עוד יום - השריון עושה קאמבק

אחרי עשורים של קיצוץ מתמיד, צה"ל התעורר ב-7 באוקטובר וגילה שאין לו מספיק טנקים. עכשיו הוא מקים לתחייה פלוגות שריון מלוחמים ומטנקים שכבר יצאו משירות. דניאל אופיר שוחח עם סא"ל (במיל') ארז סעדון, מפקד יחידת עוף החול שמוביל את התהליך, ועם אלוף (במיל') גרשון הכהן על התפיסה שהביאה לצמצום זרוע היבשה.

---

אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי 

בדיוק לפני עשור אחרי כ-15 שנים של שירות מילואים בחיל השריון, רובו בביטחון שוטף בשטחים, כמה אימוני טנקים בצאלים, ו'חומת מגן' אחת, זומנתי אחר כבוד לטקס חגיגי בלטרון, שבו אקבל את תעודת השחרור שלי כמה שנים מוקדם מהצפוי. למעשה, כל הגדוד השתחרר באותו יום, אחרי שצה"ל החליט להוציא משירות את הטנק שלנו, מג"ח 7. מדובר בכלי אמריקני ששודרג בישראל, שריד ממלחמת ששת הימים ויום כיפור. הצבא לא רצה להשקיע בנו החטייארים, הייתי אז בן 36, כן, מי שישמע, ולהכשיר אותנו לטנקי המרכבה. למרות היותי שריונר, לא פחות ולא יותר, הרומן שלי עם הטנקים לא היה מאוד סוער, ואני מודה שדי שמחתי להיפרד לנצח ממפלצת הפלדה. אבל אחרים, בני דורי, משום מה, התקשו להשלים עם רוע הגזרה. עשר שנים אחר כך, ימים בודדים אחרי שבעה באוקטובר, יש מי מהם שדפקו על דלתות הצבא ואמרו לו "אנחנו טנקיסטים, תגייסו אותנו". "אבל אין טנקים", אמרו בצבא. "נמצא טנקים ישנים ונשמיש אותם מחדש", הם התעקשו. וכך פתח צה"ל את יחידת השריון 'עוף החול', שכשמה כן היא, קמה מהאפר, שנותר אחרי טבח שמחה תורה. שלום, אתם מאזינים לעוד יום, אני דניאל אופיר. זרוע היבשה של צה"ל עברה בעשורים האחרונים דיאטה חריפה, בדגש על חיל השריון. הוכנסו לשירות טנקים מהמתקדמים בעולם, ובמקביל נגרעו ממנו חטיבות שלמות של טנקים חדשים פחות. האיום השתנה, אמרו בצה"ל, צריך צבא קטן וחכם, זוכרים? אלא שבשבעה באוקטובר הכל השתנה, והרבה קונספציות קרסו. עכשיו צה"ל, שמתוח עד הקצה, מדרום ועד צפון, מגייס מחדש לוחמי שריון ותיקים, ומעבה את השורות. האם אנחנו בדרך לדיאטת השמנה? נשוחח עם האלוף במילואים גרשון הכהן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, ולשעבר שריונר ומפקד הגייס המטכ"לי. אבל עוד קודם נהיה עם סגן אלוף במילואים ארז סעדון, ממקימי יחידת 'עוף החול' של חיל השריון.

דניאל: שלום סגן אלוף במילואים ארז סעדון.

ארז: שלום רב.

דניאל: ארז, ספר לנו קצת על עצמך.

ארז: אני… סגן-אלוף במילואים, חיל השריון. עצמאי בתחום האלקטרוניקה, פיתוח אבות-טיפוס, בדרך כלל לחברות סטארט-אפ, וכעת מפקד יחידת 'עוף החול'.

דניאל: מתי הייתה הפעם האחרונה שנגעת בטנק?

ארז: ב-2019, 2018.

דניאל: השתחררת מהסדיר?

ארז: נכון, אני פורש של צה"ל, התפקיד האחרון שלי היה ראש ענף תורה בחיל השריון.

דניאל: אז ספר לנו קצת מה עשית בצבא.

ארז: את הצבא, את השירות שלי עשיתי בחיל השריון כולו, מתפקיד החייל, ותפקידי הפיקוד של מפקד טנק, מ"מ, מ"פ בחטיבה 7, סמג"ד בחטיבה 401, ומג"ד בחטיבה 401- גדוד 52, והתפקיד האחרון שממנו פרשתי, היה ראש ענף תורה בחיל השריון. במילואים אני מדריך באקדמיה למג"דים, ובנוסף אני עושה עוד כמה דברים שקשורים לטנקים, בחסות חיל השריון.

דניאל: מה קרה מבחינתך ב-7 באוקטובר?

ארז: די מה שחשבנו שיקרה, שתפרוץ מלחמה שכזאת, שבמערכה שכזאת, שבו נצטרך בין להילחם בזירה אחת, ולהתכונן לזירה שנייה, או בין להילחם בשניהם, יהיו חסרים טנקים, ודי בהתחלה הבנו את זה. ואז הצעתי את ההצעה של להחיות את הטנקים שהם אך לפני רגע פרשו מהשירות.

דניאל: ואיך זה היה אמור לעבוד?

ארז: למה אמור לעבוד? זה עובד.

דניאל: איך זה עובד?

ארז: שמנו את ההצעה בפני חיל השריון, בזה שהצלחנו להראות שהטנקים האלה יכולים לנסוע, לצודד ובטח בהמשך גם לירות.

דניאל: מה זה בעצם הטנקים האלה שאתה מדבר עליהם?

ארז: הטנקים האלה הם טנקים שנגרעו מהסד"כ ויועדו למכירה, כל פעם שנכנס טנק חדש לצבא, טנק ישן יוצא מהמערכה. בגלל שמספר הטנקים הוא פחות או יותר קבוע. ולכן הטנקים האלה עשו שירות, ויצאו, כי טנקים חדשים יותר נכנסו, זה חלק מהדינמיקה של סד"כ הטנקים בצבא, כל הזמן טנקים חדשים נכנסים. אנחנו פשוט הבנו שזו הזדמנות, בעיניי מלכתחילה להחיות אותם, או להביא אותם לכדי שירות מבצעית, לא היה אתגר, והאמת יחד עם צוותי חימוש ואנשים… באמת הוכחנו והם הוכיחו שזה לא אתגר כזה גדול. בסוף זה מפלצת מלחמה שלא קל להדמים אותה, ואפילו יותר קל להחיות אותה, לפחות מהמצב שבה הם היו. והאתגר השני היה לגייס אנשים, שגם פה אנחנו מהר מאוד הבנו שזה לא אתגר- כי ברגע שהוצאנו קול קורא אז… אז באו מה מפה לאוזן קודם כל זה התחיל ממכרים שהתקשרתי לאנשים שאני מכיר שאמרתי להם בואו. ממכרים של של אלה שהגיעו. מחטיבה 10 שנרתמה למהלך הזה והביא אנשים משלה, כי מח"ט 10 חשב שזה גם מהלך נכון. ועם הזמן למדנו שיש דרושים למילואים, ופרסמנו שם ומפה לאוזן, ומיחידות אחרות. אמצעי השיווק היו מרובים.

דניאל: ואנחנו מדברים על אנשים שאולי חלקם לא נגעו בטנקים כבר כמה שנים טובות הם זוכרים איך זה עובד?

ארז: האוכלוסייה שלנו הגיעה מכל מיני מקורות חלק מהאנשים הם ספרים שהיו בחטיבות, שפשוט לא קראו להם כי הם היו יתרות. חלק מהאנשים היו אנשים צעירים שפשוט החטיבות שלהם עברו הסבה לסוג טנק אחר. ולכן הם הוצבו במקומות אחרים כמו בהגמ"ר, כמו בפיקוד העורף, אבל הם היו צעירים ונגעו בטנקים אך לא מזמן. חלק מהאנשים באמת עשו שירות מילואים על… יצאו לפטור, והגיעו, וחלק גם יצאו לפטור ומזמן לא נגעו בטנקים- סדר גודל של 5-6 שנים, וחזרו.

דניאל: אז איפה עומדת עכשיו היוזמה המשוגעת שלכם?

ארז: בזה שיש לנו כך וכך פלוגות, בזה שיש פעילות בחטמ"ר צפונית. משתתפות במאמץ ההגנה ובלחימה. בעזה, ולמעשה אתה תופס אותי עכשיו מסייר בין הגזרות הפלוגתיות. ובו בעת, אנחנו בונים פלוגה נוספת.

דניאל: זאת אומרת זה הולך לגדול עוד.

ארז: לפחות באנשים. 

דניאל: מדהים.

ארז: אבל בסך הכל אנחנו את הפלוגה הבאה… איתה נסיים.

דניאל: ואיפה אתה רואה את עצמך בשנים הקרובות בשירות המילואים שלך?

ארז: איפה שצריך.

דניאל: אבל על טנקים? 

ארז: זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב.

דניאל: סגן אלוף במילואים ארז סעדון תודה רבה לך ותשמור על עצמך ועל היחידה שלך.

ארז: תודה רבה.

[אות מוסיקלי]

דניאל: האלוף במילואים גרשון הכהן, היום חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, ולשעבר מפקד הגייס המטכ"לי, היה שם כשהקטינו עוד ועוד את זרוע היבשה. כמי שצמח בחיל השריון עד לתפקידי מח"ט ומפקד אוגדה, הוא התנגד למהלך וחשב שמדובר בשגיאה חמורה. אבל הוא היה בדעת מיעוט.

גרשון: אני טענתי במשך שנים. בכל קיצוץ נוסף אני עמדתי כמתריע בשער, וניסיתי להסביר שאין לזה הצדקה. הדבר שהיה הכי ברור אחר הצהריים ערב של 7 אוקטובר בעוטף עזה, שאנחנו, חסר לנו טנקים ומסוקי קרב. שני הדברים האלה, היו בתוך תוכניות העבודה של צה"ל בקיצוץ מתמיד, וגם טייסות המסק"ר של חיל האוויר, עמדו להצטמצם לטייסת אחת קטנה.

דניאל: מה אתה אומר על ההקמה מחדש של יחידות השריון שהוצאו משירות? יוזמה שבאה מהשטח.

גרשון: יוזמה הכרחית, ומה שהם עשו, הם הראו בין היתר, שטנק זה דבר שניתן להחזיר אותו לחיים. זה לא מטוס. אף אחד לא רוצה לעלות על מטוס שקורקע. הוא יכול ליפול. טנקים זה כמו בן אדם, אתה נופל, אתה קם. זה על האדמה.

דניאל: בעצם אנחנו מדברים על תהליך של כמה עשורים, בין 20 ל-30 שנה, של צמצום זרוע היבשה, בדגש על יחידות השריון. אבל בוא רגע נחזור לנקודת ההתחלה. בסיום מלחמת יום הכיפורים, אחרי ההפתעה ההיא, מערכת הביטחון מחליטה להגדיל מאוד את צבא היבשה.

גרשון: בוודאי, מכיוון שמערכת הביטחון זוכרת איך בכל ערב, גם בחיל האוויר, ספרו מטוסים, כמה עוד יש מטוסים פעילים. ובשריון ספרו טנקים. וזה לא רק חיל השריון ספר טנקים, אלא המטה הכללי ספר טנקים. כי בסוף, יכולת ההחזקה של כל אחת מהחזיתות, התבססה על כמות יחידות הטנקים, וצה"ל הבין שהחוסר הזה חייב מיד לקבל מענה. ומה שהיה סדר כוחות של 6 אוגדות, הפך מהר מאוד בצה"ל, לכמות של מעל 12 אוגדות פי 2. וזה קרה תוך פחות מ-10 שנים. עד מלחמת שלום הגליל הראשונה, 1982, צה"ל העמיד סדר גודל כפול של כוחות יבשה משוריינים, ממה שהיה לו במלחמת יום כיפור.

דניאל: מתי האקורדיון הזה מתחיל להשתנות? התנועה של הפתיחה הופכת להיות תנועה של סגירה? ומה הסיבות לכך?

גרשון: החל מ-1985. באותה שנה, היא נקודה תפנית בהמון תחומים, גם בתחום ניהול משאב המקרקעין של מדינת ישראל.

[הקלטה]: שמעון פרס: לא אפחד לנקוט בצעדים, שכולנו ביחד נרד מהאולימפוס של רמת חיים, שרק אם האמריקאים ישלמו עבורה נוכל לקיים אותה.

גרשון: שמעון פרס כראש ממשלה ולפני כן כשר אוצר, נותן יד לרוויזיה אמריקאית בהתנהלות של מדינת ישראל, היה משבר כלכלי, ומדינת ישראל בעצם מפסיקה להיות מדינה שמוכוונת היגיון סוציאליסטי, ועוברת לכלכלה קפיטליסטית מלאה. ובתוך זה רואים את המטען הכבד שיש על תקציב המדינה מתקציב הביטחון, שזה הגיע כמעט ל-30% מהתל"ג, והם מחליטים לרדת בהשקעות בצה"ל, ובמקביל קורות התרחשויות נוספות, שנותנות את הצידוק המבצעי- לא לגמרי צידוק מבצעי, על זה כדאי לדון. אני הייתי שותף לזה במידה מאוד עמוקה- וזה יכולות, אמצעים, של חימוש מדויק, מונחה, כמו טילי נ"ט מונחים מדוייקים, 'מכחול' ואחרים, יחידות מיוחדות שמוקמות לעניין הזה, ב-1991-92 כבר יש על שולחנות השרטוט מטוסים ללא טייס, צה"ל ומערכת הביטחון היו הראשונים בעולם להפעלה מקיפה של אמצעי הלחימה הזה, ומאמינים שזה יכול לחסוך ביחידות שריון, שזה נראה כאילו הן עולות הרבה. 

דניאל: אתה מדבר על השקעה בטכנולוגיות חדישות, השקעה בזרוע האוויר, ובעצם התפיסה החיל-אווירית קצת משתלטת על כל הצבא, התפיסה הזאת שאומרת אנחנו צריכים יחידות משוכללות מאוד, טובות מאוד וזה יבוא על חשבון יחידות בינוניות בכמות גדולה. 

גרשון: ממש ככה, בשנת 1991-2 אני ראש מחלקת תורת לחימה בזרוע היבשה, אז היה נקרא מפח"ש, ואהוד ברק, כרמטכ"ל, מבקש עבודה מהפיקודים, ו… הפיקודים המרחביים ומפקדת חילות השדה, על אימוץ שיטת המדדים לכשירות, כפי שהיא פועלת בחיל-אוויר. ואני הגשתי עבודה שמסבירה מדוע אימוץ השיטה הזאת יפגע עמוקות בצבא היבשה, ועד היום זה ממשיך לפגוע- כי באמת, טייס שעלה על מסוק לטיסת לילה בגובה נמוך ולא עשה את האימונים המתאימים, מסוכן להיות במסוק שלו. הוא יתרסק באיזושהי גבעה. לעומת זה, הרעיון של השריון, בנוי על בינוניות, שהעיקרון המוביל אותה הוא מסה. 100 טנקים נמצאים בחטיבה, קצת יותר לפי תקן, לא כולם מניעים ביציאה. יוצאים 90 אחוז, חלק נפגעים מתקלות בדרך, אפילו לא אויב- מתהפכים בסיבוב, נופל הינע, נקרע זחל, 70 אחוז מגיעים, עוד 20-30 אחוז נפגעים בלחימה, מי שמגיע מנצח. למחרת אוספים את מי שנפל בסיבוב, מתקנים וממשיכים הלאה, מסוק שנפל זה אסון. זאת אומרת, הגישה בראשיתה, כשמאמצים מדדים שמתאימים מאוד למקום מאוד מדויק, ומאוד שביר, כמו חיל-אוויר, ומביאים את זה למקום שאמות המידה לגביו צריכות להיות אחרות, אז עושים טעות. הדוגמה הכי פשוטה שנתתי, אז בזמנו בדיון במטה הכללי מול אהוד ברק, אמרנו- אם הייתם לוקחים את אמות המידה של חיל-אוויר אל החיילים בדגניה שעצרו את הטנק הסורי, אז הם ירו נ"ט, פיאץ קראו לו, שאולי לא עבר ביקורת מקחש"ר הם לא היו בכשירות, הם לא עשו מודל, והם לא היו אמורים לעשות את זה. אבל הם עשו את זה, והם ניצחו. ובין היתר זה נובע, מאיזושהי תפיסה של פרימיטיביות אינהרנטית שיש ללואוטק של לחימה ביבשה. ולכן גם אנשי המילואים שנילחמו עכשיו בעזה, למרות שכביכול הם היו לא בכשירות, כי הם לא עשו את הרשימה הנדרשת של כל האימונים לאורך השנים האחרונות. אמנם הם התאמנו, נכון, לפני הכניסה ללחימה וזה היה הישג גדול, שנתנו מעל שבועיים אימונים, אבל- הם פעלו עם היגיון נכון, עם אינטואיציות נכונות של קריאה מצבית, והם היו יעילים למדי. ובלי המסה הזאת אי אפשר לעשות כלום. 

דניאל: איך נראה הצמצום הזה, מאז 1985 ועד היום מבחינה מספרית? דיברנו אז על 12 אוגדות. הסד"כ הגיע אחרי מלחמת יום כיפור 

גרשון: בצה"ל של 1982 יש כ-4,000 טנקים, מהם גם אוגדה, קצת יותר, של טנקים- שלל רוסיים שנפלו בידינו מלחמת יום כיפור, טירנים. מבחינה זאת, היה מגוון של כלים, והייתה מסה שאפשרה יכולת גם כשיצאו למלחמה ב-82' בלבנון, לא הפקירו את זירת מצרים אפילו כבר היה הסכם שלום. היה שם הגייס, ערוך, והיה כוח לזה. היום אין לנו את הכוח לזה. 

דניאל: להגנת הצבא, אני אגיד, שמאז מלחמת האזרחים בסוריה, אולי אפילו לפני, בעצם לא עמדו מולו צבאות סדירים שדורשים יחידות משוריינות בהיקף גדול. בעיקר היה צריך- כוחות חי"ר לאיוש מחסומים, וללוחמה בשטח בנוי בעימותים נמוכי עצימות, כמו שנוהגים לומר היום, פשיטות ומעצרים.

גרשון: כן נכון. גם אחד מהמומחים הגדולים שלמדתי ממנו, פגשתי אותו אישית- הוא איש מעורר רושם, גנרל רופרט סמית'' הבריטי, שכמעט היה רמטכ"ל אנגליה, היה המפקד ה-SIS ואחרי זה מפקד הדיוויזיה הבריטית שהשתתפה במלחמת המפרץ '91, והוא היה סגן מפקד נאט"ו לקוסובו. האיש הזה כתב ספר, שבתרגום לעברית, תורגם ב'מערכות', נקרא "התועלת שבכוח", ושמה הוא אומר חד משמעית, הוא צוטט המון עם הפתיחה של מלחמת רוסיה באוקראינה, שאין יותר מלחמות גדולות, העידן של מלחמות תעשייתיות עם תפוצה רחבה של כלי נשק וגיוס לאומי של כל המשאבים, העידן הזה חלף. ואנחנו נמצאים במלחמות נמוכות עצימות, שהן מחייבות כוחות מיוחדים. צה"ל הלך שבי במידה רבה אחרי התפיסה הזאת, היא הייתה נכונה בחלק מהדברים, אבל מהר מאוד למדנו- כולל ב'חומת מגן', כולל ב'צוק איתן', שאמנם הטנקים לא עומדים לקרב מול שריון מנגד, זה לא טנקים מול טנקים, שריון בשריון, אבל אי אפשר להיכנס לעיר בלי טנקים, החי"ר זקוק לכוח האש של הטנקים, גם לדוגמה, יאיא מח"ט 35, שבצורה מצטיינת הובל על ידי דורון אלמוג, בציר תגהוצת באזור קאבר-שמון, בעוקף לכיוון ביירות, שטח הררי, אז הם הלכו ברגל, ישראל זה מפקד סיירת צנחנים, אבל מה שנתן להם את הגיבוי, היה גדוד טנקים שמהר מאוד תמיד חבר אליהם, יצר את ההובלה- גם של פינוי פצועים, גם של הבאת תחמושת, גם של כוח אש בבסיסי רתק, זאת אומרת מי שחושב שאפשר לעשות מלחמה רק ברגל, נכון במקומות מאוד מסוימים, בסוף כשעומדים מול אויבים- הם מאוד מבוצרים מאוד ערוכים כמו חמאס או חיזבאללה, ראינו את זה גם ב-2006 בלבנון, גם בכל הקרבות, מעופרת יצוקה 2008 והלאה ברצועת עזה, אין תחליף לטנקים. ובמידה מסוימת המלחמה, שהפסיקה להיות מלחמת מחץ של תנועה מהירה, מצריכה את השריון לא פחות מאשר במלחמות המדבר. זה הייתי אומר תמיד לג'קי אבן, כמפקד פלוגת שרמן ממלחמת סיני, איך הוא אמר לי: "אני כבשתי את כל סיני, עם פלוגת שרמן, מבית חנון בצפון עד רפיח בדרום, בפחות מיממה." אוקיי, אני אומר לו- תיקח היום מרכבה 4, תיכנס לבית חאנון, מצד אחד של הרחוב, לא תצא בצד שני. היום אפשר- כי כבר בית חאנון די מנוטרלת מאויב- אבל לפני 4 חודשים? זה קרב קשה. זאת אומרת, מי שאמר שבטלה המערכת המאיימת, של צבאות כמו צבא מצרים, צבא סוריה, צבא ירדן צבא סוריה כי הוא קרס וצבא ירדן ומצרים כי אנחנו בשלום, ונשארו לנו קצת איומי טרור- לא הבין שהטרור הזה הוא האיומים הגדולים של המלחמה במאה ה-21. והם בנויים כך, שהם שוללים את תחומי העליונות של צבאות מתקדמים כמו צה"ל, ואנחנו רואים את זה גם בלחימה עכשיו בחאן יונס, בסג'עייה, ידו של צה"ל על העליונה- אבל זה לוקח המון זמן, כי זאת לחימה קשה, שבנויה להיות קשה וארוכה. בנויה בכוונת מכוון. 

דניאל: אז כמו שאמרת ישראל לא המציאה את התהליך הזה, וציטטת גם את הגנרל הבריטי רופרט סמית', זה למעשה קרה ברוב הצבאות בעולם, בוודאי בצבאות המערביים. בואו תן לנו סדרי גודל? 

גרשון: תראה, גרמניה, בתחילת המלחמה באוקראינה של הרוסים, אין לה יותר משני גדודי טנקים מבצעיים, וגם הם לא כולם בכשירות. בריטניה יש להם אולי… שתי חטיבות, לא יותר. גם הצבא האמריקאי שם סימן שאלה על כוחות השריון שלו, ובמרינס בוודאי שהלכו והשתחררו מטנקים, כי חשבו שזה מעיק ומסרבל ולא נדרש. ואז באה המלחמה באוקראינה, ובין היתר העניין הוא לא רק הכמויות של מה שמחזיקים, אלא גם כושר הייצור. במלחמת יום כיפור כשנפגעו לנו טנקים, ונואשות היינו זקוקים לתגבור… אמרת שאתה היית מג"חניק. אז הביאו את המג"ח M60, כי היה לאמריקה מספיק טנקים לשלוח לנו. היום אין, זה מיוצר כמעט כמו ייצור בוטיק. היחידים שמייצרים טנקים בכמות, זה הרוסים. כולל צה"ל, מדינת ישראל לא מייצרת בכמות גדולה. 

[מוזיקה]

דניאל: אלוף במילואים גרשון הכהן, מה לדעתך השינוי שיביא איתו, או צריך להביא איתו, מחדל 7 באוקטובר- והמלחמה שבאה בעקבותיו? 

