top of page

התשובה עם דורון פישלר - המטמון של קפטן דרייק, חלק ב'

החצי השני של הסיפור על המרדף אחר המטמון האדיר, הענק, העצום, המדהים והלא-קיים של פרנסיס דרייק. והפעם: למה מאוד לא כדאי להסתבך עם דוור שבא לעבוד, ולמה, אם אתם משקרים ממש טוב, להיתפס זאת לא בעיה כל כך גדולה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/11/2020.

[פתיח] ‫רשת "עושים היסטוריה".

‫היי, זאת "התשובה", אני דורון.

‫הפרק הזה הוא החצי השני ‫של הסיפור על המטמון האבוד של דרייק. ‫לא מומלץ לשמוע אותו… ‫אם לא שמעתם קודם את החצי הראשון. ‫אז אם לא שמעתם אותו עדיין, ‫חפשו את הפרק הקודם בפיד, "‫המטמון של קפטן דרייק, חלק ראשון", ‫תשמעו אותו, ואז תחזרו לכאן.

‫אנחנו מתחילים תיכף.

[חסות]

[מוזיקת רקע]

‫היה פעם דוור בשם ג'ון ספארקס. ‫דוור. כלומר, הוא עבד בדואר. ‫אבל ג'ון ספארקס… קודם כל זה שם מדהים, ‫זה שם הרבה יותר מדי טוב בשביל דוור. ‫ג'ון ספארקס. ‫עם שם כזה, הוא חייב להיות סוכן ‫של איזו סוכנות חשאית כלשהי, נכון? ג'ון ספארקס! זה שם של סוכן בסדרת סרטים, לפחות. וכן, הוא באמת הגשים את הפוטנציאל שלו. כי הוא באמת נהיה סוכן. אבל לא של ה-CIA ולא של ה-FBI או שום דבר כזה, כי הוא עדיין עבד בדואר. ג'ון ספארקס היה סוכן של הרשות החוקרת של הדואר האמריקאי! יא. USPIS - U.S Postal Inspection Service. זאת אחת הרשויות החוקרות הפחות ידועות באמריקה, אבל זה גוף שקיים, הוא קיים עד היום. התפקיד שלו הוא לחקור מקרים של פשיעה שקשורים באופן כלשהו לדואר. כלומר, גם אם יש מקרים של שוד בסניף דואר, או… לא יודע, זיוף בולים… אבל הדבר העיקרי שהרשות הזאת חוקרת זה מקרי הונאה באמצעות הדואר. היום הצורה היותר נפוצה היא הונאה באמצעות אימייל, אבל עדיין, אם אתם מנסים לרמות מישהו ובשלב כלשהו השתמשתם לצורך זה במכתב, הרשות החוקרת של הדואר בעקבותכם.

אנשי הרשות החוקרת, הם לובשים מדים, יש להם תגים, יש להם אקדחים, ויש להם סמכות לעצור אנשים. כלומר, זה כוח חמוש לכל דבר… ועדיין, לא יודע, לשלוף אקדח ולעשות, [מוזיקה דרמטית] "עצור! הרשות החוקרת של הדואר!"… אני לא יודע, אין לזה בדיוק את הצליל המרשים של "עצור, FBI". אז אולי בגלל זה יש מיליון סרטים על FBI ו-CIA ו-CSI ו-NCIS וכל הדברים האחרים, ואין המון סרטים שנעשו על ה-USPIS.

אז זה לא נשמעת כמו עבודה סופר זוהרת, אבל ג'ון ספארקס היה בן אדם רציני. והוא בא לעבוד.

[מוזיקת רקע]

זה מדהים כמה שהוא בא לעבוד.

הוא היה גם איש גדול פיזית, כלומר גבוה וכבד. בקיצור, דוור או לא דוור, לא היה בן אדם שכדאי להסתבך איתו.

לאורך הקריירה שלו ב-USPIS הוא חקר מקרים של שוד ופריצות ופקידי דואר שסרחו, ולפחות מקרה אחד של ממתקים מורעלים שנשלחו בדואר.

אבל הקייס הגדול שג'ון ספארקס עבד עליו, מה שהפך למשימת חייו, היה אוסקר הארצל.

מתישהו ב-1927 בערך ג'ון ספארקס שם לב שמשהו גדול קורה באזור של איווה. שאיכשהו כסף, הרבה כסף, עובר שם מיד ליד ובסוף עובר איכשהו לאנגליה. הוא היה בטוח שמשהו פישי בעסק הזה, והוא התחיל לחקור. הוא היה כל כך רציני בחקירה שהוא, למעשה הוא עבר דירה עם המשפחה שלו לאיווה כדי להיות קרוב יותר למרכז של איפה שכל העסק הזה קורה, כי הבן אדם בא לעבוד.

עכשיו, בתור חוקר של רשות הדואר, הוא לא היה צריך רק להוכיח שמשהו לא חוקי קורה שם. הוא היה גם צריך להוכיח שמה שזה לא יהיה שקורה, עושה שימוש בדואר של ארצות הברית באיזושהי צורה, כדי שתהיה לו איזושהי סמכות לפעול בנושא הזה.

אז ספארקס התחיל מלבקר בכנסים של דרייקרים. [המולת אנשים] היו הרבה כאלה, והם נעשו בגלוי. לא במחשכים. באולמות ציבוריים, בספריות וכאלה דברים. לא הייתה בזה שום דבר סודי. אלא היו כנסים של אנשים שהשקיעו את כספם בירושה של פרנסיס דרייק. וכמו שהם שמחו מאוד להסביר, הירושה הזאת עומדת להשתחרר ממש בקרוב, ואז העולם כולו יתהפך. משום שמדובר פה בסכום עתק. הם היו נפגשים כדי לדון באיך לנצל את הכסף הזה כשהם יקבלו אותו, איפה הם יבנו מגרש גולף, איפה הם ישימו את הבריכה, איזה חברה חדשה וטובה יותר הם יבנו. עולם חדש ויפה.

ספארקס שוחח איתם, וגם הגיע די בקלות למנהיגים שלהם, הסוכנים הראשיים של העניין הזה. אבל עדיין, היה קשה להשיג תביעה או איזה דרישה מהקורבנות, משום שהם לא חשבו שהם קורבנות. אף אחד מהם לא התלונן על זה שלקחו לו את הכסף. הם האמינו שהם באמת משקיעים במשהו שיביא להם הרבה מאוד כסף בהמשך. גם המנהלים, אלה שאספו את הכסף, גם הם לא חשבו שהם מרמים אף אחד. הם אמרו שהם אוספים כסף שנועד לטיפול המשפטי בירושת דרייק, שהם שולחים אותו לאוסקר הארצל שנמצא בלונדון, וכרגע הוא פשוט מטפל בנציבות המלך והלורדים, שמתישהו תוך חודשיים-שלושה הולכת לשים את החותמת האחרונה ותשחרר את הכסף. ואז חכו חכו מה יקרה.

ובלונדון… לספארקס לא הייתה שום סמכות בלונדון. הוא לא יכול פשוט לנסוע למדינה אחרת ולעצור שם בן אדם.

אז ג'ון ספארקס שלח להארצל מכתבים, בשמות בדויים, שבהם הוא העמיד פנים שהוא סתם אדם ששמע על ירושת דרייק ורוצה עליה פרטים. עכשיו, הכוונה הייתה לנסות לפתות את הארצל שיכתוב לו בחזרה ויגיד לו במכתב "שלח את הכסף לכאן ולכאן" ואז יש פה הונאה באמצעות הדואר. אבל הארצל היה מתוחכם מספיק בשביל לא ליפול לזה. הוא מאוד השתדל לא לכתוב מכתבים שבהם הוא אומר במפורש "שלחו לי כסף". הכל קרה בעקיפין ובתרומה ודרך הסוכנים שלו. הוא גם הקפיד לא לעבור על החוק בבריטניה. הוא לא עשה שום דבר שנתן למשטרה הבריטית סיבה לפעול נגדו.

וזה לא שהמשטרה הבריטית לא ידעה על קיומו. הם ידעו. לסקוטלנד יארד היה תיק שמן על הארצל עם הרבה נסיבות חשודות ורמזים, אבל שום אקדח מעשן מספיק רציני בשביל לעצור אותו.

[מוזיקת רקע]

גם ל-FBI היה תיק עליו, אבל אף אחד מהם לא חיבר את הנקודות מספיק בשביל לעשות משהו בעניין.

עד שהגיע ג'ון ספארקס.

חמש שנים הוא אסף ראיות, ואסף מכתבים, ושידל ודיבר עם סוכנויות שונות, ותיאם ביניהם, ובנה את הקייס, ובסופו של דבר הצליח לשכנע את הרשויות בבריטניה, לא לכלוא את הארצל, אלא להוציא נגדו צו גירוש.

בינואר 1933 [דפיקות בדלת] דפקו להארצל שני שוטרים על הדלת, והודיעו לו שהוא עצור ושהם מעלים אותו על הספינה הראשונה לארצות הברית.

מי שהייתה החברה שלו בזמנו הייתה מאוד מבוהלת. היא אמרה "יש שם עשרות אלפי אנשים שטוענים שרימית אותם? אתה לא תגיע אפילו למשפט, הם יעשו בך לינץ' קודם". הארצל אמר שהוא לא מודאג. הוא אמר "הם לא באמת יכולים לגרש אותי, אני אסדר את זה תוך רגע". אבל מתברר שהוא לא היה יכול.

עכשיו, עדיין היה לו הרבה כסף, ולכן את השוטרים שליוו אותו הוא שכנע לעשות סיבוב פרידה בלונדון, הוא קנה להם ארוחת צהריים טובה במסעדה מצוינת, ואחר כך הם לקחו אותו אל הספינה, [רחש גלים] שבה הוא הזמין חדר במחלקה הראשונה בדרך לארצות הברית. [צופר ספינה]

יכול להיות שהכוונה שלו הייתה להיעלם ברגע שהוא יורד מהספינה, כי בכל זאת ארצות הברית היא ארץ גדולה והוא רק בן אדם אחד, אבל לג'ון ספארקס לא הייתה שום כוונה לתת לזה לקרות.

הספינה עוד לא עגנה. בלילה לפני שהיא הייתה אמורה להגיע לנמל בניו יורק, ספארק, עם שותפים שלו ותובע מחוזי, הגיעו אל הספינה בסירת מנוע, [מנוע סירה] עלו על הסיפון וביקשו שיקחו אותם לתא של הארצל. הקפטן של הספינה וכמה מאנשי הצוות כמובן הסתקרנו והלכו איתם, ככה שכשספארקס דפק בדלת [דפיקות בדלת] של התא של הארצל, היה קהל קטן מאחוריו. הארצל היה ישנוני ומטושטש ופתח את הדלת. ספארקס אמר, "שלום אדוני, האם אתה אוסקר הארצל?", [בטון מנומנם] "אה, כן?". [דפים מרשרשים] "יש לי פה בידי מכתב בחתימה שלך שנשלח לגברת ג'ונסון באיווה בדצמבר 1925, האם אתה כתבת את המכתב הזה?". הארצל אמר, "אה… כן?". "תודה, יש לי פה מכתב נוסף שנשלח באוקטובר 1926, האם אתה כתבת את המכתב הזה?", [בטון מבולבל] "כן, מה…?". "תודה רבה לך, אתה עכשיו הודית בפני עשרה עדים בהונאת דואר. שימו עליו אזיקים, אנחנו לוקחים אותו מכאן." [קרקוש אזיקים]

אלה היו המכתבים שספארקס עבד שנים כדי להשיג אותם. מכתבים שבהם הארצל החליק ודיבר ישירות על משלוח כסף. כלומר, ראיות ישירות נגדו.

וככה, אחרי כל כך הרבה שנים, כשהרגליים של הארצל נגעו בפעם הראשונה באדמת ארצות הברית, הידיים שלו כבר היו אזוקות. הוא היה עציר של הרשות החוקרת של הדואר.

[רעש מצלמות ישנות] העיתונים צילמו אותו כשהוא יורד מהספינה באזיקים, ופרסמו כתבות על הנוכל שהטעה עשרות אלפי אנשים תמימים.

ספארקס לקח את הארצל ברכבת לסו סיטי באיווה, [קרקוש רכבת] שם עמד להיערך המשפט שלו. בדרך הוא המשיך לתחקר אותו. זה היה בן אדם שהוא חקר מרחוק, בלי לראות אותו אף פעם, במשך שנים. ועכשיו הבן אדם היה לפניו, הוא יכול לשאול אותו שאלות. והארצל ענה. הוא דיבר לא מעט. הוא שמח לשפוך את כל הפרטים בקשר לסודי ומיילו, הרמאים האלה, אבל באופן מעצבן, כשהוא דיבר על העבודה שלו בקשר לירושה, הוא לא שינה את הסיפור. הוא המשיך לטעון שהוא אכן בא כוחו של היורש האמיתי של פרנסיס דרייק, ושיש ירושה בסכום של 40 מיליארד דולר! לא, לא דולר, שטרלינג! ושמעורבים בעניין אנשים בחלונות כל כך גבוהים, שדוור קטן כמו ספארקס עומד להתחרט על זה שהוא נגע בנושא בכלל.

ספארקס לא נורא דאג מזה שהמלך או הנשיא הולכים להתנקם בו, אבל דבר אחד שכן הדאיג אותו היה לשמור על הארצל בחיים עד המשפט. כי גם הוא, כמו החברה שלו, דאג שעכשיו כשהאנשים יודעים מי ומה הוא היה באמת, יהיו הרבה אנשים שפשוט ירצו לרצוח אותו. [המולת אנשים] אבל גם הוא לא ציפה למספר האנשים שהמתינו להם בתחנת הרכבת.

כשהרכבת התקרבה לתחנה, הוא ראה מאות אנשים מצטופפים שם.

"אוי לא, הם הולכים לאכול אותו חי. אנחנו נצטרך לשמור עליו בגופנו רק כדי שלא יהרגו אותו במכות. זה עלול להיות רע". ואז הדלתות של הרכבת נפתחו, [דלתות מתכת נפתחות] והקהל התחיל לצעוק.

[מדמה אנשים בקהל] זה הוא? זה הוא? זה באמת הוא? זה הוא? כן, כן!

האנשים האלה החזיקו שלטים שכתוב בהם "אוסקר הארצל, אנחנו מאמינים בך"! הם ירקו על השוטרים ועל ספארקס והריעו לאוסקר. [קריאות ברקע: "אוסקר! אוסקר!"] ואמרו דברים כמו "אל תדאג, אנחנו יודעים שהממשלה מתנכלת לך! אנחנו מאמינים בך, אתה תנצח!" [המולת האנשים משתתקת]

אוקיי. למה?!

אלה היו אנשים שאוסקר הארצל רימה. הוא הוציא מהם כסף, לצרכים האישיים שלו, לקנות סיגרים וסטייקים. והם העריצו אותו. גם אחרי שהוא נעצר, הם העריצו אותו. למה?!

זאת תופעה מוכרת, האמת. יש לה כל מיני שמות גדולים בפסיכולוגיה, אבל במילים פשוטות, אנשים שמרמים אותם, נוטים לרצות להישאר מרומים. נגיד שאני תרמתי הרבה כסף, הקרבתי בשביל להשקיע במטרה הזאת שאני מאמין בה, ואז מספרים לי שהכל היה שקר. שזה היה סתם. יש לי שתי אפשרויות - אני יכול להודות בזה שרימו אותי. כל מה שהאמנתי בו לא היה נכון. זה אומר להודות שאני הלכתי שולל. להודות שאני טיפש. אני פראייר. או… שאני יכול להגיד, "לא, אני לא פראייר, אני בן אדם שהולך להיות מיליונר בקרוב. למה שאני אאמין לזה שאתה אומר לי שרימו אותי? מי אמר לי שאתה לא משקר? למה שאני אסמוך עליך? אוסקר הארצל מבטיח שהוא יתן לי מיליון דולר. מה אתה מבטיח לי?"

ובאופן אבסורדי, ככל שהשקעתי יותר, ככל שהקרבתי יותר, ככה הסיכוי שאני אודה בזה שעבדו עלי, הולך וקטן. אם במשך עשור אני האמנתי שאני משקיע במשהו שיעשה אותי מיליונר, זאת כבר לא סתם השקעה, זאת אמונה. זה דבר שאני מאמין בו. ולאמונה אין שום קשר לעובדות. ואתה לא יכול להוכיח לי שהאמונה שלי לא נכונה, כי אני פשוט אגיד שאתה משקר, לא משנה מה תגיד.

רואים את זה לעיתים קרובות. אנשים שנופלים קורבן לנוכלים מכל מיני סוגים, הרבה פעמים ממשיכים ללכת בעקבותיהם גם כשכבר מוכח שהוא נוכל. והם יכולים לעשות על עצמם תרגילים מנטליים מדהימים רק כדי להמשיך להאמין שזה לא הוא ששיקר, זה כל היתר. זה המשטרה, זה בית המשפט, זה הכל קונספירציה. כל העולם טועה, אבל אני לא פראייר!

בכל מקרה, [המולת אנשים] ספארקס לקח את הארצל דרך הקהל ולא נתן לו לעצור ולדבר איתם. זה כל מה שהוא היה צריך עכשיו… מעריצים. הם הצליחו לחצות את הקהל, הם נכנסו למונית [דלת מכונית נסגרת, המולת האנשים נפסקת] שהוזמנה מראש שהייתה אמורה לקחת אותם לכלא. ואז נהג המונית אמר "אתה אוסקר הארצל?! איזה כבוד לפגוש אותך, אדוני! אני השקעתי, אני ואשתי, שנינו השקענו ביוזמת דרייק! לא, אתם לא צריכים לשלם לי על הנסיעה הזאת. לא, זה כבוד רק שהיית במונית שלי! אל תדאג, אנחנו יודעים שהכל חלק מהמזימה נגדך, אנחנו יודעים שאתה תנצח!"

[המולת אנשים] אותו דבר קרה גם כשהתחיל המשפט של הארצל. היה קהל גדול שחיכה לו כל יום בכניסה וביציאה מבית המשפט, עם קריאות עידוד ושלטים. יותר מזה, הדרייקרים עשו מבצע התרמה, שבו הם גייסו 68 אלף דולר כדי לממן את ההגנה המשפטית של הארצל.

אני רוצה לחזור על המשפט הזה עוד פעם כי זה… מפוצץ את המוח - הקורבנות של הנוכל, אנשים בלי הרבה כסף, גייסו עוד כסף מכיסם, בהתנדבות, כדי לממן את ההגנה של האיש שהונה אותם, בן אדם מאוד עשיר, שבלי ספק היה לו מספיק כסף כדי לממן את זה! היה לו את זה משום שהוא הוציא את זה מהם! [נאנח בייאוש]

כן, הם השיגו לו עורך דין לא רע בכלל. אבל צריך לציין שוב כמה ג'ון ספארקס לא בא לשחק משחקים.

[מוזיקת רקע]

הוא אירגן שורה של עדויות תביעה מאוד רציניות. אחד מעדי התביעה הראשונים היה היסטוריון, מומחה לתקופה האליזבתנית של בריטניה. והוא הביא איתו לדוכן העדים מסמך - עותק של הצוואה של פרנסיס דרייק. משום שהייתה לו צוואה. היא לא הייתה אבודה ולא בטיח. ובצוואה דרייק מותיר חלק מהנכסים שלו לאשתו, חלק לאחים שלו, למשרתים שלו, ולאחד המשרתים של האחים שלו. לא מוזכר בצוואה בן, כי לא היה לו בן. הכל כתוב, חתום וסגור.

אחר כך עלה לדוכן מומחה למשפט בריטי. שאותו שאלו - נגיד שבאמת הייתה בעיה כזאת של ירושה, האם היה צריך באמת, כפי שהארצל טען, לאשר את זה בנציבות המלך והלורדים? והמומחה אמר, לא. לא, לא, לא, לא, לא. למה? משום שלא קיים גוף שנקרא נציבות המלך והלורדים!

בהמשך הוא גם אמר שנניח שכל זה היה נכון, וזה לא היה נכון, אפילו אילו לא באמת הייתה צוואה, וכן הייתה, אפילו אם הארצל באמת מצא יורש אחר, והוא לא מצא, אפילו אם כל זה היה נכון… זה היה חסר משמעות. משום שעל תביעות על ירושה חלה התיישנות. כלומר, כל תביעה על הירושה של דרייק הייתה צריכה להיעשות לא יאוחר מ-12 שנים אחרי מותו. ואת הדדליין הזה אנחנו פספסנו ב-318 שנים!

במילים אחרות, כל הטענה הזאת על הירושה של דרייק הייתה, וסליחה על הז'רגון המשפטי המורכב, בולשיט.

הקייס של אוסקר לא נראה מוצלח בשלב הזה. הסנגור ניסה ככל יכולתו להתנגד, אבל… לא היה המון שהוא היה יכול לעשות. בנאום הסיום שלו הסנגור אמר משהו בסגנון, [מוזיקה מרגשת] "לכל אחד יש זכות לחלום. לא משנה כמה משונה או מטופש נראה החלום הזה. ולכל אחד יש זכות לתרום כסף למטרה שנראית לו. מה עם האנשים שתרמו כסף לקולומבוס במסעו לאמריקה? הם ידעו שהסיכוי קלוש, אמרו להם שזה בלתי אפשרי, ובכל זאת, הם עשו זאת! ואם אני רוצה לתרום לטיסה לירח, אני יכול לעשות את זה! לכל אחד יש זכות לחלום!"

זה לא עבד, הוא הפסיד. [דפיקות פטיש] גזר הדין היה עשר שנים בכלא.

עכשיו, לאורך כל המשפט, אוסקר בעצמו לא העיד, הוא לא הודה שהוא רימה, למעשה הוא המשיך לספר על הירושה שהוא הולך להביא. במהלך המשפט הוא פגש והתיידד עם בחור אירי, וכשהוא שמע שהוא מאירלנד, הוא אמר שברגע שענייני הירושה יסתדרו, הוא יקנה את אירלנד מאנגליה ויתן לה עצמאות. וזה הולך לקרות… תיכף, ממש בקרוב, פשוט האפיפיור ומלך אנגליה ביחד מעכבים את ביצוע ההעברה, משום שחלק מהזהב של דרייק נמצא בוותיקן. והוא אמר שהדרך הנכונה למזוג יין היא מתוך קנקן תה.

כל זה כמובן לא שינה שום דבר, הוא נשלח לכלא. זה לא הדאיג אותו במיוחד, הוא אמר "זה לא משנה, אני אצא מהכלא תוך כמה ימים. הנשיא רוזוולט בעצמו הולך לדאוג לזה". משום מה זה לא קרה… אז הוא נשאר בכלא.

וזה היה הסוף של הונאת דרייק.

רק שזה לא. זה ממש לא היה.

[מוזיקת רקע]

העובדה שאוסקר הארצל היה נוכל מורשע שיושב בכלא לא עצרה את הנאמנים שלו מלהמשיך לשלוח לו כסף! המערכת המשיכה לעבוד! הסוכנים שלו וסוכני המשנה שלו המשיכו לגייס כספים, ועשו את זה בעצם יותר מאי פעם! במשך השנה הראשונה שאוסקר בילה בכלא, קרן דרייק גייסה יותר מחצי מיליון דולר! יותר כסף מבכל שנה אחרת. האמונה באוצר של דרייק רק התפשטה. חלק מהדרייקרים האמינו שכל המשפט והכלא וכל זה, זאת הייתה העמדת פנים כדי להגן על הארצל מהכוחות של הבנקים הבינלאומיים שרוצים לחסל אותו.

הארצל היה כל כך מפורסם בשלב הזה שהיו לו מתחזים. היה בן אדם שנעצר אחרי שהוא הסתובב במדינה, אסף כסף וטען שהוא אוסקר הארצל. [צוחק] והוא לא היה.

הרבה אנשים לא באמת האמינו שהארצל נמצא בכלא. כאילו, מה, הם תמימים? [מגחך] הם לא יכולים לעשות דבר כזה לאוסקר. הם הכניסו אותו לכלא בדלת הקדמית, ומיד הוציאו אותו בדלת האחורית. או, אפשרות אחרת, שהוא נמצא טכנית בכלא, אבל למעשה הוא מקבל שם תנאים של חמישה כוכבים. הוא יושב שם במשרד של מנהל הכלא, יש לו טלפון פרטי, ומשם הוא ממשיך לנהל את העניינים האחרונים ממש שצריך לפני שהירושה תתממש.

על זה מנהל הכלא, מאוד מעוצבן, הוציא הודעה רשמית שאומרת שאוסקר הארצל נמצא בכלא. הוא מבלה את ימיו בתא, כמו כל תא של כל אסיר אחר, בגודל של שלושה על שני מטרים. העבודה שהוא קיבל בכלא היא של שוטף רצפות. והוא לא, למרות הטענות הנמרצות שלו, הבעלים של אירלנד!

זה לא עזר.

כדי לעצור את זה אחת ולתמיד, ג'ון ספארקס והחבר'ה שלו ארגנו עוד משפט. הפעם לא רק להארצל, אלא גם לסוכנים שלו. הם אספו 41 מהסוכנים שלו, כולל אחיו, והאשימו את כולם בהונאה. כולם היו אשמים, כמובן. הארצל גם הוא נוכח במשפט, ונראה כאילו זה השפיע עליו יותר מהמשפט של עצמו. רגע אחרי שהוא ראה את השופט גוזר על אח שלו חמש שנים בכלא, הארצל אמר שיש לו משהו לומר. הוא רוצה לפנות לבית המשפט.

הוא אמר, "אני אחראי לכל זה. כל מה שהם עשו זה לקחת את הכסף. האנשים שעבדו בשבילי, כולם חפים מפשע. זה הכל אני." אז השופט שאל, "אז אתה מודה שהירושה והכל היה הונאה?" והארצל אמר, "הירושה? הירושה היא גדולה יותר מכפי שאתה יכול לדמיין. אני לא יכול להסגיר את כל הפרטים. אם הייתי אומר יותר מדי, אני הייתי בוגד וכל הכסף היה אובד. אני מושבע לסודיות בפני הכוחות העליונים ביותר. הם אלה שמנהלים שם את המדינה". השופט אמר, "אוסקר, מותק, אתה בכלא!!! זהו, הפסדת!! אין לך למי לשקר יותר! מה אתה מרוויח מלהמשיך להעמיד פנים שהירושה הזאת קיימת?! אין מטמון אבוד של קפטן דרייק! אף פעם לא היה! מה דפוק אצלך, בן אדם?!?" זה לא באמת מה שהוא אמר. אני בטוח שהוא רצה להגיד את זה, אבל הוא לא.

במקום זה הוא פשוט שלח את הארצל להסתכלות פסיכיאטרית.

[מוזיקת רקע]

הארצל עבר תהליך מאוד ארוך של אבחון כדי לבדוק האם הוא שפוי, אצל כמה פסיכיאטרים. פסיכיאטרים שמאוד התעניינו בו, כי למרות שהוא נראה רציונלי לגמרי, ואפשר היה לנהל איתו שיחות על כל נושא בעולם, אבל ברגע שהייתם מזכירים את הדיל של דרייק, הוא היה מתחיל להגיד דברים כמו "זה פי שניים מ-130 מיליארד! לא דולר, שטרלינג. זה לא סכום שאפשר להעביר במזומן. אני אצטרך ליישב את זה עם ממשלת אנגליה. ואז אני אהיה פרנסיס דרייק. אני עכשיו סר פרנסיס דרייק".

הוא הוכרז כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, או בקיצור, הוא לא שפוי.

אי אפשר לדעת מתי בדיוק זה קרה שהארצל סגר את המעגל והתחיל שוב להאמין לשקרים של עצמו. שוב, אני לא… אני לא חושב שזה קרה בבת אחת. זה בטח קרה בהדרגה. אולי כשאתה חי שקר במשך 15 שנה, אתה… חייב להאמין לזה, [מגחך] באיזושהי מידה.

מהכלא הרגיל הוא עבר למוסד לעבריינים פגועי נפש. וזאת למרות טענותיו שהוא עכשיו הבעלים של הבנקים הלאומיים של אנגליה וקנדה.

אחות אחת במוסד הזה אמרה שהוא עדיין היה בן אדם מבריק. כלומר, במבחני אינטליגנציה הוא השיג ציונים מאוד גבוהים. מצד שני, הוא סיפר לה בסוד שהיא למעשה האחות היחידה האמיתית שם, כל היתר הוחלפו בסוכנים של המפלגה שלו.

הוא גם סיפר שבלילות מורידים את כל דגלי ארצות הברית מהתרנים, ומעלים במקומם את הדגל שלו, שמראה שהוא למעשה השליט האמיתי של העולם. הוא סיפר שמלך אנגליה מבקר אותו שם לעתים קרובות, ושבקרוב הוא יערוף את הראשים של כל האויבים שלו! יש לו מכונה בשביל זה. מכונה שיכולה לערוף עשרים אלף ראשים בלילה. אם כי זה מאוד מעייף את היד שלו, כי הוא צריך למשוך את הידית הרבה פעמים…

ב-1941 בתיק שלו נכתב שהוא קצת נרגע לאחרונה, וכבר לא מדבר הרבה על הטיסה המתוכננת שלו למאדים, או על לשבור את הירח.

אוסקר הארצל מת ממחלה ב-1943, בגיל 67. בדיווח על מותו נאמר שעל גופו נמצאו מטבעות בסך 10 סנט. זה היה כל הרכוש שלו באותו זמן.

אבל לפי כל הסימנים נראה שהשנים האחרונות שלו במוסד היו די מאושרות. הוא בילה אותן כשהוא בטוח שהוא האיש ששולט בעולם. ואולי לא. אולי כל השיגעון שלו היה העמדת פנים. אחרי הכל, האיש היה שקרן.

[מוזיקת רקע]

זה היה הסיפור.

הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי, אבל… זה לא כל הסיפור. זאת הייתה גרסה מקוצרת. תאמינו או לא. [צוחק] יש קטעים מטורפים בסיפור הזה שלא נכנסו לפרק, אפילו שהוא שני פרקים.

אם אתם רוצים לקרוא עליו עוד, המקור האולטימטיבי למידע על אוסקר הארצל הוא הספר שממנו לקחתי את רוב החומר לפרק. הספר נקרא "Drake's Fortune" מאת ריצ'רד ריינר.

אבל… עדיין, נשארה עוד שאלה אחת - מה עם המטמון האחר של פרנסיס דרייק?

תיכף נדבר גם על זה.

[חסות]

יש סיפור אחר שקשור גם הוא למורשת דרייק, ולדברים שאינם ממש נכונים.

[מוזיקת רקע]

ב-1579 פרנסיס דרייק הקיף את העולם. ובין השאר, הוא עצר לחניית מנוחה במקום שהיום אנחנו קוראים לו קליפורניה. דרייק בשום אופן לא היה האיש הראשון באמריקה, הוא היה הבריטי הראשון שהיה באזור הזה של אמריקה. ולכן, לפי ההיגיון שהנחה את המגלים באותה תקופה, שאומר "אני הייתי פה ראשון, אם לא סופרים את כל התושבים המקומיים שהיו פה קודם, ולכן זה שלי", הוא הכריז שהאזור הזה שייך לבריטניה. וסופר שהוא גם השאיר שם שלט, כדי שידעו שזה שלו. לוחית מתכת, תלויה על עמוד, שבה כתוב "אני, פרנסיס דרייק, הייתי פה" וכו' וכו' וכו'.

אבל אם הלוחית הזאת באמת קיימת, אף אחד לא מצא אותה אף פעם.

היה פרופסור להיסטוריה, הרברט בולטון, שהיה מההיסטוריונים היותר נודעים וחשובים באמריקה, שאמר שהלוחית הזאת זה הגביע הקדוש של קליפורניה. חלום חייו היה למצוא יום אחד את הלוחית של דרייק.

[מוזיקת רקע]

ובאופן מפתיע, הוא באמת מצא אותה. ב-1936, הוא לא מצא אותה אישית, כלומר, מישהו אחר מצא אותה זרוקה פשוט באיזה חוף בקליפורניה והביא אותו אליו. קצת לא ברור הסיפור של מי מצא אותה קודם, בגלל שמישהו מצא אותה ואז זרק אותה, ואז היא הלכה לאיבוד לשלוש שנים, ואז מצאו אותה שוב. אבל בכל מקרה, בסופו של דבר, בולטון קנה אותה, ובגאווה גדולה הגשים את חלומו, והחזיק בלוחית ההיסטורית של דרייק.

כנראה. מהרגע הראשון עלו ספקות, כי הסיפור הזה נשמע קצת טוב מדי. שפשוט הבן אדם שחיפש את הלוחית, מצא את הלוחית… ספקות שהיו מוצדקות לחלוטין, כי הלוחית הזאת הייתה זיוף.

יותר מזה, היא הייתה זיוף די גרוע.

הסוג של המתכת שהלוחית הזאת הייתה עשויה ממנו, לא באמת היה זמין אצל הבריטים בתקופת דרייק. לא הייתה עליה בכלל מספיק חלודה בשביל משהו שכביכול היה פשוט מונח שם במשך 300 שנה. הכתובת שעליה הייתה כתובה באותיות מודרניות ולא מתאימות לתקופה. השפה לא הייתה מתאימה. בקיצור, זה לא היה משהו שאמור להטעות היסטוריון מומחה במשך הרבה זמן, אבל איכשהו זה כן עבד.

[מוזיקת רקע]

האנשים שיצרו את הזיוף הזה היו חברים במסדר העתיק והמסתורי E Clampus Vitus, שהוא לא באמת עתיק, ולא באמת מסתורי, וגם לא באמת מסדר.

למעשה, המסדר, המועדון הזה, הוקם בתור מן פרודיה על מועדונים עתיקים ומסתוריים, כמו הבונים החופשיים וכל זה, והרבה ממה שהם עשו היה די בצחוק. למשל, השם של המסדר הזה, המסדר העתיק E Clampus Vitus, המשמעות של זה בלטינית היא… לגמרי שום דבר. זה לא לטינית, זה ג'יבריש. זה משהו שנשמע כמו לטינית כדי להישמע חשוב. זה סוג ההומור שלהם. הם אפילו כתבו את ראשי התיבות של המסדר שלהם, ECV, על הצד האחורי של הלוחית, בצבע שאפשר לראות באור אולטרה-סגול. שזה טריק בסיסי של חדרי בריחה. [צוחק] הרעיון היה רק לצחוק על בולטון קצת. כלומר, הוא היה מוצא את הלוחית, ואז הם היו אומרים לו "אה-אה, סתם! קטעים איתנו".

הבעיה הייתה שמהרגע שהוא מצא את הלוחית, הוא לקח אותה הרבה יותר מדי ברצינות! הוא בדק אותה, ואיכשהו, למרות כל העדויות שהיו נגד זה, הגיע למסקנה שהיא אכן האמיתית והמקורית. והתחיל לפרסם על זה שהוא מצא את הלוחית האמיתית בכל מיני מקומות, ומכיוון שהוא היה היסטוריון עם שם ועם סמכות, אנשים סמכו על המילה שלו. ולא עזר שאנשי המסדר העתיק שלחו הרבה רמזים מאוד עבים שבעצם לא, אנחנו עשינו את הדבר הזה. ובמשך 40 שנה הלוחית הזאת הופיעה בכל מיני ספרי לימוד, ותלמידים בקליפורניה למדו על זה בתור חלק מתולדות המדינה, בתור הלוחית המקורית של דרייק.

זה קצת מוזר איך שהשם של פרנסיס דרייק [צוחק] מושך כל כך הרבה רמאויות.

המקרה של הלוחית של דרייק הוא לא ממש דומה לסיפור של הירושה, כי זאת הייתה מתיחה. אף אחד לא ממש ניסה להוציא כסף מאף אחד, וזה הכל כוון רק לבן אדם אחד. אבל הסיבה שזה עבד, אני חושב היא די אותה סיבה. איך היסטוריון מלומד וחכם, כמו בולטון, נופל בתרמית כל כך פשוטה? פשוט. זה לא שזה היה נכון, זה שהוא ממש ממש רצה שזה יהיה נכון. כמו שהאנשים שקנו את הירושה מאוד מאוד רצו שזה יהיה נכון והם יהיו עשירים עוד מעט. וממש ממש לרצות שמשהו יהיה נכון, יכול לעוור גם אנשים חכמים מאוד, מתברר.

יש עוד עניין קטן בסיפור הזה.

כשהלוחית הזאת התגלתה, היו כמה תושבי קליפורניה שזה סיקרן אותם במיוחד. כמה מהם כתבו למשרד החוץ האמריקאי אפילו, עם כמה שאלות דחופות. הם רצו לדעת האם הגילוי של הלוחית הזאת אומר שלמעשה כל קליפורניה היא הייתה רכוש של פרנסיס דרייק? זה פשוט מעניין אותם, משום שהם היו מושקעים בירושתו האבודה של פרנסיס דרייק, שאם לא ידעתם, נמצאת ממש ברגע זה בטיפול משפטי בבריטניה, אבל תיכף תשתחרר, ואז הם יקבלו הרבה מאוד כסף. השאלה היא אם הגילוי של הלוחית משפיע על המצב הזה באיזושהי צורה.

זה היה ב-1936. אוסקר הארצל בשלב הזה כבר היה בכלא, ובעולם הפרטי שלו, כבר שלוש שנים, הארגון שלו כבר לא היה פעיל, והוא אף פעם לא עבד בקליפורניה בכלל.

האנשים האלה לא קנו את המניות בירושה מאוסקר הארצל, הם קנו אותן ממישהי אחרת. הם קנו אותן מסודי וויטאקר. אותה אחת שהביאה את ההונאה הזאת לאיווה בפעם הראשונה. זאת שלימדה את הארצל את כל מה שהוא ידע.

מתברר ששנים אחר כך היא פשוט עברה לאזור אחר של ארצות הברית והמשיכה לעשות בדיוק את אותו הדבר.

יש ביטוי שאומר שפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים? אותו הדבר נכון גם לגבי רמאים.

[מוזיקת רקע]

זאת הייתה התשובה.

אני רוצה להגיד תודה לליאם שכיוון אותי לסיפור על הלוחית בהודעה בפייסבוק, בקבוצה "דורון פישלר נגד העולם". שווה להיות שם. יש שם גם עדכונים בקשר להרצאות שאני עושה, ואם אתם רוצים להזמין אותי להרצאה בזום, גם זאת אפשרות, דברו איתי.

את הפודקאסט הזה, עם כל הפרקים שלו, תוכלו למצוא בכל המקומות שבהם מוצאים פודקאסטים בדרך כלל, או באתר של רשת "עושים היסטוריה".

גיא בן נון עורך ומפיק, אביב שם טוב ייעוץ ותמיכה מורלית, שרה סילבצקי מנהלת קהילות, רן לוי העורך הראשי, דני טימור המנהל העסקי, ואני דורון פישלר ככל הידוע לכם. [צחוק מרושע]

האם הפרק הזה נגמר עכשיו?! יכול להיות? פרק שנמשך שני פרקים ו… הרבה מאוד… טוב, יאללה, ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page