יהודה בן ה-29 נולד למשפחה מ"הפלג הירושלמי" שנחשב בין הזרמים החרדיים השמרנים והקיצוניים ביותר. כתלמיד ב"חיידר" חווה התעללות ובעקבות חווית נטישה מצא את עצמו על המסלול המהיר להתמכרות ולאבדון. כיצד ניצל? איך שמר בכל זאת על האמונה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/02/2023.
הערת המתמללת: כל השגיאות הדקדוקיות הן במקור.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
יהודה: בגיל 12 אני מצאתי את עצמי יום אחד מגיע הביתה ויש תיק מחוץ לדלת עם כמה דברים בשבילי. וזהו. זה היה שבוע שבו החלטתי שדי, שאני לא רוצה יותר את החברה הזאת, לא רוצה יותר להיות חרדי, לא רוצה יותר את האנשים האלה, שזורקים את הילד שלהם מהבית. זה דבר שלא הצלחתי לסלוח עליו עד היום. הלכתי לישון בעזרת נשים של איזה בית כנסת ובכיתי והחלטתי שדי.
מכורים. שיחות על התמכרות לסמים עם מי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.
אורי: אהלן אילן.
אילן: אהלן אורי.
אורי: אתם ואתן על ההסכת מכורים, פודקאסט שבו מכורים לסמים מדברים בפתיחות ובכנות על הפנים הרבות של ההתמכרות לסמים וההחלמה ממנה.
אילן: היום אנחנו נשוחח עם יהודה שעזב את העולם החרדי למסע של סמים בהתמכרות וחזר, אבל כאדם לא רק מאמין, אלא כאדם יודע.
אילן: אהלן יהודה.
יהודה: אהלן אילן.
אילן: אולי תספר לנו אתה קצת על ה... כדי שאנחנו לא ניפול לתיוגים שנובעים מבורות ודעות קדומות של החברה החרדית, אולי תספר לנו קצת על האופי של הקהילה החרדית שבה אתה גדלת.
יהודה: אני אתחיל מהמשפחה: אבא שלי הוא אנגלי, הוא עלה לארץ מאנגליה ואמא שלי מאמריקה. שניהם מגיעים ממשפחות שחרדיות, של אותם אזורים, כאילו של אמריקה, של אנגליה. שניהם הכירו פה בארץ והתחתנו פה בארץ והפכו את עצמם להיות קצת יותר חרדים ממה שההורים שלהם היו. זאת אומרת, בצורה יותר קיצונית נקרא לזה.
אורי: והם חלק מאיזה שהיא קהילה עם שם?
יהודה: כן. כן.
אורי: איזו?
יהודה: הפלג הירושלמי. היום ככה הם נקראים. זה בתוך הקהילה הליטאית, היא התפלגה לשתיים. האם אנחנו הולכים ללשכת גיוס וחותמים שאנחנו בחורי ישיבה, שזה נקרא תלמודו אומנותו, או שאנחנו לא הולכים לשם בכלל. המשפחה שלי משתייכת לזרם הקיצוני יותר שמאמין לא ללכת בכלל, אפילו לא לחתום על דיחוי.
אילן: שלא מכירה בכלל ב...
יהודה: לא מכירה בכלל.
אורי: לא מכירה בכלל במה? בקיום מדינת ישראל?
יהודה: לדוגמה, בחירות מגיעות, הם לא יבחרו בבחירות.
אורי: אז זה קהילה מאוד קיצונית וסגורה.
יהודה: אז אני משתייך למשפחה כזאתי. גדלנו, היה אסור לשמוע רדיו, היה אסור לראות סרטים. לא היה מחשב. היה מחשב רק בשביל עבודה כאילו.
אילן: כמה אחים היו לך? אחיות?
יהודה: אנחנו 10.
אורי: ובן כמה אתה?
יהודה: אני היום בן 29. אני הרביעי. יש לי מעלי אח ושתי אחיות ומתחתי חמישה אחים ואחות.
אורי: אהבת לגדול בקהילה בפלג הירושלמי?
יהודה: לא. הרגשתי שאני אאוטסיידר. שאני שונה מכולם.
אורי: הייתה לך משפחה אוהבת, תומכת?
יהודה: אני רוצה להגיד לך: תגדיר אוהבת. אבל בוודאי שאהבו אותי, אבל אני זוכר אחד הכאבים הכי גדולים שהיה לי מילדות זה שלא היו מחבקים אותי סתם, לא היו נותנים לי אהבה סתם. כל דבר היה חייב להיות עם סיבה. עשית משהו טוב הנה אתה מקבל פרס, עשית משהו לא טוב אתה מקבל עונש. עונש הכוונה היא, בדרך כלל כפכף כזה שנותנים מכות, זה הצורת חינוך שחינכו אותנו.
אני זוכר שהרבה פעמים הייתי עושה דברים בכוונה בשביל להיענש, ידעתי שאני הולך לחטוף. היה רגע שמאוד מאוד אהבתי. אחרי שאמא שלי נגיד הייתה נותנת לי מכות, היא הייתה מחבקת אותי ואומרת לי: יהודה, אני נותנת לך מכות כי אני אוהבת אותך. וזה רגעים שהיו נותנים לי את האושר כי היא היתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי.
אילן: מה שנקרא - שונא שבטו, חוסך בנו.
יהודה: כן.
אורי: אבל זאת הסיבה שרצית לפעמים שהיא תכה אותך. בשביל הרגע הזה שהיא תבוא אחר כך ו...
יהודה: ואני אקבל את החיבוק הזה. אני, אני לפעמים הייתי כל כך... הייתי יודע שזה זה ככה חיים שלי גם התגלגלו אחר כך. עשיתי דברים, ידעתי שהתוצאות שלהם יהיו...
אורי: הרסניות.
יהודה: יהיו סבל והרסניות אבל ידעתי שיהיה נקודה מסוימת שאני מאוד מאוד יאהב שזה יהיה שווה את הכל.
אילן: יש גם משהו שאני, לא יודע אם זה העניין אבל, לקבל תשומת לב, לא משנה אם חיובית או שלילית, העיקר שיראו אותי, שישימו לב אליי.
יהודה: אני מאמין שזה ההתמכרות הראשונה שלי, שהיא לתשומת לב. קודם כל שיראו אותי, שישימו לב אליי, שירגישו לי... עד היום אפילו, שאני כבר בדרך ואני נקי, הדברים האלה לא הולכים, אין קסם שזה הולך. אני עדיין לפעמים מרגיש שלא... אנשים לא רוצים אותי בחברה שלהם, שלא רוצים לשמוע ממני שלא... זה הרגשה שהיא שלי לא נכונה.
אורי: ובתור ילד בן 12, מטר שבעים וחמש שמרגיש שלא רואים אותו זה נראה לי עוד יותר.
יהודה: אני מדבר על לפני גיל 12.
אורי: ברור. אבל תמיד היית גדול ממדים.
יהודה: כן האמת שזה גם כן היה אחד מהדברים שהובילו לחיים שעברתי כי הייתי הילד הכי שמן בכיתה, הייתי מאוד שמן ואני זוכר את השירים שהיו שרים עליי. זה היה הולך ככה: יהודה השמן בבטן יש לו בן, איך קראו לבן? השירים האלה ששרו עליי להעליב אותי, לפגוע בי, כי הייתי שונה מהם.
אילן: דרך אגב, יש כשל לוגי בתוך השיר הזה. (צוחק)
יהודה: איך קראו לבן? יהודה... זה פרדוקסים. וככה מלמדים ילדים פרדוקסים. (צוחקים)
אורי: לוגיקה לשיעור מבוא.
אילן: הייתה לך...
יהודה: לא היה לנו שיעורי לוגיקה בחדר, אגב.
אורי: כן, פחות עובדים על זה. אז אתה היית ילד מרדן כזה או שצייתן?
יהודה: אני עד היום מאוד מרדן. בכל דבר שאני עושה אני חייב להיות קצת מהרבולנס שלי, להביא את זה לבפנים.
אורי: ואיך זה בא לי את הביטוי כבר בחיידר נגיד? או בכלל בא בתקופה ההיא? היית אלים למשל?
יהודה: הייתי אלים מאוד.
אורי: אה, וואלה.
יהודה: הייתי אלים מאוד. הייתי הולך מכות. זה היה הדבר השימושי היחיד שבאמת היה לי, זה להיות אלים ולהרים שולחן, יכולתי להרים שולחן על ילדים אחרים. שברתי לא מעט שיניים לילדים. וכל פעם שהיו מעליבים אותי לא ידעתי איך להעליב בחזרה, אז התגובה שלי הייתה אלימות. והם היו הרבה יותר זריזים ממני הילדים האלה כי הם היו קטנים כאלה ופצפונים כאלה שמגיעים, דוקרים אותך עם מקל כזה ואז בורחים. אבל למדתי לזכור מי פגע בי ולהחזיר לו. לתפוס אותו אחר כך בצד להרים אותו...
אורי: לא היית שוכח אותם.
יהודה: לא הייתי שוכח אף אחד. מקודם, אורי, שאלת אותי אם אהבתי את החינוך הזה? לא, לא אהבתי את זה כי לא הרגשתי שם שייך, לרגע. הייתי כל הזמן מתוסכל. גם בבית וגם בחיידר.
אילן: אתה לא הייתה המרדן היחיד בכל המערכת.
יהודה: זה בעצם מה שהוביל אותי לאן שהוביל אותי, שתמיד נמשכתי לחברים שנמצאים בשוליים מה שנקרא.
אורי: גם אני, ככה גם אני.
יהודה: כי זה החבר'ה היחידים שהבינו אותי. זה היחידים שהיו... הייתי... היו מוצאים אותי מהכיתה, יהודה צא החוצה. הייתי נמצא במסדרון את מי הייתי פוגש? את החבר'ה האחרים שהיו במסדרון.
אורי: ברור.
אילן: ואיתם... מהם היית מקבל כבוד?
יהודה: בטח. היינו אינו עושים תחרויות מי הכי הכי יוזמתי במעשי קונדס שלו.
אילן: אהבתי את יוזמתי.
אורי: תגיד אבל, אתה בתור ילד או נער עד גיל 14 לצורך העניין, היה לך איזה שהם יחסים עם אלוהים? היה לך אלוהים בחיים או שהוא היה רק כזה משהו כזה שמדברים עליו בחיידר ובבית?
יהודה: אני חושב שבחלומות שלי היה לי. זאת אומרת, ברגעים שהייתי יושב בקושי שלי ובכאב שלי, שם הייתי מדבר איתו, שם הייתי הייתי קורא את התהילים וכשאתה קורא את התהילים אתה רואה את דוד המלך כל הזמן כאילו, בא לאלוקים ואומר על האויבים שלי שיקרה להם ככה, קללות כאלה, אז אז אותו דבר אני. אני הייתי משתמש באותם פסוקים כאילו לדבר איתו זה נותן לי הרגשה. שיש מישהו שרואה את מה שעשו לי והוא ינקום בשבילי.
אורי: אל נקמות.
יהודה: כן.
אורי: זה היה אלוהים שלך אז.
יהודה: כן, כן.
אילן: רצית נקמה זה נשמע.
יהודה: רציתי הרבה הרבה נקמה. עברתי דברים קשים מאוד עד הגיל הזה שרציתי לנקום.
אילן: מה? אלימות?
יהודה: עברתי הרבה הרבה אלימות, הרבה התעללות. גם מצד ההורים שלי, גם מצד החברים שלי, גם מצד הרבנים שלי, גם מצד שכנים.
אילן: ולא היה לך מישהו לדבר איתו? אח, אחות, חבר.
אורי: אלוהים.
יהודה: אלוהים זה היה מישהו, אבל גם איתו לא הייתי משתף מה עברתי. הייתי בטוח שכל הזמן, אני בטוח שהוא רואה מלמעלה מה אני עובר. אני לא צריך לספר לו מה עברתי. לגבי אנשים, שלחו אותי לפסיכולוגים וכל מיני מטפלים למיניהם מגיל מאוד מאוד צעיר. אמא שלי תמיד האמינה בעולם הטיפולי. הראשון שאמר לי שאני מכור, היה פסיכולוג, שהייתי בן 7 וחצי...
אורי: בגיל 7 וחצי אמרו לך שאתה מכור?
יהודה: הוא אמר לי שיש לי מה שנקרא אדיקטיב פרסונליטי. זאת אומרת, הוא היה פסיכולוג שדובר אנגלית, אצלו גם למדתי הרבה הרבה על סמים. היה לו, הוא היה מטפל בילדים והתמכרויות והיה לו על הקיר כזה פלקט גדול כזה עם למינציה של כל סוג סם וההסבר שלו ותמונה שלו.
אורי: שיננת את ה...
יהודה: ואני הייתי עומד בחדר המתנה ומסתכל שעות אך ורק על הפלקט.
אילן: נשמע לי כמו תפריט.
יהודה: בדיוק. וידעתי שיום אחד אני אגע בזה, זה, בזה. התחילו לתת לי ריטלין. קצת אחרי, בגיל 8.
אורי: בגלל ה...
יהודה: בגלל ה-ADHD. אני זוכר, זה היה בניין לא רחוק מפה, היה שם מקום שקראו לו אניגמה. ושם היו מאבחנים ילדים, אם הם צריכים דברים או לא. אני זוכר שבאתי לשם והבאתי איזה ספר קריאה כזה חרדי, יש להם ספרי קריאה מאוד מעניינים. ואני זוכר שלקחתי את הכדורים ואז קראתי את הספר שעה, שעתיים, לא הרגשתי שהזמן עובר. זה הפעם ראשונה בחיים שקראתי ספר כמה שעות ברציפות. לפני זה, אף פעם לא הייתי מסוגל לקרוא ספר. אבל הריטלין באותו רגע הפך להיות הכלי שאיתו אני עובר את השיעורים, איתו אני יושב בשיעורים פחות מפריע וכאלה דברים. פתאום הייתי מקשיב, פתאום האוזניים שלי נפתחו אבל...
אורי: ולא עשית שימוש לרעה בו?
יהודה: עדיין זה לא. השימוש לרעה התחיל קצת אחרי. היה כל הזמן דיון האם לוקחים בשבת... יש אצלנו נגיד בבית, דיברנו על חרדים ועל קיצונים, יש אמונה שבשבת אסור לקחת תרופות, כי שבת זה זמן שאסור לעשות מלאכה ולעשות ריפוי זה מלאכה מסוימת. אז מותר רק לקחת תרופות שאתה לא יכול בלעדיהם.
אילן: אנטיביוטיקה.
יהודה: כן. דברים כאלה לוקחים אבל...
אילן: קצב לב ועניינים כאלה...
יהודה: אבל תרופות שהם אקסטרה, אז יש מחלוקת, הם לוקחים או לא לוקחים. עכשיו כשלא הייתי לוקח תרופות בשבת ריטלין לדוגמה, לא הייתי הולך לחיידר בשבת כן? אז מה לקחת ריטלין? לאט לאט הצטבר אצלי כמות מסוימת של כדורים ואז אני זוכר שהיה שבת אחת שהלכתי לבית כנסת, הייתי בערך בן תשע, קצת יותר ולקחתי איתי את הריטלין פה בכיס והלכתי לקידוש, הייתי עצבני מאוד באותו בוקר. אותו שבת בבוקר אבא שלי, בשביל להעיר אותי לתפילה, שפך עלי כמה כוסות של מים, שזה נגיד דוגמה לאיפה שהיינו. כאילו לשפוך מים על בן אדם בשביל להקים אותו בבוקר זה דבר בנורמה. אז אני זוכר שהייתי מאוד עצבני באותו בוקר והלכתי לקידוש.
והיה ליקר בננה כזה ואני זוכר שהחלטתי לערבב את הריטלין עם הליקר בננה ולקחת את זה ביחד. וזה היה הרגע שבו, זה היה ההארה שלי, פעם ראשונה שהכל התיישב לי כזה פתאום במקום. הריטלין והזה... פתאום לא שמתי לב לכלום, לא היה אכפת לי כלום, לא היה אכפת לי מאף אחד מאיך רואים אותי, כלום. כל הדברים נעלמו. בראש שלי היה כמו שתי גלגלים כאלה שעצרו מלהסתובב. הכל נעצר. כמו בלקאאוט טוטלי כזה.
אורי: באיזה גיל אתה?
יהודה: 9. זה היה... וידעתי שאני הולך לעשות את זה שוב. ידעתי שאני הולך לעשות את זה שוב. ידעתי שאני הולך לשמור כדורים לשבת הבאה ולעשות את זה שוב.
אילן: אתה בגיל 9. ממה שאתה מספר, אני שומע שהכמיהה הכי גדולה שלך הייתה לשקט.
יהודה: לגמרי. לרוגע. אני מאמין שהשימוש שלי הפך להיות מסיבי יותר בערך שנה, שנה וחצי אחרי, היה לי איזה שכן שיום אחד סיפרתי לו שאני לוקח את הכדורים האלה. הוא היה גם כן, הוא היה פסנתרן. הוא היה מאוד מאוד מוכשר. הוא היה יתום. לא היה לו אבא. אבא שלו נפטר. והם היו שכנים שלנו והיינו תומכים בהם, מביאים להם עוגות לפני שבת וכל מיני דברים כאלה. אני היום אגב, בדקות של שקט מתפלל לאותו שכן. הוא חי במוסדות במקומות לא עלינו. ניסיתי כמה פעמים לעזור לו, לא הצלחתי. הוא לימד אותי שאפשר להריח את הריטלין.
אילן: הוא היה בגילך?
יהודה: לא, הוא היה גדול ממני. הוא היה לומד בבית ספר חילוני הם היו המשפחה החילוני היחידה בשכונה שלנו.
אילן: וואיי.
יהודה: היחידה.
אורי: שני אנשים עם תחושה של חוסר שייכות קיצונית מתחברים ביחד.
יהודה: והוא לימד אותי...
אורי: לרסק...
יהודה: לקבצ'ץ את הכדורים ככה, לרסק אותם ואז להריח אותם. וזה היה גילוי מאוד מסעיר כי להריח את הכדורים היה עולה הרבה הרבה יותר מהר מלבלוע.
אורי: ברור.
יהודה: אחד האירועים שהיו מאוד קשים, הייתי בן 12 והם היו שולחים אותי לפסיכולוגית באזור אחר בירושלים. שנאתי אותה מאוד. והיא אמרה להורים שלי שאם אני הייתי כל לילה, כל יום אחרי הלימודים או אחרי זה... הייתי יוצא לבלות, לטייל ברחוב והייתי חוזר מאוד מאוחר. וכשהייתי בבית הייתי רב עם אחיות שלי, עם אחים שלי, עם מי שהייתי יכול, הייתי מקלל אותם. זה לא משהו שהם היו רגילים לו בציבור הזה. אז היא אמרה להם שאם אני אה... אם אני מגיע עוד פעם מאוחר הביתה, להעיף אותי מהבית.
אורי: לרחוב? לאן להעיף אותך?
יהודה: לרחוב. יום אחד מגיע הביתה ויש תיק מחוץ לדלת עם כמה דברים בשבילי וזהו.
אילן: די.
יהודה: אבל זה היה שבוע שבו החלטתי שאני לא רוצה יותר את החברה הזאת. לא רוצה יותר להיות חרדי, לא רוצה יותר את האנשים האלה שזורקים את הילד שלהם מהבית.
אורי: כן.
יהודה: דבר שלא הצלחתי לסלוח עליו עד היום. עם כל הדברים, לא הצלחתי לסלוח עליו.
אורי: אני יכול לתאר לעצמי זה לא משהו שקל לסלוח עליו.
יהודה: אני זוכר שפשוט שמו לי כמה דברים בתיק וזהו, העיפו אותי. והייתי... הלכתי לישון בעזרת נשים של איזה בכנסת ובכיתי והחלטתי שדי, אני לא רוצה יותר את העולם הזה, את העולם החרדי. לא רוצה יותר את העולם היהודי. לא רוצה יותר להיות פה.
אורי: רק נאמר למאזינים שלנו שמדובר פה באורח חובש כיפה וציציות.
אילן: כן.
אורי: אבל נגיע לשם. אז אתה לא רוצה את העולם הזה ומה? אתה עושה מעשה? אתה עושה פעולה?
יהודה: כן, אני זוכר שהלכתי ליפו, בכיכר ציון, מסתובב שם. והיה היה מעגל כזה של אנשים שישבו על הרצפה, יש שם שהרבה אנשים שישבו במעגלים כאלה ועם דרבוקות וגיטרות כל מיני סטלנים שבאו מהודו, מכל מיני מקומות. ואני זוכר אפילו איזה שיר שרו: הם שרו שיר של סיני תור (זמר מוזיקה חסידית) שנקרא ''לא כל המלאכים גרים בשמיים''. והתיישבתי איתם כזה במעגל, פשוט התיישבתי, לא ידעתי מה עושים בדיוק. ואז מישהו העביר פייסל בין כולם. זה הגיע אליי, לקחתי שאכטה - שתיים, המשכתי, העברתי את זה הלאה לבן אדם השני. הסתכלתי. מה שכולם עושים, עשיתי. אחרי כמה שעות הם הוציאו עוד אחד והעבירו אותו בין כולם ואז זה עשה לי משהו. אז עשה לי משהו זה... נפתחו לי כל אוצרות השמיים מה שנקרא. זהו. זה פעם ראשונה שעישנתי חשיש. איך שאומרים אצלנו, אתה יכול להשלים את המשפט: זה התאים לי כמו כפפה.
אורי: עוד התחלת להשיג בעצמך?
יהודה: עדיין לא אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה.
אילן: רגע, שנייה. בכל זאת, אחרי יומיים זה נגמר. חזרת הביתה, אתה גר...
יהודה: החזירו אותי... אחי הגדול שכנע את ההורים שלי להחזיר אותי הביתה. הוא צעק עליהם ממש. הוא החבר הכי טוב שלי עד היום גם. בן אדם שעזר לי הכי הרבה בחיים זה הוא ואני אסיר תודה לו. ממש. בלעדיו לא הייתי פה. הוא שכנע את ההורים שלי להחזיר אותי הביתה, צעק עליהם, אמר להם שזה לא הגיוני, לא משנה כמה פסיכולוגיות אומרות את זה שצריך להעיף אותו מהבית. להחזיר אותי מיד וזה ולהתנצל. אני זוכר שגם השתמשתי בזה במשך איזו תקופה מסוימת.
אילן: סחטת את הלימון הזה.
אורי: גם את הקליפה... נראה לי גם את הקליפה.
יהודה: גם את הקליפה סחטתי, עד היום אני לצערי הרב עדיין...
אורי: משתמש בזה.
יהודה: משתמש. כן, זה... זה לא שאני משתמש בזה כן? זה שלפעמים אמא שלי לא מעיזה לומר לי דברים מסוימים כי היא יודעת לאן היא מסוגלת להגיע. היא כבר התנצלה על זה מאז.
אילן: אני רק רוצה לציין שמתוך מה שאתה מספר, אתה לא הייתה ילד מוזנח.
יהודה: לא.
אילן: אתה היית ילד מטופל.
יהודה: לא, אני הייתי ילד מאוד מטופל. מאוד.
אילן: ואולי והורים שלך עשו טעויות...
יהודה: הם עשו טעויות אבל הם היו שם.
אילן: אנשי מקצוע שרלטנים או או שלא הבינו מה חיים...
יהודה: בטח. בטח.
אילן: אבל אבל לא היית ילד מוזנח.
יהודה: לא. לא הייתי ילד מוזנח, אני מגיע מבית שדואגים לך שמוודאים מה קורה איתך כל הזמן. כל הזמן בדקו...
אורי: גם לא היה חסרים אמצעים או משהו בבית נכון?
יהודה: מגיל 9, 10, אבא שלי כבר התחיל להרוויח הרבה כסף בהייטק והיינו חיים ממש טוב. לא היה חסרים אמצעים. אני זוכר שהייתי מאוד מקנא באלה שאוספים כסף, בקבצנים, כי הם היו מקבלים הרבה יותר יחס מאבא שלי מאשר אני. אולי אולי היו תקופות בחיים שאיבדתי את עצמי בתוך הסמים...
אילן: אבל איפה המפנה?.
יהודה: בערך בגיל 14 וחצי, הייתי... העיפו אותי מהישיבה, הייתי כבר בישיבה. העיפו אותי משם ואבא שלי שלח אותי לישיבה ברוסיה, במוסקבה.
אילן: וואיי! רחוק מהבית.
יהודה: כן.
אילן: רחוק מהשכונה הרעה.
יהודה: רחוק. רחוק מהכל. הרעיון היה שעזבתי את הדת כבר, הרעיון היה שילד חרדי שמגיע לישיבה שמיועדת לחוזרים בתשובה, הייתי מלמד אותם איך לקרוא בתורה, איך לקרוא את הנביא, הייתי גם מדבר אנגלית מאוד מאוד טוב תמיד אז יכולתי לתקשר מאוד טוב עם החבר'ה האחרים שם. שם בישיבה, הייתי בן 15, בערך כשסבא שלי נפטר והייתי מאוד מאוד קשור אליו, אבא של אבא שלי. ואני זוכר שאז אולי נאבדתי לתוך הסמים ממש חזק. עד אז הייתי תקופה של כמה חודשים שחזרתי בתשובה, שהתחזקתי, שהייתי רק שותה אלכוהול, לא נוגע בכלום, לא נוגע ברטלין. היו שולחים לי כדורים מהבית אבל לא הייתי לוקח אותם, רק הייתי שותה אלכוהול ומעשן נרגילה וזהו.
אבל אני חושב שאז נאבדתי ממש ב... זה היה רגע של משבר סבא שלי נפטר הייתי מתפלל עליו הייתי... זה קרה לכולנו. לכל אחד שגדל בסביבה שמאמינים ובעצם אומרים לך: אם תתפלל אלוהים הוא ישמע את התפילות שלך, הוא יעשה מה שאתה אומר. ואז אני נמצא ברגע כזה שאתה... שמישהו מאוד חולה ואתה מתפלל אליו ומבקש ממנו שיציל אותו והוא לא מציל אותו. והבן אדם נפטר ואז נשבר האמונה.
אילן: אז איך זה התבטא?
יהודה: זה התבטא בצורה שחזרתי לחלל שבת. הייתי יוצא עם חברים למועדונים במוסקבה. במוסקבה לא אכפת להם הגיל שמה כסף יענה את הכל. התחלתי לעשן יותר גראס, יותר חשיש יותר... התחלתי להריח פעם ראשונה קוקאין שמה במוסקבה. השימוש שלי עלה דרגה. לא רק שהוא התפרץ החוצה אלא הוא עלה דרגה והייתי איזה כמה חודשים עמוק רק בתוך זה.
אילן: היית עם אנשים שהם בגילך או אנשים יותר מבוגרים?
יהודה: הרבה יותר מבוגרים ממני. אני הייתי הכי הכי צעיר בישיבה, הייתי בן 15, הם היו בני 18, 19, 20. הם היו סטודנטים.
אורי: ומה מצאת בסמים שם? וזה הייתה איזה הרפתקנות? איזה סוג של הקלה?
יהודה: הכל. הכל. גם הרפתקנות, גם זה היה, זה היה כיף, זה היה משחרר. זה היה החיים הטובים. במועדונים אהבתי את זה ש... בנות קצת, התחלתי כאילו לגעת יותר בבנות ודברים כאלה. הייתי אז מה שנקרא בתול. בשביל ילד שמגיע מהסביבה החרדית, להיות במקום הזה במועדונים בגיל הזה, אנחנו מדברים על לפני 15 שנה, זה גם לא אותו עולם שיש היום. היום ילדים בני 15 בכיף מוצאים את עצמם במקומות כאלה. אז לא, זה לא היה דבר שהוא היה כל כך מצוי. אני לא מאלה ששייכים לצד שאומר שהסמים, באופן כללי, הם דבר רע.
אורי: נראה לי שגם אנחנו לא ממש, אני בכל אופן לא.
יהודה: אני לא נמצא בקו המחשבה הזה אני יודע שסמים בשבילי הם דבר רע. בשביל יהודה. אף פעם לא הגעתי למצב שהאמנתי שהדברים האלה הם רעים. אני מאמין שכל דבר הוא טוב ורע בהתאם לשימוש שבו.
אילן: כן. אתה יודע מים זה לא דבר רע אלא אם כן אתה טובע.
יהודה: בדיוק. בדיוק. לגמרי. זה התפיסה שלי. תרשום את זה.
אילן: (צוחק) רושם, רושם, רושם. אז איזה רגעים יפים אתה זוכר מהשימוש למשל?
יהודה: אני זוכר את המסיבת טבע הראשונה שלי. זה היה באירופה, בשוויץ. הייתי על איזה הר למעלה, ככה ב... והייתי שם באיזה קמפ או משהו כזה, של חרדים גם, אבל יצאתי מהקאמפ והלכתי למסיבת טבע שהייתה לא רחוק משם ולקחתי אסיד אז פעם ראשונה ונפתחו כל הצבעים וכל ה... אני לא אשכח את הרגע הזה. זה הרגע שפתאום הבנתי ש... התחלתי להבין שכל האנשים האחרים מסביבי לא מבינים כלום. אחרי זה השימוש בעיקר היה שם, כל הזמן הייתי מרגיש דחוי על ידי החברה ודרך השימוש, דרך הסמים פתאום הרגשתי שאנשים רוצים אותי, רוצים לדבר איתי, רוצים... היו צריכים אותי. כי יש לי... אני מבין בזה, כי אני יודע איפה להשיג דברים, כי למדתי איך לגדל כבר.
אילן: אתה בעצם הופך מילד דחוי.
יהודה: לראש.
אילן: כן אתה פתאום מישהו שרוצים בחברתו, רוצים קשר איתו...
יהודה: לגמרי.
אילן: רוצים עזרה ממנו, אתה סוג של מושיע. You are the man.
יהודה: חיפשתי להיות The man כל הזמן ופתאום מצאתי מפתח שדרכו אני יכול להיות The man. בשביל כל הדברים האלה.
אילן: זה מעניין כי זה מפתח שאתה מצאת לבד.
יהודה: אף אחד לא הגיע והביא לי את זה. אני מצאתי אותו לבד לגמרי. אז גיליתי את הפטריות גם, ממש, גיל מאוד צעיר, 16. רוב החבר'ה שלנו לא יודעים מה זה פטריות.
אילן: (צוחק) אני חושב שעשית בגיל 16 את מה שאני לא עשיתי עד גיל 30.
יהודה: כאילו...
אילן: כן, אני לא זוכר לך... אורי אתה...
אורי: אני שומר על זכות השתיקה.
אילן: מתקדם מאוד לגיל...
יהודה: אין בעיה. אני זוכר שאכלתי את הפטריות ומה שאתה מרגיש שם זה שהתבגרת עכשיו בכמה שנים. שאתה פתאום מריח כמו כלב, סלח לי, זה לא בגנאי, ממש כמו...
אורי: עם יכולות של...
יהודה: עם יכולות של כלב להריח את האדמה. אתה יודע איפה אדמה טובה, איפה אדמה לא טובה, איפה אתה צריך לשבת, איפה אתה לא צריך לשבת. פתאום אתה מגיע לסטייט אוף מיינד שהכל נהיה ברור, שהכל נהיה מובן.
אורי: ואתה יותר קרוב לאלוהים בשלב הזה או יותר רחוק מאלוהים?
יהודה: כן, כן.
אורי: או שאתה צריך אותו בכלל...
אילן: או שאתה מתבלבל עכשיו שאתה אלוהים.
יהודה: לא. ממש לא. אבל דרך הפטריות הייתי מרגיש את הנוכחות של אלוהים מולי קיימת.
אורי: זה חיזק את האמונה.
יהודה: זה חיזק זה... אני לא אוהב את המילה אמונה בשלב הזה. אני כבר קורא לזה ידיעה. אני חי היום בתור יהודי יודע שאלוהים קיים. אני ראיתי, אתה יכול להגיד שלא ראית שזה היה הזיה, לא אכפת לי כבר. הקיום הזה, של הישות הזאת שהרגשתי שם, הייתה כל כך חזקה שמאותו רגע עד היום, תמיד הייתי עם ציצית. לדוגמה, לא משנה כמה פעמים עזבתי את הדת, חזרתי, עזבתי, ציצית תמיד נמצאת עלי. בגיל 16 חזרתי לארץ והייתי... הלכתי לישיבה טובה בבני ברק. והייתי לומד בישיבה והיינו מעשנים נרגילה ובשביל להרוויח כסף הייתי סוחר בחום, בחשיש. לאט לאט התחלתי, הייתי קונה מאיזה בן אדם. לאט לאט עברתי את הסוחר שלו, לסוחר שלו, עד שהגעתי לממש, למקום מאוד מאוד גבוה בגיל 17 וחצי. והייתי בסחר מתמיד, שהיו גונבים ממני מדי פעם והייתי צריך ללכת מכות ולחטוף מכות ודקירה.
אורי: הלקוחות שלך היו מי?
יהודה: הלקוחות שלי לא היו מהסביבה החרדית באותו זמן, הם היו אנשים רגילים לגמרי. אני זוכר, הייתי בישיבה והייתי כל הזמן צריך לחיות עם מסכות. הייתי צריך, אף אחד מסביבי לא ידע מה אני עושה ב100%. כל אחד הייתי צריך לספר סיפור אחר. הייתי צריך לספר להם שאני הולך להורים, להורים שאני בישיבה, קודם כל. ככה אני יוצר את הגאפ הזה שבו אני יכול לחיות עוד חיים. זה לחיות חיים כפולים. זה קשה חבל על הזמן. זה להיות כל הזמן במצב של לשקר. כל הזמן.
אילן: זה גם להיות מאוד לבד.
יהודה: זה להיות מאוד מאוד מאוד לבד.
אורי: ותוך כדי זה אתה עושה אתה גם... באכילת יתר? זאת אומרת אתה מכור לאוכל?
יהודה: אני מכור לכל דבר שעושה לי קצת טוב. אני אני זוכר שהגעתי בשיא שלי ל-180 ומשהו קילו.
אורי: וואו.
יהודה: הייתי מטר תשעים, מטר תשעים ושתיים, 180 קילו, הייתי ענק! ממש. אף אחד לא היה מתעסק איתי כבר אבל עדיין הייתי מרגיש כל כך בודד. הייתי מחפש מישהו אחד שאני יכול לספר לו הכל מתחילה ועד סוף.
אורי: היה כזה בנאדם?
יהודה: לא. לא. לא היה כזה בנאדם בכלל. היה פסיכולוג שהצמידו לי, לפני שאתה עושה ניתוח טבעת, מצמידים לך פסיכולוג לאכילת יתר שעוזר לך, אומר לך על זה שאל תאכל משעמום וכל מיני כאלה דברים. אני זוכר שניסיתי להיפתח בפניו, לא היה לי את האומץ.
אורי: זאת אומרת לספר לו באמת מה אתה, איך אתה חי ומי אתה?
יהודה: כי הוא הצליח... פתאום ראיתי מולי בנאדם שמבין ויודע להקשיב ושואל את השאלות הנכונות. פתאום אמרתי לעצמי אולי אני אגיד לו הכל? והייתי כל הזמן בהתחבטות הזאת הפנימית של... רק תן לי מישהו אחד שאני יכול לספר לו הכל וזהו. תן לי שחרר. תן לי כומר.
אילן: אני רוצה רגע לעצור פה רגע כי כי אנחנו... מי שהיה נכנס לפני נגיד 5 דקות או 4 דקות לתוך השיחה הזאת, היה בטוח שמדובר על כאילו פרומו מטורף לסמים מכל הסוגים ואנחנו לא שיפוטיים לגבי זה. זאת אומרת, שהסמים הם הסמים.
יהודה: נכון.
אילן: אנחנו פשוט, לדעתי, מי שיושב פה בחדר הוא פשוט אלרגי לסמים בסופו של דבר.
אורי: It's a one way to put it.
אילן: אז בוא רגע, בוא רגע קח אותנו לרגע שזה...
אורי: הופך מפתרון לבעיה.
אילן: כן שזה מפסיק להיות כזה דבר מופלא שרק דברים טובים יש ממנו ואתה מרגיש...
יהודה: אני חושב שזה כמה שנים אחרי. כמה שנים טובות. גיל 20. אני נמצא באמריקה, בישיבה, סטודנט. אני נמצא בדירה עם עוד שתי חברים שהם כולם בסמים מאוד מאוד חזק, ערימות של אוקסיקונטין, (תרופה אופיואידית) ערמות של משככי כאבים, כדורים מאוד כבדים...
אורי: מה שהולך הכי חזק עכשיו במגפה באמריקה.
יהודה: וזה היה ליל שמחת תורה, זה היה ממש לפני, ממש, ממש לפני 10 שנים, 9 שנים כזה. ישבנו שם וכל אחד הביא את כל הכדורים שלו והחלטנו שלושתנו לסיים את החיים, חיינו מספיק.
אורי: מה?
יהודה: כן.
אורי: למה? לא כיף?
יהודה: היינו... היינו ב... היינו... אני שנאתי את החיים, שנאתי את עצמי, שנאתי את הכל, הכל הכל, הכל היה שנוא עליי. מגעיל.
אורי: הלו, לפני רגע, אתה ואלוהים...
יהודה: גיל 16, 4 שנים אחרי.
אורי: מה קרה?
יהודה: אני חושב... היה לי רצף של כשלונות, היה רצף של... אני מאמין שמגיל מאוד מאוד צעיר לא רציתי להיות בעולם הזה. רציתי תמיד לעזוב את העולם. האמנתי ש... אפילו הייתי מגיע לרב שלי ואומר לו את הדבר הזה שאנחנו חיים בעולם שחציו רע וחציו טוב או שרובו רע ומיעוטו טוב. ואתם אומרים שבעולם הבא זה גן עדן, זה הכל הרבה, הרבה יותר טוב. תן לי עכשיו, הנה אני בשיא המצוות שלי. תן לי עכשיו למות, אני אלך לגיהנום כמה חודשים ואז אני אגיע לגן עדן, למה לי לסבול בעולם הזה?
אורי: אתה דפקת קופות צדקה מבתי כנסת, מה בשיא המצוות שלך? (צוחק)
יהודה: לא הכל היה דבש וחלב. עברתי התעללויות, עברתי מכות. וזה היה ליל שמחת תורה שהחלטתי שלא, לא בא לי יותר. ואני ועוד אחד שהיה שם החלטנו שמשתמשים עם כל מה שיש לנו, מה שיהיה יהיה ובבוקר אני התעוררתי, פינו אותי לבית חולים. מנת יתר. והוא לא. הוא לא התעורר.
אורי: אה. וואו.
יהודה: אני זוכר שזה רגע שאני כאילו נמצא במחלקה והביאו אותי למחלקה סגורה בכפייה בארצות הברית, חדר כזה שכולו ספוג כזה. ואני זוכר איך שהורידו לי את הבגדים בכוח והלבישו לי בגדים של, של... בגדים, פיג'מות כאלה של בית חולים. כמה, הביאו כמה כאלה חבר'ה גדולים כאלה, יותר גדולים ממני, ממש. כמה אנשים כאלה גדולים תפסו אותי בכוח ואני בקריז של החיים. ושמו אותי במחלקה סגורה כמה ימים להתאפס. וישבתי שם מול המנהל מחלקה אמרתי לו שאני בסדר אני אחזור לישיבה אני אחזור לאוניברסיטה, נלמד, אני אהיה בחור טוב.
אילן: אני אהיה ילד טוב.
יהודה: אני אהיה ילד טוב, אני אתנהג טוב, הכל יהיה בסדר, רק תשחרר אותי מפה, אני לא יכול להיות פה. ושחררו אותי. שחררו אותי אחרי כמה זמן, אחרי כמה ימים ממש. הייתי שם 3-4 ימים ואני זוכר שזה רגע שאמרתי די. לא רוצה יותר את הסמים האלה, לא רוצה יותר כלום. רוצה להיות ילד טוב. זה החזיק בדיוק שבועיים.
אילן: סיפרתי ששמעתי אותך מדבר על התקופה בסוף, לפני שעלית על דרך של ניקיון, שהיית רדוף. שהיית אדם שרודפים אחריו. איך הגעת למצב הזה שפתאום משטרה רודפת אחריך?
יהודה: קודם כל הייתי... הגעתי עם הרבה הרבה ידע כבר בגיל הזה. אנחנו כמה שנים קדימה גיל 24 כבר. חזרתי לארץ קודם כל, בגיל 23 מארה"ב. החלטתי גם, עוד פעם, היה לי שם משברים וזהו, החלטתי שזהו אני עוד פעם מפסיק עם הסמים, מפסיק עם הכל בארץ, אין את כל הדברים האלה, הכל יהיה בסדר.
אורי: אתה חוזר, אתה גר לבד?
יהודה: לא, חזרתי לגור אצל ההורים.
אורי: הבית תמיד קיבל אותך.
יהודה: תמיד קיבלו אותי. זה, זה בדיוק מה שהתכוונתי מקודם, שתמיד בבית קיבלו אותי מאותו רגע שאז העיפו אותי.
אורי: בדיוק.
יהודה: תמיד עם הרגשות אשם האלה. אין להם איך להיפטר ממני כיום כשבאמת יש להם זכות. אבל חזרתי הביתה ויום יומיים אחרי זה כבר התארגנתי על גראס או על משהו כזה.
אורי: למה?
