top of page

מכורים פרק 17: אלי

פרק מיוחד לסיום העונה שהוקלט בכלא איילון: אלי הוא אסיר בן 27 השפוט ל-14 שנים בעוון הריגה, שהחליט להתנקות מסמים ולהתמודד עם המציאות דווקא בתוך כתלי הכלא.



 

[פתיח] אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי 

[קטע קול] 

כניסה לתוך בית הכלא

סוהרת: האם יש לכם דיסק און קי או מכשיר אלקטרוני? זה לא יכול להכנס.

אורי: אתה מקליט אותה?

סוהרת: יאללה, סיימנו? שלום לכולם, ברוכים הבאים למרחב איילון.

אורי: תודה רבה

[פתיח] מכורים, שיחות על התמכרות לסמים, ממי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.

אורי: אהלן אילן.

אילן: אהלן אורי.

אורי: אתן ואתן על מכורים, ההסכת שבו מכורים מדברים בפתיחות וכנות על ההתמכרות לסמים וההחלמה ממנה. 

אילן: היום יש לנו תוכנית מיוחדת ויוצאת דופן, באמת יוצאת דופן. אנחנו נקיים ראיון עם אסיר נקי בתוך כלא איילון. 

אורי: אני עדיין קצת מטולטל מהדרך עם כל הטריקות דלתות בכניסה לכאן לאולפן. 

אילן: בצדק, בצדק.

אורי: זה היה מחריד. אז לפני שנתחיל בוא נספר רגע איך התגלגלנו לפה אילן. לפני כמה חודשים קיבלנו פנייה מרדיו פוקוס, שזו תחנת רדיו שפועלת בתוך כותלי בית הסוהר ומשדרת במעגל סגור לכל בתי הכלא בארץ. את התחנה הזאת מפעילים אסירים בהדרכת אנשי מקצוע ואנשי צוות של שב"ס, של שירות בתי הסוהר.

אילן: כן, כי אם מישהו מפקפק במקצועיות שלהם אז כדאי לשים את זה בצד, מדובר פה ממש על אנשי מקצוע, האסירים שעובדים פה, או נכון יותר מפעילים את התחנה הם חייבים להיות אסירים נקיים והם גרים בנפרד, גם יש להם אגף נפרד, זאת אומרת זה הכל בפעילות שיקומית. זה כולל גם את מי שאחראי על ההקלטה עכשיו, שאנחנו מקליטים ברגע זה. רק כדי לתת מושג על האנשים שביקרו פה ברדיו פוקוס: היו פה מוזיקאים וסופרים ופוליטיקאים, בקיצור לא פראיירים פה.

אורי: כן, אז קיבלנו פנייה לבוא להתראיין לפני כמה חודשים ולספר על ההסכת שלנו "מכורים". הייתה שיחה ממש ממש מעניינת שלנו עם אסירים אחרים שהתחילו לעשות תכנית פחות או יותר בהשראת הפודקאסט מכורים.

אילן: נכון, בגלל זה הזמינו אותנו.

אורי: אז בדרך הביתה חשבנו בואנה איזה מבאס שלא יכולנו בעצמנו לשדר את הראיון ההוא כי התכנים פה לא יוצאים החוצה. ואז במשך תקופה לא קצרה אנחנו בקשר עם אנשי שירות בתי הסוהר כדי לתאם את השיחה הזאת שאנחנו עומדים לקיים עוד מעט, בהרבה בירוקרטיות וכל מיני אישורים ומאמצים והנה אנחנו עכשיו שוב בכלא איילון.

אילן: לקח זמן אבל היה הרבה רצון טוב והנה זה קרה. רק נציין שזהו פרק אחרון לפני שההסכת "מכורים" יוצא לפגרה קצרה ואנחנו נשוב, לא לדאוג. נשוב בהמשך השנה עם פרקים חדשים שיעסקו לא רק בהתמכרות לסמים אלא גם בהתמכרויות נוספות.

אורי: אנחנו עומדים לשוחח כאן עם אלי, מכור נקי בן 27 ששפוט ל-14 שנים על עבירת הריגה. מתוכן הוא כאן כבר 6 שנים. 

אילן: אהלן אלי. 

אלי: שלום שלום.

אורי: מה שלומך?

אלי: ברוך ה' קצת מתרגש. 

אילן: גם אנחנו, מאוד לא קצת. 

אורי: האמת שגם אנחנו.

אילן: קודם כל תודה שהסכמת לשוחח איתנו ואתה יודע מה, אני רוצה לשאול אותך, זו שאלה שאולי תצטרך לשאול בהמשך אבל ממש כבר עכשיו בא לי לשאול, למה בכלל הסכמת או רצית להתראיין פה היום?

אלי: את האמת רציתי לבוא להתראיין כי אני חושב שזה יכול לעשות משהו טוב לאחרים בחוץ, לילדים, לאנשים שישמעו אותי בתור מכור נקי שנמצא בתוך בית סוהר, שבאמת מה זה בתוך בית סוהר להיות נקי זה משהו אחר. כולם יודעים בית סוהר סמים, שתייה, כל הזמן מסטולים פה, חושבים רק על פשע בבית סוהר. אבל אפשר גם להיות נקי בתוך בית סוהר, יש טיפולים בתוך הבית סוהר להשתקם, לעשות דרך גם בתוך הבית סוהר בשביל בחוץ. אני פה מהניקיון שלי למדתי פה הרבה, לקחתי ידע קצת, רכשתי קצת כלים בטיפול שאני עושה להתמודד עם ההתמכרות בחוץ עכשיו, איך לא לחזור להתמכרות שלי.

אילן: כמה זמן אתה נקי אגב?

אלי: אני נקי 16 חודש ו-7 יום.

אילן: אוהבים אותך.

אורי: אוהבים.

אלי: תודה.

אורי: תגיד אלי,

אילן: קיבלת מחזיק?

אלי: כן.

אורי: קיבלת מחזיק. בוא תספר לנו רגע, אתה בעצם בחור יחסית צעיר, אתה בן 27 גדלת בתל אביב נכון?

אלי: גדלתי בירושלים, עברתי לתל אביב עם השנים שלי.

אורי: איפה?

אלי: גדלתי באזור שוק מחנה יהודה בירושלים, עם הגרושה היינו גרים שם.

אילן: איפה גרת בתל אביב?

אלי: גרתי באזור סלמה שם, בדרום תל אביב. 

אורי: איזה מין ילד היית?

אלי: הייתי ילד שמאוד דואג לאחים בבית ומבחינה זאת הייתי מרגיש מהצד שלי, לא את אותו הדבר אל האחים. הייתי מרגיש סוג של בודד מהם, קצת בודד מהמשפחה ואני כאילו נותן להם את הדאגה, את ההגנה כאילו בבית.

אילן: אתה האח הבכור?

אלי: אני האח האמצעי.

אילן: כמה אחים ואחיות?

אלי: יש לי עוד 4 אחים, כאילו אח ושלוש אחיות, אני באמצע ביניהם.

אורי: ואבא?

אלי: אבא גם, ההורים גרושים. אבא יש לו בת זוג, יש לה ילדים לא שלו אבל גם, כאילו חיים בנפרד. 

אורי: והיית ילד, חוץ מההרגשה הלא טובה הזאת שקיבלת, החוסר הזה מהאחים שהרגשת, היית... היה לך חברים? היה לך ילדות סבבה? 

אלי: הייתי כל הזמן בקרבת אנשים בחוץ. בתור חברים, בתוך קבוצה של אנשים היינו כל הזמן, הייתי בקבוצה של אנשים, ילדים כל הזמן נוסעים ביחד, עושים את השטויות ביחד, משתמשים ביחד, הולכים ביחד, רבים. הכל עושים ביחד בשכונה.

אילן: ילד רחוב מה שנקרא.

אלי, כן, ילד רחוב. כל הזמן ברחוב אפשר להגיד, רבה מהשעות של היום ברחוב.

אילן: למה, אמא עבדה כל הזמן?

אלי: אמא הייתה עובדת, אני לא הייתי לומד, לא אהבתי את הלימודים, אז התחלתי להכיר את הרחוב יותר.

אילן: עד איזה כיתה למדת? למדת, אני מתכוון, לא היית רשום לבית ספר, עד איזה…

אלי: עד כיתה ג', ד' בערך למדתי והחיים שלי פשוט בילדות, הגעתי לרחוב, הייתי דואג לאחים כאילו דרך החיי רחוב. הייתי אוסף בקבוקים, הייתי אוסף בזה כסף מהבקבוקים, הייתי דואג מאוד למשפחה שכאילו הייתי צריך לתת להם דברים.

אילן: היה מחסור?

אלי: כן, היה מחסור של כסף, ההורים גרושים. ואני הייתי כל הזמן מסתובב בפארקים, בתחנות אוטובוסים, אוסף עם אופניים.  היה לי אופניים והייתי מחבר לזה עגלה של שוק והייתי ככה מסתובב הרבה, ברוב היום שלי עם האופניים, אוסף בקבוקים. שאני לא עם החברים אז אני עושה את זה. הייתי בתור ילד קטן, אני יכול להגיד לך כבר הייתי עובד בשוק מחניודה בירושלים. בימי שישי, כל פעם לפני שבת שסוגרים את הבסטות, אז מה שהיה נשאר, קרואסונים, עוגות, היו נותנים לי לקחת, פרחים, דברים הייתי מביא לבית, לאמא, לאחים. 

אילן: אתה נשמע בן אדם מאוד משפחתי מאוד דואג.

אלי: במהלך השנים שלי גם הקשר איתם התנתק פחות או יותר.

אורי: התנתק בזמן שאתה כאן כלוא או לפני?

אלי: לא, לפני. בזמן שהתחלתי את ההתמכרות שלי בסביבות גיל בן 13 לגיל 20 וכשנכנסתי קצת לבית סוהר הקשר לאט לאט התחיל להתחזק אבל לא היה קשר יציב, כמו שאומרים.

אילן: באיזה גיל אתה עובר לתל אביב?

אלי: אני בגיל 13 יוצא מהבית.

אילן: עוזב את הבית?

אלי: כן, עוזב את הבית מבחירה שלי אישית אני עוזב את הבית. 

אילן: למה?

אלי: אני עוזב את הבית אחרי שהיה לנו בבית בן זוג של אמא שהכירה, לא… הוא כפה עלי את הדת, כפה עלי להיות דתי, שים כיפה, תברך על אוכל. אני הרגשתי עם זה לא בנוח, אבל לא ידעתי לבוא ולדבר על הדברים האלה עם אף אחד. לא עם אמא שלי, לא ידעתי לבוא ולבקש את העזרה הזאת מהם ועם זאת, אכלתי יום אחד סיבוב ואמרתי לה, אני יוצא מהבית יצאתי מהבית. 

אילן: בגיל 13?

אלי: בגיל 13. אני לא מכיר את העולם של הרחוב, אני לא יודע מה זה לילות ברחוב, מה זה לישון ברחוב, לא מכיר הוסטלים, לא מכיר מסגרות שיש, לא מכיר כלום, יוצא כאילו לעולם פתוח עולם חדש עבורי בתור ילד קטן. ועם זאת, אני באמת יוצא בגיל 13 אני עובר איזשהו פגיעה על ידי בן אדם ומשם כאילו, אני מרגיש את החיים ממש כאילו עוד יותר נסגר מול המשפחה, בורח מהם עוד יותר, לא יודע לבוא ולדבר מול המשפחה. לא יודע את הבקשת עזרה שלי. לא… הייתי נמנע מלהגיע לבית אבל גם כשהייתי בבית אני מסתכל מהנקודת מבט שלי על המשפחה שלי, על אמא, על אחים מהנקודת מבט זה שאני מרגיש לא רצוי, אין לי מה לעשות פה. וככה בעצם גדלתי. 

אורי: אלי, אתה ציינת אחד שהבעל או הבן זוג של אמא שלך כפה עליה את הדת, האחים שלך קיבלו על עצמם את הדת?

אלי: כפה עליי את הדת, עלינו, על האחים.

אורי: על המשפחה?

אלי: כאילו כן.

אורי: הם קיבלו את זה?

אלי: אני לא יודע, לא שאלתי, אף פעם לא דיברנו על זה בינינו בין האחים, אבל זה כאילו היה סוג של להתקרב לדת לאט לאט. מחוזר בתשובה אפשר להגיד, מי לשים כיפה על הראש זה לחזור לדת ולהתקרב ממש ממש ליהדות.

אורי: רק מציין שאתה עם כיפה. 

אלי: כן, אני היום עם כיפה אחרי שחזרתי בתשובה בבית סוהר גם זה, אני לא יודע איך זה קורה אבל שם כאילו, כאילו להתחבר לסוג של כמו חב"ד אז ממש, להתקרב ממש לחב"ד. אני הייתי נמנע כאילו לא הייתי מחובר כל כך לדבר הזה שזה בכפייה. 

אורי: עוד דבר אחד, נראה לי, אתה ציינת ככה כאילו כבדרך אגב כזה ותרגיש חופשי לענות איך שאתה רוצה וגם לא לענות אם אתה רוצה, אמרת שאחרי גיל 13 שיצאת והסתובבת בחוץ, עברת פגיעה על ידי איש מסוים.

אלי: כן, כי עברתי איזו פגיעה שבעצם, שנפלטתי יצאתי לרחוב, לא ידעתי מה זה הרחוב, מה זה עבורי רחוב, אני בתור ילד תמים הייתי יוצא לרחוב ועברתי איזושהי פגיעה מינית על ידי בן אדם שם ברחוב. שלא ידעתי שזה עלול לקרות, לא דמיינתי בחלום שלי שזה יקרה לי הדבר הזה. אבל זה היה סוג של דבר, אני לא יכול להאשים את עצמי, אני לא יכול להאשים אף אחד. בסופו של דבר אני יצאתי לבית, אני יצאתי מהבית, אני אמרתי שאני הולך, הייתי מתמודד עם זה לבד אחרי הדבר הזה, לא דיברתי על זה עם איש.

אורי: החזקת את הפגיעה הזאת בבטן, לא סיפרת לאף אחד כמה שנים טובות.

אלי: כן. רק אולי אמא שלי ידעה ועוד בן אדם אולי, זהו זה כאילו לא משהו שהלכתי לטיפולים, שמרתי זה אצלי בבטן קרוב בלי לדבר על הדברים האלה.

אורי: ובמקביל אתה מתחיל להשתמש. 

אלי: אני מתחיל את השימוש שלי בעקב זה בעצם, בשביל לשכוח את הדבר הזה, לשכוח את הדברים, את האלימות אולי שהייתה קצת בבית, מאבא שהייתי קצת ילד קטן, שלא לא שמתי איזה חשיבות. היום בגיל 27 אני יודע לשים את החשיבות לדברים ואני מבין מאיפה הבעיה. זה התחיל בילדות, זה באלימות בבית וזה עובר בעצם בפגיעה שעברתי וזה עובר בחיים דרך חברים, דרך השפעה שיש בינינו ברחוב, אחד משפיע על השני, בוא נשתמש, בוא נעשן, בוא נריח, בוא נשתה, ובעצם אני יותר ויותר צורך את הסם, צורך את השתיה.

אילן: אתה זוכר את הפעם הראשונה שלך? אני זוכר דרך אגב את הפעם הראשונה שלי. 

אלי: כן, זוכר, בטח שאני זוכר.

אורי: אני זוכר את הפעם הראשונה שלי, בטח שאני זוכר.

אלי: אני זוכר את הפעם הראשונה שלי, זה היה במקלט. הפעם הראשונה שלי זה היה אולי ירוק, זה היה בתוך מקלט, ישבנו אני והבני דודים שלי, ישבנו,אני, היו מונעים, אבא שלי היה מונע ממני להגיע לשכונה שלו בשביל שאני לא אפגש עם הבני דודים שלי, כי הוא ידע שהם משתמשים בסמים, ידע שהם עושים כל הזמן שטויות והוא היה מונע ממני, אל תבוא לשכונה, אתה לא צריך לבוא לשכונה, אני לא רוצה שתתקרב אליהם, הם משתמשים בסמים הם גונבים, הם עושים שטויות. אני הולכתי נגד הראש, דווקא בגלל שהוא אמר לי לא, דווקא בגלל זה אני הולך לשכונה הולך בכוונה להשתמש, הולך בכוונה איתם. ובעצם זו הייתה הפעם הראשונה שלי. אחרי זה אני זוכר את הפעם השנייה שזה היה בתוך איזה בית ספר, איפה שהייתי ילד יותר קטן, הייתי לומד שם, שם דווקא השתמשתי פעם שנייה עם חברים מהשכונה שגדלנו וזה היה סוג בשבילי כמו הזיות, שאני זוכר את עצמי רץ ולא מבין את הסטלות הראשונות האלה וכאילו רודפים ואני עולה לאוטובוס.

אורי: ואכלת פרנויות על ההתחלה?

אלי: כן, כל הדברים האלה שלא הבנתי.

אילן: ואתה בן 13 בערך.

אלי: אני בן 13, כן. 

אילן: וואי 

אורי: אני… מתי אתה אילן? בגיל יותר מבוגר 

אילן: כן, אתה יודע, זה תקופה, האמת שזו תקופה אחרת קצת, הזמינות הייתה יותר נמוכה אתה שומע, אני כמעט מתנצל… לא היה, זה לא שלא רציתי…

אילן: כן, מה זה רציתי, אם יכולתי, אתה יודע. אבל אני חושב שבגיל 17. ומה? אתה מספר שאכלת סיבוב מהעניין הזה.

אלי: כן 

אילן: אז למה המשכת להשתמש?

אלי: זה עשה לי טוב, הסטלות השכיחה הזאתי, אני גם הגעתי לכיסא גלגלים בגלל סמים.

אורי: מה אתה אומר!

אלי: בגיל איזה 15 וחצי והייתי משותק ברגליים בגלל נייס גאי.

אורי: יאוו.

אלי: השתמשתי, צרכתי יותר מדי…

אילן: מה, באמת?

אורי: איזה מזל שזה… 

אילן: שיתוק?

אלי: שיתוק ברגליים, שתי רגליים, אני על כיסא גלגלים 7 חודש, לא הולך על הרגליים, ממש. יכול גם להגיד לך, הייתי בבית לבד, באותו יום, רבתי עם החברה בטלפון, סגרתי את הבית, הייתי במעצר בית, אם אני לא טועה סגרתי את הבית והתחלתי לעשן נייס גאי, ממש לעשן ולשתות נייס גאי ואני מעשן ולא בודק מה אני מעשן כמה אני מעשן, פשוט מעשן, רב איתה בטלפון מעשן, מעשן, צורך את זה. עד שפתאום אני מקבל פלאש שחור, אני רואה שחור, אני נופל על הרצפה מתחיל להתפרפר ולהוציא קצף…

אורי: שייאוו!

אלי: קם בבית חולים, קם בבית חולים, בלי…לא מצליח להזיז את הרגליים בכלל, ואז הבנתי כאילו שאני משותק על הרגליים, הביאו לי כיסא גלגלים וככה הייתי, עד שרגל ימין התחילה לזוז לי אחרי 7 חודש ואז עם הרגל השנייה לקח לי עוד כמה חודשים עד שהתחלתי להזיז את הרגל השנייה וככה בעצם הייתי…

אילן: ממה שאני שומע ממך, שאתה כאילו נתת מ-0 ל-100.

אלי: כן.

אילן: זאת אומרת, אתה בגיל 13 מתחיל להשתמש, בגיל 15, 15? 

אלי: 15, כן.

אילן: אתה על כיסא גלגלים כבר.

אלי: כן. שיצא הנייס גאי, עוד בתקופה הזאת שיצא הנייס גאי החדש ואני גם אמרתי, לא היה לי כל כך כסף לקנות הנייס גאי, אז התחלתי להכין אותו ולמכור וקונה ומעשן מה שאני מכין, ומה שאני קונה.

אורי: תגיד על כיסא גלגלים אתה ממשיך לעשן?

אלי: ממשיך לעשן, כן. ממשיך לעשן וזה לא מרתיע אותי, הפחד לא הרתיע אותי.

אורי: אתה מבין אילן? הבן אדם מגיע לכיסא גלגלים מנייס גאי ומעשן נייס גאי על כיסא גלגלים.

אילן: זה מה שאנחנו קוראים חוסר שפיות.

אלי: חוסר שפיות. זה ממש חוסר שפיות. אני לא הייתי נרתע מזה, זה לא הפחיד אותי, לא הפחיד אותי להיות על כיסא גלגלים או למות. באותו מידה זה לא הפחיד אותי הדברים האלה, הדברים האלה ממש לא הפחידו אותי, מה יקרה לי מהסמים, לאיפה זה יוביל אותי, לא חשבתי על העתיד שלי.

אילן: איפה החיים שלך? אתה מדבר על עתיד, מה אתה עושה כדי לקנות חומר?

אלי: אני קודם כל אני עובד בעבודות מזדמנות בתור ילד, עובד בשוק, עובד בשוק מחנה יהודה, עובד בבסטות, עוזר לאנשים, מרוויח כסף, אוסף בקבוקים, ועם זה כאילו אני חי, קונה את הסמים, מתחבר לאנשים יותר גדולים, כבר לאנשים מבוגרים שאני רואה אותם כל היום יושבים ברחוב, האנשים שממש בתחתיות שיושבים על ספסלים ברחובות. ולאט לאט אני מתחיל להתחבר לקבוצה של שלושה אנשים כאלה שממש שכל היום, הם יותר היו באלכוהול, אבל אני איתם, ואז תוך כדי אנחנו מתחילים גם, אני מתחיל לשתות יותר, מתחיל גם להשתמש יותר. אוספים כסף ביחד ומתחילים סוג של לצרוך לעצמנו את הסם דרך אנשים, דרך אנשים ולבקש כסף לאוטובוס ולבקש כסף לאוכל. זה לא באמת הולך לא לאוכל ולא לאוטובוס, זה הולך ישר למנה שלי ישר לסחר, ישר לסמים וישר לשתייה.

אילן: בוא אני חייב לשאול אותך שאלה עכשיו שמציקה לי, כל יום כמעט נרקומן בא אליך, עובר ברחוב, אתה יושב בקפה, הוא הולך ברחוב, בא נרקומן ומבקש ממך כסף. היום, שאתה יודע שהוא הולך לקנות עם זה, אתה נותן לו כסף או לא נותן לו כסף?

אלי: היום אני, אני לא אתן לו את הכסף ביד אני אקנה לו אוכל, אני אביא לו את האוכל אליו. 

אילן: הוא לא רוצה אוכל.

אלי: אם לא אני ממשיך ללכת, כמובן שזה הולך לסם. אני הייתי בתחתיות האלה שגם אני היה לי תקופה שהייתי בתל אביב שכבר לא עבדתי והייתה לי תקופה של ממש אני ועוד בחורה, ידידה שהייתה לי, היינו יושבים על קרטון ברחוב בתחנה המרכזית, יושבים על קרטון ואוספים כסף, זה הייתה תחתית בשבילי הכי תחתית שהגעתי אליה, שזה זה. ואתה רואה אנשים שנותנים לך כסף לאוכל ואתה בסוף ישר קונה בזה שקית נייס גאי,  קונה בזה מנה, קונה בזה איזה, משהו להריח, משהו לעשן. 

אורי: לשאלתך, אני כן נותן, גם כשאני יודע שזה הולך לסמים. זאת אומרת, לא תמיד אבל, כי אני אומר כאילו מה זה משנה? מה זה משנה? מה, הוא, אני לא אתן לו את זה, מישהו אחר יתן לו את זה. וכאילו אם הוא ירצה לעלות על דרך, הוא יעשה את זה עם החמישה שקלים שלי או בלי החמישה שקלים שלי.

תגיד מתי בפעם הראשונה אתה מסתבך עם משטרות וזה?

אלי: אני מתחיל להסתבך עם העבר פלילי בגיל 13 בעצם, בגיל שיצאתי כבר מהבית אני מתחיל להיעצר על אלימות. על מקרים של אלימות ברחוב בתור אחד שחי ברחוב, אני צריך להגן על עצמי, אני נמצא עם עוד אנשים.

אורי: מה זה חי ברחוב? אתה ישן על…

אלי: היה לי גם את התחתיות האלה לישון ברחוב, כל היום להיות ברחוב, ילד רחוב. מהשעמום שלי אני הולך רב עם אנשים.

אורי: ויש לך בית.

אלי: ויש לי בית ואמא שלי אומרת בוא לבית ואני מתנגד לבוא לבית. ויש לי איפה לשים את הראש ואני בוחר להיות ברחוב.

אורי: בן אדם שבוחר, ילד שבוחר לישון ברחוב, לחיות בצורה שכל כך קשה לחיות אותה, בזמן שיש לו מיטה וקורת גג, חייב להיות בן אדם מאוד מאוד פגוע ברגשות שלו, במשהו, בשביל שהוא לא ירצה לחזור לבית שלו.

אלי: אני אצלי אישית הייתי מרגיש כאילו שלא רצוי בבית, זו התחושה שהייתה לי, לא רצוי בבית. אבל לא הבנתי, לא ידעתי להגיד להם שאני מרגיש ככה, לא אמרתי לאמא שאני מרגיש לא רצוי. פשוט אני אמרתי לה אני לא מתאים לי, אני הולך לחבר אבל היא מי היא בכלל יודעת איפה אני בכלל? כל היום ברחובות, היא דואגת שאני אחזור לבית, מחכה שאני אחזור. מתקשרת אלי מתי אתה בא? אני זה שבחרתי את הרחוב, בחרתי להיות ברחוב כל הזמן, בחרתי להיות עם החברים שחיים ברחוב, בחרתי להסתובב, לשרוף ימים ולילות, בחרתי להסתבך, בחרתי לריב מכות, בחרתי להשתמש, בחרתי להסתבך עם המשטרה.

אורי: אני לא יודע לגבי המילה בחירה פה כל כך

אילן: גם אני לא סגור, לא שכנעת אותי. אתה יודע העניין של בחירה, ילד בן 13 עוד לא מתחלף לו הקול. אתה יודע כשקוראים את הדרשה הקול עוד לא מתחלף בגיל 13. כשקוראים את הדרשה.

אורי: בקושי יש לך שפה, מה אתה מדבר עם בחירות? 

אלי: זה הפגיעה שהרגשתי, זה משהו שהוביל אותי בעצם להשתמש. ובבית שלי, אמא שלי עצרה אותי, אמרה לי אתה לא משתמש לי בדברים האלה בבית, אתה לא יכול לעשן לי בבית והייתי מעדיף… 

אורי: ואתה רוצה להשתמש.

אלי: אני משתמש ואני הולך עם החברים. והיא עושה לי אל תהיה עם החברים האלה ואני דווקא הולך, איפה שאומרים לי לא, אני עוד יותר הולך, בכוונה, בשביל לבדוק למה אומרים לי לא.

אילן: אתה מרדן

אלי: ואני לא מבין את זה בעצם, אני לא מחשיב איזו חשיבות לעתיד שלי, לא מצליח…

אורי: גם לא היה לך תקופה ארוכה של רק אתה יודע, חום ירוק וזה, כאילו די אתה עברת מהר ל״נייס גיא״.

אלי: היה לי, אני יכול להגיד לך.

אורי: נייס גאי זה נרקוטי, זה ממכר, זה טירוף.

אלי: זה גם ממכר, זה גם זה דבר, זה זה כמו הירואין, כמו שאומרים את הנייס גאי זה כמו הרואין, ואני באמת השתמשתי בהרבה סוגי סמים, ניסיתי, הייתי חייב את הדבר היותר חזק. כל פעם הייתי חייב משהו יותר חזק.

אורי: אמרת שברחוב אתה מסתבך באלימות, משטרות וזה, למה אתה צריך אלימות בכלל? 

אלי: גם מהשעמום, להעביר את השעמום, אני יכול להגיד לך שהיינו פשוט רבים עם אנשים על סיגריות ברחוב, מי שלא היה נותן לנו סיגריה, אנחנו רבים איתו, נותנים לו מכות. אני זוכר מקרה שלי אישית, שאני בתור, יושבים ברחוב החתולות בירושלים, תכננו איזה מהלך על בן אדם, אם הוא לא מביא סיגריה אנחנו פשוט מרביצים לו.

אורי: מפרקים אותו. 

אלי: כן, ישבנו, הם ישבו מאחוריו, כאילו הלכו לאט לאט, אני ניגש לבן אדם, אומר לו יש לך סיגריה? הוא עושה לי לא, באתי מאחוריו עם בקבוק קולה נתתי לו ישר בראש. הבנתי את הדברים האלה מהשעמום שלי עשיתי את הדברים האלה אני מבין, הבן אדם לא עושה לי כלום אני כאילו לא מכיר אותו, אני לא יודע איך קוראים לך, אני מרביץ לו. וזה כאילו משהו שכאילו בתוך עצמי, כאילו אני מרגיש לא טוב היום כשאני מסתכל אחורה על החיים שלי אני יכול, אם הייתי יכול לבקש מכל אחד סליחה שפגעתי הייתי מבקש היום מכל אחד סליחה. אני בגיל 27 ביקשתי מאמא שלי סליחה פעם ראשונה בחיים שלי, ביקשתי ממנה סליחה רק בגיל 27. 

אילן: אתה, יש איזה תקופה או איזה שלב שאתה מתחיל להיות כבר בקבוצה יותר מגובשת?

אלי: מגובשת?

אילן: מגובשת כן. 

אלי: לא, יש כאילו תקופה אחרי שבגיל אולי 17 שכאילו התחלתי להתחבר לכמה אנשים שהם גם גדולים, שקצת גם היו מוכרים קצת באנשים האלה ובעצם איתם זה היה סוג יותר, זה לא היה ילדים, זה היה סוג כולם לנסוע ברכבים, לנסוע ממקום למקום להעביר, סמים ממקום למקום פשוט. לא להריב עם אנשים, רק ללכת ממקום למקום להעביר את התיק, להעביר את הסמים, להעביר את הדברים האלה ממקום למקום פשוט.

אורי: ומה תפקידך בכוח?

אלי: אני איתם, יושב איתם, יושב עם הבת זוג פשוט שהייתי איתה באותו זמן, יושב איתה באוטו נוסעים ממקום למקום, יושבים, משתמשים ביחד הכל כאילו ביחד.

אורי: לא היה לך איזה תפקיד מוגדר?

אלי: כמו חבר, כמו בן משפחה, כמו אח, פשוט יושבים, מתחברים, כמו משפחה…

אילן: מה זה משפחה?

אלי: מעביר את הזמן שלי בנסיעות איתו באוטו, פשוט עם הבן אדם באוטו, נוסעים כל היום, בן אדם, יושבים, יוצאים לפעמים למסיבות יוצאים לים, אתה יודע? דברים כאלה, קטנים, ביחד, כל הזמן כאילו משפחה, אפשר לומר.

אילן: וזה מה שאתה בעצם עושה בחיים, תכלס?

אלי: הבאתי ילד לעולם בגיל 17 וקצת.

אילן: 17?

אלי: כן, 

אורי: הפיל פצצה פה. 

אילן: איך קרה שנהיה לך ילד בגיל 17?

אורי: בוא אני אספר לך אילן איך זה עובד.

(צוחקים)

אילן: לא חסידות?

אלי: אני הבאתי את הילד שלי גם, לא אמרתי, אני לא חשבתי אף פעם על העתיד שלי, מה אני אעשה בעתיד, תמיד חשבתי על כאן והרגע כאן ועכשיו, פשוט אפילו לא, אני לא חושב שזה היה משהו מודע שהבאתי אותו, פשוט הלכנו לבדיקת להיריון בבית חולים, עם אמא שלה, אני זוכר היא קראה לאמא שלה ולדודה הלכנו, הם נכנסו כל הבנות נכנסו לחדר שם, אני חיכיתי בחוץ.

אורי: היית בלחץ?

אלי: חשבתי, כן, קצת לחץ הייתי מסטול אבל שהתבשר לי הדבר הזה באמת, התבשר לי הדבר אני יושב בתוך הבית חולים, בהמתנה כאילו, והם יוצאות אליי, האמא שלה אמרה לי, אתה אבא.

אורי: רגע, מדובר פה בילד בן 10 בעצם, אם אני סופר נכון היום.

אלי: היום הילד בן 9 וחצי.

אילן: 9 וחצי וואי.

אלי: הם עושות לי, אלי, אתה אבא. ופשוט כאילו מצד אחד אתה מרגיש שמחה ומצד שני אתה מרגיש כאילו…

אילן: אתה מרגיש בכלל?

אלי: אתה לא יודע לחוות את הרגשות האלה אני לא יודע בתור אחד מסטול, אני לא יודע בכלל איך קוראים לשמות של רגשות, אני לא יודע בכלל את הדברים האלה, אני לא יודע מה זה רגש. אני פשוט מסטול, אני מרגיש את הרגש, סוג של רגש זיוף כזה, אפשר להגיד סוג של משהו מזויף, כאילו שאני אולי מכריח את עצמי להיות שמח, אני שמח אבל אני לא יודע מה ההשלכות של זה בעתיד שלי.

אילן: והבת זוג היא משתמשת גם כן?

אלי: הבת זוג לא השתמשה. היא יודעת שאני משתמש, היא ניסתה למנוע את זה ממני. המשפחה שלה אמרו לה להתרחק ממני כל הזמן, גם אחרי שהיא ילדה, לפני שהיא ילדה. ובמהלך ההריון שבאמת גם נפרדנו, בגלל ההורים שלה נפרדנו, הקשר בינינו היה קשר קצר כזה בטלפון, אני שהיא ילדה אפילו לא ידעתי, לא אמרו לי, הגעתי לדרך קרוב משפחה שאמר לי אלי היא ילדה, היא אמרה לי היא ילדה, תיסע מהר לבית חולים פשוט נסעתי. אמרתי לאמא שלי, לאחותי הגדולה בואו, היא ילדה. נסענו לבית חולים, ראיתי את הילד שם בבית חולים פעמיים שלוש נעלמתי. נעלמתי, עברתי לגור באילת, אמרתי אני חייב לעזור לעצמי, הלכתי לעבוד באילת במלונות איפה… גם שם אני בעצם נופל להשתמש, נופל לשתות כל הזמן, לא מצליח לצאת מהבור של הסמים, של השתיה כל הזמן של ההתמכרות שלי…

אורי: כן.

אילן: אתה מבין שאתה, אתה מבין כאילו שאתה בבעיה ממה שאני שומע ממך.

אלי: כן, אני לא מבין שאני בבעיה ולא יודע איך לצאת מהבעיה הזאת. גם במסגרות שהלכתי לאשפוז יום, וגמילה שניסיתי.

אורי: ניסית?

אלי: לא הלך לי, לא הצלחתי.

אורי: אבל לא, אבל זה נקודה חשובה.

אלי: לא הצלחתי.

אורי: זה שלא הצלחת בסדר.

אלי: כן, מה הצלחתי?

אורי: אבל…

אלי: שלוש ימים להיות במרכז קהילה 

אורי: בסדר, הרבה מכורים מנסים לעלות על דרך נופלים, נוסעים, גם אני עד שהצלחתי נפלתי כמה וכמה פעמים. אבל זה לא מובן מאליו מה שאתה אומר שאתה בכלל ניסית, שבכלל הייתה לך את ההבנה בתור ילד.

אלי: ניסיתי שתי קהילות בתור ילד, שתי קהילות ניסיתי בתור ילד. ניסיתי אשפוזיות שלוש פעמים בערך, שלוש ארבע פעמים אשפוזיות. אבל אף פעם לא לא הצלחתי.

אורי: שום דבר לא תפס.

אלי: אני יכול להגיד לך, אף פעם לא הצלחתי לסיים שום מסגרת שום דבר בהצלחה.

אילן: אפרופו מסגרת, צבא?

אלי: צבא לא, לא עשיתי, היום אני נמצא בתוך מסגרת, בתוך הבית סוהר, אני נמצא בתוך מסגרת, היום אני יכול להגיד לך.

אילן: הכי מסגרת?

אלי: הכי מסגרת בתוך מסגרת כמו שאומרים. מסגרת בתוך מסגרת, בתוך טיפול.

אילן: אז איך הגעת לתוך המסגרת הזאת? מה שנקרא, מה מכור נחמד כמוך עושה במקום כזה?

אלי: זה גם, זה סיפור גם, שלא הקשבתי אפשר לומר, זה סיפור של אי הקשבה. כשאני הייתי מתגורר בתל אביב, באיזה עמותה שם, בתל אביב וזה גם סיפור שפגשתי שם איזה נער, גם כמוני שגם חי שם ואנחנו הולכים באיזה יום כאילו, זה התחיל בראש השנה, היום זה היה כאילו, היום בשבילי כאילו, שניסיתי את כל סוגי הסמים ולא ידעתי בכלל מה אני עושה בו, עושה הרואין, עושה מעשן קריסטל, מריח, שותה, מעשן, עושה מה, הכל.

אורי: המוח שלך לא היה שם?

אלי: אי שפיות בכלל. כדורים, מריח, לוקח כדורים ממש, לא ידעתי בכלל איפה היום הזה ייגמר. פשוט הרגשתי שהסטלה כבר לא עוזרת לי ואני מחזק אותה יותר ויותר ויותר את הסטלה כמה שיותר, בשביל להרגיש מסטול, כבר ההשפעה של הסמים כבר לא משפיעה כבר, כשאתה כל יום לוקח סמים, אתה לא מרגיש את ההשפעה לאט לאט. אתה מרגיש אותו דבר ואתה חייב לצרוך מינון יותר גבוה וככה בעצם זה היה באותו יום. הלכתי יותר ויותר מינונים ובאמת באותו ערב הלכנו, קרא לי, עושה לי בוא יש סמים, יש שתיה, אני ישר שמעתי סמים, ישר הלכתי אמרתי לו, יאללה ישר אני בא, ישר עלינו, ישר עם הבן אדם לבית, שהבן אדם של חבר שלו ישבנו, פשוט התחלנו לעשן ופשוט באתי חודש אחרי כבר נכנסתי בית סוהר.

אילן: מה, ספר, מה זאת אומרת?

אלי: האירוע שלי זה מקרה של הריגה של בן אדם, שאני חנקתי אותו מאי שפיות, כנראה זה הזכיר לי משהו מהילדות שאני עברתי, שאולי חנקו אותי, אני חנקתי את עצמי שהזכיר לי שהוא אמר איזה מילה, אני קמתי, חנקתי, והלכתי. ישבתי אני יום למחרת קם בבוקר אני אפילו לא יודע בכלל שקרה.

אילן: זאת אומרת נגמר האירוע ועזבת.

אלי: הלכנו בחזרה להוסטל שהיינו, לעמותה הזאת, שהיינו נמצאים. 

אילן: השארתם את זה כאילו מאחורה?

אלי: כאילו לא קרה כלום, הדלת, סגרנו את הדלת, אפילו לא מתחבא בכלל, אני חוזר למקום כאילו לא קרה כלום. יושב, קם בבוקר לא יודע בכלל כלום. הוא עושה לי אלי, יש לי איזה, אני חלמתי, אמרתי לו, מה אתה בכלל מדבר? מי בכלל, מה אתה? הוא  עושה לי הרגנו אתמול בן אדם בלילה. אמרתי לו אתה מדמיין, אתה היית בהזיות, אני לא יודע מה אתה… אני לא יודע שיש בכלל דבר כזה, שקרה בכלל. אני הולך רגיל, הולך עושה דברים רגיל, לא מתחבא לא כלום. אחרי חודש באים למסגרת, באים ועוצרים אותי, יש לנו צו מעצר.

אורי: דוגרי, רגע, אלי, באמת, לא זכרת כלום?

אלי: לא זכרתי.

אורי: אמיתי?

אלי: קמתי יום למחרת לא זוכר כלום, מרוב הסמים.

אורי: היום אתה זוכר את זה?

אלי: היום זה יותר בא לי בזיכרון, אני אחרי, אני כבר נקי, אני מתחיל להבין את הדברים, אני יכול לזכור את הפרטים האלה קצת יותר אתה מבין, אבל כשאתה קם אחרי לילה כזה, יום שלם שאתה משתמש בסמים, בהרואין, בקריסטל, מעשן, מריח, כל מיני דברים. עושים לך ערבובים של שתייה, סמים הכל ביחד, אתה לא…

אילן: אתה זוכר את הרגע הזה שאתה נכנס לכלא? שאתה מבין שהיום אתה לא חוזר לישון בבית?

אלי: אני יכול להגיד לך שזה לא היה תוך יומיים ולא שלוש ולא חודש. הבנתי את זה, לא הבנתי שאני אכנס לבית סוהר למאסר של 14 שנה, לא דמיינתי את זה. חשבתי שאני אצא, כל הזמן הזה הייתי מסטול במעצר דרך כדורים, דרך אדולן שהייתי לוקח בבית סוהר, מתדון שהייתי שותה לא הייתי, כאילו לא הבנתי את הדברים האלה, עד היום שנשפטתי. ביום שנשפטתי הבנתי שאני לבית לא חוזר בשנים הקרובות, הבנתי שאני צריך לעשות משהו עם עצמי. ביום שאני נשפט אני מקבל את ההחלטה להפסיק אדולן, אחרי שבועיים בהדרגה.

אילן: כבר איך שאתה נכנס?

אלי:  לזמן שאני מקבל את השנים שלי, את ה-14 שנה, אני מתחיל להבין שאני צריך באמת לעצור, להפסיק סמים. 

אילן: כבר על ההתחלה איך שאתה נכנס אתה מבין את הדבר הזה?

אלי: אני יכול להגיד לך, אמרתי אני אשפט אני אפסיק עם אדולן.

אילן: אבל חלק מהתקופה השתמשת כשהיית בכלא?

אלי: השתמשתי הרבה מהתקופה שלי. רוב התקופה שלי השתמשתי בכלא, אחרי שאני מפסיק בעצם אדולן, אני לוקח אחריות על עצמי כשאני מפסיק אדולן, אני עובר לאגף פתוח ממשיך שם, פתאום באים לי יותר סמים, עושה סמים יותר אפשר להגיד, עושה את הסמים עוד בפעם, שם נופל בסמים, חוזר ליפול בסמים, מנסה לעצור את עצמי. הייתה לי הזדמנות, שאז הגעתי לצינוקות, אמרתי זהו, מפה אני חייב להפסיק את הסמים, את השימוש שלי.

אילן: לסמים בכלא יש יש מקום אחר? לשימוש יש מקום אחר בחיים שלך, מאשר לשימוש בסמים כשאתה מחוץ לכלא?

אלי: השימוש בשבילי בבית סוהר זה לשכוח את הדברים, לשכוח את המאסר, לשכוח את הזמן שאני הולך לשבת, לשכוח את הדברים האלה נטו, נטו בשבילי להמשיך לשכוח דברים מהחיים.

אילן: זאת אומרת, באיזשהו אופן אתה ממה שאני מבין, זה אותו דבר. 

אורי: בחוץ הוא ברח מהמציאות של הלא רצוי בבית ועוד כל מיני דברים שכאבו לו, ובתוך הכלא הוא בורח מ… נכון?

אלי: כן.

אורי: בעצם כל הסיפור שלך מהרגע שאתה נראה לי זוכר את עצמך, זה לא רוצה לקבל את המציאות. 

אלי: אני לא הייתי מקבל את המציאות, הייתי מחפש רק משהו יותר חזק בשביל לא להרגיש את היום יום.

אורי: תגיד, איך נראים חיים של מכור פה בכלא?

אלי: זה לשבת בחדר, להריח לשתות, לעשן, להיות פשוט מסטול בחדר, בטלפון, מול הטלוויזיה כל היום, לא לצאת לעבוד, לא לעשות כלום, פשוט אתה עם עצמך כל היום בחדר, חי את הבית סוהר, חי את האגף שאתה נמצא בו.

אילן: מה בעצם מביא אותך מהנקודה הזאת של ההסתגרות בחדר שאתה מסטול כל היום, מה הנקודה הזאת שאתה עושה צעד שמחליט או מבקש עזרה?

אלי: אני שמעתי מחלקה של התמכרויות, מבין מחלקת התמכרויות מאוד קשה, מחלקת להתמכרויות. אנשים מדברים על מחלקות, ממש כאילו, זה ממש מקום קשה.

אורי: מה זה אומר מקום קשה? מאיזה בחינה?

אלי: הכללים, החוקים ולהיות נקי קבוצות וסדר יום.

אילן: צריכים לתת שתנים כל הזמן.

אלי: בדיקות שתן, להיות נקי, קבוצות במהלך היום.

אורי: משמעת.

אלי: המשמעת, הסדר יום. ממש יש לך... זה ממש… אבל זה באמת לא כמו שחושבים, זה לא ככה בכלל הדברים האלה, אני פחדתי מזה, בסוף לקח לי זמן עד שהגעתי לטיפול, עד שהגעתי, שהבנתי שבאמת אני צריך את זה, זה היה לכתוב מכתב לילד שלי שהייתי מסטול, כתבתי לילד מכתב, אני כותב לילד שלי מכתבים שיכנס לו לתיק אימוץ שבגיל 18 הוא יוכל לקבל את המכתבים, לקרוא או להבין מי אני בכלל, מי זה.

אורי: מי זה אבא

אלי: איפה אבא, איפה אבא? למה אבא בבית סוהר? מה אבא עשה? אז אני תוך כדי המכתבים האלה התחלתי לשתף אותו מי אני, הבנתי שאני חייב גם להתנקות. אחד הסיבות זה הבן שלי, הסיבות השניות כי אני צריך, כבר כמה אני יכול להיות מסטול כל היום? כמה אפשר להיות בן אדם מסטול? 

אורי: אתה יודע מה אני שומע אבל ממה שאתה אומר, שאתה כותב מכתבים לבן שלך שבגיל 18 ילמד מי זה אבא.

אלי: כן.

אורי: ואתה יודע מי לומד תוך כדי?

אלי: אני לומד על עצמי תוך כדי.

אילן: זהו, אני, מעניין, אני רציתי להגיד שאתה בעצם כתבת את המכתבים האלה לילד שהיית,  לעצמך.

אלי: כן.

אילן: לעצמך.

אלי:  זה גם המשפט שאמרו לי ואחד המכתבים דווקא כתוב, הילד שבי דווקא.

אילן: כן, כאילו כתבת לעצמך ממרחק השנים.

אלי: כן.

אילן: ואז אתה מקבל, אתה מבקש עזרה, אתה מבקש להצטרף לתכנית?

אלי: לאט לאט כן, אני מתחיל לבקש להגיע למחלקה טיפולית, למחלקה של התמכרויות בבית סוהר, בהתחלה אמרו לי אתה עוד לא מוכן, אתה לא בשל, תעשה קבוצות, תתחיל משהו קטן, את הקבוצות הקטנות, אני אומר להם אני כן מוכן.

אורי: מה זה אומר תעשה קבוצות? אתה יכול ללכת לקבוצות?

אלי: זה להירשם לכל מיני קבוצות של אלימות, שליטה בכעסים, כל מיני קבוצות שעושים עם עו"סית, עם קצינת חינוך. להתחיל את המשהו הקטן, לדעת לדבר, להתחיל לדבר. אני יכול להגיד לך שאני לא הייתי, לא ידעתי בכלל דבר עד שהגעתי לטיפול. לאט לאט התחלתי להבין יותר, לבקש מהאנשים, לפתור הרבה דברים הגעתי בטיפול. וככה זה היה בשבילי, התחלתי את הקבוצות הקטנות, הייתי ממשיך לשגע את העו"סית שלי כל הזמן שאני רואה אותה אומר לה: נו מה? מתי אני הולך למחלקה? מתי אני הולך למחלקה? מתי אני הולך למחלקה? מתי? ככה ממש הייתי נלחם איתה.

אורי: זה נשמע שהיית מאוד נחוש להיות בתנועה, כי היית במצב סטטי לחלוטין של לשבת ולעשות סמים ופתאום נכנסת לאיזושהי, בעקבות המכתבים לבן שלך.

אלי: סוג של משהו בראש.

אורי: החלטת לזוז, לזוז, לזוז.

אלי: סוג של משהו בראש שהבנתי שזהו, אני כשאני יוצא מהבית סוהר, אני לא יכול לחזור לסמים. אני אחזור לסמים ואני עוד פעם אחזור לבית סוהר ואני לא רוצה את הבחירה הזאת של החיים. אני רוצה עכשיו משהו חדש, למדתי דברים עכשיו בטיפול, אני 16 חודש, 16 וחצי חודש בטיפול, למדתי הרבה דברים אני יכול להגיד לך שאף פעם לא חלמתי בכלל שאני יודע דברים כאלה.

אורי: כמו מה?

אלי: למדתי לפתור קונפליקטים עם אנשים, למדתי לשבת מול בן אדם לדבר איתו על בעיה, מי בכלל ידע על מה זה לפתור בעיה? אף פעם לא ידעתי לדבר עם בן אדם ויש איתך משהו אני בא מדבר איתך, אז זה באותו רגע, לבוא לשתף אנשים אחרים ממה שאני עובר, מה שאני מרגיש ביום יום מחשבה, שיחות טלפון לבוא לבקש מאמא סליחה, לבוא לדבר עם המשפחה.

אורי: אז הדברים האלה שאתה מתאר זה גם אנשים בחוץ לא יודעים לעשות.

אלי: זה אני לא יודע מה בחוץ, אני יכול להגיד לך, אני פה למדתי את הדברים האלה פה כאילו זה א' עד ת' ללמוד עברית, בשבילי זה היה למידה. עכשיו שאני לומד בתור מכור נקי שאני יכול להגיד אני לומד א' עד ת' פשוט עכשיו אני לומד את הדברים.

אילן: ומעבר לקבוצות הטיפוליות מתי אתה… יש קבוצות החלמה של מכורים נקיים בכלא?

אלי: כן, יש לנו 12 צעדים, יש לנו NA בבית סוהר. גם בבית סוהר, גם בתוך הטיפול יש לנו במחלקה.

אילן: אני רק אספר בקצרה שיש קבוצות NA בתוך הכלא שמפעילים אותם חברי NA נקיים חלק אסירים לשעבר.

אלי: לשעבר.

אילן: לשעבר שהתנקו ויצאו מהכלא ובאים ומעבירים פה…

אורי: מסר.

אילן: קבוצות כן, ודוברים ומעבירים.

אלי: דוברים בחוץ שבאים.

אילן: זה שיתוף פעולה באמת מדהים ורב שנים, בין שירות בתי הסוהר לבין חברי NA שגם אני חייב לומר…

אורי: תספר מה שסיפרת לי פעם על החוויה שלך.

אילן: מישהו ביקש ממני לעשות שירות ולבוא להעביר מסר בקבוצת NA בכלא. ובאתי לכאן, זה היה לפני... אני יודע? עשר שנים. היו לי שנתיים ניקיון, הייתי חבר חדש, לא יודע כלום. ואתה יודע ואני נכנס פה פנימה ואתה מכיר את הדלתות

אלי: זה הכוח לראות את המכורים שבאים בחוץ גם ואנחנו בתוך בית סוהר, שרואים מכורים באים בחוץ, זה נותן לנו כוח.

אילן: אז זהו, אתה יודע, הייתי חבר חדש, לא ידעתי. מישהו ביקש ממני אמר לי בוא תעשה שירות, תעביר מסר ואני ככה נכנס את המסלול שעשינו היום עם השערים וזה, ונכנסנו אבל לאגף הסגור, לא באנו לפה בתחנה שזה היה לי ממש פעם ראשונה שנתקלתי בדבר כזה.

אורי: לא הייתי בכלא לפני.

אילן: לא הייתי בכלא, וזה זה מאוד שמור באמת, עד שאתה מגיע לחדר, עד שאתה מגיע לחדר ששם מתקיימת הפגישה, זה מסע ארוך מאוד דרך הרבה מאוד תגים וסורגים ועולים ויורדים. ויושבים בתוך קבוצה ואני מודע לזה שאנשים שיושבים איתי בחדר הזה הם שפוטים רובם ככולם למאסרי, מאסרי עולם או מאסרים ארוכים מאוד. ואני אומר לעצמי: בואנה מה אני, אני שלא ישבתי אף פעם, לא הסתבכתי עם משטרה, לא הייתי זרוק בתחנה מרכזית, איזה מסר יש לי להעביר לאנשים האלה? אתה יודע הייתי ב… על מה לדבר?

אורי: פחדת כאילו? חששת?

אילן: הרגשתי, הרגשתי שאני אהבל אתה מבין? אמרתי מה באתי עד לכאן? מה יש לי להגיד?

אורי: שלא יספרו אותך?

אילן: כן, אמרתי האנשים האלה, איזה התמודדות יש להם בחיים.

אלי: כן, איזה לחץ, אני נגיד שבאתי לפה היום וואי וואי, לחץ, מה נדבר? אמרתי מה שיצא מהלב זה הכי טוב.

אילן: בול ככה. אז אמרתי לעצמי אני יכול רק לספר את הסיפור שלי וזהו. וסיפרתי את הסיפור שלי ואחרי זה כמובן התחבקנו וככה וחברים ניגשו אליי ואמרו לי תודה וזה. והבנתי שמכור הוא מכור, ומה שמבדיל ביני לבינם, העובדה שהם נמצאים בתוך הכלא ואני לא בכלא זה עניין של כחוט השערה, אני יכולתי בקטנה, בקלות למצוא את עצמי אותו …

אורי: וואלה עם הקריזיונר שאתה חופשי היית יכול.

אילן: אתה מבין? זה עוד שימוש אחד לא נכון, במקום הלא נכון, ביום הלא נכון והייתי מוצא את עצמי שם. והייתה קבוצה מדהימה באמת שהיא כמו כל קבוצת N.A באותו עניין במסגרת הקבוצות של ה-N.A אתה יודע, אנחנו משתדלים להיות כנים ככל שאפשר, לפתוח, לספר על דברים. כמו שאתה סיפרת פה על תקיפה מינית שחווית, במציאות של הכלא, אני לא יודע אם להגיד בחוקים אבל בקודים ההתנהגותיים שבכלא, זה שאתה מספר על דברים כאלה על עצמך בכנות זה לא בעיה? 

אלי: אני יכול להגיד לך, אני לא מסתכל על הבעיות כי אני יודע שאני בטיפול, אני עושה את הטיפול שלי. אני יודע שאם אני אדבר על זה, דווקא אני צריך לדבר על הדברים האלה כי אני יודע שיש כמוני, יש עוד הרבה שלא מדברים ואחרי זה עוד ידברו, עוד יביאו את הדברים האלה וזה אחד הדברים שאני כן מדבר בשביל שאנשים, לפתוח לאנשים את הבמות האלה.

אורי: מההתחלה זה היה ככה?

אלי: שידברו.

אילן: בתוך הכלא, בקבוצות אתה מתכוון?

אלי: בקבוצות, מול חברים שאני, מול אנשים, מול משפחה בחוץ, מול דברים שאני עושה הרבה למשפחה את דברים האלה והם מוסרים את הדברים, מול…יש לי איזה מישהי בחוץ שאני מכיר כאילו, מנהלת של איזה מקום שאני נעזר כאילו סוג של מעביר לה את הדברים מה שאני עובר, מה שעברתי בחיים, מספר לה, נותן לה את האישור להעביר את זה הלאה לבני נוער שהיא מטפלת בהם. אנשים מתעניינים, מדברים אחרי זה על דברים, זה משהו שבשבילי, אני יודע שאני מדבר על זה, עוד אנשים אחרים כמוני בהם מדברים, לא מסתרים הולכים ומבקשים את העזרה.

אילן: זה מעניין כי זה כן, ככה זה פתאום בשיחה זה נשמע לי מוכר ממשהו שהיית בפעם.

אלי: בקשת עזרה.

אילן: לא ממשהו שהיית בפעם, שהיית הולך והיית דואג לאחים שלך.

אורי: בדיוק, גם אני חשבתי בכיוון.

אילן: והיית הולך לאסוף בקבוקים ופתאום מצאת את זה חזרה, נראה לי, את המקום הזה של לדאוג.

אלי: זה עושה לי טוב בלב, אני מרגיש טוב עם הדבר הזה שאני יודע שאני יכול לעזור לעוד אחרים כמוני.

אילן: אתה עובד את 12 הצעדים?

אלי: אנחנו עושים צעדים מ-1 עד צעד 3 עושים פה אצלנו.

אילן: 1 עד 3? זהו?

אלי: כן, 1 עד 3 וכל פעם חוזרים, זה מה שמאפשר לנו. "הודינו שאנו חסרי אונים מול התמכרותנו, החיים נהפכו לחיים בלתי ניתנים לניהול"

אילן: יפה.

אלי:  זה פחות או יותר מה שאנחנו כאילו.

אילן: ולמה, שאלת פעם למה לא עובדים את שאר הצעדים?

אלי: כי זה יותר לבוגרים, יותר… אומרים יותר לבוגרים 

אילן: הבנתי. אתה יודע כשהייתי בהתחלה, בהתחלת הדרך, אז חשבתי על זה שיש חברים בכלא, יש אנשים בכלא שלא יודעים לקרוא, אנשים שלא יודעים עברית, לא יודעים לקרוא עברית. והקלטתי את הטקסט הבסיסי, את הספר, הכחול, אני הקלטתי אותו כדי שאנשים…

אורי: תשמע, איזה קול סקסי יש לו.

(צוחקים)

אילן: בהחלט. אז הקלטתי אותו כדי שחברים יוכלו לשמוע. עכשיו מה הסתבר לי? שאי אפשר להכניס דיסקים לכלא.

אלי: כן

אילן: זמר מסתכלת עלי, מותר להכניס? יש דרך אוקיי, אז אנחנו נמצא את הדרך כי הספר מוכן כבר עשר שנים…

אורי: יושב מחכה לו בבית עשר שנים.

אילן: אני הקלטתי אז בבית את כל הספר הכחול אבל רציתי לעשות שיפור סאונד של הצליל וחיפשתי מישהו שיעזור לי, והיה לי איזה חבר שהוא היה איזה מוזיקאי, אמרתי לו אולי אתה מכיר מישהו שיכול לעזור לי לעשות באולפן כזה לעזור לי. והוא אמר אני אעזור לך, אני אחפש וזה. ועל הדרך, הוא אמר, תשמע על הדרך אני רק אומר לך, יש לי איזה חבר שהוא פשוט גמור. הוא גמור והוא צריך עזרה, אם אתה יכול להתקשר אליו, לדבר איתו וזה. אמרתי לו, לא אני מצטער מאוד, אני אליו לא יכול להתקשר, אם הוא רוצה הוא חייב להביע את הרצון להפסיק להשתמש ולהתקשר הוא אליי. והחבר הזה היה אורי.

אתה דיברת על חלום ועל תקוות, יש לך עוד זאת אומרת לפי המספרים לפחות, יש לך עוד,  יש לך פה עוד כמה שנים. ובכל זאת מה החלום שלך היום? מה החלום שאתה רוצה בשביל עצמך בשביל אלי?

אלי: החלום בשביל עצמי זה לצאת מהבית סוהר, להתחתן, לבנות משפחה, לחיות חיים נקיים בחוץ.

אילן: תגיד מה השתנה בחיים שלך בתוך הכלא מאז שעלית על ניקיון? 

אלי: קיבלתי את המשפחה שלי כמו שלא קיבלתי אותה אף פעם. הם מקבלים אותי, מבינים אותי היום, אני מבין אותם, הבנתי את החיים אחרת, מול המשפחה שלי כאילו המתנה שהכי קיבלתי זה המשפחה שלי שזה המשפחה. 

אורי: שזה אמא שלך והאחים בעיקר?

אלי: אמא, האחים, אחות שלא הייתי איתה בקשר מספר שנים וחזרתי איתה לקשר בדרך הטיפול.

אילן: ואבא?

אלי: אבא, הקשרים שלי מול המשפחה פחות או יותר, שמתנהלים עכשיו יותר טובים.

אילן: הם באים לבקר אותך?

אלי: כן, באים לבקר, דואגים. אני רואה אותם יותר, יש רגש בשיחות, מדברים על שיתופים.

אילן: זה חשוב .

אלי: השיתופים, קודם כל על לשתף אחד את השני, הדברים האלה זה קודם כל השיתופים.

אורי: אמרת מקודם שבכלל לא ידעת לתת שמות לרגשות, לא ידעת להרגיש.

אלי: היום אני יכול להגיד להם אני מרגיש עצוב, אני מרגיש מדוכדך, אני מרגיש בדיכאון, אני באסה אני מתרגש, אני אני שמח, אני יודע לבוא לבטאות (השגיאה במקור) את הדברים שאני מרגיש. זה משהו שבשבילי אני מבין שאני צריך את הקשר הזה איתם, גם הבקשה סליחה שלי מול המשפחה, מול האמא לבקש. הדברים האלה, משהו שאף פעם לא היה לי, שהיום אני מרגיש אני מרגיש היום מלא, שבע, שיש לי את המשפחה הקרובה אליי. אני מרגיש מאוד שבע שיש לי אותם וזה כאילו אחד הדברים שלי.

אורי: זה מדהים שאתה אומר שיש לך משפחה קרובה אליך כשהם שם ואתה פה, זה מדהים.

אלי: בשבילי הם בתוך הלב, הם ממש קרובים המשפחה המשפחה שלי קרובה אליי בתוך הלב בתוך עצמם, קרובים אליי.

אורי: דיברת על זה שיש לך ילד, הוא היום כבר עוד מעט בן עשר ואתה במקום אחר לגמרי בחיים היום.

אלי: כן.

אורי: אתה רוצה לספר לנו על הקשר שלך איתו, אם יש בכלל יש?

אלי: הקשר שלי עם הילד זה דרך מכתבים שאני כותב לילד, שולח לו אותם פשוט לתיק אימוץ דרך השירות למען הילד, אני שולח לו מכתבים. היום אני כותב לו מכתבים מדי פעם, מכתבים יותר שאני יודע לכתוב אותם יותר מאשר בעבר בהתמכרות שלי. אני כותב לו אותם יותר מסודר במילים, אני יודע לכתוב לו, אני יודע להביא את מה שאני מרגיש מולו.

אורי: הוא מאומץ, נכון?

אלי: הילד באימוץ, כן.

אורי: יש לך ציפייה להיפגש איתו?

אלי: יש לי ציפייה מאוד בגיל 18 לפגוש אותו. אני היום, גם היום אני נלחם בשביל לקבל תמונות שלו דרך בית המשפט, עכשיו אני עושה תהליך לפתוח תיק מחדש, לעשות תיק מחדש בבית המשפט.

אורי: זה חשוב לך?

אלי: חשוב לי מאוד, אפילו רק לראות את התמונה שלו, איך הוא נראה, מי הוא, שאני אוכל לדעת מי הוא.

אורי: אתה לא יודע?

אלי: לא יודע מי הוא, לא יודע איפה הוא, אני לא יודע כלום. זה אחד הדברים שבשבילי זה יהיה עוד הישג חלום, זה הילד שלי שאני אוכל לראות אותו בגיל 18.

אורי: לקראת הסוף, כשתצא מכאן, איזה ציפייה יש לך מהיחסים שלך איתו? מה אתה רוצה שיקרה?

אלי: אני… לפני שאני אדבר, אני לא יודע אם אני אצליח לדבר בדקות הראשונות, אני לא יודע איך המפגש הזה שם יהיה בינינו. אבל קודם כל זה אפשר חיבוק, לעצור, לנסות להתחיל לדבר, לבקש סליחה, סליחה על זה שהזנחתי והלך לאימוץ, סליחה על זה שהכנסתי לבית סוהר, להביא את החרטה שלי, להסביר לו מה עברתי בחיים, להגיד לו שהייתי מכור, שהייתי משתמש ולא, לא שמתי חשיבות לחיים והכל קרה באי ידיעה, כל ההתמכרות שלי שהביאה אותי, ולא ידעתי מה זה ילד, לא ידעתי את הדברים, נכנסתי לבית סוהר. אספר לו פשוט את החוויות שלי מהחיים, את ההתמכרות שלי, ואת הבקשת סליחה שלי אליו.

אילן: יש לך בהחלט חתיכת סיפור לספר לו.

אלי: כן.

אורי: אמן זה יקרה, אמן.

אלי: בעזרת ה'. 

אילן: אלי, מה זה תודה היה ממש, היה מרגש, תודה על הכנות תודה על הפתיחות.

אורי: וואי, ממש תודה. ריגשת אותי

אלי: בכיף, בכיף, תודה רבה לכם.

אורי: אל תקרא לי רגשן עוד פעם.

אילן: טוב, זהו.

אורי: אוהבים אותך.

אלי: תודה רבה אוהבים.

אורי: אתה יודע אילן, בפעם הקודמת שביקרנו כאן בכלא איילון, שאירחו אותנו פה ברדיו פוקוס אסירים, אנחנו היינו המרואיינים והייתה שיחה, לא רק נשאלנו שאלות, גם שאלנו וגם אז שאלנו מה זה שווה להתנקות מסמים בכלא? מה זה שווה להיות נקיים? ואתה זכור מה הוא אמר, הבחור האסיר אמר משהו בסגנון: ״אני גם ככה בכלא, אני לא צריך עוד כלא״. 

אילן: כן, גם אלי דיבר על זה, מה שיותר ריגש אותי האמת אצל אלי, זה כמו שקורה אצל הרבה מכורים שההתנקות היא הזדמנות בשבילם להיוולד מחדש, לא סתם יש מכורים שסופרים את הימים שלהם, יש להם תאריך לידה ביולוגי ותאריך לידה של ימי ניקיון. 

אורי: הרבה פעמים קוראים לזה יום הולדת.

אילן: נכון.

אורי: שיש שנים עגולות.

אילן: נכון. ואלי השתמש בכלא כהזדמנות להיוולד מחדש, לתקן, ללמוד להרגיש, ליצור קשר בריא יותר עם המשפחה, ליצור קשר מחודש כזה או אחר עם הבן שלו שהוא לא מכיר, לנסות לעשות טוב, או לפחות לנסות לכפר, או לבקש סליחה על דברים שהוא עשה. הוא פשוט לקח את ההזדמנות הזאת של הכלא וניצל אותה.

אורי: הרגיש לי בשיחה איתו שהוא כל הזמן מנסה להדגיש כמה הוא עושה עכשיו טוב, כמה הוא אחר, כמה הוא עכשיו שווה לחברה וזה, אתה יודע זה קבצץ' לי את הלב קצת, כי אמרתי לעצמי אומר את  זה בן אדם שבאיך שאני שומע את הדברים אתה יודע, זה לא עובדות מזה, הרגיש שהוא שווה כילד על ידי זה שהוא תומך באחים שלו, וברגע שהם התרחקו, הילד הזה הלך לעזאזל לסמים, לטירוף. וכשהוא נכנס לכלא בדיוק כמו שאתה אומר, הוא פתאום החליט להיוולד מחדש והערך הזה שלו שהוא מקבל, הרי הוא אמר שאת המשפחה שלו פתאום מקבל דווקא כשהוא כלוא, הם שם והוא פה. אבל דווקא עכשיו יש לו אותם.

אילן: אפרופו מקבל, עוד דבר שאני זוכר מהשיחה, שהוא לקח אחריות, הוא לקח אחריות על זה שהוא עזב את הבית, לקח אחריות על זה שהוא התחיל להשתמש בסמים, הוא לקח אחריות על האלימות, הוא לקח אחריות על כל הדברים האלה. רק אומר איפה הוא באמת זה נגע בי הדברים האלה, כי יש לזכור שאנחנו עכשיו נמצאים בחדר בתוך אולפן אבל אנחנו מוקפים במאתיים גדרות וחומות אל מול מה שאנחנו קוראים חופש ולקחת בחירות כאלה צריך לא מעט אומץ והתמדה ואני מעריך אותו על כך, בלי לשפוט אותו על מה שהוא עשה, אתה יודע, אלא על מה שהוא היום

אילן: האזנתם והאזנתן להסכת מכורים. המפיק שלנו הוא ניר גורלי והעורכת, כמו תמיד בגבורה היא דניאל מעורר.

אנחנו גם רוצים להודות, במיוחד בפרק הזה, גם  לשירות בתי הסוהר, גם לדוברות וגם לזמר מרדיו פוקוס.

אורי: טוב אילן אנחנו בעצם נפרדים עכשיו לפגרה קצרה.

אילן: קצרה, צ'יק צ'אק.

אורי: אנחנו נשוב.

אילן: הולכים חוזרים.

אורי: הולכים חוזרים. מה אתם… הכל טוב, תירגעו.

אילן: לא לבכות.

(צוחקים)

אורי: אנחנו נשוב לפני סוף השנה עם פרקים חדשים ונוספים של מכורים. אז תשמרו אותנו, תעשו פולווינג באפליקציות שנקפוץ לכם ברגע שנשוב.

אילן: חוץ מזה אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו בספוטיפיי, באפל, באפליקציה או באתר של כאן ובכל מקום בו אתם רגילים להטזין לפודקסטים.

אורי: וחוץ מפולווינג באפליקציות.

אילן: לייקים? אתה נותן להם?

אורי: בטח, תנו לנו לייקים. אנחנו חיים על לייקים, מה נשאר? אנחנו לא עושים סמים, נכון?

אילן: כבר לא.

אורי: אז אנחנו מקבלים את הזה מלייקים, תנו לנו לייקים. דרגו את מכורים בפלטפורמות השונות. תשתפו עם מי שזה עשוי לעניין אותם. יש כאלה שזה אפילו יכול לעזור להם.

אילן: בטוח. כמובן שחשוב לנו לציין שאנחנו לא הסכת שמדבר בשם או מייצג את מכורים אנונימיים, אלא שזה פשוט מה שעבד בשבילנו ולכן, אם אתם חושדים או חושבים או חוששים שיש לכם בעיית התמכרות לסמים, אנחנו מציעים להתקשר לקו המידע של מכורים אנונימיים או לבקר כמו שאתה נוהג לומר, אורי, כמו שעושים הצעירים היום, במרשתת שבו אפשר למצוא מידע רב ומועיל חפשו nisrael.org.il 

אורי: וואלה אילן, הייתה עוד נסיעה פרועה.

אילן: חבל הזמן.

אורי: מה?

אילן: איך נהגנו?

אורי: אנחנו כמו מכורים, אבל נמשיך לבוא.

אילן: בהחלט, נמשיך לנהוג.