עוד יום - הילדים שניצלו מהטבח

מה עובר על הילדים ששרדו במתקפת חמאס על ביתם? מה הם חושבים על המדינה, שלא הצליחה לשמור עליהם, ואיך ממשיכים הלאה, למרות הצלקות הקשות שנותרו בהם? יואב קרקובסקי שוחח עם אלה (14) ועם תומס (9) מקיבוץ בארי, ששרדו את התופת אך איבדו קרובים וחברים, ואפילו הצליח לשאוב מהם עידוד

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/10/2023.

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל'כאן הסכתים', הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

יואב: אלה בת 14. הייתה לה שגרת חיים מאוד עמוסה בקיבוץ שלה, קיבוץ בארי.

אלה: אני משתתפת בתוכנית בר אילן, מאיצה במתמטיקה, אני משחקת טניס, מתאמנת כמה פעמים בשבוע, ובעיקרון חברים, שיעורים, לימודים.

יואב: שעות בודדות לפני עלות השחר של השבת השחורה, קיטרה אלה באוזני אחת מהחברות שלה על העומס שיש לה בחיים.

אלה: אמרתי לה, אוף לא היה לי טוב באימון היום, ומה עם בר אילן, אני צריכה להגיש שיעורים ליום שני ונשארו לי עוד איזה 20 תרגילים, מה אני אעשה? והייתי בטוחה שהבעיות שלי כל כך גדולות.

יואב: למה היא קיטרה? כי לקטר זו אחת הזכויות הגדולות ביותר ששמורות לאדם החופשי. ותוך שעות בודדות הפכו הקיטורים האלה לחלום. מרצחים אכזריים נפצו את השגרה והפכו לה את החיים.

גם תומס בן תשע מבארי.

ברגע אחד הפך הקול שלו לסמל הבלתי נסבל של טבח בארי בשמחת תורה.

[הקלטה]:

תומס: לא קל לעבור דבר כזה שאתה בן תשע.

יואב: לא קל לעבור דבר כזה שאתה בן תשע, אתה צודק.

דובר ב: אז בא לך לדבר עם אמא שלי?

יואב: עם תומס ואימו סופי דיברתי בשידור ביום הראשון של המלחמה, שבעה באוקטובר בשעות הערב, כשהיו עוד בממ"ד. בזמן שבכלל לא ידענו אם יזכו לצאת ממנו בחיים.

שלום, אתם על 'עוד יום', הסכת האקטואליה של כאן, אני יואב קרקובסקי.

סיפורם של הילדים הוא אולי הקשה מכולם. הדברים שהם ראו בגילם הצעיר, תמונות שהם אולי נחשפו לדומות רק בימי הזיכרון לשואה והגבורה, ואלה תמונות, קולות וטראומה שילוו אותם לכל החיים. עם איזו תחושה הם יגדלו כלפי המדינה?

את אֵלָה פגשתי ביום האחרון לשבעה על אביה איציק קוזין. איציק נרצח בידי מחבלי החמאס, בן דוד שלה עמית שָנִי נחטף ונמצא בעזה.

יואב: שלום אלה.

אלה: שלום יואב.

יואב: מה שלומך?

אלה: אה… יחסית בסדר…

יואב: יחסית? אנחנו כבר… 12 ימים אחרי.

אלה: זה לא דבר שמתגברים עליו בכזאת קלות. שום דבר לא ממש יוצא מהראש. וזה עדיין ממשיך, זה לא נגמר עדיין. יש לנו את החטופים, ביניהם בן דוד שלי, עדיין מתקיימות הלוויות על בסיס יומיומי. אי אפשר לצאת מזה.

יואב: את רוצה לחזור לאירוע?

אלה: כן.

יואב: אז בואי. שבת, שבעה באוקטובר. באיזו שעה זה תופס אותך?

אלה: שש וחצי בבוקר. אמא שלי העירה אותי, התבקשנו להיכנס לממ"דים. זה היה עניין של דקות עד שקיבלנו דיווח על חדירת מחבלים לקיבוץ. ועניין של עוד דקות עד שילדים התחילו להתחנן בקבוצה של הנעורים לעזרה.

פשוט ביקשנו אחד מהשני להזעיק עזרה. בעיקר מהמדריכים שלנו שלאחד מהם היה קשר ישיר לצבא. בהתחלה זה היה רגוע, יחסית. זה היה "דפקו לי בדלת, אני לא פותח". לאט לאט זה התגבר וילדים התחילו לדווח ששברו להם קירות בבית, הם שומעים צעקות בערבית ויריות. באיזשהו שלב ילדים גם התחילו כבר לדווח שחלקם נורו, חלקם ההורים שלהם, ושהממ"ד מתמלא בעשן כי הבית הוצת.

סביב 12, בן דוד שלי, אמא שלו ושתי אחיותיו הקטנות התחילו גם לבקש עזרה כי המחבלים נכנסו אליהם הביתה, ואז איבדנו איתם קשר. דוד שלי, שהיה בבית אחר באותו זמן, דיווח לנו שהציתו גם לו את הבית והוא מתחיל להתקשות לנשום אבל הוא עדיין בהכרה. וככה כל בערך שעה, הוא עדכן אותנו, "אני עדיין בחיים".

בשעה שתיים בערך בצהריים, זה הרגיש כמו נצח, הכוחות עדיין לא הגיעו.

כבר שמונה שעות לתוך זה. עדכנו אותנו שסבא וסבתא שלי נורו בתוך הבית.

וגם איתם קצת איבדנו קשר. יש לציין שבאותו זמן החשמל בקיבוץ נפל, זאת אומרת שהיינו בחושך מוחלט.

יואב: אתם בממ"ד, בחושך, לא יכולים גם להטעין את הטלפונים?

אלה: נכון. במקרה שלנו היה לנו סוג של יחידת חשמל בתוך הממ"ד. אז כן יכלנו להטעין את הטלפון אבל לא הייתה קליטה לטלוויזיה. לא היה כאילו, לא הייתה דרך להתעדכן והאור כמובן לא נדלק. אבל עדיין אי אפשר, לא היה אפשר לצאת לשירותים או לאכול. וצריך פתרונות יצירתיים כמו לעשות פיפי בקופסת כדורי טניס. כאילו, דברים הזויים שלא חשבתי שאני אגיע למצב הזה.

אבל מצוקה.

ובעצם חילצו אותנו סביב שש בערב עם יחידת עוקץ. היינו בין החילוצים המוקדמים ביותר, היו כאלה שנותרו שם עד שלוש בלילה. וזה היה זוועות, איך שיצאנו. בהתחלה הכניסו אותנו לבית אחר, כשהוציאו אותנו ראיתי שהרצפה הייתה מכוסה בדם וחלקי איברים פנימיים.

יואב: זו פעם ראשונה שאת נתקלת בתמונות כאלה, את בסך הכל בת 14.

אלה: תמיד הייתי חושבת, מתי יצא לי, האם אני אצטרך להתמודד עם הדבר הזה של לראות גופה. תמיד חשבתי שזה אירוע יהיה מטלטל יחסית. לראות גופה או לראות מחבל או דברים כאלה. מעולם לא חשבתי שהכל יקרה לי באותו יום ובטווח זמן כל כך קצר.

יואב: אז איך, מאיפה לקחת את הכוחות? כי צריך המון כוחות. ביציאה הזאת מהבית, את רואה מראות שילדים בגילך לא צריכים לראות. מאיפה לקחת את הכוח הזה?

אלה: קודם כל ידעתי ששאר המשפחה שלי במצב יותר גרוע ממני, אז אמרתי לעצמי, אוקיי, אני לא יכולה להתפרק עכשיו, כי הם צריכים מישהו. ואח שלי הקטן היה איתנו, בן שמונה, אני לא יכולה להתפרק מולו, כי הוא מסוג הילדים שיראה אותי בוכה, יתחיל לבכות בעצמו. אז להישאר חזקה.

והחיילים שלנו היו, מאוד החזיקו אותי, אסופה לפחות. כל הזמן דאגו לחייך ולהגיד לנו הכל בסדר, אנחנו שומרים עליכם, אם יורים לפה יורים עליי, אתם תהיו בטוב. הצילו אותנו. והחזיקו אותנו גם עם המורל והכל, פשוט עשו עבודה מדהימה כשהגיעו.

יואב: מתי את מבינה שאבא נרצח?

אלה: אני אגיד את האמת, הבנתי את זה כבר ביום ראשון או שני, כי הבנתי שהוא לא סתם יהיה מנותק קשר. אבא שלי בן 72, הוא גבר מבוגר, והוא לא, אני יודעת שהוא לא בנוי לדברים כאלה, לא בנוי להיחטף עכשיו, הוא לא… הוא בן אדם רגוע, שליו, ואני כבר התחלתי להבין באיזשהו שלב שהטלפון שלו לא זמין, הוא לא עונה להודעות, ונעדר המון המון זמן.

יואב: והוא לא היה איתכם בממ"ד, כי אתם לא חייתם ביחד.

אלה: נכון. הוא גר בבית אחר, גם בקיבוץ, ובאיזשהו שלב גם שמעתי שכל השכונה שלו נעדרה אז כבר היה לי די ברור. ההודעה הרשמית הגיעה ברביעי בבוקר, כשבת דודה שלי התקשרה לעדכן אותי שהם נקראו לזהות גופה. אני הזלתי כמה דמעות, אבל בגדול פשוט בהיתי בקיר איזה שעתיים בשוק, פשוט… והייתי… כל כך רציתי לשכנע את עצמי שזה לא הגופה, שאולי מצאו איזה גופה חרוכה, שהניחו שזה הוא, לא רציתי להאמין.

הם באו לפה, לבית של דודה שלי, איפה שאנחנו, מיד אחרי שהלכו לזהות את הגופה. הם אמרו לי שזה הוא, אבל לא רצו להגיד לי מה קרה לו. טענו שאני צעירה מדי בשביל זה.

יואב: את באמת צעירה מדי.

אלה: זה קורע. ביום אחר כך כבר סיפרו לי שהוא נורה ונשרף. אני רוצה לספר לעצמי שהוא נהרג מהירי, נרצח מהירי, ולא נאלץ לחוות את הכאב הבלתי נסבל הזה של להישרף בחיים, כי זה פשוט זוועות שאני לא אצליח להתמודד איתן אם אני אניח שהן מה שקרו.

יואב: אם היית יכולה להגיד לו משהו?

אלה: אני אמרתי לו את זה, אחרי מותו, כתבתי לו גם בוואטסאפ בידיעה שזה אף פעם לא יגיע אליו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, קודם כל. קראתי לו אבא, דברים שלא עשיתי לפני. וזה לא כי לא רציתי, זה כי לא הספקתי. לחבק אותו כבר לא תהיה הזדמנות. לא ניצלתי אותה כשהייתה, ולא תהיה. אבל רציתי שיידע שאני כן גאה בו, כן גאה במי שהוא היה, ושינוח על משכבו בשלום.

יואב: חלפו 12 ימים, התמונות האלה חוזרות אלייך? את מצליחה לישון?

אלה: לא. הכי מוקדם שאני נרדמת את זה סביב 4 בבוקר, אני אהיה כנה. וזה בדרך כלל, אני מנסה לישון, לא הולך טוב לעצום עיניים ולתת למחשבות לסחוף, כי זה אף פעם לא מגיע, בתקופה הזאת לא מגיע למקומות הנכונים.

אז אני בדרך כלל מנסה להעסיק את עצמי. לראות טלוויזיה או להיות בטלפון, עד שהגוף שלי פשוט פיזית קורס, עד שאני לא יכולה לשמור את העיניים פתוחות. כי אני לא רוצה להגיע… כל הזמן להעסיק את עצמי, כי אני לא יכולה להגיע למוצב הזה של שקט ומחשבות. כי זה הכל חוזר לשם.

יואב: אנחנו יושבים על מרפסת ברמת אביב, בבית של דודה שלך. בן אדם תמיד מסתכל בסוף אל האופק, מנסה לתכנן קצת את העתיד. את מנסה לתכנן את העתיד קצת? לראות את חייך?

אלה: אני רוצה לדמיין שנחזור לקיבוץ, נשקם אותו, וכולנו נהיה שם ביחד. חברי הכיתה שלי כמעט כולם בסדר, אחד עדיין נעדר. אני מאוד מאוד רוצה לקוות שהוא בסדר. ילד מדהים. הוא היה חבר טוב שלי, של כולנו, הגיע לו את הטוב ביותר, ואני מקווה שנמצאו אותו ויחזרו אותו הביתה, חי. אבל חוץ ממנו נרצחו הרבה ילדים משכבת הגיל שלי בערך, שנה מתחת, שנה מעל. זה בלתי נתפס שבכזו קלות זו גם יכלה להיות אני, או כל אחד אחר. אבל אני בטוחה שנמשיך הלאה, לא רק בשביל עצמנו, אלא גם בשבילם.

אני מאמינה שאותם ילדים לא היו רוצים לראות את הבית שלהם ואת החברים שלהם קורסים בגלל אירוע כזה. מגיע להם שיזכרו אותם, אבל לא שנזכור אותם בתור טרגדיה.

יואב: אני מניח שיצא לך לשמוע, ובטח לקרוא, על סיפורים מלפני 80 שנה. מהשואה, שנשמעים כמו… נורא קשה להזדהות איתם לפעמים, כי זה נשמע מופרך. אבל זה הכי קרוב למה שאתם עברתם.

אלה: נכון, גם בקיבוץ שלנו היו זוועות שמאוד דמו לדברים שקרו בשואה. אני יודעת שהם הוציאו אנשים מהבתים שלהם, לקחו אותם לרחוב או למקום תמים כמו גן משחקים, העמידו אותם בשורה, וירו בהם אחד אחד, יודעים את זה גם כי מישהי שרדה את זה כדי לספר. זה זוועות שלא חשבתי שאני אשמע. בחדשות ראיתי שהיה עניין שהתעללו בהורים, מול הילדים הקטנים, כרתו איברים. את הילדים הקטנים, כ-20 ילדים, קשרו, הניחו בערימה והציתו, בעודם בחיים, לפי מה שהבנתי. אני לא רוצה לדמיין את הזוועות האלה. אני כרגע, ואני יודעת את זה, אני מרגישה את זה על עצמי, אני יודעת להכיר בזה, שאני כרגע בהדחקה. אני לא נותנת למוח שלי להיכנס לעומק, לכוונה של הדברים, כי אני יודעת שזה ישבור אותי וזה לא הזמן לזה. אנחנו נעבור את זה, אנחנו נשתקם, ואז כשיהיה יותר רגוע יהיה גם את הזמן להישבר. כרגע אני נשארת על קו הטכני ולא נכנסת לזה, כי אני יודעת שאני לא מוכנה לזה, נפשית.

יואב: אבל בכל זאת, בכית קצת? יצא לך קצת הדמעות, בכל זאת השתחררו באיזושהי נקודה?

אלה: המון. כי יש פעמים שאתה לא שולט בזה. רציתי להישאר חזקה, יש פעמים שאתה לא יכול. אני זוכרת שהכי הרבה בכיתי ילדתי ביום רביעי בלילה. זה גם היום שגיליתי על אבא שלי. פתאום נפל לי האסימון שאני לא אגיע אליו יותר. לא אשמע אותו צוחק יותר. הוא לא יציע לי לשתות יותר כשאני באה אליו. דברים קטנים כאלה, לתת לי נשיקה במצח, לא יקרה יותר. זה נפל עליי בבום, אני לא מעכלת את זה. הוא כל כך התלהב שהייתי באה לבקר אותו. עכשיו אני באה לבקר כאילו פיסת אדמה. כבר לא יהיה אף פעם אותו דבר. ופתאום נפלה עליי ההבנה הזאת. וגם אותו חבר שלי שהוא נעדר. פתאום נפלה עליי ההבנה שיכול להיות שקרה גרוע מכל. פשוט הכל קרס.

זה היה בערך ארבע בבוקר, זה היה בין שלוש לארבע איזה שעה שלמה, פשוט התייפחתי לבד בחדר, עד שהבנתי שאני לא יכולה יותר והערתי את אמא שלי וביקשתי שתעזור לי. זה היה כמה לילות האמת ככה, אבל יום רביעי אני זוכרת אותו ממש קיצוני.

יואב: בן דוד שלך, בשבי חמאס, עמית.

אלה: לפי מה שהבנו הוא בשבי של הג'יהאד.

יואב: כן?

אלה: בהתחלה גם קיבלנו איזה התקף לב, כי ראינו שהוא לא ברשימה של חמאס, זק"א לא עדכנו כלום, והוא היה מוגדר כנעדר. עכשיו, רוב הנעדרים, לצערי הרב, זה רק עניין של זמן עד שיזהו גופה. אבל אז הג'יהאד, לפי מה שהבנתי, הוציאו גם רשימה שהוא היה נמצא בה. היינו כל כך מאושרים… זה מוזר, זה הזוי ומטורף שאנחנו מאושרים שהוא חטוף. אבל לפחות אנחנו יודעים שהוא… אנחנו יודעים איפה הוא, אנחנו יודעים שהוא עדיין חי, בתקווה שיחזירו אותו הביתה. זה כל מה שאנחנו רוצים כרגע. זה הכל.

יואב: בן 16, עוד שנייה.

אלה: כן.

יואב: היית קרובה אליו?

אלה: כן, היינו מאוד קרובים. בילדות יותר, הייתה לנו תקופה של ריחוק בשנתיים האחרונות ועכשיו גם חזרנו. ילד כל כך מוכשר, באמת, ילד מדהים. לא פגע בזבוב בחיים שלו. באמת, ילד כל כך טוב. הוא קורע מצחוק, לדבר איתו. והוא גבר של המשפחה, הוא עושה הכל, הוא עושה על האש, הוא גולש, הוא רץ, הוא משקיע בלימודים, ילד באמת עם פוטנציאל מדהים, אני לא רוצה שזה ילקח ממנו ואני רק, באמת, רק רוצה שהוא יחזור אלינו, שיראה כמה כולם דאגו לו, כולם היו סביבו בזה. המצב הנפשי שלו אני בטוחה שלא יהיה טוב, כי הוא עבר הרבה יותר מדי לילד בן 16. אבל במצב הנפשי שלו אנחנו נטפל, וכולם ניתן לו את כל מה שהוא צריך. רק שמישהו יחזיר אותו כבר.

יואב: הבנות שלי בערך בגילך, קטנות ממך בשנה. את ילידת 2009?

אלה: כן.

יואב: הן 2010 ו-2011. הלו"ז שלהן נורא עמוס. הן רוקדות, ובית ספר וצופים. אני בטוח שהיה לך לו"ז עמוס עד יום שישי, שישה באוקטובר. איזה דברים את עשית?

אלה: אני משתתפת בתוכנית בר אילן, מאיצה במתמטיקה, אני משחקת טניס.

מתאמנת כמה פעמים בשבוע, ובעיקרון חברים, שיעורים, לימודים. הכל נכנס לי ואני אגיד לך את האמת, ביום שישי בערב נפגשתי עם חברה טובה ובכיתי לה. אמרתי לה אוף, הכל כל כך עמוס לי. למה החיים כאלה עמוסים? ממש ערב, כאילו כמה שעות לפני שהכל קרה. אמרתי לה אוף, לא היה לי טוב באימון היום. ומה עם בר אילן? צריכה להגיש שיעורים ליום שני. ונשארו לי עוד איזה 20 תרגילים. מה אני אעשה? והייתי בטוחה שהבעיות שלי כל כך גדולות. עד שעברו כמה שעות ופתאום הכל נשכח. מה אכפת לי מטניס? מה אכפת לי ממתמטיקה? אני בחיים! אתמול הלכנו לטייל בטיילת, ואני מסתכלת, ואני פתאום חטפתי שוק, כמעט התחלתי לבכות שאני רואה את המראות האלה, כי כשהייתי שם לא האמנתי שאני אצא.

יואב: ממש ראית את הסוף?

אלה: כן. גם כשהוציאו אותנו מהממ"ד, אני הרגשתי מאוד לא… כאילו, אני מאוד סמכתי על הצבא שלנו, אבל הרגשתי מאוד לא בטוחה. כי זה עניין של מחבל אחד שיודע לכוון קצת יותר טוב מאחר, והכל נגמר.

יואב: מה המצב של סבתא?

אלה: סבתא גיבורה, סבתא בסדר. ראיתי אותה, יש לה סימני ירי במרפק, בגב וכל הבטן שלה נפתחה כשהוציאו לה את הזה. הם דיממו בממ"ד תשע שעות, כי מחבלים רדפו אחריהם לממ"ד. סבא שלי, גאון, ניתקת הידית החיצונית לפני שנכנס כך שאי אפשר לפתוח. הם נורו דרך דלת הממ"ד, בחושך. החשמל נפל, שניהם חטפו רסיסים או כדורים והם דיממו בממ"ד, שניהם. לא יכלו לטפל אחד בשני כי לא רואים כלום, ואי אפשר לדבר יותר מדי. היו להם מחבלים בבית כל הזמן הזה. סבא שלי יצא להביא תחבושות באיזה שלב והוא הסתכן, הוא אמר אני לא רוצה שהיא תמות באמת, והוא יצא להביא תחבושות, והתקשר אלינו ואמר לנו שיש לו מחבל ישן על הספה, בסלון. הזעקנו עזרה ושלוש שעות אחרי זה חילצו אותם עם כל הסדינים והמון דם והכל, סבתא מדממת באופן מסיבי, והיו שלוש גוויות בבית שחוסלו לפני שהם חולצו. עכשיו היא עם תפרים,

אתמול הורידו לה את הסיכות והיא גיבורה, היא צוחקת, היא מדברת. היא אומרת לנו כאילו זה כלום "אהה, נכנסנו לממ"ד ב-12", אחרי שהם ראו מחבלים מהחלון, ישבו בחוץ והיא לא שומעת כל כך טוב, היא אומרת לי "איזה יריות היו בכלל?", היא מסתכלת מהחלון ואז אומרת לסבא שלי, "אוי תראה, הם נכנסים לבית של זאתי, אברהם, זה מחבלים, אולי ניכנס לממ"ד?", בהכי צ'יל וזה. וירו בהם והיא כותבת לנו בוואטסאפ, נקרענו עליה מצחוק, היא כותבת לנו בוואטסאפ, בסביבות אחת, לפני שהיא נורתה, "יצאנו מהממ"ד כי שמענו דפיקות ורצינו לבדוק מה הנזק והמחבלים הוציאו את זעמם על העציצים שלי", ככה. היא אומרת, הרגה אותנו מצחוק, טוב שיש את סבתא למצבים האלה,

אבל היא חיה רעה, איך היא שרדה את זה, חטפה שני כדורים ועשתה מזה, עשתה להם בית ספר. גיבורה.

יואב: אתם גיבורים כולכם.

איך אנחנו מסיימים?

אלה: אני אשמח להגיד, למי שמקשיב לזה, שהפחד הכי גדול לא היה כל כך המחבלים, כמובן שהמחבלים פחד אימים, אבל זה לא היה זה, אנחנו הרגשנו שהפקירו אותנו. אם הייתי מראה לך את קבוצות הוואטסאפ, זה זוועות שאי אפשר לתאר. אימהות צורחות, התינוקות בוכים ברקע, אימהות צורחות שנורו, שהבעל שלהן נהרג, שהילד נורה, דברים איומים, "אנחנו לא נושמים פה", דברים כאלה, מעל 5,000 הודעות אני חושבת, שילדים מתחננים לעזרה, איפה היה הצבא? ואני אגיד את דעתי, אני לא מאשימה את הצבא. הם נערים בערך כמונו, הם גדולים ממני באיזה 3-4 שנים, 5… הם עדיין לא חוו כלום. הם ממלאים פקודות ונותנים את החיים שלהם בשבילנו, אי אפשר להודות להם יותר, כאילו, פשוט אין דברים כאלה על צה"ל, אבל הממונים עליהם, שלא יצאו והקריבו את החיים שלהם בשבילנו, לא עשו מספיק, ולא הפריע להם, כי הם לא חוו את זה. הם לא ידעו באיזה פחד היינו, שכל דקה, בכל דקה, נרצח לפחות עוד בן אדם אחד. וכל דקה, אתה בטוח שזה הולך להיות אתה, ואף אחד לא עשה עם זה כלום. ואנחנו הרגשנו כבר שאין שום סיכוי. באיזשהו שלב היינו בטוחים שהקיבוץ נכבש, שאין יותר בארי לעולם, שאף אחד מאיתנו לא יצא משם בחיים, כי הבנו שהממשלה פשוט הפקירה אותנו.

וכרגע, הדבר היחיד שנשאר שמעניין אותנו זה החטופים. אני מתחננת שיעשו כל מה שאפשר, כי אין מצב ש… אני לפחות איבדתי בן אדם אחד, לא מוכנה לאבד עוד אחד, והמשפחה שלנו תתפרק. לפחות רובנו נפשית נתפרק, אם עמית לא יחזור. אני מאמינה עם כל הלב שלי שהוא יחזור, ואני מבקשת שיעשו משהו, כל מה שאפשר, כי המצב הרבה יותר דחוף ממה שהוא נראה. ועד שאתם לא תחוו את זה, עד שבן משפחה שלכם לא ייחטף, או עד שההורה שלכם לא ירצח, אף אחד לא ידע כמה זה נוראי.

יואב: את אדם צעיר, כל החיים לפניך. והמדינה הזאת, את אומרת, הפקירה אותך. אז באיזה תחושה את עומדת לגדול, כלפי המדינה?

אלה: אני רוצה לקוות שמשהו ישתנה. עכשיו המצב הזה הבהיר לנו טוב וטוב, מה קרה, באיזה סיכון אנחנו. אני לא מתכוונת לעזוב את הארץ. אני אוהבת את מדינת ישראל.

מה שנקרא אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. ועכשיו האדמה בוערת.

אנחנו נשארים כאן, אבל זה לא אומר שלא צריך לעשות משהו, וכמה שיותר מהר, כי אנחנו במצוקה.

יואב: אלה, את מקסימה.

אלה: תודה רבה.

יואב: תודה רבה לך.

ביום שבת שבעה באוקטובר לפנות ערב, כבר הגיעו כוחות החילוץ לחלץ את משפחתה של סופי פרזון-מקאי מהממ"ד. מיד החלו נפילות. שמונה מטרים מהם נפלה רקטה, והם הוחזרו לממ"ד, הפינוי נדחה, זו הייתה הנקודה שבה שוחחתי איתה ועם בנה תומס, בכאן רשת ב':

[הקלטה]:

סופי: אני לא יודעת מה קורה בשאר הקיבוץ, אני מקווה שתכף יפנו אותנו, ונפגוש את כל שאר המפונים ונתחיל להבין מי נגד מי, ומה קרה לנו היום.

יואב: ספרי לי איך הילדים מרגישים, אני שומע ילדים קטנים יש לך.

סופי: מאוד קשה. לא רק הילדים, גם אנחנו. גם בשביל אנשים מבוגרים, למצוא את עצמנו בסיטואציה הזאת, גורם בתוך הבית עם מחבלים מחוץ לחלון, זו סיטואציה מעוררת אימה, וקשה מנשוא.

[הקלטה]:

יואב: שלום לך, מה שמך?

תומס: תומס.

יואב: תומס, מה שלומך תומס?

תומס: בסדר, אני לחוץ.

יואב: לחוץ?

תומס: טיפה הרבה, אבל נעבור את זה.

יואב: בוודאי שנעבור את זה, איזה שאלה בכלל?

תספר לי מה שמעת במהלך הבוקר הזה והיום?

תומס: שמעתי יריות, ושכולנו בחלון ממ"ד, עם איזו ????, ושמענו מלא אזעקות ופיצוצים, גם עכשיו יש לנו פה יריות.

יואב: החזקת יד של מישהו, של אימא, אולי של אחד האחים?

תומס: ברור, כל הזמן נתתי חיבוקים לאימא, ולחצתי לה את היד.

יואב: השבוע חזרנו אליהם, לתומס ולסופי. תמר אלמוג ואני, דיברנו איתם בכאן רשת ב'.

יואב: שלום סופי ברזון מקאי.

סופי: שלום.

יואב: עכשיו אתם בעין גדי.

סופי: כן, חלק מהקיבוץ בעין גדי, והחלק השני במלון בים המלח.

תמר: שבועיים אחרי, אי אפשר לעכל את מה שעברתם, אבל עד כמה שאפשר?

סופי: כן, בכלל, את אומרת שבועיים, ואני כאילו לא מאמינה שעברו שבועיים.

משהו בתחושת זמן ממש השתבש אצלי. זה מרגיש בהרבה מובנים כאילו זה קרה אתמול. התחושה מאוד מוזרה, הכל כל כך תלוש וסוריאליסטי, ולא יודעת, הימים עוברים בצורה כל כך אינטנסיבית. כל כך הרבה דברים שצריך להתארגן עליהם, ולהבין אותם, ולפענח אותם.

תמר: ובזמן הזה עכשיו, ב-13 הימים שחלפו, אתם מדברים על זה? אתם מדברים על מה שעברתם?

סופי: כן, כן, בכל מיני קונסטלציות, גם טיפוליות, גם קצת בינינו. כן, מדברים, זה כל הזמן באוויר.

יואב: כשיצאתם מהממ"ד, נחשפתם לעוצמת האסון, שעברה הקהילה שלכם.

סופי: כן, זה היה רגע מטורף, לצאת מהממ"ד. כאילו, כן, הייתי פשוט בשוק. אז החיילים אמרו לילדים לעצום את העיניים, ולא לפתוח אותם, עד שהם לא נותנים להם אוקיי.

יואב: והם עצמו עיניים?

סופי: כן, הם עצמו עיניים, חזק, והחזיקו לי ברצועות של התיק, כל אחד מצד אחד, והקטנה שלי הייתה עם ידיים על האוזניים, חיבקתי אותה מקדימה, וזה פשוט היה לצאת לתוך איזה סצנה, מאיזה סרט אפוקליפטי מטורף. הקיבוץ עלה באש, השמיים היו באיזה צבע מוזר.

יואב: תומס, אתה איתנו?

תומס: כן.

יואב: מה שלומך, תומס?

תמר: היי, תומס, מה שלומך?

תומס: אהה, בסדר.

יואב: היית בבריכה.

תומס: כן, אמא משכה אותי מהאוזן.

יואב: למה אמא משכה אותך מהאוזן, כדי לדבר איתנו?

תומס: כן.

יואב: אני רוצה להגיד לך שאנחנו דיברנו לפני 13 ימים, ואתה ריגשת אותנו…

תומס: 13 ימים??? כמה זמן אנחנו תקועים בזה?

יואב: זה המון זמן.

תמר: הרגשת שזה יותר או פחות?

תומס: הרגשתי שזה 4 ימים בקושי…

יואב: באמת? כי זה נורא אינטנסיבי.

תומס: כי אני לא ישן כבר שבועיים בערך.

תמר: אתה לא ישן, תומס?

תומס: לא.

תמר: למה?

תומס: חוזר ב-11, קם ב-11.

יואב: אתה ישן כאילו את ה-12 שעות שאתה צריך, אבל אתה פשוט הולך לישון נורא מאוחר.

תומס: אני יכול לישון הרבה יותר מ-12 שעות. 12 זה לא מספיק לי.

יואב: באמת?

תומס: לא.

יואב: אז אתה קם עייף?

תומס: אני קם גמור.

תמר: ומה אתה עושה כל השעות שאתה הולך לישון כל כך מאוחר, תומס?

תומס: אה, אני מדבר עם חברים.

יואב: כל החברים שבאו מהקיבוץ?

תומס: כן.

יואב: איך הם חווים את האירועים האלה?

תומס: להרבה מהם משפחה מתה.

יואב: והם מדברים על זה?

תומס: לא. כאילו, לפעמים, אולי.

תמר: אתם מדברים על מה שעברתם ביניכם?

תומס: כן.

תמר: מה אתם אומרים?

תומס: אנחנו כל הזמן נפגשים בשמונה בלובי של המלון, ואז עד 11-10 מדברים על כל מה שהיה.

יואב: ביניכם או שיש מישהו שיושב איתכם ומדבר?

תומס: לא, רק אנחנו, חברים.

יואב: זה עוזר, נכון?

תומס: כן.

יואב: ובמשך היום אתם כאילו משחקים והולכים לבריכה?

תומס: כן, במשך היום אנחנו בבריכה ומשחקים במחשב.

יואב: אתה מתגעגע קצת הביתה? או שאתה אומר…

תומס: כן… אה, לא! אני לא רוצה לחזור.

יואב: אתה לא רוצה?

תומס: כן, לא בזמן הקרוב.

תמר: אבל אפשר לא לרצות לחזור ועדיין להתגעגע. נראה לי שאתה גם וגם, נכון?

תומס: אני לא מתגעגע בכלל.

תמר: לא מתגעגע?

תומס: לא, כי אף אחד… כי אני יודע שכולם התפנו ואין עוד אנשים בקיבוץ.

תמר: הכוונה להתגעגע לחיים שלפני.

תומס: אהה כן, ברור, אני מתגעגע לכל דבר שהיה.

יואב: וצריך להגיד, עכשיו אתה נמצא בים המלח, נכון?

תומס: כן.

יואב: איזה מזל שבים המלח אין אזעקות.

תומס: לא, בהתחלה פחדתי כי לא זכרתי שאנחנו בשלום עם ירדן.

יואב: אנחנו בשלום טוב עם ירדן.

תומס: אני חשבתי שיירו עלינו.

יואב: אבל החמאס לא מצליח להגיע לשם.

תומס: לא, איזה…

תמר: תומס, אני רוצה לחזור עוד פעם, אם זה בסדר מבחינתך, ולשאול אותך על השיחות עם החברים. כי אתם בטח עד לפני שבועיים דיברתם בעיקר על למי יש אקסבוקס ולמי אין אקסבוקס ודברים כאלה.

תומס: לא, עד לפני שבועיים בכלל לא היינו… חלק מהם לא היו חברים שלי.

תמר: ומה הפך אתכם לחברים עכשיו? מה חיבר ביניכם, מה שעברתם?

תומס: שיחקנו בשמונה בלובי, ואז התחלנו לדבר. ומאז כל יום אנחנו ככה כבר שבועיים.

יואב: וכולם חברים מבארי או גם מקיבוצים אחרים?

תומס: בארי בעיקר. ויש אחד לא מבארי שבא לשחק איתנו לפעמים.

תמר: וכשאתם מדברים, אז לפעמים מן הסתם גם בוכים? אתם מרשים לעצמכם גם לבכות ולהיות עצובים ביחד?

תומס: אנחנו מרשים, אבל אנחנו לא מדברים על כל הדברים שגורמים לנו לבכות. אנחנו מדברים על מה שעשו לנו בבתים. כאילו חלק אמרו שמסוק ירה עליהם על המחבלים, ושחלק מהם קפצו לשיחים מקומה שנייה וזה.

יואב: אתה מבין שמה שאתם עברתם זה דבר שקוראים עליו בספרים, רואים עליו סרטים, אתם עברתם חוויה שהיא הכי ייחודית לכם. אתה מבין את זה?

תומס: אני חשבתי, אני הלכתי לישון באותו יום שישי, חשבתי וואי אני אקום ביום שבת, אוכל לי איזה פנקייק ככה, אלך לשחק עם חברים, אהיה בטלוויזיה, ואז לא ציפיתי בשש בבוקר שכל המשפחה נכנסת לי לחדר מעירה אותי, ואז נועלים דלתות, מביאים מגבות רטובות ובום יש חדירה.

יואב: וואו.

תומס: זה לא רגיל. כאילו, אני רגיל לאזעקות והכל. אזעקות קורות לנו גם כשאנחנו באמצע להסתובב, אז אנחנו יודעים כבר מה עושים, גם אם אין לידינו מיגונית, אבל לגבי מחבלים עכשיו, לא נראה לי יקרה דבר כזה עוד בישראל.

יואב: שלא יקרה לעולם בשום מקום. זה נורא ואיום הדבר הזה.

תומס: כן.

יואב: מה התוכניות שלך ליום הזה, למחר?

תומס: אין לי מושג, אני צריך לישון על זה.

[יואב ותמר צוחקים]

יואב: אתה מתוק אמיתי, אני מת לפגוש אותך. אני מת לפגוש אותך, אני רוצה לחבק אותך, תדע לך.

תומס: תבוא, תבוא לים המלח, אין לנו מקום במלון כבר.

[צוחקים]

יואב: סופי, תשמרי עליו ועל עצמך, ואנחנו אוהבים אותך מאוד.

תמר: נראה לי שתומס ישמור על כולנו.

יואב: זה נכון.

תמר: תומס ישמור על כולנו.

יואב: תודה רבה לכם, חברים.

תמר: תודה רבה. כשאתה נוסע לים המלח, לחבק,

יואב: אני אקח אותך איתי.

תמר: אני באה איתך. החיבוק מהילד הזה נראה לי זה הרבה מאוד. תודה רבה, סופי ותומס.

יואב: תודה רבה לכם.

סופי: יואב, אני רק רוצה גם להגיד לך תודה, שמעתי את השיחה שלך עם תומס, דיברת אליו בצורה כל כך מנחמת, ומעוררת תקווה שזה מאוד ריגש אותי.

יואב: תודה רבה לכם.

סופי: תודה לך על זה.

יואב: תודה רבה.

יואב:

האזנתם ל'עוד יום'. עורך: דניאל אופיר, עיצוב קול ומיקס: נדב ניר.

לכל הפרקים של 'עוד יום', ושל הסכתים נוספים מבית תאגיד השידור הישראלי, אפשר להאזין ביישומון 'כאן', באתר שלנו, או בכל יישומון הסכתים.

אותנו אפשר להשיג בקבוצת כאן הסכתים בפייסבוק, או בחשבונות שלי, בפייסבוק או בטוויטר.

אני יואב קרקובסקי, שנדע ימים טובים.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה