top of page

התשובה עם דורון פישלר - איך הפופקורן הגיע לקולנוע?

עתליה יופה

כשאנחנו הולכים לסרט אנחנו אוכלים פופקורן. אבל למה, בעצם? מה הקשר בין קולנוע ופופקורן, איך הם הגיעו אחד לשני? איך בעצם עובד העסק הזה של התירס המתפוצץ, ולמה, לעזאזל, זה כל כך יקר?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/10/2019.

[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".

דורון: היי, זאת "התשובה", אנחנו נתחיל תיכף.

[חסות]

היי, זה דורון. הודעה קצרה - אם אתם אוהבים לשמוע את הפודקאסט הזה, אז אולי תשמחו לשמוע שבקרוב תוכלו לשמוע את "התשובה" גם בלייב. אני עושה הרצאה שנקראת "התשובה", אני יודע, מקורי, שזה הפודקאסט הזה, זאת אומרת זה שאלות ותשובות שקיבלתי, אבל כאלה שלא הופיעו בפודקאסט עד עכשיו.

זה מתאים גם למבוגרים וגם לילדים, כל מי ששומע את הפודקאסט בטח ישמח להיות גם שם. זה הולך להיות בחיפה ובתל אביב ובירושלים במהלך חול המועד סוכות 2019. כמובן כל זה רלוונטי רק אם אתם מאזינים לפרק הזה ממש קצת אחרי שהוא עלה, כי יכול להיות שאתם מאזינים אחרי שסוכות של השנה כבר עבר, אז זה לא מעניין אתכם. אבל בכל מקרה אני ממשיך ועושה הרצאות, גם אחרות, אז בכל מקרה שווה להתעדכן בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם", שם מעודכנות כל ההרצאות, גם אלה שקשורות ל"תשובה" וגם אלה שלא, עם תאריכים, שעות, מקומות, כל מה שצריך. אז שווה לבדוק שם. אלא אם כן אתם מאזינים בעתיד העוד יותר רחוק, שבו פייסבוק כבר לא קיים, כי החברה קרסה במשבר הכלכלי של 2038 או משהו, ובמקרה הזה בטח יש לי דרכים אחרות לתקשר איתכם. אלא אם כן אתם מאזינים בעתיד העוד יותר רחוק, כשהאנושות כבר נכחדה, ואתם בעצם זן של חייזרים שחוקרים את התרבות האנושית האבודה, ובמקרה כזה אז… אהמ… רוצים אבקת כביסה או משהו? בכל מקרה, אני מדבר שטויות. יש הרצאות "התשובה" בקרוב, אתם מוזמנים. עכשיו, אפשר לקבל מוזיקת פתיחה?

[מוזיקת פתיחה]

היי אני דורון פישלר ואתם מאזינים ל"תשובה". זה הפודקאסט שבו אני עונה על שאלות, ושאלות יכולות לעסוק כל מיני תחומים, היו לנו כבר שאלות על פיזיקה ועל היסטוריה וכל מיני דברים, אבל מה שאני באמת אוהב זה השאלות שהתשובות עליהם הם כמה תחומים בבת אחת.

מה שבאמת הייתי רוצה זה את השאלה האולטימטיבית. שאלה שהתשובה עליה תעסוק בו זמנית בכלכלה ובכימיה ובהיסטוריה ובבוטניקה ואם אפשר, גם קולנוע.

אבל שאלה כזאת בטח לא קיימת, נכון?

[הקלטה] עילם: היי דורון, אני עילם ואני בן 9. ורציתי לשאול אותך, למה תמיד שרואים סרט אוכלים פופקורן?

דורון: אומייגאד, זאת השאלה! אגב, את אותה שאלה, או שאלות דומות על פופקורן, שאלו אותי גם ניצן ואריאל וירדן וליזה ויותם וכפיר הג'ינג'י וממלכת האבוקדו. מה…? זה מה שכתוב. בכל מקרה, אם אני שוכח מישהו, אם גם אתם שאלתם אותי למה אוכלים פופקורן בקולנוע, אז אני מתנצל, אבל בכל מקרה השאלה הזאת הגיעה הרבה.

אז בואו נדבר על פופקורן.

[מוזיקת רקע]

פופקורן זה… תירס. יש כל מיני דרכים לאכול תירס, אפשר לאכול אותו מהקלח, או בגרגירים מקופסה, ויש שמן תירס, וקמח תירס והרבה דברים שעשויים מתירס. אבל יש עוד דבר מעניין בתירס, שזה - אם תיקחו גרגיר של תירס ותשימו אותו במחבת, עם קצת שמן, ותחממו אותו… תקבלו תירס חם. בים בים בם.

וזהו. לא יקרה כלום מעבר לזה. הוא לא יתפוצץ. אתם יכולים לחמם גרגירים של תירס כמה שאתם רוצים, הם לא יהפכו לפופקורן.

כי פופקורן הוא תירס, אבל לא כל תירס הוא פופקורן.

כדי לעשות פופקורן אתם צריכים זן מסוים של תירס, הזן הזה נקרא זייה מייז אברטה (Zea mays everta) שזה נשמע כמו משהו מ"הארי פוטר".

[מוזיקה קסומה]

"זייה מייז אברטה!", הוא צעק, מניף את המטה, אך דבר לא קרה.

"אתה מבטא את זה לא נכון", הארי שמע את הרמיוני אומרת בכעס. "אומרים זייה מייז אברטה [במלרע], לא זייה מייז אברטה" [במלעיל].

לפתע, פקע גרגיר התירס שלפניהם בקול פצפוץ והפך לגרגיר פופקורן. [פופקורן מתפוצץ]

"כל הכבוד!" קראה פרופסור קלינגלבוטל בהתפעלות, בעוד הארי ממלמל לעצמו "האנשים האלה בחיים לא ראו מיקרוגל…?"

זייה מייז אברטה הוא זן של תירס ששונה מזנים אחרים בזה שהקליפה של הגרגירים היא קשיחה. היא דקה, אבל היא קשה, ולכן הוא לא אכיל. אבל דווקא בגלל שהקליפה שלו היא קשה, יש דבר שקורה בסוג הזה של תירס שלא קורה בזנים אחרים. החומר שבתוך הקליפה כולל, בין השאר, כמות מסוימת של מים. אם מחממים אותו, מה שקורה למים זה שהם מתאדים, הם הופכים לגז ותופסים יותר מקום. זה גורם לעיסה שבתוך הגרגיר להתנפח ולהפעיל לחץ על הקליפה מבפנים, כי הוא מתנפח מבפנים, וכמה שמחממים אותו יותר, הלחץ גובר, עד שבסופו של דבר הוא מתפוצץ!!! [פיצוץ]

אוקיי, זה היה קצת אובר-דרמטי. ננסה שוב: הוא מתפוצץ. [פופ] זה בדיוק כמו בלון שמנפחים אותו יותר מדי, יש יותר מדי לחץ בפנים, אז בסופו של דבר הוא מתפוצץ. [בלון מתפוצץ]

ואז כל העיסה הלחה הזאת פורצת [מוזיקה דרמטית] החוצה, אדי המים מתנדפים מיד, עכשיו כשאין מה שיחזיק אותם במקום, ומה שנשאר זה הלבן, התוך של הגרגיר שהתפוצץ החוצה.

אם תסתכלו במיקרוסקופ על הלבן של פופקורן, תגלו שהוא בעצם ספוג. הוא מלא בבועיות זעירות, שזה המקומות שבהם המים התרחבו והתנפחו. וזה גם מה שהופך אותו בעצם ללעיס וכיף כזה בפה. בקצה בדרך כלל נשארת גם חתיכה של הקליפה הקשה שהייתה לגרגיר, שזה הקטע שתמיד נתקע לכם בין השיניים. [מדבר כאילו משהו תקוע לו בשיניים והוא מנסה לנקות אותו תוך כדי] אתם יודעים, אתם לוקחים איזה ביס ואז שעות, מה זה שעות? שבועות שהדבר הזה תקוע לכם בשיניים, ואיך אני מוציא את הדבר הזה מהשיניים, לעזאזל?

כל התהליך זה לא יעבוד בתירס רגיל, פשוט כי הקליפה של גרגיר תירס רגיל לא עמידה למים. אז אם אתם מחממים גרגיר תירס רגיל, מה שיקרה זה שהמים יתאדו, יעברו דרך הקליפה, וזהו. הוא פשוט יתייבש ויצטמק. הוא לא יתפוצץ.

[מוזיקת רקע]

התופעה הזאת של תירס שמתפוצץ ואז הוא טעים, היא לא המצאה חדשה. היא מוכרת כבר המון זמן. תירס מגיע מאמריקה, אני יודע, בדקתי טוב, ותושבי אמריקה המקוריים אוכלים פופקורן כבר אלפי שנים. לפחות 3,000 שנה, יש חוקרים שטוענים שיותר מ-6,000 שנה. יש עדויות שאנשים לקחו את הגרגירים האלה של התירס וחיממו אותם ואכלו אותם.

מי המציא את הפופקורן? אני לא יודע. זה מסוג הדברים שאי אפשר לדעת פשוט בגלל שזה היה נורא נורא מזמן ואין תיעודים מאז. אני מקבל לעיתים די קרובות שאלות על איך המציאו סוג כלשהו של אוכל, ואלה שאלות טובות, משום שיש הרבה סוגים של אוכל שהם נראים לנו הגיונים לגמרי היום, אבל להמציא אותם בפעם הראשונה היה חייב להיות דבר נורא מוזר. זה לא נשמע אינטואיטיבי. נגיד, מי המציא את הגבינה? בואו ניקח חלב, נשאיר אותו בשמש עד שהוא יתקשה ויתחיל להסריח, ואז נאכל את זה?! מי שהמציא את זה בפעם הראשונה היה מופרע. או מלח. מישהו היה צריך פעם ללקק איזה סלע, ואז לחשוב "היי, זה דווקא בסדר, בואו נוסיף את זה לצ'יפס". מי עשה את זה, וכמה סלעים הוא ליקק קודם?! אז אותו דבר, מי חשב בפעם הראשונה על הפופקורן? אני לא יודע. אבל בטח קרה איזה מקרה, כמו, נגיד, הציידת-לקטת אאאג שלקחה את הבן שלה [סניף] לאיזה סיור צייד-ליקוט פעם, ואז הוא בטח אמר לה משהו כמו:

סניף: אמא. אמא. אמא!

אז היא ענתה לו, "מה יש?"

סניף: אני רעב.

אאאג: אז תאכל תירס.

סניף: אבל אמא, זה תירס מגעיל, הוא קשה כזה.

אאאג: אז תזרוק אותו לאש, מה אתה רוצה?

סניף: טוב, בסדר, אני אזרוק אותו. [פופקורן מתפוצץ] אה! אה! אמא! אמא! זה מתנפל עליי, זה מתפוצץ! זה מתפוצץ הדבר הזה! הצילו! אה. [לועס] אה, את יודעת אמא, זה דווקא די טעים המתפוצץ הזה. זה כמו עושה לי חשק לשתות קולה ולראות את ברוס וויליס.

אאאג: עזוב אותי כבר ותן לצוד ללקט בשקט!

דורון: וכך הומצא הפופקורן. אולי. כלומר, משהו כזה היה חייב לקרות באיזשהו שלב. מישהו היה צריך בטעות לחמם איזה תירס ולגלות שזה טעים.

בכל מקרה, מי המציא את הפופקורן אני לא יודע, אבל בכל זאת יש בן אדם שאפשר לומר שהיה כנראה האדם המשמעותי ביותר בתולדות הפופקורן, וזה צ'רלס קרטורס, משום שהוא בשנת 1893 המציא… לא את הפופקורן, אלא את מכונת הפופקורן.

לפני מכונת הפופקורן אנשים פשוט חיממו את התירס שלהם איך שהם יכלו. בהתחלה זה היה בתוך חול חם, אחר כך בתוך סיר על האש או על כיריים, יש דרכים לעשות פופקורן. מה שהוא המציא זה את הדרך לעשות את זה הרבה יותר בנוחות. כלומר, תא זכוכית מרובע גדול, שבתוכו תלוי מלמעלה כלי מתכת שמתחמם בעזרת מנוע קיטור, ואליו שופכים את השמן ואת הגרגירים, ואז הם מתפוצצים וקופצים למטה, וממלאים לאט לאט את כל התא בפופקורן, שאותו קל לגרוף לתוך קופסאות קרטון או גלילי נייר. זאת אותה מכונה שווריאציה שלה, היום זה לא עובד על קיטור אלא על חשמל, אבל משהו מאוד דומה אתם יכולים לראות עד היום בבתי קולנוע.

[מוזיקת רקע]

בזמנו הייתם רואים את המכונה הזאת בעיקר על גלגלים, כי הדבר הראשון שקרטורס עשה עם המכונה שלו זה לחבר לה גלגלים, כלומר להפוך אותה לעגלה קטנה, וככה אפשר להסיע אותה בתור דוכן אוכל נייד ולמכור פופקורן לאנשים.

אז במשך כל העשורים הראשונים של המאה העשרים הייתם יכולים לראות רוכלים עם עגלות פופקורן בכל מקום שיש בו הרבה אנשים שעלולים להיות קצת רעבים. אז היו תמיד מכונות פופקורן בירידים, בפארקים, באירועי ספורט, בקרקסים. אבל לא בקולנוע.

למה לא בקולנוע? מאותה הסיבה שאתם לא אוכלים פופקורן בתיאטרון או באופרה. זה לא מכובד! בתי קולנוע היו עסק מכובד. הם רצו לשמור על תדמית של מקום מכובד ותרבותי, שלצאת לסרט יהיה אירוע שאנשים מתלבשים יפה לכבודו, ורואים סרט בכובד ראש, לא כזה שהם בולסים תוך כדי. [רעשי לעיסה]

אבל… בתי קולנוע אמנם לא מכרו פופקורן, אבל מי שכן מכר היה אותם רוכלי פופקורן עם עגלות. האנשים האלה הלכו למקומות שבהם יש אנשים, ומקום אחד שבו יש אנשים, מתברר, היה על המדרכה לפני הכניסה לקולנוע. אז הרבה אנשים אמנם לא קנו פופקורן בפנים, אבל הם קנו פופקורן מהרוכל בחוץ, ואז נכנסו איתו פנימה לקולנוע.

ואז הגיעו שנים קשות. בזמן המשבר הכלכלי בארצות הברית הרבה דברים נהיו קשים יותר. אנשים הלכו לקולנוע עדיין, כן, אבל לא תמיד הם הלכו לקולנוע מספיק. ולתחזק בית קולנוע היה עסק יקר. והיו בתי קולנוע, הרבה מהם, שהפסידו כסף. והיו בעלי בתי קולנוע ששמו לב שבזמן שהם, עם הקולנוע הגדול והסופר מכובד ותרבותי שלהם, מפסידים כסף, הבן אדם עם העגלת פופקורן שחונה על המדרכה מחוץ לקולנוע, הוא עדיין מרוויח הרבה כסף.

למה? כי ההוצאות שלו הן אפסיות! לו יש עגלה, וזהו. הוא מוכר לאנשים פופקורן ב-5 סנט לשקית, וזה מצטבר! אז הם החליטו להכניס את הפופקורן לתוך הקולנוע. כלומר, לא להכניס את אותו רוכל שעומד בחוץ, להיפך, אותו הם גירשו משם, אבל בלובי של הקולנוע הם התקינו מכונת פופקורן משלהם, ומכרו לאנשים שבאים לראות סרט פופקורן במחירים מופקעים.

[מוזיקת רקע]

וזה… הציל אותם. בתי קולנוע שמכרו פופקורן, הרוויחו כסף. בתי קולנוע שלא מכרו פופקורן, לא. ולכן בהדרגה פופקורן הפך למשהו שמוכרים בכל קולנוע. ומכיוון שקולנוע הוא בילוי מאוד נפוץ ומקובל, אנשים מהר מאוד התרגלו שקולנוע זה פופקורן, ופופקורן זה קולנוע.

למה דווקא פופקורן ולא אוכל אחר? זה לא שמישהו עשה ניסוי מסודר באיזה אוכל הכי מתאים לאכול בקולנוע, אבל אנשים בהדרגה כן עשו את הניסוי הזה, בלי לשים לב. כי זה לא החטיף היחיד שמכרו אי פעם בקולנוע, אבל פופקורן… עובד. פופקורן הוא יבש, כלומר, הוא לא אוכל רטוב, כן, הוא נשפך מדי פעם, אבל אז מגיע מישהו עם מטאטא ומטאטא את זה וזהו. גלידה נגיד, זה אוכל שפחות טוב למכור בקולנוע, כי גלידה כשהיא נופלת עושה כתמים קבועים שקשה להוציא מהריפוד, וכשיש לכם אולם מלא בילדים שרואים 'אגדה של קסם של גנוב על הדרקון שלי', ברור שמישהו מהם יפיל את הגלידה. אותו דבר לגבי פיצה או המבורגר או שווארמה עם טחינה.

פופקורן זה דבר שמכינים במקום, אבל הוא מאוד פשוט להכנה. לא צריך מטבח כדי להכין פופקורן ולא צריך טבח. יש לו רכיב אחד. עוד דבר שטוב בפופקורן זה שהוא לא תופס מקום, כי אם נגיד במקום פופקורן אתם מוכרים איזשהו חטיף אחר, נגיד שמיסלי, לצורך העניין, זו סתם דוגמה, כן? זאת אומרת, זה כמו שממבה או שמילקי או שמוקה קולה. אז אם אתם רוצים למכור שמיסלי, אתם צריכים לאחסן המון שקיות של שמיסלי, ואולי אין לכם בקולנוע מחסן עם כל כך הרבה מקום. אבל פופקורן תופס הרבה פחות מקום, כי הוא מגיע בתור גרעינים זעירים, אבל אז הוא מתפוצץ, מתנפח, וממלא בקלות דליים שאתם יכולים למכור ב-50 שקל.

עוד יתרון של פופקורן על שמיסלי זה שהוא עושה פחות רעש. בליסת פופקורן אמנם עושה רעש, כן? יש את הפחפחפח הזה, כן? אבל זה כלום לעומת הרעש ששמיסלי עושה. תתארו לעצמכם שאתם יושבים בקולנוע, ובדיוק בסצנת השיא המרגשת…

[מצטט מהסרט "טיטאניק" על רקע מוזיקה מרגשת]

[בתור ג'ק]: Promise me, promise me you'll never let go.

[בתור רוז]: I won't let go, Jack, I'll never let go.

[רעשים משקית חטיפים מרעישה ולעיסה של חטיף פריך נמשכים לאורך כל הקטע]

[בתור ג'ק]: Don't let go.

[בתור רוז]: I'll never let go. I'll never let go, Jack.

[בתור ג'ק]: Don't let go.

[בתור רוז]: I'll never let go.

אז מכל הסיבות האלה, פופקורן פשוט עבד. פופקורן מתאים לקולנוע, ולכן ממשיכים למכור פופקורן בקולנוע עד היום.

וכל העסק הזה שהיה פעם, שבעצם מזה הם עושים את הכסף? זה לא השתנה. זה המצב עד היום.

אם אתם חושבים שבתי קולנוע מרוויחים כסף מלמכור כרטיסי קולנוע, אתם לא ממש צודקים. [צוחק] בתי קולנוע עושים כסף מלמכור פופקורן.

העניין הוא כזה. כשאתם הולכים לקולנוע וקונים כרטיס, אתם אולי מתלוננים על המחיר הגבוה של הכרטיס, עוד יותר מזה אם זה סרט תלת-מימד, ואם אתם מזמינים באינטרנט, אז מוסיפים לכם עוד ארבעה שקלים דמי ככה בא לנו, זה פשוט חוצפה. אבל… בית הקולנוע לא מקבל את כל הכסף הזה. כי חלק גדול מהכסף הזה שאתם משלמים על הכרטיס הולך לא לקולנוע, אלא לאנשים שעשו את הסרט. כלומר, הוא הולך למפיץ של הסרט, שמשלם לאולפן של הסרט, שמשלם למפיקים והבמאים והצלמים והשחקנים וכל שאר האנשים שעשו את הסרט. חלק ממחיר הכרטיס נשאר אצל הקולנוע.

עכשיו, איך מחלקים את זה? איזה חלק נשאר אצל הקולנוע ואיזה הולך לאולפן? זה לא קבוע. זה משתנה. בגדול, בסופו של דבר החלוקה היא בדרך כלל פחות או יותר חצי-חצי, אבל ברוב העולם נהוג משום מה הסידור שבשבוע הראשון שהסרט מוצג, כמעט כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים הולכות לאולפן, לא לבית הקולנוע. כלומר, דווקא בשבוע הראשון של הסרט, שבו האולמות מפוצצים, כי כולם באו לראות את זה והיו כל המודעות האלה שפרסמו את התאריך, כולם רוצים לראות את זה על היום הראשון, ואתם אומרים, "וואו, הקולנוע בטח הרוויח המון כסף היום", דווקא אז, הקולנוע לא מרוויח כמעט כלום.

ככל שהסרט מוצג יותר זמן, ככה החלק של ההכנסות שבית הקולנוע שומר לעצמו גדל. אז בשבוע העשירי שבו הסרט מוצג, שבו אם אתם מגיעים לאולם יש שם עוד שלושה אנשים, ששניים מהם נראים כאילו הם הגיעו בטעות כי הם בכלל רצו ללכת ל"ספיידרמן", אז כן, הקולנוע שומר לעצמו את רוב ההכנסות מזה.

איך אפשר לנהל ככה עסק? איך אפשר להרוויח ככה כסף? פשוט - לקולנוע יש מזנון. ולהבדיל מהכסף שאתם משלמים על הכרטיס, את הכסף שאתם משלמים במזנון הקולנוע שומר לעצמו. את כולו. וככה בעצם חלק גדול, ולפעמים רוב הכסף שהקולנוע מרוויח, הוא בעצם מרוויח מהמזנון.

[מוזיקת רקע]

עכשיו, בימינו המזנון בבית הקולנוע לא מוכר רק פופקורן. אתם יכולים למצוא שם גם שמיסלי ושממבה וכל מיני חטיפים אחרים, ושוקולד, וממתקים ושתייה והרבה דברים. עדיין, הפופקורן הוא אחד הדברים העיקריים שאנשים קונים בקולנוע, ופופקורן היה ונשאר עסקה משתלמת במיוחד. כלומר לקולנוע, לא לכם.

תחשבו כשאתם קונים שקית של שמיסלי בסופר. הסופר קנה את השקית הזאת מהיצרן שלה במחיר כלשהו, נגיד שלושה שקלים, והוא מוכר לכם אותה בנגיד ארבעה שקלים. אז ככה הסופר הרוויח מזה שקל. או 33% מההשקעה שלהם. זה רווח לא רע בכלל.

פופקורן אני יכול לקנות במכולת גרגירים במחיר של תשעה שקלים לקילו. הקולנוע מוכר לכם את אותם גרגירים, אחרי שהם התפוצצו, במשהו כמו… שלושים שקל למאה גרם. [צוחק] זה אומר שהרווח של הקולנוע על הפופקורן הוא משהו כמו 3,000%. וזה באמת לא מוגזם בהרבה. זה כמעט לעשות כסף מכלום. עכשיו, נכון, כן, יש לו הוצאות, צריך לשלם שכר מינימום למוכרת שעומדת שם במזנון, ועל השמן, ולנקות מדי פעם, אבל באמת, ביחס לרווח העצום שעושים מהמכירה של הפופקורן, זה שולי. למכור פופקורן בקולנוע, זה מכונה לעשיית כסף. רוב בתי הקולנוע פשוט לא היו מחזיקים את עצמם כלכלית אם לא היה להם מזנון.

יש אמירה שכביכול איזה עסקן קולנוע אמר בשנות ה-30, ואני לא יודע אם הוא באמת אמר את זה או לא, אבל בעיקרון זה נכון - איך לעשות כסף מקולנוע? תמצא מקום טוב למכור בו פופקורן ותבנה בית קולנוע מסביב לזה.

וכן, אנשים תמיד מתלוננים גם על המחיר של הפופקורן והשתייה בקולנוע, כי זה מופרך, כן, [צוחק] לשלם 35 או 40 שקל על שתייה ופופקורן שבחוץ לא יעלו לכם כמעט כלום. הרי את אותו הפופקורן אתם יכולים לעשות גם בבית, נכון? כן, אתם יכולים. זה ממש קל. אתם אפילו לא צריכים את השקיות פופקורן האלה למיקרו, גם זה בזבוז כסף. ככה עושים פופקורן:

[מוזיקת רקע]

[מדבר כמו מגיש בתכנית בישול] ערב טוב לכולם. היום אנחנו מכינים פופקורן. המצרכים הדרושים לנו הם… פופקורן.

ניקח סיר, נמזוג כף שמן לסיר, [רעש מזיגה] נפזר גרגירי פופקורן על התחתית, [רעש של גרגירי פופקורן על מתכת] נכסה את הסיר, [רעש של סירים] ופשוט נשאיר אותו על האש. [רעשי בעבוע] תוך כארבע דקות, מייד נתחיל לשמוע את הצליל הנעים "פופ" של הפופקורן המתפצח. [פופקורן מתפצפץ] נמתין עד שקולות הפיצוח ידעכו, ואז נכבה את האש ונמזוג את הפופקורן. בתאבון.

חשוב מאוד לא להשאיר את הסיר על האש יותר מדי, מכיוון שפופקורן חרוך ייצמד לתחתית הסיר וישאיר עליהם לכלוך, שאותו קשה מאוד לנקות אחר כך.

אם בכל זאת נשאר לכם לכלוך על תחתית הסיר, הרתחה עם מי מלח יכולה לעזור.

את המתכון הזה לפופקורן, אגב, לימדה אותי דודתי ג'וחקה. אני זוכר...

אז כן, אתם יכולים להכין פופקורן בבית. ואתם יכולים גם לקחת את הפופקורן איתכם לקולנוע. ואף אחד לא יכול להגיד לכם שאסור לכם.

קיים חוק במדינת ישראל, חוק הגנת הצרכן, סעיף 3, סעיף קטן ב', אומר: "בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן א', יראו עוסק שביצע מעשה מן המעשים המפורטים להלן, כמי שהפעיל השפעה בלתי הוגנת: מנע מצרכן להביא למקום העסק או מקום אחר המנוהל על ידי עוסק (בפסקה זו - מקום) מזון או שתייה מאותו סוג הנמכר במקום, אלא אם כן המקום במהותו הוא בית אוכל"...

מה זה אומר בעברית? מה שזה אומר זה שבית עסק, למשל קולנוע, לא יכול לאסור עליכם להביא לשם סוג של אוכל, למשל פופקורן, שהוא בעצמו מוכר. זה תיקון לחוק שנעשה ב-2012, וקראו לו "חוק הפופקורן". כי זה אומר שמותר לכם להכין פופקורן בבית, לשים אותו בשקית, ולקחת את השקית לקולנוע ולאכול אותו שם. וזה לא חוקי לקולנוע לאסור עליכם להכניס את השקית. כן, אתם יכולים לעשות את זה.

וכמובן ברגע שהחוק הזה נחקק, כולם התחילו להביא פופקורן מהבית לקולנוע, וההכנסות של בתי הקולנוע צנחו, והקולנועים נסגרו ונכנסו למשבר… לא, לא, זה לא קרה. שום דבר מזה לא קרה.

כי אתם יכולים להכין פופקורן בבית ולהביא אותו לקולנוע, אבל אתם לא עושים את זה. כמה אנשים אתם מכירים שנכנסים לקולנוע עם שקית של פופקורן שהם הכינו בבית? זה מותר, אבל זה סוג של פדיחה… מתברר שאנשים עדיין מעדיפים לקנות את הפופקורן במזנון. פופקורן חם וטרי. ולהתלונן על המחיר שלו. כי גם זה חלק מהחוויה.

פופקורן הוא אחד הסמלים הכי ברורים של הקולנוע. תעשיית הקולנוע היא למעשה תעשיית פופקורן. כשאתם רוצים להראות שמשהו קשור לקולנוע, פשוט מוסיפים לו פופקורן. [צוחק] דרך אגב, הרבה פעמים הם מראים את זה בתוך קופסה עם פסים אדומים ולבנים, ואני לא יודע למה, אוקיי? אני לא יודע למה דווקא פסים אדומים ולבנים על קופסה של פופקורן, לא את הכל אני יודע.

אז פופקורן הוא סמל של קולנוע, ואפילו כשאנשים רואים סרט בבית, הם לפעמים עושים פופקורן. למה? כי הם רוצים להרגיש כמו בקולנוע. אפשר לאכול פיצה בבית, או גלידה, או המבורגר, או מלאווח, או כל דבר. אבל כשרוצים להרגיש קולנוע, אוכלים פופקורן.

[מוזיקת סיום]

אז מה הייתה השאלה?

למה כשרואים סרט אוכלים פופקורן? אנחנו אוכלים פופקורן כשאנחנו רואים סרט, כי זה מזכיר לנו קולנוע. זה מזכיר לנו קולנוע, בגלל שבקולנוע מוכרים פופקורן. בקולנוע מוכרים פופקורן, בגלל שפופקורן מתאים לקולנוע, משום שהוא יבש וזול ומגיע באריזה מאוד קטנה שמתנפחת. והוא מתנפח, משום שבזן המסוים הזה של תירס, יש קליפה קשה ועמילן שכולל מים.

כלכלה, היסטוריה, כימיה, בוטניקה וקולנוע. וגם קצת פסיכולוגיה מעל.

אז זאת התשובה.

אחרי הפרסומת נדבר על מקרה מאוד מפורסם, שבטח שמעתם עליו, בנוגע לקולנוע ופופקורן ומסרים תת-הכרתיים.

[חסות]

שלום, חזרנו.

[מוזיקת רקע]

על הניסוי המפורסם של המסרים התת-הכרתיים עם הפופקורן והקולה, שמעתם? יכול להיות ששמעתם על זה. זה מקרה מפורסם, זה קרה ככה:

ב-1957 חוקר בשם ג'יימס ויקארי פרסם מאמר שדי זיעזע את עולם הפרסום. הוא סיפר שהוא עשה ניסוי על איך אפשר למכור לאנשים דברים בלי שהם ידעו שבכלל מוכרים להם משהו.

מה שהוא עשה, הוא סיפר, הוא הלך לבית קולנוע שהקרין פשוט סרט סטנדרטי, והוא הביא מכשיר שמקרין על המסך עוד משהו.

סרט נורמלי מוקרן במהירות של 24 פריימים לשנייה. מה שהוא הביא זה מכשיר שמבזיק על המסך, לפעמים, משהו שהוא הרבה הרבה יותר מהיר, באחד של 3,000 של שנייה, זה מהיר יותר משהעין מסוגלת לקלוט. ואז תוך כדי שהסרט מוקרן, הוא הבזיק מדי פעם הודעות שאומרות "שתו קוקה קולה" ו"איכלו פופקורן".

האנשים שראו את הסרט חשבו שהם רואים סרט נורמלי לגמרי, ובעצם הוקרנו שם גם ההודעות האלה. והוא דיווח שבמזנון של הקולנוע באותו יום הייתה עלייה של 18.1% במכירות הקוקה קולה. לעומת זאת, מכירות הפופקורן עלו ב-57%! זאת עלייה מטורפת! פרסומת שיכולה לגרום לעלייה במכירות של 10% היא פרסומת יעילה. 57%! זה מטורף. אבל מה שיותר מדהים מזה, זה שהאנשים האלה אפילו לא ידעו שהם ראו פרסומת. לא היה להם מושג. הם חשבו שפשוט נורא בא להם פופקורן.

אז כמובן שהדבר הזה התפרסם, הוא היה עניין גדול, כי זה יעיל וזה מפחיד. [נאמר במהירות: פיצה]

[מוזיקה מאיימת]

אם אפשר לגרום לאנשים לקנות פופקורן בזה שמבזיקים להם איזשהם הודעות, מה עוד אפשר לגרום להם לעשות? יכול להיות שאתם רואים פרסומות כל פעם שאתם רואים איזה סרט או משהו, ואתם לא יודעים את זה אפילו! ואם אפשר לגרום לאנשים לקנות ככה קוקה קולה, אז אולי אפשר למכור להם ככה גם קומוניזם, פשיזם, ועוד כל מיני דברים מפחידים שנגמרים באיזם! אז היה עניין גדול. מה נעשה? איך נתגונן מפני העידן החדש הזה של פרסום בשטיפת מוח?!

הסיפור הזה, כמו שאמרתי, היה מפורסם. וכן, יכול להיות שסיפרו לכם אותו, ושאנשים עדיין מאמינים שיכולים למכור להם קוקה קולה דרך הקולנוע. [נאמר במהירות: אתם רוצים פיצה]

למעשה, יש כמה פרטים בסיפור הזה שהם קצת פחות ידועים.

כשביקשו מג'יימס ויקארי לחזור על הניסוי הזה, כי כמובן, ניסוי הוא חסר משמעות אם אי אפשר לשחזר את התוצאות שלו, הוא לא הצליח. הוא מעולם לא הצליח לשחזר את התוצאות המדהימות של הניסוי הראשון הזה. וכשלחצו עליו, הוא הודה שלמעשה התוצאות של הניסוי, עם ה-18% וה-57% וכל זה, לא היו בדיוק כמו שהוא דיווח. וכשלחצו עליו עוד קצת הוא נאלץ להודות שלמעשה הוא לא עשה את הניסוי הזה אף פעם.

ואפילו לא היה לו את המכשיר שמבזיק תמונות כל כך מהר. הוא בדה את כל הרעיון הזה, הוא לא עשה את הניסוי, הוא חשב שזה יעבוד הוא רצה לרשום על זה פטנט, על הדבר הזה שמוכר לאנשים, כי אם הוא היה הראשון לרשום על זה פטנט וזה באמת היה עובד, אז הוא היה כמובן מרוויח על זה הרבה כסף, אז הוא פשוט דילג על השלב של לבדוק אם זה באמת עובד או לא. [נאמר במהירות: פיצה זה טעים] כי לא. זה לא באמת עובד.

[מוזיקה מאיימת]

הסיבה שזה לא באמת עובד היא כזאת: בשיטה הזאת מקרינים על המסך משהו במהירות יותר גבוהה מכפי שהעין מסוגלת לקלוט. עכשיו, פרט מעניין, מה שהעין לא מסוגלת לקלוט… היא לא קולטת! מה שאתם לא קולטים לא יכול להשפיע עליכם, כי אתם לא רואים את זה! אי אפשר לראות משהו שמוקרן במהירות של 1 ל-3,000 של שנייה. ואפילו אם זה לא היה במהירות כזאת, אלא במשהו שכן אפשר לקלוט, כמו פריים אחד שמוקרן, אתם רואים את זה אבל אתם לא שמים לב שרואים את זה. האם אפשר ככה למכור לאנשים דברים? [נאמר במהירות: איכלו פיצה] אולי. כלומר, עשו אחר כך ניסויים יותר רציניים מזה, ניסויים שאשכרה קרו, כדי לראות האם דבר כזה יכול להשפיע על אנשים, ויכול להיות שכן, זאת אומרת, התוצאות של זה הן לא מוחלטות, יכול להיות שזה מושפע ב… רמה של אחוז אחד לפה או לשם, אבל… זה פחות יעיל מפשוט להקרין על המסך פרסומת!! למה להקרין פרסומת באורך של פריים אחד, כשאפשר להקרין פרסומת של חצי דקה, נורמלית לגמרי, זה ישפיע עליכם באותה מידה, אתם לא מושפעים יותר כשאתם רואים פרסומת פחות!

אז לא, אתם לא באמת נורא צריכים לפחד משטיפת מוח בפריימים מוסתרים בתוך סרטים, למרות שהשמת מוצרים דווקא יש שם הרבה…

רק מה… העובדה שהסיפור הזה לא היה נכון, לא התפרסמה באותה המידה. [נאמר במהירות: פיצה פיצה] אפשר להבין את זה. כי הכותרת "חוקר מצא דרך למכור לכם פופקורן בלי שתדעו, אוי ואבוי מה נעשה", הייתה כותרת ראשית גדולה בעמודים ראשונים של עיתונים. לעומת זאת, הכותרת "החוקר שטען שהוא יכול למכור לכם פופקורן בלי שתרגישו הוא בעצם שיקר ולא יכול לעשות שום דבר כזה", זה היה בעמוד 17 למטה בצד, והרבה אנשים פספסו את זה כי זה תכלס פחות מעניין.

ולכן הרבה אנשים מפחדים עד היום שישטפו להם את המוח עם קוקה קולה ופופקורן.

אבל זה לא [נאמר במהירות: אני רוצה פיצה] צריך באמת להדאיג אתכם.

[מוזיקת סיום]

זאת הייתה התשובה.

את כל הפרקים של הפודקאסט הזה אתם יכולים למצוא באתר ranlevi.com/theanswer. יש שם גם טופס שבו אתם יכולים לשלוח לי שאלות. אני לא מבטיח לענות על כל שאלה, כי יש המון המון המון, אבל אם יש לכם שאלה מעניינת, בבקשה תשלחו.

בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם" אתם יכולים למצוא מידע על הרצאות שלי, וגם על פרקים חדשים של הפודקאסט ועוד כל מיני דברים מעניינים.

הפיק וערך את הסאונד - דור קומט. אביב שם טוב, ייעוץ ותמיכה מורלית. רן לוי הוא העורך הראשי, דני טימור המנהל העסקי, ואני דורון פישלר.

להתראות.

בונוס:

את המתכון הזה לפופקורן, אגב, לימדה אותי דודתי ג'וחקה. אני זוכר, היא נהגה לומר לי "דורון, מה שלא עושה הפופקורן עושה הזמן, ומה שלא עושה הזמן, עושות השנים". אני לא יודע מה היא רצתה להגיד בזה. אני לא סבלתי אותה. היא הייתה דודה מעצבנת בטירוף. היינו מגיעים, אומרים "דודה, מה יש לאכול?", היא הייתה אומרת "פופקורן". אני חושד שהיא פשוט ממש לא ידעה לבשל…

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

60 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page