תמיר (22) היה נער שמצא מזור לבדידות ולדיכאון בעולם וירטואלי של משחק מחשב. הוא התמכר והגיע למצב שהיה משחק בכל שעה שהיה ער. או כמו שאילן אומר: גיימינג זה לא משחק. שוחחנו איתו על הקשרים שפיתח במרחב הוירטואלי, המשמעות שהעניק לו המשחק ועל הדרך שעשה ממנו בחזרה למציאות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2023.
[פתיח] אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
תמיר: אני זוכר ממש התעוררתי בבוקר ואתה מרגיש, אתה לא מרגיש כלום בפנים אתה מרגיש אתה פשוט קליפה. ואין שום דבר בפנים ואני זוכר אני ממש זוכר את זה שבבוקר הזה שהייתי קם והייתי מרגיש כמו קליפה, ברגע שאני פותח את המשחק ומשיג משהו, היה לי חיוך ענק על הפנים, אז הייתי קם בבוקר פותח את המשחק ומשחק פשוט עד שאני הולך לישון, זאת אומרת זה יכול להיות 15 שעות יכולות 20 שעות תלוי כמה זמן אני ער באותו יום. ולאט לאט זה התפתח לזה שבאמת כשאתה משחק כל כך הרבה שעות אז כבר אין לך גם… אתה לא קם בבוקר יותר. אתה הולך לישון ב 4-5 בבוקר אתה מתעורר במתי שתתעורר זה כבר לא משנה כי אין לך כבר מה להפסיד.
[פתיח] מכורים שיחות על התמכרות לסמים ממי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.
אורי: אהלן אילן.
אילן: אהלן אורי.
אורי: אתם על מכורים, ההסכת בו מכורים מדברים בפתיחות ובכנות על ההתמכרות ועל ההחלמה ממנה. אנחנו בסדרת פרקים שעוסקת בהתמכרויות אחרות מסמים ומאחרים כאן בכל פרק מכור או מכורה נקיים שמחלימים כאמור מדברים שאינם סמים.
אילן: והיום אנחנו נדבר על התמכרות שעוד נמצאת קצת ככה מתחת לרדאר ובשונה מאוכל וסקס והימורים או סמים, אין לה קבוצות תמיכה לפחות בארץ וממה שאנחנו יודעים במובן הזה, עומד בפנינו פרק קצת אחר מה שאנחנו רגילים.
אורי: כן, תשמע אנחנו הולכים לדבר פה על גיימינג ואני לא יודע אם אתה יודע, אני מכור.
אילן: תכלס
אורי: אנחנו מדברים פה על סמים בדרך כלל אבל זה לא משנה, אני מכור נקודה. יש לי בעיית התמכרות והרבה אחרי שהתקנתי כבר, הייתי בגמילה בכפר איזון והלכתי לקבוצות כבר אני on the wagon ויש לי עבודה וזה. רכשתי לפטופ חדש שיכול להפעיל משחקים והורדתי את המשחק שהיה הכי הכי באותם ימים gta 5 ומה שקרה מאותה נקודה היה פשוט קטסטרופלי. גרתי עם שותף ושותפה שניהם גם נקיים, לא הלכתי לעבודה לא הלכתי להתאמן לא הלכתי לקבוצות.
אילן: נשאבת.
אורי: כל החיים שלי went to shit במשך שבוע. לא… בקושי מסתדר עם לאכול. אני זוכר שותפה שלי דאגה לי, היא נכנסת איזה איזה יום אחד לחדר כאילו מה העניינים? הכל בסדר?
אני אומר לה כן כן, הכל בסדר. את יכולה בבקשה ללכת למטבח להביא לי ליטר וחצי בקבוק, חוזרת. מסתכל עליה ואני אומר מה אני עושה עם זה? זה מלא מים. הגעתי למצב שבסוף שמתי אתה יודע, איך שאומרים אפשר לעצור את זה בנקודה מסוימת ואז ההחלמה אפשרית פשוט שמתי לזה רגע זה פאוזה והלכתי לקבוצת NA לסמים ומצאתי את עצמי שם בקבוצה של מכורים לסמים משתף אותם על זה שאני כבר שבוע הרדקור בתוך משחק מחשב ואני מתנהג אחד לאחד בדיוק כפי שהתנהגתי בסמים.
אילן: מכור מכור.
אורי: מאז שקלטתי איך זה יכול לתפקד ממש באותה צורה כן נהייתי הרבה יותר ער לזה ונשמר מזה, אבל אני גם היום מאוד מאוד אוהב לשחק.
אילן: אנחנו נשוחח עם תמיר בן 22 של דבריו הוא היה מכור לגיימינג. נדבר איתו, נראה אם יש באמת דבר כזה, היה ומה הוא נרפא כאילו?
אור: בוא נשמע אותו.
אהלן תמיר.
תמיר: אהלן אורי.
אילן: אהלן, מה העניינים?
תמיר: מצוין, איך אתה אילן?
אילן: סה"כ בסדר נראה לי.
אורי: תמיר מאיפה אתה מגיע אלינו היום?
תמיר: אני בא מנתניה.
אורי: אתה גר בנתניה?
תמיר: אני חי שם כל החיים שלי.
אורי: מה שותפים? לבד?
תמיר: אני בן 22 חודש הבא, אני עדיין גר עם ההורים שלי.
אורי: ומה מה עושה בחיים?
תמיר: עובד. אני כרגע תומך תמיכה טכני של אחד מחברות המחשבים הגדולות בעולם. פשוט מתקן מחשבים ניידים במיוחד אם יש בעיה במחשב אני מטפל בבעיה.
אילן: למדת את זה?
תמיר: למידה עצמאית הרבה מהאינטרנט הרבה מהיוטיוב וזה גם משהו שאני פשוט אוהב אז זה עשה קליק מאוד מהר.
אורי: אתה בזוגיות?
תמיר: לא. כרגע אני לא בזוגיות.
אורי: אמרת שגדלת כל החיים שלך בנתניה נכון?
תמיר: נכון.
אורי: איך היה לגדול בנתניה?
תמיר: אז תראה תלוי מאוד באיזה תקופה, אם אתה מסתכל על הבית ספר יסודי אז שם היה תקופה מאוד שמחה והייתי שמח כל יום ולא לא היה זה משהו מן הסתם את הילד. מתי שהתקדמתי לתיכון, חטיבת ביניים שם התחילו בעיות כאילו ואחרות מבחינת חברים נקרא לזה כי בסופו של דבר זה קשה למצוא משהו משותף עם אנשים במיוחד בגיל הזה שההובי המרכזי שלך זה לשחק במחשב. הייתי בבית ספר דתי בגלל שהיה רוסי אני מניח היא המשפחה שלי ממוצא קווקזי, המשפחה שלי מדברת רוסית בבית הרבה. וכנראה זאת הייתה אופציה שהם רצו בית ספר רוסי דתי.
אורי: מעניין.
אילן: משפחה מסורתית?
תמיר: התקופה ההיא כן. היינו טיפה יותר מסורתיים, לא ברמה של לשמור שבת או משהו אבל כן היינו שומרים כשרות בבית. שומרים כשרות זה הדבר המרכזי שהיה שם.
אילן: אז סליחה רגע, אני רוצה צעד אחורה. אתה נולדת בארץ?
תמיר: נכון.
אילן: ההורים מתי עלו?
תמיר: עלו כנראה לפני 30 שנה משהו כזה.
אילן: 30 שנה?
תמיר: משהו כזה כן.
אילן: שנות ה-90 בעלייה של שנות ה-90 אז עכשיו בוא רגע נעבור את הנהר הזה. אנחנו מדברים על מיסודי לתיכון וחטיבת ביניים זה בערך גיל 12-13 נכון? אז אתה עובר מבית ספר דתי יסודי שיש שם בנות דרך אגב בבית ספר הדתי?
תמיר: כן, היו שם בנות. לא באותה כיתה אמנם אבל כן היית רואה אותן בהפסקות.
אילן: לא בכיתה
תמיר: לא בכיתה, בכיתה היו מחלקים אותנו.
אילן: ואז אתה עובר לחטיבת ביניים ואז בית ספר לא דתי.
תמיר: חילוני לחלוטין.
אילן: וואו, לא פשוט.
תמיר: תראה בגדול זה משהו שכן הלחיץ אותי מאוד, מן הסתם פחות בגלל הקטע הדתי אני יכול להגיד לכם שלקראת הסוף באמת זה פחות עניין אותי הפן הדתי. אז זה לא משהו שהפריע לי במיוחד אבל באמת זה היה טיפה מוזר להסתגל למקום חדש. שבאמת הכל שונה. הערכים לא היו אותו דבר. אני יכול להגיד לך שבבית ספר שלי לא היו מקללים בכלל. כאילו אם מישהו היה מקלל, הייתי חושב בראש לי וואו הוא בן אדם רע, ברמה כזאת. ושם כל מילה שנייה זה קללה אז זה היה לי ממש מוזר להסתגל לזה אבל התרגלתי לזה בסופו של דבר.
אילן: יש לך אחים אחיות?
תמיר: כן, יש לי אחות קטנה ואחות גדולה יותר.
אילן: אבל רק אחיות?
תמיר: אחיות כן. אבל כן היה לי אח בעבר. זאת אומרת לפני שנולדתי בכלל, זה זה לא שהייתי קשור אליו אבל מן הסתם זה מאוד עצוב כי הייתי ממש רוצה שיהיה לי אח עכשיו. אז בגדול מה שקרה הוא נפטר מתאונת דרכים.
אורי: הוא נפטר כשאתה כבר היית?
תמיר: לא. אני אני לא נולדתי אז הוא נפטר טיפה לפני זה.
אורי: ואתה… היה איזה שהוא יחס מסוים שאתה יכול להגיד שהרגשת מההורים שלך כלפיך שהושפע מהאובדן של הבן היחיד הקודם?
תמיר: בסופו של דבר אתה הילד היחיד. הכובד של להיות הגבר, הוא כולו עלי עכשיו. היו ציפיות גבוהות יותר.
אורי: בגלל התפקידים המגדריים המקובלים במשפחה, של גבר יש לו יש עליו איזה שהיא…
תמיר: נכון. במיוחד בדיוק בגלל זה ואם היה את אח שלי יכול להיות שזה היה טיפה שונה אבל אני חושב שזה כן החמיר במיוחד בגלל הדבר הזה. נפל עלי כובד כלשהו וזה לא בגלל ההורים שלי משהו כזה זה פשוט משהו שקורה פסיכולוגית בלי מודע לפי דעתי אפילו ברמה כזאת.
אורי: זה גם נראה לי סיבה מעולה לברוח קצת למשחקי מחשב או כל דבר אחר.
אילן: רציתי לשאול אם האובדן שלו הוא נוכח? היה נוכח ונוכח.
תמיר: זה מצחיק שאתה שואל את זה כי מחר האזכרה שלו.
אורי: וואו.
תמיר: כן, מחר כולם באים אלינו ויש את האזכרה שלו, יש תמונה ענקית שלו בסלון, זה כן.
מבחינת זה שהוא נוכח, זאת אומרת בשבילי מן לסתם זה יותר קשה להתחבר אליו כי אני מעולם לא הכרתי אותו.
אורי: זה מוזר זה סיפור בשבילך.
תמיר: נכון מבחינתי זה יכול להיות שזה לא קרה וסתם משקרים לי. אבל ברור שזה עצוב כן הייתי יכול עכשיו לשבת ולדמיין איזה כיף היה יכול להיות אם יש לי אח, היינו יכולים לעשות דברים ביחד, הוא יכול ללמד את דברים. זה נשמע לי משהו שמאוד כיף.
אורי: על אחת כמה וכמה בתקופה שבה הייתה עם פחות חברים.
תמיר: נכון שם אני בטוח שזה נורא יכול לעזור וחבל שלא היה את זה.
אילן: כשחיפשתי לראות אם בארץ יש קבוצה תמיכה לגיימרים, לא מצאתי בארץ לא מצאתי דבר כזה אבל הסתכלתי ב-12 הצעדים באתר, בארצות הברית שיש שאלון כזה שאתה יכול לבדוק האם אתה מכור לגיימינג. אז הורדתי את השאלות האלה, תרגמתי אותם ונשאל אותך את השאלות ככה, אבל כשהיית אז לא מצבך היום.
תמיר: אוקי.
אילן: האם היית מאבד שעות שינה בגלל משחקים?
תמיר: המון, המון.
אילן: האם הייתה מזניח טיפול עצמי כמו בישול, אכילה, קניות פעילות גופנית בזמן משחקים?
תמיר: בטח הכל, באותה התקופה הכל.
אילן: האם היית מוצא את עצמך משחק בכל פעם שיש לך זמן פנוי?
תמיר: כן, כמעט כל כל שניה.
אילן: האם אי פעם השבעת את עצמך להסיר איזה משחק והחזרת אותו חזרה?
תמיר: כן יצא לי לעשות את זה.
אילן: האם אי פעם השתמשת בימי מחלה או בימי חופשה או דילגת על עבודה או שיעור רק כדי לשחק?
תמיר: כן.
אורי: בינתיים הוא בציון גבוה מאוד פה.
אילן: האם המשחקים תפסו את מקומם של תחביבים או ספורט שנהגת להנות מהם?
תמיר: לא נהגתי להנות מהם אבל כן, תפס הכל.
אילן: כשהיית חרד, מוטרד ומדוכא האם היית מרגיע את עצמך עם משחקים?
תמיר: כן.
אילן: האם כשהיית בגיימינג דילגת על תוכניות חברתיות בעולם האמיתי?
תמיר: לא הייתה את האופציה בכלל. לא הייתה, אלא אם כן אתה מחשיב את בית ספר שאז כן.
אילן: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר פשוט לא הצלחת?
תמיר: כן היו היו רגעים.
אורי: אדוני אתה הזוכה הגדול… מתי התחלת לשחק משחקי מחשב?
תמיר: משחקי מחשב זה קרה באמת ביסודי. נראה לי שמאז שקיבלנו מחשב שזה באמת היה בגיל מאוד צעיר, הייתי משחק כל מיני משחקים באינטרנט, לא משהו מסובך מדי, משחקי פייסבוק.
אורי: אם אם אתה יושב פה איתנו היום, אז כנראה שהעניין של משחקי מחשב וגיימינג קצת איבד פרופורציות בחיים שלך ואנחנו מתחילים להבין ממה שאתה מדבר שאיפה שהוא שם בחטיבה, אולי אפילו ביסודי כמו שאמרת, זה כבר היה אישיו אבל שם בחטיבה זה התחיל ממש לתפוס איזה שהוא נפח מוגזם.
אורי: אתה יכול לתאר?
תמיר: כן, אז בגדול מה שקרה, בן דוד שלי עלה איתי גם כן אותה חטיבה, והיה עוד איזה ילד שלא הייתי מאוד קשור אליו מהיסודי שעלה איתנו אבל כן הוא כן חבר שלי. עכשיו הילד הזה ובן דוד שלי הלכו לאותה כיתה ביחד אז הם התחברו אחד עם השני, בסדר גמור. ומפה לשם, זאת אומרת אני גם הייתי רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת ומפה לשם אפשר להגיד שלא התקבלתי, או משהו כזה או שבאמת פשוט לא לא רצו להיות בחברתי. באמת שם התחילה בעיה רצינית. זאת אומרת שמה אני איבדתי את החברים הקרובים שלי, הייתי מאוד מאוד בודד וזה התפתח בתיכון במיוחד, זה התחיל בחטיבת ביניים לקראת סוף חטיבת ביניים שפשוט הפסקתי ללכת לבית ספר.
אילן: אמא אבא לא מודאגים לא שואלים לא?…
תמיר: מאוד מאוד מודאגים ואני חושב שפה דווקא כן מתחיל לשחק הקטע שאני הילד היחיד.
כי יש לך את… אתה צריך להוכיח את עצמך באיזה שהיא נקודה וכאילו מה אתה עושה? למה אתה לא הולך לבית ספר? למה אתה לא לומד? את אמא שלי זה מאוד הצעיר, היא הייתה מאוד עצובה מאוד דאגה לאורך כל הזמן, זה גם כביכול פגעה בי כי לי לא כיף שהיא עצובה.
אילן: אבל הקושי שלה היה בגלל שהיית לבד או בגלל שלא היית טוב בלימודים? אני מבין נכון? שלא הייתה כל כך בעניינים של לימודים או שהיית תלמיד סבבה?
תמיר: אני יכול להגיד לך שמבחינת הלימודים לצורך העניין אנגלית זה משהו שהסתכלתי עליו בסדר, בגלל המחשב כי הכל שם באנגלית. אבל שאר המקצועות באמת התחלתי להידרדר ואמא שלי בנקודה הזאתי כבר הייתה מוכנה להביא הכל. אמרה לי בוא נביא לך מורה פרטי לכל מקצוע ברמה כזאת ואנחנו לא באים ממשפחה יש לה ממון בלי סוף זאת אומרת זה זה כן משהו שזה ממש רציני.
אילן: לא היה לך מורה חברתי? זאת אומרת ממה שאני שומע ממך היא לא הייתה מודאגת מהמצב החברתי, מהבידוד החברתי שלך אלא מהנסיגה שלך בלימודים אם אני מבין נכון.
תמיר: יכול להיות שגם הייתה מודאגת מזה, אני לא יודע להגיד לך.
אילן: לא דיברתם על זה אבל.
תמיר: לא יצא לנו לדבר יותר מדי על זה, באמת זה משהו שלא נפתח כי זה כבר בעבר. אבל באמת הייתי מפספס יום יומיים בשבוע גם לא תמיד הייתי אומר להם. אתה יודע מדי פעם הייתה כואבת לי הבטן או משהו כזה, מדי פעם פשוט לא הייתי אומר להם. ואז מתי שהם היו מגלים את זה, אז זה לא היה נעים, לא לי ולא להם. ומפה לשם הגעתי לנקודה, זה כבר קורה יותר בתיכון, סוף חטיבת ביניים, התיכון שאני פשוט לא בא בכלל לבית ספר.
אורי: ומשחק משחקי מחשב בזמן הזה.
תמיר: אז זהו, בזמן הזה התחילו להיות לי בעיות נפשיות נורא חזקות, זאת אומרת הייתי בדיכאון קליני באותה תקופה. אני חושב שזה עד עכשיו הנקודה הכי נמוכה שהייתי בחיים שלי זאת אומרת אני זוכר ממש התעוררתי בבוקר ואתה מרגיש שאתה לא מרגיש כלום מבפנים אתה מרגיש שאתה פשוט קליפה ואין שום דבר בפנים.
