top of page

עוד יום - הגיבורים מאופקים


תקציר: בשבת השחורה של 7 באוקטובר רצחו מחבלי חמאס 49 בני-אדם בעיר אופקים, בהם תושבים ואנשי כוחות הביטחון שלחמו במקום. כתב כאן חדשות בדרום אסף פוזיילוב דיבר עם תושבים שלחמו ללא חת, ועם הורים ששכלו את בניהם. הוא שמע מהם על רגעי האימה, הגבורה והרוח המיוחדת של העיר עורך: יותם רוזנוולד | עיצוב קול ומיקס: חן עוז | ביצוע טכני: שמעון דוקרקר | עורך עוד יום: דניאל אופיר See [omnystudio.com/listener](https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

 

עוד יום – הגיבורים מאופקים 29/10/23

14 מחבלים מאומנים היטב לפשיטה עינויים סדיסטיים ורצח פשטו על אופקים בשש וחצי בבוקר שמחת תורה.

עיר קטנה, מרוחקת 30 ק"מ מרצועת עזה, שמעולם לא היה בה אירוע טרור בכל עשרות שנותיה.

אבל אז לצד הטבח ובני הערובה התגלו בה לפתע המון סיפורי גבורה של אנשים שלא ידעו שהם כאלה והצליחו להגן על העיר שלהם מכוח קומנדו של מחבלים שהגיעו לבצע רצח עם.

הסיפורים שלהם נכנסו מיד להיסטוריה.

שלום, כאן אסף פוזיילוב ואתם על עוד יום, הסכת האקטואליה של כאן.

המפורסמת מבני אופקים היא רחל עדרי, שנלקחה בת ערובה, גרסה מודרנית של יעל וסיסרא

רחל: הגיעה שעה ארבע, אמרתי אוי ואבוי, הם צריכים לאכול ארוחת צהריים, אני פוחדת, מי שרעב, הוא לא שולט בעצמו. אמרתי בטוח, אם אני לא אציע להם אוכל, הם ירצחו אותי, הם ייחסלו אותי.

אסף: התפרסמה גם טלי חדד, הגננת שהודיעה לבנה לקחת נשק ולצאת ורצה אחריו בפיג'מה ואז החלה לפנות פצועים כשמחבלים יורים עליה.

טלי: אמרתי לאיתמר קח את נשק שלך, רוץ, רוץ לחם ואני אחריך.

אסף: פגשתי השבוע חלק מהגיבורים הנוספים בעיר שמנסה להתאושש מהטראומה הקשה בתולדותיה ובתולדות המדינה.

המרואיין הראשון הוא עדי ואני אתן לו להציג את עצמו

עדי: קוראים לי עדי, עדי פלח, אני מנהל בית הספר של התיכון של אופקים, של רשת עמ"ל.

אסף: בן כמה אתה?

עדי: אני בן 53, גר באופקים 25 שנה.

אסף: ומסתבר גם לא ידעת שאתה לוחם לש"ב לוחמה בשטח בנוי ואפילו מעולה בזה.

עדי: כן, בלי שום הכנה נזרקנו ביום שמחת תורה לקרב של שעתיים וחצי שלוש שעות. אזרחים, שוטרים בחופשה, חיילים בחופשה, בצורה ממש כל אחד מנסה לקחת את ה... היכולת שלו ולהביא אותה הכי טוב שהוא יכול להביא בשטח.

אסף: כאילו הפכתם לסוג של איזה צבא קטן, לא מאומן, בטח לא ביחד, בלי היכרות של כולם, בלי היכרות של צורת הלחימה הזאת.

עדי: נכון, יצאנו לאיזושהי תגובה ראשונית כזו או אחרת, בלי לדעת מול מה אנחנו עומדים.

אסף: איך זה התחיל? איפה זה תפס אותך, שש וחצי הבוקר?

עדי: שש וחצי בבוקר, אזעקות, אנחנו רצים מתעוררים, רצים לממ"ד, גל של אזעקות שחוזר, אזעקה אחרי אזעקה, קצת חריג באופקים, אחרי כרבע שעה יוצאים מהממ"ד, החוצה לרחוב, ושואלים את האנשים, מישהו שמע משהו, מישהו ידע, יש לנו שכן ממול שהוא בתפקיד בכיר בכיבוי אש, שאלנו אותו, בדרך כלל, הטלפון שלו דולק, הביפר שלו, לא, לא היה שום חיסול, שום כלום.

אסף: אז יצאתם החוצה ולא ידעתם באותו הזמן שיש עשרות מחבלים בחוץ.

עדי: כן, ומיד מיד, כמה דקות אחרי זה, אנחנו שומעים גם קרוב אלינו, בשכונה של ליד, אנחנו גרים בשכונה הכי דרום מערבית, הכי קרובה לעזה בעצם, שומעים צרורות ארוכים של יריות, יריות, יריות ולוקח לנו דקה שתיים להבין בעצם, מה קורה

לא הבנו איפה אנחנו נמצאים, איך באופקים השקטה, באופקים הרגועה, פתאום...

אסף: בוקר שמחת תורה.

עדי: בוקר שמחת תורה, אנשים בדרך לבית הכנסת, אנשים בדרך לכל מיני הכנות שהכינו, כל מיני דברים מיוחדים שעשו, ופתאום, בלי שום הכנה, אנחנו מבינים שאין ברירה, אנחנו צריכים לקום, לרוץ, ולחפש את המחבלים, ולהילחם איתם.

אסף: איך הבנתם שיש כאן מחבלים?

עדי: הצרורות ששמענו מאוד מאוד קרוב אלינו, הבנו שזה לא זיקוקים, וזה לא מישהו אחד שיורה, זה היה צרורות ארוכים, כמו שבדרך כלל מחבלים יורים, הבנו שיש פה אירוע ביטחוני, ואנחנו צריכים לקפוץ, אין ברירה.

אסף: ואז אתם בחוץ, כמה הייתם?

עדי: זה היה פשוט מלחמה של חוליות חוליות, כל שלושה ארבעה אנשים, מרחוב מסוים, יוצאים, רצים, פוגשים איזה מישהו, בוא תצטרף אלינו.

אני הייתי עם עוד ארבעה חברים, יצאנו מהרחוב שלנו, והתקדמנו לכיוון היריות, הלכנו ברגל, לא ברכב.

אסף: איזה נשק היה לכם?

עדי: לרובנו היו אקדחים, היינו ארבעים אקדחים, וחייל אחד שהיה לו נשק ארוך.

כשהגענו לזירה, גילינו שאנחנו נלחמים מול מחבלים מיומנים, מחבלים עם קלאצ'ניקוב, מחבלים עם RPG, עם רימונים, מטעני חבלה, שהם מפוזרים בשטח כבר, ואנחנו רק עכשיו מתחילים להגיב ולהבין מי נגד מי, לא הבנו את הכמות, מסתבר שיהיו באופקים כנראה ארבעה עשרה מחבלים, שזו כמות אדירה לעיר קטנה.

בדיעבד מתברר שהאזרחים שקפצו והצליחו להעסיק את המחבלים, הצליחו בעצם בקרב יריות של אקדח מול קלאצ'ניקוב, כמה שזה נשמע הזוי, לעצור את המחבלים, לגרום להם לעצור ברחוב אחד, לא להתפרס על פני כל העיר, לא לגרום למאות, אולי אפילו אלפי אבדות באופקים, כי הצבא הגיע בשעה הרבה יותר מאוחרת, והאירוע נגמר מאוד מאוחר, ואילולי האזרחים שקפצו, כל אחד לגזרה שלו, ממש גזרה, כל אחד מאיפה שהוא גר.

אסף: בלי תאום ביניכם, בלי שידעתם מול מי אתם עומדים, בלי שידעת איזה עוד אזרחים ישראלים אחרים נלחמים ברחוב לידך?

עדי: ממש ככה, אני זוכר שיצאתי ולי לא היה כובע זיהוי, וכל הזמן אנשים צועקים לי "שים כובע זיהוי, שים כובע זיהוי, לא יזהו שיידעו אתה משלנו", אמרתי "אין לי כובע, יצאתי בלי כובע זיהוי", וכל הזמן אני מנסה לחפש משהו לשים על הראש, איזה כובע שכולם יראו, ובאמת, זו הייתה סכנה, שלא ידעו מי נגד מי, המחבלים לבשו מדי צבא, דבר שמאוד מאוד הקשה על הזיהוי, מי מחבל ומי לא מחבל.

אסף: זה היה מדי צה"ל?

עדי: כן, מדי צה"ל, ואני יכול להגיד שההרוג הראשון בעצם, שהבנו שאחרי זה סיפרו לנו, זה שוטר שהגיע לזירה, רואה שלושה חיילים ברחוב, הולך לו ואומר "אל תירו, אני משטרה, אל תירו", ובעצם ישר הם יורים והורגים אותו למקום, רוני בוהרון, שם יקום דמו, הוא הראשון שנהרג שם, בתור שוטר, ומתוך איזושהי הבנה שיש פה בעצם חיילים, אף אחד לא מבין, לוקח זמן להבין, אז גם אנחנו נמצאים בעמדה נחותה בכלי הנשק, גם בגורם ההפתעה, גם בזה שהם נמצאים עם מדים של צבא, גם בזה שהם לא יודעים שום קשר, אין כיתה כוננות. אין אף אחד שיודע מה קורה, אף אחד לא לוקח אחריות על האירוע, אין מפקד אירוע, אין בינינו קשר שאומר לאף אחד לאן לרוץ.

אסף: גם אין לכם שום הכשרה כזאת ללוחמה כזאת, אתם הרבה מעבר לגיל המילואים, מול כוח נוכבה שהתאמן אך ורק בשביל הדבר הזה, כוח העילית של חמאס.

עדי: ממש ככה, ולצערנו היו הרוגים, חברים הרוגים, תלמידים שלנו בוגרים שהם הרוגים.

אסף: אבל אחרי שעתיים וחצי שלוש הצלחתם לחסל אותם.

עדי: כן, אז מתוך ארבע עשר, שבעה מחבלים נהרגו מידי האזרחים, ממש בקרבות של סימטה, של פנים מול פנים, של להגיע מאחורה, לחפש את המחבלים.

ועוד שבעה אחרונים התבצרו בשני בתים, שניים, גם כן כוחות משטרה מקומיים הצליחו להגיע

אסף: אחד זה הבית של רחל עדרי המפורסמת?

עדי: נכון, נכון, שם התבצרו בעצם חמישה מחבלים, ששם רק כוח ימ"מ הם בעצם לקחו אחריות על האירוע, הגיעו הימ"מ, הגיעו מ 669, מי שהיו כל הכוחות המיוחדים, שהם כבר לקחו אחריות על האירוע.

הבית השני זה בית שהיו שני מחבלים שהסתתרו בתוך מחסן כנראה מאחורה, וכוחות המשטרה המקומיים, החבר'ה שהיו שם הצליחו בעצם לחסל אותם.

אסף: ידעתם שאתם כאלה גיבורים? אתה ידעת? ידעת שהשכנים שלך הם כאלה?

עדי: היום דיברתי עם התלמידים שלנו באמת ואמרתי, מה גורם לאדם לקום ולהגן על המדינה שלו, על העיר שלו, לקפוץ?

מה שונה אחד שלא קופץ, שאין לי טענות אליו, מול אחד שקופץ ואומר אני מוכן להסתכן?

בסוף כולנו פחדנו. כל מי שקופץ פוחד, השאלה איך אתה מתגבר על הפחד, השאלה מה אתה עושה עם הפחד. אני חושב שמי שמתחנך כל החיים לתת ולעשות ולהתנדב ולראות את האחר ולחשוב מה אני יכול לעשות למען החברה ולמען האזרחים, אז בסוף הוא גם זה שיקפוץ, בין אם זה יקפוץ על רימון כמו רועי קליין, במלחמת לבנון השנייה, או יקפוץ להגן על העיר שלו, על האזרחים שלו, על החברים שלו.

היו הרבה סיפורי גבורה ביום הזה ואני חושב שזה אחד מהמאפיינים.

אסף: אתם מעוררי השראה, גם אתה, תודה רבה לך.

עדי: תודה רבה לכם, שנשמע בשורות טובות.

אסף: כעת נדבר עם אשכול וזהבה גורי, תושבי אופקים שחוו את הנורא מכל כששני הבנים שלהם, רפאל אריאל ורועי חיים, שניים מתוך ארבעה ילדים, נרצחו כשיצאו להילחם במחבלים שפשטו על העיר.

אשכול וזהבה, תודה רבה שאתם מדברים איתנו. בואו ספרו לנו איפה אתם הייתם בשש וחצי בבוקר, בשבת השחורה.

אשכול: זה תופס אותי, אני בדרך לבית הכנסת, בערך שש וחצי, מגיע לבית הכנסת, שומע איזה מתפלל מבית הכנסת, שיש יריות ויש צבא שלם בשכונה שלנו. אין לי הרבה מה לעשות, אין לי נשק אין לי כלום, אני ממשיך להתפלל.

מגיע בעשר הביתה, שואל איפה, שואל את אשתי, אשתי בבית, איפה הילדים ואיפה הכלה היא אומרת ששמעו יריות בשעה שבע ויצאו.

זהבה: רועי חיים אמר לי אני הולך לעזור. אז עכשיו לא הבנתי, הוא עדיין לא קלט את הרעיון, מה קורה, מה זה.

אסף: היה לו נשק?

זהבה: הלך בלי נעליים. איך שהוא קם רץ.

עכשיו הבן שלי הגדול גם אמר איפה רואה, אמרתי יש איזה, לא יודעת בדיוק, נפילות או משהו כזה, או מחבלים, אז הוא לקח את הנשק ואז רץ.

אשכול: תראה, הגדול, מסתובב עם אקדח פרטי, אקדח פרטי קטן, אקדח לא רובה, הקטן לא הביא נשק בגלל שהיה ברגילה. הפקיד את הנשק בבסיס

אסף: והצעיר יצא ראשון.

אשכול: הצעיר יצא ראשון, אבל כנראה הוא חיכה לאחיו הגדול גם כן שהוא הביא את הנשק מהכספת.

זהבה: לא אבל הוא התקדם. הוא התקדם, ואז הוא שאל, הקטן, אריאל שאל אותי, איפה רועי?

אז אמרתי לו, הוא הלך שם, היו מחבלים, לא יודעת בדיוק, גם אני הייתי בהלם.

אז הוא תאר לעצמו שיש פצועים, אמר, אני הולך.

ושניהם הלכו למלכודת שלהם, איך שאומרים.

אסף: מה אתם יודעים על מה שקרה שם?

אשכול: בקצרה, אני יודע שרפאל אריאל התקדם עם אקדח דרוך ושלוף, הגיע כבר מרחק של 400 מטר מהבית שלנו, פחות או יותר, הוא מגיע לאיזה טרסה כזאת, יש כזה פינתי כזה, כמו זה, ישר זווית כזה, הוא מציץ מעבר לטרסה, ממולו, ממרחק של איזה 30 משהו מטר ממנו, הוא רואה איזה חמישה מחבלים עם רובים, מכוונים אליו, כאילו, מכוונים אליו, והוא כמובן שהוא ראה את זה.

זהבה: קלטו אותו המחבלים, ואז ירו בו.

אשכול: הוא נסוג, הוא בדיוק ראה שיש מולו שבעה מחבלים או משהו כזה, נשקים מרובים, הוא אמר, מה, מה יעשה, 10 מטר, הוא ישר ניסה לסגת, במהלך הריצה שלו, שהוא לא הספיק להתחמק עדיין, נפלה לו הכיפה, הוא לא ויתר עליה, הרים אותה רץ עם הכיפה גם, שם את הכיפה והמשיך לרוץ.

אסף: כלומר כשרצים אחריו חוליה של מחבלים, חמושים בכל מה שאי אפשר לדמיין אפילו.

אשכול: האיסוף של הכיפה זה לא משהו ארוך, זה כאילו להרים את הכיפה ולהמשיך לרוץ הוא לא ויתר עליה, ככה זה מה שהוא עשה. כדי ירו בו גם.

זהבה: הכיפה לא הצילה אותו.

אשכול: כן, והבן הקטן, עד עכשיו אנחנו לא יודעים מה קורה, איפה הוא נפל לו, אבל אני מניח שהוא נפל לא רחוק ממנו, אולי הוא אחריו, מרחק 30 מטר, 20 מטר, 30 מטר ממנו.

ואולי ירו בו איפה שראו אותו, ממוקם טיפה אחריו, והכלה, גם כן בריצה אחריהם, להחזיר אותה, הכלה היא נפצעה גם בקרסול, ירו בה ברגל והיא פנייה ראשונה, שהיא התחילה לרוץ, כאילו לברוח מה...

היא ראתה שבעלה נפל, אמרה אני חייבת להיכנס לסמטה. הסמטה הראשונה שהיא מצאה, נכנסה ימינה, ונכנסה לאיזה בית שם אצל זוג מבוגרים וחבשה את עצמה, לא ידעה שיש בכלל פצע, חבשה את עצמה, ובאו לחלץ אותה אחרי שעה וחצי, שעתיים.

זהבה: למעשה, אנחנו פעמיים, אנחנו היינו ב... השבוע שהם היו נעדרים, שלא ידענו, חיים מתים, לא יודעת מה, ובשבעה הרגילה. זה 14 יום פשוט מאוד.

אשכול: אני רוצה להסביר, להגיד משהו. תראה, אנחנו שבעה היינו, שבעה ימים היינו בערך, היינו בחוסר ידיעה, איפה הם הבנים.

וזה משהו שהוא מתיש, משהו שהוא בלתי נסבל, להישאר בחוסר ידיעה.

ואני באמת, באותו זמן חשבתי, על מי חשבתי? על משפחות הדר גולדין ושאול אורון ואחרים שם, שהם הם בחוסר ידיעה כבר כמעט 8-9 שנים, לא יודע כמה שנים.

אז מה הם יגידו? אנחנו קמצוץ של קמצוץ חווינו שבוע, ימים, לא יכולנו לסבול.

אז מה יגידו המשפחות האלה? באמת, אנחנו מקווים שיחזרו כולם, כל הנעדרים, יחזרו אמן בהקדם האפשרי.

אסף: שבועיים אחרי, העיר תשוקם אי פעם, את חושבת? התושבים? אפשר יהיה איכשהו לחזור למציאות נורמלית?

זהבה: יהיה הרבה טיפול פסיכולוגי פה, יצטרכו הרבה. אנשים לא רגילים, ופתאום בא להם בבום כזה, אז הם ייכנסו, כנראה יהיה מפח נפשי מאוד, מאוד כואב.

אשכול: לדעתי, החיים חזקים מהכול, ולדעתי, זה באיזשהו שלב, לא יודע, חודש, חודשיים, שלושה, לא אחת, משהו כזה.

זהבה: זה לא יעבור לסדר היום, לא נראה לי. מי שחווה את זה, לא יעבור לסדר היום.

אשכול: לדעתי, זה יחזור למסלול, וכדאי שיחזור גם, כדאי שיחזור לחיים רגילים, ככה צריכים להתנהל.

לא סוף העולם, החיים חזקים מהכל, וצריכים להמשיך להתנהג בשגרה אחרת. אחרת אם זה, אם לא נחזור לשגרה, חס ושלום, כאילו שניצחו אותנו, לא, צריכים לחזור לשגרה, ולהתחזק.

זהבה: החולשה הזאת תמיד תהיה, החולשה החסך זה תמיד תרדוף אותך בבית, תרדוף אותך בכל מקום.

אסף: היה פה המחדל הכי גדול בהיסטוריה של ישראל, והמלחמה הכי קשה. יש לכם איזושהי ביקורת?

אשכול: אני קודם כל לא בא בטענות לאף אחד, בטח, אני כאיש מאמין, בטח לא לבורא עולם, ובטח גם, תראה, יכול להיות שהממשלה, אתה, תיתן את הדין אבל עדיין בשורה החתונה, אני לא בא בטענות לא לממשלה, לא לבורא עולם, ולא, אני, מה, אם אני צריך לבקר מישהו, אני צריך לבדוק את עצמי, אם אני צריך לבדוק מישהו, לבדוק אותי, את עצמי.

זהבה: אני חושבת שמישהו ישן בשמירה, לא ייתכן שהם יבואו אליהם מגדר המערכת בלי, שאין מפריע. זה לא ייתכן, הדבר הזה.

אסף: צריך ועדת חקירה, למשל שאת חושבת?

זהבה: מה שכרוך בזה, אני קטונתי להגיד, מי שמבין בזה, יעשה מה שצריך.

אסף: תודה רבה, משפחת גורי.

-תודה. תודה רבה לך.

אשכול: ועם ישראל חזק, הוא ינצח, הוא חייב לנצח הוא ינצח בטוח.

זהבה: כן, אני חושבת, מה שהקב"ה רצה, שנתחבר. אם הוא לוקח שתיים זוגות, גם פה וגם באופקים וגם שם בעוטף, אז מה, הדרך הזאת הוא ביקש להתחבר. לכן, אנחנו צריכים ללמוד, להיות ביחד.

אסף: המרואיין הבא אולי יהיה מוכר לעכברי הפוליטיקה שבינינו, גם הוא תושב אופקים, אז בלי הקדמות מיותרות ניתן לו להציג את עצמו.

רוברט: רוברט טיבייב חבר כנסת לשעבר של כנסת 18 ב-20' ונכון לעכשיו, סגן יושב ראש קק"ל

אסף: לא תיארת לעצמך שמחבלים יהיו במרפסת של הבית שלך?

רוברט: ברור שלא. אז אם להתחיל כבר בתוך האירוע, באותו יום השבת השחור, שכמו שלצערנו, אנחנו כבר רגילים, זה דור שלם נולד באזעקות האלה, התחתן באזעקות האלה, גדל באזעקות האלה.

אסף: אבל לא אצלכם, כמעט ולא היו.

רוברט: אצלכם הרבה יותר פחות, אבל אם לקחת את עוטף עזה ושדרות זה ממש דור שלם. כמו שאנחנו יודעים, באותו שבת השחורה התחילו אזעקות בשש ומשהו.

עבר גל הראשון של האזעקות, כשהתחיל גל השני, הילדים שלי פשוט גרים בשכונה אחרת, בשכונות הפארק באופקים אשתי אומרת לי, בוא נקפוץ לילדים, לעזור להם לטפל בילדים, בנכדים שלי. אמרתי, את יודעת מה, כנראה שאנחנו צריכים לעשות את זה כי האזעקות לא מפסיקות. זה ממש משהו מתרשם, ממש שלא רגיל, לא סטנדרטי.

נכנסתי לאוטו, אני מניע את האוטו ואישתי, התואר הראשון שלה מרוסיה, היא פסנתרנית, יש לה תואר במוזיקה. היא פתחה את הדלת, והוא אומרת, אני שומעת, יריות.

אמרתי, איזה יריות? זה כנראה יירוטים.

היא אומרת, לא, יריות?

אמרתי, עזבי, זה יירוטים בואי כנסי לאוטו בואי כבר ניסע.

כשנסענו, אני פותח את האוטו ויש לי נסיון עם קשר בצבא האדום, ואני מכיר את הצליל של קלאצ'ניקוב

אני פותח את החלון, אני שומע את הצליל של קלאצ'ניקוב. חשבתי, קצת תחת הזה ... שאני אמרתי, נכנס לי משהו במוח, ממשיך לנסוע.

הגעתי כבר בסופו של דבר, התברר, שלפני שיצאנו והם נכנסו לשכונה לרחוב שלנו, זה דקה וחצי, שתיים מקסימום. זה ההפרש של הזמנים שיצאנו. כשנכנסתי כבר לבת שלי, פתחתי את המצלמות, אני רואה פה קרב, קרב, סרט.

אסף: בתוך הבית שלך?

רוברט: בתוך הבית שלי.

צליל של יריות.

אסף: הם פיספסו אתכם בדקה וחצי?

רוברט: כשהם נכנסו לרחוב, כן. אחר כך היה קרב, ואחר כך ראינו את הבחור, בחור שלא רוצה להיחשף, מלח הארץ. רואים שהוא גם מקצוען, ממש מקצוען. אני קורא לו ש.א.

אסף: מי הוא היה?

רוברט: מלאך

אסף: חייל, שוטר, סתם אזרח, שכן?

רוברט: הוא מלאך. הוא מלאך שהגיע אליי הביתה.

אסף: והוא לא רוצה להיחשף?

רוברט: הוא לא רוצה להיחשף.

הוא הפיל את שני המחבלים, הוא הרג אותם, והוא לא רוצה, הוא דרך אגב, הוא פצוע.

אסף: מה מצבו?

רוברט: בסדר, בסדר גמור.

אסף: אז ראינו את הסרטונים של המצלמות אבטחה שלך, ואתה ממש רואה כוח מאומן, שני מחבלים מאומנים, אחד מהם יושב ומחכה במשך כמה, אני חושב, 20 שניות, רק זה, רק הקטע החתוך, בדממה מוחלטת, עם הנשק בתוך הבית, וברגע שהוא רואה תזוזה, הוא מזנק ומתחיל לרסס

רוברט: הבעיה במקרים האלה, הוא אומר, קודם כל צריך לזהות מי, זה שלנו או לא, זה הבעיה. כי הם במדים, אתה רואה אותם במדים, והאנשים מתבלבלים. ממש עשיריות שניות שזיהיתי אותו, איך הוא החזיק את הנשק. הבנתי שזה לא שלנו, הוא לא היה בצבא אצלנו, חד משמעית, זה ממש זמן קצוב מאוד בשביל לקבל החלטה. ואם אתה תראה בחצר שלי, ממש צרור של החורים, זה שמקלצ'ניבו... והוא ממש, רואים את זה, הוא מקצוען, הוא ממש התנהג יפה, הוא פגע בהם בול.

אסף: אותו גיבור ישראלי, אלמוני.

רוברט: אלמוני. לכם הוא אלמוני, לי זה לא, אבל... גם לקח לי שבוע, לאתר אותו. זה לא היה כל כך פשוט דרך אגב. זה לא היה, הוא פשוט בן אדם צנוע, אתה יודע, ניסיתי לשכנע אותו, להביא אותו ללפנים, משהו, אמר לא, לא רוברט, בבקשה, תעזוב, הכל בסדר.

מה שאני רוצה להגיד, ראינו את הפיאסקו. פיאסקו של כל המערכות, הכל כולל, צריך לדעת את הדברים על השולחן. גם מודיעין, דרך אגב, יש לנו שר מודיעין, נכון?

אסף: שרת מודיעין.

רוברט: שרת מודיעין. לא יודע מי זאת, אבל תקציב 50 מיליון שקל. רבותי, 50 מיליון שקל.

דיברתם מה שחסר לעוטף עזה, מה שחסר לאופקים

אסף: הם קיבלו רק 2 מיליון בינתיים, ולא כולם.

רוברט: כמה משרדים יש לנו בממשלה? כמה שרים כאלה יש לנו בממשלה?

אסף: שלושים ושלושה אם אני לא טועה.

רוברט: אני חושב, אם חצי מהם לפטר, יהיה לנו מספיק כסף לטפל גם בעוטף עזה גם בפסיכולוגים, גם באזרחים, גם לשדרג הכל. מספיק. אבל זה צריך להיות החלטה.

אסף: האנשים פה, שרובם גם מצביעי ליכוד, והיום שוחחנו איתם, אמרו, לא כולם מדברים על ועדת חקירה, לא כולם נותנים ביקורת, אומרים, נחכה עם זה, ומי שצריך לחקור, כבר ידע לחקור את עצמו.

רוברט: תראה, אפשר להבין איכשהו את האנשים, להיות שזה באמת לא הזמן. איפה הבעיה שלנו?

אנחנו רואים סלוגן, רואים את זה גם בטלוויזיה, "יחד ננצח".

יחד עם מי ננצח?

אם בכנסת, הם לא ביחד. אם ראש ממשלה לא אוסף את כל האנשי מקצוע, כל הראשי מפלגות, ומכניס אותם לאותה קבינט, אלה שמבינים פחות או יותר בביטחון, אז אנחנו לא ביחד. אני לפחות מרגיש את זה. אני כמעט בטוח שאזרחי מדינת ישראל מרגישים את זה. היחד צריך להיות, להתחיל מלמעלה.

אנחנו ביחד. אותו ש.א. הבחור הצנוע הזה הוא הבין שהוא צריך להיות בחזית של מלחמה. מה שלא הממשלה, לא הביטחון עשו, הוא עשה, הוא עצר.

אסף: גם לא אחרי המלחמה. מעטים מהם בכלל יצאו והגיעו לכאן, לעוטף, לדרום

רוברט: נכון, נכון. אני אומר שעם ישראל חזק. שאלה, למה הוא חזק? כי אנחנו מבינים, אין לנו ברירה אחרת. אין לנו, אין לנו עורף, אין לנו לאן ללכת אחורה. אין, פשוט אין. אם אנחנו לא נלך, לא נטפל בעניינים האלה, אף אחד לא יטפל. וחבל, חבל ששנים רבות הדבר הזה פשוט הוזנח.

ושמעתי גם את ראש עיריית נתיבות, שאומר שזו הפקרות חד משמעית. זו הפקרות.

אסף: וועדת חקירה?

רוברט: לגבי ועדת חקירה, ברור שלדעתי, ועדת חקירה צריכה להיות ממלכתית. אותם אנשים שעשו טעויות ועשו טעויות, הם לא צריכים לחקור את עצמם. שמעתי שכמה שרים לקחו לעצמם איזושהי אחריות. זה סלוגן. הם לא לקחו אחריות. אם אתה לוקח אחריות, שחרר את המקום. שחרר.

אסף: אתה אומר מי שכשל צריך לפנות את התפקיד למישהו אחר.

רוברט: צריך לקחת לגופו של עניין. ברור שעכשיו שר הביטחון שנכנס עכשיו לתפקיד, כנראה שלא, אבל מישהו בנה את הקונספציה.

הקונספציה נכשלה. כנראה גם לא היו חלופות. חד משמעית. כי אם תסתכל, אם אתה מסתכל על המפה הגיאוגרפית של מדינת ישראל, אופקים נמצא באמצע. באמצע של המפה הגיאוגרפית.

אם מחבלים הגיעו עד אופקים, 30-25 ק"מ, ויש שמועות ששר הביטחון בכלל לא ידע על זה, ככה מדברים לפחות באופקים.

- כן.

רבותיי, זה אומר משהו.

אסף: רוברט טיבייב תודה רבה לך.

רוברט: תודה לכם.

האזנתם לעוד יום העורך יותם רוזנוולד, עיצוב קול ומיקס חן עוז, וביצוע טכני שמעון דוקרקר.

פרקים חדשים של עוד יום עולים בכל יום ראשון, שלישי וחמישי.

לכולם ולהסכתים נוספים מבית תאגיד השידור הישראלי, אפשר להאזין ביישומון כאן, באתר שלנו, או בכל יישומון הסכתים.

אותנו אפשר להשיג בקבוצת כאן הסכתים בפייסבוק, או בחשבונות שלי, בפייסבוק או בטוויטר.

אני אסף פוזיילוב, שנדע ימים טובים יותר, ויחד ננצח.


32 views0 comments

Comments


bottom of page