יהודה: כי לא היה לי טוב. לא היה לי טוב בכלל. אף פעם לא היה לי טוב. איפה שאני יושב עכשיו בחדר, אני יושב פה וטוב לי.
אורי: לא יכולת לשאת את הרגשות.
יהודה: לא יכולתי לשאת את כמות הרגשות שישבו עלי, את כמות הכאב שעברתי, את כמות... לא יכלתי. זה, זה, זה כמו שיש עליך כל היום אוטובוס. מעליך, על הכתפיים. אתה חייב משהו שיקל, שישחרר שייתן לך איזה... לפחות את הידיעה הפנימית שאתה יודע יותר טוב מכולם ברחוב איך לחיות. שאני יודע משהו שאתם לא יודעים. בלעדי זה לא יכולתי לחיות, לא יכולתי לצאת, לחייך, לא כלום. הבאתי לארץ את המושג של אדבולס.
אורי: כמו חשיש, שאפשר לאכול...
יהודה: כן, עוגיות, סוכריות, מסטיקים. את כל הדברים האלה...
אורי: את המוצרים...
יהודה: אני הייתי מכין אותם. והפכנו להיות מאוד גדולים. הגענו לכל הארץ.
אורי: הפכנו.
יהודה: כן, היה לי שותף, שתיים, היה לי כבר כמה שותפים היה לי...
אורי: יזם.
אילן: אינטרפנר.
יהודה: והתחילו לעקוב אחרינו משטרה והעוגיות אלה היו כנראה צצות להם בכל מיני מקומות. ואז הייתי הולך למכינה החרדית של האוניברסיטה העברית לעשות בגרויות. רציתי לצאת, רציתי לעשות תואר, רציתי ללמוד, רציתי שיהיה לי משהו כי תמיד אמרו לי שאני מאוד כישרוני. הייתי משחק שחמט מאוד טוב. אני עדיין די טוב. כל הזמן אמרו לי שאני חייב לעשות משהו עם הראש הזה. שאני חייב ללמוד, להיות מהנדס, להיות משהו.
אורי: עשית, עשית משהו עם הראש הזה?
יהודה: לא.
אורי: היית סוחר סמים?
אילן: לא. הוא שילב פה שני פאשן שלו, את הסמים ואת האוכל.
אורי: בבקשה.
יהודה: כן, שילבתי באמת בין שתי הדברים. העוגיות שלי היו טעימות...
אורי: אני בטוח.
יהודה: מאוד. מאוד. והן היו חזקות מאוד. הם הגיעו לכל הארץ. אני הייתי הולך בפרנויה תמידית של 24/7 שעוקבים אחריי. היה לי את המשקפי שמש האלה שאתה רואה איתם חצי מה קורה מאחוריך, את מכיר? יש מראה כזאת בפנים.
אילן: וואלה לא, לא מכיר.
יהודה: אז היה לי משקפיים כאלה. הייתי הולך, נכנס פתאום לבניין, עוצר כמה דקות, יוצא החוצה, הולך לכיוון אחר, אוטובוסים, מוניות, מכוניות.
אורי: מה עם בגדים?
יהודה: גם כן. הייתי מחליף מחרדי לחילוני. הייתי הולך תמיד עם תיקים עם הכל.
אורי: היית בטוח שרודפים אחריך.
יהודה: כל הזמן. הייתי חי בזה...
אילן: אבל סיבה טובה, ממש.
יהודה: היו. התברר שהם היו באמת עוקבים, אבל לא עד כדי כך כמו שחשבתי.
עצרו אותי, בערך שהייתי בן כמעט 25, עצרו אותי, הגיעו אליי הביתה. ערימה מאוד גדולה של בלשים. חיפשו את ה... איפה שאני מגדל. הייתי מגדל באותו זמן גם גראס ועוד דברים. הייתי... עסקתי בהרבה הרבה דברים בתוך התחום הזה, של לגליזציה ושכל מיני דברים. הייתי די פעיל בעולם ההוא. הגיעו אליי הביתה לאיפה שהייתי גר אז, הייתי גר אצל ההורים, היה לי כמה דירות.
אילן: איזו בושה מול ההורים... שכנים.
יהודה: אני בכלל בפיג'מה, כבר... הייתי נקי מרוב הסמים שהייתי משתמש, הייתי אז רק בגראס רק רק כדורים קצת.
אילן: רק.
יהודה: כאילו רק. היה לי רק איזה 4 רכים (סמים קלים יותר) כאלה וזהו. כבר לא הייתי בשימוש המסיבי שהייתי בו כמה שנים לפני. ועצרו אותי ושמו אותי במגרש הרוסים.
אילן: אבל זה נשמע לי באיזשהו אופן מכל התחושה שהייתה לך שהייתה לך הקלה גדולה.
יהודה: הקלה ענקית! באיזשהו שלב כבר, גם שעצרו אותי כבר הודיתי בהכל. כבר די, כבר לא היה לי כוח. לא היה לי כוח כבר לשקר, לרמות, כלום. לא, לא רציתי. שפטו אותי, תעשו לי מה שאתם רוצים, די.
אורי: אתה היית נשמע כאילו היית כנוע.
יהודה: מיואש הייתי מיואש הייתי כבר. חייתי כל כך הרבה שנים ברדיפה אחרי להשיג את... שום דבר לא מילא אותי שום דבר לא בסופו של דבר...
אורי: אבל אתה אומר שכמה שנים קודם לכן אתה ניסית לגמור את החיים שלך בארצות הברית עם כדורים. חבר שלך הצליח ואתה לא. ואפילו זה לא הביא אותך לניקיון. היה רצון כזה אבל לא הצליח.
יהודה: הפעם היחידה, לפני שהכרתי את התוכנית של המכורים, הייתה בארצות הברית. אחד הסוחרים שהייתי עובד איתו היה חייב מטעם בית משפט ללכת לקבוצות. אני זוכר שהייתי צריך לבוא לפגוש אותו ליד הקבוצה. אבל אני מבחינתי אף פעם לא הייתי שייך למקום הזה, למכורים אנונימיים. אני אף פעם לא הייתי שייך ל-NA. אני מבחינתי לא מכור. אני מבחינתי יכולתי לשלוט בזה, יכולתי להפסיק מתישהו זה, אף פעם לא הצלחתי להוכיח את זה.
אורי: כן.
יהודה: אבל מבחינתי ככה הייתי.
אורי: אז אז מתי בעצם כן התחילה, נגיד התהליך של ההחלמה שלך?
יהודה: תהליך של ההחלמה שלי התחיל בכלא. ממש. העבירו אותי ממגרש הרוסים למעשיהו. אמרתי להם שאני לא משתמש בסמים, שאני בסדר כזה, שהכל טוב. הם שאלו אותי אם אני משתמש, כדי, כי הם ידעו שאולי יהיה לי קריז או משהו כזה, לתת לי את הכדורים הנכונים. אני לא ידעתי מה הם רוצים. אז אמרתי שאני לא משתמש בכלום כי פחדתי שזה ילך למשפט שלי, שיוסיפו עליי עוד דברים שלא קשורים אליי. ועברתי קריז מאוד, מאוד קשה במעשיהו. שמו אותי באגף שבו אין שירותים, שבו יש מה שנקרא בול פגיעה. אגף עצורים. הרגע שאני לא יכול לשכוח אותו, קשה לי לדבר עליו פה, אבל אני זוכר את הרגע שלא הצלחתי לאחוז את הגוף שלי מעל הבול פגיעה. ונפלתי לתוך על הברזל הזה אלומיניום הזה וישבתי שם בשירותים של התא. במעשיהו וצרחתי את החיים שלי ואמרתי: "די נמאס לי". אני זוכר שדיברתי עם אחד מהחברים של התא, הוא אמר לי: "יודה יש דרך שאנשים הפסיקו שעובדת. גם אתה יכול להפסיק, גם אתה יכול לחיות בלי כדורים. גם אתה יכול לחיות בלי כלום. הנה אני... " הוא הצביע על עצמו ואמר: "הייתי נקי תשע שנים, תראה". תשע שנים? באמת? הייתי בטוח שהוא עובד עליי. כאילו משקר. מה? איך יכול להיות מישהו שתשע שנים בלי כלום? איך, איך אתה חי?
אורי: לא אמרת לעצמך: אבל נפלת מה זה שווה?
יהודה: לא, לא. מבחינתי עצם זה שיש מולי בן אדם שבא ואומר שהוא היה נקי תשע שנים זה מטורף.
אורי: זה באמת מטורף.
יהודה: הוא אמר לי הוא יראה לי איך לעשות את זה. הוא אמר לי תבקש ללכת לקהילה, יעזרו לך שם.
אורי: איזה קהילה?
יהודה: הגעתי לרטורנו.
אורי: אה. קהילה טיפולית כזאת.
יהודה: הגעתי לקהילת רטורנו, ערב יום כיפור, הייתי כבר נקי כמה חודשים.
אורי: אני בערב יום כיפור השתחררתי מקהילה.
יהודה: וואלה. אני הגעתי לשם ערב יום כיפור. אני זוכר עד היום את התהלוכה שעשו לי. הגעתי עם השקיות זבל, ממש מהפוסטה, (זינזאנה) ככה קשור באיקס, מסביבי ארבעה אנשים של שב"ס כאלה ואני הולך ככה, הראש שלי גבוה מהם כמובן, (צחוק באולפן) אני הולך ככה עם אזיקים, שקיות זבל, הולך והם ככה מסביבי ואני מרגיש כמו ראש ארגון פשע שמגיע לקהילה. היה לי שם כמה חברים מהקהילה שהיו, שהכירו אותי, שהכירו את ה... חלק מהם עבדו איתי גם כן.
אילן: אז אתה מגיע לקהילה. בוא נעבור רגע את החלק של הקהילה, כי מקומות מקומות מוגנים כאלה, הם, יש להם יש להם תוקף זאת אומרת זה יכול להיות בית כלא, זה יכול להיות מרכז גמילה. יש תוקף שאחרי זה אתה יוצא לחיים.
יהודה: נכון נכון אבל.. אתה יודע, אנחנו אנשים שאנחנו יום אחד חושבים ככה יום אחד חושבים אחרת. שבאתי לקהילה הגעתי לשם בראש שאני רוצה עוד להשתמש. שלא הספיק לי. אני באתי לשם עדיין עם הרצון עוד פעם אחת רק עוד פעם אחת וזהו. וניסיתי בתוך הקהילה להשתמש והכנתי סמים מתוך דברים שהיו בתוך הקהילה, אני הראשון שעשה את זה.
אילן: אינטרפנר.
אורי: יזם. מגיל 0.
יהודה: ממש מתוך הדברים שהיו שם. זה היה מצחיק אנשים שם צחקו, עד היום צוחקים על זה. שלחו אותי למקום לא רחוק מפה, לשכונת התקווה, להתאפס על עצמי. השהיה. זה היה הרגע שהוא הרגע המכונן שלי כי הוא היה רגע שבו אני אמרתי די, אני לא רוצה לסבול יותר, אני לא רוצה יותר את החיים האלה. די. די. תן לי אופציה אחרת, תן לי צ'אנס נוסף, תן לי... אני זוכר שהתחננתי לרכז שם בקהילה שייתן לי עוד צ'אנס.
אורי: אמרנו בהתחלה ש... אתה אמרת שסמים נתנו לך שקט מהגלגלי שיניים המטורפים האלה שכל הזמן ברררר (חיקוי של מכונה) בראש.
יהודה: באיזשהו שלב הסמים עשו לי את כל הרעש כבר זה בדיוק למה שסמים הם לא טובים בשבילי. כי לי בסופו של דבר הם לא עושים טוב.
אורי: אבל אז, בעצם אומרים לך, מציעים לך להתנקות.
יהודה: באותו רגע אני לא רואה את הברכה.
אורי: בדיוק, בדיוק.
יהודה: כי זה איפה, זה איפה אני דפוק. סלח לי.
אורי: זה לא... אני אישית מאוד מבין אותך, כי בעצם מה אומרים לך? אומרים: בוא תפסיק אבל אז אתה מדמיין, אוקיי, אבל אם אני אפסיק, אם אני אצליח אז יחזור לי כל הרעש לתוך הראש.
יהודה: בדיוק אז אתה אומר לך טוב, ננסה עוד פעם אחת...
אורי: כי גם באותה נקודה אתה גם לא יכול לדמיין איזה דבר אחר, איזה חיים, איזה דבר אחר ייתן לך נחת או...
יהודה: אי אפשר...
אורי: יאפשר לך לנהל את החיים שלך בצורה מיטיבה בלי זה.
יהודה: לפעמים אני מסתכל על השעון שמראה לי כמה זמן אני נקי ואני לא מאמין למה שאני רואה שם.
אורי: מה אתה רואה שם אגב, היום?
יהודה: 17 יום, שלוש חדשים וחמש שנים.
אורי: וואלה. סחטיין עליך.
אילן: חתיכת זמן כבר, זאת אומרת יש לזה כבר משקל. למרות שסופרים... (נכנסים אחד לדברי השני ולא שומעים את המשך המשפט)
יהודה: אני עדיין מרגיש שזה רק להיום אני עדיין סופר את הימים כי אני עדיין מרגיש שזה רק להיום. תסתכל על התיק שלי פה יש עליו ת... רק להיום הזה. אני הולך עם זה לכל מקום.
אילן: המחזיק הלבן.
יהודה: כן. כן. אני חי עם זה. זה איך שאני הגעתי לאן שהגעתי. זה ההסבר היחיד למה יש לי כזה הרבה זמן ניקיון.
[הפוגת מוזיקה קצרה]
יהודה: היום אני לא חרדי, אני חי היום בתוך החברה החרדית. עכשיו, בעקבות הפציעה, שלי אני חי בכלל אצל ההורים.
אילן: עברת תאונה. אני רק, לא נכנס לזה, אתה עברת תאונה.
יהודה: כן. עברתי לפני כמה חודשים תאונה תאונת אופנוע מאוד מאוד קשה ואני בשיקום.
אילן: אז אתה עכשיו חזרת להורים.
יהודה: כן. מאז התאונה אני חי אצל ההורים שלי והם שמחים שאני שם והם עוזרים לי. היום המשפחה שלי מקבלת אותי בתור מי שאני אני לא צריך שום מסכות שם ושום דבר. פשוט מקבלים אותי איך שאני.
אורי: איך הם עברו את השינוי הזה ופתאום מוכנים לקבל אותך?
יהודה: קודם כל, כשהייתי בקהילה, ההורים שלי מאוד נכנסו לזה חזק, הם היו מגיעים לשם, הם היו הולכים לסדנאות הורים, מטפלים בזה... יש להם... זה הסביר להם את כל המסע חיים שעברתי. הוא מכור. לפעמים קשה להם שאני אומר את זה שאני מכור עדיין כי הם לא מבינים באמת.
אורי: ברור.
יהודה הם רק מבינים מבחוץ.
אורי: מכיר.
אילן: אני רוצה לשאול אותך משהו, שתי שאלות יש לי ככה לסיכום. שאלה אחת נוגעת לעניין התמכרות לסמים בתוך הקהילה החרדית. אני לא מתכוון לזה בצורה הצהובה של העניין. של הסתרה, כן של הסתרה, לא. לא מהמקום הזה. אני רוצה אולי לשאול אותך האם בקהילה החרדית מעודדים מכורים ללכת לקבוצות תמיכה?
יהודה: כן ולא. החברה חרדית עובדת על עסקנים. יש כל מיני אנשים כאלה שחלק מהם אפילו למדו תואר מסוים בחינוך או משהו כזה והם כיום כן מעודדים אנשים שמכורים לסמים ללכת לטיפול וללכת לקבוצות. קודם כל כמעט ואין שום קהילות דתיות, חוץ מרטורנו אין עוד מקום שהוא דתי.
אורי: הם מפחדים שברגע שאתה תלך לשם מתוך החרדיות שלך...
אילן: אתה לא תחזור.
יהודה: למקום כזה, אתה לא תחזור.
אילן: אוקיי. אבל ועם זאת, בקבוצות תמיכה...
יהודה: בקבוצות תמיכה...
אילן: אפשר לראות חרדים
יהודה: בדיוק כי אין מישהו שבקבוצות תמיכה בא ואומר להם אל תהיו חרדים. ההיפך. יש מישהו שבא ומקבל אותך בקבוצת תמיכה גם אם אתה מגיע בשחור לבן ומחבק אותך ואומר לך שאני בדיוק כמוך. אני רק לבוש קצת אחרת, אני רק נראה קצת אחרת, אבל בדיוק כמוך. דווקא את החיבוק הזה יש גם אם אתה חרדי וגם אם אתה חילוני וגם אתה ערבי וגם אם אתה נוצרי. זה הדבר הכי מיוחד שיש אצלנו. שמקבלים את האחר בלי קשר למקום, הגזע, הזהות.
אילן: אם הייתי שואל אותך על האם יש משהו שמסמל את השינוי בתפיסה של ההורים אותך, שחל? איזה שהוא, אתה יודע. משהו סמלי או...
יהודה: משהו סמלי - אבא שלי כל יום, כל פעם שעושה קידוש, מקפיד מאוד לשים לי מיץ ענבים בכוס שלי. בנפרד רק מיץ ענבים, כי הוא עושה את הקידוש על כוס שהיא שגם יין וגם מיץ ענבים. הוא מאוד מאוד מקפיד על זה הוא שם לי את המיץ ענבים בכוס לפני כולם. אבא שלי. זה דברים כאלה... הם שואלים אותי איזה אורחים יכולים להיות בבית? שלא יהיה אנשים שעברתי איתם טראומה או משהו כזה. הם מוודאים שלא יהיה אלכוהול על השולחן כשקשה לי.
אורי: זה מאוד מרגש. זה נשמע שהם באמת תומכים ומחבקים אותך.
יהודה: ממש ממש תומכים בי ומחבקים אותי וכשהייתי עכשיו בבית חולים, כל יום בשבילי שם. אחים שלי...
אורי: אפילו שפשעת ואפילו שזרקו אותך מהבית, אפילו שעשית דברים.
יהודה: אני.. ההסבר היחיד שלי לזה זה שאהבה זה דבר שנוצר מתוך נתינה.
אורי: אתה חושב שהחיבוק הזה תרם לשינוי בתפיסה הרוחנית שלך?
יהודה: לגמרי. לגמרי. אחד המשפטים שאנחנו אומרים שאנחנו מקבלים את כולם ללא הבדלי גזע, זהות מינית, אני מאמין כלשהו, אמונה דתית או העדר אמונה, זה משפט שהוא חי אצלי אני מנסה ליישם אותו בחוץ גם. להסתכל על כולם כאנשים, כבני אדם שאלוהים יצר אותם. ולקבל אותם. זה עבודה שאני עושה עם עצמי, ממש.
אורי: ומה, מה בעניין העולם הרוחני התפיסת האלוהות בעיניך או המקום שהדת תופסת בתוך החיים שלך? איך המקום הזה התפתח? הרי כמו שאמרת, היום לא רק שאתה אדם מאמין, אתה לא אדם מאמין, אתה אדם יודע, כדבריך.
יהודה: נכון.
אורי: אבל אתה לא בדיוק עונה על ההגדרות של הקהילה החרדית. אתה מי שאתה.
יהודה: נכון ואני אני גאה במי שאני ואני אוהב את עצמי כמו שאני כיום.
אורי: אז בעצם מאיזה מקום היום אתה ניגש לדת או ליהדות או לעולם האמוני שלך, כאדם נקי?
יהודה: אלוהים כפי הבנתי, שזה בעצם מושג אצלנו במה שנקרא צעד 3 בצעדים. זה מרכיב מאוד מאוד חזק אצלי. זאת אומרת שאלוהים אוהב, מבין ומתחשב, זה משהו שמסתדר לי הרבה הרבה יותר טוב מאשר אלוהים שולח אותך לכף הקלע וזורק את הנשמה שלך מקיר לקיר.
אורי: זאת אומרת, פחות אלוהים מעניש ויותר אלוהים מיטיב.
יהודה: האלוהים המעניש, חייתי איתו כל החיים שלי. כל פעם שעברתי במשקוף וחטפתי מכה בראש, ידעתי שזה הנה קיבלתי סטירה.
אורי: אבל זה גם מה שביקשת מאלוהים להיות בתור ילד, אתה ביקשת ממנו לנקום בשבילך. אז ככה נשים אחרים מבקשים לנקום בך בשמו.
יהודה: כן. כן. כנראה. אני חושב שבכל זאת רציתי תמיד להרגיש שאני מיוחד שאני אולי יוצא מן הכלל שיש בי איזה משהו מיוחד. היום אני יודע שלא. שאני פשוט רגיל כמו כולם. אני רוצה להיות רגיל כמו כולם אני לומד לאט לאט להיות רגיל כמו כולם. עם כל המוזרויות שיש בי.
התפיסה שלי לאלוהים היום היא תפיסה מאוד מאוד פתוחה. זאת אומרת, שבאנגלית אפילו אומרים את זה God of my misunderstanding.
אורי: מעולה. אני אוהב את זה.
יהודה: כאילו כל יום נהיה לי תפיסה אחרת אליו, יש ימים שאני מבין אותו ככה ויש ימים שאני מבין אותו ככה. אבל בפן הכללי שלי אני תופס אותו כקיים, כנמצא שם, כמקשיב. לפעמים אני רב ואיתו לפעמים אנחנו משלימים. אבל הוא נמצא שם.נניח ביום כיפור הלכתי לבית כנסת. כן התפללתי אליו. זה לא שאני מאמין בכל התפיסות החרדיות שקיימות, ממש לא. אני אפילו מתנגד להרבה מהם. אבל אני הבנתי שאני לא יכול לשנות אף אחד. אני רק יכול לשנות את יודה.
אורי: אוהבים אותך.
יהודה: כן.
אילן: אוהבים את יודה. אתה יודע אורי, השיחה עם יודה באיזה שהוא אופן הוכיחה לי שמכור, הוא בא ככה מבית חרושת. אתה יודע, יש לך מישהו בגיל 9, בחברה חרדית, שלא ראה סמים, לא בטלוויזיה, כי אין טלוויזיה ולא בטלפון, כי אין טלפון חכם ובכלל אין אינטרנט, אלא בן אדם עם איזה חור בנשמה שלא רואים אותו. מוצא דרך לעמעם את הרגשות שלו מכלום.
אורי: כן.
אילן: בגיל 9! אתה יודע זה לא... לא מדובר פה על זה גיל מבוגר שכבר ראה דבר או שניים בחיים. היה בו איזה זרע, שהספיקו שלוש טיפות של מים כדי לגרום לו לנבוט. כל מה שהוא היה צריך זה איזה שהיא גישה לאיזה תרופה שהוא קיבל.
אורי: פתחה לו את הדלת.
אילן: מה זה פתחה לו.
אורי: אומרים הרבה פעמים אצלנו שיש איזה שהיא דליפה רוחנית, איזה שהוא... יש לנו פנצ'ר במה שמחזיק אצלנו את הרוח וכל הזמן אנחנו צריכים... אי אפשר לתקן את הפנצ'ר הזה אבל אפשר להמשיך לנפח ולנפח ולנפח, ככה שתמיד ישאר רוח בפנים. אבל אתה לפני שאתה מגיע לאיזה שהיא דרך של החלמה אתה לא יודעת שיש לך פנצ'ר ודולף. הרי אתה מנסה, אני, אני מנסה, למלא את זה בכל מיני דברים, בכל מיני דרכים. לפני הסמים יש דברים אחרים וזה הרגיש שגם אצלו, אצל יהודה, תמיד היה את החוסר הזה. אני אני מאוד הזדהיתי עם זה שהוא בשום שלב לא באמת רצה לוותר על עולם הרוח הזה שלו. נכון, הוא היה צריך לעצב אותו מחדש, הוא היה צריך משהו שיתאים לו, אבל עם כל המרדנות שלו הוא לא ביקש למרוד שם. הוא רק ביקש להתאים, הוא רק ביקש להיות שייך.
אנחנו מסיימים עוד פרק של מכורים. אם אתם חושבים שיש לכם בעיית התמכרות לסמים או מכירים מישהו או מישהי כאלה אנחנו ממליצים להתקשר לקו המידע של מכורים אנונימיים במספר 03-374-7474 או לבקר באתר מכורים אנונימיים באינטרנט.
אילן: כדאי גם לציין בנקודה הזאת שאנחנו לא מייצגים את ה-NA, אנחנו לא מטעם ה-NA.
עורכי הפרק ניר גורלי ודניאל מאורר.
אורי: אם התעניינתם בפרק, אם אתם חושבים שהוא יכול לעזור או לעניין מישהו או מישהי אחרים, תשתפו אותו בספוטיפיי, באפל ובכל מקום אחר.
ותודה רבה רבה לך אילן.
אילן: מי? אני?
אורי: כן, אתה!
אילן: תודה לך אורי. אתה תמשיך לבוא?
אורי: אני אמשיך לבוא תמשיך לבוא?
אילן: בטח.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント