אם היינו מחלקים את כל שטח האדמה על פני כדור הארץ שווה בשווה בין כל תושביו - כמה שטח היה לכם? ואם כבר מדברים - אז קצת על המקומות הכי צפופים, והכי פחות צפופים, בעולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/10/2020.
[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".
[בקול מלחשש] לילה טוב מאזינות, לילה טוב מאזינים, אנחנו שוב עם הקלטות ליליות מהארון של דורון. הישארו עמנו.
זאת "התשובה". מיד נתחיל.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
שלום, אני דורון פישלר, זאת "התשובה".
הנה שאלה - אורי שאל את הדבר הזה: מה השטח שהיה לכל בית, אם היינו מחלקים את שטח יבשת העולם, שווה בשווה?
טוב, זאת שאלה במתמטיקה.
אגב, אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל אני עניתי כבר על שאלה די דומה, לגבי מה היה קורה אם היינו מחלקים את כל הכסף בעולם שווה בשווה. אבל כאן אנחנו מדברים לא על כסף, אלא על שטח. עדיין, מדובר פה בשאלה עם מספרים. אז אני מזהיר מראש, הולכים להיות בזמן הקרוב כמה מספרים. אני יודע שמספרים זה בדרך כלל לא… אה… חומר מעולה לפודקאסטים, זה פשוט לא מהדברים [צוחק] שמרתקים את האוזן, אז אני אעבור על זה כמה שיותר מהר.
כמה מספרים אנחנו צריכים? אז ככה: מספר ראשון - פני השטח של כדור הארץ הם 510 מיליון קילומטר מרובע. רובם לא מאוד רלוונטיים לשאלה שלנו, כי הם מכוסים במים, ולכן אי אפשר לגור עליהם. השטח של היבשה על פני כל כדור הארץ הוא רק 149 מיליון קילומטר מרובע. אז אוקיי, זה המספר הראשון.
המספר השני - מספר האנשים בעולם. המספר הזה משתנה כל הזמן, הוא עולה כי אנשים נולדים ומתים כל הזמן, אבל נולדים יותר, עכשיו זה 7 מיליארד 800 מיליון ומשהו. זה משתנה כל הזמן, אני הולך פשוט לעגל את המספר הזה עכשיו ל-8 מיליארד. סבבה? סבבה.
אז עכשיו פשוט נחלק מספר אחד במספר שני. כלומר, את כל השטח בעולם בכל האנשים בעולם. [מתקתק על מחשבון]
אלה מספרים קצת גדולים אבל לא שום דבר שמחשבון לא יכול להתמודד איתו, וזה יוצא… 18,625 מטר מרובע.
טוב. זאת התשובה. אבל… מה זה אומר? זה הרבה או שזה מעט?
[רעש אוהדים]
כדי לנסות להבין מה זה בעצם אומר הדבר הזה, חשבתי שאני אשתמש במדד יותר… מוחשי. מגרשי כדורגל. כמה זה יוצא במגרשי כדורגל? זה נשמע הגיוני, נכון? אז בשביל זה אני חיפשתי מה הגודל של מגרש כדורגל תקני. אז אוקיי, עיון קצר בויקיפדיה וגיליתי שהרוחב של מגרש כדורגל תקני הוא בין 45 ל… 91 מטר? והאורך של המגרש הוא גם בין משהו למשהו אחר לגמרי… תגידו, אתם רציניים?! באמת?! כאילו, אין לי שום דבר יותר ספציפי מזה? כלומר מגרש כדורגל יכול להיות או קטן או גדול? מה זה השטויות האלה?! וכן, אני יודע שאתם ידעתם את זה אם אתם מתעניינים בכדורגל. אני לא ידעתי את זה, עכשיו אני יודע.
בקיצור, זה לא עוזר לנו בכלום. אז נעזוב כדורגל, משחק משעמם ממילא, נעבור לכדורסל. מגרש כדורסל. הו, כאן יש מידות. יפה. אורך של מגרש כדורסל הוא 28 מטר, בדיוק, לא בערך, והרוחב שלו הוא 15 מטר. זה יותר הגיוני, עכשיו יש גודל אחיד למגרש כדורסל. אז… נחזור לענייננו. אם היינו מחלקים את כל שטח היבשה של כדור הארץ שווה בשווה בין כל אזרחי העולם, כל אחד היה מקבל שטח ששווה לעשרה מגרשי כדורסל ועוד 34 מגרשי כדורסל. ושליש. זה השטח הממוצע שיש לכל אדם בעולם, וזה הרבה.
[מוזיקת רקע]
זה די הרבה, וזה לבן אדם אחד, כן? לא לדירה משפחתית. בחישוב משפחתי, אם אתם, לדוגמה, משפחה עם ארבע נפשות, שני הורים ושני ילדים, או הורה אחד ושלושה ילדים, או שלושה גברים ותינוקת, לא משנה, אתם אמורים לקבל פי ארבעה מזה! שזה יוצא… [מחשב בקול] 176 מגרשי כדורסל! ואני מוכן להמר שאין לכם! בואו נגיד את זה ככה, לי אין. אני מודה, הדירה שלי היא לא בגודל של 44 מגרשי כדורסל. ועכשיו אני מרגיש קצת מקופח בגלל זה. למה לא מגיע לי? חילקנו שווה בשווה, למה לי יש כל כך מעט? יודעים מה, אני מוכן להתפשר, לא אכפת לי, אני אהיה מתחת לממוצע. אני אסתפק במועט. 20 מגרשי כדורסל מספיקים לי. אבל גם את זה אין לי! מגרש כדורסל אחד בודד אין לי! ואני אגיד לכם משהו יותר גרוע, זה אמור להיות רק שטח הקרקע! אפילו לא דיברנו על בנייה בקומות, כי אני לא חי לבד על השטח של הדירה שלי, אני גר בבית עם קומות, אנשים חיים מעליי ואנשים חיים מתחתי. אז על אותו שטח שהיה אמור להיות רק שלי, גרים איזה 70 אנשים.
אז… למה? אם יש לנו כל כך הרבה מקום, למה אנחנו כל כך צפופים?
בשביל לענות על זה, רציתי להסתכל על המקומות הכי צפופים והכי פחות צפופים בעולם, ולנסות לבדוק למה הם כאלה.
[רוחות חזקות]
אז… המקום עם הכי מעט אנשים בעולם הוא אנטארקטיקה. בגדול, אין אנשים באנטארקטיקה. כלומר, כן, יש שם חוקרים ואנשים שמגיעים לזמן מוגבל ואז עוזבים, אבל אף בן אדם לא גר באנטארקטיקה. דרך אגב, גם מספר החתולים שם קטן מאוד. זה מקום ענק בלי אנשים. למה? אה, דהה, כי קר! זה מקום שמאוד מאוד קשה לחיות בו. [צוחק] אז כבר את כל השטח של אנטארקטיקה, שזה הרבה מאוד מגרשי כדורסל, אפשר להוריד מהחשבון, פשוט כי אף אחד לא גר שם.
אבל זה לא רק אנטארקטיקה. יש הרבה מאוד שטחים אחרים שאנשים לא חיים בהם כי קר מדי או כי חם מדי. אנשים חיים במקומות שנוח לחיות בהם. זה נכון שאנשים יכולים לחיות גם במקומות מאוד חמים וגם במקומות מאוד קרים, יש אנשים גם בגרינלנד וגם בעין גדי. אבל לא הרבה. מעט מאוד אנשים בוחרים לחיות בתנאי מזג אוויר קיצוניים. בגדול, רובה המוחלט של האנושות מצטופפת באזורים של כדור הארץ שמזג האוויר בהם הוא… יותר נעים.
אז לא רק אנטארקטיקה, זה גם כל מדבר סהרה וסיביר, אזורים גדולים של היבשה של כדור הארץ שפשוט לא נחשבים, כי כמעט אף אחד לא חי שם.
עדיין, גם אם אנחנו מחלקים רק את החלקים היבשתיים של כדור הארץ שבהם יחסית נעים, זה עדיין הרבה. זה עדיין משאיר לכל בן אדם הרבה מאוד שטח בממוצע, שטח שאנשים לא מנצלים. הם מעדיפים להצטופף. למה?
זה פשוט ש… אנשים לא באמת חיים בממוצע.
[מוזיקת רקע]
בואו נעזוב את אנטארקטיקה. אנטארקטיקה היא מקום ריק והיא לא מדינה. אם מסתכלים על כל המדינות בעולם, המדינה הכי פחות צפופה בעולם היא מונגוליה.
במונגוליה חיים בערך שלושה מיליון איש. שלושה מיליון איש זה די הרבה, אבל זה קצת פחות ממספר האנשים שחיים בגוש דן. לעומת זאת, השטח של מונגוליה הוא בערך 70 פעם השטח של מדינת ישראל. זאת מדינה ענקית.
אם היינו עושים את אותו תרגיל במונגוליה, כלומר לחלק את השטח של המדינה שווה בשווה לכל התושבים שלה, מספר מגרשי כדורסל שכל אחד מהם היה מקבל לא היה 44, הוא היה 150 ועוד אלף. ויכול להיות שבשלב הזה מגרשי כדורסל הם לא האופן הכי יעיל למדוד דברים…
כלומר, מבין כל המדינות בעולם שהן לא אנטארקטיקה, זאת המדינה שהכי קרובה להיות ריקה מאנשים.
אז… איך זה בכלל נראה, מדינה עם כל כך מעט אנשים?
[מטוס ממריא]
אם הייתם טסים למונגוליה, הייתם נוחתים בשדה התעופה על שם ג'ינגיס חאן. [רעשי שדה תעופה] לא הייתה לכם ברירה, כי זה שדה התעופה הבינלאומי היחיד במדינה. הוא נמצא, כמובן, ליד עיר הבירה, אולן באטר, שוב, כמובן, מילה שאני מבטא ממש לא נכון, מן הסתם, אבל אין מה לעשות. אחרי שהייתם נוחתים, הייתם כנראה לוקחים מונית לאיזה בית מלון שנמצא איפשהו במרכז אולן באטר, [רכב מתניע] שזה חוויה די סטנדרטית כשאתם נוחתים בכמעט כל מקום בעולם. [רעשי רחוב] הייתם נוסעים ברחובות של מרכז העיר, ומסתכלים מהחלון, ומגלים שאולן באטר נראית כמו… עיר. יש שם רחובות, מכוניות, בניינים, יש המון בניינים של ארבע קומות ושמונה קומות, וגם כמה בניינים של עשרים קומות ומשהו. זאת לא בדיוק מנהטן, אבל זאת בהחלט עיר שלא נראית מאוד שונה מעיר טיפוסית בישראל. יש קניון, יש "ברגר קינג", יש "פיצה האט". וכמו כל עיר טיפוסית בישראל, יש שם פקקי תנועה די נוראיים בבוקר. [מכוניות צופרות] אבל פקק תנועה זה מה שקורה כשצפוף מדי. אנחנו עכשיו במדינה הכי פחות צפופה בעולם, המדינה שבה לכל אזרח יש הכי הרבה שטח בעולם! למה יש פקק תנועה?! ולמה יש בניינים גדולים? למה אנשים חיים בדירת שלושה חדרים בקומה חמש מתוך שמונה במונגוליה?
העניין הוא שאנחנו עכשיו לא במונגוליה, אנחנו באולן באטר. ומבין כל תושבי מונגוליה, בערך חצי מהם חיים רק בעיר הבודדה הזאת.
כבר כשאתם מתרחקים קצת ממרכז העיר, הפרברים שלה כבר לא נראים ממש כמו עיר סטנדרטית. יש שטחים עצומים מלאים בצריפים עם חצרות גדולות, ויורטים, אשכרה יורטים שנמצאים שם. יורטים זה מן מבנים זמניים עגולים כאלה, איפשהו בין אוהל לצימר. וכשאתם מתרחקים עוד קצת ועוזבים את הפרברים האלה, אתם מהר מאוד מגיעים ל… כלום.
[מוזיקת רקע]
הרבה כלום, כמות מטמטמת של כלום. הייתם פעם בנגב, ראיתם כמה כלום יש שם? לא ראיתם כלום לעומת הכלום של מונגוליה!
ברגע שאתם יוצאים מהעיר האחת הזאת ועוד טיפה כמה ערים בודדות, אתם רואים כמה שמונגוליה ריקה מאנשים. אני מדבר על שטחים בגודל של מדינות קטנות, שבהם לא תמצאו, לא רק לא עיר, גם כביש לא. הדרך הראשית, אם יש כזאת, זאת דרך עפר. לא רק שלאורך מאות קילומטרים לא תראו אף בית, לא תראו עץ. חלק גדול מאוד מהמדינה הזאת הוא מדבר פתוח, עשבים, שמיים פתוחים, וזה הכל. זה נראה מהמם. אבל זה מאוד גדול. מזג האוויר, תשמחו לשמוע, מגיע ל-40 מעלות בקיץ, ובחורף למינוס 40 מעלות. תתלבשו בהתאם.
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שאין שם אנשים. בכלל. שפשוט כל תושבי מונגוליה חיים בעיר, ומחוץ לזה אין כלום. זה לא נכון. חיים שם אנשים. בערך שליש מתושבי מונגוליה, שזה בערך מיליון איש, חיים במרחבים האלה. אבל אני לא יכול אפילו להצביע על איפה הם חיים, כי הם נוודים. בדרך כלל הם חיים במשפחות שגרות ביורט, לכל משפחה יש עדר גדול מאוד של כבשים ועיזים וכמה סוסים. יש הרבה יותר עיזים במונגוליה מאשר אנשים, דרך אגב. כששלוש או ארבע פעמים בשנה הם מקפלים את היורט, עוברים למקום אחר, ועוברים לגור שם. בהתאם לעונה ואיפה יש לכבשים משהו לאכול.
עכשיו, האנשים האלה הם לא פראים. זה לא שהם לא מודעים לזה שיש חברה מודרנית בעולם. היום חוץ מהסוסים יש להם גם ג'יפים, וליד היורט יש להם בדרך כלל צלחת לוויין, בשביל לראות טלוויזיה. למרות שחיבור מהיר לאינטרנט אין להם, וזה אומר שהם צריכים לראות טלוויזיה לינארית. כלומר, לראות תוכנית רק ביום ובשעה שהיא משודרת, בלי סטרימינג. כאילו, מה, עכשיו 2006 או משהו?! איזו צורת חיים פרימיטיבית! [מגחך] בכל אופן, אלה אנשים שיודעים שקיימים בעולם ערים ו"פיצה האט" ו"נטפליקס". הם פשוט בחרו ש… לא.