אורי: זה תיאור מדהים ומדויק מאוד לדיכאון קליני.
תמיר: כן ואני אני זוכר שפשוט אמרתי וואו אני פשוט רוצה להרגיש משהו, כבר לא אכפת לי מה תן לי רק להרגיש משהו.
אורי: וואו, זה בדיוק זה.
תמיר: ואז מה שהתחלתי לעשות, חיפשתי משחק שאפשר להגיד שיביא לי משמעות לחיים.
חיפשתי משהו שיביא לי משמעות. אני יכול להגיד לך שהמחשבות האובדניות עברו לי בראש.
לא יכול להגיד לך שזה הייתה בצורה רצינית מדי כי אני הייתי בטוח שבאיזה נקודה זה כן יעבור לי. כאילו באמת הייתי במיינדסט שזה תקופה תקופה מאוד רעה ואני בטוח שאני אצא מהתקופה הזאת.
אורי: לא איבדת תקווה.
תמיר: לא איבדתי תקווה במיוחד שאמא שלך יושבת מאחוריך וכל כך דואגת לך וחרדה לזה שתצליח. זה מן הסתם שלאמא שלי היה קשה להבין את הבעיות הנפשיות כי אתה יודע אנשים מקווקז אין להם בעיות נפשיות שם כל כך.
אורי: לא המציאו את זה עדיין.
תמיר: זה אם אתה לא עושה אתה עצלן. בגדול ככה זה עובד שם. זה גם משהו מצחיק שהפסיכיאטר אמר, היה לי פסיכיאטר רוסי הוא אמר לי, הוא אמר לאמא שלי הילד שלך פשוט עצלן.
אורי: אשכרה.
תמיר: הוא אמר תקשיבי, הילד שלך פשוט עצלן.
אורי: וואו, וואו.
אילן: מה? הוא היה פסיכולוג? או פסיכיאטר?
תמיר: פסיכיאטר.
אורי: בואנה אבל להגיד על בן אדם שהוא בדיכאון להאשים אותו גם בעצלנות… בטח שאתה עצלן דיכאון, אתה לא רוצה כלום, אתה לא רוצה לעשות כלום כלום כלום אתה לא מרגיש כלום, אתה לא עושה כלום אתה כאילו כלום קליפה כמו שהוא אומר. דפוק לגמרי.
אילן: פסיכיאטר כזה צריכים לשלוח אותו לפסיכיאטר.
אורי: אני הייתי שולח אותו אליך.
תמיר: אמא שלי נורא התעצבנה עליו דרך אגב.
אילן: ברור.
תמיר: היא לא הסכימה איתו.
אילן: זו אמירה וואי ממש מקוממת.
אורי: זה נראה שאמא שלך גם אם היא לא מאוד הבינה לעומק את מצב נפשי שלך או מה שלא היה, כן מאוד כל הזמן אהבה אותך ודאגה לך והייתה הייתה בסביבה.
אילן: ואת כל הרגשות האלה הקשים שיש לך יש מישהו בכלל שאתה יכול לשתף אותו? לא לא פסיכיאטר כושל אלא מישהו.
תמיר: אין. אז באותה תקופה אני חושב שאפילו לי בתור עצמי היה קשה להסביר במילים עד כמה הדיכאון שלי היה כבד. אני אולי אפילו לא הייתי יודע שאני בדיכאון.
אורי: אתה בן 16-17.
תמיר: נכון. אבל מתי שאתה בגיל הזה, כאילו המוח שלך מן הסתם עדיין לא מפותח, אתה לא יודע במיוחד שאתה בא ממשפחה קווקזית שאין דבר כזה בעיות נפשיות.
אילן: מה זה אין דבר כזה? זה לא דבר שהוא נותנים לו לגיטימציה, זה לא דבר שאין
תמיר: נכון ולפי דעתי גם בגלל זה לא, אמא שלי לא, המושג. היא לא הבינה למה, מאיפה בא כל ההתנהגות הזאת.
אילן: ואבא? איפה אבא בתמונה?
תמיר: אז באמת אבא שלי הוא כן דאג והוא כן מאוד אוהב אותי, אבל אבא שלי בנאדם יותר סגור אבא שלי לא מדבר יותר מדי, באמת נדיר שיש לנו שיש לנו שיחה אחד עם השני כי הוא באמת בנאדם יחסית סגור. אז אם אשתי באמת לוקחת את התפקיד הזה בבית.
אורי: חשוב לי להבין בתקופה הזאת את היקף הגיימינג בחיים שלך, איך נראה… בוא תתאר לי את היום שלך רגע.
תמיר: אוקיי.
אורי: כי אני רוצה גם להבין אחד איך זה נראה, כמה זמן אתה שם, מה אתה עושה שם ומה זה נותן לך בכלל.
תמיר: אוקיי שלום מצויינת, אז באמת גם לפני לפני שהתחלתי להרגיש כמו קליפה לא הייתי רוצה לעשות שום דבר. הייתי רק רוצה לשבת במחשב שלי בחדר שלי ולשחק.
אורי: עצלן.
(כולם צוחקים)
תמיר: זה באמת נשמע ככה, אתה יכול להבין למה הם חושבים ככה.
אורי: ברור.
תמיר: אז אז באמת מה שבאתי להגיד שהייתי משחק, סתם הייתי משחק עם משחקים עם אנשים יש שם סצנה ממש גדולה שמשחקים נגד אנשים אחרים באינטרנט ומשם דווקא כן הייתי, הכרתי אנשים שהתחברתי אליהם ובאמת הם חברים שלי עד היום הזה.
אורי: פתאום חבר'ה.
תמיר: נכון, אז התחילה להיות לי חברה כלשהי אבל אני זוכר שהנקודה שבאמת התחלתי להרגיש שאני עושה משהו ביום יום שלי, זאת אומרת זה באמת הביא לי את ההרגשה של וואלה עשיתי משהו היום ולא סתם שרפתי את היום.
אורי: וגם אתה מישהו.
תמיר: ואני מישהו נכון, התחלתי לשחק משחק שנקרא וורלד אוף וורקראפט אני מניח שרוב האנשים לא יודעים מה זה אומר.
אורי: דווקא ששמענו עליו.
תמיר: כן זה משחק שהוא הרבה פעמים דרך אגב מתקשר לבעיות נפשיות.
אילן: מה זאת אומרת?
תמיר: זאת אומרת שבאמת אנשים מוצאים כביכול לא אם להגיד ייעוד, זו מילה גדולה מדי לדבר הזה אבל מוצאים מה לעשות עם החיים שלהם. זאת אומרת המשחק הזה מביא לך פרפס בחיים הוא מביא לך משהו לעשות כי בגדול מה שאתה עושה במשחק הזה אתה מתחיל בתור מישהו מאוד מאוד קטן מאוד מאוד חלש וככל שאתה שם עוד שעות ועוד שעות ועוד שעות אתה מתחזק ואתה צובר ממש סטטוס. זאת אומרת אנשים יודעים מי אתה.
אילן: האווטאר שלך.
תמיר: האווטאר שלך נכון, הדמות שלך צוברת סטטוס ויש להם המון רבדים, אתה יכול להתחזק, אתה יכול להשיג בגדים יותר יפים, אתה יכול להשיג חיות שאתה יכול לרכוב עליהם. ואנשים רואים את זה בעולם הפתוח של המשחק.
אורי: הסטינג הוא סטינג של פנטזיה כזה די אן די סטייל.
תמיר: נכון זה עולם פנטזיה ענק. ובתוך המשחק עצמו יש לך גם עבודות, אתה יכול ללכת באמת לאסוף כל מיני צמחים כדי אחרי זה לעשות מהם שיקויים ולמכור אותם בשוק, יש שם שוק פתוח, אתה יכול להרוג מפלצות, להרים את הזהב. זאת אומרת מה שאתה עושה עם הדמות שלך זה לגמרי מה שאתה רוצה לעשות.
אילן: מה זה תפור על מישהו שנמצא במצבך.
אורי: חבל על הזמן.
אילן: ממש.
תמיר: לגמרי. אז באמת התחלתי לשחק את המשחק הזה והתחלתי לאט לאט להשתדרג ואני זוכר, אני ממש זוכר את זה שבבוקר הזה שהייתי קם ואתה מרגיש כמו קליפה ברגע שאני פותח את המשחק ומשיג משהו, היה לי חיוך ענק על הפנים והייתי אומר וואו הצלחתי להשיג את זה, איזה מגניב זה. וזה אני חושב שבאמת העביר לי את רוב התחושה של הריקנות בגוף שלי.
אורי: כמה זמן המשחק הזה קיים כבר? אני קניתי אותו ליום הולדת לאחי החורג ב-2004 אתה רק בן 22 זה אומר שכששיחקת אותו המשחק הזה כבר היה בן מלא שנים.
תמיר: אני חושב שהוא בן 20 שנה משהו כזה והוא עדיין רץ.
אילן: משהו שם עובד.
אורי: ואיך נראות חברויות מבחינתך של אונליין? מה, איך הם באות לידי הביטוי החברויות האלה?
תמיר: אז החברות עצמה מתפתחת מזה שאתה מכיר מישהו במשחק, אתם מתחילים לעשות פעולות ביחד. ואחרי זה מת שאתה רואה שבאמת מגניב לכם ביחד אתם נכנסים… יש המון המון תוכנות שאפשר לדבר בהם. אחת מהן זה דיסקורד זה בעצם תוכנה שרובה בשימוש לגיימרים. ובאמת יש לך קבוצות יושב איתם, אפילו כל היום אתה יכול לשבת, לדבר, לשחק, נהנים, מעבירים את היום, הם הופכים להיות חברים לכל דבר באיזה נקודה. דרך אגב רוב האנשים שמשחקים את המשחק הם לא מישראל. זאת אומרת אתה כן צריך לדבר בשפה שהיא זרה לך אז גם יותר קשה לבטא את עצמך. אבל באמת הרבה פעמים זה מתפתח להרבה מעבר לזה אני יכול להגיד לך ברמה כזאת שלא רק במשחק הזה במיוחד במשחק הזה אנשים גם הכירו את אהבת חייהם, זאת אומרת הם הכירו מישהו, טסו אליה או היא טסה אליהם.
אורי: התאהבו בטרולית לצורך העניין, באורקית.
תמיר: באורקית לגמרי. הכרתי כמה כאלה באמת זה זה משהו מטורף לגמרי.
אילן: מדהים.
תמיר: כן.
אילן: למרות שזה לא אמור להיות שונה ממקשרי פייסבוק.
אורי: אתה יכול לספר על איזה שהיא חברות ספציפית שפיתחת במשחק? או במשחק אחר אבל איזה שהוא קשר שנוצר שהוא משמעותי בשבילך?
אילן: מה בעצם גורם לחיבור?
תמיר: כמו שאתה מתחבר לכל בנאדם אחר, זאת אומרת האופי שלו בסופו של דבר, אם כיף לך לשבת לדבר איתו לצחוק איתו לשחק איתו.
אורי: זה זה באודיו? כאילו אתה מדבר איתו עם מיקרופון כאילו?
תמיר: אתה מדבר איתו עם מיקרופון ולפעמים זה מתפתח הרבה מעבר לזה כמו שאמרתי אתה יכול להתחתן אפילו עם הבן אדם, אבל אם אתה שואל אם יש לי חברות באמת שעד עכשיו אני שומר את הקשר, כן כי מי שיביא אותי לפודקאסט הוא חבר שאני הכרתי במשחק מחשב.
ואני כן הכרתי אותו בחיים האמיתיים וכן נפגשנו והכל בסדר. ויש לך את החברויות שהן פחות רלוונטיות, זאת אומרת חבר למשחק, אתה מפסיק לשחק את המשחק אתם פחות מדברים ועוברים למשחק הבא.
אילן: אוקיי אז בהמשך למשהו ששאלתי מקודם, איך נראה עכשיו, כמה שעות אתה מוריד על הדבר הזה?
תמיר: אז בגדול הייתי בהתחלה הייתי מנסה לקום מוקדם, כי אני בן אדם שלא אוהב לקום ב-11, 12, אני מרגיש שהיום הלך. אז בהתחלה כן הייתי קם מוקדם הייתי קם באמת ב-8-9 אפילו שאין לי שום מחויבות ושום דבר לעשות באותו יום.
אילן: בית ספר?
תמיר: לא הייתי הולך, לא הייתי הולך. הייתי פשוט נשאר בבית. אז הייתי קם בבוקר פותח את המשחק ומשחק פשוט עד שאני הולך לישון. זאת אומרת זה יכול להיות 15 שעות, זה יכול להיות 20 שעות.
אורי: וואו
תמיר: תלוי כמה זמן אני ער באותו יום. ולאט לאט זה התפתח לזה שבאמת כשאתה משחק כל כך הרבה שעות, אז כבר אין לך גם… אתה לא קם בבוקר יותר, אין לך איזושהי מערכת שעות. אתה הולך לישון ב-4-5 בבוקר אתה מתעורר במתי שתתעורר זה כבר לא משנה.
אילן: קזינו.
תמיר: כן קזינו לגמרי, כי אין לך כבר מה להפסיד, זאת אומרת אתה יושב ואתה משחק.
ומתי שאתה מתעורר אתה עושה אותו דבר אז מה זה משנה מתי אתה הולך לישון.
אורי: ומתי אתה… אני בטוח שאמא שלך מודאגת בתקופה הזאת. אם היא שמה לב שאתה 20 שעות על המסך.
תמיר: אמא שלי הייתה מאוד מודאגת במיוחד בגלל שאני לא הולך לבית ספר כאילו היא כן רוצה שאני אחזור לשגרה, מאוד מאוד הדאיג אותה שאין לי שגרה, שאני לא רואה אנשים שאני לא יוצא החוצה.
אורי: אתה מבין בכלל שזה לא נורמלי בשלב מסוים לשבת 20 שעות על המחשב? אפילו אם זאת הייתה עבודה הייתי אומר שזה פסיכי כאילו.
תמיר: לחלוטין.
אורי: אני לוקח את המילה הזאת בחזרה זה לא פסיכי זה זה התמכרות.
תמיר: זה התמכרות לכל דבר נכון. אני זוכר את התקופה של הקורונה שאמרו שאנשים לא יוצאים מהבית ואיזה באסה להם. מה? (צוחק) כאילו אני הייתי יושב בבית ואני לא זוכר אם הייתי… יכול להיות שישבתי חודש בבית אני לא יודע.
אורי: אתה מבחינתך לא היית בכלל בבית, אתה היית באיזה ארץ פנטסטית וירטואלית כלשהי.
תמיר: לגמרי.
אילן: מה מצבך הפיזי?
אורי: לא כואב התחת? לא כואב הגב?
תמיר: מצבי הפיזי כשהתחלתי לעלות במשקל, גם עכשיו יש לי עודף משקל אבל אז באמת הייתי מתחיל מרוב שעמום גם הרבה פעמים כי אתה משחק את המשחק, זה לא שתמיד כיף לך כשאתה משחק את המשחק דרך אגב, זה לא שאתה נמצא בעולם פנטסטי והכל כיף לך וכל שנייה שמח לך, יש גם הרבה מאוד, המון זמן מת פשוט שאתה עושה משהו משעמם כי פשוט אין משהו אחר לעשות. אז גם שם התחילה סוג של הפרעת אכילה, התחלתי לאכול הרבה יותר.
אילן: ואוכל מן הסתם אוכל דברים שהם…
תמיר: כן הייתי אוכל הרבה דברים לא בריאים, זה אני יכול להגיד לך על בטוח. לא הייתי זז בכלל, הייתי יושב על הכיסא כמו שאתה אומר 15 20 שעות כמה זמן שבאמת יצא באותו היום, לא הייתה שום פעילות גופנית. אור שמש בקושי היה, ברמה כזאת.
אילן: מה מצחצח שיניים זה רגיל עדיין?
תמיר: כן, היגיינה כן נשארה היגיינה, זה משהו שהיה חשוב לי לשמור אבל באמת מעבר לזה לא לא היה כלום.
אורי: אנחנו בטח נגיע לזה קצת יותר מאוחר אבל זה ממש קפץ לי לראש כשאמרת שלא כל הזמן כיף בעולם המשחק, זה לא שכל הזמן מרתק ומעניין, לפעמים כן ולפעמים לא ולפעמים אפילו משעמם ולפעמים אתה אפילו בורח מהבריחה, בורח מהמשחק לצורך העניין במקרה שלך אולי לאוכל, וזה ממש נשמע לי כמו סטלות, כמו סמים. תמיד כיף לך בסטלה? תמיד יהיה אחלה? מתי בעצם אתה מבין שאתה בבעיה, שיש לך פה איזה משהו שאתה לא כמו גיימרים אחרים נורמלים לצורך העניין.
תמיר: אני זוכר שההבנה שיש לי בעיה התחילה מהבוקר שקמתי והרגשתי כמו קליפה. מה שבעצם הבנתי שאני בדיכאון כלשהו. אפילו דיכאון באמת אני הרגשתי שזה היה דיכאון חמור.
כי להגיש שאתה קם בבוקר ואתה לא מרגיש כלום זה זה נשמע לי משהו נוראי. שם הבנתי שיש לי באמת איזה שהיא בעיה נפשית ושם זה התחיל גם להתפתח יותר להורים שלי זאת אומרת ניסיתי להסביר להם את זה, מן הסתם היה להם טיפה יותר קשה להבין ואת רוב היום אני העברתי כדי לנסות למלא את הקליפה הריקה הזאת שנקראת דיכאון, בתוך המשחק ובאמת זה הוביל לשיחוק של 15 20 שעות ביום, וזה גם אני יכול להגיד לך משהו שזה כבר התחיל להתקרב לתקופה של לפני צבא, זאת אומרת לפני גיוס.
אורי: שניה רגע עם הגיוס, אחד המאפיינים הכי בולטים לדיכאון קליני זה שאתה לא מצליח להפיק סיפוק או הנאה, גם מדברים שבעבר כן נהנת מהם, בין אם זה משהו טעים… מה שזה לא יהיה. אני זוכר שבתקופה שאני הייתי בדיכאון הקטליזטור, הפעם שהבנתי שאני ממש בבעיה זה שבאתי לשים אלבום של הביטלס, את אבירודס, הקשבתי לו ופשוט לא נהניתי מזה. עכשיו זה משהו שאני שומע מכיתה א', אמרתי לא יכול להיות שאני לא נהנה מזה, לא יכול. אני פשוט מאזין ואני אומר זה בכלל לא מדבר אליי. אז הבנתי שאני צריך טיפול, שמשהו קורה. אני שואל אותך, אתה מרגיש כמו קליפה ואז אתה הולך לדבר הזה שאתה נורא אוהב, "הוורלד אוף וורקראפט" או כל משחק אחר, האם אתה מפיק שם את ההנאה שאתה מצפה לה? או שמשהו שם גם נכבה?
תמיר: אוקיי, אז אני אגיד לך מה, בנקודה הזאתי המטרה שלי הייתה מן הסתם שהייתי מעדיף להיות שמח כל הזמן במשחק אבל בנקודה הזאתי המטרה שלי הייתה פשוט להרגיש משהו. זה הרגיש כל כך מוזר לא להרגיש כלום אני לא ידעתי שזה היה אפשרי בכלל. אז היו משחקים גם מעבר ל"הוורלד אוף וורקראפט" משחקים יותר תחרותיים שאתה משחק נגד אנשים. ומתי שאתה מפסיד אתה נורא מתעצבן ואתה באמת משתגע. ומתי שאתה מנצח אני זוכר שזה הגיע לנקודה שגם מתי שאני מנצח לא לי כיף כאילו. ואמרתי מה? אז למה אני עושה את זה בכלל? אם ככה ככה האוט קאמ (תוצאה) הוא שאני לא אהיה שמח מזה, אז אין הגיון לעשות את זה בכלל. ושם באמת התחילה בעיה יותר רצינית כי הרגש שחיפשתי להרגיש משהו, הוא… מידי פעם להיות שמח, מידי פעם להיות משועמם, מדי פעם להיות עצבני הפך להיות לזה שאו תמיד משעמם לי או שתמיד אני עצבני על משהו.
אורי: סטטי.
תמיר: כן.
אורי: מצב סטטי.
תמיר: לגמרי. ושם זה באמת התחיל יותר להחמיר. והבנתי שאני רוצה טיפה לשבור את הגלגל הזה, כי גם לשחק משחק אחר כבר לא עניין אותי בנקודה הזאת.
אורי: אילן אנחנו אומרים… אנחנו, אעלק אנחנו, חכמים וגדולים מאיתנו אמרו שהתמכרות היא התמכרות כשאתה כבר לא שולט, שהחיים שלך הפכו מה שנקרא בלתי ניתנים לניהול.
אילן: כן, אבל לי יש עוד משהו שהחיים שלך, אתה מכור, עוד אינדיקציה לכך שאתה מכור היא שיש לך מעט מאוד רגשות והם בדרך כלל שליליים. כעס, דיכאון, קורבנות אז אז כי כשאתה מה שאתה מתחיל לתאר פה זה איזשהו מצב שקשת הרגשות מתחילה להצטמצם יותר ויותר ויותר כאילו. לכעוס שאתה מפסיד זה סבבה, זה זה נורמלי ולשמוח כשאתה מנצח זה סבבה, להיות משועמם זה בסדר, להיות אתה יודע הרבה פעמים אנחנו אומרים לא באנו להרגיש טוב באנו להרגיש. ומה שאתה מתאר הוא מצב שקשת הרגשות באמת נהיית ממש דחוסה מאוד ל-0-1 כזה. שני רגשות, שלוש רגשות ועם המספר רגשות המצומצם הזה אני רואה נער, לא ילד אבל נער בתקופה שאצל רוב רוב רובם של אנשים בני גילו ההורמונים בטירוף. החברות בשיא, עושים דברים ביחד, יוצאים דברים ביחד, שוברים את המערכת, בועטים במוסכמות כאילו כובשים את העולם, זה הגיל כאילו ואתה נמצא בתוך קונכיה. משועמם, כועס מנותק. ואין לך גם את מי לשתף ואנשים היחידים שבעצם דואגים לך, הם לא אנשים שאתה יכול לדבר איתם על מה שקורה לך. נשמע לי בידוד מאחורי שלוש מחיצות, ארבע מחיצות כאילו אתה בחדר אטום שאין לפרוץ אותו לא מבפנים ולא החוצה.
אורי: אבל אולי הייתה לו אפשרות לשתף בעולם.
תמיר: חלק מהחברים שלי כן יצא לי לשתף אותם, כי הרבה מהם היו בסיטואציה מאוד דומה לשלי. זאת אומרת אם גם לא היו שמחים עם החיים שלהם גם היה להם איזה משהו טראגי שהוביל איזה חלק מהם עד היום נמצאים בזה. אבל כן היה את הקטע שאתה יכול לשתף אנשים אבל הם מזדהים איתך ובסופו של דבר אתה, זה מתחיל סוג של גלגל כזה, זאת אומרת אתה אתה עצוב, מה שאתה רוצה לעשות מתי שאתה עצוב מהדיכאון זה לשחק במחשב. אתה מוצא מישהו לדבר איתו אתה מדבר איתו על זה, אתם משחקים במחשב ואתם עושים ביחד. אתם מתחילים לשחק, אתם מדברים אחד עם השני.
אילן: אתם בעצם משתמשים ביחד כמו נרקומנים שכאילו משתמשים ביחד.
אורי: זה כמו… אני אני ואני לא אגיד את השם שלו, זה שבאתי איתו לקבוצה בפעם הראשונה, היינו יושבים ביחד, מורידים, מורידים, מתפחלצים וזה ורק מתבכיינים על כמה החיים חרא וכמה אנחנו רוצים להפסיק. אבל אתה עושה עוד אחד, תכין עוד אחד.
תמיר: אני יכול להגיד לכם שגם בתקופה הזאת הייתי בן אדם מאוד נגטיבי, מאוד מאוד פסימי. אני מניח שזה באמת בא עקב כל הדברים שסיפרתי, תמיד הייתי מסתכל על הצד השלילי אפילו בתחילת המשחק מחשב אתה לוקח מטבע, אתה מטיל אותו, תמיד הייתי בטוח שאני הולך להפסיד את ההטלה, תמיד הייתי בטוח שהכל נגדי.
אורי: קורבנות, אילן אמר.
תמיר: כן. באמת אז הייתי מאוד מאוד פסימי, זאת אומרת הייתי רואה את העולם בצורה ממש לא טובה. זאת הייתה נקודת השפל הכי גדולה בחיים שלי דרך אגב עד עכשיו, לא לא זכור לי שהיה משהו שאפילו התקרב לזה.
אילן: סוג של מוות.
אורי: סוג של מות רוחני כמו שלמדנו פה בפודקאסט מהרבה אורחים, כמעט תמיד התחתיות הם כאלה רגשיות. אבל גם אז לא פנית לעזרה אני תוהה איך מהבן אדם ההוא שהיית הגעת להיות אחד שיושב איתנו פה היום ומדבר על זה ומחזיק עבודה מסודרת.
תמיר: קודם כל הבית ספר גם ניסה לעשות מאמצים כלשהם להחזיר אותי לשגרה כי יש את היועצת ואת כל הדברים האלו ובאו לבקר אותי בבית כמה פעמים, אני מניח לבדוק שבאמת, לא יודע לא מכים אותי או משהו כזה אני לא יודע מה הפרוצדורה שם בדיוק. ומפה לשם גם הופנתי לפסיכולוג והיו לי שיחות עם הפסיכולוג, לא מאוד משמעותיות אני יכול להגיד לכם.
אורי: מה זה יב'?
תמיר: יב', יא' משהו כזה כן. אז היו לי את השיחות אוקיי, זה הרגיש לי יותר מהכל כמו פשוט משהו לעשות כמו טאסק, משהו שלא רציתי לעשות שהייתי חייב פשוט לעשות והפסיכולוג העביר אותי לפסיכיאטר. הפסיכיאטר בסופו של דבר הביא לי כן מרשם לתרופות כלשהן, שהייתי לוקח אותן לתקופה, לא הרגשתי שעושים לי כלום.
אילן: תרופות נוגדות דיכאון?
תמיר: כן. כל מיני תרופות הביאו לי, ניסיתי כמה דברים לא הרגשתי שאף אחד מהם מקדם אותי למשהו כי בתוך תוכי אני הרגשתי שאני צריך איך שהוא לעשות את הקליק הזה. עכשיו באמת פה הגיע הצו הראשון זאת אומרת הזמינו אותי לצו ראשון הייתי בסופר פאניקה. כי אמרתי איך לעזאזל אני יכול עכשיו ללכת לשרת בצבא? זה לא משהו שנראה לי בר השגה בשום צורה, אני חושב שאני אסבול שם כל שניה שאני נמצא.
אורי: למה? כי אפשר לשחק שם משחקי מחשב?
תמיר: כי תחשוב שאתה יושב עכשיו בבית, כמה שאני לא יודע… שנה, שנתיים, שלוש, חודש… חודש אפילו חצי שנה, אתה יושב ואתה לא יוצא החוצה, אין לך תקשורת חברתית.
אתה רק משחק במחשב, אתה רק מדבר עם אנשים שלך תדע אם זה סתם רובוט שאתה מדבר איתו. אתה מדבר עם קול, אין פה משהו מחוץ לקול. באותה תקופה לא הייתי נפגש עם אף אחד מהם, כי גם הם רחוקים בארץ וזה יותר בעייתי בגיל הזה. אז תחשוב שאתה עכשיו הולך לעזוב את הבית שלך, אתה הולך לחיות עם אנשים אחרים, משהו שאתה אף פעם לא עשית. וגם שנים לא הייתה לך תקשורת עם העולם שבחוץ נקרא לזה.
אורי: תקשורת עם ידיים, עם הבעות פנים, עם תקשורת עם איך שאנשים נראים ומתלבשים.
תמיר: לגמרי.
אילן: זה נשמע לי כמו קריאה מהמציאות. זאת אומרת כדור הארץ קורא לתמיר, כדור הארץ קורא לתמיר.
תמיר: לגמרי. פשוט אמרו לי אתה לא במרכז. אז באמת התחלתי ללכת לתרופות בתקופה הזאתי לא הרגשתי שהן משפיעות על יותר מדי גם הפסקתי אותם באיזה שהיא נקודה. מפה לשם באמת הגיע הצו ראשון ואני זוכר שהצו הראשון להפתעתי היה מאוד מאוד קצר. כאילו באתי לשם, אני זוכר שהלכתי עם אבא שלי. באמת אבא סגור שאני פחות מצליח לדבר איתו, הוא אמר אני אקח אותך, הלכנו ביחד, זה היה בחיפה. עשיתי את הצו הראשון אני זוכר שקיבלתי איזה שהוא טופס ושאלו אותי שם אם יש משהו שמונע ממני להתגייס. אז כמובן שאמרתי כן. לא לא היה לי בכלל צל של ספק, כי זה לא משהו שרציתי לעשות, מאוד מאוד פחדתי מזה. אמרתי אם עכשיו אני בנקודה כזאתי בשפל, כאילו מה אם יש מתחת לזה? יכול להיות שיש משהו מתחת לזה. אני לא רוצה לגלות, יכול להיות שגם זה היה עושה בדיוק להפך. אני לא התגייסתי, קיבלתי פטור.
אורי: כי הצבא החליט שאתה לא כשיר מבחינה נפשית?
תמיר: כן. דיברתי עם הקב"ן ודרך אגב יש פה משהו מאוד מאוד מצחיק, זוכרים את הפסיכיאטר שאמר לי שאני עצלן?
אורי: כן.
אילן: כן.
תמיר: אז אותו קב"ן מסתכל על המרשם, הוא רואה את השם של הרופא הזה, הוא אומר אההה איזה יופי הוא עדיין עובד.
(כולם צוחקים)
תמיר: איזה בחור טוב הוא, נשבע לכם אני לא הבנתי מה הולך באותו רגע.
אורי: לא פלא שהוא בצבא עדיין.
אילן: כן, הוא בהכרה, אלא יאמן, יש לו דופק.
תמיר: זה היה ממש מוזר, אני זוכר שהייתי מאוד לחוץ בשיחה איתו. כי אמרתי אולי הוא לא יאמין לי לשום דבר שאני אומר, אני זוכר שאני התחלתי אפילו לזכור מה הצבע של התרופות כדי להסביר לו את זה. זה משהו מאוד מטומטם.
אורי: זה גם חלק מהחשיבה הפסימית הזאת שלך שאתה ישר חושב שהמטבע יצא נגדך.
תמיר: אני יכול להגיד לכם שדווקא שמה התחיל משהו להשתנות. כי אני זוכר שהפסיכולוג שלי אמר לי: חבר אתה לא הולך לקבל פטור. הסיכוי שאתה תקבל פטור הוא מאוד מאוד מאוד קטן.
אורי: ואתה רצית לקבל פטור.
תמיר: אמרתי לו אתה יודע מה? אני חושב שאתה טועה, אני חושב שהם כן הבינו מאיפה אני בא. וקרה משהו שלפי מה שאני הבנתי מחברים שלי מאוד מאוד נדיר, זאת אומרת בצו הראשון הוא הסתכל עליי, הסתכל עלי מרשם אמר פטור מהצבא, על הצו הראשון. הייתי שם חצי שעה, לא יותר.
אורי: איך אבא שלך הגיב לזה?
תמיר: אבא שלי היה מאושר, אבא שלי הוא היה מאושר כי הוא ראה שאני שמח. הוא ראה אותי שמח, הוא אמר לי… השעה הייתה איזה 11 בבוקר והוא אמר לי בוא נלך לאכול סטייק.
אורי: אבא שלי היה מנשל אותי מהירושה אם היו משחררים אותי מהצבא.
תמיר: אז זהו, אבא שלי כנראה שלא, אני מקווה שלא. הוא היה ממש, הוא כנראה היה נורא שמח לראות אותי באמת ככה פורח ושמח. הוא פשוט שמח בשבילי.
אורי: מה זה עשה לך?
תמיר: אני יכול להגיד לך שמשם הכל התחיל להפוך, להתהפך. משם אמא שלי אני זוכר שגם כמה ימים לפני זה היא באה, היא ישבה איתי ואומרת לי תמיר תקשיב, אני מבינה אותך לגמרי.
כאילו באמת אני יכולה להבין מה אתה עובר ואין לי סיבה להיות עצבנית עליך אני רק רוצה שיהיה לך טוב, מתי שהיא אמרה לי את זה, הכל התחיל לראות שונה כי אני חושב שהעול הכי גדול שהיה לי, מעבר לזה שהייתי מכור והייתי משחק כל היום ומעבר לזה שלא הייתה לי חברה זה שעשיתי אני, את אמא שלי שאני כל כך אוהב לא שמחה. וברגע שהיא אמרה לי את זה הכל… באמת הייתה הקלה מטורפת.
אורי: אני חושב שיש פה לא רק מה שאמרת אלא גם שמה שאמא שלך באה ואמרה לך.
זה לא חשוב… היא לא אמרה לך לך תמצא עבודה עכשיו, היא לא אמרה לך לך תחזור לבית ספר או תמצא מסגרת, היא פתאום בפעם הראשונה בניגוד למה שדיברנו עד עכשיו שכל הזמן היא התייחסה למצבך במונחים מאוד פרקטיים או מסגרתים פתאום באה ואומרת לך אני רק רוצה שתהיה שמח. זה לא משהו שתיארת קודם.
תמיר: נכון. כי יכול להיות שבאמת אז בתקופה הזאת היא לא הבינה מה זה פשוט ומתי שהתחיל להיכנס פסיכולוג והתחיל להיכנס פסיכיאטר והתחיל להיכנס צו ראשון, אז היא לאט לאט כנראה התחילה להבין שוואלה יש פה משהו. ואני זוכר שביום שאני קיבלתי את הפטור מהצו, אמרתי איך יכול להיות שאני אשאר באותה נקודה של בן אדם אומלל ועצוב, זאת אומרת הדבר שהכי פחדתי ממנו באותה התקופה הוא מאחורי כבר. ואמא שלי אמר לי את מה שהיא אמרה לי ואני רואה את אבא שלי שמח ואני שמח. ומשם הכל לאט לאט התחיל להתגלגל לכיוון הטוב יותר, זאת אומרת עדיין זה לא קרה מהר, הייתי עדיין ישב המון בבית הייתי עדיין מסתגר.
אבל כן התחלתי לחפש עבודה, אני זוכר שאמא שלי כל משרה של עבודה הייתה שולחת לי.
אורי: מאלף אריות טיבטי, תיקח…
תמיר: באמת משהו כזה, ואני חושב שהעבודה ראשונה שלי, אני לא זוכר בדיוק איך זה היה או שזה היה לעבוד בבית מלון כלשהו או שזה היה לעבוד בחברת תקשורת מאוד גדולה בישראל בתור נציג שירות, שזה שני דברים מאוד גדולים אם תחשבו על זה לשנייה אחת זה דברים שאתם עושים, קודם כל הייתי עובד קבלה.
אורי: גם אני, כדי לצאת מהדיכאון, בבית אבות בלילה.
תמיר: אוקיי וזה עזר לך? אז אני יכול להגיד שזה גם עזר לי, הייתי פקיד קבלה, הייתי רואה אנשים באים מחו"ל, אומר להם שלום. הייתי גם אז אני חושב שהייתה לי את היכולת אם, יורשה לי לדבר ולבטא את עצמי בצורה מאוד טובה. בראיונות עבודה זה משהו שהיה לי מאוד קל לעבור גם בעבודה שאני עכשיו נמצא בה. אני מאוד אוהב לבטא את עצמי ואני חושב שאני גם עושה את זה בצורה ממש טובה. זה אחד מהתוכנות שאני באמת מאוד מעריך בעצמי אז זה היה כמו כפפה בשבילי לעבוד בקבלה אבל מבחינת השעות וזה היה טיפה יותר רחוק ממני אז זה פחות התאים לי. אבל לא משנה עדיין עשיתי את זה כדי לעשות את זה. אני התחלתי… הייתה לי הרגשה שאני מתחיל להתקדם בחיים.
אורי: נשמע שאתה התחלת לצאת מהדיכאון.
אילן: קודם כל צריך לצאת מהבית. אורי אומר שאתה התחלת לצאת מהדיכאון, קודם כל אתה התחלת לצאת מהבית, רחוק מהמחשב.
תמיר: נכון. אז הקטע… חשוב לי להסביר את זה, ההתמכרות למחשב שהייתי עצבני שאין לי את המחשב זה חלף מאוד מהר בגיל מאוד צעיר. זאת אומרת המחשב זה היה נטו המקום לברוח אליו כי לא היה לי שום דבר אחר לעשות. זה משהו שאהבתי לעשות בלי קשר לדיכאון לפני גם אחרי. אבל זה משהו שבאמת יכול לשאוב לך את החיים בצורה מטורפת אם זה מה שאתה רוצה.
אורי: כן. השתמשת בו.
תמיר: אפשר להגיד, השתמשתי במחשב כדי לצאת משם או כדי לברוח מרגשות כאלה ואחרים.
אילן: המהלך הוא כזה: אתה משחק 15, 18, 20 שעות ביום, אתה מקבל צו ראשון, משחררים אותך, אבא שלך שמח, אמא שלך שמחה, אתה שמח. מפה מבין שעברת שלב בחיים פטור מהצבא כאילו שזה סימון של שלב בחיים כמו איזה בר מצווה, עברת שלב. זה כמו בגיימינג, כמו במשחק מחשב עברת איזה שלב.
תמיר: נכון וזה היה שלב שנורא נורא פחדתי ממנו ובאמת לאחר שקיבלתי את הפטור הכל התחיל להיות טוב יותר. כאילו הדיכאון התחיל לאט לאט להיעלם, ההבנה של ההורים שלי נורא עזרה לזה. זה שהתחלתי לעבוד נורא עזר לזה, אפילו שזה הייתה עבודה שלא הייתי שמח לעשות אותה וזה עדיין נורא עזר אבל מה שכן, קרה באמצע הבלת"ם. התחילה להיות קורונה ואז לא הייתה לי עבודה, במיוחד שזה בית מלון.
אורי: אה וואו, זה לא לקח אותך אחורה?
תמיר: אז זהו שפה אני זוכר שדווקא היה לי כיף בתקופה הזאתי. לא אהבתי את העבודה שלי אבל כן חיפשתי כל מיני חלטורות כי באינטרנט יש הרבה דברים טובים, הייתי מוצא עבודות, כל מיני עבודות קטנות כאלה שהייתי עושה לאנשים שאני מכיר באינטרנט והייתי מרוויח מזה קצת כסף. אז זה עדיין היה לי שגרת יום כלשהי אמנם לא בחוץ אבל כן זה עזר לי להעביר את הזמן מאשר סתם לשרוף את היום.
אורי: וכמה זמן אתה משחק בתקופה הזאת אתה על כמה שעות אתה עומד בגיימינג?
תמיר: אז אז בתקופה הזאתי אני יכול להגיד לך שאני עדיין הרבה מאוד על המחשב, לא בהכרח הייתי משחק. זאת אומרת הייתי לומד דברים, הייתי צופה בסרטונים.
גיימינג זה היה תלוי ביום, באמת בין שעה לחמש, באמת זה ממש היה תלוי.
אורי: בתקופה הזאת אתה בטיפול פסיכולוגי?
תמיר: לא, בתקופה של אחרי הפטור כבר אמרתי ביי ביי לפסיכולוג. במיוחד אחרי שהוא אמר לי שאתה לא הולך לקבל פטור, והרגיש לי שהוא פשוט ניסה להלחיץ אותי. בתקופה הזאת אמרתי לו ביי, לא הייתי בטיפול פסיכיאטרי לא הייתי בכלום הייתי רק אני עם עצמי ועם העולם.
אילן: אז איך החיים שלך מתחילים להתגלגל לכיוון שאתה מצוי בו היום בוא נאמר.
תמיר: קודם כל באמת יש את התקופה של הקורונה, שהפריעה לי לעבוד בעולם שבחוץ ואז בעצם התחלתי לעבוד עוד פעם, אחרי שהיה את האופציה והתחלתי לעבוד בתור פקיד בטלפון אבל במקום עם המון אנשים באמת זה היה מוקד עצום שבאמת יש כל כך הרבה אנשים שאין לך איך לברוח מזה, אתה חייב לתקשר. ובאמת הייתי מתקשר והיה לי כיף, הייתי מתקשר, הם פחות רוצו ליזום דברים אחרי עבודה אני דרך אגב בן אדם שמאוד אוהב ליזום דברים, יציאות דברים כאלה כי זה משהו שכיף לי פחות הייתה זרימה אז, אבל הייתי בסדר עם זה כי אמרתי אוקיי, יש לי אנשים, אני בא לעבוד אני מעבר לעבודה שהייתה מאוד סיזיפית ומאוד לא כיפית, היה לי חברה שם, אז זה משהו שהיה לי נורא כיף.
אילן: נשבר למעשה מחסום האנונימיות הדיגיטלית.
תמיר: לגמרי.
אילן: פתאום פנים.
תמיר: לגמרי. גם הייתי מתקשר וכן, הייתי הרבה פחות על המחשב ואני זוכר שגם אז התחילה האהבה הראשונה שלי.
אורי: הופה…
תמיר: כן.
אורי: הופה…
אילן: תפנק אותנו, תספר.
אורי: תגלה לנו, לא נספר לאף אחד.
תמיר: אז זהו שם התחילה האהבה ראשונה שלי, זה נמשך תקופה מאוד קצרה דרך אגב זה לא התפתח לאיזה משהו.
אילן: דרך אגב יש לזה שם… קוראים לזה אהבה.
תמיר: אהבה נכון.
אורי: התאהבות אולי?
אילן: כן, התאהבות.
תמיר: זה באמת הייתה התאהבות מטורפת אז באמת נמשך תקופה מאוד קצרה ומתי שזה נגמר, זה לא משהו שעמד בדרכי. כי מה שהתחלתי לעשות באותה תקופה אני זוכר שהמוח שלי ממש התחיל לעשות את זה בלי לספר לי… התחלתי סוג של הסתכל על זה אפילו גם אתה יכול לקרוא לזה בסוג של משחק מחשב. זאת אומרת אני רואה את המוח שלי בתור הבסיס, למוח יש משאבים המשאב המרכזי נקרא אנרגיה, את האנרגיה אתה מחלק אני לצורך העניין באתי לפה, אני יושב מדבר בפודקאסט, לקחתי אוטובוס, בזבזתי אנרגיה להגיע לפה. וכל מה שהייתי מבזבז עליו אנרגיה שבסופו של דבר הוביל למה שהוא לא טוב, או למשהו לא נעים הייתי חותך אותו ישר. וזה אחד מהדברים שקרה במערכת היחסים הזאת, באמת זה הרגיש לי כאילו זה הולך להוביל אותי לבזבוז אנרגיה, אז שם פשוט זה נגמר.
אורי: מדהים, עשית איזה שהוא ריקליימינג של השליטה בחזרה לחיים שלך בצורה אפילו מאוד מודעת.
תמיר: ואני יכול להגיד לך שעד עכשיו אני עושה את זה, וזה מה שהפך אותי מלהיות בן אדם מאוד פסימי לבן אדם שרואה את העולם בצורה מאוד יפה.
אורי: מה קורה איתך היום? אתה אתה משחק במחשב? אתה לא משחק במחשב?
תמיר: אז היום אני אני עדיין לחלוטין משחק במחשב. כמו שאנשים אוהבים לשמוע מוזיקה אני אוהב לשחק במחשב, זאת אומרת זה באמת תחביב שיש לי תשוקה אליו, זה משהו שאני אוהב להתעסק בו, משהו שאני אוהב להתעניין בו. ואני עושה את זה על בסיס יומיומי כמעט, מן הסתם לא קרוב לאותה כמות שעות.
אורי: הגעת בשיא של ל- 20 שעות, כמה היום?
תמיר: השיא היה יותר מ-20 שעות, היו ימים שגם לא הייתי הולך לישון. היום זה מאוד תלוי זאת אומרת, השאלה היא גם מה אתה מחשיב לשחק, כי אם אני על הדרך משחק כזה משחק קלפים בזמן שאני עובד זה נחשב?
אורי: לא, אני מדבר איתך על המשחקים האלה מהסוג שהם עוטפים אותך לחלוטין ולא מאפשרים לך לעשות פעולות נוספת. אתה יודע כמו שתיארת את הוורלד אוף וורקראפט, עולם ללכת לאיזה שהוא עולם אחר.
תמיר: אני יכול להגיד לך שכרגע ספציפית נקודתית אין משהו כזה, אבל אם יהיה משהו שיעניין אותי אני כן אשחק בו זאת אומרת זה לא משהו שאני מונע מעצמי. כי אני בשליטה מלאה על זה, אני אני משחק עד שמפסיק להיות לי כיף. זה יכול לקחת שעה זה יכול לקחת שעתיים.
ואוקיי, לא לא כיף לי עכשיו, לסגור את המשחק אני אלך ואעשה משהו אחר.
אורי: אבל אני רוצה להגיד גם שקצת מאתגר אותנו לדבר איתך בתור אלה… אנחנו נורא שבויים בתפיסה הזאת שלנו מאיפה שאנחנו באים, אנחנו קוראים לעצמנו מכורים נקיים, אנחנו קוראים לעצמנו ככה כי אנחנו תופסים מעצמנו עדיין מכורים. אנחנו נקיים כי אנחנו לא משתמשים, אנחנו עושים כל מיני פעולות אם זה ללכת לקבוצות וכל מיני דברים אחרים כדי
לא לחזור להשתמש, אבל שומרים בראש את העובדה שאנחנו עדיין לא הבראנו.
אילן: אצלך זה כאילו בהגדרה זה מאחורי תודה ושלום.
תמיר: נכון, אבל אצלי מעבר להכל יש לי גם תשוקה לזה, זה משהו אני אוהב לעשות.
אילן: גם אני אוהב לעשות את זה.
אורי: גם אני אוהב לעשות את זה, יש לי תשוקה לזה.
אילן: יש לי תשוקה חבל על הזמן
תמיר: זה השוואה ממש מעניינת מה שאתם עושים, אני לא יודע אם אפשר להשוות את זה כי בסופו של דבר האחד הוא בפני עצמו תחביב בלי קשר לכלום שיכול להוביל לדברים טובים יכול להוביל לדברים לא טובים.
אילן: אני יש לי זה הגדרה בעניין הזה שאתה יודע גיימינג זה לא משחק. הסתכלתי אתה יודע
לפני השיחה בינינו, הסתכלתי אם יש קבוצות תמיכה למכורים לגיימינג, לא מצאתי בארץ, לא מצאתי. ולכן זה ככה גורם לי לחשוב על זה שאם מישהו היום רוצה לבקש עזרה, קשה קשה לו למצוא, אין כל כך אין כל כך כתובת בגלל זה וגם אתה אני לא זוכר שאתה אומר שאתה קורא לעזרה, שיש לך מישהו שאתה יכול לקרוא אליו לעזרה ומי שאתה בעצם בתקשורת עם מישהו שמשתמש כמוך ולא עם מישהו שהוא כאילו אחרי והוא אומר לך תשמע, דבר איתי אני אספר לך איך זה לצאת מזה או איך זה להיות איך זה נהל חיים בלי בלי גיימינג.
תמיר: באמת יש לי חברים, אני מניח לכל החיים מהמחשב שאני סומך עליהם ואחד מהם הוא באמת מישהו שאני נורא אוהב. אני אני אומר לכם ברצינות אני ממש ממש אוהב את הבן אדם הזה. אבל הבן אדם הזה עד עכשיו נמצא בנקודה לא טובה בחיים שלו, זאת אומרת מתקשה אפילו להגיע לרשת לדבר עם מישהו. הוא בבידוד כל כך אבסולוטי אפילו עם החברים באינטרנט שלו לא רוצה לדבר.
אורי: והוא בגיימינג?
תמיר: הוא בגיימינג, הוא בגיימינג הוא אין לו עבודה, זה נורא קשה להשיג אותו כי הוא בנאדם נורא סגור. ותאמין לי שניסיתי הרבה דרכים לדבר איתו, ניסיתי להיות תוקפני, ניסיתי להיות מכיל ניסיתי הכל. ובסופו של דבר הוא עדיין נמצא באותה סיטואציה ולי זה כואב באמת לי זה כואב כי אני אוהב את הבן אדם הזה. ולי זה נורא קשה להתמודד עם זה כי אני פשוט לא מצליח למצוא פתרון. עד היום הזה באמת.
אורי: פתרון עבורו, לעזור לו?
תמיר: יכול להיות שהוא ישמע את הפודקאסט הזה ואז באמת זה יתפתח, אני מאוד מקווה.
אורי: הלוואי.
תמיר: הוא יודע את זה שאני גם נורא אהב אותו ואני מנסה לעזור לו. אבל באמת אין לי… אני מרגיש שאין לי יותר כלים.
אורי: אתה יודע מה גרם לי לחשוב עכשיו שהוא תיאר את החבר הזה שלו? מה שאנחנו אומרים, ושנינו שותפים לזה על זה שהשימוש במקרה שלנו בסמים מתחיל נורא חברתי ואז הופך להיות אנטי סוציאלי. הרי הבחור הזה מאיפה הוא מכיר אותו? מהתקופה שזה כן היה חברתי עבורו אבל עכשיו הוא אנטי סוציאלי ותמיר דואג לו. אני חושב שזה גם זה גם ההתמכרות לגיימינג או ב-DSM בתנ"ך של הפסיכולוגים DSM5 נחשבת הפרעה התמכרותית את כל הסיפור הזה בגדול.
אילן: כן, היא קשורה… היא קרובה אני חושב בהגדרות האלה להימורים.
אורי: כך או כך היא חדשה, הכי חדשה בטח מכל מה שאנחנו דיברנו פה במכורים בפודקאסט. אז זהו, זה מאוד לא מפותח, אין קבוצות קשה… האמת שאתה יכול להיות ממש נכס עבור אנשים כאלה כמי שהיה שם והצליח לך.
תמיר: דרך אגב אני, סליחה שאני עוצר אותך. יש משהו, אני יכול להגיד את השם?
אילן: בטח.
תמיר: זה באמת באחת מהפלטפורמות, יש לך גם ביוטיוב גם בטוויץ' יש 2 פלטפורמות אחד בשידור חי אחד בסרטונים. זה נקרא הלפי גיימר ג'יגי (healthy gamer gg) שזה בעצם בן אדם מאוד מאוד חכם שבעצמו היה מכור למשחקים, יצא מזה והוא מביא צופים לראיונות בשידור חי הוא מדבר על זה המון. וממליץ ממליץ לאנשים ללכת לבדוק את הלפי גיימר ג'יגי (healthy gamer gg).
אילן: תמיר, תודה לך.
תמיר: תודה לכם.
אורי: ממש, הייתה שיחה מרתקת, המון המון תודה שהגעת לכאן ביום חם זה בתחבורה ציבורית וואו, הקרבה.
תמיר: היה מסע. תודה רבה.
-
אילן: התעסקנו היום בסוג של התמכרות שהיא תופסת ילדים.
אורי: בין 12 ל-18 לפי המחקרים זה הכי הרבה.
אילן: אז היא תופסת אותם בפריים של ההתמכרות בגיל 12, 13, 14 שם הם נכנסים לזה בכל הכוח. וקשה לי להתעלם מהמחשבה שחלק גדול מהילדים כמו תמיר שנכנסים להתמכרות הזאת נכנסים כי הם נפלטו מתוך חיי החברה. בריונות, חרמות, שונות. פשוט נדחפו לשם ונדחקו לשם והם מצאו איזה נחמה בחדר שלהם.
אורי: הוא אומר שזה לא היה המקרה הספציפי שלו, זאת אומרת הוא לא חווה בריונות או חרמות, הוא פשוט מצא את עצמו מאוד בודד.
אילן: בדידות, אתה צודק במה שאתה אומר אבל גם זה יכול עוד להתווסף לדבר הזה, שמוצאים נחמה בתוך החדר מאחורי הדלת. ההורים נשארים בחוץ, הרבה פעמים לא יודעים הרבה פעמים מודאגים ומנותקים העולם מאחורי כל כך הרבה, אתה יודע מאחורי דלת, מאחורי אוזניות, מאחורי המסך, מאחורי מאחורי מאחורי… מתרחקים המציאות עוד ועוד ועוד ועוד ומתנתקים.
אורי: אתה מתאר את ימי התיכון שלי במדויק. בטח הדלת תמיד הייתה נעולה, אני הייתי מעשן חשיש בעיקר, הייתי שומע מוזיקה. בי נגע מאוד החלק שבו הוא הרגיש שרואים אותו, כי תמיר אמר אמא שלי תמיד אהבה אותי אבא שלי אדם סגור, אמא שלי תמיד הראתה האהבה הכל בסדר. אבל בטח שלא רואים אותך אם אתה מסתגר, אם אתה בכלל באיזה שהוא עולם פנטסיה וירטואלי, אם אתה עם אוזניות על הראש. ואמא שלו תמיד רצה לעזור אבל האופן שבו היא ניסתה לעזור היה מאוד פרקטי. ומה שהוא אומר זה כשהיא הצליחה לראות שכואב לו, שקשה לו, שהוא בודד שמשהו…עזבי רגע את המשחקים, עזבי רגע את הציונים, עזבי רגע אם יש עבודה אין עבודה עזבי רגע הכל, איך אתה מרגיש… פתאום הוא ממש תיאר שנעשה שינוי, הוא קיבל איזה בוסט של כוח להושיט יד בעצמו לחיים האמיתיים.
והנקודה הזאת הרגישה לי מאוד מאוד מקושרת לכל התמכרות אחרת.
אילן: האזנתם והאזנתן להסכת מכורים.
המפיק שלנו ניר גורלי, העורכת המלכה שלנו את דניאל מאורר, נופפי שכולם יראו אותך
אורי: תעשי שלום, הנה היא עושה שלום מעבר לתריס.
אילן: ולכל שאר הפרקים שלנו אתם מוזמנים ומוזמנות להאזין בספוטיפיי, באפל, באפליקציה או באתר של כאן, בכל מקום אתם רגילים להזין לפודקסטים. ואתם הרי רגילים…
אורי: אתם רגילים, ותראו לנו אהבה בואנה תדרגו את מכורים בפלטפורמות השונות ואם מתאים לכם ורק אם מתאים לכם, תשתפו עם מי שההסכת עשוי לעניין אותו, מי יודע אולי אולי זה אפילו יעזור.
תמיר הזכיר את הלסי גיימר גי גי אז אנחנו עושים כדברו של תמיר גגלו הלסי גיימר גי גי (healthy gamer gg) ותוכלו למצוא שם תוכן שיכול להיות מעניין וחשוב בהקשר הזה של התמכרות לגיימינג.
אורי: אילן אתה בא לשחק בסוני?
אילן: איזה סוני אני עדיין תקוע בטטריס אבל אל תעלם לי, תמשיך לבוא.
אורי: ממשיך ממשיך, למה יש ברירה?
אילן: יאללה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments