top of page

התשובה עם דורון פישלר - איזה טעם יש ללמבדה?

למה בין ברד כתום בטעם תפוזים וברד אדום בטעם תות שדה יש ברד כחול בטעם למבדה? מה זה למבדה, למה זה כחול, ואיך עושים מזה ברד? התשובה כמובן קשורה ללהיט ענק שאיכשהו נשכח לחלוטין, למצעד המצעדים ולשני בני דודים ישראליים שהסתכסכו בהוליווד.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/12/2022.

[פתיח] רשת עושים היסטוריה.

היי, אני דורון פישלר וזאת "התשובה".

אני הכי אוהב את השאלות האלה שהן מרחפות לאנשים ברקע של הראש, שבדרך כלל אתם לא חושבים על זה, אבל ברגע שאתם שומעים את השאלה אז אתם אומרים: "וואלה, נכון, גם אני שאלתי את עצמי פעם, ואז המשכתי בחיי כי זה לא נורא נורא הטריד אותי… למה באמת הדבר הזה?" אז זאת הולכת להיות שאלה כזאת לגבי חלק מהמאזינים.

זאת שאלה שקיבלתי מכמה אנשים, בכמה ניסוחים: "דורון פישלר המלך בסוגריים אני בת" שאלה: "היי דורון פישלר, רציתי לשאול אותך מה זה טעם למבדה". ו"אריאלללללללה חחחחח" שאל "לצה [השגיאה במקור] לברד בטעם כחול קוראים למבדה". וספיר שאלה, או שאל, אותי את אותו דבר, איתי גל גם הוא ניסה לענות על השאלה הזאת בטיקטוק ולא הצליח, אז הוא העביר אותה אליי. ולמי שעדיין לא הבין מה הקטע [צוחק], "צרכנית ברד מבולבלת" מיתנה את השאלה: "תמיד על ברד כחול כתוב שהוא בטעם למבדה. מה זה לעזאזל למבדה ולמה זה כחול?".

התגובה שלכם לשאלה הזאת די תלויה בגיל שלכם. אני עשיתי סקר קטן באמצעות צוות העריכה והתמיכה המורלית בחברה, שפשוט שאלתי אנשים בגילאים שונים מה זה למבדה. מה אומרת להם המילה למבדה. וקיבלתי את התשובות הבאות:

[מוזיקה לטינית]

ריקוד לטיני, טעם של ברד, השתייה הכחולה הזאת, אות ביוונית, שיר של דנה דבורין. ו… נו… [מזמזם את השיר "למבדה"].

מה שמעניין פה זה שככל הנראה אתם, שמאזינים עכשיו, חלק מהתשובות האלה נשמעות לכם נכונות והגיוניות, והאחרות הזויות לחלוטין. זה תלוי בעיקר במתי נולדתם ובמידת החשיפה שלכם לברד [צוחק].

דבר ראשון, בואו נוציא את אחת מהתשובות שלא קשורה. אות ביוונית. האות שמדובר עליה היא למדה, שביוונית, בלטינית כותבים את זה למבְּדה, אבל לא שומעים את ה-ב', ולא עליה אנחנו מדברים, זה לא קשור, אנחנו לא מדברים על למדה, אנחנו מדברים על למבָּדה.

בנוגע לתשובות האחרות. קודם כל, אם אתם צעירים, סביר להניח שאם אי פעם שמעתם בכלל את המילה למבדה, אתם יודעים שזה ברד בצבע כחול. כי בקיוסקים וכאלה דברים אתם יכולים לקנות הרבה טעמים של ברד, יש כתום - תפוז, יש אדום - תות שדה, ויש סגול - ענבים, ויש ברד כחול. הטעם של ברד כחול הוא… למבדה. זה לא דבר שיחודי למקום אחד בארץ, או לרק קיוסק אחד [צוחק], בהרבה מאוד מקומות שונים אתם תוכלו לקנות ברד כחול תחת השם "ברד בטעם למבדה", וכמובן מכאן מגיעה השאלה - מה זה למבדה?! ממה עושים ברד בטעם למבדה? יש פרי כזה? זה סחוט מפירות עץ הלמבדה הכחולים שגדלים בפרו…? מה זה למבדה?!

לעומת זאת, אם הגיל שלכם מתקדם יחסית, כלומר אם נולדתם לפני נגיד 1983, יש סיכוי די טוב שאתם לא מכירים ברד כחול, כי אנשים בגילאים האלה הם נוטים להיות צרכנים יותר קטנים של ברד, אבל אין שמץ של סיכוי שאתם לא יודעים מה זה למבדה. ולזמזם את המנגינה של זה, וסביר שאתם זוכרים גם את הקליפ, כי למבדה, כולם יודעים, זה שיר. זה הלהיט הגדול של שנת 1989, זה עם האקורדיון. אבל להגיד שזה שיר זה לא ממש משקף את כל התופעה שהיא למבדה, ובטח שזה לא מסביר איך דבר שהיה ידוע בתור שיר, הפך להיות דבר שידוע בתור… כחול.

אז איך הלמבדה הגיעה משם לכאן, ואיזה טעם יש ללמבדה?

זאת השאלה. תכף תבוא תשובה. [מזמזם את השיר "למבדה"]

[צליל של שתייה מקשית]

שאף אחד לא יגיד שאני לא משקיע בתחקיר. שואלים אותי על ברד, אני הולך לקנות ברד.

[מוזיקת רקע]

יש מכולת פה בסביבה שמוכרת ברד, וכמובן, יש שם כמה צבעים שאחד מהם הוא… למבדה. כלומר, כחול. אז אם השאלה היא "איזה טעם יש ללמבדה", הדבר הראשון שצריך לעשות זה לטעום את זה, ואז אני אוכל להגיד לכם איזה טעם יש ללמבדה. [צוחק] אז מניסיון, אני יכול להגיד לכם שלברד בטעם למבדה יש טעם… כחול [צוחק]. זה… אני לא… זה מתוק, אוקיי, זה בעיקר מתוק, יש בזה הרבה סוכר, מרגישים גם איזושהי חמיצות שם, לפחות ברגע הראשון, אבל… אני לא יודע מאיזה פרי זה עשוי. אין לזה שום טעם שאני יכול למקם את הפרי של זה.

זה לא כזה מפתיע, משום שאולי אני לא מפורסם דווקא בחוש הטעם המפותח שלי. לא נורא, יש דרכים אחרות לברר. אני רק צריך למצוא ממה הדבר הזה עשוי, מה הרכיבים של זה.

אז ככה, ברד לא מגיע אל המכולת בארגזים גדולים, בחביות גדולות של ברד. לא, הוא מגיע בסירופ. כלומר זה מן קנקני פלסטיק גדולים כאלה, שהם פשוט שופכים לתוך המכונה, מוסיפים מים ונוצר… ברד. מאיפה מגיעים הקנקנים האלה? יש כמה חברות שונות בארץ, מתברר, שמייצרות סירופים לברד, ומוכרות אותו למכולות וקיוסקים וכאלה.

אז קודם כל, כבר זה אומר משהו. כי כל החברות האלה מייצרות בין השאר סירופ כחול בטעם למבדה. זה אומר שלמבדה הוא לא שם של מותג. זה לא שיש חברה אחת שקוראים לה חברת למבדה שמייצרת את הברד הכחול. לא, זה לא שם של מותג, זה שם של טעם.

אוקיי, איזה טעם? על הבקבוק, כלומר על הסירופ, חייבת להיות על פי חוק רשימת הרכיבים. כל מה שצריך זה להסתכל על הרשימה וככה נוכל לדעת בדיוק מה זה למבדה וממה זה עשוי. פשוט. אז מצאתי את אחד מהבקבוקים האלה, של אחת מהחברות, ורשימת הרכיבים של תרכיז למבדה היא: תמיסת סוכר, כן, טוב, זה ידענו, שזה בעיקר סוכר. חומצת מאכל e330, חומר משמר e211, צבע מאכל e133, חומרי טעם וריח. ונא לנער לפני השימוש…

זהו. [צוחק] האמת היא שרשימת המרכיבים של סירופ ברד בכל טעם אחר, היא כמעט לגמרי זהה. כלומר המספר של ה-e אולי שונה קצת, אבל זהו. כולם נראים בדיוק אותו דבר. האם אני מופתע? לא ממש.

קודם כל, ברור לי שברד בטעמי פירות זה דבר שאף פעם לא התקרב לפרי, גם לכם זה ברור, נכון? כן? אין שום חלק בדבר הזה שסחוט ממשהו. שום קטע בברד הזה לא היה אף פעם חלק מפרי. זה בעיקר סוכר בצבע מאכל. זה הכל.

הסיבה שבכל זאת יש להם טעמים שונים אחד מהשני קצת, זה הקטע של ה"חומרי טעם וריח", כן, אבל זה בדיוק מה שרציתי לדעת, מה החומרים שנותנים לדבר זה טעם וריח! אבל רשימת הרכיבים כאן לא עוזרת לי בכלל, כי כתוב שם רק "חומרי טעם וריח". כשזה כתוב דבר כזה, אלה חומרים בריכוזים קטנים שלא מפורט מה הם, והאמת היא שגם אם היה מפורט מה הם, זה לא היה כל כך אומר לי שום דבר, כי אלה חומרים סינתטיים.

כלומר גם הם היו משהו כמו eb750x או משהו כזה. ומותר לחברה לא להסגיר בדיוק מה הם החומרי טעם וריח שהם משתמשים במוצרים שלהם, ככה שזה סודי.

מתברר שטעם למבדה זה כמו הנוסחה של קוקה קולה! כלומר בטח יש רק שני אנשים בעולם [צוחק] שיודעים מה זה, ואיך מייצרים למבדה ואסור להם להיות אף פעם על מטוס ביחד, כדי שחלילה לא נאבד את הנוסחה של טעם הלמבדה!

אבל איך זה מסתדר עם העובדה שיש כמה חברות שונות שמייצרות סירופים בטעם למבדה? אלה חברות כמו "הילל" ו"מיץ ראובן", "פריאו" ו"משקה טעים"... אלה כמה מהחברות שמייצרות סירופים כאלה, ואם השמות של החברות האלה לא נשמעים לכם מוכרים כל כך, כלומר, כשאתם בסופר אתם לא בוחרים אם לקנות "פריגת", "פרימור" או "משקה טעים". זה משום שאלה חברות שלא מוכרות לכם ישירות, אלה לא חברות שמייצרות משקאות ישירות לצרכן, אלא הן מוכרות דברים בסיטונאות. כלומר למינימרקטים, לקיוסקים, למכולות, למקומות כאלה. בין השאר הם מוכרים את הדברים שמייצרים ברד.

[מוזיקת רקע]

אבל אולי כל החברות האלה בכל זאת יתנו רמז לגבי מה פרי הלמבדה אמור להיות, משום שאתם בתור צרכנים של ברד בדרך כלל לא רואים בכלל את האריזה שזה מגיע בה. אבל אני ראיתי. ועל האריזה של הסירופ יש לפעמים רמזים. למשל, חברת "פריאו" מייצרת סירופ למבדה, שעל האריזה שלו יש ציור של… [תופים] אגס. א-הה! אז למבדה זה בעצם אגס. וזה כחול כי אגסים… הם ירוקים, אז אני לא יודע מה, מה הקטע פה. אבל זה לא הכל. כי חברת "משקה טעים" גם היא מייצרת סירופ למבדה, שעליו כתוב במפורש "למבדה סירופ בטעם פירות טרופיים", ועל האריזה יש ציור של כמה מהפירות האלה, יש ציור של אננס ולימון וקוקוס וקיווי. עכשיו, שני דברים משותפים לכל הפירות האלה - אחד, זה שאף אחד מהם הוא לא אגס, והשני, זה שאף אחד מהם הוא לא כחול. אז בקיצור, כיוון החקירה הזה רק הותיר אותי יותר מבולבל ממה שהייתי קודם.

עכשיו, כן, אני יודע שמה שנותן לברד הכחול את הצבע הכחול זה הצבע מאכל הכחול. לצבע מאכל אין טעם. הוא נועד לצבוע. כלומר אפשר היה בקלות לייצר ברד בטעם למבדה שהוא ירוק. או ברד כחול שהוא בטעם תפוז בכלל, והיה להם בדיוק אותו טעם. בדברים הסינתטיים האלה אין שום קשר בין הטעם לצבע.

חוץ מזה, זה גם אומר שאם שתי חברות שונות מייצרות ברד כחול, אין סיבה להניח שיהיה לזה אותו טעם. החומרים הם שונים, אז יכול להיות שלברד למבדה במקום אחד יהיה טעם שונה מלברד למבדה במקום אחר.

אז קיימות בארץ כמה חברות שמייצרות מוצר שקוראים לו משהו בטעם למבדה, יש הסכמה מוחלטת על כך שזה כחול, לא בהכרח יש הסכמה מוחלטת על איזה טעם יש לזה. אבל זה בארץ. עכשיו, הדבר הגיוני עכשיו לעשות היה לפתוח את החקירה החוצה, כי… המדינה קטנה, בישראל אנחנו מושפעים מחו"ל, ובטח זה מגיע מאיזשהו מקום אחר. אז כשמסתכלים בחו"ל איזה טעם יש ללמבדה… אז זהו, שאין.

הקטע הזה של לקרוא לברד כחול למבדה זה קטע ישראלי.

זה לא נכון בשום מקום אחר. ככל שחיפשתי אני לא מצאתי בשום מקום, חוץ מבישראל, משקה כחול או ברד כחול שקוראים לו למבדה. או אפילו משקה בכל צבע שקוראים לו למבדה! אין. אין, אין דבר כזה. אין משקה למבדה בשום מקום, חוץ מאשר בישראל. זה מוזר, וזה גם לא קידם אותי לשום מקום [צוחק].

אז בואו נשים את הדבר הזה בצד רגע, ונעבור לקצה השני של הסיפור. זה שעליו אני כן יודע דברים.

[מוזיקת רקע]

בשנת 1989 היה שיר. לשיר קראו "למבדה", שרה אותו להקה בשם "כאומה" (Kaoma). זה שיר במקצב לטיני, בפורטוגזית, על אהבה נכזבת, שהכלי המוביל בו הוא אקורדיון. והשיר הזה היה להיט.

כמו שבטח שמתם לב, המוזיקה שאתם שומעים ברקע היא לא הלמבדה, כי אנחנו לא יכולים להשמיע שירים שמוגנים בזכויות יוצרים. עכשיו, האם זה קצת מגוחך שאני מדבר פה כל כך הרבה על השיר הזה בלי שאני אשמיע לכם שום דבר מתוכו? לא. זה מאוד מגוחך! זה המצב. בואו נמשיך.

למבדה היה מה שנקרא להיט קיץ, למרות שתכלס הוא נשאר הרבה אחרי הקיץ. כלומר, זה היה להיט עצום ששמעו ברדיו כל הזמן, ועוד יותר מזה במסיבות, בחתונות וכאלה דברים, תמיד היה למבדה. וגם השתמשו במנגינה הזאת בפרסומות, אתם לא יכולתם לברוח מהלמבדה. וכל זה למרות שהשיר הזה מדבר שפה שרוב האנשים בארץ לא מכירים, ושרה אותו להקה שאף אחד לא הכיר קודם. וגם אף אחד לא הכיר אחר כך. מי אלה כאומה? אתם יכולים לציין לי את מבחר להיטי כאומה? כנראה שלא. רק זה. וזה כשלעצמו… לא דבר ייחודי.

כי להיטי קיץ ענקיים לריקודים ומסיבות שמדברים שפה שאף אחד לא מכיר של אמן שאף אחד לא הכיר קודם, זה משום מה דבר שקורה שוב ושוב ושוב.

רק שנה לפני כן, שיר השנה הלועזי בארץ היה השיר "יקה יקה", שהוא שיר מעולה. אני ממש ממש אוהב את השיר הזה. זה שיר במנדינקה. מנדינקה זו שפה שמדוברת באזור מסוים בגינאה. ורוב האנשים בארץ לא מדברים את השפה הזאת, או יודעים שהשפה הזאת קיימת. הזמר ששר אותו הוא, כמובן, מורי קאנטה. ומספר האנשים בעולם שיודעים להגיד שם של שיר אחר כלשהו של מורי קאנטה הוא זערורי. אבל השיר המסוים הזה, של זמר שאף אחד לא מכיר, ששר במה שהוא תכלס ג'יבריש לגבינו, היה להיט ענק.

וזה גם לא דבר שיחודי לשנות ה-90. בואו ניקח את זה לתקופה אחרת לגמרי. "גנגנם סטייל", על זה שמעתם, נכון? זה שיר בקוריאנית. ואתם לא מדברים קוריאנית, סביר להניח, ורוב האנשים גם לא שמעו על סיי, האיש ששר את "גנגנם סטייל" לפני כן, או אחר כך, אבל עדיין, הוא היה להיט ענק בכל העולם.

ולאורך השנים היו גם ה"מקרנה" ו"דספסיטו", שהם מדברים ספרדית, שאמנם מספר האנשים שמדברים ספרדית בארץ הוא לא חד ספרתי, אבל עדיין, לגבי רוב האנשים, הם לא מדברים את השפה הזאת, ואף אחד לא יודע להגיד איך קראו לשיר השני של "לוס דל ריו", שהם אלה ששרים את המקרנה. משום מה התופעה הזאת זה דבר שחוזר שוב ושוב, ולמבדה בהחלט היה מקרה כזה.

אמרתי, זה שיר בפורטוגזית של להקה שאף אחד לא מכיר, אבל אם הייתם בסביבה והייתם מודעים לסביבתכם באותו זמן, אתם בטוח זוכרים את השיר, סביר שאתם זוכרים גם את הקליפ, כי הוא שודר אינסוף פעמים ב-MTV, שזה דבר שאנשים ראו באותו זמן… ואני חושב שלקליפ היה חלק מאוד חשוב בהצלחה של השיר. זה היה קליפ לא מאוד מורכב, זה בעיקר הרבה אנשים יפים ויפות על איזו מרפסת באיזה חוף, רוקדים את הלמבדה.

למבדה שם של ריקוד לטיני. הוא היה ריקוד עוד לפני שהוא היה השיר, אבל אף אחד לא ממש שמע בארץ על הריקוד לפני שהיה את השיר הזה. עכשיו, איך רוקדים את הלמבדה? זה אומר בעיקר להיצמד אחד לשנייה, הרמטית, ואז להתחיל להתפתל. זה בערך זה. רוב הגברים בקליפ בלי חולצה, רוב הנשים עם חצאיות למבדה, שזאת חצאית קצרה שכשהבחורה מסתובבת אז החצאית מתרוממת, ורואים לה את הבגד ים… שמחה גדולה. ובתוך כל זה יש בקליפ גם סיפור קטן על שני ילדים. ילד שחור קטן וחמוד וילדה צנומה ובלונדינית, שממש רוצים לרקוד למבדה! אבל אבא שלה, או אני לא יודע, מבוגר כלשהו, לא נראה כאילו הוא קשור אליה, אבל כנראה שיש לו איזה סמכות עליה, לא רוצה שהם ירקדו ביחד. אני לא יודע אם זה מתוך גזענות או כי… תכלס, הנענועים האלה על ילדה בת 11 זה טיפ-טיפה מטריד, אבל בסופו של דבר הם כן רוקדים למבדה ביחד וכולם שמחים.

הלמבדה היה להיט. את זה כבר אמרתי. אבל כשאני אומר שלמבדה היה להיט, זה אנדרסטייטמנט. זה לא באמת מקיף את התופעה. אם לא הייתם שם, אתם לא יודעים את הגודל של התופעה של הלמבדה.

תשאלו אותי כמה גדול היה הלמבדה.

[מספר קולות שואלים ביחד] כמה גדול היה הלמבדה?

שמח ששאלתם.

[מוזיקת רקע]

בוא נתחיל מזה שבמצעד הפזמונים הלועזי השנתי של רשת ג' בשנת 1989, למקום השני הגיע Like a Prayer של מדונה. למקום הראשון הגיע הלמבדה.

אבל זה לא הכל מבחינת הצלחה במצעדים. בקיץ 1990 ברשת ג' החליטו לעשות גם את מצעד המצעדים, שזה מצעד כל הזמנים למעשה, כלומר מצעד של כל השירים מ-1940 עד 1990. זה היה פרויקט ענק! לאורך חודשים הם שידרו את התזכורות למצעד המצעדים, עם 500 המועמדים, ודן כנר שמסביר על כל אחד מהם, ופרסמו מודעות ענקיות בעיתונות עם הרשימה של כל השירים שהיה צריך לבחור מביניהם, קיבלו עשרות אלפי הצבעות, והיה יום שידורים שלם של המצעד! ובסופו של דבר, למקום השני הגיע Yesterday של הביטלס.

למקום הראשון הגיע למבדה.

הוא נבחר לשיר הגדול של 50 השנה האחרונות!

אני הייתי שם כשזה קרה, אני הקשבתי, אני עקבתי אחרי זה. ו… וואו! אני לא יודע אם אנשים אז השתמשו במילה פדיחה אבל… זאת הייתה פדיחה! זו הייתה אחת הפדיחות הכי גדולות בתולדות הרדיו. אם יש מקרה אחד שבו אפשר להגיד שאנשים בחרו, נכון, זאת הייתה בחירה דמוקרטית, אבל אנשים בחרו לא נכון, וצריך להחליף את העם, זה היה המקרה הזה. זה היה בדיחה כבר אז, כן? והיה ברור שזאת בדיחה. אני חושב שדן כנר חיפש איפה לקבור את עצמו במקום להכריז שהלמבדה הוא השיר הגדול ב-50 השנה האחרונות. ועדיין… זה באמת מה שהקהל בחר. אבל… למדנו את זה בדרך הקשה. ועכשיו חקוק לנצח [צוחק] שהשיר של ה-50 השנה הוא הלמבדה.

נו, טוב… תשאלו אותי שוב כמה גדול היה הלמבדה.

[מספר קולות שואלים ביחד] כמה גדול היה הלמבדה?

למבדה לא היה רק שיר. כמה שירים אתה מכירים שיש סרטים שמבוססים עליהם? לא הרבה, יש כאלה, יש כמה, אבל לא הרבה. אבל במרץ 1990 יצא לאקרנים בארץ הסרט "למבדה". סרט שמבוסס על השיר. הסיבה שהסרט הזה קיים זה שיש שיר, אנשים אוהבים את הלמבדה, אז אנשים בטח יבואו לסרט עם השם הזה. עכשיו, מעניין לציין אבל שממש במקביל, באותו זמן, יצא לאקרנים גם סרט נוסף שקוראים לו "למבדה". כלומר, טכנית לסרט השני קראו "למבדה הריקוד האסור" אבל… [צוחק] זה לא בדיוק אותו דבר. שני סרטים שונים שיצאו באותו זמן, שלשניהם קוראים למבדה! ששניהם פשוט רוכבים על ההצלחה של השיר הזה. ושניהם נחשבים לסרטים ממש ממש גרועים, [צוחק] אבל כנראה שככה זה כשאתם מנסים לייצר סרט כמה שיותר מהר, כל עוד אנשים זוכרים את הלהיט.

איך דבר כזה אפילו יכול לקרות זה סיפור מעניין, אבל תזכירו לי, אני אספר לכם טיפה אחר כך.

בינתיים תשאלו תשוב כמה גדול היה למבדה.

[מספר קולות שואלים ביחד] כמה גדול היה הלמבדה?

למבדה לא היה להיט ענק רק בארץ. הוא מכר מיליוני עותקים גם באירופה. הוא היה כל כך מצליח במקומות מסוימים שהיו לו תופעות לוואי. כמו למשל… צ'יקו ורוברטה.

[מוזיקת רקע]

צ'יקו ורוברטה הם שני הילדים שהשתתפו בקליפ. הילד השחור הקטן והילדה הבלונדינית הצנומה. עכשיו, מאיפה אני יודע את השמות שלהם? ממתי אנשים מודעים לשמות של ניצבים שמופיעים בקליפ של שיר כלשהו? אני מכיר אותם משום שלצ'יקו ורוברטה הייתה קריירה. בעקבות ההצלחה האדירה של השיר והקליפ, הם הוציאו אלבום משלהם של שירים, שמכר אלבום זהב בצרפת! עכשיו שוב, אני מדבר פה על הילדים שהשתתפו בקליפ. הם לא שרו! הם לא הלהקה ששרה את הלמבדה, הם רקדו! אז מי אמר שהם בכלל יודעים לשיר? אז לזה יש תשובה מאוד פשוטה, אני האזנתי לכמה מהשירים שלהם. הם לא יודעים לשיר [צוחק]. הם שרים ממש גרוע. אבל עדיין, על בסיס זה שהם הילדים מהלמבדה, ובכל ההופעות שלהם הם רוקדים ולובשים בדיוק את אותם בגדים כמו בקליפ של הלמבדה, הם נהיו כוכבי ענק בעצמם.

תשאלו אותי כמה גדול היה הלמבדה.

[מספר קולות שואלים ביחד] כמה גדול היה הלמבדה?

למבדה היה כזה גדול שהיו תחרויות למבדה בארץ, כלומר הריקוד, וכל דבר מגניב היה פתאום למבדה. המילה למבדה הפכה פתאום לקישוט. כלומר, פשוט דבר שאפשר להשתמש בו כדי לקשט דברים, לתת לאנשים, לדברים צליל מגניב. אתם יודעים, דברים כמו:

[כרוז] מבצע בקצב הלמבדה! קנו שני מטהרי אוויר וקבלו…

כאלה דברים.

יש דברים שקיבלו את השם למבדה. יש חברה להלבשה תחתונה שקיימת עד היום שקוראים לה למבדה. וב-1990 יצא לשוק יין מוגז, סוג של שמפניה לעניים כזה, שנקרא למבדה. כלומר, אם הייתם בחתונה לאורך שנות ה-90, יש סיכוי מצוין שאתם שתיתם למבדה. ויכול להיות שהיה גם שוקו למבדה וסוכריות למבדה ומנקה שטיחים למבדה, למה לא.

כמה גדול היה הלמבדה? הוא היה כל כך גדול… והוא איכשהו נמחק מהזיכרון לגמרי.

להיטים, ולהיטי קיץ במיוחד, זה דבר עם אורח חיים מוגבל. שנה אחת כולם רוקדים איזשהו שיר, ובשנה שאחר כך זה יצא לאנשים מכל החורים, אז עוזבים אותו ומתקדמים ללהיט הבא. זה ברור, זה טבעי, ככה זה קורה. אבל כשמשהו הוא עד כדי כך ענק, ועד כדי כך נמצא בכל מקום, אנשים נוטים לזכור שהוא היה קיים לפחות. גם אם בקטע המצחיק של "חה חה איזה טמבלים היינו שרקדנו הדבר הזה".

למשל, כמה שנים אחרי הלמבדה, ב-1996 היה מקרנה. שזה תכלס תופעה מאוד דומה, כלומר זה שיר לטיני, עם ריקוד מאוד מוכר, ומילים בספרדית שרוב האנשים לא מבינים, אבל זה להיט מגה ענק, שכולם מכירים, אין חתונה בלי מקרנה, משתמשים בו בפרסומות, זקנים, נשים וטף, כולם רוקדים את המקרנה. ואז זה עבר.

אנשים היום לא שומעים כל כך הרבה את המקרנה, לא ממש משמיעים אותו ברדיו, אבל… אנשים גם היום זוכרים שהיה דבר כזה. עדיין יש סיכוי שבאיזה חתונה פתאום יפציע המקרנה. אנשים לפעמים זוכרים את זה בקטע נוסטלגי, יהיו כאלה שעדיין יזכרו אפילו איך לעשות את הריקוד, לא שזה מסובך. אנשים זוכרים שזה קיים. אבל זה לא נכון לגבי הלמבדה.

הייתם מצפים כשמשהו נבחר לשיר הטוב של 50 השנה האחרונות, שאנשים, גם אם הם לא שומעים אותו באותה מידה, לפחות יזכרו שהיה פעם דבר כזה. אבל העובדה שחלק מכם, עד ששמעתם את הפרק הזה עכשיו, לא שמעתם על זה ששיר כזה היה קיים אי פעם, זה מעיד שמשהו קצת מוזר קרה פה, נכון? הלמבדה נמחק מהזיכרון הקולקטיבי לגמרי! אפילו בערבים של נוסטלגיה לאייטיז לא שומעים את הלמבדה. שומעים A-ha.

זה נראה כאילו מתישהו בשנות ה-90 היפנטו את כל העולם ופשוט מחקו לכולם מהזיכרון את העובדה שהיה אי פעם שיר כזה.

עכשיו, אני מבין למה אנשים זוכרים נגיד את הריקוד של המקרנה, ולא את הלמבדה, משום שמקרנה זה ריקוד שנורא קל לעשות, יד על הראש, יד על הראש, יד על המותן וכל זה… למבדה זה ריקוד מאוד מסובך. אה… זה ריקוד מסוכן. משום שאתם נמצאים כל הזמן כשהברך של הבן-בת זוג שלכם בין הרגליים… תנועה אחת לא נכונה, ואתם מקבלים ברך במפשעה! זה… זה מאוד מסוכן הדבר הזה, אז הרבה פחות אנשים באמת יכולים לרקוד את זה, ועדיין. זה היה. לאן זה נעלם?!

[מוזיקת רקע]

היו עוד כמה הדים ללמבדה לאורך השנים. דנה דבורין הייתה כוכבת ילדים ענקית בניינטיז, היא הוציאה סדרה של קלטות וידאו לילדים. ילדים, תשאלו את ההורים מה זה, שהיו… זה היה ענק, הם נמכרו בהמון עותקים, זה קלטות של שירים וריקודים לילדים. עכשיו, ב-1996 הלהיט התורן היה מקרנה. לא למבדה, מקרנה. ודנה דבורין הוציאה קלטת, שתיים האמת, כי היה גם המשך, בשם… מקרנה. עם גרסה עברית משלה ללהיט מקרנה. עכשיו, מכיוון ששיר אחד זה לא מספיק כדי למלא קלטת ילדים שלמה, היו שם עוד שירים. אחד השירים האלה היה למבדה. כלומר, גרסה עברית, עם מילים בעברית של למבדה, מילים שלקח בערך דקה וחצי לכתוב לה לדעתי.

אבל איכשהו כבר בשלב הזה, למבדה היה אחרי הריסט. כלומר ילדים קטנים, שהיו הקהל של הקלטת הזאת, לא הכירו את השיר הזה כבר. ולכן יש פלח גילאים מסוים של ילדים לשעבר שבטוחים שלמבדה זה שיר של דנה דבורין. [צוחק] כי רק משם הם מכירים אותו.

הרבה הרבה יותר מאוחר, ג'ניפר לופז השתמשה במנגינה של הלמבדה בשיר אחר שלה. אז היו אנשים שכשהם שומעים [שר בקצב הלמבדה] "לה-לה-לה-לה".... אה, זה השיר של ג'יי-לו. [צוחק] לא, זה לא שלה, זה היה ממקודם.

אז… אוקיי, איך כל זה אבל קשור לברד?

תראו, אני מברר דברים באינטרנט. אני תמיד מאוד משתדל למצוא איזה ספר, או איזשהו אתר, או מאגר מידע, או משהו, שבו אפשר למצוא את הנתונים האמינים. אבל כשאין ברירה, אין ברירה. [צוחק] אין שום מאגר שמדבר על שמות של טעמים של ברד, אני יודע כי חיפשתי. [צוחק] אז הברירה היחידה הייתה להתקשר לחברות שמייצרות ברד כדי לשאול אותם. וככה הגעתי ל"מיץ ראובן".

"מיץ ראובן" היא אחת החברות הכי גדולות והכי ותיקות בארץ לייצור סירופ לברד. זאת חברה משפחתית, שקיימת כבר המון זמן. ב-1955 הקים אותה משה ברר, ובהמשך הילדים שלו והנכדים שלו עדיין ממשיכים ומנהלים את עסקי הברד. ומה שהם סיפרו לי, זה שמשה ברר, שכבר אינו בחיים היום, המציא את הלמבדה.

הוא היה רוקח כל מיני טעמים חדשים וצבעים חדשים בשביל הברד, ואת הטעם המסוים הזה הוא ביסס על קוקטייל אגסים. אז קודם כל, התשובה היא אגס. זה היה כחול משום שכבר היו להם את כל הצבעים האחרים [צוחק] ולקוקטייל הזה היה צריך לתת שם. עכשיו, זה היה מזמן. זה היה לפני יותר מ-20 שנה. גם הם לא זכרו בדיוק מתי זה קרה, אבל העדויות מצביעות על זה שזה היה… בדיוק בתקופה הקצרה, שבה אם רציתם לתת למשהו שם מגניב וצבעוני וטרופי, קראתם לו למבדה.

אז משה ברר נתן לטעם החדש הזה שהוא המציא את השם למבדה, ולא רשם עליו סימן רשום.

וזה חשוב. אולי זאת הייתה טעות. זאת אומרת, אם אתם רושמים סימן רשום על שם מסוים של מוצר, אז אף אחד אחר לא יכול לייצר מוצר באותו שם. אבל מכיוון שאין סימן רשום על ברד בטעם למבדה, זה איפשר לכל יצרני הברד האחרים לקרוא גם לברד הכחול שלהם למבדה. גם אם אין לו בהכרח את אותו טעם בכלל.

וככה - למבדה הפך לכחול!

והברד משום מה שרד הרבה הרבה אחרי שהשיר כבר לא היה בתודעה בכלל.

זה מה שסיפרו לי ראובן ושרון מ"מיץ ראובן", וקודם כל אני רציתי גם להגיד להם תודה וסליחה שנדנדתי לכם בטלפון, כי אני יודע שזה נורא נורא מוזר שמתקשר פתאום איזה נודניק ומתחקר אתכם על… תולדות הלמבדה. [צוחק] את הסיפור הזה אין לי שום דרך לאמת, אבל גם אין לי שום סיבה לא להאמין לו, כי "סבא שלי המציא את הברד למבדה" זה פלקס מאוד מוזר.

אז מה הייתה השאלה?

[מוזיקת סיום]

מה זה למבדה ולמה זה כחול?

אז ככה. למבדה זה שם של ריקוד, שעל שמו נקרא שיר, שעל שמו נקרא טעם של ברד, ואז השיר נמחק מהזיכרון הקולקטיבי לחלוטין והברד נשאר.

הטעם המקורי שלו אמור להיות אגס, וזה כחול כי כל הצבעים האחרים היו תפוסים.

זאת התשובה.

אוקיי. עכשיו ניקח הפסקה קטנה, אחרי זה… איך בעצם קרה הקטע הזה שיצאו שני סרטי למבדה באותו זמן, ולמה זה קשור לסכסוך בין שני בני דודים ישראלים.

[מוזיקת רקע]

כן, אז… שני סרטים, שניהם סרטי למבדה, יוצאים באותו זמן, כשברור שגם אחד זה יותר מדי. איך קורה דבר כזה?

יש די הרבה מקרים של סרטים תאומים, של סרטים שעוסקים בנושא דומה, או שמבוססים על אותו הדבר, שיוצאים בערך באותו זמן, כי שני אולפנים מתחרים עושים את הדברים האלה. אז רק עכשיו, עכשיו ממש כשאני מקליט את זה, אז ממש ממש לא מזמן יצאו סרט חדש שמבוסס על פינוקיו בדיסני פלוס, וסרט חדש שמבוסס על פינוקיו בנטפליקס.

זה קורה די הרבה, אבל אף אחד מהמקרים האלה לא היה מטורף כמו המקרה הזה.

כי כאן, במקרה של סרטי הלמבדה, אנחנו מדברים על שני אנשים, על שני בני דודים, על גולן וגלובוס.

לאלה שלא מכירים, מנחם גולן ויורם גלובוס הם שני מפיקים, במאים, בעלי בתי קולנוע, בקיצור אנשי קולנוע ישראליים ששלטו בקולנוע בארץ במשך עשרות שנים. מנחם גולן ביים כמה מהסרטים הכי מצליחים בארץ אי פעם, ומאוחר יותר גם כמה מהגרועים ביותר שנעשו אי פעם. ויורם גלובוס החזיק ברשת בתי הקולנוע "גלובוס", שהייתה הכי גדולה בארץ למשך כמה זמן. והם לא עבדו רק בארץ.

גולן וגלובוס בהחלט היו גם בהוליווד, הייתה להם שם את החברה שלהם, "קנון", שדרכה הם הפיקו סרטים הוליוודים. והרבה. לאורך כל האייטיז הם הפיקו המון סרטים הוליוודים עם כוכבים נכבדים ועם במאים מכובדים, לפעמים, והם די הצליחו. הם הפיקו סרטי נינג'ה, וסרטי צ'אק נוריס וסרטים בצבע כחול בהיר, ואת סופרמן 4.

ולמרות כל זה, לא ממש יצא להם שם של אנשים שעושים סרטים… טובים. יצא להם שם של אנשים שעושים סרטים זולים, ועושים אותם מהר.

סרטים טובים לא, אבל זה עבד במשך הרבה זמן, הם עבדו בתור הצמד גולן וגלובוס, ואז הם נפרדו. והם לא נפרדו בטוב. הם מאוד מאוד הסתכסכו, והם נפרדו, והמשיכו להפיק סרטים בנפרד.

עכשיו, עוד לפני שהם נפרדו, חברת "קנון", שהייתה עכשיו של גלובוס, בלי גולן, הכריזה שהיא הולכת לעשות סרט על למבדה, בגלל שזה היה להיט והם רוצים לרכב על הלהיט. והסרט הזה היה כבר בהפקה, והם הכריזו גם על תאריך הפצה - הרביעי במאי 1990.

אבל אז גולן, רק כדי לתקוע לגלובוס אצבע בעין, לא משום סיבה אחרת, הכריז שהוא הולך לעשות סרט על למבדה, ולהוציא אותו חודש מוקדם יותר. בתחילת אפריל. מה שכמובן, כאילו, יוציא את האוויר מהסרט של גלובוס. אז גלובוס, כמובן, עשה את הדבר המתבקש, ושינה את התאריך של הסרט שלו, והודיע שהוא יוציא אותו יותר מוקדם מהסרט של גולן, ואז גולן גם יישר קו והקדים את זה עוד יותר. שניהם הקדימו את הסרטים כמה שהיה רק אפשר. בסופו של דבר, שני הסרטים האלה יצאו בארצות הברית באותו יום! ב-16 במרץ 1990. שזה כמעט חודשיים לפני ההפצה המתוכננת של הסרט הראשון. ולכל אחד מהסרטים האלה היה מסע פרסום שטוען שהוא הלמבדה "המקורי" ו"האמיתי".

עכשיו, זה גם אומר ששני הסרטים האלה הופקו מהר. באופן מטורף. התסריט של "הריקוד האסור", הסרט של גולן, נכתב תוך עשרה ימים, ואז מיד ניגשו לצילומים, והסרט נערך תוך כדי הצילומים, כלומר מצלמים ביום ראשון, עורכים ביום שני, שזה לו"ז לסרטון יוטיוב, לא לסרט קולנוע. [צוחק]

עכשיו, צריך להגיד, בארצות הברית לא לשני הסרטים קראו "למבדה" באמת, כי יש כללים, יש איגודים מקצועיים וכאלה, ולא מאפשרים להוציא שני סרטים שקוראים להם באותו שם. אז לסרט אחד קראו "למבדה", לסרט השני קראו "The Forbidden Dance", "הריקוד האסור".

אבל רק באחד משני הסרטים האלה באמת נכלל השיר למבדה. וזה לא היה הסרט שקראו לו למבדה. זה היה השני. אז על אחד מהם היה כתוב בגדול על הפוסטר "למבדה!" על השני היה כתוב "הריקוד האסור - כולל את הלהיט הגדול למבדה!" באותיות גדולות כאלה. [צוחק] עכשיו, ברור שכל מי שלא עוקבים אחרי ידיעות קולנוע, אלא רק נתקלו במודעות לסרטים האלה, יהיה מאוד קשה לדעת שאלה בכלל שני סרטים שונים, כי הם נראו די בדיוק אותו דבר. [צוחק]

והקטע הזה של להוציא את שני הסרטים באותו יום? זאת התאבדות! אנשים בהוליווד עובדים קשה על הנושא של תאריכי הפצה. כי תאריך הפצה נכון יכול לעשות סרט או להשמיד אותו. וחלק מהעניין זה להתרחק מסרטים שהם מאוד דומים, כדי לא לבלבל את הקהל. כדי שיהיה קצת מרחק, אנחנו לא רוצים שזה יהיה יותר מדי קרוב לסרט חדש שהוא גם פונה לאותו קהל.

אז להוציא שני סרטים, באותו יום, באותו נושא, שפונים בדיוק לאותו קהל, ושקשה אפילו להבדיל, לשים לב שאלה שני סרטים שונים? [צוחק] זה כמו לשחק Chicken, זאת אומרת לנסוע בשתי מכוניות, אחד לתוך השני ולקוות שהשני יהיה זה שיפחד ויסטה מהמסלול, ואף אחד לא סוטה מהמסלול ובסוף הם מתנגשים.

אז בסוף השבוע של ה-16 במרץ 1990, הסרט שהיה במקום הראשון בקופות בארצות הברית היה כמובן… "המרדף אחר אוקטובר האדום".

הוא לא למבדה. אף אחד לא רוקד למבדה בסרט הזה. [צוחק] אף אחד משני הסרטים האלה לא היה במקום הראשון בקופות, או השני, או השלישי, או הרביעי. הם דורגו בסוף שבוע במקומות השמיני וה-14.

הם שניהם היו כישלונות קופתיים עצומים, וזה קשור אולי גם לעובדה ששניהם היו סרטים ממש ממש גרועים! אנשים מזוכיסטים לפעמים צופים בשני הסרטים האלה רק כדי להחליט איזה משניהם הוא יותר גרוע, אבל… זאת לא חוויה שאני ממליץ עליה בשום צורה.

[מוזיקה לטינית]

זאת הייתה התשובה. אם מעניין אתכם לשמוע על ההיסטוריה הקצת מוזרה לפעמים של חברות מזון ישראליות והעניינים שלהם, אז יש לי מתברר כמה פרקים שעוסקים בזה. יש את הפרק ארטיק קרטיב, על תולדות הארטיק והקרטיב, את הפרק מי כתב את העתידות של בזוקה, והאם קטשופ הוא לא באמת קטשופ.

חוץ מזה, כמובן, את כל הפרקים של הפודקאסט הזה אתם יכולים לשמוע באיפה ששמעתם את הפרק הזה, אוקיי? או באתר של "עושים היסטוריה".

להתעדכן על הרצאות שאני עושה, אתם יכולים בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם". אם אתם רוצים לשלוח לי שאלות, שאולי אולי אני אענה עליהן, אז את זה עושים ב- doronfishler.com/questions

עורכת ומפיקה - שלי נוי, ייעוץ ותמיכה מורלית - שלי ואביב שם טוב, מנהלת דיגיטל - הדס דרוקר, עורך ראשי - יובל דרור, המייסד והעורך הראשון - רן לוי, מנהל עסקי - דני טימור. תשאלו אותי כמה גדול דני טימור! לא, אל תשאלו אותי. זאת שאלה טיפשית. ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comentarios


bottom of page