התשובה עם דורון פישלר - לאן הולכות אניות כדי למות?

אחרי שסיימו לשוט מסביב לעולם ולהביא לנו את כל מה שאנחנו צריכים מסין, לאן הולכות האניות? יש תשובה ברורה, ולא מאוד נעימה, לשאלה הזאת. כמו כן: איך קרה שלמונגוליה, מדינה ללא ים, יש צי ספינות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/05/2021.

קריינות: רשת "עושים היסטוריה".

היי, זה דורון. תקשיבו, "התשובה" הוא פודקאסט על כל מיני דברים, אבל בגדול הוא פודקאסט על מה שמעניין אותי השבוע הזה, על מה התאבססתי השבוע. [מצחקק] בדרך כלל זה משהו שמגיע מכל השאלות שמגיעות אליי, שאני מוצא משהו שלא ידעתי קודם ושמעניין אותי ושאני מתחקר אותו ו… מספר לי דברים מעניינים ואני מקווה שמעניינים גם אתכם. וזה, זה בדיוק מה שקרה השבוע. כלומר, יש נושא מעניין מאוד לדעתי, שאני לא שמעתי עליו קודם. העניין היחיד הוא שזה לא כזה מצחיק. [שתיקה ארוכה] כלומר, יש חלקים פה שהם… בוא נגיד, רציניים יותר ממה שנהוג אצלנו בדרך כלל. זה לא אומר שזה לא לילדים, זה לא אומר שזה מפחיד, זה לא אומר שיש פה איזשהו תוכן מוגבל או משהו כזה, אני רק אומר מראש שאולי תצפו לקצת פחות בדיחות פיצה מהרגיל.

זה הכל. מקווה שתהנו בכל זאת, רק היה חשוב לי לעשות תיאום ציפיות.

זאת "התשובה", אנחנו מתחילים תיכף.

שלום, אני דורון פישלר וזאת "התשובה".

[מוזיקת פתיחה]

השאלות שאני הכי אוהב לקבל הן שאלות שלא חשבתי עליהם אף פעם. משהו שאני קורא ואני אומר, 'וואלה, צריך לבדוק את זה', ומגלה שיש סיפור שלם גדול מאחורי זה. וקיבלתי שאלה בדיוק כזאת מים סוערי. אולי זה סוארי, אני לא לגמרי בטוח שזה שם אמיתי. השאלה הייתה: לאן אוניות הולכות כדי למות? האם סופה של כל אונייה להיות אתר צלילה מגניב?

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

ים לא השאיר או השאירה מספר טלפון או מייל או משהו, וחבל, כי רציתי להגיד להם תודה על השאלה הזאת. כי וואלה, שאלה מעניינת, גם אני לא יודע. לאן אוניות הולכות כדי למות? כלומר, אני יודע איפה הטיטאניק נמצאת, על קרקעית האוקיינוס האטלנטי. וכן, קורה לפעמים שאוניות טובעות, כן, אבל מן הסתם רובן לא. אז מה קורה להם בסוף? אז התחלתי לברר, והתברר לי שכן, זה מאוד מעניין המקומות שאליהם אוניות הולכות כדי למות. ואולי לא מפתיע, זה גם קצת עצוב.

[מוזיקת רקע]

בואו אני אספר לכם על ה"אימג'יניישן". ה"אימג'יניישן", כלומר "דמיון", נולדה ב-1995 בפינלנד. ובתור פינית זה לא כזה מפתיע שהיא לבנה וגבוהה. הגובה שלה הוא של בניין של 15 קומות. האורך שלה הוא רבע קילומטר. כלומר, תשעה וחצי מגרשי כדורסל. כלומר, זה לא גודל של בניין, זה… זה שני בלוקים. [מצחקק] זה עצום. היא עשויה מ-7,000 טון פלדה. בקיצור, היא ענקית.

"אימג'יניישן" היא אוניית נופש, או ספינת תענוגות, כמו שקוראים לזה בעברית לפעמים. ואוניות כאלה הם דבר שקשה לעכל כמה הם באמת גדולות כשאתם לא עומדים לידן. ה"אימג'יניישן" אגב, היא אפילו לא אוניית הנופש הכי גדולה בעולם, היום יש כאלה גדולות הרבה יותר, אבל כשהיא נוצרה היא הייתה אחת מהגדולות בעולם. יש עליה 1,026 חדרים לאורחים. היא יכולה לאכסן בנוחות עד 2,600 אורחים ו-920 אנשי צוות. יש בה כמה מסעדות משובחות, אולם מופעים, המון חנויות שמציעות כל מה שרק תרצו, שלוש בריכות שחייה, אחת מהן עם פארק מים קטן, עם כמה מגלשות. בקיצור, זה מלון ענק שגם שט ממקום למקום. ובמשך 25 שנה זה בדיוק מה שהיא עשתה. אלפי אנשים היו עליה, בילו, שטו, השתזפו. הכל. בפברואר 2020 ה"אימג'יניישן" עשתה סיבובים בין לוס אנג'לס למקסיקו, מלאה באנשים שנפשו עליה וחגגו ואכלו ושתו וכל זה, ואז… הגיעה הקורונה.

הקורונה לא הייתה תקופה טובה לאוניות נופש. היא לא הייתה תקופה טובה להרבה מאוד דברים, [מגחך] בין השאר היא לא הייתה תקופה טובה לאוניות נופש, מסיבות ברורות. אם אתם זוכרים, אז אחת מההתפרצויות המפורסמות הראשונות הייתה על אוניית נופש. אחרת, לא ה"אימג'יניישן". אבל גם ה"אימג'יניישן", כמו כל אוניות הנופש האחרות, מהר מאוד הפסיקה לעבוד. היה ברור שכל עוד הקורונה בסביבה, קרוזים זה פשוט לא דבר שהולך לקרות. תעשיית ספנות הנופש נסגרה. וזאת תעשייה שמגלגלת עשרות מיליארדי דולרים בשנה. היא פשוט סגרה את השאלטר. האוניות עמדו ריקות. כלומר, לא לגמרי ריקות. כמעט. כי בכל זאת, אונייה היא לא מגרש, אתם לא יכולים פשוט לנעול אותה, לקחת את המפתחות וללכת. היא אונייה. זה, זה כלי רכב. זאת מכונה ענקית, צריך לתפעל אותה, צריך לתחזק אותה, צריך צוות שיעשה את זה. אמנם פחות אנשים משצריך בשביל להפעיל את האונייה, כולל המסעדות וכל זה, כשהיא פעילה, אבל עדיין. מה שכל זה אומר זה שכל עוד אונייה כזאת לא מרוויחה כסף היא מפסידה כסף. והחברה שמחזיקה ב"אימג'יניישן" זה "קרניבל", זה חברת אוניות הנופש הכי גדולה בעולם. הייתה לה בעיה, משום שהיו לה הרבה מאוד אוניות כאלה שפשוט עמדו ריקות והפסידו כסף.

[מוזיקת רקע]

אז אחרי כמה חודשים בלי קהל, בלי מופעים, בלי הפלגות, בלי כלום, באוגוסט ה"אימג'יניישן" שוב שטה, והיא עשתה עוד מסע אחד לטורקיה. באופן יותר ספציפי, לאליאגה, שזאת עיר נמל בטורקיה. צפוף באליאגה. בצילומי אוויר של הנמל של אליאגה זה נראה קצת סוריאליסטי, אפשר לראות מלמעלה את האוניות האלה, כמה מהם, והם בבירור אוניות נופש. הן צבעוניות, הן נראות חדשות, אפשר לראות את בריכת השחייה על הגג של כל אחת מהם, ומגלשות המים ומסלולי הריצה והג'קוזי והמסלולי מיני גולף שעליהם. אבל האוניות האלה מונחות אחת ליד השנייה באופן מאוד צפוף, שלא ממש נראה בסדר. כאילו מישהו לקח את האוניות הענקיות האלה ופשוט זרק אותם אחת על השנייה, כשהם נוגעות ומתחככות אחת בשנייה, כמו סרדינים בקופסה. סרדינים גדולים מאוד. זה בהחלט לא האופן שבו הם אמורות להיראות. ומה שיותר מוזר, כשמסתכלים יותר מקרוב אפשר לראות שחלק מהאוניות האלה, חלקים מהם חסרים. זה נראה כאילו לקחו סכין ענק וחתכו את אחד הסרדינים האלה לפרוסות באלכסון. החרטום של האונייה חסר, ואתם יכולים להסתכל לתוך חדרי השינה שבאונייה. כל זה כמובן משום שאליאגה היא לא אתר נופש. אליאגה היא מקום שאליו אוניות הולכות כדי למות.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

אונייה היא דבר גדול ויקר. יש מעט מאוד דברים שהם חפץ בודד שהם יותר יקרים מאונייה. בנייה של אונייה אחת כזאת עולה מאות מיליוני דולרים, ומן הסתם הם בנויות כדי להחזיק הרבה זמן. אבל, כמו שאמרתי, אונייה היא גם כלי רכב. היא לא מחזיקה לנצח. יש לה מנועים, יש לה בלאי. היא מחלידה לפעמים. אז מה עושים עם אונייה שמזדקנת?

קודם כל, אפשר למכור אותה יד שנייה. כמו שיש שוק יד שנייה למכוניות, יש שוק יד שנייה לאוניות. החברות הכי יוקרתיות בדרך כלל מחזיקות את האוניות הכי חדשות והכי משוכללות, אבל כשהם מתיישנות אז לפעמים הן מוכרות אותן לאיזשהי חברה אחרת, בדרך כלל בארץ אחרת, ולעיתים קרובות הם משנים לאונייה את השם, משפצים אותה וממשיכים להפעיל אותה.

אבל בסופו של דבר, תמיד יגיע הרגע שבו האונייה מתיישנת מדי. להחזיק אותה בחיים זה פשוט יקר מדי. צריך להחליף את המנועים או את הקרבורטור, או את השמן ברקס או מה שזה לא יהיה באוניות, ומתישהו זה פשוט לא משתלם יותר. עדיף פשוט לזרוק. אורך החיים הסטנדרטי של אונייה הוא משהו בדרך כלל כמו 25, 30 שנה, למרות שיש כאלה שגם שורדות הרבה יותר זמן. ואז, בדיוק כמו שיש את הפרסומות האלה, של המדבקות של "קונה רכבים לפירוק"? האנשים אלה קונים מכוניות לא בתור מכוניות, אלא בתור גרוטאה. אף אחד כבר לא מתכוון לנסוע במכונית הזאת, אבל זאת עדיין חתיכת מתכת ששווה כמה שקלים. אותו דבר בדיוק קיים עם אוניות, רק שכמובן הרבה יותר בגדול, כי אונייה, אפילו אם היא גרוטאה, היא עדיין אלפי טונות של פלדה. פלדה זה חומר יקר, וזה חומר שאפשר למחזר. אז יהיה מי שיהיה לו מה לעשות עם אונייה שיצאה משימוש.

[מוזיקת רקע]

בשנת הקורונה שוק האוניות המשומשות, כמובן, לא היה חזק. אף אחד לא קנה אונייה משומשת. ולכן היו הרבה אוניות שהם תכלס תקינות לגמרי, שנשלחו לפירוק. ה"אימג'יניישן" אפילו לא הייתה מאוד זקנה, היא כולה הייתה בת 25, והיא הייתה תקינה. רק כמה חודשים לפני זה היא פעלה, היא אירחה המון אנשים, והיא הייתה ממשיכה לעשות את זה, אבל החברה החליטה שלא משתלם להחזיק אותה, ושלחה אותה לאליאגה לפירוק. ולא רק אותה. ביחד עם ה"אימג'יניישן" נשלחו עוד שתי אוניות אחרות של חברת "קרניבל". קראו להם ה"פנטזי" וה"אינספיריישן". אז אם נדמה לכם שהקורונה הרגה את הפנטזיה ואת הדמיון ואת ההשראה, אז זה לא רק אתם, זה, זה קרה.

בערך 40 אוניות נופש נשלחו לפירוק בשנה האחרונה. ואם אתם תוהים אם 40 אוניות זה הרבה או מעט, אז בכל העולם קיימות קצת יותר מ-300 אוניות כאלה. כלומר, אלה שפורקו הם חלק גדול מכל האוניות שקיימות בעולם. אבל זה לא שזה קורה רק ב-2020. זה קרה יותר ב-2020. אבל זה קורה כל הזמן. כל שנה יש כמה אוניות שמזדקנות ונשלחות לפירוק, והרבה מהם מגיעות לאליאגה. אליאגה מתמחה בפירוק אוניות. יש שם כמה מספנות ש… זאת ההתמחות שלהם. הם קונים אוניות ישנות, אני לא יודע בכמה, הייתי שמח להגיד בכמה, ככל הנראה הרבה הרבה פחות ממה שעלה לבנות את האוניות האלה, ואז הם מפרקים אותם בשיטתיות.

לפרק אוניות זה לא דבר פשוט, כן? שוב, זה דבר בגודל של רחוב. מאיפה מתחילים לפרק את זה? אז הצוות הטורקי, יש להם שיטה. הוא פורס את האונייה לחתיכות, מפרק אותה, מוכר את מה שנשאר, ולא רק את הפלדה, דרך אגב. כי חברת "קרניבל" מכרה את המלון הצף הזה לטורקיה, כמו שמוכרים מלון בטורקיה. הכל כלול. כלומר האונייה נשלחה לאליאגה עם כל מה שעליה. יש בה 1,000 חדרים, בכל חדר יש מיטה, יש שולחן, יש מראה, יש שם מסעדות עם המון כיסאות, שולחנות, כלי מטבח, הכל עדיין שם. הצוות באליאגה מפנה גם את התכולה של האונייה ומוכר אותה. כלומר, יש כנראה בתי מלון בטורקיה שהתמלאו במיטות משומשות מאוניות נופש. זה לוקח הרבה זמן, לוקח להם חצי שנה בערך לפרק אונייה וכרגע יש להם מספיק לזמן הקרוב.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

אז אליאגה היא מקום שאליו אוניות הולכות כדי למות, אבל… זאת לא התשובה. כלומר, זאת לא כל התשובה. כי באליאגה אין מקום לכולן, לא קרוב אפילו. אפילו אם סופרים את כל האוניות הנופש שנשלחו לשם, קורונה או לא קורונה, זה עדיין מספר קטן מאוד יחסית. כי עזבו את אוניות הנופש, אין כל כך הרבה מהם. מה עם אוניות המשא? יש הרבה הרבה יותר אוניות משא מאשר אוניות נופש. הם גדולות באותה מידה, אם לא יותר. אוניות המשא הכי גדולות גורמות אפילו לאונייה כמו ה"אימג'יניישן" להיראות קטנטנה בהשוואה. רק שהן לא בנויות כדי לארח אנשים, הן בנויות כדי לארח קונטיינרים. מספר עצום של קונטיינרים.

תסתכלו שנייה מסביבכם, לא כל כך משנה איפה אתם. רוב מה שנמצא מסביבכם כרגע, כנראה הגיע אליכם בקונטיינר. אתם בתוך מכונית? לא ייצרו אותה פה בסביבה. ייצרו אותה במקום רחוק מאוד והיא הגיעה דרך הים בתוך קונטיינר. אתם מול מסך של מחשב? הוא יוצר בסין, והוא הגיע ארוז ביחד עם המון המון מסכים אחרים כמוהו, בתוך קונטיינר, בתוך אונייה. הארון שלכם, איקאה או משהו, הוא הגיע בקונטיינר. הבגדים שאתם לובשים, ייצרו אותם במזרח הרחוק. הם הגיעו באונייה. כמעט כל דבר שתוכלו להצביע עליו יוצר בייצור המוני באיזשהו מקום, בדרך כלל במזרח הרחוק, ואז נכנס לקונטיינר שעלה על אונייה שהביאה אותה אליכם. אתם יכולים לאהוב את זה, אתם יכולים לא, אבל הכלכלה של העולם מבוססת על אוניות משא, ולכן יש אלפים כאלה. וגם הן בסופו של דבר מתיישנות ומתות. והן לא מגיעות כולן לטורקיה, הן מגיעות למקום אחר. אבל בשביל זה אנחנו צריכים לחזור אחורה, לשנת 1960, ולאונייה אחרת.

[רחש גלי ים]

לאונייה הזאת קראו "Clan Alpine", והאונייה הזאת שינתה תעשייה גלובלית והשפיעה על מאות אלפי אנשים, לגמרי בטעות. "אלפיין" הייתה אוניית משא, והיא יצאה מליברפול ועשתה את הדרך הארוכה דרך הים התיכון, דרך תעלת סואץ, לאוקיינוס ההודי, מתוך כוונה להגיע בסוף ליפן, עם כמה תחנות בדרך. אחת התחנות הייתה העיר צ'יטגונג בפקיסטן המזרחית, או כמו שהיום אנחנו קוראים למקום הזה, בנגלדש. שם, כשהיא עגנה ליד העיר, היא נתקלה בבעיה גדולה. ציקלון. [רחש סופה בים] סופה ענקית, הכי גדולה שראו שם כבר עשרות שנים. רוחות של 250 קמ"ש. מה שיכול ללמד אתכם כמה שאוניית משא היא דבר מסיבי, זה שאפילו סופה כזאת צריכה לעבוד קשה כדי להטביע אותה. ובאמת, ה"אלפיין" עמדה בסופה, היא לא טבעה. מה שהסופה כן עשתה זה לגרור אותה. עכשיו, ה"אלפיין" הטילה עוגן, שיהיה ברור, שניים למעשה. היו לה שני עוגנים, כל אחד מהם במשקל של כמה טונות. הסופה גררה אותה עם העוגנים. בשלב כלשהו במהלך הערב, כשהסופה משתוללת בחוץ, אנשי הצוות של האונייה הרגישו [אובייקט כבד ומתכתי זז] שהם תקועים. האונייה עלתה על שרטון. אז הם נשארו שם כל הלילה, הסופה נרגעה בינתיים, ובבוקר הם יצאו וגילו דבר מאוד מוזר. [רעש הסופה נחלש ברקע] הם לא באמת היו על שרטון, הם אפילו לא היו בים. האונייה הייתה מונחת על היבשה, על חוף בוצי שומם. הים היה במרחק של 800 מטר מאחוריהם. עכשיו, הסופה לא העיפה את האונייה באוויר. פשוט, במקום הזה החוף הוא מאוד מאוד מתון, הוא כמעט מישורי, מה שאומר שההבדל בין קו המים בגאות ובשפל הוא עצום. ומה שבגאות מכוסה במים, בזמן השפל הוא הופך לשממה בוצית עצומה. ועל הבוץ הזה ה"אלפיין" הייתה תקועה עכשיו. ולא הייתה שום דרך להוציא אותה משם. אפילו כשהגאות תחזור, ברגע שהאונייה שקועה בתוך הבוץ, עם אלפי הטונות שלה, זה פשוט לא הולך לקרות. [מגחך] היה ברור שהאונייה הזאת לא הולכת להגיע ליפן, וגם לא לשום מקום אחר. היא הייתה תקועה. והיא נשארה תקועה שם, באותה נקודה, במשך שנים. מבחינת חברת הספנות, האונייה הזאת הייתה טוטאל לוס. אין מה לעשות איתה. זה גם באופן יחסי לא היה אובדן נורא נורא גדול, כי ממילא היא הייתה אונייה מאוד ישנה. זה היה המסע האחרון שלה, ממילא הלכו להשיט אותה בקרוב לאיזו מספנה ולפרק אותה. אז… מה עושים עם אונייה שתקועה על החוף?

שנה אחרי שהיא נתקעה, האונייה הזאת נמכרה במחיר מציאה לחברה מקומית בנגלדשית שסחרה במתכות, שהם רצו לפרק אותה פשוט במקום שבו היא עומדת. איך בדיוק מפרקים אונייה שפשוט תקועה על החוף? בלי אמצעים, בלי נמל, בלי ציוד, בלי מנוף, בלי כלום? לא ברור בכלל, אבל את בעלי האונייה זה כנראה פשוט לא מאוד עניין. יכול להיות שהם חשבו שזה בלתי אפשרי, אבל לא היה אכפת להם לכסות טיפה מההפסדים על האונייה הזאת בזה שהם מוכרים אותה בגרושים. אז יאללה.

אז הבנגלדשים לקחו את הציוד המאוד מאוד בסיסי שהיה להם, מבערים ופטישים בגדול, וניגשו לעבודה. והם הצליחו. הם פירקו את האונייה. לאט לאט. זה לקח ארבע שנים, אבל האונייה הזאת פורקה לחתיכות ונמכרה בתור שאריות מתכת. בקנה מידה של חברת ספנות זה היה כסף קטן, אבל בקנה מידה של בנגלדש, מדינה מאוד ענייה, זה היה הרבה. וחוץ מזה, עכשיו היה להם שם קצת ציוד וגם קצת ניסיון. מן הסתם, הם למדו קצת על איך לפרק אוניות, אבל עם הציוד ועם הניסיון לא היה להם מה לפרק. אז הם אמרו 'אולי נעשה את זה שוב', והם קנו עוד אונייה שעמדה בפני פירוק, אונייה ששום ציקלון לא סחף אל החוף. הם קנו אותה כדי שתעשה בכוונה את מה שה"אלפיין" עשתה בטעות, להיתקע על החוף בצ'יטגונג. ואחר כך הם עשו את זה שוב. ושוב. ושוב.

פירוק אוניות הפך במשך השנים להיות תעשייה עצומה בצ'יטגונג. העיר הזאת היא היום אחד האתרים הכי גדולים בעולם לפירוק אוניות, הרבה יותר גדול מטורקיה. יש מערכת כלכלית שלמה היום שמבוססת על פירוק האוניות האלה. כל אחת מהאוניות שמגיעה לשם עוגנת מול החוף עד לתזמון הנכון, ואז מועלה עליה קפטן מקומי, שעליו מוטלת המשימה המאוד תמוהה עבור קברניט, של להפעיל את המנועים בשיא הכוח ולהשיט את האונייה בכל המהירות האפשרית ישר אל תוך החוף! ושם האונייה נתקעת. ואחרי שהמים יורדים, אנשים מגיעים כדי להתחיל לפרק.

[מוזיקת רקע]

המקום הזה נראה כמו סצנה מתוך סרט פוסט אפוקליפטי יותר משהוא נראה כמו מקום אמיתי. עשרות אוניות, כל אחת בגודל של בניין ענק, תקועות על חוף שומם בשלבים שונים של פירוק. לפעמים רואים רק חצי אונייה, לפעמים אלה הדפנות של האונייה שקולפו והקומות של הבניין בפנים נשארות חשופות. לפעמים הן נראות כמו פגר ענק של חיה ענקית, איזה גודזילה שנסחף לחוף, ונמלים אכלו את כל הבשר שלו לגמרי והשאירו רק שלד ענק.

בערך 200,000 איש עובדים היום בתעשיית פירוק האוניות בבנגלדש. אלה לא רק הרתכים והפועלים שעולים על האונייה כדי לפרק אותה, אלא גם סבלים, ונהגים, ומתווכים, וממיינים, ונפחים ומוכרים. לפי הערכות מסוימות, וזאת סטטיסטיקה שגם לי [מצחקק] היה קשה להאמין לה כשקראתי אותה, מתוך כל צריכת הפלדה של בנגלדש, שהיא מדינה ענקית, כן? מדינה של יותר מ-160 מיליון איש, 80% מהפלדה של המדינה הזאת מגיעה מאוניות מפורקות.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

צ'יטגונג היא לא היחידה שבה יש תעשייה כזאת. 2,000 קילומטר משם, באלאנג בהודו, יש חוף די דומה, שגם שם נמצאה הדרך לעשות את אותו הדבר בדיוק. זה חוף גדול ושטוח שאליו אוניות באות כדי למות. וגם שם יש עיר שלמה שנבנתה מסביב לתעשייה הזאת, ומאות אלפי אנשים שמתפרנסים ממנה. וגם שם, המתכת היא לא הדבר היחיד שיש באוניות. ליד החוף באלאנג, אתם תוכלו לראות חנויות של פיסות מתכת, צינורות קטנים וגדולים, לוחות, וגלגלים, ומיכלים, ומנועים, וכאלה. ובהמשך יש שוק ענק. [רעשי שוק] זאת שדרה באורך של קילומטרים, מלאה בחנויות שמוכרות הכל, כל מיני דברים, שכולם חפצים משומשים שהגיעו מהאוניות האלה. כלי מטבח, מכונות כביסה, מזגנים, מזרנים, כיורים, מתקני כושר, מכונות קפה, תמונות, ספרים. באוניות שמבלות הרבה חודשים בים וחיבור האינטרנט שלהם לא משהו, הספנים צריכים להעסיק את עצמם במשך הרבה זמן ולכן יש להם שם ספריות, והספריות האלה מגיעות עם האונייה לפירוק. אז אם אתם רוצים ספרים משומשים באנגלית בהודו, אלאנג זה מקום טוב למצוא אותם.

אלאנג היא בית הקברות הכי גדול בעולם לאוניות. צ'יטגונג בבנגלדש היא המקום השני, ויש עוד כמה מספנות דומות, קצת יותר קטנות, בפקיסטן ובסין. אבל בגדול, זה האזור הזה, מסביב לאוקיינוס ההודי, זה המקום שאליו מגיעות רוב האוניות בעולם בסופו של דבר. אוניות הנופש שמגיעות לטורקיה ועוד כמה מספנות פירוק בודדות באירופה ובאמריקה, הן מיעוט קטן. רוב הגדול של האוניות מגיע לאוקיינוס ההודי כדי למות. הודו, בנגלדש, פקיסטן. המשותף לכל המקומות האלה שהם מקומות נוראיים. אלה אזורים עניים במדינות עניות. המתכת עדיין יקרה, האנשים שם זולים.

[מוזיקת רקע]

אוניות לא נבנו כדי להתפרק, מן הסתם. זה לא שבונים אותם עם כפתור שלוחצים עליו ואז הכל מתפרק לחתיכות. לא, בדיוק להיפך. אוניות נבנות ככה שיהיה קשה מאוד לפרק אותן. אבל עדיין, אם אתם לוקחים מבער, ברנר, ומכוונים אותו ישירות לפלדה, היא תימס נקודתית, וככה אפשר לאט לאט לחתוך אותה. כמו חרב אור, רק לאט מאוד. ואם תחתכו אחד אחד את כל החלקים שמחזיקים חלק מהאונייה בסוף, בסוף הוא יפול. ממש ככה. אבל זאת לא השאלה. השאלה היא איך לעשות את זה בלי שהוא יפול עליכם. זה מאתגר. זה לא פשוט ולא תמיד מצליחים בזה. ועל חצי אונייה אין מעקה בטיחות, ומקרים של אנשים שנופלים מגבוה או אנשים שדברים נפלו עליהם, זה דבר שקורה. פירוק אוניות הוא אחת העבודות הכי מסוכנות שיש בעולם.

[מוזיקת רקע נפסקת]

במספנות בטורקיה סביר להניח שלא תוכלו להתקרב אפילו לשם בלי מינימום קסדה, מגפיים וקורס בטיחות, אבל בהודו ובבנגלדש… לא ממש. רמת אמצעי הבטיחות שם משתנה ממספנה למספנה, יש כאלה שהם גרועות יותר ויש כאלה שפחות, אבל בחלק מהמספנות בצ'יטגונג אתם לא תראו אפילו קסדה. שלא לדבר על זה שהאוניות יושבות שם על חול. זה לא יציב. כשאתם קורעים חתיכות במשקל אלפי טונות מתוך בניין במשקל עוד אלפי טונות, שלא עומד יציב ממילא, דברים לא תמיד נופלים בדיוק לכיוון שאתם רוצים שהם יפלו. וזאת רחוקה מלהיות הסכנה היחידה במקום הזה, ממש רחוק מזה. האוניות האלה מגיעות לחוף עם דלק, מן הסתם, והרבה מהם סחבו לאורך השנים חומרים מסוכנים. יש מקומות עם גזים דליקים או רעילים, שיכולים להישאר חבויים בתוך איזשהו חדר או בתוך איזה צינור, וכמו שאמרנו, העבודה נעשית עם מבערים. ככה שפיצוצים הם לא דבר מאוד נדיר. וגם אנשים שנחנקים מגז זה דבר שקורה. ורמת הטכנולוגיה בצ'יטגונג היא כזאת שהם משתמשים בשיטת התרנגולת כדי לבדוק אם חדר הוא בטוח. מה זה אומר? קושרים תרנגולת לחבל, מנמיכים אותה מלמעלה לתוך החדר, ואם היא לא מתה, אז מניחים שהאוויר שם בסדר ואפשר להיכנס. זה לא שיטה נורא מדויקת.

[מוזיקת רקע]

ואפילו אם תצאו משם בחיים, פירוק הספינות עדיין הורג אתכם בדרכים אחרות. כי האוניות האלה בנויות מחומרים שחלקם רעילים ומסרטנים. הרבה מחומרי הבניין שם הם רעילים, הצבע של האונייה הוא רעיל. יש חומרים כמו אזבסט. אזבסט הוא סיפור ארוך מאוד בפני עצמו, אבל מי שלא מכיר בקצרה: זה חומר בנייה שהיה פעם מאוד מאוד נפוץ, עד שגילו שהוא רעיל בטירוף. הוא גורם לכמה סוגים של סרטן וגם כמה מחלות אחרות בשביל לגוון. לכן בחלק גדול מהעולם אסרו על שימוש באזבסט לגמרי. יש תקנים וחוקים נגד זה. לכן באוניות מודרניות אין אזבסט. אבל האוניות שמגיעות לפירוק הם לא אוניות מודרניות. הן בנות 30 שנה. ולכן בהרבה מהן יש אזבסט שמתפרק ומתפורר והופך לאבק ואנשים נושמים אותו, והסטטיסטיקה אומרת שחלק מהאנשים האלה הולכים לקבל סרטן.

לעבוד בפירוק אוניות זאת עבודה שהורגת אתכם. בטורקיה, ששמה זה מקום שבו כן מקפידים על הוראות הבטיחות ועל ציוד מקצועי, אפילו שם, שני פועלים נהרגו בשתי תאונות שונות בחצי השנה האחרונה. ושוב, זה מקום שבו יש שיטה, יש ציוד, יש קרקע מוצקה ויש הוראות בטיחות. באלאנג ובצ'יטגונג המצב הרבה יותר גרוע. הייתי מספר לכם כמה אנשים נהרגים שם כל שנה בפירוק האוניות, אבל אני לא יכול, כי אני לא יודע. כי מן הסתם בעלי המספנות האלה מעדיפים לא לספר. הם טוענים שהכל שם בטוח לחלוטין ומעולם לא קרה, [בטון מזויף] מה זאת אומרת, אף אחד לא נשרט אף פעם. זה כמובן לא נכון. לפי "Shipbreaking Platform", זה ארגון שנלחם למען תנאים טובים יותר לשוברי האוניות, הם ספרו יותר מ-400 הרוגים במספנות באסיה מאז 2009. כלומר, בממוצע שלושה הרוגים בחודש. ומאוד לא בטוח שהם באמת מצאו את כולם. יכול להיות שיש יותר.

[מוזיקת רקע נפסקת]

בנוסף לכל זה, המפעל הזה של מיחזור האוניות, טכנית, זה מפעל המיחזור הכי גדול בעולם. כאילו, אתם זורקים אריזת קרטון במשקל 30 גרם לקרטונייה ואתם מרוצים מעצמכם שאתם תרמתם למחזור? יופי לכם. כל אונייה היא אלפי טונות שמתמחזרות. זה נשמע יופי לסביבה. זה לא. כל החומרים האלה? כל שאריות הנפט והגז וכל זה? אז הנוהל הוא ששואבים אותם ואז שופכים לים. כל הדלקים וכל החומרים הרעילים שמפורקים שם ממש על החוף, בלי שום סידור או השמדה מרוכזת או משהו, כל זה הפך את החופים האלה למזוהמים ומזהמים ברמה קיצונית. אלה מקומות מלוכלכים ומזיקים. המפעלי מיחזור הכי גדולים בעולם הם אסון סביבתי.

[מוזיקת רקע]

בגלל כל הסיבות האלה ברור שפירוק אוניות הוא דבר שצריך לעשות בזהירות ובהקפדה. ולכן קיימים תקנים מאוד מדויקים לגבי איך בדיוק צריך לעשות את זה. איך לרוקן קודם כל את כל הגזים וכל החומרים המסוכנים, ולחטא את הספינה, ולבדוק שלא נשאר שום דבר מסוכן, ולאחסן את כל החומרים האלה באופן בטוח, ולכן צריך לדאוג שיהיו מיכלים מתאימים בסביבה ואותם אפשר לפנות לאתרי פינוי פסולת רעילה, והפירוק של האונייה צריך להיעשות באופן מבוקר, בסדר מסוים, עם אמצעי בטיחות מקסימליים. זה תהליך מורכב והוא יקר. וזאת בדיוק הסיבה ש… רוב החברות שמחזיקות אוניות מעדיפות לא לעשות אותו, אלא פשוט למכור אותם לעולם השלישי, איפה שאף אחד לא שם על התקנים האלה.

במספנות באירופה מפרקים אוניות לפי התקן, וזה לוקח הרבה זמן וזה עולה כסף. למספנות בהודו החברות מוכרות את האוניות האלה ומרוויחות כסף. לא כל כך הרבה, אבל הם מרוויחות.

[מוזיקת רקע נפסקת]

על הדברים האלה תמיד שואלים את אותה שאלה: למה אנשים בכלל מוכנים לעבוד בתנאים נוראיים כל כך? והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כי אין להם אפשרות אחרת. האלטרנטיבה היא לא לעבוד. אנשים שמסכימים לעבוד שם הם אנשים מהחלקים הכי עניים של מדינות עניות ממילא. אנשים שיקחו כל עבודה בשביל, אתם יודעים, שיהיה להם מה לאכול וכאלה דברים. ואם פעם פתאום יסגרו את כל המספנות האלה, בשם איכות הסביבה וזכויות העובדים וכל הדברים האלה, אז… לא תהיה לאנשים האלה עבודה. אז המצב ישתפר או שלא? [נאנח] נהיה קצת כבד העסק הזה. וכמו שאמרתי, יש ארגונים שעובדים למען העובדים במספנות, לנסות לדאוג להם לתנאי בטיחות טובים יותר, לתשלום הוגן יותר, איזשהו ארגון של עובדים. וכן, חלק מהם באמת מנסות להשתפר. התנאים באלאנג השתפרו בשנים האחרונות. זה עדיין מסוכן בטירוף וזה עדיין מזהם בטירוף, אבל פחות ממה שהיה קודם. ואפילו השיפור הזה, הבעיה איתו שזה עולה כסף. זה אומר שהמספנות באלאנג אולי יתחילו לדרוש קצת יותר כסף, ולחברות הספנות פשוט פחות ישתלם, אז הם ימכרו את זה בבנגלדש, איפה שעדיין בכלל לא שמעו על שיפור התנאים של העובדים.

[מוזיקת רקע]

אז למה בעצם לא כולן שולחות את האוניות לבנגלדש? בכל זאת, יש כאלה שמגיעות למספנות האירופאיות, בטורקיה, כאלה שעומדות בתקנים וכאלה שבהן המצב הוא יחסית מאוד סביר. רוב חברות אוניות הנופש מעדיפות לשלוח את האוניות שלהם לפירוק שם, למרות שהם היו יכולות להרוויח יותר כסף מלשלוח אותם להודו או לבנגלדש. למה?

אז… כמובן, אני לא בעלים של חברה ענקית, אבל ניחוש טוב יהיה כי זה לא יהיה להם טוב לתדמית. כי החברות האלה תלויות בעשרות אלפי אנשים בשנה שיקנו כרטיס לקרוזים, ואם האונייה של החברה הזאת תהיה מקושרת למקום שהוא אומלל, מזהם, ותכלס הורג אנשים, זה לא יהיה טוב ליחסי ציבור. אז הם מעדיפים להימנע מזה וכשהם מפרקים אוניות, לפרק אותם באופן הכי טוב שאפשר.

לעומת זאת, תעשיית אוניות הסחר, הם לא כל כך תלויים בציבור. אתם לא יודעים באיזו אונייה בדיוק הגיעו האוזניות שלכם מסין, נכון? אז זה פשוט די לא אכפת להרבה אנשים, מכיוון שרוב האנשים לא יודעים על תעשיית פירוק האוניות והנזקים שהיא גורמת, גם לא אכפת להם לאן האוניות האלה נשלחות.

הדבר הכי טוב כנראה שאפשר לעשות בשביל שהמצב ישתפר, זה, well, לדעת על זה, שאנשים ישמעו על זה, ואז אולי גם לחברות האלה יהיה אכפת מיחסי הציבור מספיק כדי לדאוג שפחות אנשים ימותו שם. אז… עכשיו אתם יודעים.

[מוזיקת רקע מתחלפת במוזיקת סיום]

אז מה הייתה השאלה?

לאן אוניות הולכות כדי למות? לאלאנג. או לצ'יטגונג. או אם יש להם מזל לאליאגה. ואולי, בעתיד, יתאפשר לאוניות האלה מוות מכובד יותר ולאנשים שמפרקים אותן חיים מכובדים יותר.

כן, אני יודע שזה נהיה קצת מדכא, אבל זאת התשובה.

אם אתם רוצים לדעת קצת יותר על תעשיית פירוק האוניות ואולי לקבל יותר דיכאון, אז יש סרט תיעודי באורך מלא שנקרא "Shipbreakers", שאפשר למצוא ביוטיוב, עם הרבה מראות מרשימים מהחוף באלאנג. ואם התעניינתם בפרק הזה, אז בטח תהנו משני הפרקים של "התשובה" על נאורו, חלק א' וחלק ב'. אחרי הפרסומת נדבר קצת על דגלים.

שאלה אחת שאנשים שואלים, ובצדק, בקשר לכל הקטע הזה של פירוק ספינות במקומות איומים, זה איך זה חוקי? כלומר, אין איזשהם חוקים לאוניות כדי שיפרקו אותם כמו שצריך? באופן בטוח, באופן ידידותי לסביבה? אז התשובה היא שיש. כמו שאמרתי, יש תקן, יש תקן אירופאי לגבי איך לפרק אונייה כמו שצריך ויש מספנות מסוימות שעומדות בתקן הזה. אף אחת מאלה שבהודו או בבנגלדש ובכל המקומות האלה, לא עומדת בתקן הזה. וכל אונייה אירופאית חייבת, על פי חוק, להישלח לפירוק רק במקום שעומד בתקן. אז איך זה שכולן מגיעות למקומות שלא עומדים בו? זה פשוט משום שהם טכנית, הן לא אירופאיות. וזה מכניס אותנו לכל העניין של דגלים.

[מוזיקת רקע]

אונייה מטבעה זה דבר שזז ממקום למקום, אז היא לא תמיד נמצאת בתוך שטח של מדינה. ואז נשאלת השאלה, אוקיי, החוקים של איזו מדינה תקפים לגבי האונייה הזאת? אז התשובה היא שכל אונייה שייכת פורמלית לאיזשהי מדינה והחוקים על האונייה הם החוקים של המדינה הזאת. כלומר היא חייבת לשאת גם את הדגל שלה. לכל אונייה יש מאחורה דגל של איזשהי מדינה. אבל… זאת לא תמיד המדינה שבאמת היא מגיעה ממנה. למשל, אם הייתם באוניית הנופש הישראלית, אז אולי שמתם לב שהדגל שבקצה האחורי שלה, הוא לא דגל ישראל. הוא דגל עם משבצות וכוכבים בכחול ואדום. דגל מאוד נחמד, דרך אגב, אחד מהדגלים היותר מוצלחים בעולם. זה הדגל של פנמה. כי באופן רשמי, כשאתם נמצאים על האונייה הזאת, אתם לא בישראל, אתם בפנמה. וזה לא רק האונייה הזאת. זה המון. [מגחך] זה מבחינת מספר האוניות בעולם, פנמה היא אימפריה. מספר עצום של אוניות שטות עם הדגל של פנמה. למה? כי זה לא ממש קשה להחליף את הדגל. הם קוראים לזה בתעשיית הספנות "דגלי נוחות". כלומר, משלמים קצת ומחליפים את הדגל לדגל של המדינה שהכי נוח לכם להיות בה. למה זה נוח להיות בפנמה? משום שהחוקים בפנמה מתאימים יותר. חוקים כמו שכר מינימום וזכויות עובדים וכאלה דברים, זה מאוד נוח לבעלי האוניות האלה להיות, לצורך העניין, מפנמה.

זה גם לא ממש קשה להחליף את זה שוב ושוב לפי הצורך. אז כשהאוניות האלה בדרך לעשות את המסע האחרון שלהם, כלומר להגיע לפירוק, אז הרבה מהם מחליפות זהות פתאום, ופתאום הרבה מהם פתאום שייכות לסנט קיטס ונוויס, שזאת מדינה קטנה מאוד של איים בקריביים, שהכללים שלה לגבי מה שמותר ומה שאסור לעשות בפירוק ספינות, הם הכי נוחים לכולם.

אונייה שעדיין מחזיקה את הדגל של המדינה שממנה היא באמת מגיעה, תצטרך לעמוד בכללים נוקשים יותר. אז אם אתם מסתכלים על רשימת האוניות בעולם, זה נראה כאילו פנמה היא אימפריה ענקית. היא… יש כמעט 8,000 אוניות שמניפות את דגל פנמה. אז כן, נראה כאילו, כן, זאת מדינה גדולה, אימפריה, נכון? המדינה השנייה הכי גדולה היא ליבריה, כמובן, עם כמעט 4,000 אוניות, והשלישית היא איי מרשל. אימפריות. הרבה מהמדינות במקומות הראשונים הם איים קטנים תכלס, אבל מה שהכי משעשע אותי זה שבמקום טיפה יותר נמוך, יש 294 אוניות, מתברר, שמניפות דגל מונגוליה. ומה שיפה בזה, זה שמונגוליה היא מדינה בלי ים! [צוחק] אין שום גישה לים ממונגוליה. אין להם מה לעשות עם אוניות! אבל עדיין, הדגל שלהם כנראה נוח. ומדינה אחרת שאת הדגל שלה תוכלו למצוא על מספר קצת מפתיע של אוניות, היא [מתפרצת מוזיקה] נאורו. כמובן.

[מוזיקת רקע]

זאת הייתה "התשובה".

עורך ומפיק את הפודקאסט, גיא בן נון. תמיכה מורלית, אביב שם-טוב ובן אור הברי. חתירה, שרה סילבצקי. עורך ראשי, רן לוי, מנהל עסקי, דני טימור, אני דורון פישלר. שלום. בפעם הבאה יהיה יותר שמח כנראה.

[מוזיקת רקע ממשיכה להתנגן]