אליזבת' ביזלנד ונלי בליי ממשיכות במסע מסביב לעולם בכיוונים מנוגדים, ומגיעות בחזרה לניו יורק. השאלה היא מי משתיהן עשתה זאת קודם, תוך כמה זמן - והאם מי שהגיעה ראשונה היא, למעשה, זו שניצחה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/10/2024.
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת הפתיחה מתחילה ומסתיימת במהירות]
ל"ניו יורק וורלד" הייתה בעיה.
[ברקע מתנגנת גרסה אינסטרומנטלית של "Hi Ho Nelly Bly"]
היה להם סיפור מעולה. הכתבת הכוכבת שלהם, נלי בליי, יצאה למסע מסביב לעולם, במטרה לשבור את השיא של פיליאס פוג, ולעשות את זה תוך פחות משמונים יום. ויותר מזה, מתברר שגם כתבת אחרת של עיתון מתחרה יצאה לסיבוב הזה בכיוון ההפוך. כך שיש תחרות. את כל זה אני סיפרתי כבר בחלק הראשון של הפרק הזה, ב"שמונים יום או פחות, חלק א'". אז קודם כל, אם לא שמעתם את זה עדיין, אז תעצרו כאן, ותחזרו ותשמעו את החלק הראשון, כי זה ההמשך.
בכל מקרה, העיתון כמובן פרסם ביום שהיא יצאה כותרת מאוד מאוד גדולה "נלי בליי יוצאת למסע מסביב לעולם". ויום אחר כך הם גם פרסמו כותרת של "נלי בליי יצאה למסע מסביב לעולם". ויום אחרי זה, גם כן הם כתבו על זה. ויום אחרי זה… זה נהיה מאולץ.
[מנגינת רקע נפסקת בפתאומיות]
כי… כמה כבר אפשר לכתוב על זה? כי חוץ מזה שהיא יצאה, והיא ברגעים אלה ממש נמצאת איפשהו מסביב לעולם, לא ממש היה להם הרבה מה לכתוב. כי זה לא שהיא יכלה לשלוח להם יומן וידאו כל יום על איפה היא נמצאת, ומה היא ראתה, ומה מעניין שם, כי השנה הייתה 1889. אז [מגחך] לא היה אינטרנט, לא היה טלפון, בקושי היה טלגרף. רוב הזמן הם לא ידעו אפילו איפה היא נמצאת, או מה קרה לה בדרך. כשהיא הגיעה לאיטליה, היא שלחה הודעה בטלגרף שאמרה בגדול "אני פה". וכמובן אז הם יצאו בכותרת גדולה "נלי בליי הגיעה לאיטליה", אבל זה כל המידע שהיה להם. ובהמשך, יהיה עוד פחות. אז לא יהיה להם שום דבר להגיד חוץ מ"היא עדיין בדרך", ויש גבול לכמה זמן אפשר למשוך את הסיפור הזה, לפני שהקהל יגיד "אוקיי, תודיעו לנו כשהיא מגיעה".
אז ב"ניו יורק וורלד" עלו על רעיון איך אפשר לשמר עניין בסיפור הזה. הם המציאו את [צלילי פרסומת ברקע] "משחק הניחושים הגדול של הקפת העולם, שבו אתם, כן, אתם, יכולים להשתתף במסע של נלי בליי. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לנחש כמה זמן בדיוק ייקח לנלי בליי להקיף את העולם ולחזור לניו יורק. כמה ימים, שעות, דקות ושניות. המנחש או המנחשת שיגיעו הכי קרוב לתוצאה האמיתית יזכו בטיול לאירופה, על חשבון פוליצר. בעיתון מודפס קופון שאותו תוכלו לגזור, למלא ולשלוח. שימו לב, לכל אדם מותר לנחש רק… כמה פעמים שהוא רוצה, אבל תצטרכו לקנות עיתון כל פעם".
זה עבד! זה עבד הרבה יותר טוב ממה שהם חשבו אפילו. כי כבר ביום הראשון אחרי שהתלושים פורסמו, המערכת הוצפה בתלושים. כמעט מילולית הוצפה, כי הגיעו שקים של תלושים. הגיעו אלפי, ואז עשרות אלפי, ואז מאות אלפי ניחושים. הגיעו כל כך הרבה שהיה צריך להוסיף עוד חוקים לתחרות, כי הסיכוי שיהיה תיקו, ששני אנשים לפחות ינחשו בדיוק את אותו הדבר עד לרמת השנייה, נהיה לא כזה קטן. אז לקופונים הבאים שהם פרסמו בגילונות הבאים, הם הוסיפו שלא רק ימים, שעות, דקות ושניות, אלא גם את חמישיות השנייה שהיה צריך לנחש, כי הטכנולוגיה עדיין לא אפשרה למדוד את עשיריות השנייה. וגם הבהירו את החוקים. מה קורה במקרה של תיקו? מה קורה כששני אנשים מנחשים בדיוק את אותו הדבר? אז הניחוש שהגיע מוקדם יותר הוא זה שזוכה. מה אם שניהם הגיעו בדיוק באותו יום? אז זה שהגיע יותר מרחוק, משום שכנראה שלדואר ייקח יותר זמן להביא אותו.
אז המון המון אנשים ניחשו, והניחושים לא היו אקראיים. לא סתם אנשים זרקו מספרים. קודם כל, העיתון פרסם עצות למנחשים. הם כתבו "אם כל הנסיעות והרכבות והכל יגיעו בדיוק בזמן, וזה אם מאוד גדול, כי זה כנראה לא יקרה בדיוק ככה, אז היא תגיע [תקתוק שעון ברקע] ב-74 ימים, 9 שעות, 19 דקות ו-30 שניות". אז, מן הסתם, הרבה אנשים התרכזו מסביב למספר הזה, אבל היו גם הרבה אחרים. למשל, ניחוש אחד מאוד פופולרי היה 77 ימים, 7 שעות, 7 דקות ו-7 שניות. היו אנשים שכתבו איך הם הגיעו לניחוש שלהם. למשל, הייתה אחת שכתבה [צלילים מסתוריים ברקע] שהיא קיבלה את המספר הזה ישירות בתקשור עם רוחו של מרקו פולו, הנוסע הידוע, שמלווה את נלי בליי במסעה. והאמת, אני קצת מתפלא שהיא הקשיבה לו בכלל, כי עם כל הכבוד - מרקו, אתה רכבת על גמל! מה אתה יודע על לוחות זמנים של רכבות?
בכל מקרה, זה בהחלט עבד בלייצר עניין בסיפור הזה, כי עכשיו כל פרט קטן הפך למעניין. נלי שלחה הודעה מציילון שאומרת שהיא התעכבה שם לצערה הרב בשלושה ימים? אוקיי, זה משנה את כל התמונה, צריך לעדכן את הניחושים, צריך לשלוח ניחושים חדשים. יש תחזית מזג אוויר שאומרת שיש חורף קשה במיוחד? אוקיי, צריך לעדכן את זה. זה הופך את זה למעניין. וזה גם מה שהופך את הפרק הזה ליותר מעניין. כי מה שאנחנו עושים עכשיו, [צלילים מהירים ברקע] זה זה. תעצרו את הפרק ותרשמו באיזשהו מקום את ההימור שלכם. בלי להסתכל באינטרנט! זה רמאות.
תרשמו, אל תגידו בעל פה. להגיד בעל פה זה לא מספיק. תרשמו את הניחוש שלכם בקשר לנלי בליי ואליזבת ביזלנד. מי משתיהן אתם חושבים שניצחה בתחרות, ותוך כמה זמן? ואם אתם קבוצה של אנשים, באוטו או משהו כזה, אז קודם כל - היי כולם! חוץ מזה, תעצרו עכשיו, תיקחו ניחושים מכולם, תרשמו אותם, ובסופו של דבר, מי שניחשו הכי קרוב מקבלים פלאפל. או סושי. לבחירתם ועל חשבונכם. שמונים יום או פחות, חלק ב'. תיכף ממשיכים.
[חסות]
[נגינת צ'לו מהירה ברקע]
נלי בליי עגנה בהונג קונג במצב רוח אופטימי. למרות היציאה המאוד מאוחרת מציילון, הספינה שלה עשתה את כל הדרך להונג קונג בזמן שיא. היא הייתה ביום ה-39 למסע שלה, וכבר הגיעה לשם. היא עברה יותר מחצי הדרך מסביב לעולם. זה לא רע. אז היא יצאה מהספינה, וכמובן, מה הדבר הראשון שבן אדם עושה כשהוא מגיע להונג קונג? היא יצאה למשרד של חברת הספנות כדי לברר מתי היא יכולה לצאת מהונג קונג, מתי הספינה הכי קרובה שיוצאת מכאן ליפן.
הפקיד בחברת הספנות הסתכל עליה ושאל "איך קוראים לך?"
והיא אמרה "איך זה קשור? נלי בליי."
הפקיד בהה בה לרגע, אמר "רק רגע בבקשה", הלך רגע לחדר השני וחזר עם סוכן בכיר יותר שהזמין אותה אליו למשרד, ושם הוא התיישב [צליל גרירת כיסא] ואמר [בקול נמוך ואיטי עם תקתוק שעון ברקע] "את הולכת להפסיד".
ונלי בליי אמרה "להפסיד את מה?"
"את לא במרוץ מסביב לעולם?"
"מרוץ? אפשר לומר שאני במרוץ נגד הזמן, כן."
"הזמן… אני לא חושב שזה היה השם שלה."
"השם של מי?!"
"של האישה האחרת. היא עברה פה כבר. היא הייתה פה לפני שלושה ימים."
"האישה? האחרת? איזו אישה אחרת? [בלחש] האישה האחרת איתנו בחדר עכשיו?"
"המתחרה שלך? זאת שנוסעת מסביב לעולם בכיוון השני?"
"מה?!"
"את לא ידעת שאת בתחרות?"
"לא! יש מישהי אחרת? העורך שלי שלח מישהי אחרת במקביל? הוא לא היה עושה את זה בלי לספר לי! איך זה קרה? טוב, זה לא משנה. הספינה הבאה ליפן, מתי היא יוצאת?"
"כן, בעניין הזה. לצערי, תצטרכי לחכות פה לספינה הבאה ליפן, שיוצאת בעוד חמישה ימים."
"סליחה?"
"היא יוצאת בעוד חמישה ימים."
"חמישה ימים?!"
"כן, אבל חדשות טובות. לא תצטרכי להחליף עוד ספינה, כי אותה אחת ממשיכה לארצות הברית אחרי עגינה ביפן של עוד חמישה ימים."
"עוד חמישה ימים?!"
"כן. ולכן אמרתי, את הולכת להפסיד."
נלי בליי אמרה "תקשיב לי, אני לא אפסיד כי אני לא בתחרות. כשאני יצאתי, אני הבטחתי שאני אקיף את העולם בפחות משמונים יום, וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות. אם מישהי אחרת רוצה לעשות את זה גם, זה עניינה. זה לא קשור אלי. אני לא בתחרות עם אף אחת".
ואחרי שהיא יצאה, היא אמרה "לעזאזל, אני בתחרות. אין מצב שאני מפסידה את זה. אני לא הגעתי לאן שהגעתי באמצעות להפסיד בדברים. אני לא אזדחל חזרה לניו יורק כמו לוזרית שמתביישת להראות את הפרצוף שלה. אם אני אגיע שנייה, אני פשוט לא אגיע. אני מעדיפה לחזור לניו יורק מתה ובזמן מאשר חיה ובמקום השני!"
עכשיו, למרות כל העיכובים האלה, זה לא שינה בהרבה את התשקיף לאורך של המשך המסע. כי בעיקרון, לפי לוח הזמנים, היא עדיין הייתה יכולה להשלים את ההקפה של העולם ב-75 ימים. השאלה הייתה מה קורה עם האישה האחרת באותו זמן.
[מנגינת ריקודים ברקע]
האישה האחרת, אליזבת ביזלנד, באותו הזמן עשתה את המסע בכיוון ההפוך, על ספינה ששטה מערבה, והיא גילתה בדרך דבר שמאוד הפתיע אותה - שהיא ממש נהנתה מזה! [מגחך] זה לא דבר שהיא ידעה על עצמה קודם. היא לא הייתה טיפוס של מסעות, אבל מתברר שלראות מקומות חדשים כל יום ותגליות חדשות זה בעצם… נהדר. המזג אוויר היה נוח, הים היה שטוח, והיא אמרה שהיא יכולה לבלות שעות בכיסאות נוח על הסיפון ולקרוא, או לצפות אל האופק. ועל הספינה יש בדרך כלל חברה טובה ונעימה של אנשים משכילים או של ספנים חתיכים, גם את זה היא כתבה. היא אמרה שהיא אף פעם לא ישנה כל כך טוב כמו על הספינה הזאת. היא כתבה "אני הולכת לישון מותשת משמחה וקמה בחיוך של ציפייה". ובנוסף היא גם מאוד מאוד נהנתה מהבריטיות של כל העסק. כי הספינה הייתה בריטית, הייתה מלאה בבריטים, עם כל מיני מבטאים משעשעים, ומנהגים בריטיים, ונימוס בריטי, וגם הנמלים היו בריטיים. כמובן, זה דבר שגם נלי בליי הבחינה בו בדרך, שאפשר להקיף את העולם כשמדברים רק אנגלית, וכמעט כל נמל שתעצרו בו בדרך יהיה בשליטה בריטית. עכשיו, אצל נלי בליי זה גרם לה לתיעוב עז לכל דבר בריטי. אצל ביזלנד זה היה ההפך המוחלט. היא התאהבה בהם לגמרי. "איזה אנשים נהדרים ומקסימים וכמה נחמד שאפשר לשוטט בעולם ולהרגיש בבית".
בנוסף לכל זה גם לוח הזמנים שלה היה נראה טוב. היו כמה שינויים בתכנון. כלומר, לספינה אחת שהייתה אמורה להיות עליה נשבר הפרופלור, אז היא לקחה אחרת. אבל בסך הכל היא התקדמה בקצב טוב. היא לא איבדה זמן בכלל. היה לה כבר תכנון מפורט להמשך המסע, כך שאם הכל ילך כמתוכנן, וכמובן אי אפשר לדעת את זה בוודאות, אבל אם זה ילך כמו שצריך, היא תגיע חזרה לניו יורק תוך 72 ימים. בינתיים.
[ברקע מתנגן High Society" by Adrián Berenguer"]
אחרי חמישה ימים בהונג קונג, הגיע הזמן של נלי בליי לעלות על הספינה האחרונה במסע שלה, זאת שתיקח אותה ליפן ואחר כך לסן פרנסיסקו, והדאגה העיקרית שלה הייתה שלא ישכחו חלילה לקחת את המטען שלה. עד לא מזמן לא היה לה מטען בכלל, היא פשוט הסתובבה עם התיק היד הבודד שהיא לקחה בעצמה. אבל! קצת לפני כן, בסינגפור, היא כן קנתה משהו. עכשיו, היא לא הייתה טיפוס של שופינג. ממש לא. כלומר, אם היה דבר אחד שהיא לא התכוונה לעשות לאורך המסע הזה, זה שופינג. ובכל זאת, אתם מכירים את זה שאתם פשוט מסתובבים בין חנויות, ואתם רואים איזה פריט אחד שפשוט אתם אומרים "זה שלי. את זה אני חייבת עכשיו"? אז זה מה שקרה.
כשהם עצרו ליום אחד לתדלוק, וכשאני אומר תדלוק, אני כמובן מתכוון להעמסה של הרבה פחם, בסינגפור, אז נלי כרגיל ירדה מהספינה להסתובב טיפה בעיר, והתעצבנה מאוד על המקדש המקומי שלא הרשה לנשים להיכנס, ובדרך חזרה היו על הדרך כל מיני רוכלים שמכרו כל מיני דברים, ושמה היא ראתה את זה. היא ראתה דבר אחד שהיא התאהבה בו. והיה ברור שלהכניס אותו לתיק זה לא בא בחשבון, זה לא באמת דבר שילך, אבל היא אמרה, אוקיי, נשארו תכלס ממש מעט החלפות עד שהיא חוזרת הביתה, היא יכולה להרשות לעצמה עוד חבילה אחת. שיהיה דבר אחד שיחזור איתה בתור מזכרת מהטיול הזה. אז היא קנתה אותו. בשלושה דולר. זה היה [צווחות ברקע] קוף. מקוק. קוף לא מאוד קטן. בתוך כלוב. עכשיו, אם זאת הייתה גרסת הסרט המצויר של הסיפור הזה [מנגינת רקע] אז הקוף היה ישר קופץ אל הכתף שלה, והם היו נהיים חברים מאוד טובים, והוא היה מלווה אותה כל הדרך, וכמו מרקו וקופיפו, והוא בטח היה… לא יודע, פותח לה את השער באיזשהו מקום או משהו כזה. מכיוון שזו הייתה המציאות, זה לא באמת מה שקרה. כי יש… יש סיבות לזה שהיום אתם לא יכולים סתם ככה לקנות לכם קוף, לפחות לא באופן חוקי. הקוף, באופן לא ממש מפתיע, לא מאוד אהב להיות תקוע בכלוב בתוך ספינה מיטלטלת במטען, והוא לעיתים קרובות צרח ונשך ושרט. אז בהונג קונג, כשהיא עמדה לעלות לספינה, היא שאלה את אחת מהדיילות "רגע אחד, דאגתם לקוף שלי?"
הדיילת אמרה "הקוף? כן… נפגשנו".
הזרוע של הדיילת הייתה חבושה, אז נלי שאלה אותה "מה קרה? מה עשית?"
והיא ענתה "אני?! אני בעיקר צרחתי. הקוף עשה את היתר".
[מנגינת רקע מסתיימת בצליל מהיר]
הספינה הזאת הייתה ספינה עם ארובה אחת וארבעה תרנים גבוהים למפרשים, שקראו לה ה"אושיאניק". ואם זה נשמע מוכר, זה משום שזאת באמת הייתה אותה ספינה שלקחה את אליזבת ביזלנד את המסלול הזה בכיוון ההפוך. כך שהצוות שלה כבר הכיר את האישה האחרת, [מגחך] הם היו מעורבים בכל שלב של התחרות הזאת, אבל הם מאוד חיבבו את נלי בליי. הם התיידדו והם… הם היו בעדה. האחראי על המנועים, בים קוראים לתפקיד הזה הצ'יף, הוא אמר שאין לה שום מה לדאוג. הוא אמר "אנחנו הספינה הכי מהירה באוקיינוס, וזה בדוק. אנחנו כבר שברנו פעם אחת את שיא המהירות בחציית האוקיינוס השקט, ואנחנו, בשבילך, הולכים לעשות את זה שוב". הוא הבטיח שלמרות כל העיכובים האלה בכל מקום, לא רק שהם יגיעו בזמן, אלא הם יגיעו לפני הזמן. הוא אמר "אנחנו הולכים לשבור שוב את השיא לחציית האוקיינוס ולהגיע לסן פרנסיסקו ביום ה-66 של המסע. אחר כך רכבת לניו יורק זה 4-5 ימים, שזה יופי של תוצאה".
[מנגינת רקע מסתורית]
הבעיה הייתה שהאוקיינוס לא שיתף פעולה.
אחרי כמה ימים של מזג אוויר יפה, התחילה סופה. עכשיו, הם הכירו סופות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלהם באוקיינוס. הם פגשו כבר סופות. אבל זו הייתה סופה רצינית. ומה שיותר גרוע, היא לא נגמרה. היא פשוט המשיכה. יום אחרי יום אחרי יום. עכשיו, אנשי הצוות של הספינה היו מקצועיים, אמרנו, והם לא נבהלים בקלות והם עובדים קשה, אבל ספנים נוטים להיות גם מאוד מאמינים באמונות טפלות. יש ערימות של אמונות ומזלות ודברים שקשורים להפלגות, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. ואחרי כמה ימים רצופים של סערות, הצ'יף סיפר לה שמתחילים לחשושים בקרב הצוות שאולי יש יונה על הסיפון. לא יונה במובן של [צליל המיית יונה] אלא יונה כמו יונה הנביא. זה שהפליג בספינה, והייתה סערה, וזרקו אותו מהספינה ובלע אותו לוויתן וכל זה. "יונה" זה חפץ, או דבר, או אדם שהוא מקולל. ואם יש יונה על הסיפון, שום דבר לא יעזור. הים לא יירגע עד שייפטרו מהיונה ויזרקו אותו מהספינה. והיו שמועות ותיאוריות על הספינה שהיונה היה הקוף. כי זה לא ממש מקום טבעי בשביל קוף. אז אולי הפתרון למצב הוא שהקוף ייפול, בטעות, לים? דבר שכמובן נלי בליי לא הסכימה לשמוע עליו.
אז הוא אמר "כן, זה לא בטוח. זה לא בטוח. יש אפשרויות אחרות, יש עוד תיאוריות. למשל, ידוע גם שהים תמיד סוער אם יש על הספינה כומר". ובמקרה, בין הנוסעים על ה"אושיאניק" היו שני כמרים. נלי בליי אמרה "אחרי שתזרקו את הכמרים לים, תעשו מה שאתם רוצים עם הקוף". זה בסדר, הם לא זרקו אף אחד לים. גם לא את הקוף. והים כן נרגע בסופו של דבר, והם כן התקדמו לכיוון ארצות הברית במהירות מרשימה מאוד. אבל מה שהם לא ידעו, מה שאף אחד מאנשי הספינה לא היה יכול לדעת, זה שמזג האוויר הגרוע לא היה רק באוקיינוס.
[מנגינת רקע - Parlour Riddles" by Fable Forte"]
התוכנית הייתה לעשות בדיוק את מה שאליזבת ביזלנד עשתה, רק הפוך. זאת אומרת, לעגון בסן פרנסיסקו ולקחת את הרכבת הכי מהירה לניו יורק. אבל באותו זמן, מתברר שבצפון של ארצות הברית הייתה סופת שלגים. ולא סתם סופת שלגים, אלא סופת השלגים הכי גרועה שזכורה מאז שהייתה ארצות הברית בכלל. שזה דבר שיכול לקרות כשיוצאים למסע באמצע החורף. ערים שלמות נקברו מתחת לשלג, ומה שיותר רלוונטי, פסי הרכבת נקברו תחת מטרים של שלג. מה שאומר שהרכבת המהירה מניו יורק לסן פרנסיסקו וחזרה, לא פעלה. וגם לא תפעל מחר. וגם לא תצא לדרך יום אחר כך. מתי הרכבת כן תצא? [מדמה צליל של I don't know], מתישהו. כשהשלג יימס.
[מוזיקת רקע מתגברת]
נלי בליי עמדה להגיע בחזרה לארצות הברית, למדינה שממנה היא יצאה בזמן שיא מטורף, אבל המשימה הייתה לחזור לנקודה שממנה היא התחילה. והמכשול הכי גדול, מתברר, חיכה לה שם. מה שאומר שהיא כנראה לא הלכה לנצח בתחרות הזאת, אלא אם כן פתאום יקרה משהו שיעכב את אליזבת ביזלנד.
[מנגינת רקע - The Doubt: I" by Francesco D'Andrea"]
אליזבת ביזלנד, באותו זמן, כבר הייתה באירופה, על רכבת דרך איטליה לצרפת, והשלבים האחרונים של המסע נראו פשוטים יחסית. לאמריקאים הייתה תקשורת טובה עם אירופה, ככה שג'ון בריסבן ווקר, הבעלים של ה"קוסמופוליטן", הוא כבר שלח טלגרפים לכולם לאורך ולרוחב המסע שלה כדי שהכל יהיה מסודר. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להגיע ברכבת לחוף בצרפת, שם תחכה לה ספינה שקוראים לה "לה שמפיין", כלומר "השמפניה". ספינה מאוד מודרנית ומאוד מהירה, שתחצה את האוקיינוס האטלנטי ותגיע ישר לניו יורק ביום ה-72 למסע. ומה יותר הולם מלסיים את מסע הניצחון בשמפניה?
עכשיו, האם לוח הזמנים של הרכבת אפשר לביזלנד להגיע ל"שמפניה" לפני שהיא מפליגה? אה… האמת שלא, הוא לא. הרכבת הייתה אמורה להגיע קצת באיחור, אבל זה לא נורא, כי הספינה תחכה לה. והספינה תחכה לה משום שג'ון בריסבן ווקר דאג שהיא תחכה לה. הוא שילם לחברת הספנות אלפיים דולר כדי לעמוד בנמל ולחכות כמה שעות ספציפית לביזלנד שעומדת להגיע. והוא מינה סוכנות נסיעות שתדאג לכל העסק הזה, שלא יהיו בלבולים, שלא יהיו טעויות. בכל נקודה בכל תחנת רכבת יהיו נציגים של הסוכנות הזאת שיכוונו אותה בדיוק לרכבת הנכונה כדי שכולם יגיעו בזמן, כדי שהיא תגיע ל"שמפניה" בזמן.
ובאמת, ביזלנד הגיעה ברכבת לתחנה בפרברי פריז כדי להחליף עוד רכבת אחת, ושם עמד וחיכה לה צרפתי צעיר, נציג של סוכנות הנסיעות, ואמר ש… יש לו חדשות רעות. "השמפניה", מתברר, לא חיכתה לה. פשוט, זה לא היה עניין של כסף. הם שמחו לקבל את הכסף, אבל מכיוון שזו הייתה ספינת דואר, ולדואר אסור לאחר, לוח הזמנים שלה היה כפוף לממשלה. אסור היה לשנות אותו בשום צורה, אז הסוכנות עשתה כמיטב יכולתה, והם דיברו וניסו לשכנע ושידלו, אבל זה לא הצליח, ו"השמפניה" הפליגה בלעדיה.
מה שאומר, שביזלנד הייתה צריכה לשנות שם תוכניות, ובמקום לנסוע לחוף הים בצרפת, לשנות ולנסוע לכיוון בריטניה. הספינה הבאה שיצאה מעבר לאוקיינוס, יצאה מבריטניה בכלל. מה שאומר, עוד נסיעה, וחצייה של התעלה, ועוד הפלגה, וזאת ספינה שהייתה פחות מהירה גם. מה שאומר, שהעובדה הבודדה הזאת ש"השמפניה" סירבה לחכות כמה שעות, מאוד פגעה בזמנים של ביזלנד. מה שמעניין הוא, שכל זה לא היה נכון. "השמפניה" כן חיכתה לה. היא עמדה בנמל שלוש שעות מעבר למועד שהיא הייתה אמורה לצאת בו, רק כדי לחכות לביזלנד שתגיע. אבל היא לא הגיעה. היא הייתה יכולה להגיע לשם אם היא הייתה לוקחת את הרכבת הנכונה, אבל היא לא, כי הסוכן הזה אמר לה את הדבר הלא נכון.
[מנגינת רקע מסתיימת]
למה זה קרה?! למה הוא אמר לה את מה שלא נכון?! למה הוא כיוון אותה בכיוון הלא נכון?! מי זה היה האיש הזה בכלל?! או, אלה שאלות ממש טובות. אני לא יודע. מאוד לא ברור. היו הרבה ניסיונות אחר כך לברר, ואיומים בתביעה ודברים. למה האיש הזה אמר לה את הדברים הלא נכונים? לדעתי, ההסבר הכי פשוט זה שהסוכן הזה היה בעצם נלי בליי עם מעיל גשם ושפם, שהגיעה לשם במיוחד כדי להטעות את ביזלנד. זה נשמע כמו הסבר מאוד מאוד הגיוני, חוץ מהעובדה שנלי בליי הייתה באותו זמן באוקיינוס השקט, אז… אולי לא. אבל יכול להיות שפוליצר, הבעלים של העיתון של נלי, שלח את הבן אדם הזה בכוונה כדי להטעות אותה? אולי. לא ברור בכלל. מה שלא תהיה הסיבה, תוכנית המסע של ביזלנד פתאום התארכה. היא לא עמדה להגיע ב-72 ימים. מה שאומר שהיא הולכת להפסיד, אלא אם כן פתאום יקרה דבר שיעכב את נלי בליי בדרך.
[מנגינת רקע - The Day After Tomorrow" by Maya Belsitzman"]
הצ'יף של ה"אושיאניק" לא באמת הצליח לעמוד במילה שלו. ה"אושיאניק" לא הצליחה לשבור את שיא החצייה הכי מהירה של האוקיינוס השקט, כי בכל זאת, סערות וכל זה. אבל היא עדיין הגיעה מהר. הם הגיעו לנמל בסן פרנסיסקו ביום ה-67 של המסע. וכשהם הגיעו זה היה עניין גדול. כי בשלב הזה אנשים בארצות הברית שמעו על הסיפור הזה, הם שמעו על התחרות הזאת. בסן פרנסיסקו חיכו לה הרבה אנשים. היו כותרות בעיתונים על זה שנלי בליי הגיעה. על זה ועל השלג. וחיכה לה שם נציג של העיתון, שאמר לה "שלום. כבוד. בואי ניקח אותך ישר לרכבת שלך".
והיא אמרה "רגע, אבל איזה רכבת? חשבתי שאין רכבות, כי שלג והכל".
והוא אמר "לפשוטי העם אין רכבות, לנו יש".
[מנגינת רקע מתגברת ונפסקת]
זה ככה. [מנגינת רקע קצבית] הרכבת המהירה דרך צפון ארצות הברית הייתה חסומה. היא לא עבדה, לא ברור מתי היא תחזור לעבוד. אבל רשת הרכבות היא רשת. היא לא רק מסילה אחת. היו עוד מסילות רכבת, גם כאלה שעוברות דרך החלק הדרומי יותר של ארצות הברית, איפה שלא ירד שלג. זאת לא הייתה דרך המהירה. זה היה מבוך של מסילות, שכל אחת מהן שייכת לחברת רכבות אחרת, ויש לה לוח זמנים אחר, ולכן בדרך כלל היה בהחלט עדיף להימנע מזה, למי שרוצה להגיע מצד אחד של המדינה לצד השני מהר. אבל את כל זה יש דרך לפתור, אם יש לכם במקרה רכבת פרטית. רכבת ספיישל. שזה, מתברר, דבר. [מגחך] אם יש לכם מספיק כסף, אתם יכולים לשכור רכבת פרטית, שתעבור מאיפה שאתם רוצים לאיפה שאתם רוצים, וגם תהיה לה עדיפות על כל רכבת אחרת. כלומר, רכבות הנוסעים האחרות? הן יחכו בזמן שאנחנו עוברים. אפשר לעשות את זה, אם יש לכם ממש ממש הרבה כסף. אז פוליצר, שדאג לתחרות הזאת, הוא שכר רכבת כזאת במיוחד בשביל נלי בליי. זה היה מאוד מאוד יקר. למעשה, העלות של הרכבת הזאת, שנוסעת מנקודה אחת בארצות הברית לנקודה אחרת בארצות הברית, הייתה יותר מהעלות של כל יתר הטיול מסביב לעולם עד אותה נקודה. אבל כשיש לכם רכבת כזאת, זו לא ממש בעיה להגיע לאן שאתם רוצים.
עכשיו, רק עניין קטן אחד - לא אמרנו שכל הקטע במסע הזה היה שזה יהיה באמצעי תחבורה שזמינים לאדם הפשוט, הסביר? כלומר, תחבורה ציבורית רגילה. בלי רכבות פרטיות, [צוחק] שזה בהחלט לא דבר שהאדם הפשוט הסביר יכול להרשות לעצמו. לא היה איזה עניין כזה? אז… כן. כלומר, בתחילת המסע, מה שהצהירו זה שזאת הכוונה, אבל בשלב הזה ב"וורלד" פשוט… קצת… התעלמו מזה. הם כתבו שזה בסדר להשתמש ברכבת המיוחד הזאת כי… ירד שלג. [מגחך] לא הייתה אפשרות אחרת, אף אחד לא היה יכול לחזות את זה. כלומר, מה אתם רוצים? שהיא לא תגיע בזמן?
התשובה האמיתית ללמה הם עשו את זה היא שאם הם באמת היו משחקים לפי החוקים שהם בעצמם קבעו, הם היו מפסידים. ובעיתון המתחרה, ב"קוסמופוליטן", אף פעם לא באמת היו מחויבים לחוקים האלה. הם ניסו לשחד ספינות על ימין ועל שמאל. אז האידיאל, אם היה כזה, של המסע הזה, קצת הלך לאיבוד בדרך. אבל מה זה משנה? ההישג הוא עדיין הישג. כי הרכבת ספיישל דהרה, בזיגזגים אמנם, אבל עדיין, מסן פרנסיסקו, לאורך ארצות הברית [צפירת רכבת], והיא הייתה עליה.
בכל תחנה בדרך היו אנשים שחיכו בשביל הזדמנות לפגוש את נלי בליי וללחוץ לה את היד, או משהו. היו אנשים שחיכו בצדי המסילה רק כדי לראות את הרכבת עוברת. וכמובן זה היה כלום לעומת מה שהיה בתחנת הרכבת בניו יורק, שאליה היא הגיעה כדי לסיים את המסע. [רחש קהל ברקע] כשנלי בליי יצאה להפלגה, בנמל שממש ליד אותה תחנה, הגיעו ללוות אותה פחות מעשרה אנשים. עכשיו כשהיא חזרה, חיכו לה בתחנה [מחיאות כפיים ושריקות] ומסביב לתחנה אלפי אנשים. [מחיאות כפיים מתגברות] לפחות עשרת אלפים איש. היה קהל עצום שהקיף את המקום. זה נראה כמו גל צונמי של אנשים, שברגע שהם זיהו את הרכבת שמתקרבת לתחנה, התחיל לעלות ולקפוץ. הוקמו מחסומים במיוחד כדי שאנשים לא יקפצו לתוך המסילה. ועל הרציף חיכה ראש העיר, עם זר פרחים כמובן, ושלושה נציגים [תקתוקי שעון ברקע] עם שעוני עצר מוכנים, כדי ללחוץ על הכפתור בדיוק ברגע שבו היא תציב את כף רגלה על הרציף.
[צליל רכבת עוצרת] הרכבת עצרה. נלי בליי [נקישות עקבים] עם התיק ועם הקוף [צווחות קוף] ירדה מהרכבת, [תקתוק שעון] והאנשים עם השעונים עצרו אותם על בדיוק 72 ימים, 6 שעות, 11 דקות ו-14 שניות. [תרועת חצוצרה] הקהל פרץ בשאגות [שאגות קהל] ואז הפעילו את הזיקוקים. [קולות זיקוקים]
במקרה שתהיתם, דרך אגב, הזוכה בתחרות הניחושים, שלקח הרבה מאוד זמן עד שביררו מי זה היה, [מגחך] כי היו כמעט מיליון ניחושים לעבור עליהם, הזוכה היה מר פרנק סטיבנס, מניו יורק, ששלח ניחוש שהיה במרחק של שתי חמישיות השנייה מהתוצאה הנכונה! והוא לא סתם הגיע לזה, הוא עקב. הוא סיפר שכל יום הוא קרא על ההתפתחויות בעיתון, וכל יום שלח ניחוש חדש. בסך הכל הוא שלח כמעט חמישים ניחושים, וזה השתלם.
[מוזיקת רקע - Broken Keys" by Shira El Ami"]
ארבעה ימים מאוחר יותר, אליזבת ביזלנד הגיעה לניו יורק. מזג האוויר הלא משהו, הוא לא פסח גם על האוקיינוס האטלנטי, הוא גם סער. המסע מבריטניה היה די איטי ודי אומלל. זה היה ימים שלמים של טלטלות נוראיות, שאי אפשר היה לשבת על הסיפון ולקרוא. אחרי 76 ימים של מסע, אליזבת ביזלנד חזרה לניו יורק, כשכל מה שהיא רוצה זה מקלחת ולישון על קרקע מוצקה לכמה זמן. וגם לה היה קהל שחיכה לה. קהל קטן יותר. כמה מאות אנשים, שזה לא רע. לא היו זיקוקים. כי זה היה מעניין שהיא הגיעה, זה פשוט לא היה נורא מעניין. אליזבת ביזלנד הקיפה את העולם מהר יותר מכל בן אדם אחר בהיסטוריה. חוץ מאחת. אבל היא בסך הכל הגיעה למקום שני, אז זה לא כזה חשוב.
זה היה הסוף של תחרות הקפת העולם. זה לא הסוף של הסיפור הזה. חכו רגע.
[חסות]
[ברקע מתנגנת גרסה אינסטרומנטלית של "Hi Ho Nelly Bly"]
במרוץ מסביב לעולם נלי בליי הגיעה ראשונה. מי ניצחה? זאת כבר שאלה אחרת. נלי בליי הייתה כוכבת. ה"ניו יורק וורלד" חגג את הניצחון שלה עד הסוף, כמובן. הוא הוציא גליון חגיגי עם פוסטר, כלומר, תמונה גדולה שלה, עם המעיל המשובץ האיקוני בשלב הזה, והתיק המפורסם שלה. ולא רק הם. באותו זמן אתם יכולתם ללכת לחנות ולקנות את שמלת נלי בליי הרשמית, וכפפות נלי בליי, וכובע נלי בליי, וגם מחברות נלי בליי עם ציור שלה, עם המעיל המשובץ, ומקיפה את העולם וכל זה, ועטי נלי בליי, וגם אבקת אפייה נלי בליי, והרבה מאוד דברים אחרים. [צוחק] יש טענה בספר שקראתי על זה, נטען שם שהייתה חברה אחת שהוציאה מזון לסוסים נלי בליי. כלומר, היא הפכה להלו-קיטי של המאה ה-19. [צוחק] פשוט שמו את התמונה שלה ואת השם שלה על כל דבר.
אחד מהרבי-מכר בתחום הזה היה משחק הקופסה, "נלי בליי מסביב לעולם", שנשאר מפורסם שנים אחר כך. לא משחק טוב כל כך, אני צריך להגיד. זה לא מהמשחקים החדשים המשובחים, זה אחד מהדברים האלה שאתם פשוט זורקים את הקוביה ומתקדמים הלאה וכל זה, אבל יש 72 משבצות, כמו 72 הימים, וכל פעם זה, אה, הגעתי לסינגפור, קניתי קוף, או משהו.
צריך להגיד גם שכל החברות האלה שמכרו את כל הדברים האלה, לא באמת היו בקשר איתה או שילמו לה על זה. היא לא קיבלה תמלוגים על השם שלה. כל זה לא אומר שהיא לא הרוויחה מהעסק.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
כששאלו אותה, כשהיא רק חזרה, "מה את הולכת לעשות עכשיו, כשחזרת מהסיבוב מסביב לעולם?" היא אמרה "מה זאת אומרת, לחזור לעבודה. בחורה צריכה להתפרנס". אבל היא לא באמת חזרה לעבודה בתור כתבת בעיתון, כי היא לא יכלה. היא הייתה כתבת חוקרת. היא התמחתה בלעשות תחקירים בתור סמויה, להיות undercover. האנשים הכירו את השם, אבל אף אחד לפני זה לא ידע איך היא נראית. אבל עכשיו, קשה מאוד להיות undercover אם כל העולם יודע איך את נראית, ובכל מקום שאת מגיעה מבקשים ממך חתימה. אז זה לא ממש היה דבר שהיא יכלה לעשות, אבל זה בסדר, כי היה לה דבר אחר לעשות.
כמעט מיד אחרי שהיא חזרה מהמסע מסביב לעולם, היא יצאה למסע אחר. לסיבוב הופעות. סבב של הרצאות ברחבי ארצות הברית. כי כל כך הרבה אנשים שמעו עליה, ורצו לראות אותה, ולשמוע אותה מספרת את הסיפור על המסע שלה. אז היא עשתה את ההרצאות האלה, למרות שהיא לא הייתה מאוד טובה בזה. היא הייתה כתבת, היא לא הייתה מרצה. הביקורות על ההופעות שלה לא היו טובות, אבל זה לא משנה, כי אנשים באו לראות אותה, כי זאת היא. אחרי שהסתיים סיבוב ההופעות, היא עדיין לא חזרה לכתוב בעיתון. למעשה, היא נפרדה מה"ניו יורק וורלד", לא לחלוטין ברור למה. נטען שהיא בין השאר לא הייתה מרוצה מכמה ששילמו לה על כל זה. העיתון שילם לה, אבל אחרי שהיא מכרה בשביל ה"ניו יורק וורלד" מיליוני עותקים, היא כנראה הרגישה שלא שילמו לה מספיק. אז אחרי שסיבוב ההופעות נגמר, עיתון אחר הציע לה חוזה מאוד מאוד נדיב בשביל לכתוב שם, אבל לא לכתוב תחקירים, כי את זה אי אפשר. אז מה לכתוב? סיפורים. פשוט ספרות. וגם כשהיא העירה שגם זה דבר שהיא לא באמת יודעת לעשות, היא כתבת, לא סופרת, אז אמרו לה "זה לא משנה. השם שלך על זה, אז אנשים יקנו את זה". אז למעשה היא החליפה מקצוע.
הטיול הזה מסביב לעולם לא היה הדבר הכי חשוב שנלי בליי עשתה בחיים, ממש לא. כלומר, היא פחות או יותר המציאה את העיתונות החוקרת, היא חשפה שחיתויות, היא אשפזה את עצמה בשביל לשפר את התנאים של נשים במוסדות! אבל המסע הזה מסביב לעולם בלי ספק היה הדבר הכי מפורסם שהיא עשתה. ואחרי המסע הזה היא כבר לא הייתה כתבת, היא הייתה סלבריטי. והיא הרוויחה כסף מלהיות סלבריטי, אבל היא הייתה ממש ממש טובה בלהיות כתבת, היא לא הייתה מאוד טובה בלהיות סלבריטי. היא גם לא מאוד נהנתה מזה.
כדי להימלט מתשומת הלב היא עזבה את ניו יורק, היא חיה בבית חווה מבודד עם אמא שלה, ועם הקוף, וכלב, ותוכי. שהיא כתבה שהם כולם מאוד חכמים, אבל אף אחד מהם לא מאוד מחבב את השני, והם חיים בשלום קר זה עם זה, שעלול להתפרץ בכל רגע. היא סבלה מדיכאון בשלב מסוים.
[מוזיקת רקע]
לעומת זאת, אליזבת ביזלנד לא נורא נורא התפרסמה. כלומר, אנשים שמעו את השם, אבל אני לא חושב שהיה מזון לסוסים על שמה. היא המשיכה לכתוב ב"קוסמופוליטן", והיא גם הייתה להיט, כמובן, בחברה הגבוהה. היא נסעה אחר כך לאנגליה, אהובתה, כמובן. וגם הרבה אחר כך, אחרי שהיא התחתנה, היא והבן זוג שלה נסעו יחד ליפן, כדי להתרשם כמו שצריך מהמקום הזה, והמשיכו במסע למעשה מסביב לעולם. רק הפעם בלי לחץ, ככה שאפשר יהיה ליהנות מהדרך. זה שווה אולי להזכיר שבהספד של אליזבת ביזלנד, שפורסם כאילו אחרי שהיא מתה בסופו של דבר, אז הוזכרו שם ספרים שהיא כתבה ודברים שהיא עשתה, ולא מוזכרת בו העובדה שהיא אי פעם עשתה מסע מסביב לעולם.
הבעיה עם סיפורים על חיים של אנשים זה שאין להם באמת נקודת סיום. כי החיים הם לא מרוץ. הם פשוט ממשיכים, גם אחרי שמגיעים לנקודת סיום. אז אני יכולתי לעצור כאן ולהגיד "נלי בליי ניצחה, אבל אולי היא הייתה מעדיפה לא לנצח", וזה היה אירוניה מאוד יפה. אבל אני יכולתי גם להמשיך עוד אחר כך. כי עוד דברים קרו. וברור שהמסע הזה שינה את החיים של שתיהן, אבל באיזשהו שלב אי אפשר להגיד אם זה לטוב או לרע. פשוט, החיים המשיכו להתגלגל. היו להן זמנים טובים, היו להן זמנים רעים. וזה גם קצת מגוחך להתייחס לזה בתור תחרות ביניהן בשלב הזה.
אני אגיד את זה - [מוזיקת רקע] נלי בליי כתבה פעם שהיו לה ארבע מטרות בחיים: לכתוב בעיתון בניו יורק, לשנות את העולם, להתאהב ולהתחתן עם מיליונר. לאורך חייה היא הגשימה לפחות שלוש מהם. היא כתבה בעיתון, היא בהחלט שינתה את העולם עם כל התחקירים שהיא עשתה, ו… היא התחתנה עם מיליונר. לגבי המטרה השלישית אני פחות בטוח, כי הנישואין שלה היו מוזרים, היא התחתנה עם מישהו מבוגר ממנה בממש הרבה, אבל… אני לא יודע, אבל גם אם זה שלוש מתוך ארבע זה לא כזה רע. עלתה לי אבל עוד שאלה אחת מתבקשת, שאליה אני לא מצאתי תשובה, שהיא "האם נלי בליי ואליזבת ביזלנד נפגשו אי פעם?" ואני לא בטוח.
במהלך המסע הן לא נפגשו. הן רק חלפו אחת על פני השנייה. אבל… די מתבקש שיפגישו אותן אחר כך, נכון? שתי המתחרות המפורסמות. או אפילו בלי זה, פשוט משום ששתיהן עסקו באותו מקצוע, באותה עיר, הגיוני שהן הגיעו מתישהו לאותו מקום, נכון? אבל אם הייתה פגישה כזאת, אם הן אי פעם היו שתיהן יחד באותו מקום, אני לא מצאתי תיעוד לזה. חוץ מאחד.
בניו יורק, אותה עיר ששתיהן יצאו ממנה וחזרו אליה מהכיוון השני, ואז עזבו שוב, ואז חזרו שוב, וחזרו ונסעו, יש שם בברונקס בית קברות שנקרא "Woodlawn", שבו אתם תוכלו, אם תחפשו, למצוא את הקבר של אליזבת ביזלנד. ובו אתם תוכלו למצוא גם את הקבר של נלי בליי. הן באותו מקום, בסופו של דבר.
[ברקע מתנגן "Hi Ho Nelly Bly"]
זה היה הסיפור. כמו שאתם בטח יכולים לתאר לעצמכם, זה היה סיפור מאוד מאוד מקוצר, כי יש המון המון פרטים בסיפור הזה שלא היה לי זמן להכניס. אהמ… אם אתם מתעניינים בסיפור, אז קודם כל, הספרים ששתיהן כתבו על עצמן, אותם אפשר להשיג באינטרנט בחינם, לשימוש חופשי, משום שזה פאבליק דומיין, עבר הרבה זמן מאז שהם נכתבו. אבל מעבר לזה, המקור הכי טוב והכי מפורט על הסיפור הזה הוא הספר "Eighty Days" של מתיו גודמן. אם אתם רוצים לשמוע עוד על הסיפור, זה הספר שאני ממליץ עליו.
חוץ מזה, אם אתם רוצים לשמוע אותי מספר עוד סיפורים על אנשים שהקיפו את העולם, אז אתם מוזמנים להאזין לפרק בשני החלקים "מי היה הראשון שהקיף את העולם?" של הפודקאסט הזה. ואם אתם רוצים לשמוע אותי מספר עוד סיפורים על שני אנשים שיצאו למסע בכיוונים מנוגדים, אז תאזינו לפרק "למה למטר יש אורך של מטר?". וחוץ מזה, יש פרקים אחרים שבהם אני עונה על שאלות וכאלה דברים. זה הרעיון בפודקאסט הזה.
שלי נוי ערכה את כל העסק הזה, כולל המוזיקה המצוינת שאתם שומעים עכשיו. ייעוץ ותמיכה מורלית, מוץ. בצוות רשת "עושים היסטוריה" גם דני טימור המנהל העסקי, אביב שם טוב סמנכ"ל תפעול, עמית חזזי מכירות, הילה שמש, שלי גואטה, אני דורון פישלר. ביי.
[השיר "Hi Ho Nelly Bly" מתחזק]
היי. קודם היה פה צרצר. באיזשהו מקום אני שמעתי קול של צרצר, ומכיוון שאי אפשר, אין אפשרות למצוא אותו, ומצד שני אי אפשר להשתיק אותו, אז זה אומר שיכול להיות שבפרק הזה תהיה הופעת אורח של צרצר שפשוט ישמעו מדי פעם [עושה קולות של צרצר]. אני אשתדל להגיד בדיחות מאוד לא מצחיקות, כדי שהוא… [צוחק] שזה יהיה רלוונטי. אוקיי, כן.
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני בקרו ב-osimhistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" בחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments