top of page

גם כן תרבות - בין תחפושות לחטופים ונופלים: איך חוגגים את פורים?

ענת שרון בלייס בשיחות עם הרבה מירה רז ורננה רז על המחנק בגרון מול הצורך לחגוג ולפרוק | עם עידן בן-טל על איך ייראו המסיבות השנה, ובכלל חיי הלילה בחודשים האחרונים | ועם הדס דגול שמרלינג, ששירה "בלילה ההוא" קושר בין המצב למגילת אסתר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/03/2024.

[תשדיר פרסומת]

[מוזיקת פתיחה]

[מוזיקה ברקע] קריין: "גם כן תרבות" עם ענת שרון בלייס.

[מוזיקת פתיחה]

ענת: שלום, שלום לכם מאזינות ומאזינים. תודה שהצטרפתם אלינו להסכת היומי של "גם כן תרבות", מגזין התרבות של ישראל עם מיטב השיחות ששודרו בתוכניתנו היום, ברשת "כאן תרבות". עורך המשדר הוא יאיר בראף, על ההפקה מיכל שטורכן, האזנה נעימה.

[מוזיקה ברקע] קריין: חוגגים פורים ב"כאן תרבות".

ענת: כיצד חוגגים פורים בימים האלה אחרי השבעה באוקטובר כאשר החטופים והחטופות בעזה, החיילים והחיילות בשדה הקרב ומסביב בוכים ודואגים ללא הרף. הנה משהו שמצאתי השבוע שסיפר שורד השואה יצחק גרשוני על חג הפורים בזמן שירותו במחנה מאוטהאוזן. גרשוני שכב שם לצידו של רב, בחדר חולים במחנה, ובוקר אחד אמר לו הרב, רבי פנחס מסלובקיה, 'פורים היום', והתחיל לקרוא בעל פה קטעים ממגילת אסתר. אחר כך כשהביאו את מנת הנוזל העכור, נזכר יצחק גרשוני, הנוזל הזה שנקרא מרק, אמר לי שוב רבי פנחס, 'היום פורים', והושיט לי כף מרק, ואמר, 'זה משלוח המנות שלי'. אמרתי לו, 'ומה אני יכול לתת לך משלוח מנות?', אז אמר לי רבי פנחס, 'אם אתה רוצה, תן לי כף מרק משלך'.

גם בכיכר החטופים ציינו בסוף השבוע את חג הפורים. אנשים הגיעו עם תחפושות ומשלוחי מנות שגם הועברו לחיילים, ואני הזמנתי הבוקר שתי נשים חכמות, אם ובת, כדי לשוחח על פורים, היום, ביום הזה. שלום לרבה מירה רז שהיא מובילה, הובילה קהילות רפורמיות בעבר, וכיום היא רבה ללא קהילה ומלמדת.

מירה: שלום,

ענת: חג ש,

מירה: חג שמח, חג פורים שמח.

ענת: ושלום לבתך היוצרת והכוריאוגרפית והשחקנית, רננה רז, חג שמח גם לך.

רננה: בוקר טוב.

מירה: בוקר טוב.

ענת: מירה, ראיתי לא מעט ילדים מחופשים, מבוגרים מחופשים, גם אתמול גם היום בדרך לכאן, יש מסיבות. אבל את שומעת אותי כבר, כבר מהפתיחה, את הקול השבור שלי,

מירה: כן.

ענת: עם הדברים שאני צריכה לומר בין פורים לבין הנופלים לבין החטופים, איך אפשר לשמוח, מירה.

מירה: תראי… יש בכל דבר בעולם, יש מה ויש איך, יש מהות ויש איך היא יוצאת לפועל. אז אנחנו, שלא נתבלבל ונלך לפתרון הפשוט שפורים ולהתחפש ולשמוח, זה האיך. אבל בעצם מה שגורם לנו ל, ל, לצאת ולהתעלות מעל הסבל וכל הדברים באמת הקשים שבהם פתחת, וזה באמת, באמת שלנו, וגם לכל אורך הדורות לא רק של עם ישראל, גם יש המון סבל בעולם, אין מה לעשות. אבל מה שמ, מעלה אותנו זה סוג של תודעה. והתודעה של חג הפורים זה הדבר המדהים ממנו אפשר לבוא בסופו של דבר, גם אולי לסוג של שמחה, אבל בטח ובטח אפשר להגיע לסוג של איזון, שהסבל לא מטביע אותנו, לא גורם לנו לשכוח שיש מצב של שמחה ויש גם חיים אחרים, וזה דבר של תודעה, והתודעה של חג הפורים, שנמצאת בתוך מגילת אסתר, עיקר שם,

ענת: כן.

מירה: כמובן נמצאת באמונה שלנו בכלל. את יכולה למצוא את זה לכל אורך התנ"ך והתורה בטח וכתובים מביאים מה שאת רוצה, אבל התודעה הזאת, זאת התודעה שבסופו של דבר יודעת שהמצב של הסבל זה מצב של, שימי לב זה קשה להבין בהתחלה, מצב של היעדר. תראי זה כמו קור, אין מצב כזה של קור, יש מצב של היעדר חום, אנחנו סופרים מעלות של חום לא מעלות של קור. אותו דבר חושך, זה מצב של היעדר אור, ואותו דבר רע וסבל זה מצב של היעדר טוב. אבל ההיעדר זה הדבר החולף, זה הדבר החולף ההיעדר. מה שצריך למלא את ההיעדר הזה, האור את החושך, הטוב את הרע, החום את הקור, כל הדברים האלה הם היה, הווה ויהיה, הם דברים שקיימים, הם נצחיים, הם, הם מין הבריאה. הבריאה התחילה,

ענת: אני יכולה,

מירה: באור גדול, כן.

ענת: להוסיף לדברים שלך שאנחנו גם מצווים בספר דברים פרק ל, בין היתר, "ובחרת,

מירה: נכון.

ענת: בחיים", נתתי לך,

מירה: נכון.

ענת: את המוות, נתתי לך את החיים,

מירה: נכון.

ענת: ובחרת בחיים, ואת בעצמך בת לשורדי שואה,

מירה: נכון.

ענת: כי ציטטתי כאן שורד שואה,

מירה: נכון.

ענת: איך אנחנו בוחרים בחיים, איך אנחנו קמים בבוקר ובוחרים בחיים, מירה.

מירה: תראי, קודם כול אני רוצה רק לציין שבתורה כתוב "ובחרת בחיים", והתורה היא בלי ניקוד אז זה גם "ובחרת בחיים".

ענת: כן.

מירה: אז אפשר לקרוא את זה גם בנקבה, אבל תראי, הבחירה בחיים זה שוב, אין מה לעשות, הכול סיפור של תודעה, של מחשבה. התודעה שלנו יוצרת לנו את המציאות. הנה תראי מה קרה לנו בחמאס הזה, לחמאס יש תודעה שצריך למחוק את היישות הציונית, אז הם יצרו מציאות, לפי זה, אנחנו היה לנו תודעה מסוימת גם כן, אז אוקיי, נוצרה לנו מציאות גם כן מהתודעה שלנו. אבל, יש דבר שקוראים לו אמונה, ואמונה זה גם מחשבה, אמונה זה מחשבה והיא אוניברסלית, זה לא שייך לאורח חיים כזה או אחר. והאמונה, תראי, אמונה זה דבר שהוא טבעי לך. אם את באמת מאמינה אז הדבר שאת מאמינה בו הוא קיים, עכשיו רק צריך לעשות את הדרך אליו. זה לא כמו 'אני מקווה', 'אני מקווה שיהיה שלום', רע מאוד להגיד את המילה הזאת, זה חלש מידי, כי אני מקווה זה ברור שיכול להיות כן ויכול להיות לא, אבל אם אני אומרת שאני מאמינה בשלום, אז השלום קיים! עכשיו אני רק צריכה לעשות את הדרך אליו, למרות כל הדם יזע ודמעות עד שמה, אבל אני מאמינה! עכשיו דווקא מה שציינת שאני בת לשורדי שואה, אז אין מאמינה יותר גדולה ממני. אימא שלי הייתה בברגן בלזן, והנה אני פה, והנה אנחנו פה, והנה אנחנו מדברים ברדיו, מה… ותהליכים כאלה שעוברים באמת במחשכי, במנהרות החושך, האנושות עוברת אותם, ועם ישראל הוא סמל גדול לזה. זה הדבר ממנו, זה כמו מים חיים לצמח יבש. אבל צריך להאמין בזה, ולהאמין, אני אגיד לך מה זה, אמונה מתחילה במילה אם, ואם כל בן אדם שמסתובב בעולם הזה, ברור שהוא יצא מאיזה רחם, גם אם הוא לא מכיר את הרחם שלו ואת האימא שלו ואת הזה, לא משנה, אבל זה כל כך ברור וטבעי, וטבעי שכל אדם שמסתובב בעולם יצא פעם מאיזה רחם.

ענת: כן.

מירה: אותו דבר זה אמונה, באופן הכי טבעי זה ברור, שלא לדבר על זה, שלאנשים כמוני, בת לשורדי שואה, ובכלל גם בעולם שרואים תהליכים, ברור שהעולם מתקדם לקראת טוב, לקראת, יש הרבה דברים ללמוד ולהביא הוכחות ודוגמאות לכול. אממה, הסבל משתק אותנו, הסבל הורס אותנו, אבל זה בעולם הנפש חיה, בעולם הגלוי, אבל נשמת החיים של הבן אדם, יש שם כוח אדיר שיכול לפתוח לאדם את הסדק הקטן שיילך ויתרחב ויתרחב למשמעות אחרת מעבר לסדק.

ענת: מירה את מדברת על הסדק ועל הדרך ואני רוצה לפנות לרננה רז,

רננה: כן.

ענת: את עושה את הדרך עם תנועה. זה מה שאת עושה עם ילדים כבר הרבה שנים ובעיקר בימים האחרונים מאז השבעה באוקטובר כי תנועה היא הדרך שלנו לשמוח, לעלות, להבריא. תספרי לי קצת, על התנועה עבורך.

רננה: בשבילי תנועה, שוב פעם אני, אני מאוד נהנית לשמוע את הדברים שאמא שלי אומרת, אבל אני מרגישה שאני אולי… נמצאת במקום קצת אחר. אני פחות, קשה לדבר על שמחה. וגם קשה לי להגיד שתנועה היא שמחה. אני אוהבת להגיד שתנועה היא… עצם התנועה מזכירה לי ששום דבר לא נשאר אותו דבר, ושהכל בשינוי. ואני חושבת שבזמנים שאנחנו חיים עכשיו… ידיעה כזאת היא מאוד מנחמת, כי הסבל הוא כל כך גדול והכאב הוא כל כך בכל מקום ש, לפעמים רק המחשבה ש, לחשוב ש, להבין שזה לא מצב שיישאר כל הזמן, זה, זה דבר מעודד. ובשבילי לעסוק בתנועה זה להזכיר לעצמי כל יום ששום דבר לא נשאר אותו דבר ושהכול בתנועה, למעשה… ודרך התנועה זה ברור שאפשר להגיע למקומות, כמובן שאפשר גם, העבודה שלי עם ילדים, אני מרגישה שהיא בעיקר נותנת לי את האפשרות להתמסר להווה... אין, אין עבר ועתיד. יש עכשיו.

ענת: זאת אומרת הם הם נמצאים איתך או בסטודיו או בזום כשאת עושה להם סדנאות ואתם דוחקים את העבר והעתיד, ומתרכזים בהווה. יש לך סדנאות ששמן "בוגי בוגי".

רננה: נכון.

ענת: וכבר מתחילת המלחמה עשית זום, גם עם ילדים בכל הארץ.

רננה: נכון.

ענת: ואחר כך עם ילדים מקיבוץ בארי. תספרי לי קצת על המפגש איתם.

רננה: אז קודם להגיד ש"בוגי בוגי" זה באמת סדנאות תנועה שיצרתי ביחד עם עילאיה שליט ו... אנחנו כבר בשבעה באוקטובר אחר הצהריים התחלנו להפעיל את המערך של השיעורי זום שלנו… הבנו שבעצם המון ילדים יושבים בבית, בטח במצב מאוד קשה כי ההורים שלהם מחוברים ל, לכל עמודי החדשות ונטרפים מדאגה ומעצב, והרגשנו שאנחנו יכולות להיות שם בשביל הילדים. ו… וגם כמובן המון המון ילדים הצטרפו לשיעורים האלו. במשך שלושה שבועות למלחמה היו לנו שיעורי בוגי כל יום בבוקר ובערב, והיינו מין עוגן כזה גם בשביל הילדים, אבל אני חושבת שגם בשביל המבוגרים.

ענת: כן.

רננה: אפשר להם שעה ביום להיות עם הילדים שלהם ורק לזוז ולהסתכל על הילדים שלהם ולהיות בנוכחות… ואני מרגישה שבשבילי,

ענת: ואיך את מרגישה את פורים? כן.

רננה: אני מרגישה שבשבילי.

ענת: איך את מרגישה את פורים היום?

רננה: איך אני מרגישה את פורים? אני, את יודעת, אני חושבת שכל אחד צריך לעשות מה ש… מה שטוב לו בימים אלו. אני חושבת ש… המצב הזה מייצר כל מיני תגובות אצל כל מיני אנשים וזה הכל בסדר. אני, הביקורת שיש לי היא למבנים יותר גדולים במדינה. למערכות שמחליטות לחרוט… איזה שהיא… אירועים למיניהם שקשורים בשמחה, אבל, כאנשים פרטיים,

ענת: כן.

רננה: אני חושבת שכל אחד צריך למצוא לו את הדרך לפרוק החוצה, זה מאוד מאוד חשוב להיות במגע עם הרגשות האלו. אם מישהו בא לו לרקוד הוא צריך לרקוד, אם מישהו בא לו להתפרק הוא צריך להתפרק… זה ברמה של הפרט.

ענת: כן.

רננה: ואני מרגישה שהמגע שלי עם ילדים מאוד מאפשר לי… להבין גם את יכולת ההתאוששות המהירה שיש לאנשים. כמה… כאילו להתחבר לכוח ילדי, לכוח של חיים, לכוח שהוא מאוד מאוד חזק.

ענת: אבל, הילדים שלך התחפשו, נכון? הבת והבן שלך. למה הם התחפשו?

רננה: הבת שלי התחפשה לאליס בארץ הפלאות, והבן שלי לחתול.

ענת: [שתיהן צוחקות קלות] את זוכרת למה את התחפשת כש...

רננה: לא תיאמו ביניהם דרך אגב.

ענת: [צוחקת] אה, לא תיאמו,

רננה: לא.

ענת: אוקיי, בלי החיוכים... את זוכרת למה את התחפשת, רננה, כשהיית ילדה?

רננה: גם אימא שלי נראה לי זוכרת, כי היא עזרה לי להפיק את הרעיונות שהיו לי…

ענת: רעיון אחד שבאמת מיוחד במינו.

רננה: התחפשתי לאלקסיס מדיינסטי.

ענת: [צוחקת קלות] שושלת.

רננה: כן, כולם התחפשו ל, נראה לי כולם אהבו את קריסטל, אבל אני ממש נמשכתי ל, לדמות של אלקסיס.

ענת: הרעה! התחמנית!

רננה: הרעה, התחמנית. וגם זאת שהיה לה צי של כובעים שהיא כל הזמן החליפה, ובעיקר אהבתי את הפומית שהיו לה לסיגריות.

ענת: כן.

רננה: זה היה משהו שגיליתי דרך הדמות שלה. ו… וממש אימא שלי לקחה אותי לתופרת, והוצאנו ממש איזה שהיא חליפה שהיא לבשה באיזה פרק ו, וזה היה,

ענת: עם הכותפות האלה על הכתפיים, את זוכרת? [רננה צוחקת], ככה הלכו אז באייטיז.

רננה: עם הכריות, ברור.

ענת: [נשמעת מחויכת] עם הכריות על הכתפיים.

רננה: ברור.

ענת: ואני חוזרת אלייך, מירה… וננסה להישאר עם החיוך והשמחה. המגילה זה ספר בתוך נביאים כתובים, שחז"ל אמרו שגם אם כל הספרים יתבטלו, מגילת אסתר היא הספר היחידי בנביאים כתובים, שגם לא מוזכר בו שם אלוהים פעם אחת, הוא יישאר. תסבירי לי מדוע הם אמרו זאת.

מירה: מגילת אסתר שאין בה אפילו פעם אחת את שם השם היא תישאר נצחית כמו התורה כאשר כל הנביאים והכתובים לא יהיו רלוונטיים. אז אין לנו זמן, אז לא ניכנס למה הם לא יהיו רלוונטיים, אבל הם לא יהיו רלוונטיים. העולם יעשה כבר את התיקון שלו, את המודעות. אבל… אבל בגלל מה שמרדכי אומר שם לאסתר, כשהוא פונה אליה אחרי שהאיגרת של המן התפרסמה, והוא לובש שק ואפר ואסתר מתפלאה, 'מה הוא עושה ככה, לא באים ככה ליד הארמון', בקיצור, היא מבינה מה קורה. ואז מרדכי… בבקשה?

ענת: כן, אנחנו שומעים אותך. סליחה.

מירה: כן, כן, אז מרדכי מבקש ממנה לבוא אל המלך ולהפוך את הגזרה, זאת אומרת לבטל את מה שהמן רוצה לעשות לעם ישראל וזה, והיא מפחדת, זאת אומרת תהיה סכנה גדולה, סכנת חיים. ואז המילים שהוא אומר לה שמה, זה בעצם לב המגילה. לדעתי בגללה,

ענת: כן.

מירה: בדיוק המגילה הזאת היא תישאר נצחית כמו התורה, למה? כי זה סוג, סורי, זה סיפור של תודעה, state of mind, איך בן אדם מסתכל על מה שקורה, כולל הסבל הגדול. האם זה גומר אותו, והעולם ככה ואנשים ככה וזה ואין תקווה, ו"מעוות לא יוכל לתקון", כמו שנאמר, או שלא רק שזה יוכל, אפשר לתקן את זה, אלא חובה לתקן את זה, והאחריות היא על בני האדם שהם בעצם יוצרים, מוציאים את הפוטנציאל של הרוע מ, מתרדמתו, מתרדמתו. אז בקיצור, מה אני רוצה להגיד, מרדכי אומר לה שמה, 'שקודם כל שלא תחשבי', אני אומרת במילים שלי, כן, 'אבל ששום דבר לא במקרה, ולכל דבר יש משמעות. רק את היית הכי יפה שבעולם, שאחשוורוש בחר אותך? בטח היו שם עוד המון יפות. אבל לא סתם! לא במקרה את נבחרת'. את יודעת, יש פה המון מה להגיד, אבל אני בקצרה, וקשה לי לעצור את עצמי אבל אני אעצור [ענת צוחקת קלות]. אז קודם כול, 'את לא במקרה שם, והמשמעות של זה, זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות'. עכשיו, מה הוא אומר לה, 'ומי יודע, אם לא לעת כזאת את נמצאת שם'. זאת אומרת, את לא במקרה שם. ויש פה משהו מאוד מעניין בכלל לנו כבני אדם, שאם אנחנו באמת נמצאים בנקודה, במקום, שזה הייעוד שלנו, שזאת הדרך שבה אנחנו צריכים ללכת בעולם, למרות שיש קשיים וסכנות וזה, אז, אז אנחנו בדרך הנכונה, זה יצליח לנו, זה יצליח לנו, אוקיי? אז היא,

ענת: כן.

מירה: הוא אומר לה דבר כזה, 'אם את לא תלכי, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'. זאת אומרת הכי קרוב ל… ל,

ענת: כלומר כך או כך… כך או כך אנחנו, יבחרו בנו… לחיים... אני התחפשתי למלכת אסתר, רננה, התחפשת, מירה, התחפשתן? התחפשת?

מירה: היום?

ענת: מישהי מכן?

מירה: השנה לא.

ענת: לא, לא השנה, כשהיינו קטנות.

מירה: אה, כשאני הייתי קטנה התחפשתי אבל כמו שרננה גם אמרה זה היה יותר רצון של אמא שלי,

ענת: כן.

מירה: במקרה הזה זה היה רצון גמור של רננה גמור, גמור, אני בכלל לא…

ענת: ורננה, את היית מלכת אסתר אי פעם?

רננה: אם הייתי מלכת אסתר, לא, אני תמיד… אהבתי להתחפש לדמויות שהם לא, כאילו הייתי אוהבת להמציא את התחפושות, שזה יהיו תחפושות שאין לאף אחד. והייתי משקיעה בזה ממש מחשבה ומאמץ.

מירה: אפשר להוסיף משהו רגע? אני רוצה להגיד לרננה משהו, שאני שמעתי ממך פעם, רננה,

רננה: כן.

מירה: שבעצם תנועה, הריקוד, הוא סוג של תפילה. נדמה לי שאמרת שרבי נחמן אמר את זה.

ענת: נכון, נכון.

רננה: אמם.

מירה: שהתנועה היא בעצם תפילה, ותפילה זה גם דבר שמניע דברים, למה אנחנו מתפללים? אם אנחנו לא מאמינים שיהיה שינוי, אנחנו מתפללים לשינוי, לדבר טוב. אנחנו, להתפלל זה גם סוג של הפללה עצמית, ובן אדם מפליל את עצמו, את מה שהוא ממש ממש ממש רוצה, לטוב כמובן. אז הכוח של התפילה, אנחנו מאמינים, יש לה כוח ליצור, ליצור מציאות. אז זה מאוד קשור תפילה לתנועה גם כן.

ענת: כן,

מירה: מאוד מאוד.

ענת: לא סתם אנשים שמתפללים גם מניעים את גופם… רצו ושוב.

מירה: כן [צוחקת קלות], נכון.

ענת: ולסיום רננה, אני רוצה לבקש ממך אולי לומר משהו עוד על המופע שלך, VHS, שבו את חוזרת עם אנשי תרבות לפרקים בחיים שלהם, בדרך כלל טובים שהונצחו בקלטות הווידאו והוא יעלה שוב בתשעה באפריל, ממש עוד מעט.

רננה: נכון.

ענת: תספרי לי אולי על אחד מהם שיש בו זיכרון של שמחה, קלטת וידאו שמחה.

רננה: אני יכולה אולי לדבר על הזיכרון שלי כי אני מרגישה ש… יש לו המון קשר לשמחה... על אף ש… יש שם הרבה משתתפים במופע, ביניהם רוני קובן ודורון נשר וטל פרידמן וקורין קיציס ועוד רבים וטובים... אבל אני חושבת ש, אני חוזרת לזיכרון שיש לי של חתונה של דוד שלי כשהייתי בת ארבע… אל רחבת הריקודים. ואת יודעת, זה, זה מעניין שאת שואלת אותי את זה, כי במופע כל משתתף חוזר לקלטת עבר שלו וזה בעצם עושה מין סוג של רפלקציה. ואני הבנתי בחזרה הזאתי, שבשבילי רחבות ריקודים, משפחתיות, היו ממש מקור לשמחה. אני חושבת שילדים, כשהם נמצאים בסביבה שבעצם הם רואים את כל המבוגרים סביבם רוקדים ושמחים, זה חוויה שהיא ממש מכוננת עבורם.

ענת: נכון.

רננה: תחשבי שילדים נמצאים ב, במרחבים שיש שם מבוגרים, ולרוב המבוגרים לא צוהלים ושמחים. הם או עסוקים בלעשות דברים או עובדים,

ענת: כן, אנחנו נעשים רציניים,

רננה: כן.

ענת: במקום לרקוד ולהשתטות גם ביום יום.

רננה: ופתאום הם מגיעים למרחב ש, שיש מוזיקה כמובן, וקצב, אבל גם כל המבוגרים שמקיפים אותם, פשוט שמחים, ורוקדים. ואני חושבת שבשביל ילד זה חוויה שהיא מאוד מאוד מאוד משמעותית…

ענת: אז אני רוצה,

רננה: אז אני רוצה לחזור לרחבה כזאת.

ענת: אז אני לחזור ביחד איתך, ונסיים במילים האלה, בואו נחזור לרחבת הריקודים לרפא את הגוף והנפש שלנו ולשמוח בחג הזה בפורים. תודה רבה, רבה, מירה רז, והכוריאוגרפית, הרקדנית, השחקנית, רננה רז, תודה לכם, שיהיה חג שמח.

מירה ורננה: תודה רבה, תודה רבה.

[מוזיקה ברקע] קריין: חוגגים פורים, ב"כאן תרבות".

[מוזיקה חלשה ברקע] ענת: ואנחנו ממשיכים עם חג הפורים, כאן ב"גם כן תרבות", ורוצים לברר איך עושים מסיבות פורים בצל המלחמה, ובכלל מה קרה [סיום מוזיקה] לחיי הלילה שלנו כאן בישראל עם המלחמה הזאת אחרי השבעה באוקטובר. שלום לעידן בן-טל, שהוא די-ג'יי וגם עורך ומגיש התוכנית "משמרת חצות" אצלנו ב"כאן 88". חג שמח עידן.

עידן: שלום ענת, חג שמח, בוקר טוב.

ענת: חגגת אתמול? תקלטת?

עידן: חגגתי כמו כולם, חגגתי כמו כולם. הסתובבתי ברחובות תל אביב, מלאה באנשים, הומת האדם, וחשבתי על הרבה דברים בזמן הזה. נראה לי שגם כולם, לכולם התעוררו מחשבות...

ענת: תחלוק איתי, מה חשבת?

עידן: תמיד יש את ההרגשה, זאת אומרת פורים הוא בדרך כלל חג נטול מחשבות, במידה מסוימת, אתה הולך ליהנות, אתה הולך למסיבה אתה עושה כיף, והפעם, ממש כמו הסיבה שאני עולה לשידור… יש שאלות שעולות, האם ראוי לחגוג, האם זה בסדר לחגוג, מה זה בכלל אומר שחוגגים, האם זה אמור לשנות את האופן, שאם כבר חוגגים, האם אמורים לחגוג קצת אחרת… לא שאלה שיש לי,

ענת: כן, דיברת על זה שעלו לך מחשבות ואנחנו בכלל מצווים עד דלא ידע, זאת אומרת,

עידן: ממש ככה.

ענת: שלא נדע מה קורה איתנו, לשכוח הכול,

עידן: נכון מאוד.

ענת: להתפרע,

עידן: נכון מאוד.

ענת: לשכוח מי אנחנו.

עידן: ממש ככה.

ענת: אבל זה קצת קשה אתה אומר.

עידן: זה מאוד קשה אפילו.

ענת: מאוד קשה, כן.

עידן: אני לא בטוח שיש איזושהי תשובה חד משמעית, אבל זה בהחלט… מקום לדיון, יש מקום לדיון.

ענת: תגיד, אם אתה היית שר התרבות הלילה שלנו, היית משנה את מסיבות פורים השנה, מבטל לגמרי, מקטין, קצת פחות רועש, אולי מוזיקה אחרת, מה היית עושה?

עידן: שאלה מצוינת. אני חושב שלא, אני חושב שלא הייתי עושה כלום. אני חושב ש, קודם כל, ברור שלמסיבות ולכל התעשייה הזאת יש גם פן כלכלי. זאת אומרת אנשים, הרבה אנשים מתפרנסים מזה.

ענת: כן.

עידן: אני לא בטוח שהייתי מבטל… כמובן בהיעדר תמיכה של המדינה, אז אי אפשר לבקש מאנשים אל תתפרנסו. אני חושב שיש גם הרגל וגם מצווה מסוימת, ולחגוג בפורים, כמו שאנחנו, כמו שדיברנו מוקדם יותר. אבל אני חושב שהשאלה הזאת היא מגיעה מאיזשהו מקום, מאיזושהי הנחה, שהיא מעט שגויה, שכולנו לפעמים נופלים בה, שמסיבה היא רק דבר שמח. או שמסיבה היא רק דבר אסקפיסטי לחלוטין. אני חושב שמסיבה היא מעבר לשמחה והחגיגה שיש בה, המסיבה היא גם אירוע קהילתי, הרבה פעמים. אירוע חברתי שיש לו חשיבות… אפילו מנטלית ונפשית חשובה מאוד. אני חושב שגם,

ענת: להיות ביחד, לחזק אחד את השני.

עידן: להיות ביחד, להרגיש חלק מקהילה, אני חושב שגם הרבה ישראלים נחשפו לזה בכל מה שקשור לטבח בנובה,

ענת: כן.

עידן: מהשבעה באוקטובר. שמעבר ל… זאת אומרת הרבה אנשים תיארו את זה, אנשים רק באו לשמוח ולרקוד וקרו להם מעשי הזוועה האלה. עכשיו, ברור שזה נכון, אבל אני חושב שגם כשדיברו עם ניצולי הנובה, אז הם דיברו הרבה על כך שחדרו להם אל הקהילה, זאת אומרת, קהילת הטראנס של החופש והאחדות, והמקום שבו אתה יכול להיות עצמך, מישהו חדר למקום הנורא פרטי הזה. אז אני חושב שמסיבות הן מעבר לכיף, מסיבות הן באמת אירוע קהילתי, שאולי אפילו ביתר שאת צריך אותו עכשיו, צריך את ה, תחושת השמחה.

ענת: מסיבה גם יכולה שתהיה לה משמעות פוליטית.

עידן: יכול להיות.

ענת: גם כדי לדבר לפעמים על שוויון ועל זכויות לקהילות שונות,

עידן: נכון מאוד.

ענת: זה בימים אחרים, וגם פה, שוב, אולי בארץ שלנו עם כל מה שאנחנו עוברים והאסון, ודווקא אולי מול כל האנטישמיות שעולה מרגע לרגע בעולם.

עידן: נכון מאוד… טכנו והאוס, בעיקר מסיבות מחתרתיות, במרכאות, הם בבסיסן הן פוליטיות,

ענת: כן.

עידן: אם זה לתת מקום לקהילה, לקהילת… הלהט"ב וכולי, או לקהילות מודרות אחרות בחברה. אבל כן, בישראל… אפשר לומר גם שעצם קיום של מסיבה בישראל, בכל אקלים פוליטי או ביטחוני, היא כבר משהו פוליטי…

ענת: אני מניחה שבכלל, תקליטנים מחו"ל שאוהבים מאוד לבוא לפה, לא נמצאים כאן, נכון?

עידן: נכון מאוד.

ענת: בשבועות, בחודשים האחרונים.

עידן: נכון מאוד. אם אפשר להצביע על איזשהו שינוי מפורים האחרון, או מכל אלה שקדמו לו, זה באמת היעדרם של אומנים ודיג'יים מחו"ל… שאני חושב שזה נע על הציר שבין פחד של אומנים להגיע לכאן, אבל אני חושב שיותר משמעותי באמת, ההחרמה, החרם,

ענת: ההחרמה, כן.

עידן: כן, של תל אביב וישראל בכלל… כמקום לגיטימי לבוא ולהופיע בו.

ענת: אתה שמעת, ממישהו מהחברים בחו"ל, מישהו דיבר איתך, אולי מישהו כועס, מחרים ואתה מנסה לשכנע אותו או אותה, אחרת?

עידן: תראי… זה באמת נורא תלוי בבן אדם. יש אנשים שבאמת מוכנים לדבר, יש אנשים שמבינים, שגם כאן לאנשים מגיע לרקוד ולשמוח ולצרוך תרבות, ויש אנשים שגם פשוט לא עושים את זה. יש אנשים שממש מהשבעה באוקטובר, גם אנשים שאני מכיר באופן אישי, ואני מכיר גם חברים כאן מהארץ שבקשר טוב עם אנשים בחו"ל, גם אם זה קשר מקצועי או קשר אישי, אז… הרבה מאיתנו כאנשים שראו את עצמם כחלק מקהילה בינלאומית, של מוזיקה אלקטרונית ושל מסיבות ושל תרבות שוליים, הרבה מאיתנו חשו ננטשים ברגעים האלה… ויש איזשהו משבר זהות קל, הייתי אומר בתוך הקהילה הזאת… כן, זה אירוע לא פשוט, מאוד מורכב.

ענת: זה אירוע לא פשוט והוא ימשיך להיות… ואתם אבל, התקליטנים כאן, הישראלים תוצרת הארץ, אז יש לכם משימה, אתה אומר, לחזק, לקרב את האנשים שמבקשים לרקוד, לשמוח, קצת להשהות את הנפש באיזשהו מקום אחר… תספר לי אולי על המסיבה הראשונה שאתה עשית אחרי השבעה באוקטובר, עידן?

עידן: כן, אני תקלטתי ממש חודש וחצי אחרי השבעה באוקטובר, בפעם הראשונה אני חושב ממש כשהמעודונים נפתחו לראשונה, זאת אומרת זה לקח זמן, לקח איזה חודש,

ענת: כן.

עידן: חודש קצת עד שדברים נפתחו. אני חושב שבהתחלה, בפעם הראשונה שתקלטתי זה היה קצת מוזר. זה קשה לי קצת לשים את האצבע, למה? אני לא יודע אם זה היה מוזר בגללי או שזה היה מוזר בגלל האנשים, בגלל הבליינים או בגלל כולנו. זאת אומרת, הייתה הרגשה שזה עדיין לא כל כך מתאים, אבל אנחנו גם צריכים להתפרנס ואנשים גם רוצים לצאת מהבית... כולנו,

ענת: כן, זה משהו שצריך לומר כי אנחנו עוסקים פה הרבה הרבה, במוסדות שנתמכים על ידי משרד התרבות ואיך הם מקבלים פיצויים, צריך לומר שמועדונים, תקליטנים, הכל זה סצנה עצמאית, אף אחד לא תומך בכם,

עידן: נכון מאוד.

ענת: אתם לא עובדים,

עידן: נכון מאוד.

ענת: אין פרנסה.

עידן: נכון מאוד.

ענת: אז גם השיקול הכלכלי מאוד מאוד חשוב פה, שוב, גם לצד השיקול של בריאות הנפש בצורה כזו או אחרת.

עידן: נכון מאוד.

ענת: אולי שאלה לסיום, עידן, שמענו את הקולות… שהגיעו מצד משפחות החטופים על העדלאידע, לא לקיים את העדלאידע בירושלים ואנחנו נעסוק בזה בשעה הבאה. בסוף הגיעו להסכמה על איזשהו סגנון מוזיקה אחר, מה אתה חושב על זה, שוב, עוד פעם, במסגרת סגנון המוזיקה שיש במועדונים שאתה עובד בהם, במסיבות שאתה מצטרף אליהם?

עידן: אמם, שוב, שאלה מצוינת. אני לא חושב שהתשובה שלי שונה לגבי מה שאמרתי, לגבי השאלה הראשונה שלך. אני חושב שיש כאן בהחלט מקום לדיון. אני חושב שלבטל, זה לא ממש דרך להתמודד. אני קטונתי מ… להתנגד או לייעץ למשפחות החטופים, אבל אני כן חושב ש… אנחנו צריכים, החיים ממשיכים, ועדלאידע או מסיבה, מעבר לכך שצריך לחגוג או ליהנות, הם אירוע תרבותי ותרבות היא חלק מאוד מאוד חשוב בחיים של כולנו. זה כמו שאנחנו הולכים לסרט או הולכים להצגה, אנחנו הולכים למסיבה. כמו שאנחנו קוראים ספר, אנחנו שומעים מוזיקה, זאת אומרת, תרבות היא חלק מרכזי מהחיים שלנו, וכנראה שאנחנו לא צריכים לבטל אותה.

ענת: אני מאוד מודה לך על השיחה הזאת ועל גילוי הלב, תודה לך עידן בן-טל,

עידן: תודה לך.

ענת: תקליטן,

עידן: שבוע טוב.

ענת: ועורך ומגיש התוכנית "משמרת חצות" אצלנו ב"כאן 88", שבוע טוב, להתראות.

עידן: שבוע טוב, ביי ביי.

[מוזיקה ברקע] קריין: חוגגים פורים, ב"כאן תרבות".

[כניסת מוזיקה ושיר. בית אחד מתוך השיר מועלה במבנהו כפי שפורסם בערוץ יוטיוב]

בלילה ההוא נדדה גם שנתו,

הוא הולך בשדה הולך לבדו.

מבפנים פעימות מאיצות את ליבי,

זה המלך הוא בא להעיר אותי.

ענת: שמענו את השיר "בלילה ההוא" של הזמרת והיוצרת הדס דגול שמרלינג, שיצא בשבוע שעבר, זה שיר כאמור חדש שקושר בין המצב בישראל, המצב הפרטי שלה, נדודי השינה שרבים מאיתנו חווים, לבין מגילת אסתר. וכך כתוב במגילת אסתר, בפרק ו' פסוק א', "בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויאמר להביא את ספר הזיכרונות דברי הימים, ויהיו נקראים לפני המלך". אז נדודי השינה של אחשוורוש הם למעשה אתחלתא דגאולה של העם היהודי, כי משעה שהוא קורא בזיכרונות והוא למד שמרדכי הוא האיש שהציל אותו מידי מי שחרשו עליו רעה ותכננו להרעיל אותו, הוא מבקש להוקיר אותו. המן תכנן לתלות אותו, להשמיד את העם, ואילו נדודי השינה של אחשוורוש מביאים לביטול רוע הגזרה. שלום להדס.

הדס: שלום ענת. חג שמח, פורים שמח.

ענת: חג שמח. ישנת הלילה?

הדס: הלילה זכיתי, כן, ברוך השם. [צוחקת קלות]

ענת: אז אני גם אברך אותך על לידת בתך,

הדס: נכון.

ענת: לפני כעשרה ימים, בקליפ של השיר,

הדס: אני מחזיקה אותה ומניקה אותה ברגעים אלו ממש. [צחוק קל]

ענת: איזה יופי. אז אוקיי, כי בקליפ עוד רואים אותך בהריון עם הגיטרה,

הדס: נכון.

ענת: [צוחקת קלות] ממש קליפ טרי טרי.

הדס: נכון.

ענת: אבל את אומרת… שאת השיר הזה התחלת לכתוב לפני שנים. נדדה שנתך,

הדס: כן,

ענת: בגללך, לא בגלל הילדים.

הדס: לפני חמש-שש שנים. נכון, אפשר תמיד להאשים אותם. יש לי שבעה, ברוך השם. אבל דווקא בלילות האלו שנודדת שנתי לגמרי זה לא בגללם, זה הלילות שהם ישנים מושלם. אני אומרת שמישהו יתעורר, שיהיה תירוץ לכל זה. אבל הם לא התעוררו. השיר הזה נכתב בשלושה לילות רצופים שנדדה שנתי. ובלילה האמצעי, פתחתי את חלון ביתי שמשקיף לשדה מעל עין כרם, וזה היה אלול. ונזכרתי במשפט הזה שהאדמו"ר הזקן אומר… 'המלך בשדה באלול'. וכתבתי, "בלילה ההוא נדדה שנתי אם המלך בשדה שירדים אותי". וזה ממש התכתבות בין אלול לפורים. והפלא הגדול שאת הלחן של השיר הזה באמת הלחנתי בפורים בעוד לילה כזה שבו נדדה שנתי. אז נסגר המעגל.

ענת: כן, ואפשר לומר שבחסידות אפשר לדבר בזמן הזה עם אלוהים מאלול ועד ראש השנה.

הדס: נכון.

ענת: ואת לימדת אותי שלפי הפרשנים במגילה יש הבדל מתי כתוב "המלך" [מדגישה את ה"א הידיעה],

הדס: נכון.

ענת: ואז הכוונה לאלוהים, וכאשר כתוב רק "מלך", הכוונה לאחשוורוש,

הדס: נכון.

ענת: כי הרי זאת המגילה שבה אין אזכור,

הדס: נכון.

ענת: לשם.

הדס: כן, כך לימדו אותי. אז באמת כל פעם שמופיע "המלך", הכוונה היא "לקדוש ברוך הוא".

ענת: וכשאת כותבת בשיר את בעצם מדברת על שתי האופציות?

הדס: לא, רק על "הקדוש ברוך הוא", לי זה, זה ברור שזה הוא,

ענת: למרות שאת,

הדס: ואני קצת באה בתלונה, אם אתה בשדה אז, אז תעזור לי, תרדים אותי, זה הבקשה שלי עכשיו. ו… אכן עזר לי, גם קיבלתי שיר וגם… [צוחקת קלות].

ענת: אז מה זה אומר שבלילה ההוא נדדה שנת המלך [מדגישה את ה"א הידיעה]? מה זה אומר?

הדס: אני אגיד לך את האמת, שאני כתבתי את זה זה היה אינסטנקטיבי. אני ידעתי שזה מהמגילה, אבל ידעתי שאני מביאה את זה משם, אבל לא התעמקתי ב… בפרשנות. אבל אני חושבת, אומרים, 'שומר ישראל לא ינום ולא ישן'. אז המלך כמובן, המלך שלנו, הקדוש ברוך הוא, הוא לא ישן. אבל… אני חושבת שאם אנחנו מגשימים אותו קצת, אז… זה הרגע ש… שבו הוא הופך את המציאות. זאת אומרת, כמו שאת אמרת, זה היה אמור להסתיים בכליה גדולה לעם ישראל, והמלך לא נותן לזה לקרות. אז הוא עושה את זה דרך אחשוורוש שהוא מעיר אותו, והוא בודק בספר דברי הימים, והוא מוצא שמרדכי בעצם הציל אותו, ומתהפך לו הגלגל. זה דבר קטן שקורה לאדם, כמו אחשוורוש, לא נרדם, ומדבר קטן שקורה לאדם פרטי מציאות שלמה יכולה להתהפך.

ענת: עכשיו, נדודי שינה יכולים להיות סיוט מאוד גדול,

הדס: נכון.

ענת: אבל הם גם מאפשרים אוצרות גדולים, בטח לאישה יוצרת כמוך, את גם שרה על זה, שניסים מתרחשים,

הדס: נכון.

ענת: שאת ערה וכולם ישנים. אז תספרי לי קצת על הלילות שבהם שנתך נודדת.

הדס: על זה אני אגיד, במיוחד אחרי הטבח הנורא של שמחת תורה, אני חושבת שזה הפך להיות מנת חלקם של הרבה אנשים. אני חושבת שבהתחלה, חודש ראשון, הרבה מאיתנו לא ישנו, ו… לפעמים, יש שם אוצרות של יצירה, ולפעמים גם רק לדבר עם הקדוש ברוך הוא. ובכלל, יש לי מדיניות שכשאין… שהשינה לא נופלת על עיניי, אז… פשוט להמשיך בשלי, כביסות, כלים, ואז אני יושבת על הספה, אני אומרת לו, 'תקשיב, הקדוש ברוך הוא, אני לא הולכת לישון עכשיו, אני רק רגע נחה על הספה', שלא יהיה מחויבות, לא מצידו לא מצידי. אז… אז לא תמיד, בדרך כלל, זה לא שאני כותבת שירים, אבל אני מנסה להבין שבאמת הכוח שלי לא תלוי רק בשינה, ואולי אם אני לא ישנה עכשיו גם זה רצון השם, ואני ממשיכה את חיי כרגיל, אבל לילה זה דבר קסום, זה… התודעה קצת אחרת, אנחנו מרשים לעצמנו דברים אחרים, שעולה הבוקר פתאום נוחת עלינו איזה גשמיות כזאת.

ענת: כל הרעש.

הדס: כן.

ענת: כל הרעש, כל הבית, המשפחה, הילדים.

הדס: בלילה יש משהו מנותק, אז יש שם אוצרות גדולים, ואני מאחלת לכולנו לישון טוב, אבל כשקורה שאנחנו לא, שלא נלחץ מזה ונמצא את המתנות שטמונות בזה.

ענת: כשעולה הבוקר אנחנו מתקרקעים,

הדס: כן.

ענת: והלילה מאפשר ריחוף.

הדס: לגמרי.

ענת: גם הנשמה אומרים… יוצאת מן הגוף לרחף ואחר כך אנחנו אומרים… תפילה.

הדס: מודה אני, נכון.

ענת: מודה אני,

הדס: אבל זה כשנרדמים.

ענת: שהחזרת נשמתי. כן.

הדס: אבל כנראה שיש איזשהו ריחוף גם שאנחנו לא נרדמים.

ענת: כיוצרת, כאימא לשבעה ילדים,,.

הדס: כן, ברוך השם.

ענת: בנים, בנים ובנות, ברוך השם.

הדס: [צוחקת קלות] נכון.

ענת: את צריכה, אני חושבת שבעצם את צריכה את הלילה, כדי לכתוב, כדי להלחין. את צריכה שקט, הדס.

הדס: אני גם, המון פעמ…, זה נכון, שזה קורה בלילה, אבל גם לימדתי את עצמי במהלך היום שהם בגנים או בבית ספר… לימדתי את עצמי ליצור. לפני… כמה שנים, אז… פגשתי את רוני בראון, שהיה אז מנכ"ל הליקון, אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון שלי, זה היה ב-2007, ו… ככה דיברנו על חתימה של חוזה לאלבומים נוספים. הדברים השתנו ואני חזרתי בתשובה, אבל למדתי משהו מאוד חזק מרוני בראון. הוא, היינו נפגשים פעם בשבועיים במשרד שלו, והוא היה אומר לי, 'תביאי שיר חדש כל פעם'. עכשיו אני, איזה שיר חדש כל שבועיים? [ענת צוחקת קלות] ולמדתי לכתוב. למדתי פשוט לשבת ולכתוב בתור עבודה שלי, ושאתה כל הזמן מכוונן על העניין הזה של הכתיבה אז גם המוזה באה יותר פעמים. אז לא כל שבועיים הבאתי שיר שהוא פיגוז, אבל כן, למדתי ליצור. להיות במוד הזה של יצירה,

ענת: טוב.

הדס: וברוך השם, זה מתנה שקיבלתי ממנו ונשארה אצלי.

ענת: גם כשיש שמש וגם כשיש ירח וכוכבים.

הדס: לגמרי.

ענת: ובכל זאת, תראי, בתור מאזינה שלך אני אאחל לעצמי שאולי עוד כמה לילות תנדוד שנתך ואני אזכה לעוד שיר כזה. הוא כל כך יפה.

הדס: לא, חס ושלום, אני אכתוב בבוקר [שתיהן צוחקות].

ענת: בבוקר, טוב. בלילה ההוא. הדס דגול שמרלינג,

הדס: תודה.

ענת: שוב, ברכות על לידת הבת, ברכות על השיר.

הדס: תודה. אני רק רוצה לתת קרדיטים מאוד יקרים לי, אמיר אהרון שהפיק את השיר הזה, עושה הפקה מוזיקלית מדהימה והוא גם בן דוד יקר שלי, אנחנו נכדים לאותו סבא נגן העוד מעירק, וזה זכות גדולה שאנחנו חברנו יחד ואנחנו יוצרים מוזיקה ביחד,

ענת: משפחה שממשיכה.

הדס: ממש, ולאיתן מוטהדה שצילם את הקליפ, ולגל חבר שמנגן שם את הקאנון הקסום הזה, וזהו. אז ממש תודה רבה לך.

ענת: חג שמח, הדס דגול שמרלינג, תודה רבה.

הדס: תודה רבה, כל טוב.

ענת: אני פתחתי את השעה הזאת בשאלה כיצד לשמוח בימי משבר, ואני מבקשת לסיים בכמה שורות משירו של אמיר גלבוע, שיר ששמו "שמחה" [השיר ערוך לפי האזנה]:

כל אחד ברחוב שאל, מה אתה שמח,

ואני לא שמעתי כי הייתי שמח,

עד שהגעתי כמעט לסוף הרחובות.

נמצא לי ילד קטן ששיחק בחול בסוף הרחובות,

אמרתי לו, בוא, היה גם אתה שמח.

אמר לי, אתה נמצא בסוף הרחובות.

כל אחד ברחוב שאל, מה אתה שמח,

ואני לא שמעתי כי הייתי שמח,

עד שהגעתי כמעט לסוף השמחה.

[מוזיקה ברקע] קריין: "גם כן תרבות" עם ענת שרון בלייס.

[מוזיקה ברקע] ענת: עד כאן ההסכת היומי של "גם כן תרבות", מגזין התרבות של ישראל. ערך את המשדר יאיר בראף, על ההפקה מיכל שטורכן, תודה שהייתם איתנו במסע שכולו תרבות ואומנות, שמרו על עצמכם, האזינו ל"כאן תרבות", תודה לכם ולהתראות.

[מוזיקה]

[תשדיר חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


bottom of page