top of page

התשובה עם דורון פישלר - המגדל התלוי באויר

בין כל גורדי השחקים במנהטן, היה אחד שנראה קצת מוזר. העמודים שמחזיקים אותו לא נמצאים במקום הנכון, ונראה קצת כאילו הוא תלוי באויר בלי תמיכה. אבל כמובן, בניין ענק כזה לעולם לא ייבנה בלי שכל הפרטים יחושבו מראש ויהיה ברור שהוא יציב ולעולם לא ייפול, נכון? נכון?!


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/06/2023.

[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".

[אות מוזיקלי]

אהלן, אני דורון, זאת "התשובה".

הנה שאלה. הנה כמה שאלות בעצם: השואל של שאלה 1,000 שאל "מה הטעות הכי יקרה בכסף שבן אדם עשה במאתיים השנים האחרונות?", הראל גם שאל "מהי הטעות הכי יקרה בעולם?" ו'שמך, לא חובה, אבל נשמח להודות לך בשידור', שאל "מי היה הבן אדם שהרג הכי הרבה אנשים בטעות?"

בקיצור, עושה רושם שאתם רוצים לדעת על דברים נוראיים שקרו בטעות.

אז קודם כל, מה לא בסדר איתכם?

וחוץ מזה, ברור שזאת שאלה שאין לה תשובה מוגדרת, כי מה זה "הכי יקר בעולם"? קשה מאוד לכמת את הדברים האלה. ומה זה "הטעות הכי גדולה בעולם"? וגם, מה גרם למה? יש המון אירועים ענקיים שיש המון המון המון דברים אחרים שגרמו להם, יש יותר מגורם אחד, ומן סתם זה כלל הרבה טעויות.

למשל, יש טענה נפוצה שמלחמת העולם הראשונה נגרמה משום שהנהג של פרנץ פרדיננד עשה פנייה לא נכונה. ומכיוון שמלחמת העולם השנייה נגרמה ממלחמת העולם הראשונה, זה הרבה מאוד דברים שקרו בגלל הטעות הזאת בפנייה.

אבל לא זה הסיפור שאני רוצה לספר. מה שאני רוצה לספר, אני… לא אומר שזאת בהכרח הטעות הכי גדולה והכי קטלנית בעולם, אבל זה סיפור.

זה סיפור על בניין אחד בניו יורק, וזה סיפור על הארכיטקטורה, ועל המחיר של אוויר, ועל פתרונות מקוריים לבעיות, ובעיקר… על טעות.

תיכף מתחילים.

[אות מוזיקלי]

היה פעם בניין אחד בניו יורק שהיה תלוי באוויר. אבל לא ממש. הוא לא באמת היה תלוי באוויר, זה רק נראה ככה, אבל עדיין, זה היה בניין קצת מוזר.

מנהטן, כלומר החלק היותר צפוף ומפורסם של ניו יורק סיטי, כידוע היא מקום שיש בו הרבה מאוד בניינים מאוד גבוהים, כולל כמה מהבניינים הכי מפורסמים בעולם, ואפילו כמה כאלה שהיו בזמנם הבניין הכי גבוה בעולם. כמו בניין קרייזלר, והאמפייר סטייט בילדינג, ובנייני התאומים.

אבל חוץ מהם, יש שם המון המון בניינים אחרים, קצת פחות מפורסמים, אבל עדיין, אלה בניינים גדולים.

כאילו, גורד שחקים, שבכל עיר אחרת בעולם היה הבניין הכי מפורסם והכי גבוה והכי מוכר, במנהטן הוא פשוט אחד מבין הרבה מאוד בניינים אחרים, ואף אחד לא שם לב אליו.

אבל כל בניין כזה הוא סיפור. וכל בניין כזה הוא סיפור גדול, כי לבנות גורד שחקים, זה לא פשוט. אין דבר כזה גורד שחקים פשוט. כל אחד מהם הוא פרויקט עצום, שמעורב בו הרבה הרבה כסף, ו… בטח גם הרבה מאוד אינטרסים של כל מיני גופים ושל תכנון בניין, והפרויקט הזה מתחיל עוד הרבה לפני שהגיע אפילו הטרקטור הראשון כדי ליישר את השטח. בטח כשמדובר באזור צפוף כל כך כמו מנהטן, משום שאין מקומות ריקים במנהטן. מנהטן מלאה. אתם לא תמצאו שם מקום פנוי בשביל לבנות בו גורד שחקים.

אז כדי לבנות אחד כזה, צריך קודם כל להרוס את כל מה שהיה שם קודם, שזה אומר למצוא את כל הבעלים של כל הבניינים שנמצאים שם, לקנות מהם את הבניינים שלהם, להרוס אותם, ואז לבנות משהו חדש.

זה… זה פרויקט לא קטן בפני עצמו. אז… היה בניין אחד, בגובה של 279 מטר. בניין של 59 קומות. זה הרבה. זה בהחלט בניין גדול. כשבנו אותו, הוא היה הבניין השביעי הכי גבוה בעולם.

אבל בנו אותו בניו יורק, ככה שהוא אפילו לא היה הבניין הכי גבוה בעיר, והיום בטח שהוא לא מושך תשומת לב מיוחדת, כי הוא רחוק מלהיות הבניין הכי מפורסם, או הכי גבוה, או הכי יפה, אפילו בעיר הזאת. ועדיין, זה בניין שאי אפשר לטעות בו, יש לו מראה אייקוני. הוא בניין משרדים, מרובע, יש לו קירות ישרים, ולא יוצאי דופן, אבל הגג שלו, החלק ה… ממש עליון שלו, הוא… משולש. ולא משולש כזה עם שפיץ באמצע, אלא… משולש לצד. כאילו, זווית של 45 מעלות לכיוון צד אחד של הבניין.

והמשולש הזה לא עושה כלום. זה קישוט. סתם כדי שהבניין יראה מיוחד. הוא לא ממש קשור לסיפור גם, בשום צורה.

החלק היותר מעניין של הבניין, הוא לא מה שיש לו למעלה, אלא מה שיש לו למטה. התחתית של הבניין הזה קצת מוזרה.

אם הייתם הולכים ברחוב ליד הבניין, הייתם רואים שתשע הקומות הראשונות של הבניין הזה, מה שמעניין בהם, זה שהם… לא שם. זה כאילו הם חסרות. הבניין לא מרחף באוויר, הוא עומד על עמודים, על עמודים ענקיים. יש מן עמוד ענק במרכז של הבניין, וארבעה עמודים בצדדים.

אבל ההרגשה הברורה שכולם מקבלים כשהם מסתכלים על הבניין, זה שהעמודים האלה נראים כאילו הם… לא במקום הנכון. אני צריך להסביר.

[אות מוזיקלי]

מנהטן היא מקום שבו האדמה יקרה. כדי לבנות בניין, אתם מן הסתם צריכים להיות הבעלים של שטח האדמה שעליו הוא עומד, ומכיוון שמנהטן היא אחד המקומות הכי צפופים והכי עסוקים והכי מפורסמים בעולם, כל מטר רבוע של קרקע בניו יורק זה דבר יקר.

אבל יותר מזה, זה מקום כל כך צפוף, שזה מקום שבו לא רק האדמה יקרה, אלא האוויר יקר. הוא עולה יותר משקל אחד.

זה מקום שבו בניינים צומחים באופן שגרתי גבוה. מאה, מאתיים, שלוש מאות מטר באוויר. אז אם נגיד שאני הבעלים של שטח אדמה בשכונה של גורדי שחקים בניו יורק, ועליו יש לי בניין שהוא לא נורא גבוה, שש קומות נגיד. זה מותר, זה חוקי, זה פשוט בזבוז אדיר. משום שיש המון המון אוויר מעל הבניין שלי, שלא מנוצל בכלל. אף אחד לא גר שם. אף אחד לא עובד שם. זה בזבוז.

לכן יש דבר שאני יכול לעשות, אני יכול למכור את זכויות הבנייה באוויר שמעל הבניין שלי לבעלים של הבניין השכן. אם יש לידי בניין ענק של שלושים קומות, אני יכול לתת לו רשות לפלוש לשטח שמעל הבניין שלי, לעשות איזו בליטה שתתעלה מעל הבניין שלי, כדי שהאוויר שם לא יתבזבז סתם. וזה דבר שקורה. אפשר לראות לא מעט בניינים כאלה, שחלקים מהם תלויים מעל בניינים אחרים.

אז… ב-1973 חברה אחת הצליחה בקטע הקשה של לרכוש שטח מאוד גדול, כמעט בלוק שלם במנהטן, כדי לבנות שם בניין משרדים חדש, בשביל תאגיד הבנקים "סיטי בנק". זה בטח לא היה פשוט. כי במקום הזה עמדו קודם 31 בניינים, קטנים יחסית. והרציונל היה שכמו הרבה מאוד מקומות אחרים במנהטן, בניין ענק אחד עם המון המון המון שטח מסחר, יהיה שווה לבד יותר מכל ה-31 בניינים קטנים האלה.

זה רעיון טוב, אבל זה אומר שאת כל הבניינים האלה הם היו צריכים לקנות. הם היו צריכים לשכנע את כל הבעלים של כל הבניינים האלה, למכור אותם ל"סיטי בנק", ואז לפנות אותם ולהרוס אותם.

כמובן צריך לפצות את הדיירים, אם היו בהם. זה בטח לא היה זול, זה בטח לא היה פשוט. זה לקח להם שש שנים, אבל הם עשו את זה.

הם שכנעו את בעלי כל הבניינים למכור אותם, כמעט. כלומר, 30 בניינים היו שלהם, אחד היה עם כוכבית.

כי אחד הבניינים הישנים שהיו שם קודם היה כנסייה. הכנסייה האוונגליקנית הלותרנית של סנט פיטר, אם אתם רוצים להיות ספציפיים. וכנסיות לא מוותרות על המקום שלהם כל כך בקלות, ומכיוון שכנסיות, אידיאלית, הן לא תאגיד שנועד להרוויח כסף, אז מאוד קשה למצוא סכום שיגרום להם להרוס את הכנסייה שלהם. אין מחיר לאמונה, או משהו. אז הכנסייה הזאת פשוט לא הסכימה להתפנות.

עד… שבסופו של דבר, הם כן. הגיעו לאיזשהו פתרון, לאיזשהו הסכם עם הבנק, וההסכם היה כזה:

לצורך הבנייה של גורד השחקים החדש, הכנסייה הזאת תיהרס, אבל, בתנאי שהבנק יבנה בדיוק באותו מקום, כנסייה חדשה במקומה. והיא לא יכולה להיות חלק מהבניין החדש הגדול הזה, לא, היא מבנה נפרד. ובנוסף, הבנק ישלם לכנסייה 4 מיליון דולר.

אז זה לא נשמע כמו עסק טוב במיוחד לבנק, [צוחק] כאילו, מה יצא להם מזה? מה שיצא להם זה שהם יקבלו את הזכויות לאוויר שמעל הכנסייה.

וזה מה שקרה.

כלומר, אם אתם מצפים שזה יהיה סיפור על הבנק המרושע שעבד על הכמרים התמימים, אז לא, לא, הבנק עמד במילה שלו, הם באמת הרסו את הכנסייה הישנה, ובנו שם חדשה במקומה, למרות שאם אתם שואלים אותי, היה קאץ'. כאילו, אתם יודעים איך זה נראית בדרך כלל כנסייה, נכון? כלומר, יש שם בדרך כלל מגדל פעמונים או משהו, ויש היכל גדול כזה עם חלונות זכוכית צבעוניים גבוהים ו… יש כנסיות נורא נורא יפות. אז הכנסייה הזאת… לא.

אותו אדריכל שתכנן את בניין המשרדים, תכנן גם את הכנסייה, והוא עשה אותה מודרנית, נכון לשנות ה-70. שזה אומר שזה בניין מאוד זוויתי, משולש כזה, הוא מאוד אהב משולשים, האדריכל הזה, הוא עשוי מבלוקים של בטון כהה, עם מעט חלונות, כלומר זה נראה יותר כמו בניין משרדים מאשר כמו כנסייה, ואם אתם שואלים אותי, זה מאוד מכוער.

לי זה קצת נראה כאילו האדריכל התנקם בהם על כל הבעיות שעשו להם ואמר, אוקיי, אתם רוצים כנסייה? סבבה. ותכנן להם בכוונה את הכנסייה הכי מכוערת ever, אבל… עניין של טעם אישי.

בכל אופן, זה המצב. יש שם כנסייה, ול"סיטי בנק" מותר לבנות מה שהם רוצים מאחורי הכנסייה, ולפניה, ומצדדיה, ומעליה? אבל בכנסייה עצמה אסור לגעת.

הבעיה היא שהכנסייה נמצאה בפינה של השטח. ופינה היא מקום חשוב.

[אות מוזיקלי]

תחשבו על שולחן. יש המון שולחנות בהמון עיצובים, יש שולחנות עגולים, ויש שולחנות משרדיים, וכאלה. אבל, יש מצב שכשאמרתי לכם לחשוב על שולחן, מה שקפץ לכם לראש זה השולחן הכי גנרי והכי סטנדרטי שאתם יכולים לחשוב עליו, וזה בדיוק השולחן שאני רוצה שתחשבו עליו. זה שולחן בצורת מרובע, ויש לו ארבע רגליים. והרגליים שלו נמצאות בפינות, רגל בכל פינה. נכון? ככה נראה שולחן.

ויש סיבה לזה, כי ככה הוא יציב. בעיקרון הוא יכול לעמוד גם על שלוש רגליים, כלומר, אם תנסרו קצת מאחת מהרגליים, הוא עדיין יעמוד, אבל הוא לא יהיה יציב, כי כל דחיפה קטנה, או אם תשימו עליו משהו, אז הוא יתחיל להתנדנד, וזה מעצבן, ואז אתם תצטרכו לקחת חתיכות קרטון, ולדחוף מתחת לרגל הקצרה, וכל זה. אז… אוקיי.

אם אתם הופכים את השולחן הסופר סטנדרטי הזה לבניין סופר סטנדרטי, אז אתם מגלים שהוא בנוי בדיוק באותה צורה. הרגליים, כלומר, העמודים התומכים, השלד של הבניין, הם נמצאים בפינות, כי זה המקום הכי הגיוני לשים אותם.

"סיטי בנק" רצו בניין. בניין גדול. בניין שיכסה את כל השטח שהם קנו, כי אחרת הם בזבזו הרבה מאוד כסף. אבל הם גם רצו בניין שלא יפול. זה גם חשוב.

הכנסייה עמדה בדיוק במקום שבו אמורה להיות הרגל של השולחן. עכשיו, מותר להם לבנות מעל הכנסייה, אבל אסור לשים שם עמוד, ואי אפשר פשוט לבנות את הבניין על שלוש רגליים, כי הוא יפול. אז מה עושים?

זה מה שנקרא אתגר ארכיטקטוני, ואתגרים, זה דבר שאפשר לפתור.

אז האדריכל חובב המשולשים של הבניין קראו לו, יו סטאבינס, והוא כמובן היה אדריכל ידוע ומפורסם שעשה הרבה מאוד מבנים אחרים, בגלל שלא לכל אחד נותנים סתם לתכנן גורד שחקים ענק, הוא עבד עם מהנדס בניין, שקראו לו ויליאם, בקיצור ביל למז'ר. אני מאוד מקווה שאני מבטא את השם הזה נכון, כי אני הולך להגיד אותו הרבה.

מהנדס הבניין הוא הבן אדם שהתפקיד שלו זה לוודא שהחזון של האדריכל זה דבר שיכול לעבוד במציאות.

כלומר, אדריכל יכול להמציא בניין משוכלל וחדשני בצורת פירמידה הפוכה עומדת על צב משושה, אבל מהנדס הבניין הוא זה שצריך לוודא שזה דבר שאפשר לבנות אותו במציאות, ושהוא לא יפול. כלומר, הוא מתכנן את השלד של הבניין, הוא מחשב עומסים, ובודק מצבי קיצון, ומוודא שהוא יהיה עמיד ברעידות אדמה וברוחות, וכל מה שצריך.

ולסטאבינס ולמז'ר, שני אנשים מנוסים ומקצועיים, היה להם רעיון איך לפתור את הבעיה של הכנסייה הזאת, בלי להסתבך עם אלוהים. [צוחק]

והרעיון היה כזה. הבניין הזה יעמוד, כמו שולחן, על ארבע רגליים ענקיות, אבל, וזה הקטע הלא שגרתי, הרגליים לא יהיו בפינות, אלא באמצע של כל אחת מהצלעות. כלומר, תחשבו על שולחן בצורת ריבוע, שהרגליים שלו לא בפינות, אלא באמצע של כל צלע של השולחן.

עכשיו, יכול להיות שזה לא העיצוב הכי פרקטי לשולחן, כי לא יהיה נורא נוח לשבת לשולחן הזה, כי אם אתם יושבים בצלע של השולחן הזה, הרגל שלו תקועה לכם בין הרגליים, ואם אתם יושבים בפינה, אז יש לכם פינה שנכנסת לכם בבטן. אז זה לא הכי נוח, אבל אפשר לבנות שולחן כזה. הוא יהיה יציב, הוא לא יפול.

אז ככה אפשר יהיה לעשות את הבניין. אחת מהפינות של הבניין תהיה גבוה מעל הכנסייה, אבל שום עמוד לא יהיה בתוכה.

מה שכן, זו לא הדרך המסורתית לבנות בניין. יש סיבה לזה שמאז ומתמיד בנו בניינים שהעמודים שלהם נמצאים בפינות, והסיבה היא שזה עובד. אז היה צריך להמציא דרך שהשיטה החדשה הזאת תעבוד. ולמז'ר עשה את זה. הוא המציא שיטה.

הוא אמר, בתוך הבניין יש שלד של קורות פלדה ענקיות, שכל אחת מהן מתחילה באחת מהרגליים, ומשם הן מתפצלות ב-45 מעלות לכל צד. כלומר, יש סדרה של V-ים (הערת המתמללת: ריבוי של V) ענקיים שכולם מצביעים למטה אל תוך העמוד.

כלומר, נגיד הייתם מסתכלים על השלד בלי הבניין, זה היה נראה כמו ציור של עץ בשלכת, או של שיבולת, [צוחק] איך שאתם מעדיפים. וככה המשקל של כל הצד של הבניין מוכוון אל תוך אחד מארבעת העמודים האלה.

וזה לא הספיק, היה צריך להשתמש בעוד טריקים, כמו לבנות את הבניין מחומרים קלים במיוחד. כלומר, הבניין הזה שוקל ממש מעט, יחסית לבניין של 59 קומות. וחוץ מזה, יש לו גם, בקומה העליונה, דאמפנר, שזה דבר מעניין בפני עצמו, זה משקולת ענקית שזזה בשביל לפצות על תנועה של יתר הבניין. בקיצור, היה צריך למצוא הרבה פתרונות לא סטנדרטיים כדי שזה יעבוד, אבל זה עבד.

למז'ר, שזה היה התפקיד שלו, עשה את כל מה שצריך, חישובים והדמיות והדגמות, כדי להוכיח שהבניין הזה, למרות שהוא נראה מוזר, הוא יציב. הוא עמיד ברעידות אדמה, הוא עמיד ברוח, כי רוח זה דבר חשוב, כשיש לכם בניין גבוה. אז הבניין קיבל את כל האישורים, ועבר את כל המבחנים, והוא נבנה.

כמובן, שוב, זה לקח הרבה זמן, אבל ב-1977, הבניין בשדרות לקסינגטון 601, היה מוכן.

בינתיים, החברה החליפה שם. כבר לא קראו להם "סיטי בנק", עכשיו קראו להם "סיטי קורפ", וזה היה גם השם של הבניין, "בניין סיטי קורפ". נכון לשנת 1977, הבניין שם. הוא עומד.

למרות ש… אין סיכוי שלא תשימו לב שהוא נראה מוזר. [צוחק] כי לעמוד מתחת לבניין הזה, זה טיפה מפחיד. כי כל פינה מזדקרת לאוויר גבוה מעליכם, ולעמוד מתחת לזה, ולחשוב שמעל הפינה הזאת יש 50 קומות, זה מוזר. אבל, היי, עובדה, זה עובד. הבניין עומד.

יותר מ-5,000 איש עובדים בו, ומתחת לעמודים נמצאת הכנסייה המכוערת, ויש גם מרכז קניות, ויש שם מסעדות, ויש שם המון המון המון אנשים, וזה… קודם כל, הישג הנדסי עצום ומכובד לביל למז'ר ולחברת "סיטי קורפ", שיכולה עכשיו להרוויח המון המון המון כסף, ולגבי תושבי ניו יורק, זה… עוד בניין גבוה ולא יפה במיוחד.

ואז הטלפון צלצל.

[אות מוזיקלי]

[צלצול טלפון]

דיאן הרטלי הייתה בת 21. היא למדה ארכיטקטורה ותכנון עירוני באוניברסיטה בניו ג'רזי, והיא החליטה לכתוב את עבודת הגמר שלה תחת הכותרת: "השלכות של קומפלקס אורבני גדול, המשמעות המדעית, החברתית והסימבולית של מרכז 'סיטי קורפ' בניו יורק סיטי". כלומר, היא עשתה עבודת גמר על הבניין הזה. שהיה אז בניין חדש לגמרי, בקושי בן שנה.

וכמובן, היא התעסקה באיך הוא תוכנן והשלד שלו והכל, ולתוך זה, היא בעצמה עשתה את החישובים האלה של העומסים וכל העסק והרוח והעניינים והיא גילתה משהו… שהוא בטח לא היה נכון, הוא לא יכול היה להיות נכון, בעניין הרוח.

הבניין, כמו שאמרנו כבר, הוא נבנה ככה שהוא יציב, שהוא לא יפול ברוח, והעסק הזה חושב מראש. והאופן שעושים את זה, זה מדמיינים את התרחיש הכי גרוע שיכול לקרות ומוודאים שהבניין עומד בו. אז מוצאים מה הרוח הכי חזקה שיכולה לפגוע בניו יורק אי פעם ומדמיינים מצב שהיא מגיעה מהכיוון הכי גרוע שיכול להיות, כלומר, לא קצת מהצד ולא באלכסון, אלא ישר בפרצוף של הבניין, בכיוון ניצב לדופן של הבניין. זה הכי הרבה כוח שרוח יכולה להפעיל על הבניין, ואם הוא עומד בזה, הוא יעמוד בכל רוח אחרת אי פעם.

והוא עומד. אז הכל טוב.

אבל מה שהסטודנטית הזאת אמרה זה "כן, אבל מה אם הרוח כן מגיעה באלכסון?" כלומר, לא ישר מול החזית של הבניין, אלא קצת מהצד. כלומר, נגיד, אם החזית של הבניין פונה ישר צפונה, אז מה קורה אם הרוח מגיעה מצפון מזרח?

לבניין סטנדרטי, כזה שהרגליים שלו בפינות, זה לא משנה. כי רוח שמגיעה באלכסון תמיד תפעיל עליו פחות כוח מאשר רוח שמגיעה ישר בפרצוף. לכן לא חייבים אפילו לבדוק את זה, כי ברור שאם הוא עומד ברוח ישרה, הוא יעמוד גם ברוח אלכסונית.

אבל הבניין הזה לא היה בניין סטנדרטי.

אם יש לכם את השולחן המוזר הזה שהרגליים שלו נמצאות באמצע הצלעות ואתם מעוניינים משום מה להפיל אותו, הדרך הכי קלה לעשות את זה היא לא לדחוף אותו מהצד, הדרך הכי קלה להפיל אותו זה לתפוס פינה ולהרים. הוא ישר יתמוטט על הפינה השנייה.

אז דיאן הרטלי חישבה שאם תגיע רוח חזקה מספיק באלכסון, כלומר לא לכיוון הפנים של הבניין אלא לכיוון הפינה, הבניין, אם תסלחו לי על המונח הטכני המסובך, יפול.

[מוזיקה נפסקת]

ככה כלומר לפי החישובים שלה, אבל לא יכול להיות שהחישובים האלה נכונים.

כי לא יכול להיות שבנו בניין של 59 קומות, בניין שנמצאים בו אלפי אנשים, בניין שנבנה בהשקעה של משהו כמו מיליארד דולר, בתרגום לדולרים של היום, בלי לחשוב על האפשרות שתבוא רוח מהצד! נכון?

כלומר, היה ברור לסטודנטית הזאת שהיא טועה איפשהו, אבל היא לא הבינה איפה.

אז היא התקשרה לחברת התכנון של למז'ר כדי לשאול אותם, והיא אמרה להם "עשיתי את החישובים האלה, ברור לי שאני טועה, תסבירו לי בבקשה איפה אני טועה".

ולמז'ר הרגיע את כולם שהכל נלקח בחשבון והכל בסדר, ואז הוא החליט, רק ליתר ביטחון, לבדוק עוד פעם.

וגילה… שהסטודנטית לא טעתה. שמה שהיא אמרה היה לגמרי נכון. רוח חזקה מספיק בכיוון מסוים, תפיל את הבניין!

וזה בהחלט משהו שהיה עדיף לחשב לפני שבנו את הבניין, ולא אחרי.

עכשיו, ברור שלא כל משב רוח קל יעשה את זה, ברור שלא. החישובים החדשים הראו שהבניין נמצא בסכנה ברוח במהירות של 110 קמ"ש ומעלה.

עכשיו, אם זה נשמע לכם כמו רוח מאוד מאוד חזקה, אתם לגמרי צודקים. זאת בהחלט חתיכת רוח חזקה, זאת עוצמת רוח של הוריקן. וכמה פעמים כבר קורה שיש סופת הוריקן בניו יורק סיטי?

לשאלה הזאת יש תשובה.

סופה בעוצמה כזאת פוגעת בניו יורק סיטי בממוצע פעם ב-16 שנים.

אז החדשות הטובות הן שהבניין הזה לא הולך ליפול בקרוב, כי היה קיץ, ולא הייתה שום סופה באופק.

החדשות הרעות זה שסטטיסטית סביר שתוך מקסימום 16 שנים הוא יפול.

ואם הבניין הזה נופל, זה בהחלט לא טוב לאנשים שבתוך הבניין, כן, אבל מעבר לזה זה מאוד לא טוב גם לכל מי שמסביב. זאת מנהטן, יש פה הרבה בניינים צפופים. בניין בגובה של 280 מטר שנופל, נופל על בניינים אחרים. ומסביב יש הרבה כאלה. יש בנייני משרדים אחרים, יש בנייני מגורים, יש גני ילדים, יש בית כנסת גדול בלוק אחד ממנו, בית כנסת ממש ממש יפה, דרך אגב, לא כמו הכנסייה ההיא.

גורד שחקים באמצע מנהטן שנופל, זה אסון של אלפי הרוגים! זה צלקת עצומה על כל העיר, וכל זה בגלל שמהנדס בניין אחד שכח לבדוק משהו.

[אות מוזיקלי]

מה עושה בן אדם שמגלה שהוא אחראי לפאשלה שעלולה להרוג אלפי אנשים?

כלומר, אחרי שהוא מחליף צבעים ‫ואחרי שהוא אומר "פאאאאא[ביפ]" ‫בערך 80 פעם, ‫ואחרי התקף הפאניקה, ‫ואחרי שהצרחות באוזניים ‫קצת מתנמכות, ‫אחרי שהלב שלו חוזר לקצב סמי-נורמלי, ‫בשלב שהוא מצליח לחשוב בהיגיון, ‫מה הוא עושה? ‫מה האפשרויות?

‫יש אנשים שהיו בוחרים פשוט להתעלם, ‫להדחיק. ‫פשוט לקוות שהאסון שכנראה יקרה, ‫לא יקרה.

‫יש אנשים שהיו בוחרים ‫בשיטה פרקטית יותר, ‫שזה לברוח לקוסטה ריקה ‫ולשנות את השם, ‫ולשלם רק במזומן ‫ולא לקרוא חדשות לעולם, ‫כדי לא לדעת על הדבר הזה ‫שיקרה כשהוא יקרה, ‫ולקוות שהעולם לא ימצא אותם אף פעם.

‫יש אנשים שהיו הורגים את עצמם. ‫למז'ר סיפר שזאת הייתה אפשרות ‫שעברה לו בראש.

‫שמעתי על אנשים שחיו את שארית חייהם ‫בניסיון לכסות על טעות שהם עשו, ‫אבל כל זה לא מה שוויליאם למז'ר עשה.

‫מה שהוא עשה זה להודיע, בשקט, ‫למספר מצומצם של אנשים ב"סיטי קורפ", ‫ ועורכי דין ואנשים בצוות שלו, ‫שהוא עשה טעות.

‫אני לא יודע איך בדיוק ‫מנסחים הודעה כזאת. "‫חבר'ה, רציתי להגיד ש… ‫אופס?"

‫על פשלה בסדר גודל כזה, ‫בדרך כלל צריך מישהו או מישהי אחרת ‫שידווחו על זה, ‫אבל למז'ר דיווח על הפשלה של עצמו.

‫אבל היו לו גם חדשות טובות. ‫היה עוד מה לעשות, ‫חוץ מלשבת ולחכות ‫שהבניין יפול יום אחד.

‫את קורות הפלדה האלה ‫שתומכות בבניין ‫אפשר לחבר אחת לשנייה בשתי צורות. ‫אפשר לחבר אותן בברגים, ‫הרבה הרבה ברגים גדולים ‫שמהדקים אותן אחת לשנייה, ‫ואפשר לרתך אותן, ‫כך שהן מתחברות פיזית ‫אחת לשנייה. ‫לחבר בריתוך זה יותר חזק ‫מאשר לחבר בהברגה. ‫מצד שני זה לוקח יותר זמן ‫וזה יותר יקר.

‫והתוכנית המקורית של למז'ר הייתה ‫שהן כולן יהיו מרותכות. ‫אבל בזמן הבנייה, החברה שעשתה את זה ‫חישבה שזה בסדר ‫אם הן יהיו רק מוברגות. ‫ולפי המידע שהיה להם, ‫לפי מה שלמז'ר ידע באותו זמן, ‫זה באמת היה בסדר.

‫עכשיו הוא גילה שזה לא בסדר, ‫אבל, הוא אמר, ‫אם נעבור עכשיו על כל הקורות האלה ‫ונרתך אותן, ‫זה יהיה בסדר. ‫זה יתן לבניין את החוזק שהוא צריך ‫כדי לעמוד גם ברוחות חזקות.

‫הקורות האלה נמצאות בתוך הקירות, ‫אז צריך לפתוח את הקירות ‫כדי לעשות את הריתוכים האלה, ‫ו… עדיף לעשות את זה ‫בלי שאף אחד ידע.

‫משום שגם אם הבניין הזה הולך להתרסק, ‫אם המידע הזה ידלוף, ‫שזה מה שעומד לקרות ‫לבניין של "סיטי קורפ", ‫החברה תתרסק לפני הבניין! ‫שלא לדבר על מה שיקרה לחברה ‫לתכנון של למז'ר, ‫ופאניקה ברחובות, ‫מי ילך לעבוד בבניין הזה?!

‫בקיצור, הם החליטו שהדבר הנכון ‫לעשות בעניין כרגע ‫הוא לתקן את הבניין ‫בלי שאף אחד ידע מזה.

‫ויש מצב שהם גם פנו לאנשים בכנסייה ‫שהייתה אבן הדומינו הראשונה ‫בכל העסק הזה, ואמרו להם, ‫"תעשו טובה, תתפללו חזק במיוחד החודש הזה, אוקיי?" ‫אז העבודה על הריתוך התחילה מיד, ‫אבל בסוד.

‫הצוותים של הריתוך הגיעו בערב, ‫אחרי שהעובדים במשרדים הלכו הביתה, ‫הם עבדו כל הלילה והתפוגגו בבוקר ‫לפני שהעובדים במשרדים חזרו. ‫הם עבדו גם בסופי שבוע, ‫ואם מישהו שאל, ‫אז הם אמרו שהם עושים שיפוץ. ‫סטנדרטי.

‫ליתר ביטחון, הם גם יצרו קשר ‫עם המשטרה והקימו מטה חירום, ‫יצרו תוכנית לפינוי הבניין ‫וכל הבניינים הסמוכים, ‫במקרה של התראת רוח חזקה במיוחד.

‫היו 2,700 מתנדבים של הצלב האדום ‫שיידעו אותם ‫שהם בהיכון לאסון שעלול לקרות. ‫אבל כל זה כשמינימום של האנשים ‫יודעים מה בעצם עלול לקרות. ‫כלומר, התושבים, ‫האנשים שעובדים בבניין הזה, ‫ואנשים שגרים בבניינים הסמוכים ‫לא ידעו, ‫לא על הסכנה ולא על התוכנית ‫לפנות אותם.

‫זה נשמר באופן של רק מי שצריך לדעת ‫יודע ואף אחד לא צריך לדעת.

‫ואפילו ככה, זה די מפתיע ‫שזה באמת נשמר ‫בסוד, כשאף אחד לא הדליף ‫שום דבר לעיתונות. ‫אבל יכול להיות שזה קשור לעובדה ‫שבמקרה לגמרי, ‫באותו זמן העיתונות הייתה בשביתה. ‫העיתונאים בניו יורק שבתו. ‫לא יצאו עיתונים במשך הזמן הזה, ‫ולא בטוח שבאמת אפשר היה לשמור ‫את העסק הזה בסוד ‫אם היו עיתונאים באותו זמן.

במקביל, מה שלמז'ר והחברים עשו ‫זה גם לעקוב כמובן באופן אובססיבי אחרי מזג האוויר, ‫כי פתאום זה נהיה מאוד חשוב, ‫כדי לוודא שעד שנגמרים התיקונים ‫לא תגיע חס וחלילה שום סופה ‫שעלולה לפגוע בעיר.

‫ואז… ‫הגיעה סופה שעלולה לפגוע בעיר.

[אות מוזיקלי]

‫הסופה הטרופית "אלה", ‫תמיד נותנים להם שמות כאלה, ‫היא הסתובבה באוקיינוס האטלנטי ‫בסוף אוגוסט, ‫כשהיא נעה לכיוון החוף המזרחי ‫של ארה"ב.

‫ב-31 באוגוסט 1978 ‫הסופה הזאת הועלתה בדרגה ‫ורשמית היא, [קולות תיפוף במשך כל הקטע] ‫הוגדרה כבר לא סופה טרופית, ‫אלא הוריקן, ‫שמהירות הרוח המקסימלית שם ‫הייתה 200 ק"מ לשעה, ‫ועדיין נעה לכיוון החוף המזרחי.

‫קצת לפני הזריחה, ‫ב-1 בספטמבר, ‫הגיעה הודעה מהשירות המטאורולוגי ‫שקיים סיכוי שהסופה תפגע ‫בניו יורק במהלך היום.

‫בשעה שש וחצי בבוקר ‫קבוצה קטנה של מתכננים ‫ושותפים לסוד ‫התכנסה כדי להחליט מה עושים.

הם שאלו את למז'ר, כמובן, ‫מה המצב של התיקונים. ‫הוא ענה שהעבודה לא הסתיימה, ‫נשארה להם עדיין בערך ‫חודש של עבודה. ‫אבל רוב הריתוכים הכי חשובים ‫כבר נעשו, ‫אז הבניין יכול לעמוד ברוח, ‫כנראה...

‫באיזשהו שלב היה צריך להחליט. ‫אם אנחנו לוחצים על הכפתור, ‫מורידים את המסכה, ‫מפעילים נוהל חירום ‫ומפנים את כל השכונה, ‫וככל הנראה מפעילים ‫השמדה עצמית על החברה שלנו, ‫או… שלא.

‫או שמחכים עוד קצת כדי לראות ‫אם הסופה באמת תגיע. ‫או שלא, כי אולי היא לא תגיע.

‫אבל אם היא תגיע ‫ולא נפנה את כולם בזמן, ‫זה אסון בקנה מידה בינלאומי. ‫אבל אם היא לא תגיע...

הם חיכו עוד קצת.

‫וכמה שעות אחר כך, ‫הוריקן "אלה" שינתה כיוון ‫מזרחה ונסחפה לים.

[קולות התיפוף מפסיקים]

‫היא לא פגעה בניו יורק, ‫או בחוף של ארצות הברית בכלל.

‫למחרת היה יום מאוד יפה בניו יורק. ‫השמיים היו צלולים לגמרי, ‫והעבודה בקירות של בניין "‫סיטי קורפ" המשיכה. ‫אחרי חודש היא הסתיימה.

‫הבניין עבר את כל הבדיקות ‫ונחשב ליציב ועמיד, ‫גם בסופות חזקות הרבה יותר.

‫ולכן הסיבה שלא שמעתם עד היום ‫על האסון הענק הזה שקרה בניו יורק, ‫זה שהוא לא קרה.

‫הבניין הזה בסדר. ‫הוא עדיין שם. ‫הוא שינה את השם שלו במהלך הזמן, כאילו ‫במקור זה היה "סיטי בנק", ‫ושינו את זה ל"סיטי קורפ" ‫ואחר כך ל"סיטי גרופ", ‫אבל הבניין עדיין שם, ‫בלקסינגטון 601, ‫עדיין עם פינות זקורות באוויר ‫באופן מאוד משונה. ‫אבל הוא עומד.

‫מה שכן, כל העסק הזה נשמר ‫ממש ממש בסוד.

‫למז'ר וכולם, כל אנשי החברות ‫שמעורבות, ‫לא ששו לספר על זה לאף אחד, ‫גם אחרי שהבניין תוקן, ‫ובמשך 17 שנה, אף אחד לא ידע עליו.

‫רק ב-1995, ג'ו מורגנסטרן, ‫כתב ב"ניו יורקר", ‫שמע על זה איכשהו ופרסם כתבה ‫על הנושא הזה, ‫ומשם הוא המשיך ודי התפרסם, ‫וכשאנשים שמעו על זה, אז… ‫אף אחד לא פוטר. ‫ואף אחד לא כעס. ‫להיפך, הסיפור הזה, ‫ובעיקר ההתנהגות של למז'ר, ‫זה נחשב לדוגמה מצוינת ‫לאיך כן להתנהג במשבר.

‫כלומר, לא לברוח מאחריות, ‫לא לקפוץ מהבניין, ככל שזה מפתה, ‫אלא להודיע "אופס, טעיתי", ‫ולתקן את מה שצריך לתקן, ‫ולהשקיע את מה שצריך להשקיע.

‫אבל במשך המון זמן, ‫מעט מאוד אנשים ידעו שזה קרה בכלל, ‫ואחד האנשים המאוד מאוד רבים ‫שלא נכללו בקבוצה הקטנה ‫של האנשים שידעו שזה קרה, ‫זו דיאן הרטלי. ‫הסטודנטית שעשתה את החישובים האלה, ‫זאת שהתריעה על הבעיה, ‫היא לא ידעה שהיא צדקה. ‫היא לא ידעה שכל הסיפור הזה קרה, ‫היא לא ידעה שהיה לה חלק ‫בהצלה של הבניין הזה. ‫היא אפילו לא הוזכרה ‫בכתבה הראשונה הזאת על הסיפור.

‫רק מאוחר יותר, כשהסיפור התפרסם, ‫היא גילתה שבעצם… היא הייתה חלק ממנו. ‫היא הייתה שותפה להצלה ‫של הרבה מאוד אנשים.

[אות מוזיקלי]

‫אז התשובה לשאלה, ‫מה הטעות הכי גדולה ‫שגרמה להכי הרבה נזק כספי ‫ולהכי הרבה הרוגים, ‫התשובה היא… לא זה.

‫זאת טעות גדולה, שהייתה יכולה ‫לגרום לנזק עצום, אם היא לא הייתה מתגלית ‫ואם אנשים לא היו לוקחים ‫אחריות ומתקנים אותה. ‫ואני יודע שזאת לא הייתה התשובה לשאלה, ‫אבל לא בא לי לספר סיפור ‫שנגמר באלפי הרוגים. ‫בא לי סיפור עם סוף טוב. נו, מה, מה תעשו לי? ‫רגע, אתם מאוכזבים?! ‫רגע, אתם רציתם אלפי הרוגים?! ‫מה קורה איתכם היום?

‫זאת התשובה, בקיצור.

עוד מעט, עוד טיפ טיפה בירור עובדות.

[מוזיקה]

החיים לא תמיד מתנהגים כמו סיפור וזה דבר שמאוד מעצבן אותי, כי הרבה פעמים אני לא יכול לספר סיפור טוב רק בגלל שהפרטים בו הם לא נכונים.

הסיפור הזה שסיפרתי הוא סיפור נכון. ‫יש המון תיעוד, זה הופיע בהרבה מקומות, ‫זה קרה.

‫אבל יש פרט אחד בסיפור הזה ‫שהוא עדיין קצת לא ברור.

‫מי בעצם היה הסטודנט, או סטודנטית, ‫שהתקשר, או התקשרה, ללמז'ר ‫כדי לשאול על הרוח?

‫הבעיה היא שהסיפור הזה בזמן אמיתי ‫הוא לא סופר, הוא נשמר בסוד. ‫כלומר, עברו כמעט 20 שנה ‫עד שהמעורבים בסיפור התחילו לדבר עליו, ואנשים לא תמיד זוכרים ‫בדיוק מה קרה לפני 20 שנה.

‫אז למז'ר, מה שהוא סיפר, ‫זה שהוא דיבר בטלפון עם סטודנט ‫לארכיטקטורה מניו ג'רזי, ‫ששאל אותו על הרוחות האלכסוניות, ‫וזה מה שגרם לו לבדוק את הבניין מחדש. ‫הוא לא זכר את השם של הסטודנט, ‫אבל הוא דיבר על סטודנט, ‫כלומר, בזכר.

‫דיאן הרטלי, שעליה דיברתי, ‫היא הייתה סטודנטית לארכיטקטורה ‫בניו ג'רזי, ‫והיא עשתה עבודת גמר על הבניין הזה ‫באותו זמן, בדיוק, יוני 1978. ‫זה ידוע היטב. ‫והעבודה שלה נמצאת ‫בארכיון של האוניברסיטה. ‫אין ויכוח על זה.

‫והיא באמת עשתה את החישוב של הרוחות, ‫והיא באמת התקשרה לחברה של למז'ר ‫כדי לשאול על זה, אבל… ‫היא, לטענתה, ‫לא דיברה עם למז'ר עצמו.

‫וזה בהחלט הגיוני שהיא דיברה ‫עם מישהו אחר בחברה ‫ושהוא העביר לו את המידע, ‫אבל היא לא דיברה איתו בטלפון, ‫אז הסיפור לא מסתדר ב-100%.

‫אבל יכול להיות שלמז'ר פשוט לא זכר ‫את זה באופן הכי מדויק, ‫בגלל שמי זוכר בדיוק איך, ‫עם מה, הוא דיבר לפני 20 שנה, ‫וחוץ מזה, אם זו לא הייתה היא, אז מי?

‫עוד הרבה זמן אחר כך, ב-2014, ‫מישהו אחר, לי דקרוליס, ‫שהיום הוא עובד בתור מנתח סיכוני בנייה, ‫באופן מאוד הולם, ‫הוא סיפר סיפור אחר. ‫כי באותו זמן גם הוא היה סטודנט ‫לארכיטקטורה בניו ג'רזי, ‫וגם הוא עשה עבודה, ‫עבודה קטנה יותר, על הבניין, ‫והוא, בתור ממש חוצפן, ‫הוא רצה לשאול כמה שאלות, ‫אז הוא פשוט התקשר ישר לאדריכל. ‫במשרד של האדריכל נפנפו אותו ‫ואמרו לו לנסות את מהנדס הבניין, ‫אז הוא התקשר אליו, ‫ולמז'ר דיבר איתו, אישית, בטלפון. ‫כלומר, זה הרבה יותר מתאים ‫לסיפור שלמז'ר מספר ‫על זה שסטודנט, גבר, ‫התקשר אליו בטלפון.

‫רק עניין אחד. ‫דקרוליס לא עשה את החישובים ‫של הרוחות, ‫והוא לא טוען שהוא דיבר עם למז'ר ‫על העניין הזה של הרוחות האלכסוניות, ‫הוא אפילו לא הבין בזה, ‫הוא לא ידע על זה כלום באותו זמן.

‫אז… ‫אף אחד משני הסיפורים האלה ‫לא לחלוטין מתאים. ‫למרות שאחד מהם בטוח נכון. ‫מי משניהם היה באמת הסטודנט ‫האלמוני? אה… ‫אני לא יודע. ‫ולמז'ר כבר לא יכול לספק עוד מידע ‫בעניין כי הוא מת.

‫יכול מאוד להיות ששני הסיפורים נכונים. ‫כלומר, זאת הייתה הרטלי ‫שסיפקה את המידע, ‫אבל זה היה הטלפון מדקרוליס ‫שגרם למהנדס הבניין ‫לקום ולהתחיל להסתכל מסביב ‫ולבדוק את זה שוב.

ומכיוון שעד עכשיו זה היה סיפור ‫בלי אנשים רעים, ‫אז נוח לי לשמור את זה ככה. ‫זאת אומרת, אני לא רוצה לחשוב ‫שאחד משניהם משקר או משהו. ‫בטח שניהם היו בסדר.

‫בכל מקרה, זו הייתה התשובה.

[מוזיקת סיום]

‫עורכת - שלי נוי. אתם יכולים למצוא ‫עדכונים של פרקים והרצאות שלי ‫בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם".

‫אביב שם טוב ייעוץ ותמיכה מורלית, ‫יובל דרור עורך ראשי, ‫דני טימור המנהל העסקי, ‫בצוות הרשת גם הילה שמש, ‫שלי גואטה וזלטה צ'בן. ‫אני דורון פישלר, שלום.

‫אין קטע מצחיק אחרי הקרדיטים עכשיו. ‫אני עייף.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

留言


bottom of page