מבחינת שטח אישי, הנוודים של מונגוליה הם בטח מבין האנשים שיש להם הכי הרבה שטח בעולם. כלומר, נכון שכל המשפחה מצטופפת בתוך יורט לא מאוד גדול, אבל ברגע שיוצאים החוצה, 44 מגרשי כדורסל אמרנו? הצחקתם אותם! קילומטרים על קילומטרים על קילומטרים מרובעים יש לכל אחד. [צוחק] כלומר, טכנית זה לא שטח פרטי שלהם, אבל מי הולך להגיד להם משהו על מה שהם עושים שם? רוצים שטח? רוצים מקום לחיות? לכו תהיו נוודים במונגוליה.
עדיין, היו לי הרבה שאלות לגבי החיים של הנוודים האלה. למשל, איך ילדים הולכים לבית ספר במקום כזה? כמובן, פעם הם לא היו הולכים לבית ספר בכלל, הם היו נודדים עם המשפחה ולמדו מן הסתם את כל מה שצריך לדעת על גידול עיזים, אבל כנראה הרבה פחות אנגלית ואלגברה. אבל שוב, אנחנו נמצאים במאה ה-21 ומדברים פה על מדינה מתקדמת ומודרנית. אז… מה קורה עכשיו?
אז ככה - עד גן חובה אין חינוך מוסדר, כלומר אין מסגרות. מה שכן, הקטע הזה של לימודים מהבית, שעכשיו נהיה מאוד פופולרי? אז המונגולים התחילו בזה הרבה קודם. יש ערכת חינוך לילדים, ארגז של ספרים ומשחקים חינוכיים לילדים, שכל משפחה עם ילדים מקבלת, כולל מדריך להורים, 'איך תהיה אתה המורה', וכל זה נועד לעזור להדריך את הילדים עד שהם מגיעים לגיל בית ספר. אז כשמגיעים לגיל בית ספר, אז… יש. המדינה מחולקת לאזורים, למחוזות. יש הרבה מהם, יש יותר מ-300 כאלה, ועדיין חלק מהמחוזות האלה יותר גדולים מכל מדינת ישראל. [צוחק] בכל אחד מהם יש מרכז קהילתי, שעדיין, אנחנו לא מדברים פה על עיר, זה ברוב המקרים נראה כמו כפרון קטנטן, ושם יש, בין השאר, בית ספר. אחד. כשהם מגיעים לגיל בית ספר, הילדים נשלחים לשם. שזה לפעמים מאות קילומטרים מאיפה שההורים שלהם נמצאים. הם גרים שם, בדרך כלל מלווה אותם מישהו מהמשפחה, הרבה פעמים אמא או סבתא, בזמן ששאר המשפחה ממשיכה לנדוד עם העדר. וכשהם מסיימים את הלימודים, הם חוזרים ליורט.
אז אוקיי. סחטיין לגמרי לאנשים שבוחרים לחיות עם עדרים במדבר. אבל מצד שני, ברור לי למה הרבה אנשים לא בוחרים את זה. אפילו במקום כמו מונגוליה, הם חיים בעיר. יש הרבה יתרונות ללגור הרבה אנשים ביחד. אינטרנט מהיר, בתור התחלה. מים בברז. בית חולים כלשהו שאפשר להגיע אליו תוך פחות מ-10 שעות במקרה חירום. פאב כלשהו ברדיוס של פחות מ-1,000 קילומטר מכם. אפשרויות תעסוקה כלשהן מגוונות יותר מלרעות עיזים או לרעות כבשים. את כל הדברים האלה אין לאנשים שגרים מאוד מאוד רחוק מאנשים אחרים.
אנשים תמיד מתלוננים, ובצדק, על כמה שהעיר צפופה ורועשת ופקקים וכל זה, ותמיד מדברים על לעבור למקום שקט ומרווח יותר בשביל איכות החיים. אבל במונחים הכי אובייקטיביים שיש, ככל שאנשים חיים קרוב יותר וצפוף יותר אחד לשני, בדרך כלל איכות החיים שלהם עולה.
לכן חלק גדול מהאנשים בעולם מעדיפים לחיות צפוף מאוד, אפילו אם יש אפשרות אחרת. זאת גם הסיבה שרוב התושבים בישראל בוחרים לגור בדירה קטנה בבניין דירות באזור המרכז, ולא לעבור לבית פרטי גדול עם שטח עצום שהם היו יכולים לקבל באותו מחיר ברמת הגולן. ושמה דווקא יש מים בברז. וזה לא שרע לגור ברמת הגולן, אבל… אפשרויות הזמנת הפיצה הן קצת יותר מצומצמות.
[מוזיקת רקע]
ישראל היא לא מונגוליה. ישראל לא דומה למונגוליה. אם מונגוליה היא המדינה הכי פחות צפופה בעולם, ישראל נמצאת במקום די מכובד ברשימת המדינות הכי צפופות בעולם. איפשהו באזור המקום ה-20. תלוי איך סופרים. זאת מדינה צפופה. אבל, בטח שמתם לב, חצי מהמדינה היא מדבר. בחצי ישראל אין כמעט אף אחד. כלומר, זה מקרה קצת פחות קיצוני, אבל עדיין אותו הסיפור כמו במונגוליה. ובעצם גם כמעט בכל מקום אחר. אנשים תמיד מצטופפים. אנשים לא חיים בממוצע.
ככה שבעצם המדד הזה של הצפיפות הממוצעת במדינה, לא באמת אומר שום דבר על איך שאנשים תכלס חיים שם. כי כל מדינה בנויה משטחים פתוחים שבהם אין כמעט אף אחד, וערים שבהם יש המון אנשים.
אם אני רוצה לחפש את ההיפך ממונגוליה, כלומר המקום הכי צפוף בעולם, לא צריך להסתכל על מדינות, צריך להסתכל על ערים. שדרך אגב, גם בזה יש לישראל נציגות לא רעה במקומות הכי צפופים בעולם, בני ברק. בני ברק נמצאת בטופ-טן של הערים הכי צפופות בעולם. הצפיפות שם היא כזאת ש… ברור שאי אפשר לדבר על [צוחק] מגרשי כדורסל לכל בן אדם. בכל שטח אישי ממוצע, כלומר, 44 מגרשי כדורסל, בבני ברק חיים בממוצע 500 איש. בני ברק היא צפופה יותר מניו יורק סיטי. שזה נשמע מוזר, כי בניו יורק יש את כל הגורדי שחקים האלה, אתם יודעים. אבל שוב, צריך להתייחס לאזורים עוד יותר ספציפיים, לא לערים, אלא לשכונות ורבעים בתוך ערים.
מנהטן היא החלק של ניו יורק שמלא בגורדי שחקים ענקיים. ואם אנחנו מסתכלים רק על מנהטן, אז… כן, זה יותר צפוף גם מבני ברק. במנהטן, על שטח של 44 מגרשי כדורסל גרים בממוצע 1,240 איש. שזה לא כזה מפתיע, בהתחשב בזה שהאנשים האלה חיים ב-50-60 קומות אחד על השני.
ומנהטן היא לא המקום הכי צפוף בעולם. יש מקומות צפופים יותר. ואפילו לא כאלה עם גורדי שחקים. בדיוק להיפך.
המקומות הכי צפופים בעולם הם לא כאלה שידועים באיכות החיים הגבוהה שלהם, אלה שכונות עוני.
[המולת אנשים]
המקום שהוא אולי הכי צפוף בעולם היום, הוא שכונת דהרבי במומבאי. זה הסלאם של מומבאי, המקום שאליו הולכים אנשים שאין להם כסף לחיות בכל מקום אחר. ולמרות שבהחלט לא תמצאו שם בניינים של עשרות קומות, ממש לא, [צוחק] הבניינים שיש שם, קשה לקרוא להם בניינים אפילו, אלה פחונים. כלומר, צריפים שעשויים מפח, ובתים חצי מאולתרים שבנויים אחד צמוד לשני, בלי תכנון ועם סמטאות נורא צרות ביניהם. הצפיפות שם היא יותר גדולה. על שטח של 44 מגרשי כדורסל במנהטן, אמרנו, חיים 1,240 איש, בדהרבי חיים על שטח כזה 5,000 איש.
זה אומר שהשטח הממוצע שיש לבן אדם שם, תשרטטו על הרצפה ריבוע שני מטר אורך, שני מטר רוחב, זהו. זה השטח הממוצע שיש לבן אדם בדהרבי לחיות, לישון, לעבוד, הכל, כולל שטחים ציבוריים. והכי מדהים? שזה לא המקום הכי צפוף שהיה אי פעם.
[מוזיקת רקע]
הונג קונג היא מקום צפוף, איך שלא תסתכלו על זה. ברשימת המדינות הכי צפופות בעולם היא נמצאת במקום הרביעי, אם אתם מחשיבים אותה למדינה, יש ויכוח על ההגדרה הזאת, אבל בכל זאת, אותו הדבר שנכון לגבי מונגוליה וישראל וכל מקום אחר, נכון גם לגביה. כי כשמסתכלים על הונג קונג מלמעלה בצילום לווין, היא לא נראית כאילו היא כולה עיר אחת גדולה. חלק גדול מהמדינה הקטנה הזאת הוא הרים ירוקים בלי בתים בכלל. לעומת זאת, העיר הונג קונג בהחלט מלאה במגדלי מגורים ענקיים, צפוף שם.
הקטע של הונג קונג והאם היא מדינה או לא ולמי היא שייכת זה סיפור מאוד מאוד ארוך. הונג קונג הייתה שטח ששייך לסין עד 1898, אז סין חתמה על הסכם שבו היא משאילה את הונג קונג לבריטניה למשך 99 שנה. הונג קונג כבר לא תהיה חלק מסין פורמלית, היא תהיה שטח בריטי פורמלית, למרות שתכלס הם די ניהלו את העניינים שלהם בעצמם בכל מקרה. ההסכם הזה כלל את כל הונג קונג, עם יוצא מהכלל אחד - מבצר. שטח קטן מבוצר שהיה אמור להיות מוצב סיני באמצע הונג קונג, השטח הזה שייך לסין, לא לבריטניה. השם של זה הוא העיר המבוצרת קאולון. הסינים לא ממש מימשו את הפוטנציאל של השטח הזה, הם מהר מאוד עזבו אותו, ועדיין, באמצע הונג קונג הבריטית היה שטח קטן שפורמלית לא שייך לבריטניה.
משהו כמו 50 שנה אחר כך, כמה תושבים נכנסו לשטח הזה והתיישבו שם והתחילו לבנות בתים. האנשים האלה ניצלו את העובדה שהשטח הזה רשמית לא היה שטח של בריטניה, ולכן חוקי בריטניה לא היו תקפים שם, והבריטים באמת פשוט די התעלמו ולא נכנסו לשטח הזה. מצד שני, גם למשטר הסיני לא באמת היה אכפת ממה שקורה בשטח הקטן הזה, כי הם פשוט לא היו שם, ככה שיצא שהשטח של העיר המבוצרת קאולון היה מן שטח הפקר שלא שייך לאף אחד, ושום חוקים לא תקפים לגביו.
לכן השטח הזה הפך למוקד משיכה לאנשים נמלטים, פושעים, אנשים שעוסקים בעניינים בלתי חוקיים, הימורים, סחר בסמים, רפואת שיניים בלתי חוקית, שזה דבר מאוד נפוץ שם משום מה, או פשוט אנשים בלי כסף. ולכן האוכלוסייה של שטח ההפקר הזה הלכה וגדלה. נהיה די צפוף שם.
אבל מה שמעניין זה שבניגוד לשכונות עוני בדרך כלל שנשארות די צמודות קרקע, קאולון צמחה לגובה. כמה מהנמלטים והפושעים ומעוטי היכולת שם היו דווקא בעלי יכולת בנייה, מתברר. מישהו החליט לבנות שם בניין של 13 קומות. אז הוא עשה את זה, משום שלא היה שם אף אחד שיגיד לו לא. ואז מישהו אחר בנה לידו עוד בניין, ואז עוד אחד, ומכיוון שבמקום הזה לא היה שום תכנון עירוני לציית לו, הבניינים האלה נבנו צמוד אחד לשני, בלי רווח ביניהם. או, במקרה הטוב, עם איזו סמטה של מטר וחצי ביניהם. ואז נבנה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, כמעט כל מטר מרובע בשטח הזה בסופו של דבר התמלא בבניין. כל הדברים האלה נבנו בלי תכנון מראש, כשעל הבניינים אנשים לפעמים בנו קומות נוספות, כל אחד באופן שזמין לו, והם הרחיבו דירות על ידי כך שהם בנו מרפסות גדולות שבולטות החוצה מהבניין, באופן שנראה מאוד לא בטיחותי, ובטח לא עמד בתקנות הבנייה, אילו היו קיימות תקנות כאלה, רק שלא היו. הבניינים האלה התחילו להיראות כמו קולאז' של 200 בתים שונים, שפשוט איכשהו נערמו אחד על השני. תוספות הבנייה האלה וכבלי חשמל לא מוסדרים שתלויים מעל הראש ועוד דברים, הם כיסו את הסמטאות הצרות שנשארו בין הבניינים האלה, ככה שהסמטאות האלה, מה שהיה במקור רחובות, הפכו תכלס למנהרות. הן חשוכות כמעט לחלוטין, מלאות במים וזבל שאנשים זורקים מלמעלה. כדי שבכל זאת אפשר יהיה לעבור ממקום למקום, אנשים התחילו ליצור גשרים מאולתרים ומעברים בין הבניינים, ככה שכל העסק הפך למן מבוך תלת מימדי, כשהדרך הכי קצרה להגיע מנקודה אחת לשנייה בדרך כלל לא כללה לרדת לרצפה.
כל השטח הזה נראה מרחוק כאילו הוא התאחד למן מוטציה. כאילו לקחו עיר, הכניסו אותה לבלנדר, ואז מזגו אותה לתוך תבנית מרובעת בלתי נראית, והכניסו לתנור לחצי שעה. אם אתם רוצים לראות אנרכיה בגובה 14 קומות, ככה זה נראה.
אגב, למה רק 14 קומות? מה זה המשמעת הזאת פתאום? עם כל הכאוס הזה, מה מנע מאנשים לבנות קומה 15, 16? פשוט. כל הדבר הזה היה במרחק של קילומטר וקצת [מטוס נוחת] משדה התעופה של הונג קונג. מטוסים שהיו בדרך לנחות היו מנמיכים מאוד, ממש מעל קאולון. ובקומה 15 כבר היה סיכון משמעותי שהגלגלים של המטוס יגרדו את הגג, ולכן לא בנו את הקומה ה-15. במזל אף פעם לא התרחשה במקום הזה תאונת מטוס מחרידה ממש, [צוחק] אבל זה לא שינה את זה שפעם בכמה שעות כל המקום הזה היה מתמלא ברעש של מטוס נוחת במרחק של מטרים בודדים.
העיר המבוצרת קאולון הייתה מקום מופלא ומטורף ומדהים וסיוט שלא מהעולם הזה. זה נראה כמו משהו מסרט פוסט אפוקליפטי יותר ממשהו שקיים במציאות, אבל זה היה קיים במציאות. אנשים חיו חיים שלמים בתוך האנרכיה הזאת. היו שם חנויות ומסעדות ומפעלים קטנים ובתי ספר וגנים, ועל כל זה הממשל היחיד, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היה ארגוני הפשע ששלטו שם.
המקום הזה כבר לא שם. בתחילת שנות ה-90 הרשויות בהונג קונג החליטו שהעסק מוגזם, והחליטו לפנות ולהרוס לחלוטין את העיר בתוך עיר שצמחה להם. זה לא היה פשוט בכלל. 350 מיליון דולר הוקדשו רק כדי למקם מחדש את התושבים של קאולון, לתת לכל אחד מהם מקום אחר לגור בו. במקום שבו עמד הדבר הזה, יש עכשיו פארק. [ציוץ ציפורים] ככה שמספר התושבים שלו כרגע, הוא… אפס.
כמה צפופה הייתה עיר המבוצרת קאולון כשהיא עמדה שם? טוב, אז… [נאנח] זוכרים את זה שהשטח שאמור להיות לבן אדם הוא 44 מגרשי כדורסל, כן? מה שמצחיק, זה שבחלק מהתמונות של קאולון שצולמו מהאוויר, אפשר אשכרה לראות כמה מגרשי כדורסל שנמצאים ממש מעבר לגבול של קאולון. אחרי הבלגן של הבניינים, פתאום יש כמה מגרשי כדורסל, ככה שאתם יכולים לספור כמה מגרשים כאלה היו יכולים להיכנס לתוך העיר הזאת. והאמת שכל הדבר הזה, כל התופעה הזאת, השטח הזה, איך שתקראו לזה, זה לא הרבה יותר גדול מ-44 מגרשי כדורסל. כלומר, כל המיני-עיר הזאת הייתה רק טיפה יותר מהשטח שבממוצע אמור להיות שייך לבן אדם אחד.
[מוזיקת רקע]
ובשיאה של קאולון, בשטח הזה חיו 50 אלף איש! כלומר, תיקחו את שכונת העוני הכי צפופה שקיימת היום בעולם, ותשימו עשר כאלה אחת על השנייה! זה המקום הכי צפוף שהיה אי פעם.
מה הייתה השאלה?
[מוזיקת סיום]
מה השטח שהיה לכל אדם אם היו מחלקים את כל שטח היבשה בעולם שווה בשווה? התשובה היא, כמו שאמרתי כבר מיליון פעם, 44 מגרשי כדורסל, אבל זה לא ממש רלוונטי, כי בין נוודים במונגוליה לבין הונג קונגים בקאולון, אנחנו פשוט לא חיים בממוצע.
זאת הייתה התשובה.
עכשיו הפסקה קטנה, ואחר כך - מה המקום שבו אתם יכולים להיות הכי לבד בעולם?
[חסות]
[מוזיקת רקע]
נגיד אתם רוצים להיות לבד. אבל ממש. הכי לבד שיש. גם להיות במונגוליה לא מספיק לכם, כי מציק לכם שאיפשהו במרחק של 100 קילומטר מכם יש אנשים אחרים. אתם לא סוציומטיים, אתם לא כועסים, אתם פשוט רוצים להיות קצת לבד. לגיטימי. מה המקום הכי בודד שאתם יכולים להגיע אליו בכדור הארץ, בלי לשגר את עצמכם לחלל?
המקום הכי מבודד שבו חיים אנשים בכדור הארץ נקרא טריסטן דה קונה. ויש לו עוד בונוס, זה מקום יפהפה!
טריסטן דה קונה הוא אי עם הר געש עליו, שנראה כמו ציור. ים עם משולש כזה של הר, ואת המסביב של ההר תצבעו בירוק. ככה זה נראה. טריסטן דה קונה נמצא בדרום האוקיינוס האטלנטי, באמצע הדרך בין הקצה הדרומי של אפריקה ודרום אמריקה. והוא המקום המיושב הכי רחוק שיש מכל מקום מיושב אחר בכדור הארץ. כלומר, אם אתם בטריסטן דה קונה, המקום הכי קרוב אליכם שגם בו יש אנשים, זה האי סנט הלנה, שנמצא במרחק של 2,161 קילומטר משם. זה מרחק די מכובד.
אין שדה תעופה בטריסטן דה קונה, לכן הדרך היחידה להגיע לשם היא באונייה, וכמו שאתם יכולים לנחש, אין הרבה אוניות שמגיעות למקום שנמצא 2,000 קילומטר מכל מקום אחר. ספינות עוגנות שם 8 או 9 פעמים בשנה. אבל יש תושבים באי הזה. נכון לסוף ספטמבר 2020, גרים שם 245 אנשים, ששייכים לתשע משפחות בדיוק. כלומר, יש בדיוק תשעה שמות משפחה על האי, וזה כולל את משפחת קולינס, שהיא אישה אחת בדיוק.
תשמחו לשמוע שאין שום מקרה קורונה בטריסטן דה קונה, ובהודעה שהם פרסמו באתר הרשמי של האי, כתוב "אין מדיניות של ריחוק חברתי על האי עצמו, אבל אנחנו נוטים לחשוב ש-2,000 קילומטר של האוקיינוס האטלנטי הם די והותר".
עוד דבר שמופיע במדור החדשות באתר של טריסטן דה קונה, הוא ההודעה על יום ההולדת ה-90 של גלדיס לברלו. אז מזל טוב גלדיס. [תרועה]
אז אוקיי, זה מקום מאוד מבודד, אבל אתם יכולים להגיד ש-245 שכנים זה עדיין יותר מדי. אתם רוצים להיות ל-ב-ד.
אוקיי, אז יש לי עוד הצעה בשבילכם. אם כבר הגעתם לטריסטן דה קונה, [מנוע של סירה] קחו סירה, תפנו לכיוון דרום-דרום-מזרח ותפליגו עוד 2,260 קילומטר. אתם תגיעו לאי קטן שנקרא בּוּבֶה או בּוּבֶץ, אני לא בטוח שמישהו יודע באמת איך לבטא את זה, או שלמישהו אכפת. זה אי קטן מכוסה בקרח ואין שם אף אחד.
[מוזיקת רקע]
מה שהאי הזה ראוי לציון בגללו, זה שהוא האי הכי מרוחק, עם או בלי אנשים, מכל יבשה אחרת בעולם. כשאתם על האי הזה, היבשה הכי קרובה אליכם היא אנטארקטיקה, במרחק של 1,700 קילומטר מכם. המקום המיושב הכי קרוב אליכם הוא טריסטן דה קונה. אז אם רציתם להיות במקום הכי רחוק מכל בן אדם אחר בעולם, זה המקום.
עזבו אתכם ממגרשי כדורסל, [צוחק] אתם יכולים לשרטט מעגל של 1,700 קילומטר מסביבכם, ולדעת שאתם האדם היחיד בשטח הזה!
אבל אם כבר אתם שם שוכבים לכם על הגב ונהנים מהבדידות ומסתכלים לשמיים, קודם כל, וואו! תצפית הכוכבים שם ממש ממש טובה, אבל מדי פעם אתם תוכלו לראות משהו זז בשמיים, מן כוכב אחד שנע מצד אחד לצד השני של השמיים. האור הזה הוא תחנת החלל הבינלאומית שמקיפה את כדור הארץ.
תחנת החלל מקיפה את העולם בגובה של 408 קילומטר. כלומר, אם אתם שוכבים שם כשהיא עוברת ישר מעליכם, האסטרונאוטים בתחנת החלל נמצאים במרחק של 408 קילומטר מכם, והם באותו רגע האנשים הכי קרובים אליכם בעולם.
אם אתם רוצים לשמוע עוד פרק שהוא… יודעים מה? [מכחכח בגרון] בסדר, אוקיי, די, נגמר לי הקול, אני אעשה את זה פשוט בתור גלגל"צ.
[בקול מלחשש על רקע מוזיקת ג'אז עדינה] זאת הייתה "התשובה". את כל הפרקים של הפודקאסט ואפשרות לשלוח אלי שאלות אתם יכולים למצוא באתר של "התשובה" ברשת "עושים היסטוריה". כולל הפרק "כל הכסף בעולם". עדכונים על פרקים ועל הרצאות אפשר לקבל בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם".
עורך ומפיק סאונד, גיא בן נון. אביב שם טוב, ייעוץ ותמיכה מורלית. ניהול קהילות, שרה סילבצקי. עורך ראשי, רן לוי. מנהל עסקי, דני טימור. אני דורון פישלר, כאן בארון של דורון. נתראה בהמשך. לילה טוב.
פספוסים:
[בקול מלחשש] לילה טוב, אנחנו שוב עם הקלטות ליליות מהארון של דורון. [צוחק] רגע, [מכחכח בגרון] אנחנו כאן עם דיווחי תנועה, הממ… [צוחק] לילה טוב, אנחנו שוב איתכם בלילה בארון [צוחק] של דורון. [בקול רגיל] אני לא אצליח להגיע לסוף המשפט הזה, אוף! [צוחק] [מכחכח בגרון, בקול מלחשש] זאת "התשובה". מיד נתחיל. [מתפקע מצחוק]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments