
אילן: החונכת היא מרכיב אחד בפאזל הזה שמרכיב את ההחלמה, יש גם את הקבוצה של האנשים. איך את…
מיכל: עבורי לפחות, אני חושבת שזה האלמנט הכי חשוב והכי משמעותי. אני מבינה עד כמה חשובה להישרדות שלי כבן אדם, תחושת שייכות. במיוחד אני, בתור ילדה שהייתה, הרגישה כל כך דחויה, המון המון שנים, חיפשתי את התחושת שייכות. ויש לזה כוח אדיר וחשיבות מאוד מאוד גדולה.
אילן: אל מול מקום שכשהיית בת 15, 16 או 17, היית מוחרמת, מנודה, היו שיפוטים אלייך. פתאום אני אומר, את נמצאת במקום שמקבלים אותך בלי שום הסתייגות, זה כאילו זה מהפך מטורף לגמרי.
מיכל: נכון וגם אני מרגישה שאני בין אנשים שהם כמוני.
אורי: בדיוק.
מיכל: כן, השייכות, גם אם הם לא יעשו כלום, גם אם לא יתייחסו אליי, עצם זה שאני נמצאת שם ואני מרגישה שאנחנו אותו דבר, שיש בינינו מכנה משותף כל כך חזק, זה כבר ייצור תחושת שייכות.
אורי: זהו, זה מלא אנשים שהם מאוד שונים זה מזה, שכנראה לרוב המוחלט שם הייתה בעיית שייכות. עכשיו ביחד שייכים, כאילו אתה שייך בין לא שייכים.
אילן: ברית המוחרגים.
אורי: כן, משהו כזה.
אילן: אבל איך את מגיבה, כל ההתבגרות שלך הייתה על ידי בעיטה במצב הזה. זאת אומרת תגובה. תגובה לסיטואציה הזאת, איך את מקבלת היום את זה שאין בלאגן, מקבלים אותך, איך… זה הרי הבסיס להתפתחות של האישיות שלך, ההתנגדות.
אורי: הדרמה.
מיכל: הדרמה. וואו, זהו, אני חושבת שעייפתי. עייפתי, אני רוצה, זהו. זאת הכניעה האמיתית. אני לא רוצה יותר דרמה, ואני רואה, ותמיד האשימו אותי שאני מחפשת את הדרמה, אני מרגישה שהדרמה מחפשת אותי, אני לא רוצה.
אורי: אבל תני לי להקשות עלייך רגע, הרבה פעמים אומרים, ביטחון סוטה בכאב מוכר. כאילו, בסדר, אמנם זה דרמה, וזה רע לך, וזה, אבל שם את שוחה, שם את מכירה, שם את יודעת, זה שם הביטחון, הסוטה הזה שלך. וזה שעכשיו כאילו אין דרמות, וזה, זה לא יותר קשה? הרי את הטובה בדרמות.
מיכל: נכון, אבל הנה…
אורי: זה חדש.
מיכל: אבל הנה, סוף סוף, אני עושה מה שאמרו לי כבר במגמה תיאטרון בכיתה י', תשאירי את הדרמות לבמה. זה דווקא המורה היחיד שלא הטריד אותי. הוא אמר לי, אני צוחקת אבל זה נורא עצוב, והוא אמר לי, יש לך בעיה, את לא יודעת לשים את הגבול בין הבמה למציאות. אז אני מקווה שהיום אני לומדת.
אורי: אז את חזרת לאחרונה להופיע, נכון? ואת לא סתם חזרת להופיע, את עושה בין היתר הופעה משירי איימי ויינהאוס. איך את עושה היום את ההפרדה בין הדרמה הזאת של הבמה למחוץ לה? והאם את לא גם מרגישה ברמה מסוימת שאת שמה את עצמך בתוך הפה של האריה, כשאת עולה על הבמה?
מיכל: כן, לכאורה זה נראה כאילו אני ממש מסכנת את עצמי, אבל לי זה דווקא חלק מאוד חשוב מההחלמה. שוב, לעשות את ההפרדה הזאת באמת, ולראות שכן, שאני יכולה על הבמה להיות ילדת רוקנרול אבודה, אלכוהוליסטית נרקומנית, שיכורה וואטאבר, אבל זה נשאר על הבמה, וזה לא יורד איתי אחר כך.
אילן: הדמות.
מיכל: כן.
אילן: הדמות שלך.
מיכל: כן.
אורי: שאת לא רק הדבר הזה
מיכל: כן, ואני ממשיכה להתנהל ברוב ההופעות, אני כן עם הכוס ביד, שזה כאילו נהיה איזה שהוא סימן היכר שלי.
אורי: כוס יין? יש בפנים באמת יין?
מיכל: לא, ברור שלא.
אורי: מה יש בפנים?
מיכל: יש בפנים, זה כוס וויסקי, ואני קוראת לזה מיצקי, וזה כוס עם מיץ תפוחים, ובמהלך כל ההופעה אני עושה לחיים עם הקהל, ואני כן מעודדת אותם לשתות, ויש לי כל מיני פאנצ'ים כאלה שקשורים גם לשתייה.
אורי: וואו, משחקת באש.
מיכל: כאילו כן, אבל בעיניי, אותי זה רק מרחיק עוד יותר מהצורך לשתות. אני אומרת, הנה, אני עושה את כל מה שאני צריכה לעשות, בלי שאני צריכה לשתות. וחלק חשוב מההופעה זה גם שאני בסופו של דבר כאילו חושפת את הבלוף, ומשתפת את הקהל בגמילה, ומצהירה על ימי ניקיון.
אורי: מה את אומרת?
מיכל: וזה מאוד חשוב לי, כי חשוב לי שאם יש סיכוי שאני אוכל לעזור למישהו, אם יש סיכוי שמישהו יראה אותי, ויקח ממני דוגמא, ויבין שיש דרך אחרת, ויבין שיש אפשרות להחלמה, אז מבחינתי, וואו, זה שליחות.
אילן: בואי נשים רגע אחרי שדיברנו על הדמות, רגע על החיים בין ההופעות, שפעם לא הייתה לך הפרדה בעניין הזה, והחיים שלך היו דרמה מתמשכת.
מיכל: וזה גם דרך אגב היו המקומות הכי כואבים והכי קשים. כשהתחלתי לחשוב על להתנקות ולא לשתות בהופעות, אז לא באמת פחדתי מההופעה עצמה, פחדתי מאחרי, מהרגע הזה שאני יורדת מהבמה. וזה כאילו מבחינתי כל פעם שהייתי יורדת מהבמה הייתי נופלת לתהום.
אורי: כן.
מיכל: זה לא ירידה, זה נפילה. זה פעם תיארתי את זה כמו להיפלט מרחם, כי אני על הבמה מרגישה כל כך מוגנת ובטוחה, ואז אני יוצאת החוצה לעולם הקר והאכזר, זה באמת מרגיש לי טראומטי כמו לידה. ואין מי שיתפוס אותי, וכשהייתי שותה הרגשתי שהייתי נופלת לחיק האלכוהול, לזרועות האלכוהול, זה היה מי שתפס אותי.
אורי: סליחה, שיצא לי כזה, כן, יצא לי כזה, תוך כדי שדיברת, כי פשוט פגעת בול באיזה משהו, כשאני יצאתי, אחרי הגמילה הלכתי גם לאיזה מסגרת כבר פתוחה כזאת וזה, והייתי די-ג'יי, ואמרו לי במרכז הזה, אל תלך להיות די-ג'יי, אל תלך, מה שנקרא מקומות דברים ואנשים, אל תלך למסיבות ולברים ותתקלט, זה לא טוב לך. ואני כמובן יודע יותר טוב מכולם, אמרתי, שטויות, אני חזק, אני סבבה. ותקלטתי, והציעו לי, ואמרתי: לא, הכל בסדר. ובאמת, הכל היה קול, הכל היה קול. אבל אז הייתי מגיע הביתה אחרי.
מיכל: וואו.
אורי: כשכבר אין סכנה, כאילו לכאורה.
מיכל: לכאורה.
אורי: והיה נופל לי, הייתי חוטף כאילו, דאון, ועכשיו אני רוצה, עכשיו אני מת.
מיכל: הבור בנשמה נפער.
אורי: ולכן הפסקתי, הפסקתי לכמה שנים טובות עד שהתחזקתי, אמרתי, אני לא יכול לסחוב לבד את ההרגשה שאני לוקח איתי לבד הביתה אחר כך. להגיד לא, במקום הזה, כי יש לי את הפאסון, אני משחק אותה כאילו, לא, אני הפסקתי, אני גיבור, אני לא נופל להצעות האלה שלכם, אבל אז כשאני לבד, אחר כך, אני נגד עצמי, אני לא יותר חזק מעצמי.
מיכל: אבל ככה דרך אגב למדתי והבנתי שאסור לי להיות לבד, ואחד הדברים שאני מקפידה עליהם, שזה בל יעבור, שאני תמיד חייבת לדעת שיש איתי מישהו שמלווה אותי לפני ואחרי ההופעה.
אילן: על זה נאמר מכור בחברת עצמו, סכנה.
[צוחקים]
אורי: אהבתי את הדרמה שהייתה שם.
אילן: מיכל, קודם כל אני מה זה בא לי לבוא להופעה.
אורי: בוא נלך להופעה.
אילן: יאללה, כך נסגור.
אורי: תודה רבה רבה מיכל.
אילן: תודה רבה מיכל.
אורי: שבאת אלינו.
אילן: אל תישארי לבד אחרי השיחה שלנו.
מיכל: [צוחקת] היה לי כיף ומרגש.
אילן: יופי, אחלה.
אורי: תודה.
אילן: אתה יודע אורי, אחת התגליות הלא מפתיעות שהיו לי שלכל אפ, יש דאון.
אורי: תגלית.
אילן: תגלית. אתה מבין? בוא תן לרשום על זה פטנט תכף.
אורי: כן כן.
אילן: אבל זה משהו שגיליתי כי בניקיון כשאתה סאחי, אתה יודע פתאום אתה מגלה שהאפים הם הולכים ומתמעטים וזה דיכא אותי מאוד.
אורי: שאין אקשן? שאין דרמה?
אילן: שאין אפים כן אין ריגושים. אבל עם הזמן בניקיון הבנתי שעל כל אפ, יש דאון. זה כמו לשאול מה יש יותר? עליות או ירידות בעיר שלך. ברגע שהבנתי שבז' זה הוורוד החדש מבחינתי אז נרגעתי. זה לא שאני לא רוצה אפים, אני רוצה אפים אבל אני גם רוצה להשתמש. אני גם רוצה לי בא לי כל מיני דברים זה בעיה.
אורי: בעיה. אני יכול להגיד לך על עצמי גם שאני חולה על הטלטלות, טלטלות רגשיות.
אילן: חובב דרמות.
אורי: חובב, מת על דרמות. זה בא לידי ביטוי במוזיקה שאני אוהב ברור שמיכל היא הכי חולת דרמות. וגם לי היה נורא קשה בהתחלה של הניקיון עם זה שפתאום כאילו הכל על מי מנוחות כזה, אני לא יודע איך להתמודד עם זה. בגלל זה שאלתי אותה את השאלה הזאת, בינינו שאלתי את עצמי גם אבל אני כן נורא מתרגש מדברים. ואני כן יודע להרגיש אותם ולסחוב אותם זאת אומרת אני לא מרגיש היום שאין לי התרגשות שאין לי אפים ושאין לי דאונים. יש לי ועוד, הם פשוט לא מורידים אותי לשאול תחתיות כבר.
אילן: אני חושב שממה שלמדתי מהשיחה עם מיכל, זה שברגע שאתה נותן לזה מקום כמו שהיא נותנת זה על הבמה, איפה לעשות את הדרמה איפה להתנהג בצורה הזאת שאתה בא לך עליה אבל אתה שם אותה בקונטקסט שהוא לא, הוא לא המציאות כביכול הוא החלום. אז אפשר לחלום ויש הבדל בריא בין המציאות לבין החלום. זאת אומרת יש יש דרמה של חיים ויש דרמה של, יש מספיק דרמות בחיים.
אורי: האזנתם והאזנתן להסכת מכורים. המפיק שלנו ניר גורלי, העורכת הגיבורה דניאל מאור אפשר להזין לכל הפרקים שלנו בספוטיפיי, אפל, באפליקציה ובאתר של כאן ובכל מקום בו אתם רגילים להזין לפודקאסטים.
אילן: חשוב לנו לציין שאנחנו לא הסכת שמדבר בשם או מייצג את מכורים אנונימיים. אלא שזה פשוט מה שעבד בשבילנו ובמקרה הזה גם בשביל האורחת שלנו. ולכן אם אתם חושבים שאולי יש לכם בעיה התמכרות לסמים, אנחנו מציעים להתקשר לקו המידע של מכורים אנונימיים או לבקר באתר האינטרנט שבו אפשר למצוא מידע רב ומועיל בכתובת naisrael.org.il
אורי: נשמח אם תדרגו את מכורים בפלטפורמות השונות, בספוטיפיי באפל יש את הכוכבים שם זה מאוד יעזור לנו ותשתפו עם מי שזה עשוי לעניין אותם.
אילן: בהחלט תשתפו, תשתפו.
אורי: וואלה, אילן היה כיף איתך.
אילן: זה כיף כפרה, זה השירות שאנחנו נותנים, תמשיך לבוא.
אורי: יש ברירה?
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments