איך קרה שבהמון שפות שונות ברחבי העולם המילים והאותיות שונות לחלוטין, אבל הנקודות, הפסיקים וסימני השאלה - זהים?! ומאיפה בכלל הגיעו הסימנים האלה אל הטקסטים שלנו?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/03/2022.
(מנגינה ברקע) "רשת עושים היסטוריה"
שלום! סימן קריאה. אני דורון פישלר, פסיק. וזאת "התשובה", אבל עם מרכאות מסביב.
בוא נעשה את אחת מהשאלות האלה שחוזרות כמה פעמים. נוגה ובני וזיו ומונגה ומעיין - כולם שלחו לי בניסוחים שונים את אותה שאלה.
הניסוח של מונגה היה: "איך זה שסימני הפיסוק בכל השפות זהים? כלומר סימן שאלה אפשר למצוא ברוב השפות או לפחות בהרבה. לא מוזר?"
אוקיי. נקודה. זה נכון. נקודה. יש בעולם הרבה שפות שונות, פסיק. בכל אחת מהן יש מילים שונות, פסיק ואותיות שונות, פסיק וכללי תחביר שונים, פסיק. אבל בכל שפה, פסיק תמיד סימני הפיסוק הם אותו הדבר! סימן קריאה. גם כשאני מסתכל על טקסטים ברומנית, פסיק או הינדית, פסיק או יפנית- מקף אני לא מבין בדיוק מה שכתוב שם, פסיק אבל אני יכול להגיד לכם איפה משפט מתחיל ואיפה הוא נגמר- מקף כי יש שם פסיקים, פסיק נקודות, פסיק סימני שאלה שאני יכול לזהות. נקודה. הנקודה היא תמיד אותה נקודה. נקודה. סימן הקריאה- מקף אותו סימן קריאה. נקודה. בכל מקום, פסיק ששואלים שאלה, פסיק זה נגמר בסימן שאלה. סימן קריאה. אני אפסיק עם זה. נקודה.
בכל מקרה, בכל שפה זה תמיד אותו הדבר. כלומר חוץ מבספרדית. כי בספרדית אם שואלים שאלה, אז יש סימן שאלה בסוף המשפט, כמובן. אבל בתחילת המשפט יש סימן שאלה הפוך. סימן שאלה שעומד על הראש. וזה שימושי כדי שתדעו כבר בתחילת המשפט שזאת שאלה. ואז זה חוסך לכם את המקרים המביכים האלה שאתם קוראים משפט ואתם מגלים רק בסוף שבעצם זאת הייתה שאלה.
נגיד משפט כמו "זו העמדה שלנו ומאחוריה אנחנו עומדים?" אז ככה אתם לא מופתעים, אתם יודעים מראש מתחילת המשפט שזאת בעצם עמדה להיות שאלה. "? זו העמדה שלנו ומאחוריה אנחנו עומדים?" שימושי.
ואותו הדבר גם עם סימן קריאה. יש סימן קריאה בסוף המשפט ויש סימן קריאה הפוך בתחילת המשפט. ככה זה בספרדית. ורק בספרדית. אבל חוץ מזה הכל תמיד אותו דבר.
כלומר חוץ מבערבית. כי גם שם יש סימן שאלה הפוך. הסימן שאלה מגיע רק בסוף המשפט ולא בהתחלה. אבל הוא הפוך, הפוך אחר. הוא לא עומד על הראש, אלא הוא בהיפוך ראי. הפתח של הסימן שאלה בערבית פונה ימינה במקום שמאלה. כנראה משום שערבית זאת שפה שכותבים מימין לשמאל ולא משמאל לימין, אז גם הסימן שאלה התהפך מאגלית, מימין לשמאל. למרות שבעצם גם עברית כותבים מימין לשמאל ובה הסימן שאלה לא התהפך. לא ברור לי למה.
אבל חוץ מזה הכול תמיד בדיוק אותו דבר. חוץ ממרכאות בגרמנית. בגרמנית משתמשים במרכאות כמו בכל שפה אחרת, אבל הן נראות אחרת. במקום גרשיים, כאלה פסיקים קטנים בחלק העליון של השורה, אז במקום זה יש שני סימנים באמצע השורה שנראים כמו וי ששוכב על הצד. כלומר כמו 'גדול מ… גדול מ…'. זה בתחילת המרכאות, הציטוט או מה שזה לא יהיה, ובסוף הסימנים הפוכים- 'קטן מ… קטן מ'…
אבל בסדר, זה רק מרכאות. הדברים החשובים הם אותו הדבר בכל שפה. נקודה. הנקודה היא תמיד אותו הדבר. בסוף כל משפט יש נקודה.
