top of page

גם כן תרבות - עיליי אשדות באולפן

גואל פינטו בשיחה עם אשדות לרגל צאת האלבום השני שלו, "היסטוריה סודית", על משפחת המלוכה התרבותית בה גדל, על אהבה שבחייו ועל הקשר החדש עם אלוהים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/03/2024.

[פרסומת]

קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: אנחנו כאן, "כאן תרבות".

גואל: הוא בן למשפחת מלוכה תרבותית. האמא, אלונה קמחי, סופרת שהביאה לנו את "אני אנסטסיה" ו"סוזנה הבוכיה". האבא, יזהר אשדות, מלחין מוזיקאי, חבר להקת תיסלם האגדית. הוא למד בעירוני א' לאמנויות. עבד עם אמנים רבים כמפיק מוזיקלי. נונו, למשל, הוא הפיק לה את "סטטוס" ואת השיר "בנים", שחָרָךְ כל תדר. בימים אלה הוא מוציא את אלבומו השני, "היסטוריה סודית", קוראים לאלבום הזה. אני שמח לארח כאן באולפן את עיליי אשדות.

שלום עיליי.

עיליי: בוקר טוב, גואל. כיף שאתם מארחים, תודה.

גואל: תודה רבה שאתה נמצא איתנו. נתחיל עם "משהו לדבר עליו"?

עיליי: בטח, שזה שם של שיר ולא הצעה.

גואל: [צוחק] זה גם הצעה.

עיליי: [שר את השיר "משהו לדבר עליו" ומלווה עצמו בגיטרה]

רק תן לי

משהו לדבר עליו, משהו לטפס עליו

משהו לקפוץ מתוכו לאור

משהו לשקר עליו, משהו לכפר עליו

להתגבר, לצאת גיבור

משהו לשפר עליו, משהו לשקף אליו

ל… אה… [צוחק קלות] מתוכו

גם אם לא ייצא לי כלום

גם אם תיקח הכל


בדיוק


המשפחה שלי קטנה ויפה

בנינו בית מכאב ואושר גדול

אמא ואבא אָה אָה אָה - גבורה וחסד אֶה אֶה אֶה

היסטוריה סודית - אבל רואים עלינו הכל


רק תן לי

משהו לדבר עליו, משהו לטפס עליו

משהו לקפוץ מתוכו לאור

משהו לשקר עליו, משהו לכפר עליו

להתגבר, לצאת גיבור

משהו לשפר עליו, משהו לשקף אליו

להשתקף מתוכו

גם אם לא ייצא לי כלום

גם אם תיקח הכל


אה, אוקיי, אוקיי


את היית

הזייה

בהקיץ

דם דם קדוש

השם שלה בפה שלי

עד היום האחרון

אין עצמי, תרקדו

ובכל זאת הוא צובר זכרונות כמו וודו

מסתכל על הריקוד בין שמיים לארץ

כשלמדתי לרקוד גם

נשארתי אהוב פור גוד


אמא ואבא אָה אָה אָה - אין גבול לפלא אֶה אֶה אֶה

אהבה שמלמדת להישאר שפוי

אני נשבע שזה לימד אותי הכל

צומחים בין אותם הקירות

עושים את אותו השלום

מחובקים באותו המבוך

עד אינסוף


חיים שלמים של לא

כל כך הרבה לא

לא, לא

כמה עקום, ככה עמוק

ככה לכאוב

בשביל לאהוב

בשביל לאהוב


רק תן לי

משהו לדבר עליו, משהו לטפס עליו

משהו לקפוץ מתוכו לאור

משהו לשקר עליו, משהו לכפר עליו

להתגבר, לצאת גיבור

משהו לשפר עליו, משהו לשקף אליו

להשתקף מתוכו

גם אם לא ייצא לי כלום

גם אם תיקח הכל


אוהו,

רק תן לי

משהו לדבר עליו, משהו לטפס עליו

משהו לקפוץ מתוכו לאור

משהו לשקר עליו, משהו לכפר עליו

להתגבר, לצאת גיבור

משהו לשפר עליו, משהו לשקף אליו

להשתקף מתוכו

גם אם לא ייצא לי כלום

גם אם תיקח הכל

גואל: [מוחא כפיים] והוא יפה כמו הקול שלו. עיליי, תודה רבה שבאת לאולפן, תודה רבה ששרת עבורנו…

עיליי: תודה שהזמנת.

גואל: את "משהו לדבר עליו".

עיליי: למרות שאני עוד פותח את הקול, זה היה מלכוד ב… לנגן בבוקר.

גואל: כן, זו הבעיה של כל האמנים…

עיליי: שומעים את מיתרי הקול נפתחים.

גואל: שמגיעים אלינו. בבוקר קשה להם מאוד.

עיליי: בדיוק.

גואל: אז "היסטוריה סודית", זה שם האלבום השני. אתה יודע, הזכרתי בתחילת דבריי ועשיתי את זה בזהירות. כי זו תמיד שאלה אם בנים-של, עד כמה זה, על מה זה פורט להם כשמזכירים להם שהם בנים-של?

עיליי: בזהירות, אבל פתחת בזה.

גואל: כן, פתחתי בזה. ולמה הרשיתי לעצמי?

עיליי: אני רק אגיד שמציינים גם שיש לי יום הולדת, אז בכלל…

גואל: היום! היום יש לו יום הולדת, אז Happy Birthday, מזל טוב.

עיליי: היום, ממש. תודה.

גואל: בן עשרים ו… שש.

עיליי: שש. וזה בדיוק הרגע לגעת ב… פצעים משפחתיים עמוקים.

גואל: אז זהו, זה שלא… זה לא פצעים, ובגלל זה הרשיתי לעצמי. כי בשיר הזה ששמענו כעת, אתה ממש הילד של ההורים שלך. אתה אומר מילים נורא נורא יפות. אני אצטט לכם, מאזינות ומאזינים, "אמא ואבא אין גבול לפלא, אהבה שמלמדת להישאר שפוי, נשבע שזה לימד אותי הכל, צומחים בין אותם הקירות, עושים את אותו השלום, מחובקים באותו המבוך, עד אין סוף".

זה כל כך יפה…

עיליי: כן, יש…

גואל: שילד אומר את זה על ההורים שלו. המבוך הזה, תגדיר לי אותו רגע?

עיליי: תראה, זה מעניין, כי… מבחינתי זה ההורים שלי, אין לי רפרנס ויקיפדיה על זה. ובעיניי משהו שאני למדתי בשנים האחרונות, אם אני רגע משחק בשאלתך, משהו בלהיות בן-של, במרכאות, על המונח המרכאותי הזה, אפשר לי מאוד להעמיק בשאלה של מה היחסים שלי עם ההורים שלי, שזה שאלה שהרי כולם שואלים…

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: מי אני מול אבא שלי? מי אני מול אמא שלי? תמיד שואלים. והיה משהו בזה שגם לפעמים העולם היה בא ושואל אותי את זה, זה אפשר לי לעשות כל מיני שאלות… חשבונות נפש ראויים, הייתי אומר.

גואל: אל מול עצמך ואל מולם.

עיליי: בטח.

גואל: כי זה כל הזמן צל? כי זה בא משם, זה לא בא מהצל.

עיליי: לא לא, זה לא צל. לא, זה פשוט חוויה של להיות ילד. כאילו, כולם בן-של, אחי.

גואל: כן.

עיליי: יש לך הורים, כאילו. זה דבר ממש טריקי. זה דבר ממש טריקי להיוולד.

גואל: וזה גורם לך גם למסלול של להחליט לאן אתה הולך עם החיים שלך?

עיליי: באיזה קטע?

גואל: בקטע מוזיקלי, בקטע אומנותי, בקטע תרבותי. האם ללכת לשם?

עיליי: נראה לי זה היה טוב שהיה לי מוזיקה. אני מאושר שגדלתי בבית שמוזיקה הייתה אפשרית בו, למרות שהפתגם בבית תמיד היה, דור שני למצוקה כלכלית.

גואל: [צוחק] כן, כן.

עיליי: אני שמח שנתנו לי את הזכות להרגיש שאפשר.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: כי באמת, גם אם הייתי ילד פח מהרחוב, הייתה לי את הזכות לשיר. פשוט יותר קל לשכוח את זה. ובעיניי, אשרי כל מי ששר. אממ… נתנו לי את הזכות להרגיש שאפשר.

גואל: איזה ילד היית מבחינה תרבותית, מבחינה מוזיקלית? זה תמיד היה בתוכך?

עיליי: כן, כן, בטח. אבל שוב, גדלתי בבית כזה, אז זה צ'יט [רמאות]. למרות שיש כאלה שגדלים בבית של מוזיקאים ונהיים, עורכי דין, או...

גואל: כן, או שדרים, או בורחים מהדבר עצמו.

עיליי: אמ… אה, לא… אה, כן, בריחה, אני החלטתי סתם על… אתה יודע, ל… בגנים זה פשוט לא סוחב את ה-DNA כזה.

גואל: [צוחק]

עיליי: לא, לא ברחתי, לא ברחתי מבחירה, נראה לי. הנה אני פה.

גואל: [צוחק קלות] אבל היה לך ברור שזה המסלול שאתה לוקח?

עיליי: תראה, זה קשה לי לומר. כאילו, אני הייתי, התגייסתי ב-2017, ואני הייתי במסלול להיות נָשַׁק. [מגחך] האיש שמביא לך נֶשֶׁק בנשקייה. אה… ואז פשוט חודשים, חודשים, חודשים, ניסיתי לצאת מזה, הצלחתי. בשלושה ימים שהייתי בקצין מיון, פגשתי מישהו ברחוב. מפה לשם הצלחתי להגיע למיונים בביטאון חיל האוויר, ונהייתי מתרגם. אז כאילו, ניצלתי משירות מאוד שוחק, והייתי בשירות, כאילו, מעיק מחזית אחרת, אבל עם חסד קצת יותר. והשתחררתי, ופחות או יותר, מיד כשהשתחררתי, הייתה הקורונה. אז לא היה לי זמן לחלום…

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: כל כך על מה, אתה יודע, הרגע זה, מה אני אעשה אחרי הצבא, לא היה לי זמן לזה. היה ממש, כאילו, שנה, את השנה הזאת של השיתוק המוחלט.

גואל: כן.

עיליי: ובדיוק כשנג… כשהיה הקיץ של 2021, שזה מבחינתי הרגע שהתחיל הרנסנס, שהתחילו לחלום שוב, אז יצא "בנים" של נונו, וזה שיר שאני הפקתי לה, לא חשבתי להיות מפיק. שוב, לא חשבתי כסף, מוזיקה, עתיד, לא היו לי את המילים האלה בראש באמת. עשיתי מוזיקה כי אהבתי. ונונו, שלמדתי איתה בתיכון והיא חברה עתיקה, אז היא השמיעה לי את השיר הזה שהיא עשתה בצחוק, ואמרתי לה, "זה שיר מדהים, חייבים להפיק אותו". אבל לא אמרתי, "אני מפיק מוזיקלי". אמרתי, "אני פשוט יודע את התוכנה, אז אני אעזור לך לשים את הצלילים על התוכנה כדי שהשיר הזה יצא".

השיר הזה היה בכוורת… [צוחק קלות] בכספת ובכוורת, איזה חצי שנה עד שזה יצא, והוא פשוט יצא ומיד תפס, הוא המציא לי קריירה.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: אז כאילו, אם הוא לא היה יוצא, הייתי שואל שאלות הרבה יותר חמורות, כנראה. אבל היה לי את המזל הזה של, בדיוק ברגע שהתחלתי לשאול של… "אוקיי, אז מה עם העתיד?" אז העתיד גם בא אליי.

גואל: אבל אז הבנת בעצם שהכל טבוע בך, שהכל שם. אתה רק צריך להרשות לדברים שנמצאים בתוכך לצאת החוצה.

עיליי: תראה, עשיתי מוזיקה מאז שאני ילד, נער, ממש, אבל לא חשבתי שאני אהיה מפיק. אתה יודע, אם כבר, ידעתי שאני למשל ירשתי מאבא שלי את המוזיקה…

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: לא חשבתי שאני, דווקא זה הנתיב שאני אלך פה. אבל זה היה מה זה כיף. כאילו לעשות, אתה יודע, גם לא חשבתי שאני אפיק פופ, ופתאום זה נהיה הקריירה שלי. זה מדהים בעיניי.

גואל: לא חשבת שתפיק פופ גם בחצי עין מצומצמת, בזלזול אל מול הסוגה, אל מול הז'אנר?

עיליי: למה זלזול?

גואל: שואל, האם אתה, האם הילד ההוא…

עיליי: אה, לא, יש לי אהבה חמורה, אם כבר אני מרגיש שזאת ה… כאילו ביני לבין עצמי זה אחד, אחת הסוגיות שלי. אני אוהב, אני ממש אוהב מוזיקה מאוד פופולרית, וגסה בפופולאריות שלה. יש לי משהו חיידקי. משהו חיידקי, מה… לא ציפיתי שאני אעבוד בזה, אבל אני מודה לאלוהים כל יום.

גואל: שזה קרה. שנונו קרתה. או החיבור בינך לבין נונו.

עיליי: בדיוק.

גואל: איפה אתה מוצא עצמך בין המפיק שעובד עבור האחר, יוצר יצירות עבור האחרים, או גורם ליצירות שלהם לרקום עור וגידים, אל מול היצירה הפרטית שלך, כמו ששמענו עכשיו?

עיליי: זו שאלה שאני שואל את עצמי גם. אבל עכשיו כשאני הגעתי אליך, הרגשתי כאילו, זה שיש לי איזה נתיב קריירה מצד אחד, מאפשר לי, יש לי דברים להגיד שהם לא בהכרח פופ אריז וקליט לחלוטין.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: וזה נותן לי את המפלט להרגיש שאני יכול לעשות את זה תמיד, ולא לפחד, כאילו, מה יהיה…

גואל: כי תמיד יש משהו נוסף. לזה אתה מתכוון?

עיליי: בדיוק.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: כאילו, אני מרגיש שמוזיקה… יש איזה מלכוד במוזיקה בארץ, כאילו, באמריקה יש לך כל מיני ערכאות שאתה יכול לשבת בהן. אתה יכול להיות אמן עצמאי, ועדיין להתפרנס, מלא שְׁמִיעוֹת [השמעות]. אני חושב על סופיאן סטיבנס, שאני אוהב אותו. הוא עשה את הפסקול, "call me by your name" הסרט…

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: ויש לו שירים עם מאות מיליוני שמיעות משם. אבל הוא לא באיזה לייבל גדול. הוא עושה מוזיקה מאוד מורכבת, מיוחדת, שירים של 25 דקות. זאת ערכאה שאין במוזיקה בארץ. יש ממש עד אמן אינדי, פחות או יותר, עד הבארבי, ואז מין אמן פופ שמתחיל בבארבי. למשל, שמרגי עושה בארבי לפעמים כיף.

יש בזה משהו קצת מנוון, בא לי לומר. אני לא יודע מה מאפשר את זה, אני גם לא בא לי להיות פרשן תרבות הזה, אבל יש בזה משהו מנוון שאתה או מרגיש שאני מדבר למעטים, או שאני מדבר לכולם מדי.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: בפופ אני ראיתי, אני בתוך התעשייה, אני רואה שירים נערכים ונגנזים לכדי פרסומת. ובאינדי אני רואה אנשים מזלזלים לחלוטין ביכולת לתקשר. בעיניי זה נורא עצוב שזה או מלמטה או מלמעלה.

גואל: אוקיי.

עיליי: ואני חושב שאני מנסה להמציא איזה middle class. [צוחק קלות] זה אה… זה השאיפה שלי.

גואל: להיות הצינור של שני הדברים ביחד.

עיליי: בעזרת השם, כן.

גואל: אמרת בעזרת השם.

עיליי: הלוואי. בטח, מה הבעיה?

גואל: [צוחק קלות] וכשאתה מנגן לעצמך...

עיליי: מה, מה, מה, מה מטריד אותך?

גואל: לא, לא, זה גרם לי לחיוך גדול. כשאתה מנגן לעצמך בחדר, או כשאתה יוצר את היצירה הבאה שלך, אתה יודע למי מהקהלים אתה רוצה לדבר, ללמעלה או ללמטה?

עיליי: נראה לי שבא לי שוב לבנות את הגשר הזה. לאט לאט. זה גם עבודה איטית ומעיקה. לפעמים אנשים צריכים למות אחרי… בגיל 90, כדי לסיים לבנות את הגשר הזה.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: אבל אפשר לעשות את זה לאט לאט.

גואל: ואתה בחור מאוד צעיר. אמרנו, היום אתה חוגג את יום ההולדת ה-26 שלך.

עיליי: איזה כיף לדעת שזה עוד מאוד צעיר ב… חזיתות מסוימות…

גואל: מאוד צעיר. מאוד מאוד. מאוד מאוד צעיר. ואתה רואה, הנה, כמו שאבא שלך אמר לך, דור שני לבעיות כלכליות…

עיליי: למצוקה כלכלית, לגמרי.

גואל: למצוקה כלכלית. אז חווית first hand את הקשיים להיות איש תרבות בישראל. אתה מדמיין את עצמך חווה את אותם קשיים שוב?

עיליי: מה זה שוב? זאת אומרת, כמו ההורים שלי?

גואל: כן, כמו שכל דור.

עיליי: להורים שלי היו תקופות קשוחות מאוד, למרות שיש להם ערכים בוויקיפדיה. וגם אני לפעמ… עכשיו פגשתי תקופה, אתה יודע, המלחמה הזאת. שמה גלגל מאוד רציני. מקל מאוד רציני בגלגלים. כן, בטח, בטח. אבל אני, אני שמח שיש לי את הזכות לעבוד במשהו… זכות, אני מדגיש כאן. לעבוד במשהו שממש זז עם הזרמים של החיים.

הייתה לי מחשבה, תמיד כשגדלתי, הרגשתי שאני לא מספיק טוב בכלום. כאילו, אני גיטריסט, אני יודע לנגן גיטרה, אבל אף פעם לא הייתי הגיטריסט [דגש על הה']. או אני יודע לשיר, אבל אף פעם לא הייתי הזמר [דגש על הה']. כפי ששמענו ממיתרי הקול של הבוקר שלי. ו… והיה משהו, כשהגיע ה-AI לפני שנה, שנה וחצי, שפתאום ראיתי איך זה מתהפך. כי האנשים שהם פשוט טובים באופן טכני יבש, הולכים להחליף אותם מיד. זאת אומרת, יש לי חברה שמלמדת מתמטיקה, והיא אומרת, כאילו, יש מצב שלא יצטרכו אותי בקרוב, כי יש רובוט שיודע. אבל מי שיש לו שיטה ושפה פרטית, זה מי שיהדהד. כאילו, הגואל פינטו שיודע להגיש כמו גואל, ולא סתם להגיד את החדשות שכולם היו אומרים. או את ה… אז זה משהו שאני פתאום מאוד שמח שיש לי בחוזקתי.

גואל: שהוא רק שלך.

עיליי: כן, בדיוק.

גואל: שהוא רק שלך.

עיליי: זה נראה לי ה…

גואל: למרות שהוא לא הכי טוב בכל אחד מהפרמטרים שמנית עכשיו.

עיליי: בדיוק. זה נראה לי החוזקה שהכי שווה לטפח ברגע הזה שרובוטים מגיעים.

גואל: אתה מפחד מהרובוטים? כי אנחנו יודעים שהאבא שלך משחק עם הרובוטים המון.

עיליי: לא, לא, ממש לא. מה פתאום? אסור… כאילו, ראוי לפחד מהכל… יראת שמיים, אבל… אני מנסה לדבר איתם. הם מדברים גם… הם מדברים חזרה.

גואל: איזה… הם עונים לך?

עיליי: הם ממש עונים, הרובוטים.

גואל: מה הם אומרים? הם השתלטו עלינו?

עיליי: [צוחק] נראה לי שבזה הם לא יודו.

גואל: [מהמהם]

עיליי: זה נראה לי יישמר בסוד עד…

גואל: נדמה לי שפעם ניסו לשאול את ה… את אחד מה…

עיליי: אתה יכול ללכת ל-ChatGPT…

גואל: מה-ChatGPT ההם ולשאול אותו אם אתה הולך להשתלט עלינו או לא.

עיליי: אתה יכול לעשות זה עכשיו מולי ולראות מה הוא אומר לך.

גואל: הם מסרבים לענות, נכון? הם מסרבים לענות על השאלה הזו.

תגיד לי, מה 7 באוקטובר עשה לך, לבני הדור שלך ולמוזיקאים כמוך?

עיליי: מממ… וואו, נע על כל הספקטרום. אני יכול לומר, כאילו החזית שהכי… בסוף הכי העסיקה אותי, זאת אומרת שהכי פתחה לי את המחשבה גם, בתקופה שכל כך הייתי בעיקר ברגש של אימה ולא היה הרבה מחשבות. עשינו אלבום שני לנונו. עשיתי כל מיני אלבומים. עשיתי אלבום עם אבא שלי, עשינו ליודית רביץ אלבום, שזה מדהים.

גואל: שעוד רגע...

עיליי: בעזרת השם, שעוד רגע יצא.

גואל: ונדבר על זה בעוד רגע.

עיליי: ואלבום שלי שהוצאתי, שהיה מוכן כבר הרבה זמן, והוצאתי רק לפני שבוע. והאלבום, אבל… של נונו היה שם, זה מלכוד מבחינתנו. זאת אומרת, זה אלבום שמצד אחד יש שם שירים נורא עמוקים ויפים, כאילו משהו מאוד חדש אצלה. ומצד שני שירים מאוד כיף. ו… אני לא אוהב את המילה, אבל אסקפיסטים, בוא נלך עם זה רגע. מאוד fun, כאילו. אה… והיינו כזה, זה אשכרה, אין לזה מקום.

גואל: אין לזה מקום.

עיליי: וזו שאלה שפשוט אני… ראוי לשאול כל הזמן. כאילו, אני חושב שמה שהשתנה זה ש… תראה, יש לי מלא ביקורת על מה שקורה פה גם, ואיך שזה מתנהל. אתה יודע, גם ממשלתי, כאילו איך ש… יש משהו מאוד לא מלוכד לעומת איך שזה היה… אני זוכר שהדבר הזה התחיל, והתחושה הראשונה הייתה התלכדות.

והאלבום של נונו היה אמור להיות אלבום עליה. על השנה שלה כ-popstar, על החוויות. והבנו, אין זמן יותר לעצמי. זאת אומרת, הרעיון של עצמי.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: צריך עכשיו לדבר על משהו רחב יותר. זאת אומרת, על המקום, על עַם, על האנוש, על החיה שנקראת בן אדם. אבל זה לא יכול להיות יותר על הסובייקט. זה כבר לא מעניין, זה לא נוגע. זה… וזה עשה משהו נורא מוזר. אני, נגיד, הוצאתי אלבום לפני שבוע, ואני… לא יכולתי להיות מאושר ממנו, כמו שהייתי רוצה.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: הייתי מת להיות מאושר יותר. אבל הייתי כזה… זה קצת עלי מדי. הייתי מת שזה יהיה על עוד אנשים, על כולם. וגם למשל, האלבום של נונו עוד לא יוצא. האלבום של יהודית, כולם בשאלה הזאת של… האם אפשר לחגוג? אנחנו עוד שנייה בפורים. האם אפשר לחגוג את החיים? אם אני נַחְמָנִי על זה, אני אומר שכן, אבל זה קשה לומר.

גואל: אתה נחמני, תגיד לי?

עיליי: יש בי נחמן קטן, בטח.

גואל: אתה, אתה נחמני? אתה באזורים האלה?

עיליי: יש בי, יש בי אותו.

גואל: עד לאן תלך?

עיליי: מה זאת אומרת?

גואל: עם הנחמניות?

עיליי: כאילו איזה רמת...

גואל: כן.

עיליי: אני חושב ש… אתה יודע, כשקוראים בטקסטים האלה...

גואל: כן…

עיליי: זה חוכמה מהגדולות שהיו בעולם. אני, נגיד, הרבה הייתי במלחמה הזאת עם ליקוטי מוהר"ן. פשוט קראתי את זה. העומקים שהבן אדם הזה צלל אליהם עם החוויה האנושית והשפה והדת מדהימים. אה… והטרנסים שגדלו מזה… אחלה טרנסים. אבל הדת באיזה מצב ספציפי כרגע. אז אני מתקשה לעמוד מאחוריה כמו שהיא. אבל אני עם הטקסטים כל הזמן.

גואל: מה זה מקום ספציפי? לחוסר יכולת שלך כאדם להתחבר אל מי שמייצגים את הדת?

עיליי: חד משמעית. תודה שדיברת את זה. מדהים. אני זהיר פה. אני באתי לשיר שירים.

גואל: כן, כן.

עיליי: אני לא באתי… יש שם… את הרעיונות הכי עשירים בחוויה האנושית שקראתי. וקראתי רבים, כאילו… סינים ואנגלים וצרפתים. ולא היה שום דבר שמעמיק כמו היהודים. והטקסטים האלה נאבדו בדרך. כמו שלפעמים קורה עם חוכמות גדולות. אתה יודע, שמעת בשירים שלי, זה אלבום דתי.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: אלבום דתי, יש לי הרבה חברים אהובים בסביבה. סָלוֹמֶה, גּוֹן בן ארי… אנשים שמנסים להביא זווית חדשה על היהדות. כאילו, לראות איך מתמקמים בה מחדש ב-2024.

גואל: [מהמהם] ואתה מרגיש חלק מאותו הגל? זאת אומרת, לא הגל האמוני של שולי ושל אביתר, אלא גל אחר, מתקדם יותר, שאומר...

עיליי: בטח, אבל הם כמונו. הם גם… אני מאוד מאוד מזדהה עם האנשים האלה שהיו כאילו… אתה יודע, שולי… השיר זה "אייכה".

גואל: בטח.

עיליי: שזה שיר שמאי, הבת זוג שלי, השמיעה לי… פתאום הפילה לי את האסימון עליו ממש לפני חודשיים. זה שאלה. כאילו, הבן אדם התפרסם עם ש… הוא… הוא חזר בתשובה, אבל יצא בשאלה. זאת אומרת, השיר הוא אייכה.

גואל: איפה אתה לעזאזל?

עיליי: כן. יש, מרטין בובר מדהים, זה סיפור חסידי שהוא חוזר אליו, שבפרעות על יהודים, כמו שקורה כל פאקינג פעם בהיסטוריה, יש איזה רב שאסרו, אסרו את הרב. ובא אליו הסוהר, אתה יודע, הכופר, וצוחק עליו, וואה, איפה האלוהים שלך עכשיו? כאילו, זה. והוא מתחיל לצחוק עליו על התורה, על כל הפגמים, אם הוא זה, אז למה הוא זה? והוא שואל אותו, תגיד, אם אלוהים הוא כל יכול וכל יודע, אז למה הוא… למה הוא שואל אייכה, שם בגן? והרב מסתכל עליו, והוא שואל אותו, תגיד, אתה מאמין כמוני שהכתבים האלה נוגעים, הכתבים בכף, נוגעים במשהו יותר עמוק מהסיפור? שנוגעים מעבר לחלל-זמן? אז הוא חושב, אומר לו, כן. אז הרב אומר לו, אז אתה מבין שאייכה, הוא לא שואל את אדם, מאחורי איזה עץ אתה מסתתר, זה לא גיאוגרפי. הוא מציב בפניו שאלה חמורה יותר, בפני האדם [דגש על הה']. איפה אתה? הרב אומר לו, יפה… אני חושב על זה עכשיו ביום הולדת שלי, אתה למשל, בן כמה אתה? הוא אומר, 46. אתה בן 46. איפה אתה? עשית את מה שאתה רוצה? הגעת לאן שרצית? מה שרצית להגיע? אתה מי שאתה מוכן ומסוגל להיות? אייכה? זו שאלה שבעיניי תמיד טוב לשאול.

גואל: אז השאלה מופנית לא אל אלוהימה, אלא מופנית אל השואל עצמו.

עיליי: זה, זה על התפר בין שניהם, כן. אתה יודע, אתה יכול גם לשאול את האלוהימה שלך, הבאת אותי לאן שאני רוצה להיות? כאילו, אם אתה אכן כל יכול, לאן אתה לוקח אותי? אבל הלשאול שאלות בתוך התשובה, זה נראה לי, חייב להיות העתיד של הדת הזאת.

גואל: זה אומר ש… שגם שאלת את עצמך את השאלות האלה במהלך 7 באוקטובר? זה נתן לך גם נבוט בראש?

עיליי: כל יום. כל יום. תראה, ה-7 באוקטובר, זה היה שמחת תורה.

גואל: [מהמהם בהסכמה]

עיליי: אז אני כמובן, אני ו… ראיתי כמה אנשים עושים את זה בנפרד, והתאגדנו סביב זה. התחלנו לקרוא פרשת השבוע, שזה טקסט ש… קודם כל, אף פעם לא קראתי את התורה מתחילתה עד סופה, וב' אפילו זלזלתי בה מאוד כילד נער. אבל פתאום אמרתי, יאללה, מין… אם יש דבר אחד שניתן לי, במצב המזעזע הזה, זה פתאום איזה שער לחוויה הזאת שאני, בוא נאמר, כלוּבָּהּ היהודית. אני מרותק ואוהב אותה, אבל גם בלתי נמנע. אני אעבור לברלין, ישימו לי צלב קרס על הקיר, כמו שראינו.

וקראתי בטקסטים האלה. ושאלתי את השאלות האלה [צוחק קלות] כל הזמן. כל הזמן. כל בוקר.

גואל: [שואף בחדות] איזה תשובות שאלת את עצמך במהלך העבודה עם נונו ועם עצמך, ועם יודית, האם זה הזמן ליצור אמנות ותרבות...

עיליי: אהבתי את ה-cut.

גואל: לא, זה, יש חיבור בעיניי.

עיליי: אני איתך.

גואל: כי יש, אתה יודע, גם אתה, האורח המוזיקלי הראשון מאז 7 באוקטובר, כאן אצלי באולפן.

עיליי: וואלה!

גואל: אנחנו במשך 5 חודשים לא אירחנו כאן אף אחד, כי גם אנחנו שאלנו את עצמנו, עכשיו?

עיליי: בטח, וואו. קודם כל, לכבוד הוא לי להיות ה…

גואל: מוזיקה, עכשיו, מקשיבים? מה קשור?

עיליי: ממש.

גואל: איזה תשובות אתם נתתם לעצמכם במהלך העבודה?

עיליי: שאם יש לך חסד קטן לתת, אתה חייב לתת אותו.

גואל: אממ… כאמנים.

עיליי: ככל אחד. כאמן, אם זה חסד שלך או מוזיקה, אז תן את המוזיקה. אבל כאיש, תן את החסד שלך כאיש. חייבים. פשוט יש משהו כל כך גדול שקורה עכשיו, שהוא כל כך מקטין, אני לא יודע אם אתה מסכים איתי, מהתחושה שלך כסובייקט.

גואל: [מהמהם]

עיליי: אני מתעורר בבוקר ואני ממש… מה מקומי? אייה אני? מה מקומי בעולם הזה, שכל כך אלים וגדול עליי? והתשובה חייבת להיות, אוקיי, אז יש לי חסד קטן. אני מביא חסד קטן. יש לי חסד קטן, אני מביא חסד קטן. אני לא אשנה את העולם. זהו, נשבר לי בַּפָּנִים. עכשיו לראשונה, אולי זה נורא מאוחר, אולי לאנשים זה נשבר בגיל שמונה או משהו. אני מבין, אני לא אשנה את העולם, אני לא אמחה את הרוע מפני ההיסטוריה. אני אכתוב שירים טובים, זה מה… זה כל מה שיש לי.

גואל: יש לך עם מי לדבר? יש לך דיאלוג עם האנשים שסביבך, באותו… באותה טרמינולוגיה, באותו שיח שאתה פורס בפניי עכשיו?

עיליי: כן כן. אבל גם יש איזה מלכוד, אני תוהה, גם, כאילו, יש עכשיו את ה… יש איזה שקר של נורמליות. זאת אומרת, הימים הראשונים היו הלם מוחלט, השבועות היו אבל מוחלט, החודשים הראשונים היו מן הירתמות, ועכשיו יש איזה סטגנציה. זאת אומרת, שוב, אני לא אצלול יותר מדי, יש תחושה של קריש דם בעורקי המדינה הזאת. וזה עושה איזו תחושה שכאילו הכל… אנשים הולכים ברחוב, והם אוכלים, כי חייבים, אתה חייב ללכת ברחוב ולקנות את הבגדים ו… אבל זה באמת קצת גורע מהדיאלוג. אתה יודע, בימים הראשונים, לא יכולת לדבר על משהו אחר. עכשיו אתה קצת יוצא מנחוס לפעמים.

גואל: [מהמהם]

עיליי: כשאתה, גואל, בא ל… כאילו, לאיזה חבר, ואתה כזה… איזה חרא. שיכול להיות כזה, אחי, קצת פחות מתאים לי. אבל חייבים להמשיך לדבר על זה.

גואל: כן. 134 שבויות ושבויים ישראלים נמצאים עכשיו בעזה.

אמור מילה, אנחנו נשמע כעת עוד שיר נוסף שלך, "ארמון, אהבה שמזיזה את השמש. אבל אמור מילה על המקום שלך, אל מול אישה כמו יודית רביץ, שאתה מפיק לה אלבום. יש פחד ואימה בטוקיו?

עיליי: [צוחק] מה, מה, תסביר, תסביר, תן עוד קצת.

גואל: חוששים לעמוד מול אייקון שכזה?

עיליי: לא, היה בזה משהו מאוד… תראה, היא באה גם… קודם כל, אני אגיד שאני אוהב אותה. היא ממש נהייתה חברה ואישה מוערצת ואמנית, אבל היא באה מלמטה. בוא, אני אומר בפשטות. זאת אומרת, מה שקרה בעצם, אני עבדתי מתי שהוא בעומק הקורונה. כן, הייתי צריך קצת כסף, עוד הייתי אצל ההורים, כי הייתי משוחרר, והתחלתי לעבוד כעוזר טכנאי באולפן של אבא שלי. אז הייתי מין ממש כמו הקריקטורה המפגרת של עוזר טכנאי. בא פעמיים שלוש בשבוע, מכין לו קפה, מגבה את התמונות שתקועות בתיקיות, מנקה, שואב את האבק. כל הדברים הסופר טכניים האלה שעושים באולפן.

ואז אחרי איזה חצי שנה, אני חושב, הוא מקבל הודעה מיודית שאומרת לו, "אני יכולה לבוא לאולפן ולהקליט שלושה שירים וללכת?" הוא כזה, כן. ואנחנו מין… אני מרים לה את המיקרופונים ומארגנים לה את החדר וזה, והיא באה עם גיטרה, "שלום", חצי מבט. שלושה שירים ישנים שלה, לא מוכרים בהכרח, לעצמה. מקליטה, הולכת, "ביי, תודה". אוקיי, סבבה.

אחרי שבוע, עוד הודעה, "אני יכולה לבוא?" עכשיו, זה בול בימים שאני עבדתי, אז אני הייתי שם. והיא מין מתחילה לבוא בעקביות. אבל שוב, היא באה… היא לא הופיעה חמש-שש שנים באותה נקודה. היא לא הוציאה אלבום, תשע שנים באותה נקודה, עשור… היא באה פגיעה. מאוד. אז זה איפשר לנו להתחבר. אם נועה קירל, למשל, עכשיו, בשיא תהילתה, הייתה באה לאולפן, אז זה היה אחרת. אתה יודע, שם היה אולי איזו יראה. למרות שאני כבר מכיר את הביזנס, אז אני לא מפחד.

אבל, יודית ממש באה כמו אחת משלנו. וזה גם מאוד האלבום שעשינו לה זה… עכשיו שאני אומר לך, אני מבין, עשינו, ניסיתי לעשות אלבום על זה שהיא בן אדם. שזה היה, אגב, תכונה שמדהימה, שתמיד הייתה במוזיקה שלה. שאתה בטח מזדהה איתי, שהיא כל כך כמונו…

גואל: [מהמהם]

עיליי: היא כל כך כמו כולנו, אתה יודע. היא שרה כאילו "בוא לריו", ואתה כזה, אה, ממש בא לי לבוא לריו, אני נשבע לך, אני אבוא איתך. [צוחק]

גואל: [צוחק] כולנו נבוא איתך, יודית. כולנו נבוא איתך לריו.

טוב, אנחנו מחכים כמובן לתוצאות האלה. אנחנו מדברים כעת על האלבום שלך, ואנחנו מחכים גם לאלבום של נונו, גם לאלבום של יודית, על כולם היית אחראי. נשמע את "ארמון"?

עיליי: בטח.

גואל: יאללה.

עיליי: נביא לכם אותו. זה הסינגל הראשון שהוצאתי, אלבום חיי מלחמה. האלבום היה מוכן מיולי, אוגוסט, שזה גם היה מטריד, עם המהפכה המשפטית הזאת, שמרגישה רחוקה. וזה מין השיר שהרגשתי שהיה לי הכי נכון להוציא מתוך הדבר הזה, כאילו, שהוא הכי דיבר, מין שיר על פרידה ואיך בונים אהבה.

[שר ומלווה עצמו בגיטרה]

יה, בעוונותיי

יה, בעוונותיי, יה

כמה שאהבתי לאהוב

בעוונותיי יה, זה נהיה לי מוגזם

יה, בעוונותיי

יה, בעוונותיי, יה

זה הולך להיות הרבה יותר כואב

אם תרצי להינצל

מהכאב שמפצל אותנו

שמרי ראש מעל המים


בקבוק שנפתח

אני אוהב אותך כל כך

כשתרצי דקה

יש לי את כל היום

לימדת אותי

להסתכל על עצים

קלמנטינה בגינה

תודה רבה

לה לה לה לה לה

גם אם זה כואב המון

בואי אליי נבנה ארמון

כל מה שצריך זה קול כדי לשיר על הגל שיפיל אותו

אָה אָה

גם אם זה כואב המון

אה, את פרפר לבן על החרמון, אה

כל מה שצריך זה קול


יה, בעוונותיי

יה, בעוונותיי, יה

כמה בני אדם צריך להיות

בשביל ללמוד להשלים

עם הכאב של האובדן

של אהבה שהזיזה את השמש?

בעוונותיי יה, בכוונותיי יה

לעשות טיפה טוב

שנייה לפני שנשכח הכל

זה רק אני ואת והחול בסוף


בקבוק שנפתח

אני אוהב אותך כל כך

לא יעצור אותך

שיפוצים מביאים עוד עכברושים לבצרון

זאת תכלס פרידה

עם כל הלב שבעולם

ויש לב בעולם

ויש לב בעולם

לה לה לה לה לה


גם אם זה כואב המון

בואי אליי נבנה ארמון

כל מה שצריך זה קול כדי לשיר על הגל שיפיל אותו

אָה אָה

גם אם זה כואב המון

אה, את פרפר לבן על החרמון

אָה אָה

כל מה שצריך הקול

יה יה יה


מוחק היסטוריה שלמה בשנייה

מסתובב בלילה כמו משוגע

מדבר בשפת הסימנים בלבד

גונב מגנבים


ייקח לי עוד נצח להרגע

משום מה על הגבול עם גבעתיים, שוב

מדבר בשפת הסימנים איתך

גונב מגנבים

אָה אָה


גם אם זה כואב המון

אָה אָה

תזכרי בנינו ארמון, אה אה

וכל מה שצריך זה קול כדי לשיר על הגל שיפיל אותו

אָה אָה

גם אם זה כואב המון

פרפר לבן על החרמון

כל מה שצריך זה הכל

הכל

גואל: [מוחא כפיים] "ארמון, אהבה שמזיזה את השמש", מתוך האלבום השני "היסטוריה סודית". עיליי אשדות, אני רוצה להודות לך שהיית אצלנו הבוקר, ולומר לכם מאזינות ומאזינים תוכלו לראות את עיליי אשדות, עיליי, ב-17 באפריל בהופעה בלבונטין 7.

עיליי: נשיק, נשיק אותו, תבואו. תודה רבה.

גואל: עיליי, פתחת לי את הלב. תודה רבה שבאת אלינו הבוקר.

עיליי: אמן. שיהיה בוקר טוב לכולם.

[פרסומת]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page