top of page

מכורים - פרק 22: כבי

הצלקות של כבי מכסות את ידיה, רגליה ולדבריה - גם חלקים נוספים בגופה. אחרי האלכוהול, פגיעה עצמית באמצעות סכין חדה הייתה הדרך שלה להשקיט את נפשה. היום, נקייה מפגיעה עצמית, היא עונדת את הצלקות שלה לראווה.



 

[פתיח] אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.


כבי: אתה כאילו יודע שאתה עושה משהו שאתה לא אמור לעשות, וזה נגד הטבע שלך ואני חושבת על הרגע הזה של הפעם הראשונה, התחלתי בלפגוע בעצמי בשורש כף היד בכוונה למות. וזה היה דחף כל כך כל כך גדול שפשוט לגרום להכל לעצור וזה היה שריטה, פשוט ידעתי שאני שונאת הגוף שלי, כי הגוף שלי בגד בי וזה כאילו ברגע שאני יכולה לפגוע בעצמי יותר ממה שכל בן אדם אחר יכול אז אני הווינרית של התחרות על השליטה.

-

[פתיח] מכורים שיחות על התמכרות לסמים עם מי שהגיעו לתחתית והצליחו לחזור לחיים.

-

אורי: אהלן אילן.

אילן: היי אורי.

אורי: אתם על מכורים, ההסכת בו מכורים מדברים בפתיחות בכנות על התמכרות ועל ההחלמה ממנו. בפרק האחרון לעונה זו שעוסקת בהתמכרויות אחרות מסמים, תתארח כאן היום מי שנושאת איתה לא רק צלקות רגשיות, אלא צלקות שבניגוד לרובנו אפשר לראות ממש בעיניים.

אילן: היום אנחנו נראה לך כאן את כבי שמגדירה את עצמה כמי שהייתה מכורה לפגיעה עצמית. כבי חתכה את עצמה בסכין בלי סוף מסיבות שאותן אנחנו ננסה להבין יחד איתה ולרדת לעומק של הצורך בהקזת הדם. בכאב הפיזי ובמה שהוא בסופו של דבר משרת עבור הנפש הפצועה.

אורי: לא מזמן הזמינו אותי לדבר בעקבות הפודקאסט, איזה חברה ששמעה את הפודקאסט ממורה בבית ספר תיכון, הזמינה אותי לדבר שם מול התיכוניסטים על התמכרות ושיש שם הרבה סמים ועמדתי מול במה מול מאות תלמידים ואני מדבר על הדרך שעשיתי ועל הניסיון שלי ועל התמכרות בזה. כשזה נגמר ניגשו כל מיני תלמידים להגיד לי… ניגשו אליי אתה יודע, אמרו מה שאמרו, שאלו שאלות והייתה איזה ילדה שחיכתה בצד, אני קולט אותה בזווית מחכה שכולם יתחפפו. וכשכולם התחפפו היא ניגשה אליי ואומרת לי גברים פגעו בי אבל היום אני כבר נקייה שלושה חודשים מפגיעה עצמית. אני התרגשתי למוות, כי בעצם מה שהיא אמרה לי… עכשיו אני לא מבין כלום בפגיעה עצמית אני לא יודע מה זה אומר.

אילן: עצם העובדה שניגשת אליך בחורה בת 16 ואומרת לך משהו כזה זה כבר מפתיע.

אורי: מה היא אומרת לי? היא אומרת לי אני שמעתי את כל מה שדיברת פה עכשיו, היא גם אמרה לי בחיים לא נגעתי בסמים אפילו ג'וינט לא עישנתי. אבל היא אומרת לי שהיא נקייה שלושה חודשים מפגיעה עצמית זאת אומרת היא שמעת את הדברים שאני אמרתי והיא הזדהתה עם המקומות שהבאתי וזה לקח אותה למקום שלה בכלל של לחתוך את עצמה בידיים וברגליים.

אילן: המוטיבציות.

אורי: כן כן וחשבתי שזה יכול להיות מאוד מעניין להביא את זה לכאן היום.

אילן: אז בוא נדבר עם כבי.

אורי: בוא נדבר עם כבי. אהלן כבי.

כבי: שלום וברכה.

אורי: תודה רבה שבאת.

כבי: תודה שהזמנתם אותי.

אורי: ספרי לנו רגע, בת כמה את, מאיפה את מגיעה אלינו.

כבי: אוקיי, אז אני קוראים לי כבי כמו שבדיוק הצגת אותי שזה יוכבד, שזה יוכבד זה קיצור של יוכבד. שזה כבר קצת חצי מסביר את הסיפור, לא מכירה יותר מדי יוכבדים שבא מעולם החילוני אני בת שלושים היום, באה כרגע בנתניה אבל אני במקום מטורונטו קנדה.

אורי: וככה שנייה, אילן נראה לי נעשה פה בדיקה קלה. כמה זמן עבר מאז שפגעת בעצמך בפעם האחרונה?

כבי: בשיא הכנות אני לא סופרת. אני יודעת שזה בדיקה אני מרגישה שנכשלתי בבדיקה.

אורי: אנחנו כל הזמן שואלים ואז עוד נותנים לנו איזה יום כזה נורא מדויק ואז אנחנו מסתלבטים כזה אומרים כן אבל מי סופר, אז במקרה הזה….

כבי: נכון אז במקרה הזה אני באמת באמת לא סופרת. אם אני חייבת לשים איזה תאריך אני משערת שזה היה סביב לקראת סוף דצמבר 2015 שזה כמעט 8 שנים, אני משערת שזאת הייתה פעם אחרונה שפגעתי בעצמי.

אילן: אבל ספרי לנו קצת על הרקע שלך, אמרת טורונטו מה קורה בטורונטו?

כבי: אז נולדתי בטורונטו אני אחת משמונה ילדים נולדתי למשפחה חרדית.

אילן: איזה מספר את?

כבי: אני שמונה.

אילן: אבל מי סופר?

כבי: מי סופר, נכון והלכתי לבתי יעקב לבית ספר חרדי בתוך קהילה יחסית סגורה שוב זה חו"ל זה לא כמו בני ברק אבל יחסית כל השכנים שלי תמיד היו חרדים דתיים, לא היו לי חברים כאילו מחוץ לקהילה, לא דיברנו עם אנשים מחוץ לקהילה אפילו אנשים שיותר מודרני מאיתנו לא דיברנו איתם, היה את הקהילה ואת הבית ספר ואלו היו החברות שלי אנשים שהולכים לאותו בית ספר אותה כיתה אותו….

אורי: דיברתם רק אנגלית שם?

כבי: אז אני אז כאילו גדלתי עם יידיש עד איזה גיל 3 4. ואז כבר כשהגעתי לגיל 4 ההורים שלי כבר התחילו קצת יותר להשתחרר כי אני הילדה השמינית, יחסית שכחתי את היידיש ברגע שלמדתי עברית זה הלך… קצת יותר מדי שפות בראש. אבל דיברנו באנגלית למדנו גם בתי ספר למדנו שני שליש מהיום לימודים של יהדות חומש, נביא…

אורי: עד איזה גיל היית בטורונטו כלומר מתי הגעת לארץ?

כבי: בגיל 19, כיום אני בת 30.

אורי: הגעת לכאן בגיל 19 אבל את אומרת שכבר בגיל…..

כבי: 12, 13, התחלתי לעשות את הדברים שלי לחשוב אולי, רגע אני שונה, לא כיף לי בעולם הזה לא טוב לי בעולם הזה לקפוץ למים העמוקים הניסיון האובדני הראשון שלי היה בגיל 12, שבו אני חשבתי לעצמי, ממש לא רציתי להיות בעולם הזה יותר לא היה לי חשק, פשוט ראיתי שהבנות בכיתה שלי הסתדרו יותר טוב ממני הם ידעו מה לעשות ואיך לעשות ואני פשוט הרגשתי לא בא לי.

אורי: יש מרחק מאוד מאוד גדול בין לא כיף לי ולא בא לי לניסיון אובדני.

כבי: בראש שלי אין יותר מדי…

אורי: יש פה קפיצת מדרגה אז כאילו לא זה אבל אני מנסה באמת להבין כאילו מה היה לך כל כך רע בחברה שבה חיית בה.

כבי: חוויתי כל מיני פגיעות זה קודם, כל נשים את זה פשוט אואט זאר, חוויתי פגיעות שזה אני חושבת איך שהוא פתח לי את הראש שמשהו לא תקין אבל גם אתה לא יודע מה לא תקין כי אין דיבורים על כל מיני נושאים בעולם החרדי, ונחצו המון גבולות. לימדו אותי דבר אחד ובסופו של יום חוויתי בחיי היום יום משהו אחר והפער הזה מאוד מאוד בלבל אותי. לא הייתי יכולה לקבל שבן אדם אומר אל תשקר ואז אומר אל תגיד לאף אחד. אז מה אני אמורה לעשות?

אילן: זה ממש קונפליקט.

כבי: וחייתי בתוך זה בתור ילדה, בתור ילדה בת 12 לחיות בתוך המקום הזה של: אסור לשקר ואסור לספר ואתה חי בתוך איזה שהוא, אתה לא יודע מה נכון ומה לא נכון.

אילן: אני רוצה לשאול אותך שאלה שאת לא חייבת מן הסתם לענות עליה, זה קרה בתוך המשפחה? או בתוך הבניין?

כבי: זה קרה בתוך הקהילה אפשר להגיד, זה קרה בתוך הקהילה הקרובה אנשים שקרובים אליי.

אילן: אנשים שהרגשת בטוחה?

כבי: יחסית יחסית כן אנשים שאתה לא חושב, אתה פשוט לא חושב על זה, כאילו זה הופך להיות חלק מהחיים שלך ואתה לא חושב על הבן אדם לא עושה משהו… עושה משהו לא נכון כי אתה לא יודע אחרת זה החיים שאתה יודע אבל זה לא מרגיש נכון.

אורי: והיית בת פחות מ- 12 אני מזכיר.

כבי: הרבה פחות מ-12 זה התחיל ובסביבות גיל 12 אתה מתחיל… הגוף מתחיל להתפתח אתה מתחיל, רגע מה למה יש לי את הגוף הזה? אני לא אוהב את הגוף שלי, הגוף שלי בוגד בי אני לא אני לא בשליטה עליו זה לא בשליטתי. ואתה מתחיל להרגיש מי אני ומה אני בעולם הזה? אם אני לא בשליטה על הגוף שלי אז מה אני שפחה? אני אני איך? בשביל מה אני פה?

אורי: אז אנחנו פה משוחחים איתך בעצם על פגיעה עצמית. כמו שאנחנו יכולים לראות פה מולנו, את לא מסתירה את זה יש לך צלקות על הידיים ולא מעט. ואת אומרת שזה התחיל מתי בעצם? יש קשר בין הפגיעה שציינת עכשיו, אני די משוכנע שיש אבל מבחינה כרונולוגית?

כבי: האמת שלא התחלתי בפגיעה עצמית, התחלתי באובדנות זה הגיע ממקום של אובדנות הייתי מאוד מאוד פשוט רציתי למות, רציתי את השקט הזה. פשוט היה לי פנטזיה על מוות שהיא פשוט שקט בראש. אחרי הניסיון האובדני הראשון היה לי בגיל 12, בכיתה י' אני זוכרת שהיה מישהו בכיתה שלנו הרי בתוך קהילה סגורה אין יותר מדי דיבורים על סמים, אף אחד לא יודע מה זה סמים מה זה אלכוהול, מה זה פגיעה עצמית מה זה אובדנות, זה לא דברים שמדברים על זה.

 אילן: לא לא מדברים או לא יודעים?

כבי: גם וגם.

אורי: נראה לי זה קשור אחד לשני.

אילן: אמרת שבגיל 12 היה לך ניסיון ראשון של אובדנות, אני משאיר לך לבחור כמה את רוצה לספר על זה, מה שאני כן רוצה לשמוע ממך זה, את האופן שבו זה התקבל בבית.

כבי: בגיל 12 אני זוכרת שהיה לי תאמס, זה כדורים לצרבת ואני זוכרת שהיה כתוב על הפקט לא לקחת יותר מאולי 5 ביום ואני בתמימותי, תמימותי איך שאומרים את זה אמרתי אני אקח 6, אני אקח 6 אני אקח 6 תאמס. והייתי סך הכל בת 12 ואני זוכרת שלקחתי את השישית הזאת ספרתי 1 2 3 4 5 ולקחתי את השישית הזאת כאילו זה המכה שהולכת לעשות את זה.

ונכנסתי למיטה וכיסיתי את עצמי עם השמיכה וחיכיתי. באיזה שהוא שלב כבר התחיל להיות לי חם והייתי צריכה לפתוח איזה שהוא חור קטן כדי לנשום כי אמרו לי אם אין חור את לא תוכלי לנשום ואת תמותי ואז התחלתי לפחד שאני אמות. אז היום זה יחסית חמוד והאמת שלא סיפרתי לאף אחד את זה, ההורים שלי לא יודעים מזה כיום אם כן יודעים אבל אז אף אחד לא ידע והמשכתי את היום שלי ברגע אחרי זה, מה שהרגיש לי יומיים שלמים שזה בטח היה 5 דקות שחיכיתי מתחת לשמיכה, קמתי והמשכתי עם היום שלי ולא סיפרתי לאף אחד.

אילן: זה מדהים שזה לא משנה התמימות.

אורי: כן.

אילן: היא לא משנה את העובדה של הרגע עצמו שאתה….

אורי: הכוונה הייתה מלאה 

אילן: שהכוונה שם הייתה באמת מלאה.

אורי: זאת אומרת, את אומרת שאת ניסית, הניסיון האובדני היה עם משהו שבחיים לא היה הורג אותך כן?

כבי: נכון.

אורי: אבל באמונה של הילדה שהיית, זה זה מה שאליו כיוונת?

כבי: כן.

אורי: וזה היה ניסיון אחד או שהייתה אסקלציה בפרקטיקות של איך את עושה את זה?

כבי: לא. באותו שלב בגיל 12 זה היה הניסיון היחידי שזכור לי ממש בגיל כזה. אני זוכרת שברך בגיל הזה התחלתי לשתות את עצמי לישון, לא הצלחתי לישון להירדם בלילות.

אורי: לשתות אלכוהול?

כבי: כן.

אורי: בגיל 12.

כבי: כן.

אילן: מה עם יין קידוש?

כבי: יין קידוש, יש לנו מלא חרדים אוהבים לעשות לחיים.

אורי: לגמרי.

כבי: וגם היה לנו ארון שלם, יום שישי אנחנו עושים לחיים ויש אלכוהולים יחסית כבדים וויסקים וליקר וכל מיני, והייתי פשוט לקחת קצת וממלא שוב עם מים, מדללת מדללת את הבקבוק כדי שלא יראו ומוסיפה קצת נסטי.

אילן: אתם לא מקוריים שם.

כבי: לא, אבל יצירתיים.

אורי: אז אז את מתחילה לשתות ואלכוהול כן הפכה להיות אצלך בעיה מאוד מאוד רצינית הרי. 

כבי: נכון.

אורי: היא הגיעה לפני הפגיעה העצמית או במקביל יחד איתה?

כבי: האלכוהול התחיל לפני הפגיעה העצמית, אני זוכרת שהייתי שותה והיה מרכך את התחושה שאני חייבת למות. הפגיעה העצמית התחיל בערך בגיל 14, 13, 14, בערך שנה שנתיים לאחר מכן, שהייתי בכיתה, בכיתה י' אני זוכרת שמישהו, אני לא זוכרת באיזה קונסטלציה זה עלה, ומישהו אמרה בכיתה שאם חותכים איזה שהוא וריד ביד בן אדם יכול למות על המקום. ואני "אחלה הברקה כי התמס לא עבד לי, אולי הפעם זה יבוא".

אורי: כדורים נגד צרבת

כבי: כן. אז התחלתי. אז התחלתי בלפגוע בעצמי בשורש כף היד בכוונה למות.

אילן: ספרי לנו על הפעם הראשונה.

כבי: מפחיד רצח. אתה כאילו יודע שאתה עושה משהו שאתה לא אמור לעשות וזה נגד הטבע שלך אבל זה תחושה כל כך כל כך גדול. כאילו אני חושבת על זה עכשיו אני כזה וואו אני אני זוכרת את התחושה הזאת והיום אחרי איזה 7, 8 שנים שלא עשיתי את זה ואנשים שואלים אותי עולה לך את הרצון והדחף הזה? לפעמים היא עולה. אבל בחיים שלי היום אני לא חושבת שאני אפילו מסוגלת להרים סכין לעור. ואני חושבת על הרגע זה של הפעם הראשונה וזה היה דחף כל כך כל כך גדול שפשוט לגרום להכל לעצור וזה היה שריטה, אפילו לא פתחתי את העור זה היה שריטה כל כך כל כך….

אורי: מה תראי לנו, זה לא שהיה לך סכין יפנית בכיס.

כבי: עוד לא עוד לא…

אורי: אז מה עשית? את הלכת למטבח ו…..

כבי: אם אני זוכרת נכון זה היה עם סכין מטבח. זה עם סכין מטבח ואז אני זוכרת שהייתי צריכה להחביא את הסכין הזה כי היא כבר לא כשר. חשבתי את זה לעצמי שזה לא פייר לעשות את זה למשפחה וזה הפך להיות הסכין שלי. אם מישהו שואל בבית לאן נעלם הסכין, אף אחד לא יודע. בראש שלי זה הסכין שלי וזה לא היה אף פעם חלק מהמטבח, אז אם מישהו שואל איפה הסכין אני גם הייתי שואלת איפה הסכין.

אורי: ואף אחד לא קישר? לא חשד?

כבי: לא.

אורי: תגידי יש לי שאלה: הבהרת לנו פה שאת עברת פגיעה או יותר מפגיעה אחת בתוך הקהילה.

כבי: נכון.

אורי: ובתור ילדה שאולי הייתה מנותקת קצת מהעולם החיצון ולא הבינה מה זה אומר, ממה שאנחנו יודעים היום הרבה בנות שעוברות פגיעות כאלה מאשימות את עצמן.

כבי: נכון.

אורי: האם זה משהו שהרגשת?

כבי: באותו שלב וגם באותו גיל אתה לא יודע יותר מדי, כאילו אני לא הייתי כל כך מפותחת רגשית ולא הייתי בטיפול להגיד: האשמה עליי, פשוט ידעתי שאני שונאת את הגוף שלי כי הגוף שלי בגד בי, כי אני לא בשליטה עליו, אני לא ידעתי שיש משהו רע כדי להאשים את הדבר.

אורי: פעם שנייה שאת מזכירה שליטה פה.

כבי: כי היה פה משחק שליטה, ברגע שבן אדם פוגע בעצמו אני בשליטה על הגוף שלי, אף אחד לא יכול לפגוע בי יותר ממה שאני יכולה לפגוע בעצמי, וזה כאילו מחזיר את השליטה אל הידיים שלי, אם כמה שזה נשמע backwards, כאילו הפוך, אבל ברגע שאני יכולה לפגוע בעצמי יותר ממה שכל בן אדם אחר יכול…..

אורי: כן.

כבי: אז אני ה-winner של התחרות על השליטה.

אילן: אז את מגלה את האזור הזה של שליטה שבו את זאת שמחליטה.

כבי: כן.

אילן: מי פוגע וכמה פוגע?

כבי: נכון, אני רגע אחזור לפעם הראשונה, כי זה בעצם מתי שזה הפך מאובדנות לפגיעה עצמית.

כי הכאב שיתק את הרגשות והמחשבות, והבנתי שאפילו אם אני לא אפגע בעצמי בצורה אובדנית, אם זה יהיה בכל אזור בגוף, זה ישתיק את הראש, וזה בעיקר מה שרציתי. והתחלתי ממש ליהנות מהפגיעה עצמית, והמטרה בסופו של יום, לקראת הסוף של ה… נקרא לזה שימוש, המטרה לא הייתה קרוב לאובדנות. המטרה הייתה נטו, כאילו אני הולכת לפה כי פה אני מרגישה טוב, פה משתחרר לי דופמין בראש ובגוף, ואני בשליטה, כן, מזכירת את השליטה שוב, זה שלי.

אורי: את מתחילה לחתוך את עצמך בגיל 12, זאת הופכת להיות איזושהי פרקטיקה קבועה, זה מתחיל להיות משהו שמתגבר?

כבי: כן, כן. זה התחיל...

אורי: לעיתים תכופות יותר?

כבי: זה התחיל, נגיד, פעם ראשונה, לא יודעת, יום שני, יום בהיר, אחד שבא לכבי למות, כי זה כל מה שזה לוקח כדי לגרום לי לרצות למות אז, השמש זורחת, אני חייבת למות. אז כן, היה יום שני, נגיד, ואז לאט לאט לאט, אני חושבת, עבר עוד איזו שבוע שאמרתי, וואי, היה בסדר, בוא ננסה שוב, בוא נראה ולאט לאט…

אילן: לא מתים מזה.

כבי: נכון. (צוחקת) וזה התחיל ממש בתדירות מאוד מאוד רחוק, כי גם ידעתי שזה משהו, קודם כל, סוד שלי, וידעתי שזה משהו, אני אגדיר את זה כרע. כאילו, ידעתי שזה משהו שלא אמורים לעשות.

אורי: אסור.

כבי: כן, אסור, לא אמורים לעשות, זה לא משהו ש… שזה מקובל לעשות.

אורי: איך את מסתירה את זה מעשרה נפשות שחיות איתך בבית?

אילן: הם לא מתקלחים ביחד, אורי.

אורי: and yet.

כבי: תודה. אז הם לא מתקלחים יחד, קודם כל. דבר שני, בעולם החרדי זה מאוד מאוד קל, כל מה שרואים בגוף שלך זה קרסוליים, הידיים והראש. אני עם שרוולים ארוכים, חולצה עד הצוואר, עד מתחת לברכיים. אם תשימו לב, כאילו, שלא, זה לא באמת קריטי שתסתכלו עכשיו, אבל רוב הצלקות העמוקות והחזקות יותר, הם מעבר לאזורים שמכוסים על ידי דתיים. יש דרכים להחביא את זה, זה לא כל כך מסובך.

אילן: סיפרת על זה למישהו? חברה?

כבי: רק אחרי איזה שנה, שנתיים, סיפרתי לחברה אחת.

אורי: איך היא מגיבה?

כבי: היא נלחצה קצת, אבל היא פשוט חיבקה אותי ואמרה לי, אני כאן בשבילך, אני לא רוצה שתעשי את זה לגוף שלך, ופשוט היא הייתה החברה הכי טובה שלי, והיא לא ידעה יותר מדי מה לעשות, אני לא חושבת באותו שלב שהיא אפילו פנתה לאיזשהו...

אורי: חברה מהקהילה החרדית, אגב?

כבי: כן, כן. כיום היא עדיין החברה הכי טובה שלי, והיא עשתה עלייה לא מזמן, שזה ממש מרגש, אבל כן.

אילן: הראת לה את החבורות שלך?

כבי: הראתי לה ממש בקטנה, לא משהו כזה, כאילו, יש משהו שאני חייבת לספר לך, וגם סיפרתי לה בצורה כל כך נונשלנטי, כאילו, בצורה כל כך צ'יל, שכאילו, אה, כן, זה משהו שאני עושה, יש אנשים ששותים מים, ואני חותכת את עצמי.

אורי: ושותה אלכוהול.

כבי: האלכוהול פחות סיפרתי לאנשים.

אורי: אבל זה קרה, זה היה?

כבי: כן. הייתי פשוט מכינה תה כל לילה, ושופכת איזשהו שלוק שלוקון לתוך התה.

אורי: יש שלוק שלוקון ויש להוריד על הבוקר שוט.

כבי: אז עוד לא הגעתי לשלב הזה. בגיל הזה עוד לא הגעתי להוריד, להוסיף סמירנוב ולקרוא לזה אייריש קרים. שזה, הגעתי יותר בגילאים בשנות ה-20 של החיים.

אורי: תתארי לנו איך החיים שלך נראים בגיל 17 בקנדה, בטורונטו.

כבי: גיל 17. אז הייתי בבית ספר חרדי, בית יעקב, שנאתי את הבית ספר, שנאתי אותו. הייתי רשומה ממש, תחילת שנות ה-17 שלי, ביחסית לקראת סוף השנה כבר פרשתי, הייתי יוצאת עם חברים, חברות לרוב, לא היו לי חברים, היה אסור. והייתי, כל פעם שנלחצתי או נכנסת כבר בגיל 17, הייתי חותכת את עצמי בתדירות יותר גבוהה, אך לא הגעתי לרמות, כאילו שהגעתי אחרי שעברתי לארץ. שם זה ממש החמיר. אבל כן, הייתי חותכת את עצמי, אני משערת פעם ביום, פעם ביומיים. זה היה יותר עניין של, בגיל הזה אני משערת שהגעתי לשלב שזה כבר היה את הפינוק לקראת סוף יום. כאילו בואו נשתוק, נשתיק את הראש, נשתיק את המחשבות.

אורי: ה-Joint של לפני ה...

כבי: כן, ה-Joint של לפני השינה.

אילן: יש משהו באופן שאת מספרת את זה, שאני שומע שהייתה נורמליזציה של הדבר הזה.

כבי: כן.

אילן: פתאום איזה דבר שהוא לא… הוא לא נורמלי בשום אופן, זאת אומרת, הוא לא איזה משהו שבן אדם ששומע אותו, גם את בעצמך, אם היית שומעת אותו, והיו אומרים לך, תשמעי, מה את אומרת על זה שיש אנשים שחותכים את עצמם? היית אומר, זה לא איזה משהו מקובל.

ופתאום זה הופך להיות משהו יומיומי אצלך, שאת אפילו לא, לפי מה שהיה האופן שבו את מספרת, אפילו לא שאלת את עצמך לפני שעשית את זה, זה נראה לך, זה הפך להיות חלק מהחיים שלך.

כבי: כן.

אילן: וסיפרת שהייתה פגיעה, שהייתה פגיעה בתוך הקהילה, זה משהו שממשיך, או זה משהו שעצר בנקודה מסוימת?

כבי: וואו, עכשיו כשאתה אומר את זה, בגיל 17 היה לי חבר, חבר ראשון, ונכנסתי לזוגיות מאוד מאוד חולנית, הוא אהב את זה שפגעתי בעצמי, הוא חשב שזה קול.

אורי: וואט דה פאק, חרדי גם?

כבי: דתל"ש גם.

אורי: אז הוא היה כבר דתל"ש?

כבי: כן. כאילו, הרי היינו בזוגיות יחסית, היינו, התנהלנו איזשהו שיח בין גבר לאישה.

אורי: למאזיננו שלא רואים אותנו, אילן מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח הרגע, ובחיים לא פגשתי חרדים.

אילן: בחברה החרדית, מה, מה חברים?

אורי: כן, כן. המבט שלך מוצדק.

אילן: בסדר.

כבי: אז יפה. אז בגיל 19 היה לי בן זוג שהוא מאוד אהב את זה, והיה נראה לי, היינו חולניים באותו רמה, אם לא הוא יותר. וזה היה מעניין, כי הוא, אבא שלו היה נוירולוג, ואבא שלו היה מתעלל במטופלים שלו. והוא סיפר לי את זה, ואבא שלו היה בכלא, וכל פעם שהוא היה מתחיל לדבר על אבא שלו, הוא היה מתעלל בי , זה היה כאילו, בתת מודע שלו, והייתי יודעת שזה מגיע, אבא עולה לשיחה, הוא מתחיל, זה ילך למקום אלים. והייתי יודעת את זה, והייתי גם מוכנה לזה, ואני האמנתי שאני היחידה שיכולה להכיל את זה. כי...

אורי: מכה אותך? אלימות פיזית?

כבי: אלימות פיזית. גם פיזית, גם מינית, גם מילולית. וחישבנו את זה כסוג של משחק, וגם הייתי יחסית מוכנה נפשית, כי ברגע ששמעתי אבא, הייתי יודעת שזה מגיע. והייתי נכנסת למין דיסאסוציאציה כזה, שאההה, אוקיי, זה מה שהולך להיות עכשיו, זה בסדר. עד שהגיעה לילה אחד שהוא לא סיפר על אבא שלו וזה קרה, ולא הכנתי את עצמי נפשית. כאילו, לא הייתה לי איזושהי אזהרה מקודם, שזה מה שהולך לבוא, ופתאום הוא הפך להיות דמות לא מוכר, ושם ממש חטפתי חתיכת טראומה, ניתן לקרוא לזה? כי ממש לא הייתי מוכנה מנטלית.

אורי: זה עוד פעם השליטה. זה עוד פעם השליטה.

כבי: כן.

אורי: זאת אומרת, את חטפת מכות מהבן זוג שלך, אבל עד הנקודה שבה לא ראית את זה בא הכל היה בסדר. ברגע שלא יכולת להכין את עצמך מנטלית לדבר, רק אז את מתארת את זה כפגיעה. כי שם פתאום איבדת שליטה, תתקני אם אני טועה, ככה אני רואה את זה. פתאום, היי, אני לא יודעת מה הולך.

כבי: ואני אמשיך את זה, שמאותו פגיעה שאני מדברת עליו, החמיר את הפגיעה העצמית.

שם יחסית ניתקתי את הקשר עם הבן אדם, כי פשוט הייתי בשוק, כאילו הגוף נכנס לשוק, לא יכולתי ללכת, לדבר, להתקלח, הייתי פשוט מרוחקת מהגוף שלי, ראיתי איזשהו גוף מרחף ולא הבנתי שזה שלי. זאת הייתה ממש רגע שהפגיעה העצמית התחיל ממש להחמיר. ואני חושבת שפגיעה עצמית זה הדבר היחיד שהוציא אותי מהשוק, באותו סיטואציה. אחרי איזה כמה ימים שזכרתי שיש את הדבר הזה שיציל אותי.

אילן: זה בעצם שני את. יש את האת שפגעו בה, ויש את האת שיכולה לפגוע. אם אני מבין, כי את אומרת דיסאסוציאציה, זה נשמע לי כאילו זה הדרך שלך לשלוט באיזשהו אופן במצב.

כבי: להיכנס בשלווה בחזרה לשני האת שלי, לשלב את שניהם, הפגיעה העצמית היה הדרך שבה החזרתי את עצמי לאיזון.

אורי: ואת 17, 18 כבר? זה לקראת העלייה לארץ.

כבי: נכון.

אורי: אז את סופר פגועה, גם מהקהילה, גם בתור ילדה, גם מהבן זוג. את כבר פוגעת בעצמך בתדירות גבוהה יותר, כבר התנסית עם אלכוהול, אמנם לא ברמה של התמכרות, אבל את לא בדיוק דתייה כבר. מה מביא אותך לעלות לישראל?

כבי: ידעתי שאני חייבת לצאת מהבית. היה לילות שהייתי יוצאת למועדונים, עד איזה 2-3 בבוקר, ההורים שלי, שאלוהים ישמור עליהם, הם אנשים מדהימים, מדהימים , היום אני אומרת את זה, היית שואל אותי לפני 10 שנים, אנשים, כאילו, אני לא יודעת מה עשיתי כדי לקבל אותם, כל כך נוראים. אבל באותו שלב הייתי יוצאת למועדונים וכל מיני, ואבא שלי היה מצלצל אליי, הייתי רצה למטה, אני זוכרת איזה מועדון, רוב השיחות האלו, רצה למטה, לבחוץ, איפה שיש שקט, שלא שומעים את המוזיקה. כן, אבא, אני מסביב לפינה, אני אהיה בבית עוד חמש דקות.

חוזרת הביתה עוד איזה שעתיים, אבא שלי סוגר את הגמרא שלו, הוא היה סוגר ואומר, "וואי, ברוך השם שאת חיה וחזרת הביתה, תודה רבה". נועל את הדלת והולך לישון. או אמא שלי אני חוזרת הביתה, שיכורה או מסטולה, או לא משנה מה, 3 בבוקר רואה אמא יושבת על הספה, מתפללת תהילים, כבי מגיעה הביתה, סוגרת התהילים, נותנת לי נשיקה במצח והולכת לישון.

אמנם הייתי מסריחה כמו לא יודעת מה, אבל זה לא עלה לה לראש המקומות שהייתי בהם.

אילן: את חושבת?

כבי: כן, אני יודעת.

אילן: את יודעת?

כבי: כן.

אילן: היא לא ידעה.

כבי: היא לא ידעה. והייתי, והיה לנו ויכוחים, וואי, וואי. אני וההורים שלי לא הסתדרנו בכלל.

היינו מתווכחים.

אילן: מתווכחים.

כבי: תודה. כל היום, כל הזמן, כל דבר, ובאיזשהו שלב אמרתי להם שאתם חייבים לשחרר אותי, אני חייבת לצאת מהבית, יש לי עוד מסע לעשות, יש לי עוד מסע ללכת, חבל שאתם תראו ותחוו את כל הסיפור הזה, כי יש לי עוד דרך ללכת, וידעתי את זה, והרגשתי את זה, הייתי חייבת לשחרר איזשהו שדים בפנים, שאני גם לא יכולתי להבטיח להורים שלי שאני אצא מזה בחיים. אמרתי להם, אני לא בטוחה שאני אצא מזה בחיים, אבל אני יודעת שאם אתם לא תשחררו אותי, הסיכוי שאני אצא בחיים הוא פחות.

אורי: אז נפרדת מהם לשלום? אמרת להם, אני עולה לארץ ישראל? איך זה קרה?

כבי: האופציה היחידה שההורים שלי היו מוכנים לשחרר אותי לשם, היה סמינר, ואני גם מאוד רציתי, כי הייתי מאוד מאוד פגועה והייתי מאוד מאוד שבורה, ורציתי, קיוויתי שאולי אני אגיע לסמינר, וזה מה שיעשה לי את ה… זה מה שיחלים אותי, זה מה שישחרר אותי מכל הבלבול ותסבוכת, ואולי יהיה להם את התשובות על הדעת שאני כל כך צמאה עליהם, שלא הייתי באמת צמאה עליהם, פשוט הייתי צמאה לצומי בוא…

אורי: משנה מקום, משנה מזל.

כבי: כן, גם אז עליתי לסמינר.

אורי: איפה? ירושלים.

כבי: כן. בארנוב, ירושלים. העיפו אותי יחסית מהר, על רקע הסמים והאלכוהול ופגיעה עצמית, רקע פסיכיאטרי, ואני זוכרת שבאותו שלב שהם העיפו אותי מהסמינר, ההורים שלי אמרו לי, טוב, אז תגיעי הביתה, אנחנו נסתדר, אנחנו נדאג לך, כבר הייתה תקופה שכאילו כבר הייתי במחלקות, לא מחלקות, אבל אצל פסיכיאטר, הם ידעו כבר בשלב הזה שמשהו מתבשל מתחת לשטח, אבל לא ידעו בדיוק מה.

אילן: תגידי, הייתה איזו סיטואציה מבחינת הפגיעה עצמית שהעסק הסתבך? פתאום מצאת את עצמך מתחילה לדמם באמצע, באמצע סיטואציה שזה לא מתאים?

כבי: לגמרי, לגמרי. הייתי ממש טובה להשתמש בגליל שלם של נייר טואלט בכל מקום.

אילן: כן, איך עושים את זה? זאת אומרת, איך מטפלים בפצעים?

כבי: אז היו כמה רגעים, אני כן זוכרת שפעם הסתובבתי בירושלים כבר, והייתי יחסית שיכורה, והיה לי דם שפשוט טפטף לי בידיים, כי הם חתכים גדולים ועמוקים, והשתדרגתי כבר לסכין יפני, שזה פשוט חתך קל ועמוק, בצ'יק צ'אק, בלי לחשוב על זה.

אורי: שמה? תמיד עלייך יש סכין יפנית, איפה מחביאים אותה?

כבי: בחזייה.

אורי: אוקיי.

כבי: בכיס הנשי.

אורי: לא, כי בירושלים יש מאבטחים, אתה לא יכול להסתובב עם נשק בכל מקום.

אילן: זאת אומרת, זה כמו שד'אנקי יש לו שקית בכיס, אז זה...

כבי: סכין בחזייה. כן, זה כל כך דק, הייתי פשוט מפרקת סכיני גילוח.

אילן: כן, כן.

כבי: קונה חדש, לפעמים לא קונה חדש, ואז העסק יכול להסתבך עוד יותר, כי יש בעצם חלודה.

אורי: זיהום.

כבי: כן. אז מישהו פגש אותי פעם, והיה לי דם שפשוט נזל לי בידיים, והוא עוצר, והייתי עוד עם שרוול, אבל כל השרוול היה מלא בדם. הוא אומר, רגע, את בסדר? כאילו, את צריכה שאני אקרא למישהו? ופשוט עניתי לו, כאילו בכזה צ'יל, כאילו, לא, החתול שלי. אני לא יודעת אם הוא האמין, מה הוא אמין עד היום, נראה לי הוא פשוט דפק לי מבט וברח, כי הוא לא מכיר חתול שיכול לעשות דבר כזה.

אורי: לא יודע אם היית מכירה את החתולה שלי מישמיש.

כבי: כן, אני מבינה.

אורי: את עפה מסמינר הזה, נכון?

כבי: כן.

אורי: לא סיימת אותו.

כבי: כן.

אורי: את חותכת את עצמך כמה פעמים ביום, נגיד?

כבי: בשלב הזה אני כבר חותכת את עצמי כמה פעמים ביום, בן אדם עובר לידי פשוט מנפנפת אותי, כאילו, ממש אני, כאילו, בגד לבגד, הייתי נכנסת להתקף חרדה, דיסוציאציה, רצה לשירותים הקרוב, פוגעת בעצמי, נרגעת, מחכה שם איזה חמש דקות, יוצאת חיוכים.

אורי: איפה את גרה, עם מי את גרה?

כבי: גרתי בסמינר, ואז ברגע שהעיפו אותי מהסמינר, אני אמרתי להורים שלי, אני מעדיפה להיות הומלסית בירושלים, מאשר לחזור אליכם הביתה, והלכתי להוסטל לנערות בסיכון בירושלים. ושם אני גם סיפרתי לה מראש שאני פוגעת בעצמי, ושאני, זה בית, כאילו, במיוחד לנערות בסיכון, ואני שוב פעם הייתה לי תקווה שפה יהיה לי את ההצלה, ואני אוכל לחיות עם עצמי, והייתי שמה, והמצב רק הלך והדרדר שמה, כי זה לא היה מרכז גמילה, זה היה מקום שאם את רוצה לעזור לעצמך, אנחנו נעזור לך, אבל אם את לא רוצה לעזור לעצמך, אף אחד לא יעזור לך.

אורי: רגע, אבל בתפיסה שלך באותו זמן, את כן רצית לעזור לעצמך. את פשוט רצית לעזור לעצמך על ידי לחתוך לעצמך את מה שלא חתכת.

כבי: מצד אחד, אבל מצד שני, מאוד מאוד סבלתי. רציתי להפסיק לסבול.

אורי: רצית כבר להפסיק לחתוך את עצמך?

כבי: רציתי פשוט ליהנות מהחיים. אם זה אומר שאני אמשיך לפגוע בעצמי, לא היה עניין של להפסיק לפגוע בעצמי, להפסיק לשתות, זה היה יותר… רציתי פשוט להפסיק את העומס של החיים.

אורי: העומס הרגשי?

כבי: כן.

אורי: זה לא העומס של לטפל בילדים או להגיע כל יום למשרד?

כבי: לא, העומס של להיות מבוגר בעולם הזה, ללמוד כללים חברתיים חדשים, של איך אני מתמודדת בלבד שלי בעולם הזה, אני לא יודעת מי אני ומה אני ואיך אני ואיפה אני, כי אני פשוט נזרקתי לתוך תרבות חדשה, ולא הכרתי אותה. ובנוסף כל הפגיעות, לא ידעתי מה לעשות עם כל החבילה הזאת.

אורי: אילן, תחשוב, זה גם תרבות חדשה, זאת אומרת, מטורונטו לישראל, ואני יודע, במקרה, המשפחה שלי, אמא שלי התנדבה באנשים שיוצאים בשאלה ממשפחות חרדיות, זה להיות חייזר, זה לא להכיר מי נגד מי, זה לא להבין… אז גם את זה היה לך, אני מבין.

כבי: לרוב זה מה שהיה לי.

אילן: אני מתרשם שמגיל 12, הבדידות שלך רק הלכה והקצינה, או הלכה והתחדדה, כי בהתחלה היה לך את המשפחה שאת מתחילה להתרחק ממנה, אחרי זה אפילו היה לך את כל הקהילה שאת מתרחקת ממנה, אחרי זה היה לך את המדינה שאת מתרחקת ממנה, אחרי זה את עוברת למדינה, עד שאת מגיעה כבר לאיזשהו מקום, גם משם את מתרחקת, כאילו בכל מקום את לא מרגישה שייכת. הקטע הזה של הפגיעה עצמית, נראה לי שגם את מבודדת עצמך מעצמך.

כבי: כן.

אילן: כל הזמן הבדידות הולכת והופכת להיות יותר ויותר קיצונית. זו התחושה בסיפור שאת מעבירה, שאני לפחות ככה מתרשם, ואני שואל איזה חיבור את מחפשת. מה החיבור הזה? למה? למי?

כבי: היום כהיום, אני מדברת לא על כרונולוגי איפה הייתי בגיל איזה 20, 22, כשהתחלתי להיכנס למוסדות, היום החיבור היה… חיפשתי לחיבור עם עצמי, זה כמובן. דבר שני, חיבור עם אלוהים, שזה גם משהו שדי התחדש. ודבר אחרון, חיבור עם העולם, עם היקום. יצאתי לטייל לבד לא מזמן, ממש לפני איזה חודש, חודשיים, ושוב, כמובן, היו רגעי בדידות, אבל לרוב הסתובבתי, בקפקינג עם איזה 25 קילו ביד באמצע אוגוסט, עם 45-50 מעלות בחוץ בדרום אירופה, אבל הסתובבתי עם חיוך על הפנים כל כך רחב מתוך המקום הזה של… וואו, אני חלק מהיקום, ואף אחד לא יכול לעצור אותי ולקחת את זה ממני. וזו הייתה תחושה כל כך שלמה.

אורי: זה מדהים מה שאת אומרת, אבל אני רוצה עכשיו לנסות להבין איך, ממקום של ילדה שזרקו אותה מהסמינר, שהלכה והכניסה את עצמה להוסטל בירושלים, שגם שם לא הצליחה לעזור לעצמה, שממה שאת אומרת, אני מבין שהגיעה לרחוב.

כבי: כשהעיפו אותי מההוסטל, כשלא הקשבתי לכללים.

אורי: איך הילדה, הנערה, האישה הצעירה הזאת, מגיעה להיות בעלת תארים מוינגייט, וטסה לדרום אירופה, ומטיילת לבד ומחייכת ליקום. איך? מה קורה? יש פה פער מטורף. בואי נתחיל.

מה קורה?

אילן: בוא נתחיל לסגור.

כבי: בוא נתחיל לסגור את הפער.

אילן: בוא נתחיל לסגור פערים.

אורי: מה זה? את חותכת את עצמך, את שותה אלכוהול כמו משוגעת כאילו כבר. את אמרת שהגעת למוסדות וזה.

אילן: איפה הייתה התחתית? מתי הרגשת שפגשת איזה מקום שממנו את לא יכולה יותר לרדת? מה, עכשיו או אז?

כבי: היום אני יכולה להגיד שהתחתית זה מתי שאני הפסקתי לחפור. התחתית מגיע ברגע שאתה מפסיק לחפור. והפסקתי לחפור והמשכתי, והפסקתי והמשכתי.

אורי: זאת אומרת, אחרי כל תחתית יש עוד תחתית. אלא אם כן אתה עוצר.

כבי: בדיוק. אלא אם כן אתה מת. כאילו, זה התחתית.

אילן: ובכל זאת הייתה תחתית, היה איזה מקום שאת שיערת.

כבי: ובכל זאת היה, רגע, אני קוראת לזה היותר הפסגה, כאילו, הרגע שבה החיים שלי השתנו 180 מעלות. הרגע הזה הגיע, הייתי, אחרי הניסיון האובדני האחרון, שזה היה ב-2015, הלכתי ל-AA כבר בשלב הזה, עשיתי 90 מפגשים ב-90 יום. כמו שאומרים, אם את עושה 90 ב-90, את תהיי מחלימה והכל טוב. והייתי הולכת לאיזה שלושה מפגשים ביום אחד, ואז מדלגת עוד יומיים, כי צברתי.

אורי: בשלב זה את עדיין מסתירה את הגוף שלך, נכון?

כבי: כן, אני עדיין מסתירה את כל הצלקות. אנשים יודעים שאני פוגעת בעצמי, אבל אני עדיין מסתירה את זה. לעיתים נדירות זה היה אחרי ש… זה היה אחרי כבר כמה שהיות באיתנים, אחרי שנה, שנתיים ברטורנו, אחרי כמה חודשים ליפתא.

אורי: מוסדות גמילה וטיפול.

כבי: כן. אז פעם אחרונה שהייתי באיתנים ב-2015, הגעתי לשם אחרי ניסיון אובדני אחרון, ועשיתי, זה היה אחרי שהלכתי ל-AA, והיה לי ספונסר, שבכלל הספונסר שלי לא ידע שאני נמצאת במחלקה פסיכיאטרית, אבל עשיתי את ה-90 ב-90, ואני בלילה לפני הניסיון האובדני, שוחחתי עם חברה שלי, שהיא גם הייתה ב-AA, והיא אמרה לי, "אף אחד לא יעזור לך אם את לא עוזרת את עצמך", ואני אמרתי לה, "It's over, סיימתי". היא ידעה שמשהו הולך לקרות יום למחרת, ויום למחרת היא קמה, היא ראתה אותי מחוסרת הכרה, מלא בדם, מלא בצלקות, בחתכים, מצאה אותי על המרפסת של ההוסטל שהייתי בה. היא צלצלה לאם בית, מפה ושם, הביאו אותי לבית חולים. היא תמיד צוחקת עליי שהמשחק שהיינו משחקים, זה "בוא נשמור את העיניים של כבי פתוחות", כי הייתי כל כך מחוסרת הכרה, שאם העיניים לא היו נסגרות, היו דואגים שאני לא אשרוד את זה יותר. כשהפרמדיקים הגיעו, אמרו לי… אמרו, לא לי, אמרו לאם בית נשאר חצי שעה לילדה הזאת. אני, כאילו, זו הייתה חוויה… אחת מהחוויות הכי משמעותיות חוץ גופניות שהיה לי, שממש אשכרה ראיתי גוף מצולקת על המרפסת שם, ותחושה שהנשמה שואפת למעלה, שפה זה הרגע האחרון, שפה סוף סוף יהיה לי שקט. והגעתי לבית החולים.

אחרי שקמתי, היה איזה יום יומיים שהייתי מחוסרת הכרה, אחרי שקמתי, לא נתנו לי ללכת הביתה, כמובן, שלחו אותי למחלקה פסיכיאטרית שוב פעם, מחלקה א', סגורה, קשורה למיטה.

עם זריקות הרגעה בתחת. ברגע שהגעתי לשם, כבר הייתי יחסית מאוששת, ואני הרגשתי מלכת העולם שאני שם, שתבינו, אני כבר שם פעם שלישית, אני יודעת את כל הסיפור, אני יודעת איפה העמדה של האחיות, ואני באה עם איזה...

אורי: לאן הגעת פעם שלישית?

כבי: מחלקה פסיכיאטרית, מחלקה א', מחלקה סגורה.

אורי: אוקיי.

כבי: ואני מגיעה שוויצרית, כי זה המקום היחיד שיכולתי להשוויץ בו. וכל האחיות הכירו אותי כבר, אה כבי חזרה…. ואחרי יום יומיים, חברה שלי צלצלה אליי והיא הייתה אומרת לי, אם את תבקשי מאלוהים עוד פעם אחת למות, בסופו של יום, הוא חייב… הוא יקשיב לך, האם זה באמת מה שאת רוצה? כאילו, אין לך יותר הזדמנויות. ובאותו שלב, הייתי קצת מבולבלת, לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה, וחמש דקות לאחר מכן, קיבלתי שיחה מאמא, שהיא מצלצלת אליי, היא אומרת לי, היא בדיוק התחילה ללכת ל-Allenon, שזה קבוצות תמיכה לאנשים של… לבני משפחה של מכורים. שאני ממש התעקשתי שהיא תלך.

אורי: זה הרעיון שלך?

כבי: זה היה רעיון שלי לשלוח אותה, והיא עשתה את זה בהתחלה עבורי. בהתחלה היא אמרה, טוב, אם כבי מבקשת, אני אמרתי, כאילו, לפחות אם אני לא מצילה את עצמי, לפחות תצילי את עצמך, כאילו, שיהיה לך טוב. והיא צלצלה אליי, הייתי שם בבית חולים, והיא אמרה, כבי, זה נגמר סיפור פה. אנחנו סוגרים את הברז, כל פעם הם היו פשוט עוזרים לי, בין אם זה כלכלי, דרך...

אורי: אילן, זה מה שיפעת סיפרה לנו, עם ההתנתקות באהבה, כך היא קראה לזה.

אילן: נכון.

אורי: הייתה לנו פה חברה ב...

כבי: וזהו, אז היא אמרה לי, נגמר הסיפור. אנחנו אוהבים אותך, אבל אנחנו לא יכולים לעזור לך יותר, והמסע, אנחנו חייבים לשמור על עצמנו, והמסע הזאת היא שלך. ומפה תם הטקס. אז הדלתות נסגרו גם שם. וההוסטל שהייתי בו בדיוק גם יום למחרת, שוחחתי עם האם בית, היא אמרה לי, כבי, אין סיכוי שאת חוזרת אלינו, את לא מוזמנת. אנחנו לא יכולים יותר להמשיך את המסע הזאת. ואז, אם זה לא היה מספיק, בשביל הדובדבן על הקצפת, הכניסו אותי בדיוק לוועדה של האחיות והפסיכיאטרים, ואמרו לי, אנחנו משחררים אותך, את מבטיחה שתעזרי לעצמך, את לא, את חוזרת. אין לנו ברירה, אלא לשים אותך במחלקה ג' מחלקה כרונית, משם אין יציאה, אמרו לי...

אורי: או שתעזרי לעצמך, או שאת מתאשפזת פה פור גוד, לתמיד

כבי: לנצח.

אילן: תחנה סופית, מה שנקרא.

כבי: כן.

אורי: אז בעצם כל מה שאת מתארת לנו בעצם פה, זה התחתית מה שאילן תיאר, או מה שאפשר לך את התפנית בחיים שלך, זה פשוט חוסר ברירה. זה או למות, או לעשות משהו עם החיים שלך, כי אין יותר לאן ללכת.

כבי: אין לי...

אורי: אין מוצא.

כבי: אין לי לאן, זה או מוות, או חיים. ויצאתי מהוועדה הזאת, ואני זוכרת שנכנסתי לחדר, ופשוט נפלתי לרצפה, נפלתי על הברכיים ופשוט צרחתי את הנפש שלי. פשוט אמרתי, אלוהים, לא יודעת אם אתה, מי אתה, מה אתה, איפה אתה, פאקינג תעזור לי, סליחה על הצרפתית, אבל… תראה לי, תראה לי, תהיה פה. מה, מי, מה, אין לי, אין לי, אין לי, אין לי לאן לחזור, ואני יודעת, וידעתי בתוכי, שיש לי כל כך הרבה בפנים, שמת לצאת, אבל לא יכולתי, הרגשתי כל כך, וזאת הייתה הרגע שבה… היה איזשהו גוון של שמש, שנכנס בין התריס. שפשוט שממש נכנסו.

והסתכלתי למעלה עם דמעות בעיניים, אמרתי, טוב, אתה כאן. אני לא יודעתי. אם ומי אני באותו הרגע, אני יכולה להגיד לכם, מאותו הרגע, אני במיליון אחוז בטוחה שיש אלוהים בעולם הזה. אני, למצוא כוח גדול ממני, לא היה לי יותר מדי מאתגר.

אורי: את אומרת את זה כמשהו שמדברים עליו בקבוצות תמיכה.

כבי: נכון, ב-12 הצעדים.

אורי: מדברים על איזשהו כוח עליון, כל אחד קורא לזה משהו אחר, אלוהים או קבוצה או משהו.

אילן: זה נורא מעניין, בקונטקסט של הניסיון לשלוט על ידי פגיעה עצמית, שאת, בתחושה שאת הכוח העליון, את תחליטי מתי יכאב, את תחליטי מתי מכאיבים, מתי פוגעים, איך מכאיבים, כמה עמוק יהיה החתך. את קובעת, ופתאום את מוצאת משהו שהוא כוח גדול ממך, שאת פתאום משחררת, ואת אומרת, תחליט אתה. אני גמרתי עם הניסיון הזה להחליט, עם הניסיון הזה לשלוט בדברים, כי את תארת, תיאור ארוך. אני הקשבתי לתיאור הזה, הוא היה תיאור של להתגלגל ממקום למקום, ממקום למקום, לבד, ממוסד למוסד, מאשפוז לאשפוז, זה נראה איבוד שליטה טוטאלי, טוטאלי, שכאילו מי שמחליט זה רק האחיות ורק הרופאים ורק איזו ועדה, ורק המיטה ורק האחים ורק התרופות ורק… זהו. ואת כל הזמן מחפשת לרדת עוד קצת למטה, עוד קצת למטה, עוד קצת למטה, כל הזמן מחפשת, את אומרת, אני ארד עוד למטה.

ולא אמרת כמעט, לא הזכרת כמעט אנשים שהיו שם, בכלל אנשים שהיו שם לידך, שאת פוקחת את העיניים, ואת רואה שם מישהו שהולך להביא לך, את יודעת, איזה משהו מפנק, איזה מישהו שמכסה לך את הרגליים, מישהו ששם לך יד על המצח ואומר, הכל בסדר, אני פה. לבד, איזו בדידות משוגעת. ככה זה נשמע רק, אני אומר, כי את לא סיפרת שהיה, אולי כן היו. ועד שלא נסגרו כל הדלתות, עד שזה לא קרה, עד אז לא הופיע משהו גדול ממך, משהו חזק ממך, שבעצם יכל לשאת אותך לדרך חדשה של אור בין התריסים.

כבי: כן. בהחלט היו אנשים שעזרו, בהחלט, וזה… אבל האנשים שעוזרים ל… ניתן לקרוא לזה מכורה בשימוש, זה מאוד מאוד מאתגר למצוא את העזרה הנכונה. כי שוב, היה את ההוסטל שהייתי בו, היה את הסמינר, והיה שם איזה שהוא רב שניסה לעזור לי מאוד.

היו מלא אנשים שניסו לעזור.

אורי: כן.

כבי: אבל ברגע שאתה מנסה לעזור למכור או מכורה, אתה רק עוזר לו להתעמק בתוך החרא של עצמו.

אורי: עד שהוא לא מנסה לעזור לעצמו.

כבי: נכון.

אילן: כמו ש… את יודעת, הדרישה היחידה לחברות היא הרצון להפסיק להשתמש. הרצון…

אין רצון...

אורי: דבר איתנו כשיהיה.

אילן: כן. תחזור אלינו.

אורי: כן.

אילן: אנחנו פה.

אורי: תגידי, היום כשאת לא פוגעת בעצמך פיזית, זה מטורף שאתה יודע, אנחנו היינו משתמשים על הצלקות שלנו ועל מה שזה לא יהיה.

אילן: על הצלקות הרגשיות.

אורי: ואת היית מוסיפה צלקות פיזיות על הצלקות הנפשיות. זה כאילו… אחרי שאת מפסיקה לחתוך את עצמך, משהו מחליף את זה? 

כבי: היה איזשהו...

אורי: הרי דיברנו על השליטה, התחלנו כבר משם. מאיפה יש לך שליטה על החיים שלך, או שאת משחררת שליטה, אני לא יודע, בלי הכלי הזה שיש לך.

כבי: טוב, בשיא הכנות, ממש כנות עכשיו, אחרי שהפסקתי לפגוע בעצמי, הידרדרתי להפרעות אכילה. זה כן הפך להיות עוד משהו שאני יכולה לשלוט על הגוף שלי, שזה גם כן הלך עם הזמן.

אורי: עכשיו, אין לך איזושהי מסגרת… אנחנו הולכים באופן קבוע לקבוצת תמיכה, לפגיעה עצמית יש קבוצת תמיכה?

כבי: לא, לא.

אורי: אוקיי. אז מה את עושה ביומיום? לא יודע, עובר עלייך איזה קושי בחיים? איזשהו משהו… יש לך כבר במוח צרוב את הפרקטיקה של אני יכולה לפגוע בעצמי ולהרגיש טוב יותר.

איך את נמנעת ממנה, או מה את עושה במקום… או את מבינה מה אני שואל?

כבי: אני לגמרי מבינה מה אתה שואל, ואני אגיד, אני אענה לך תשובה מאוד מאוד פשוטה.

אני מרגישה את הרגשות, זהו. ואני יודעת שהם יעברו, וזה בסדר. כמו אנשים, אני לא יודעת, יש אנשים שפשוט יודעים לעשות את זה בחיים, ולא מדרדרים לאיזה שהיא בריחה, וואי, רגש, חייבת לברוח. לא, כיום אני מרגישה משהו, אז כן, כמובן, מגיעה התחושה, אני חייבת לפגוע בעצמי, לא בא לי להרגיש את זה. אוקיי, רגע, מה את מרגישה, מאמי? אוקיי, בוא נראה מה יש פה, זה בסדר. הרגש לא יאכל אותך, ואת יכולה להרגיש את זה, ואת יכולה לבכות. כיום אני בוכה, ולא מתביישת בזה. וזה בסדר הכול טוב.

אורי: אני אף פעם לא בוכה.

אילן: ממש…

כבי: תנסה את זה, זה כיף.

אורי: לא, לא, הוא צוחק כי אני בכיין. את יודעת זה כמו שאילן אומר, לא באנו לפה להרגיש טוב.

אילן: באנו להרגיש. אז תמיד גם אומרים, את יודעת, כשאת אומרת, וואו, אני מרגיש באסה, וזה וזה, אומרים, טוב, תנסה לעשות ככה וככה. ואז את עושה ככה וככה, ואת חוזרת לבן אדם, ואת אומרת, בואנה, אל תדאג, זה יעבור. ואת אומרת, בואנה, שמע, עשיתי ככה וככה, ועכשיו אני מרגיש נהדר, הוא אומר, אל תדאג, גם זה יעבור.

אורי: כן.

כבי: נכון.

אורי: מה אם הבושה, נגיד, על ה… את יודעת, אתה הסתרת, כבר לא מסתירה.

כבי: נכון.

אורי: איך זה השתנה?

אילן: לא, עוד יותר, על אחת כמה וכמה, דיברת על זה שאת בווינגייט, וזה, זאת אומרת, עכשיו הגוף הופך להיות המקדש… מה, את מדריכת כושר? מה את עושה?

כבי: כן, אני מדריכה כושר ומאמנת לחוסן מנטלי.

אורי: חוסן מנטלי.

כבי: כן, באמצעות הגוף.

אורי: וואו.

כבי: כי בסופו של יום, אני חושבת שהגוף זה הפרסומת שלי. הסתכלתי, הלכתי למלא מלא רופאים, ושאלתי אותם מה אפשר לעשות, להסתיר, להוריד. ההמלצה היחידה שהיו היה לייזר, שזה כואב יותר מהצלקות עצמם וזה לא עוזר, או לכי תעשי קעקוע, יש לי קעקען שאני יכולה להמליץ לך.

אורי: זה הרבה קעקועים, המקרה שלך.

כבי: כן, כן.

אורי: ואני לא רואה שאת מקועקעת, את לא הלכת על זה.

כבי: לא, לא, כיום אני… לפעמים זה קשה, ולפעמים יש לי איזשהו מין תחושה של בושה.

לעתים נדירות, זה כבר לא קורה יותר מדי, אני כאילו, זה מי שאני, זה מה שאני, יש לי אף, יש לי צלקות.

אילן: לא, אבל ספרי על ה… את יודעת, יש את השיחת מכירה, אני משער שכבר יש לך את המשפטים הקבועים, שאת מוכנה לשאלות המיידיות עם תשובות שכבר… אז איזה שאלות אופייניות את מקבלת?

כבי: אם זה בא ממקום של חוצפה, של חוצפה ישראלית, שלרוב זה קורה, מה, היית בפיגוע?

"אה, כן", פיגוע עצמי.

אורי: איזה מדינה דפיקה שהאוטומטית אתה חושב פיגוע.

אילן: פיגוע עצמי זה טוב.

אורי: פיגוע עצמי זה חזק.

כבי: אם זה, יש אנשים שאני פשוט אומרת להם שניסיתי להיות נמר ולא הצלחתי.

אילן: לא, אני שואל אותך מישהו ש...

כבי: מישהו שבא ושואל בכבוד.

אילן: לא, לא, לא, אני מתכוון למשהו אחר., אני מתכוון בעבודה עכשיו. מי שבא להיות אצלך מטופל או מאומן, מה הביטוי?

כבי: מתאמן.

אילן: מתאמן, אוקיי. מתקשר אליך טלפון, מדברים בזה, אוקיי, הוא הגיע.

כבי: לרוב אני לא אומרת כלום.

אילן: את לא אומרת כלום, זה ברור.

כבי: אם שואלים, אפשר לשאול מה יש לך בידיים, אני פשוט אומרת ישר וחלק, פגיעה עצמית. התקשתי עם פגיעה עצמית בעבר, לרוב הם לא יודעים על זה. אני אומרת, היה לי תקופה קשה בחיים ומאוד מאוד סבלתי עם הגוף שלי, וזה הדרך היחיד שידעתי להתמודד.

כיום זה לא פקטור בחיים שלי, זה לא חלק מהחיים שלי, אני לא עושה את זה יותר, אבל מהמקום הזה אני באתי ופתחתי את העסק שלי, כדי שאני יכולה גם לעזור לך או לך, לאהוב את הגוף שלך וללבוש את הצלקות בחוץ, כי בסופו של יום, הצלקת זה פשוט חלק מהסיפור שלך, וזה חלק ממי שאת ומה שאת, ואין מה להסתיר, כמו שמישהו בעודף משקל אין לו מה להסתיר.

זה הגוף שלך, והגוף שלך זה לא מי שאתה. אז אוקיי, אז יש לי צלקות, יש למישהו עודף משקל, יש למישהו איזשהו, משהו שהוא נולד איתו, חסר למישהו גפה. בסופו של יום הגוף שלנו לא אנחנו.

אורי: אבל את גם הגוף שלך, את לא רק הגוף שלך. הגוף שלך הוא כאן חלק ממך, לא? זאת אומרת, את לא מנותקת, את לא נשמה מנותקת לחלוטין מגוף.

כבי: נכון, אבל אני רואה את הגוף שלי כמין כיסוי לטלפון.

אורי: הבנתי.

כבי: אז זה לא משנה איזה כיסוי לטלפון יש לי, אני יודעת שיש לי את הטלפון הכי יקר, אני יכולה לשים את הכיסוי הכי מכסה, בסופו של יום שום דבר לא יקרה לטלפון שלי.

אורי: מה לגבי דייטים? יוצא לך לצאת לדייטים?

כבי: כן. לפני שהתחלתי לצאת עם בן זוג שיש לי עכשיו, מאז שהייתי עם האקס הזה, שהיה מתעלל בי בגיל איזה 19 עד גיל 26, לא, אני אמרתי, אני לא רוצה להתחתן, אני לא רוצה להתקרב לגברים, אני לא רוצה שיגעו בי, שיסתכלו עליי, שיכוונו אליי.

אורי: אי אפשר להאשים אותך.

כבי: כן. ואז באיזשהו שלב התחלתי, אמרתי לעצמי, יאללה, בוא נעשה איזשהו טיפול. יצאתי שוב לדייטים בהתחלה, תמיד עם שרוול ארוך, בהתחלה שיחקתי אותה שהכול טוב, אבל אז באיזשהו שלב התחלתי להשתעשע ולהשתעמם, והייתי דייט ראשון שופכת את כל הסיפור.

דייט ראשון, לא מכירה גבר, מתחילה, כן, והגוף שלי מלא בצלקות, ושהייתי חצי שנה בבית חולים, מחלקה פסיכיאטרית, והייתי במרכז גמילה, ואני מכורה נקייה, אני לא יכולה לגעת בסמים ובאלכוהול, וגם כל מיני, הייתי פשוט שהופכת את הזבל על השולחן. גבר ששורד דייט ראשון איתי...

אילן: זה דייט ראשון ודייט אחרון.

כבי: אז למי ששורד דייט ראשון, מוזמן לדייט שני. למי שלא שורד, לא שורד.

אורי: זה לגמרי הייתה הגישה שלי גם, זה לא הוכיח את עצמו.

אילן: לא. (צוחק)

כבי: לא, לרוב… שוב, יכול להיות שכאישה זה היה קצת אחרת, כי לפעמים הגברים היו נדלקים, כאילו, וואו, איזו אישה חזקה, איזו מדהימה, וואו, וואו, וואו, ועכשיו את לומדת לתואר.

אילן: את יודעת שגברים הם אידיוטים או...

כבי: לא ידעתי….אז כן, אז בן זוג שלי שיש לי עכשיו, הוא שרד כמובן את הדייט הראשון, אנחנו ביחד שלוש שנים, וכן, מבחינת זוגיות, יש לו את הקשיים שלו, כי יש לי כל מיני הינגאפס של הפגיעות שלפעמים יושבות עליי.

אילן: מה זה הינגאפס?

אורי: כאילו, נתקעת את הדברים.

כבי: כל מיני, כן. בהתחלה, ממש כשהתחלתי לצאת עם גברים, התחלתי לפתוח את הראייה שלי כלפי גברים וכלפי זוגיות. בהתחלה הייתי ממש נכנסת לדיסאסוציאציה, כאילו, גבר נוגע בי, לא הייתי פה בכלל, והייתי הולכת לשירותים, ופשוט נרגעת, כי כבר הפסקתי לפגוע בעצמי, הייתי פשוט...

אורי: מתיישבת על האסלה...

כבי: ונושמת. עכשיו זה כבר לא קורה, כבר מלא זמן. שנים.

אילן: הכרת אותו להורים?

כבי: כן, הלך יחסית חלק.

אילן: והם מאשרים?

כבי: כן, כן. בשלב הזה ההורים שלי פשוט כל כך שמחים שאני חיה. וכאילו, חזרתי עם גבר שהוא… הוא באמת אחלה גבר, וכאילו, זה ממש דובדבן של הקצפת. הם מאוד התלהבו שאני מנהלת איזשהו חיים, ויש לי… אני חיה, אני פורחת, צומחת, יוצאת לדייטים, מכירה אנשים.

אורי: אז ככה לסיום, אני אשאל אם להשתמש שוב בשפה הזאת של… שממנה אני מגיע, האם יצא לך להעביר את הבשורה למכור שעודנו סובל, כשזה מגיע לפגיעה עצמית? זאת אומרת, האם יצא לך לדבר עם נשים אחרות שפגעו בעצמן או שפוגעו בעצמן?

כבי: בהחלט. בהחלט יצא לי לדבר על זה, ואני מאמינה שזה בעקבות זה שאני מסתובבת עם הצלקות בחוץ. אנשים, רואים שהם יכולים לגשת אליי. כי אני מראה את ההיסטוריה שלי על ה...

כאילו, בחוץ. גם כשטיילתי עכשיו, היו אנשים שניגשו אליי, כתבתי על זה פוסט בפייסבוק שלי, על פגיעה עצמית, שפתאום… זה כמו שבתוך הקהילה, אתה חבר של ביל.

אילן: ככה אומרים, זה הקוד בין אנשים, בין מכורים אומרים, אתה חבר של ביל?

אורי: אוקיי, לא ידעתי, זה לא הכרתי.

כבי: ואם נגיד, כאילו, אני מגיע למקום ואני רוצה ללכת לפגישת AA, ואני כאילו, לא בטוחה שאני לא אשאל פה זה הפגישת AA, כי יכול להיות שזה סתם שומר ואני לא רוצה לחשוף את עצמי, האנונימיות היא… ואני פשוט שואלת, אתה חבר של ביל? ואז כאילו, אם אתה חבר של ביל, כאילו, אה, אוקיי.

אורי: כן.

כבי: כן. אני יודעת שכאילו, אני...כן. אז הצלקות זה מן השפה הזאת.

אילן: למדת משהו.

אורי: לגמרי. חבל שלא ידעתי את זה כשהייתי ב…. לא משנה

אילן: כבי, תודה. תודה שהבאת הסיפור שלך, את הכנות שלך.

אורי: את הצלקות שלך.

אילן: בהחלט.

אורי: תודה רבה.

כבי: תודה לכם.

-

אילן: אתה יודע, כשכבי ישבה כאן, אי אפשר היה… אני לא יכולתי להסיר חלק גדול מהזמן. לא יכולתי להסיר את העיניים מהחתכים.

אורי: הם מאוד בולטים.

אילן: הם מאוד בולטים. ובסוף, כשכבי סיפרה על העניין, על עניין הגוף, על זה שהיא מאמנת, אז פתאום הסתכלתי על… למרות שהפנים שלהם חלקות לחלוטין, פתאום הבנתי שזה כמו, אתה יודע, כמו הקמטים, שיש לאנשים חרושי קמטים, שזה מעיד על מה הם עברו בחיים.

אורי: כן.

אילן: אז במקום שיש את זה על הפנים, פתאום יש את זה על הגוף. אז זה כאילו קיבל איזה...

קיבל פרשנות אחרת בעיניי, בסוף השיחה. בסוף השיחה כבר החתכים האלה נראו לי כמו… כמו סימני הדרך של החיים שהיא עברה.

אורי: אתה יודע, לא מקובל לחשוב על פגיעה עצמית כהתמכרות. נגיד שאנחנו יצאנו למיני עונה כזאת של התמכרויות אחרות….

אילן: אחרות מסמים, אתה יודע.

אורי: אחרות מסמים, כן, אני אוטומטית ב… אז אכילה כפייתית והימורים, ודברים האלה קופצים לך ישר לראש. כן, ברור, יש את ההתמכרויות האלה, אבל פגיעה עצמית זה לא הדבר הראשון שקופץ לראש. ואכן, חלק מדברים על זה ככה, חלק מדברים על זה אחרת, כי התמכרות כאילו… לא חשוב. מה שאנחנו שמענו פה בשיחה עם כבי, זה קווים מקבילים מאוד מאוד ברורים בין מה שאני יכול להגיד על עצמי שהרגשתי, לבין מה שהיא סיפרה. לדוגמה, קושי להימנע מפגיעה עצמית, שהיא לא… בשלב מסוים היא כבר אומרת, היא לא רוצה לעשות את זה, אבל זה באוטומט, זה כבר אין, היא לא… או איזושהי נכונות להידפק מזה, אתה יודע, כי אנשים רואים שיש לה צלקות, היא יודעת שאנשים ישאלו שאלות או שיסתכלו עליה עקום וזה, אבל אין לה ברירה, היא מרגישה שהיא צריכה לעשות את זה בכל זאת, זאת אומרת, היא משלמת מחיר והיא עושה את זה בכל זאת. יש לה תלות בזה, יש לה סבילות שהולכת בהתחלה, זה בקטנה, חתכים כאלה, ואחרי זה כבר, אתה יודע, דוחפת את הסכין ומגיעה למצבים… אלוהים ישמור איזה סיפורים היא סיפרה שהיא הגיעה אליהם.

אילן: יש לה קיק של דופמין מזה.

אורי: וכן, והיא אמרה, נכון, היא סיפרה לנו שיש קיק של דופמין שכל פעם… נכון. אז זה ממש...

אילן: יש לה ניסיון עם שליטה.

אורי: זה מעניין, זה כאילו לצאת קצת מהפרדיגמה הזאת של מה שמכירים, ואין להם קבוצה תמיכה. אתה יודע, אני כל כך בתוך העולם שלי של איך מטפלים, איך אני מטפל בעצמי בהתמכרות שלי, ואני אומר, איך...

אילן: כן, באמת שאלה, מה עושה מישהו או מישהי ש… אתה יודע שהם מחפשים אנשים שיכולים להבין אותם ולא לשפוט אותם בתור קבוצה של תמיכה שהם בפגיעה עצמית, זו שאלה.

אורי: נדמה לי, אין את זה, אבל נדמה לי שזה היה יכול מאוד מאוד לעזור לאנשים שסוחבים את הצלקות שלהם בצורה מילולית על הידיים ועל הרגליים, אם היה להם קבוצה תמיכה.

אוקיי, אז אילן...

אילן: דבר אליי.

אורי: האזנתם והאזנתן להסכת מכורים.

המפיק שלנו הוא ניר גורלי, העורכת הגיבורה שלנו היא דניאל מאורר.

אילן: ואפשר וגם כדאי ורצוי ומומלץ להאזין לפרקים הנוספים שלנו בספוטיפיי, באפל, באפליקציה של כאן באתר של כאן, בכל מקום בו אתם רגילים להאזין לפודקאסטים.

אורי: ויעזור לנו מאוד להגיע לאוזניים נוספות אם תדרגו את מכורים בפלטפורמות השונות ותשתפו עם מי שההסכת שלנו, עשוי לעניין אותו.

אילן: לגמרי. הזכרנו פה אורי, שאנחנו, אתה ואני, הולכים לקבוצות תמיכה של מכורים אנונימיים, ועם זאת חשוב לנו לציין שאנחנו לא הסכת שמדבר בשם או מייצג את מכורים אנונימיים, זה פשוט מה שעבד בשבילנו.

אורי: טוב, אנחנו פה בפרידה, אילן.

אילן: איי.

אורי: עד הפעם הבאה שנשוב כאן לאולפן.

אילן: זה לא קל לי.

אורי: זה לא קל. אנחנו עוד ניפגש מחוץ לאולפן גם, אבל אני חושב שבכמה פרקים האחרונים נפתח לי הראש ברמות… זאת אומרת, למדתי המון על איך התמכרות עובדת בדרכים שונות על אנשים שונים. אמנם בעונות ובפרקים שהתעסקנו בהם אך ורק בסמים, עדיין זה היה אנשים שונים ורקעים שונים ומניעים שונים, אבל עכשיו ההרחבה הזאת למה היה לנו, הימורים, גיימינג, אכילה כפייתית...

אילן: סקס.

אורי: סקס, ועכשיו הפגיעה העצמית, זה… בסופו של דבר הכול מסתכם, באיך שאני רואה את זה, איזושהי פגיעות אנושית.

אילן: אכן, ואנחנו נמשיך ונגלה את הארץ הגדולה והפגיעה הזאת בעונה הבאה, אני מקווה.

אורי: אנחנו, כאמור, נשוב לכאן בהמשך, אני לא יודע בדיוק מתי, אבל… עד הפרקים החדשים של השנה הבאה תמשיכו לבוא, אה?

אילן: כן, זה מה ששמעתי, היה דיבור כזה, שאתה ממשיך לבוא.

אורי: אני מודה באשמה, ממליץ גם לך.

אילן: ממליץ… יש ברירה?


19 views0 comments

Comentarios


bottom of page