חוץ מבארמנית. כי בארמנית לא שמים נקודה בסוף משפט אלא נקודותיים. לעומת זאת, במקום נקודותיים, הם משתמשים בנקודה. וסימן קריאה וסימן שאלה בארמנית אין בכלל. כלומר, לא הסימנים שאנחנו מכירים. במקום הסימן שאלה הרגיל שמופיע אחרי המילה האחרונה במשפט, יש להם סימן שמופיע מעל המילה האחרונה. והמרכאות בארמנית הם אותו דבר כמו בגרמנית, כלומר- 'גדול מ… גדול מ…', רק הפוך. כלומר, הכיוון של הוויים הוא הפוך. כלומר, מרכאות פותחות בגרמנית הן מרכאות סוגרות בארמנית, ולהפך. כלומר, בקיצור, בארמנית כל סימני הפיסוק הם לגמרי שונים, הם לא דומים בכלל לסימנים בשפות אחרות.
אבל חוץ מזה, כל סימני הפיסוק בכל השפות הם אותו הדבר חוץ מאלה שלא. יש הרבה כאלה שלא. סימני הפיסוק הם לא אותו הדבר בכל השפות. יש הרבה שפות שבהן יש הבדלים, והרבה גם מקרים שבהם ההבדלים הם לא ממש בסימנים, אלא באיך משתמשים בהם. כלומר, הפסיק הוא אותו פסיק, אבל הכללים לגבי איפה בדיוק צריך לשים אותו הם קצת שונים ממה שהם בעברית או באנגלית.
אבל זה נכון שבהרבה שפות, לא כולן אבל הרבה שפות, יש באמת אותם סימני פיסוק. גם אם השפות בעצמן הן מאוד שונות אחת מהשנייה. אנשים מהרבה מדינות שמדברים שפות שונות לחלוטין לא קוראים שפות זרות, אבל יכולים להבין את סימני השאלה והקריאה והנקודות שלהם.
למה זה, איך זה קרה, ומאיפה הסימנים האלה הגיעו בכלל? זאת השאלה. ותכף… שלוש נקודות, תבוא התשובה.
{פרסומת}
כתב זה חשוב. לדעת לכתוב זה מאוד חשוב. אפשר להתווכח על זה, אבל יש כאלה שטוענים שכתב זאת ההמצאה הכי חשובה בהיסטוריה. כי בלי כתב היה קשה מאוד להגיע לכל המצאה אחרת. כי כמעט אף פעם אנשים לא ממציאים דברים לבד.
התפתחויות מצריכות תקשורת בין כמה אנשים. אני בטוח שגם מי שהמציאו את הגלגל, זה לא היה בן אדם אחד שעשה את זה לבד, אלא כמה אנשים שעבדו על זה ביחד והחליפו רעיונות. ולהחליף רעיונות זה דבר שקל לעשות עם אנשים שנמצאים לידכם, אבל יותר קשה לעשות עם אנשים שבמקרה לא נמצאים ממש לידכם, במרחב או בזמן. כלומר, יכול להיות שהיה להם את הרעיון שלהם לפני כמה זמן.
בשביל זה יש כתב. כתב הוא דרך לתקשר עם אנשים שלא נמצאים ממש לידכם, ויכול להיות שהם כבר מתו! אולי היה איש חכם, אבל הוא מת מזמן, אבל אנחנו עדיין יכולים לקבל את הרעיונות החכמים שלו אם הוא כתב אותם.
בקיצור, כתב זה חשוב. פיסוק- גם זה חשוב. כי מילים זה טוב, אותיות זה אחלה, אבל מילים יכולות להעביר משמעות עד גבול מסוים. בשלב כלשהו זה חשוב גם איך אומרים את המילים. לא רק המילים אלא גם המנגינה שלהן.
ובשביל זה יש סימני פיסוק. זה לא סתם קישוט. לפעמים זה קריטי כדי להבין את המשמעות של המשפט. למשל, בדיוק פסיק אחד הוא מה שעושה את ההבדל בין: "בואו לאכול, חתולים" (ברקע קולות של חתולים מייללים) לבין: "בואו לאכול חתולים" (ברקע צליל אימה).
עכשיו, היום פיסוק הוא חלק בלתי נפרד מהכתב, אבל בעצם הם שתי המצאות שונות לגמרי. הם לא הגיעו באותו זמן. בכלל. הכתב הומצא בפעם הראשונה כנראה בערך לפני 5,500 שנה, ולאורך רוב השנים האלה היה כתב, אבל לא היה פיסוק. ואני לא מדבר אפילו על סימנים כמו סימן שאלה או סימן קריאה או מרכאות או אפילו נקודה.
יש סימן פיסוק אחד שנורא קל לשכוח שהוא בכלל קיים כי הוא בלתי נראה, אבל הוא חשוב, והוא קיים, והוא לא תמיד היה שם - הרווח. רווח בין מילים.
השפות הכתובות הראשונות היו כתבים פיקטוגרפיים, כלומר כאלה שבהם כל סמל מייצג מילה, כמו כתב חרטומים של המצרים או מערכות כתב ביפנית וסינית של היום. אז ברור שכשכל סמל הוא מילה, אין מה לדבר על רווחים בין מילים. אבל בהמשך, הרבה בהמשך, אני קופץ פה על הרבה שנים, המציאו את הכתב כמו שאנחנו מכירים אותו- א"ב, כלומר כתב שבו כל אות לא מסמנת מילה שלמה אלא צליל או הברה, ומילה מורכבת מכמה אותיות כאלה אחת אחרי השנייה. ואז, כשהמילה נגמרת, כותבים את המילה הבאה. אין רווח בין מילה למילה. גם אם נגמרת השורה באמצע מילה, אז ממשיכים את המילה בשורה הבאה. אין רווחים.
כשאתם רואים חרס או קירות עם כתובות חקוקות בארמית או בעברית עתיקה, זה קיר של טקסט. אין שם שום רווחים. עכשיו, בשפות כמו העברית, הרבה פעמים הם מסמנים את הקטיעה בין מילה למילה בנקודה, אז היו המון נקודות. נקודה לא מסמנת סוף משפט, היא מסמנת סוף של מילה. שמו נקודה קטנה בין כל שתי מילים.
אבל דווקא בשפות שהגיעו קצת יותר מאוחר, כמו יוונית, גם את זה לא היה. בדרך כלל אין שום נקודה, אין שום חיווי למתי מילה נגמרת ומילה חדשה מתחילה. ואם תנסו פעם לקרוא טקסט שכתוב בלי שום רווחים בין המילים, תגלו שזהדיקשה. מה?? רגע, תגלו שזה… שזה… די קשה. שזה הדיקשה, נו מה…
איך אפשר בכלל לקרוא ככה? העניין הוא כזה, באותו זמן דיבור היה הדבר האמיתי. כתיבה זה פשוט תחליף זול לדיבור. כלומר, כתיבה זה אומר לכם איך לדבר. אז כשאתם נתקלים בטקסט ואתם קוראים אותו, אתם קוראים אותו בקול רם. כלומר, לא היה דבר כזה לקרוא בלב, לא קיים. אתם קוראים את הטקסט בקול רם, ו-א-ת-ם קו-ר-אי-ם כ-ל ה-ב-רה ב-ני-פ-רד. ואתם יודעים מה קראתם רק שאתם שומעים את עצמכם אומרים את המילה הזאת.
וזה עדיין מבלבל. עדיין יש המון מצבים שבהם בטח אפשר לפרש טקסט שקראתם בצורה לא נכונה, אם חילקתם את המילה בצורה לא נכונה. כמו ההבדל בין: "מצאתי את החתול של חמותי" לבין: "מצאתי את החתול שלך, מוטי".
מה לעשות, לקרוא זה קשה. זה לקח מאות שנים עד שנזירים שהעתיקו את כתבי הקודש בשפות לטיניות התחילו להוסיף רווחים בין המילים, ועוד מאות שנים עד שהנוהג הזה התפשט. כלומר, יש כתבים מהמאה ה-11 שעדיין כתובים בלי רווחים בין המילים. פשוט רצף של אותיות, בלי שום דבר שיפריד ביניהם.
וגם כשכבר כן כתבו עם רווחים, עדיין רוב הזמן לא היו שום סימני פיסוק אחרים. כל התקופה הזאת, כל האלף הראשון לספירה, אין נקודות. אין פסיקים. אין כלום. אז כשאתם קוראים טקסטים מהתקופה הזאת, באמת אין להם סימני פיסוק, וזה קשה לקרוא ככה.
אבל… למה שתקראו טקסטים מהתקופה הזאת בכלל?? אז…
(מנגינה ברקע)
הבה נפתח דף גמרא ראשון. אוקיי?
"מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר מעשה שבאו בניו…"
מי אמר פה מה ולמי?? זה "עד חצות רבן גמליאל אומר" או "רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר"? יהרוג אתכם לשים פה נקודה מדי פעם? אני לא מדבר אפילו על מרכאות. ומה הקטע עם בניו? מה הוא מתחיל לספר את האנקדוטה עם בניו?
בקיצור, זה קשה. עכשיו, זה לא שלאורך כל הזמן הזה אף אחד לא חשב על רעיון להוסיף סימנים שיעזרו בו להבין מה אנחנו קוראים. היו רעיונות כאלה, והיו סימנים כאלה מדי פעם.
אחד הראשונים, לא בהכרח הראשון אי פעם, אבל אחד הראשונים שהציע דבר כזה, היה אריסטופאנס מביזנטיון, שזה, קודם כל, שם אדיר. זה נשמע כמו "הקוסם שיודע הכול שאליו אתם הולכים". לכו לאריסטופאנס מביזנטיון, והוא יפתור את צפונות היקום. וזה באמת היה פחות או יותר התפקיד שלו. הוא היה הספרן הראשי של הספרייה הגדולה באלכסנדריה. במאה השלישית לפני הספירה. אז אפשר להניח שהוא התעסק הרבה עם טקסטים, ויכול להיות שהוא התעייף מלקרוא הכול בלי שום הפסקה אף פעם. אז הוא החליט על שיטה של סימני פיסוק. לא אחד, שלושה: נקודה באמצע השורה, נקודה בתחתית של השורה ונקודה למעלה.
זה לא בדיוק הסימני פיסוק של היום, אבל מה הייתה המשמעות של כל אחד מהסימנים האלה בסימנים של היום? שום דבר. אף אחד מהם לא היה טכנית נקודה, כמו שאנחנו רגילים לנקודה היום, ואף אחד מהם לא היה פסיק או משהו. המשמעות שלהם הייתה - הפסקה קצרה, הפסקה בינונית, הפסקה ארוכה.
מה זה אומר?
כמו שאמרתי, טקסט היה דבר שקוראים בקול רם. אז מה שהסימנים האלה אומרים לי, כשאני קורא, זה מתי לעשות הפסקה בקריאה. (קורא ברצף בלי הפסקה) כלומר, זה לא שאני מדבר ברצף בלי לנוח, בלי לעשות בשום שלב שום פאוזה, שום הפסקה, פשוט מילה אחרי מילה אחרי מילה, כי ככה קשה לעקוב אחרי מה שאני אומר, אלא לפעמים אני אעשה הפסקה קצרה, כי זה בהחלט שימושי לעשות לפעמים הפסקה קצרה (שתיקה קצרה), לפעמים אני אעשה הפסקה בינונית (שתיקה בינונית), ולפעמים אני אעשה הפסקה ארוכה. כמו זאת… (שתיקה ארוכה)
כלומר, סימני הפיסוק האלה היו הוראות איך לקרוא את הטקסט. הם לא סימנו את המשמעות של הטקסט. כלומר, זה לא בהכרח עכשיו נגמר משפט אחד ועכשיו מתחיל אחר, אלא רק איך צריך לקרוא אותו. אז הפסקה ארוכה יכולה לבוא בסוף משפט. זה מקום הגיוני לשים הפסקה ארוכה, אבל לא בהכרח, כי מי שכתבה את הטקסט יכולה להחליט שבעצם צריכה לבוא הפסקה דרמטית (שתיקה) דווקא באמצע המשפט.
אז זה סימני פיסוק, כן. אבל זה לא ממש סימני פיסוק כמו שאנחנו מכירים אותם היום. וחוץ מזה, השיטה הזאת די נעלמה. היא הייתה בשימוש זמן מסוים בתקופה הזאת, ואז כבר לא, כי מה לעשות, לא כל העולם מקשיב לאריסטופאנס מביזנטיון.
אז לאורך השנים כל מיני אנשים בכל מיני מקומות המציאו סימני פיסוק משלהם. היו כאלה שסימנו נקודה בסוף משפט, היו כאלה שכתבו אותיות ארוכות במיוחד בסוף משפט, לפעמים יש נקודותיים בסוף משפט. כל מנהג כזה היה מקומי. כלומר, נזירים נגיד במקום מסוים היו יכולים להחליט שהם כותבים ככה, והם מבינים את הקריאה ככה, אבל אנשים במקומות אחרים לא הכירו את זה.
יש עוד שיטה שהייתה קיימת, אבל הייתה ספציפית לדבר אחד, שזה טעמי המקרא. זה הסימנים האלה בספר תנ"ך, מעל ומתחת לאותיות. הם מסמנים את המנגינה של הפסוק, והם גם סוג של סימני פיסוק. אבל טעמי המקרא הם למקרא. לא משתמשים בהם למשהו אחר. אף אחד לא מוסיף 'קדמא' ו'אזלא' למייל לשירות לקוחות.
בכל הזמן הזה, קריאה הייתה דבר של מיוחסים. לדעת לקרוא היה עניין למלומדים, לנזירים, לאנשים משכילים במיוחד. רוב האנשים לא ידעו לקרוא. וגם אם הם היו יודעים לקרוא, לא היה להם מה לקרוא כי ספרים היו דבר יקר ערך ונדיר, כי ספרים היה צריך לכתוב או להעתיק ביד. זה הרבה עבודה, וזה הופך כל ספר למצרך יקר מאוד.
מה ששינה את זה היה הדפוס. כשהמציאו את מכונות הדפוס, אפשר היה להדפיס טקסטים ולהדפיס ספרים במספרים גדולים, בהרבה עותקים. באותו מאמץ שנדרש ליצור עותק אחד של ספר, אפשר היה ליצור אלף ספרים. אז עכשיו פתאום ספרים נהיו דבר הרבה יותר נפוץ, ולכן גם קריאה הפכה לדבר הרבה יותר נפוץ. לא רק מיוחסים ומלומדים יודעים.
וכאן נכנס לתמונה אלדו מנוציו. שניהם, למעשה, היו שניים. היה אלדו מנוציו, והנכד שלו, שגם לו קראו אלדו מנוציו, ולכן קוראים לאחד מהם אלדו מנוציו הזקן, ולשני אלדו מנוציו הצעיר. אז אלדו מנוציו היה הבעלים של בית דפוס בוונציה, אחד מבתי הדפוס הגדולים הראשונים שהדפיסו המון ספרים, בהרבה שפות, שהגיעו להרבה אנשים. והוא החליט שהנוהג המקומי שלו, בבית הדפוס שלו, בספרים שהוא מדפיס, זה שמשפטים יסתיימו בנקודה. ובהפסקות קטנות באמצע המשפט יהיה פסיק.
לא בטוח שהוא המציא את זה, אבל זו השיטה שהוא השתמש בה. בהמשך, אחרי שהוא מת, אלדו מנוציו הצעיר, הנכד שלו, ירש את בית הדפוס שלו, והמשיך את המסורת של סבא שלו, וגם הכניס עוד סימני פיסוק.
בשנת 1561 הוא הוציא ספר קטן בשם "אינטרפונגנדי רטיו" שזה בלטינית "מערכת ניקוד". מערכת חיתוך, פיסוק, איך שתגידו את זה. עכשיו, כמה דברים בקשר לספר הזה - הספר הזה נועד לדפסים אחרים, כלומר זה היה פשוט מדריך איך להדפיס ספרים. הוא כתוב בלטינית, ודבר אחד שצריך להגיד עכשיו בקשר לאלדו מנוציו הצעיר, הוא באמת היה צעיר. כשהספר הזה יצא, אלדו מנוציו הצעיר היה בן 14. עכשיו, לי קשה להאמין שילד בן 14 יכול אפילו לקרוא לטינית, שלא לדבר על לכתוב לטינית, או לכתוב ספר שלם, אבל הוא חתום על הספר הזה. ובהנחה שזה נכון, אז לא רק שהוא כתב בגיל 14 ספר, הילד הזה אחראי לאיך שכולנו כותבים, משום שהספר הזה הוא פשוט תיאור של כל סימני הפיסוק המודרניים.
הוא מסביר איך להשתמש בפסיקים, בנקודות, בנקודותיים, בנקודה פסיק, ואפילו סימן שאלה וסימן קריאה ומרכאות, הכול מופיע שם! ושוב, לא בטוח שהוא המציא אותם, מאוד יכול להיות שהוא פשוט ליקט דברים שהיו בשימוש באזור שלו, אבל זאת הפעם הראשונה שבה כל הדברים האלה מופיעים באופן מסודר עם הסבר מה זה אומר.
ויותר מזה, הוא עשה עוד דבר ממש לא מובן מאליו שם. הוא מסביר בספר שסימני הפיסוק לא נועדו לתת הוראות איך לקרוא בקול רם, אלא הם נועדו לעזור להבין את המשמעות של המשפט. זה לא כלי לקריאה, זה כלי להבנה.
עכשיו, אלדו מנוציו לא היה מלך הכתיבה, הוא לא היה האפיפיור, לא הייתה לו סמכות להחליט איך אנשים כותבים, הוא פשוט היה זה שאשכרה הדפיס את הספרים. אז אם הוא מדפיס המון ספרים בשיטת הפיסוק שלו, ומסביר לדפסים אחרים איך להדפיס ספרים איתה, אז אנשים מתרגלים לשיטת הפיסוק שלו. והשיטה הזאת הפכה להיות ה-שיטה, השיטה שמשתמשים בה.
עדיין האופן המדויק שבו משתמשים בפיסוק לא נשאר בדיוק אותו דבר, הוא קצת השתנה עם הזמן. למשל, הייתה תקופה שבה אנשים כתבו עם המון פסיקים, המון פסיקים, כל הזמן, כל שתי מילים פסיק, בהמשך זה קצת ירד לכמות יותר שפויה של פסיקים.
באותו זמן דיברו באירופה בהרבה שפות, אבל אלדו מנוציו לא הדפיס רק בשפה אחת, הוא הדפיס ספרים בלטינית, וביוונית, ובאיטלקית, ואולי בעוד שפות. וגם אחרים שלקחו את השיטה הזאת, אז יכלו לשים אותה בכל שפה. אז דווקא משום שהשיטה הזאת לא הייתה חלק מאיזושהי שפה שהייתה קיימת כבר, היא הייתה שיטה חדשה שהגיעה עם המצאה טכנולוגית חדשה יחסית- הדפוס. היא יכלה להתפשט להרבה שפות בבת אחת. ובהדרגה כל השפות הלטיניות התחילו להשתמש באותה שיטה. ובהמשך גם שפות שפחות קשורות אליה, עברית למשל.
עברית באותו זמן הייתה שפה עתיקה ושפה דתית. כלומר אפשר להתפלל בעברית, אי אפשר לקנות במכולת בעברית. אבל במאה ה-19 התחילו לחדש אותה ולהשתמש בה למטרות חילוניות, כמו שפה של יום-יום, אז בעברית החדשה הזאת התחילו להשתמש בסימני פיסוק שהכירו מהשפות האחרות שהיו בסביבה - נקודה, פסיק, סימן שאלה, סימן קריאה, כל היתר.
הרבה שפות אחרות גם יישרו קו עם הסימנים האלה, לאט לאט. בסינית ובערבית למשל, לא היו סימני פיסוק עד המאה ה-20. גם הם היו פחות צריכים אותם כי התחביר הרבה פעמים מסגיר את המשמעות של המשפט, ועדיין, הם אימצו בסופו של דבר את שיטת הפיסוק המקובלת.
אלא מה? זה לא עבד בכל שפה, בגלל שהיו שפות שכבר היו להן סימני פיסוק משלהן, ולכן סימני הפיסוק האירופאיים האלה לא החליפו את מה שקיים. ולכן עד היום כותבים בהן אחרת.
למשל, כשאתם כותבים בהינדית, אז פסיק יש, זה אותו פסיק. סימן שאלה, זה אותו סימן שאלה. אבל נקודה לא. אין נקודות בהינדית. יש קו. קו אנכי. זה מה שמחליף שם את הנקודה.
בבורמזית, לעומת זאת, קו אנכי זה פסיק. שני קווים אנכיים זאת נקודה.
וזה עוד כלום לעומת הדבר המדהים שהוא- תאילנדית. תיכנסו לטקסט כלשהו בתאילנדית, ואוקיי, זה שאתם לא מבינים את זה, סבבה, כי אתם לא מבינים תאילנדית, אבל מעבר לזה, תחפשו את סימני הפיסוק. אין. פשוט אין. אין סימני פיסוק בתאילנדית. כולל נקודות. אין נקודות בסוף המשפטים. המשפטים פשוט נגמרים כי בתאילנדית, אם אתם יודעים לקרוא את זה, המבנה התחבירי של המשפט אומר לכם איפה המשפט מסתיים, אתם לא צריכים נקודה. ויותר מזה, אפילו רווחים כמעט אין שם. זה נראה כאילו כותבים את זה כל פעם במילים של איזה 20-30 אותיות, אבל זה לא. זה פשוט משפטים שלמים שכתובים בלי רווחים, כי יש רווחים רק מדי פעם, כשצריך, אני לא יודע להגיד מתי בדיוק צריך, כי אני לא מדבר תאילנדית, אז מתברר שהשיטה הזאת עובדת עד היום. לא חייבים סימני פיסוק, אבל אם אתם לא מדברים תאילנדית, אז כדאי.
אז מה הייתה השאלה? למה כל השפות משתמשות באותם סימני פיסוק ומאיפה הם באו?
התשובה היא - הן לא. הן לא משתמשות כולן באותם סימני פיסוק, אבל כן הסימנים האלה מאוד נפוצים, והסיבה לזה היא שהם המצאה חדשה, שהם חידוש שהגיע ביחד עם המצאה טכנולוגית וככה נכנס להרבה שפות בבת אחת.
וזה קורה שוב. החידוש הטכנולוגי של השנים האחרונות זה טלפונים, וגם זה הגיע עם תוספת לשפה- אימוג'ים. ועכשיו בכל העולם, בכל השפות, מבינים באותה מידה את הסמיילי הבוכה ואת הקקי המחייך. זה אוניברסלי. ובעוד כמה מאות שנים יעשו מחקר על איך זה קרה שבכל השפות האימוג'ים הם אותו דבר.
זאת התשובה.
עכשיו הפסקה קטנה. אחרי זה נדבר טיפה על סימני הפיסוק שהלכו לאיבוד בדרך - נקודה, פסיק, נקודה פסיק, נקודתיים, גרש, מרכאות, מקף, פתח סוגריים, סגור סוגריים. אלה פחות או יותר סימני הפיסוק שנמצאים בשימוש שוטף בכל השפות, ואותם אנשים מכירים ואנשים משתמשים בהם בלי לחשוב על זה.
אלה לא הסימנים היחידים. וכמו שאמרתי, ההיסטוריה של סימני הפיסוק האלה, הרבה סימנים שהומצאו והיו בשימוש, אבל לא ממש נכנסו לקבוצה הקטנה הזאת של סימני פיסוק מוכרים. ולהכניס סימן פיסוק חדש לשימוש זה עוד יותר בעייתי, משום שכדי שהוא יוכר בתור סימן פיסוק אמיתי, אנשים צריכים להשתמש בו, ולהשתמש בו בלי לחשוב. לא במיוחד, לא במשפט "היי תראו, הנה המציאו סימן פיסוק חדש", אלא כחלק שוטף מהשימוש במקלדות, וזה בעיה כשאין כזה דבר.
אבל עדיין, היו מקרים של אנשים שניסו להכניס סימן פיסוק חדש. אני חושב שהכי מפורסם ביניהם הוא האינטרובנג. אינטרובנג זה סימן שאלה וסימן קריאה ביחד. זה נראה כמו פשוט נקודה אחת שעליה יש גם סימן שאלה, גם סימן קריאה, והוא נועד לסמן משפטים שהם גם שאלה וגם קריאה. למשל: נראה לכם?! או: מה זה הדבר הזה?! זה שאלה, אבל זה שאלה קריאה גם.
וזה היה פרסומאי אמריקאי ב-1962 ששם לב שאין סימן פיסוק שמתאים למצב כזה, ולכן הוא המציא אחד כזה. זה נראה בדיוק כמו סימן שאלה וקריאה אחד על השני. וקוראים לו אינטרובנג, והוא מאוד השתדל להכניס אותו לשימוש שוטף, וזה לא ממש עבד, אבל לכמה זמן זה נראה כאילו זה אשכרה הולך לעבוד. כי כן השתמשו בסימן הזה פה ושם, והיו כמה פונטים שכללו אותו, ומה שהכי מעודד היה דגם של מכונת כתיבה שכלל כפתור של אינטרובנג. ובכל זאת זה לא ממש התקבל והוא די נשכח חוץ מבתור אנקדוטה טיפוגרפית. עדיין, האינטרובנג קיים ביוניקוד, זה אומר שהוא קיים במחשב שלכם. אם אתם רוצים לכתוב אינטרובנג במסמך גוגל דוק או בהודעת מייל או משהו כזה, אז אתם יכולים לעשות את זה, אתם פשוט תצטרכו לחפש בין הסימנים המיוחדים, אבל הוא שם. ויותר מזה, יש שם לא רק את האינטרובנג אלא גם את האינטרובנג ההפוך למקרה שאתם שואלים שאלה קריאה בספרדית.
הבעיה עם האינטרובנג והסיבה שהוא לא באמת התקבל, אני חושב, זה שהוא נועד לפתור בעיה שלא ממש קיימת. כלומר, אם אני כותב שאלה קריאה, שזה דבר שקורה, אני יכול לכתוב סימן שאלה וסימן קריאה. זה שיהיה לי סימן אחד שמאחד את שניהם, זה יחסוך לי- מה? עשירית שנייה מהחיים?! סימן שאלה סימן קריאה. זה לא שווה את המאמץ של להכניס סימן חדש לחלוטין למקלדות וכל זה, לכן פשוט לא צריך את זה.
יש מקרים שבהם זה הרבה יותר נחוץ, שאני יכול לקנות את זה שהיה יכול להתאים פה איזשהו סימן פיסוק חדש שלא קיים היום. ואני חושב שהכי מובהק מביניהם זה הסימן של האירוניה או סרקזם.
אם המטרה של פיסוק זה להפוך את הטקסט ליותר דומה לדיבור, כלומר להביע דברים שאפשר להביע בצורת דיבור אבל לא בכתב, אז זה אחד הדברים הכי חשובים שלא עובר בכתב אבל הוא כן עובר בדיבור. כלומר, ההבדל בין (דיבור מתלהב) "הו, יש פרק חדש לתשובה! איזה יופי!" לבין (דיבור מונוטוני) "הו, יש פרק חדש לתשובה, איזה יופי". זה לא אותו דבר, אבל כשאתם כותבים את זה, זה נראה בדיוק אותו דבר, אז זה חשוב שאפשר יהיה להבדיל ביניהם.
ובשיחות באינטרנט זה בכלל חשוב כי בערך חצי מהזמן אנשים אומרים ההפך ממה שהם התכוונו. אז הרעיון הזה לעשות סימן פיסוק שאומר "זה נאמר באירוניה", מה שכתבתי עכשיו אני לא מתכוון לזה, אני מתכוון לבדיוק ההפך- אנשים חשבו עליו. המציאו כזה דבר.
ב-2010 המציאו את הפרק-מרק שנראה קצת כמו האות פ"א דגושה בכתב וזה דבר שאתם שמים בסוף משפט שנאמר בסרקזם. ואם אתם רוצים אותו, אז אתם יכולים להוריד אותו למכשיר שלכם באמצעות מבחר אפליקציות.
אנשים שיזמו את הסימן הזה כנראה לא שמעו על זה ששלוש שנים לפני זה ארגון הולנדי הציע גם סימן של אירוניה, רק שהוא נראה אחרת, הוא נראה כמו סימן קריאה שבור. סימן קריאה שנראה כמו ברק, שזה טוב לסמן אירוניה או שאתם אוהבים את הארי פוטר.
וזה שונה לחלוטין מהסימן שהוצע ב-1966 לאותה מטרה, ואת זה שב-1889, היה משורר צרפתי שהציע להשתמש בסימן שאלה הפוך כדי לציין כזה דבר, כדי לציין אירוניה.
וזה לגמרי שונה ממה שקרה ב-1580 כשדפס בריטי אחד, הנרי דנהם קראו לו, הוא הציע ליזום סימן כזה. כלומר הוא גם משתמש בסימן שאלה הפוך- סימן שאלה בכתב ראי, שזה אמור לייצג שאלה רטורית. להבדיל בין שאלה ששואלים כדי לקבל תשובה לבין שאלה ששואלים לא כדי לקבל תשובה. שזה גם כן סוג של סרקזם.
זה כמובן הבעיה עם זה שזה בדיוק אותו הדבר כמו הסימן שאלה בערבית ובפרסית, אז זה אומר שלהשתמש באירוניה בערבית יהיה מאוד מסובך כל הזמן חושבים שזה שאלה רטורית. למה אתם אף פעם לא שואלים שאלות…
בקיצור, פעם בכמה שנים באים אנשים ומציעים סימן פיסוק לאירוניה והם חושבים שזה מקורי למרות שהמון אנשים עשו את זה קודם. כנראה משום שכל פעם שהם עושים את זה, אנשים אומרים להם "וואו זה רעיון כל כך מקורי. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. פשוט אף אחד לא חשב על זה לפניכם". אבל זה לא מנוקד, אז הם לא מבינים…
זאת הייתה התשובה.
עדכונים על פרקים חדשים ועל הרצאות שאני עושה פה ושם בכל מיני נושאים אתם יכולים לקבל בדף הפייסבוק 'דורון פישלר נגד העולם'. עורך ומפיק: יותם הלחמי, ייעוץ ותמיכה מורלית: אביב שם טוב, מזל טוב שם טוב, וגם בן אורברי, ואפי בריק ושלי נוי. מנהלת דיגיטל: הדס דרוקר. שזה דרך אגב, דרוקר זה דפס, זה המשמעות של השם. עורך ראשי של הרשת: רן לוי. מנהל עסקי: דני טימור ואני, דורון פישלר.
יאללה, ביי.
לפודקאסטים נוספים של רשת 'עושים היסטוריה' ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב'עושים היסטוריה' נקודה קום, או הורידו את אפליקציית עושים היסטוריה מחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments