top of page

התשובה עם דורון פישלר - למה לאוכל רע יש טעם טוב? (שידור חוזר)

שידור נוסף לאחד מה"פרקים האבודים" והפעם, למה פיצה זה כל כך טעים? למה האוכל הבריא לא טעים, והאוכל הטעים לא בריא? איזה מין סידור מטופש זה, ומי צריך לתת את הדין? למה כולם מסכימים שפיצה זה טעים, אבל אף אחד לא מסכים בשאלה איזה תוספות לשים עליה? התשובה כוללת הרבה גזר, סודיום בנזואט, צרצרים על מקל ואישה דגולה בשם אאאאאאאגגג.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/09/2022.

[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".

היי, אני דורון, זאת "התשובה", וזה עוד אחד מהפרקים האבודים.

פרקים ישנים מאוד של הפודקאסט, שירדו, ועכשיו עולים מחדש. למרות שבקשר לפרק הזה, אני… אני קצת היססתי אם באמת כדאי להביא אותם חדש, משום שהפרק הזה, היו לו השלכות לגביי. העניין הוא כזה, בפרק הזה אני מדבר על פיצה, ובין השאר זה פעם הראשונה שהזכרתי את ההשקפה שלי לגבי פיצה עם אננס. אני מתנגד לפיצה עם אננס, במקרה שאתם לא מודעים לזה. ו… זה חזר עוד כמה פעמים, [צוחק] אבל האמת שבזמן האחרון אני פחות מזכיר את ההשקפות שלי לגבי פיצה עם אננס ופיצה בכלל, כי אני לא רוצה לערב פוליטיקה. [צוחק]

לא, פשוט… זה, זה נהיה מין דבר כזה שאני מקבל… הממ… פעם ביום הודעה ממישהו עם איזושהי בדיחה על פיצה עם אננס, כל פעם שמתפרסם איזה meme על, על פיצה ואננס אז שולחים את זה אליי, כאילו שזה… שזה בדיחה פרטית איתי. עכשיו, אני ראיתי אותם כבר. חלקם מאוד מצחיקים, כן, אני מסכים איתכם, זה… זה אכן מצחיק. אבל אני ראיתי אותם. מה שראיתם כבר, הבדיחות על הפיצה ואננס, תאמינו לי שכבר ראיתי אותם.

אז קודם כל, אתם יודעים שזה לא אני שהמצאתי את זה בכלל? נכון? זה לא, אני לא הראשון שמוחה על השילוב הבזוי של פיצה ואננס. יש כאילו, זה דבר כזה שמסתובב, שהרבה אנשים מתנגדים לשילוב הזה. אז… זה לא… זה קודם כל לא בדיחה שלי, או משהו כזה, ומעבר לזה, אני פשוט מיציתי כבר את העניין הזה, את הרמת ההומור שאפשר לקבל מהעניין הזה, אז רק… רק בקשה אישית - אם אתם נתקלים באינטרנט באיזושהי בדיחה ממש ממש מוצלחת שקשורה לפיצה ולאננס, בבקשה אל תשלחו אותה אלי. אוקיי? זה לא משהו ש… אני יודע שאתם רוצים פשוט לחלוק משהו נחמד עם מישהו שמתעסק בתחום הזה, אבל, אבל באמת, אני ראיתי זה כבר. [צוחק] זה בסדר. אני מסכים איתכם שזה מצחיק, אבל, אבל זה בסדר.

וחוץ מזה דעתי בנושא לא השתנתה. אבל אולי, אני… אני שוקל… יכול להיות שאני… מתחיל להיות טיפה יותר… פתוח. בכל זאת עברו כמה שנים, והיום יש יותר סבלנות לכל מיני דברים פחות מקובלים, כמו למשל… [אומר במיאוס] פיצה עם אננס. אִיך. אז אני לא אכעס עליכם אם… [אומר בהיסוס] תאכלו את זה. איפשהו רחוק…

בכל מקרה, זאת "התשובה", אנחנו מיד מתחילים.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

היי, אני דורון פישלר וזאת "התשובה". והנה שאלה שאופיר שאל אותי:

[הקלטה] אופיר: היי דורון, אהה… יש לי שאלה. בתור מישהו שממש נגעל מפירות וירקות, למה יש מאכלים שהם ממש מגעילים למרות שהם טובים, ולמה יש מאכלים כמו פיצה שהם ממש טעימים, ובכל זאת הם לא טובים? ולמה פיצה כל כך טעימה?

דורון: "למה פיצה כל כך טעימה?" אחת השאלות המהותיות של החיים.

אבל באמת, יש הרבה סוגי אוכל, יש אוכל טעים ויש אוכל לא טעים, ודווקא האוכל הטעים הוא הרבה פעמים זה שלא כדאי לאכול. מי תכנן את זה ככה? זה מטופש. זה פשוט מטופש! אני מגיש ערעור.

האופן שבו דברים אמורים לעבוד, בבירור, הוא שאוכל טעים הוא אוכל טוב, ואוכל לא טעים הוא אוכל מזיק. כלומר בעולם אידיאלי, כדי להצמיח שרירים ולחסל כולסטרול ולחיות יותר זמן, הייתם צריכים לאכול כל יום דונאט עם שוקולד. וכמובן פיצה. ואם אנשים היו אוכלים קימל הם היו מתים במקום. כי זה מגעיל.

אבל זה לא המצב. אין צדק בעולם. למה? את מי להאשים? למי לשלוח מכתב מחאה? את מי צריך לדרוש לפטר?

התשובה היא… את האבולוציה. זאת האבולוציה שאחראית לזה.

[מוזיקת רקע]

יכול להיות שכבר שמעתם אותי מאשים אותה, את האבולוציה, בכל מיני דברים, כי היא באמת אשמה בהרבה דברים. האבולוציה היא מה שהפך אותנו למה שאנחנו, ולכן גם הרבה מהמוזרויות של הבני אדם, העובדה שאנחנו מהרבה בחינות מוזרים וקצת דפוקים, זה בגללה. ובאופן יותר ספציפי, זה נובע מזה שאנחנו בני האדם לא באמת מתאימים לחיים היום.

האבולוציה דואגת שכל אחד יתאים לסביבה שלו, ואנחנו התפתחנו כדי להיות מתאימים להיות ציידים לקטים, שמסתובבים ביער ומחפשים אוכל. האבולוציה ארגנה אותנו ככה שיהיו לנו הכי הרבה סיכויים לשרוד בתור ציידים לקטים ביער.

אז כדי להבין למה אנחנו כאלה, תכירו ציידת לקטת משנת 60,012 לפני הספירה. קוראים לה אאאג.

מה שאאאג עושה רוב היום זה לחפש אוכל. אין לה הרבה אוכל, אין לה סופרמרקט, אין לה חווה, אין לה מקום מסודר להשיג אוכל, היא פשוט מסתובבת ביער ומחפשת. וביער יש המון דברים, יש עלים, יש פטריות, יש חרקים, יש תולעים, יש פירות ויש אדמה.

עכשיו, אאאג בחורה מאוד סימפטית ומאוד אינטליגנטית, אבל היא לא מאוד משכילה. אין לה אנציקלופדיה לצמחים ולחיות, ואין לה גוגל שאפשר לשאול אותו דברים כאלה. אז איך היא תדע מכל הדברים האלה מה כדאי לאכול ומה לא? פשוט. האבולוציה דאגה לה לזה.

היא הכניסה לאאאג לראש מנגנון שכשהיא אוכלת משהו טוב, משהו שיעזור לה לשרוד, היא מקבלת פרס. כלומר, המוח שלה משחרר כימיקלים, כמו דופמין, שפשוט גורמים לה להרגיש טוב. או במילים אחרות - זה טעים.

לעומת זאת, כשהיא אוכלת משהו לא מזין, משהו מזיק, המוח שלה מיד משחרר הודעה שאומרת "איכס", ואז היא מפסיקה לאכול אותו. יש לה תמרור מובנה במוח, שהיא לא למדה, זה דבר שהיא נולדה איתו, שאומר לה מה כדאי לאכול ומה לא. לכל זה האבולוציה דאגה, כי האבולוציה רוצה שאאאג תשרוד.

עכשיו, חשוב להבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר שהאבולוציה רוצה שהיא תשרוד, או שהיא בכלל רוצה משהו. האבולוציה לא באמת רוצה שום דבר, וגם לא מתכננת שום דבר. לאבולוציה אין תודעה, היא לא מתכננת דברים. אבולוציה זה פשוט כינוי לתהליך שבו אלה שמתאימים שורדים, ואלה שלא - לא.

כלומר, מה שאני אומר בעצם זה שאאאג שורדת בגלל שיש לה את האינסטינקט הזה שגורם לה לאכול את מה שטוב לה.

לעומת זאת, לאאאג היה פעם חבר שקראו לו מננננ, הוא לא חבר-חבר דרך אגב, הם היו רק ידידים, זה היה אפלטוני, בכל מקרה אצל מננננ, היה, הוא נולד עם אינסטינקט הפוך. הוא לא אהב לאכול דברים מזינים, כמו פירות ושורשים, ודווקא מאוד אהב לאכול דברים עם טעם מר, כמו… חול וסלעי קוורץ, ולכן הוא מת מתת תזונה.

אאאג שורדת בגלל שיש לה את ההעדפה הזאת לטעם, ומכיוון שההעדפה הזאת נמצאת בגנים שלה, היא גם הורישה אותה לילדים שלה, וואה ו[צליל של משיכה באף]. והם יורישו אותה לילדים שלהם, וככה בסופו של דבר, נוצרנו אנחנו.

זאת אבולוציה, זה פשוט התהליך שבו האנשים עם התכונות שעוזרות להם לשרוד, שורדים, ואלה שלא, מתים.

אז האבולוציה לימדה אותנו מה צריך לאכול. היא גורמת לדברים מסוימים להיות טעימים, כי אלה דברים שאנחנו חייבים לאכול בשביל לשרוד, כי יש בהם חומרים שטובים לנו. איזה חומרים? בעיקר פחמימות, סוכר, שומן ומלח.

כלומר, בדיוק החומרים שאתם יכולים למצוא בארוחת המבורגר וצ'יפס ומילקשייק. כלומר אלה המרכיבים העיקריים של ג'אנק פוד. בדיוק החומרים שנחשבים היום להכי לא בריאים.

אבל זה לא ג'אנק. זה פשוט לא נכון להגיד שזה ג'אנק. כל החומרים האלה, הם הכרחיים לחיים שלנו, אתם צריכים את זה. כל כך צריך את זה, שבשביל אאאג, זה הדבר העיקרי שהיא מחפשת.

נכון, גם ויטמין C, ויטמין B וכל אלה, גם הם חשובים, כן? אבל הכמות שצריך מהם כדי לחיות היא זעירה. בשביל אאאג לא בעיה להשיג את זה, זה נמצא בעלים. תמיד יש עלים. תלעסי קצת עלים ויש לך את הויטמינים. אבל סוכר? סוכר זה חשוב. סוכר זה אנרגיה, וזה מצרך נדיר.

אין בג'ונגל הרבה דברים עם סוכר, ולכן האבולוציה דאגה שסוכר יהיה הדבר הכי טעים שיש. אתם שמים את זה בפה, זה מרגיש נהדר, ואתם מיד רוצים עוד. אז בכל פעם שאאאג רואה איזה פרי מתוק, היא מיד קוטפת אותו ואוכלת אותו.

[רעשי רקע של ג'ונגל]

ואולי זה יספיק לה. לא בטוח. כי באמת אין הרבה מזה.

עכשיו פאסט פורוורד.

[סאונד של הרצה קדימה]

60,012 שנים קדימה, ואז עוד 2000 וקצת.

[מוזיקת רקע]

אאאג וכל הקרובים שלה כבר לא בסביבה, אבל נמצאים פה אנחנו. הצאצאים שלה. ואנחנו עדיין מאוד אוהבים שומן ומלח, ועוד יותר מזה - סוכר.

עכשיו, כבר אמרתי, סוכר זה בריא. זה הכרחי. זה בריא, אם אוכלים את זה בכמות הנכונה.

לאכול יותר מדי ממנו, זה לא בריא. וזה, אגב, נכון גם לגבי כל דבר אחר. כל חומר הופך לרעל אם צורכים אותו בהגזמה פראית. מים. מים זה בריא, נכון? אין ויכוח על זה שלשתות מים זה בריא, אבל אם תשתו 80 ליטר מים תוך שעה, זה יהרוג אתכם. הכל עניין של כמות.

אז בהחלט אותו הדבר נכון לגבי סוכר. בן אדם צריך סוכר בגוף, רק לא יותר מדי. והבעיה היא שאנחנו פשוט אוכלים את זה הרבה יותר מדי. כי היום אנחנו לא מסתובבים ביער ומלקטים זרעים ופירות. יש לנו הרבה מאיזה אוכל שאנחנו רוצים, ועל מדף אחד במסדרון של הממתקים בסופר, יש יותר סוכר ממה שאאאג ראתה בחיים שלה. אנחנו אוכלים המון סוכר, וזה לא משנה אם אתם בכלל לא אוהבים ממתקים. בכל דבר יש היום סוכר. גם דברים שאתם לא חושבים עליהם בתור מתוקים. בלחם יש סוכר, ברוטב לסלט יש סוכר, בקטשופ, המבורגר, צ'יפס, בירה, קורנפלקס, בהכל יש סוכר. כך שיכול מאוד להיות שאת הצריכה היומית המומלצת של סוכר, אתם חוצים כבר בארוחת הבוקר. ואם בהמשך היום בא לכם משהו מתוק, זה כבר מעל ומעבר.

אנשים עם דיאטה נורמלית, כן? לא גרגרנים, אוכלים כל יום פי שלושה, או פי ארבעה, או פי שישה סוכר ממה שהגוף צריך. וכשאוכלים באופן קבוע כל כך הרבה יותר ממה שהגוף צריך ממשהו, זה נהיה רעל.

ואותו הדבר נכון לגבי שומן ולגבי מלח. אלה דברים שבג'ונגל היו מאוד מאוד נדירים, אבל היום הם נמצאים בכל מקום, הם זמינים, הם זולים, ואנחנו אוכלים אותם המון. ולמה אנחנו אוכלים אותם הרבה? כי זה טעים! כי זה עדיין גורם לנו להרגיש טוב. יש את המקום הזה במוח שנדלק בכל פעם שאנחנו אוכלים סוכר.

מאז שאנשים הפסיקו פשוט ללקט אוכל והתחילו לגדל את האוכל בעצמם, מה שנקרא המהפכה החקלאית, עברו מאז בסך הכל משהו כמו 12 אלף שנים. זאת התרבות האנושית. מלשתול זרעים באדמה ועד לראות סרט בנטפליקס בטלפון נייד בזמן שיושבים בשירותים במטוס לאוסטרליה. 12 אלף שנים. וזה הרבה זמן בשבילנו, כן? אבל בשביל אבולוציה, 12 אלף שנים זה כלום.

תהליכים אבולוציוניים נמדדים במיליוני שנים. כמה אלפי שנים זה שום דבר. לאבולוציה לא היה זמן להתעדכן בהתפתחויות האחרונות. אז אנחנו, בני האדם, אותם בני האדם מאז, למרות שהסביבה שלנו שונה לגמרי.

בין השאר, האבולוציה עוד לא הספיקה להתעדכן בזה שהתפריט שלנו היום לא ממש דומה למה שאכלנו פעם. המנגנון האחראי על מה כדאי לאכול במוח שלנו, עדיין חושב שאנחנו ציידים לקטים ביער, ולכן הוא ממשיך לתת לנו פרס בכל פעם שאנחנו אוכלים את הדברים האלה שכבר לא טובים לנו. ולכן אנחנו עדיין רוצים כל הזמן את השומן והסוכר והמלח.

אז בקשר לשאלה למה אנחנו אוהבים דברים לא בריאים, זאת התשובה. הם כן בריאים. פשוט יש לנו הרבה יותר מדי מהם. ויש לנו הרבה יותר מדי מהם כי הם טעימים לנו.

[מוזיקת רקע]

זה נשמע כאילו אם היינו יכולים רק לתכנת את המוח שלנו מחדש, היינו פשוט עושים את זה שהחומרים שאנחנו רוצים הם לא החומרים הלא בריאים האלה, סוכר ומלח, אלא חומרים בריאים, כמו ויטמינים. וכך כולנו היינו אוכלים סלט כל היום ונהיים נורא בריאים.

אבל לא. האמת היא שאפילו אם היינו יכולים לעשות את זה, זה לא באמת היה פותר את הבעיה. כי אנחנו אוכלים המון סוכר כי זה טעים לנו. עכשיו, נגיד שפתאום היינו משנים את זה. פתאום, לכל בני האדם, החומר שמאוד טעים לנו לא היה סוכר, אלא ויטמין A. פתאום לא היה לנו שום דחף מיוחד לאכול עוגיות, או שוקולד, או צ'יפס, או הכי טוב, עוגיות שוקולד צ'יפס, וכל זה לא היה מזיז לנו בכלל. אבל היינו מתים על גזר. הייתה הסכמה מוחלטת שגזר זה פשוט טעים. אנשים היו אומרים דברים כמו "וואי, זה הגזר החמישי שלי היום. אני יודע שזה לא טוב לי, אבל אני פשוט [רעשי לעיסה] אני פשוט לא יכול להפסיק [מדבר בפה מלא תוך כדי לעיסה] אני חייב לשמור על עצמי. אני חייב לאזן את זה עם איזה שווארמה".

אז התוצאה הייתה שהיו מוכרים לנו גזר בכל מקום. איפה שלא הייתם מסתכלים היו דוכני גזר, והיה מק-גזר ומיץ גזר, וילדים היו לוקחים גזר לבית ספר, וכדי לשכנע אנשים לאכול דברים אחרים, היו מכניסים לתוכם רסק של גזר. הייתם אוכלים המבורגר עם פיסות גזר בפנים. ובבייגלה היה גזר. עכשיו, כל זה אומר שהיינו בריאים יותר, אם זה היה המצב? האמת שלא. משום שגם ויטמין A שנמצא בגזר, אם אוכלים אותו בכמות גדולה פי עשרה מהכמות שאנחנו צריכים, הוא רעיל. אז אנשים עדיין לא היו בריאים. למרות שהם היו לא בריאים בצורה אחרת מכפי שהם היום.

הבעיה היא שאנחנו חיים במצב שיש לנו יותר מדי ממה שאנחנו רוצים, וזה לא משנה מה זה הדבר שאנחנו רוצים. [צוחק] ידאגו שיהיה לנו יותר מדי מזה. המנגנון הזה שנותנים לנו מתנות במוח כשאנחנו אוכלים איזה דבר, הוא לא אומר לנו מתי להפסיק.

אז בעניין השאלה השנייה, למה פיצה כל כך טעימה? זאת הסיבה. פיצה ובצק, יש בזה המון פחמימות ושומן ומלח, כל הדברים הטובים. כל הדברים שאנחנו מתוכנתים לאהוב. ולכן רוב האנשים בעולם יסכימו, פיצה זה טעים.

[מוזיקת רקע]

מה שהם לא יסכימו עליו, זה מה לשים על הפיצה. איזה תוספות לשים עליה.

תנו לשלושה אנשים לנסות להזמין פיצה אחת, עם איזה תוספות שהם רוצים, וזה יכול בקלות להגיע למכות, או לחישובים מתמטיים מסובכים בעניין איזה רבע של הפיצה לקשט באיזה תוספת. יש מלחמות אזרחים עקובות מדם שהתחילו מזה שאנשים לא הסכימו על התוספות של הפיצה שלהם, כי כל אחד רוצה משהו אחר. כי לכל אחד טעים משהו אחר.

יש אנשים שרוצים בצל על הפיצה. יש אנשים שרוצים נקניק. יש כאלה שרוצים זיתים, ויש כאלה שהכריזו על חרקירי אם זית אחד יגע בפלח שלהם של הפיצה. אחד! יש אנשים שאוהבים אנשובי. אני. ויש כאלה שממש לא, ואני יכול להבין את זה, לא כל אחד אוהב אנשובי. יש כאלה שאוהבים אננס על הפיצה. ואותם אני לא מבין. אננס?! על פיצ… אני בן אדם מאוד פתוח, כן? אבל צריך לשים גבולות באיזשהו מקום. אננס על פיצה?! יש אנשים מוזרים בעולם!

בכל אופן, חוש הטעם שלנו הוא כזה ש… אננס?! כאילו, אננס על פיצה?! כאילו מה הקשר?! איך זה… לא משנה. לא משנה. לא משנה. להירגע. צריך לקבל את השונה, גם אם השונה הוא ממש מוזר. [נאנח]

אנשים הם שונים זה מזה. אנשים שונים אוהבים לאכול דברים שונים. אבל למה בעצם? אם המוצא של כולנו מאותו קוף, למה אנשים שגדלו באותו מקום, מאותו מוצא, אוהבים לאכול דברים שונים?

את הטעם אנחנו מרגישים באמצעות פקעיות הטעם, שאלה חיישני הטעם שיש לנו על הלשון. אבל בני אדם הם לא אותו דבר. יש לנו צבע, וגובה, וצורה שונה, ולחלקנו יש נמשים, ולחלקנו לא, וברור שגם פקעיות הטעם על הלשון שלנו הם לא אותו הדבר.

בתור התחלה, יש אנשים שפשוט יש להם יותר מהם. הם פשוט טועמים יותר, הם מרגישים יותר טעם מאחרים. ודווקא האנשים האלה, שטועמים יותר, סביר יותר שהם יאהבו דברים יותר עדינים, לא עם טעם מאוד חזק או אקסטרה מתובלים, כי זה יהיה להם יותר מדי. אנשים שטועמים פחות, יעדיפו דברים עם טעם חזק יותר.

עכשיו, מי שטועם יותר ומי טועם פחות, זה עניין גנטי, אבל לא רק. נעשו למשל מחקרים שמצאו שמעשנים טועמים פחות, מרגישים פחות טעם.

אבל, בכל אופן, מי טועם יותר ומי פחות זה ממש לא הכל. תכירו את C6H5COONa. זה סוג של מולקולה, כמובן, וזה חומר שידוע יותר בשמו הנפוץ - סודיום בנזואט. וזה חומר משהו בנזואט.

סודיום בנזואט זה חומר שנמצא לנו באוכל. יש אותו באופן טבעי בתפוחים, בשזיפים, קינמון, וחוץ מזה משתמשים בו הרבה בתור חומר משמר. לכן בשתייה וברטבים וכאלה דברים תמצאו אותו הרבה.

עכשיו, בתור משהו שנמצא לנו באוכל, הייתם יכולים לצפות שתהיה הסכמה לפחות על דבר בסיסי אחד - איזה טעם יש לזה. [צוחק] אבל לא. אין הסכמה לגבי איזה טעם יש לסודיום בנזואט. אם נותנים לאנשים לטעום סודיום בנזואט טהור, שהוא לא מעורבב באוכל, יש אנשים שיגידו שהטעם שלו הוא מתוק, ויש אנשים שאומרים שהוא מלוח, ויש אנשים שאומרים שהוא מר, ויש אנשים שלא מרגישים שום טעם בכלל.

כל זה אותו חומר! וזה חומר שיש לנו באוכל. וזה לא החומר היחיד מהסוג הזה. יש חומרים אחרים, שפשוט אנשים שונים טועמים אחרת.

כשאנשים שונים אוכלים את אותו האוכל בדיוק, הם מרגישים טעם אחר. ברמת יש אנשים שמרגישים מתוק [מתנגן השיר "מתוק מתוק" של להקת פיקוד צפון], ויש כאלה שמרגישים חמוץ [מתנגן אותו השיר, עם המילה "חמוץ" במקום "מתוק"], ויש כאלה שמרגישים אומאמי [מתנגן השיר "מאמי" של ארנון צדוק].

אחד המקרים שבהם השוני הזה באמת מורגש, הוא אחד השסעים הגדולים בעם, חוץ מהמאבק נגד אננס על פיצה, הויכוח הידוע על הכוסברה.

כוסברה זה תבלין שיש אנשים שאוהבים אותו, ויש אנשים שלא סובלים אותו! יש אנשים שמתעבים כוסברה, ומתברר שיש לזה סיבה גנטית. כי פשוט יש אנשים שמרגישים את הטעם של חומרים מסוימים בכוסברה, ויש אנשים שלא. כלומר, כשאתם עושים בדיקה גנטית, זה יכול להגיד לכם האם אתם אוהבים כוסברה או לא. זה לא בראש, זה בלשון. זה אשכרה הבדל פיזי, בגוף של אנשים ששונאים כוסברה וכאלה שלא.

אז כן, חלק ממה שגורם לאנשים לאהוב תוספות מסוימות על הפיצה ולא אחרות, הוא פיזי, גנטי. אשכרה הטעם שהם מרגישים. אבל זה לא הכל.

לא כל מה שקשור להעדפות הטעם הוא בלשון. כי, בתור התחלה, הלשון שלנו, היכולת שלה לזהות טעמים היא מאוד מוגבלת. היא בעיקר מזהה חמישה דברים: מתוק, מר, חמוץ, מלוח ו… אומאמי. זה לא הרבה. זה לא מבחר גדול. כל היתר, כל העושר של הטעם האפשרי, זה בעצם לא מגיע מהטעם, אלא מהריח.

בריח אנחנו יכולים להבדיל בין הרבה יותר סוגים שונים של חומרים, מה שיכול לתת לדברים תכונות הרבה יותר מגוונות מ"מלוח" או "מתוק". תנסו לטעום דברים כשהאף שלכם סתום, פתאום להרבה דברים יש בדיוק אותו טעם.

יש גם את העניין של מגע, של טקסטורה, תחושה על הלשון. יש אנשים שלא אוהבים כבד נגיד, לאו דווקא בגלל הטעם, אלא בגלל הטקסטורה הדוחה שלו.

עכשיו, מעבר לכל זה, יש הרבה מזה שבאמת נמצא בראש. חלק ממה שאנשים אוהבים, הם אוהבים כי זה מה שהם רגילים.

אני, אם הייתם מציעים לי צרצר מטוגן על מקל, אני לא בטוח שהייתי קופץ על זה. יודעים מה, אני מוותר, אוקיי? [צוחק] בדיוק אכלתי. חומוס. לפני שבוע. אבל בסין אתם יכולים להשיג בשוק בדיוק את זה, צרצר מטוגן על מקל. וגם תולעים ונדלים. ועקרבים על מקל. ואנשים מתים על זה. אני לא. אבל אני מודה, אין לזה שום קשר לטעם. יכול להיות שאם הייתי אוכל סוכריה בטעם צרצר, הייתי חושב שזה מאוד טעים. זה ה… [אנחה] האריזה של זה, האיך שזה נראה, וה… קראחץ שזה עושה כשלוקחים ביס, שקצת דומה לביסלי, שגורמים לי לא לרצות את זה במיוחד. אוקיי, זה מגעיל. בסדר? זה מגעיל אותי. מה אני אעשה? אני יודע שזה התוויה תרבותית, אבל זה מגעיל אותי. [צוחק] ולגועל הזה אין שום קשר לטעם, אוקיי? פשוט אני גדלתי במקום שלא מתייחס לחרקים בתור אוכל. הסינים כן. אותם זה לא מגעיל.

[מוזיקת רקע, רעשי לעיסה]

אז הרבה מההעדפות האלה הם כן בראש. הרבה פעמים אין לאוכל שאנחנו אוהבים או לא אוהבים באמת שום קשר לטעם שלו. זה קשור למה שאנחנו רגילים, זה קשור לתרבות שגדלנו, וזה קשור לאסוציאציות שזה עושה לנו, לזיכרונות שזה מעורר בנו, לתדמית שלו.

יש אנשים שנורא אוהבים סוג מסוים של קולה, ולא מוכנים לסבול סוג אחר. כאילו "יאק, תרחיקו ממני את הקולה האחרת הזאת. איכס". עכשיו, תכלס זה די אותו דבר. זה לא שאין הבדל, אני לא בא להגיד לכם שכל המשקאות הקלים הם בדיוק אותו דבר, יש הבדל, אבל הוא לא באמת כזה גדול. זה בעיקר טעם של סוכר. אתם לא באמת מעדיפים את הקולה שלכם בגלל הטעם, אלא בגלל הצבע של הפחית. וכל התדמית שהולכת עם זה, ושמכרו לכם במשך הרבה מאוד זמן. זה גם חלק מהסיבה שיש הרבה ילדים שקשה לשכנע אותם לאכול עגבניות, אבל הם מתים על קטשופ.

לפעמים אנחנו אוהבים דברים בגלל שזה… מזכיר לנו את סבתא, שתמיד הייתה מגישה לנו בצהריים אוכל עטוף באהבה, אוכל עם טעם של חיבוק, ולאכול את המרק הזה פשוט עושה לי את ההרגשה של…

ולפעמים זה בגלל שאיזשהו תאגיד השקיע מיליונים בפרסומת כדי לגרום לכם לאהוב את זה.

[מוזיקת פרסומות, מקריין] המרק של סבתא, אוכל עם טעם של חיבוק.

ואסוציאציות וזיכרונות זה דבר שיכול להשתנות, אז יש אנשים שלא אוהבים כוסברה, ותמיד לא יאהבו כוסברה, כי זה פשוט האופן שבו הלשון שלהם בנויה. ויש אנשים שממש לא סובלים זיתים על הפיצה, עכשיו, ויכול להיות שבעוד שנה הם בעצם כן יאהבו את זה.

זה יכול להשתנות עם הזמן. אנשים שונים הם שונים, אנשים שונים אוהבים דברים שונים, אין נכון ולא נכון. חוץ מאננס על פיצה, שזה בבירור לא נכון! כאילו, מה עובר עליכם?

אז מה הייתה השאלה?

[מוזיקת רקע]

למה לאוכל רע יש טעם טוב, ולמה אנשים שונים אוהבים דברים שונים?

אז ככה, אוכל רע הוא לא רע. הוא טוב. במידה מסוימת. רק שאנחנו אוכלים הרבה יותר מדי ממנו.

האבולוציה דאגה שנאהב את זה, ושכחה לשים לנו סימן מתי לעצור. ואנחנו אוהבים דברים שונים… כי אנחנו אנשים שונים. חלק מזה פיזי, חלק בראש. וזה שזה בראש לא אומר שזה לא אמיתי. אתם עדיין אוהבים את מה שאתם אוהבים.

זאת התשובה, ואם אנחנו כבר מדברים אבל על טעמים וכאלה, אז אתם מכירים את המפה הזאת של הלשון, של איפה אתם מרגישים טעמים? בואו נדבר עליה קצת אחרי ההפסקה.

[חסות]

[מוזיקת רקע]

דיברנו קודם על הטעמים, והזכרתי שהלשון שלנו, כמו שמקובל היום לחשוב, יודעת לזהות בדיוק חמישה טעמים: מתוק, חמוץ, מר, מלוח ו… אומאמי.

אגב, חריף הוא לא אחד מהם. כי חריף זה לא טעם. חריף זה מזוכיזם.

אומאמי לעומת זאת זה טעם שכן קיים, למרות שהוא הרבה פחות מקובל. הוא תגלית יחסית חדשה, ועד לא מזמן לא ידעו להגדיר מה זה, ועדיין אין לזה אפילו מילה בעברית, לטעם החמישי הזה, אבל הוא קיים.

ארבעת הטעמים הבסיסיים, מתוק חמוץ מר ומלוח, זה דברים שאנחנו מכירים כבר הרבה מאוד זמן, ואתם אולי גם יודעים איפה מרגישים את הטעמים האלה, כי ראיתם את המפה הזאת של הלשון. אתם מכירים את זה? מן מפת לשון שבקצה שלה כתוב מתוק, ומאחורה כתוב מר, ובצדדים יש חמוץ ומלוח. המפה הזאת מופיעה בהמון ספרים, ויכול להיות שלמדתם עליה בבית ספר, ויכול להיות שקראתם עליה באנציקלופדיה… והיא לגמרי לא נכונה. לגמרי.

המפה הזאת התחילה ממאמר של חוקר גרמני שקראו לו הנינג, שב-1901 כתב מאמר ארוך על מיפוי של הטעמים בלשון, ואיזה חלק של הלשון מרגיש איזה טעם.

אבל הוא לא זה שצייר את המפה. מי שצייר את המפה היה הרבה זמן אחר כך, חוקר אמריקאי שקראו לו אדווין בורינג. עכשיו, אדווין בורינג היה פסיכולוג מאוד חשוב ומשפיע, הוא עשה הרבה מחקרים מאוד טובים, אני לא רוצה שישמע כאילו אני מזלזל בו, ובכל זאת… יש שני דברים בולטים לגביו. אחד מהם זה השם שלו. הוא פרופסור וקוראים לו בורינג. זה שם כל כך איום ונורא לפרופסור, זה השם הכי גרוע מאז שקראו לאחד מכוכבי הלכת אורנוס. ליטרלי קוראים לו פרופסור משעמם. זה שם כל כך נורא!

עדיין, דרך אגב, הוא היה יותר פופולרי מהחברים האחרים בפקולטה שלו, פרופסור מאחר, פרופסור ממלמל ופרופסור מוריד לך ציון בלי סיבה.

עכשיו, פרופסור משעמם כתב פעם מאמר משלו שהתבסס על המאמר הגרמני, שבו הוא דיבר בין השאר על החלוקה של טעמים בלשון. והוא פירש את אחד מהגרפים במאמר הגרמני, והוא הפך אותו למפה. עכשיו, הבעיה היא שהמאמר המקורי היה מאוד מסובך ולא ברור. ובגרמנית.

ולכן פרופסור משעמם קצת טעה בפירוש שלו. הוא צייר את זה כאילו כל חלק בלשון מרגיש רק טעם אחד, כשהכוונה בגרף המקורי הייתה להבדלים קטנים ברגישות של החלקים השונים בלשון לטעמים שונים. לא שחלק אחד מרגיש רק מתוק, וחלק אחר מרגיש רק מר.

אבל מהרגע שהיה הציור הזה, המפה הזאת, חזרו והדפיסו אותה בהרבה ספרים, והיא נחשבה לאיזשהי אמת, למרות שהיא לא נכונה והיא מעולם לא הייתה נכונה. הרבה חוקרים כבר הפריכו את הטענה הזאת, כאילו אפשר להרגיש כל טעם רק בחלק מסוים בלשון. ואתם לא צריכים להיות חוקרים כדי להפריך את הטענה הזאת. פשוט תוציאו לשון ותגעו בלימון, או מלח. מרגישים את הטעם? יופי! אז כנראה שבקצה הלשון אין רק חיישני מתוק, ולא תמיד צריך להאמין לכל מה שאיזה פרופסור משעמם אומר.

[מוזיקת סיום]

זאת הייתה התשובה.

הודעות על פרקים חדשים ועל הרצאות שאני עושה אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם" ואת כל הפרקים של הפודקאסט אפשר כמובן למצוא באתר "התשובה", בתוך אתר "עושים היסטוריה".

תודה לאאאאאאג, מפיק ועורך התוכנית, ל[קולות חרחור] על הייעוץ והתמיכה המורלית, וניהול המכירות. [שיהוק] הוא המנהל העסקי שלנו. ברררפפפם היא מנהלת הקהילות, והעורך הראשי הוא רן לוי.

אני [מושך באף]. להתראות.

פספוסים:

[רעשי לעיסה] רגע, עכשיו זה נשאר בפה שעות. עכשיו אני צריך ללעוס את זה ו… צריך לבדוק איך זה נשמע, זה נשמע לי כאילו האפקט, אולי, אולי אני צריך גזר יותר יבש, כי זה נשמע יותר… לא יודע, זה נשמע פחות… פחות, פחות גזרי ממה שחשבתי שזה יהיה [לועס] What's up, doc? אייייי, הדבר הזה לא נגמר!

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

Comments


bottom of page