גרשון: המון המון דברים וידונו על זה עוד, אבל בהקשר של הדיון שלנו- צה"ל צריך להיות גדול יותר, והתפיסה שאני דיברתי עליה- אני חושב שהיא מתגלה כנכונה. בעקבות יום כיפור, המבחן היה להעמיד את כל חטיבות הטנקים בכוננות מיידית, שתוך 24 שעות הן יכולות להתייצב בקווי החזית. זה עלה המון כסף. כשהתחילו לחשוב על קיצוץ, בגלל העלויות, אני הסברתי שיש צורך לחלק את הצבא לשלוש מדרגות: מדרגה ראשונה סדיר, מדרגה שנייה מילואים, במחויבות למוכנות מיידית, ומדרגה שלישית זה מילואים רדומים. שאני גם לא משקיע בהם באימון. אם תהיה מלחמה, יש לי את הטנקים שלא ממש מושקעים בטיפול, ויש לי את האנשים עם רשימה ואני מביא אותם. בדיוק כמו שהתארגנה עכשיו יחידת 'עוף החול', אבל במצב יותר טוב- כי יחידת 'עוף החול' הייתה צריכה להתחיל לאסוף טנקים, לאסוף ציוד. פה אני משאיר את הציוד, לא מטפל בו, מביא… האנשים רשומים, אני לא אוסף אותם, אני לא מחפש אותם. אני אומר להם- ביום פקודה אני אצטרך אותכם. הרי מלחמות של יומיים זה כבר עניין ששייך כנראה למאה הקודמת, המלחמות הולכות להיות ארוכות. והרזרבה מאוד חיונית, ולכן בצמצום עלויות, אני יודע להחזיק את זה. אני גם כתבתי מסמך, הבאתי אותו לשר הביטחון יעלון כשהוא החליט לקצץ עוד אוגדה ב-2013. אמרתי לו: "אני מוכן להיות מפקד כוחות צה"ל הרדומים". שלא מקבלים שום אימון… סתם כאנקדוטה אני יכול לספר, כשצה"ל שיחרר מעליו את כל חטיבות הפטון- המג"ח- אז עשיתי יחד עם אורי אגמון, שהיה סגן מפקד הגייס, פרידה מטנק המג"ח. הוא הביא את הצוות שלו ממלחמת יום כיפור, חבר'ה שלא עלו על טנק 20 שנים, אני הייתי נהג טנק… מהר מאוד הם התאקלמו על המחשב ירי, שלא היה בזמנם- הסבירו להם: זה ככה וככה, ותוך חצי שעה- הטנק נוסע וצוות מתפקד. כי זה לא מטוס, זה מערכת מכנית פשוטה, שזה היה העוצמה של צה"ל, שיש למערכת הזאת יכולת להיות מטופלת היטב, על ידי אנשים במיומנויות בסיסיות טובות, ואינטליגנציה טובה- ומהר מאוד הם מתארגנים, לכוח לוחם יעיל. את הדבר הזה אנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים רזרבה. זה נכון בתחומים כלכליים, למשל, בקורס מפקדי אוגדות, הייתה לנו הרצאה של מי שהיה מנכ"ל מטריקס בתקופת הקורונה, הוא סיפר שאיך שהתחילה הקורונה הוא היה בחרדה, אין לו מספיק רזרבה של מזומנים, הוא לקח הלוואה של איזה חצי מיליארד דולר בתנאים לא הכי נוחים. אחרי שנה הוא יושב עם הבורד ואומרים לו שההישגים יפים מאוד, ואולי הוא היה היסטרי ולקח מהר מדי הלוואה. הוא אומר, אתם לא מבינים, בזכות הרזרבה הזאת, יכולתי לקחת החלטות עם סיכון. לצה"ל חייבת להיות רזרבה. זה בדיוק כמו גלגל ספייר בכל אוטו, יכול חמש שנים לנסוע ואין לי פנצ'ר, אני יכול להגיע למסקנה סטטיסטית שאפשר לוותר. אז אסור לוותר על הרזרבה. זו המסקנה העיקרית. 

דניאל: אלוף במילואים גרשון הכהן, תודה רבה לך. 

גרשון: תודה, ונקווה באמת לכיוונים יצירתיים, מועילים.

דניאל: האזנתם לעוד יום.

תודה לאלעד זוהר על עיצוב הקול והמיקס, ולדימה קרנצוב על הביצוע הטכני.

בצוות האורחים, יותם רוזנוולד.

פרקים חדשים של 'עוד יום' עולים בכל יום ראשון שלישי וחמישי.

לכל הפרקים ולהסכתים נוספים מבית תאגיד השידור הישראלי, אפשר להאזין ביישומון כאן, באתר שלנו, או בכל יישומון הסכתים.

אותנו אפשר להשיג בקבוצת כאן הסכתים: בפייסבוק, או בחשבונות שלי בפייסבוק או בטוויטר-איקס.

אני דניאל אופיר. שנדע בשורות טובות.