באוגוסט 1984 הגיע סוף העולם, אבל אף אחד לא שם לב. שנתיים אחר כך, הוא הגיע שוב. סיפור אימה שקרה באמת - על קטסטרופה מוזרה להפליא, על הניסיונות לפענח אותה, ואיך שמעון פרס קשור לזה.
אזהרה: הפרק לא מתאים לילדים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 2021/02/17.
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
היי, אני דורון פישלר, זאת "התשובה".
קיבלתי בטופס שאלה מרן, שהוא פשוט אמר - "תוכל לספר באחד הפרקים צ'יזבטים מגניבים, מפחידים?", ואחר כך יש הרבה מאוד אימוג'ים: יש פה סמל של קרינה, סמל של קרינה, סמל של קרינה, גולגולת, גולגולת, גולגולת, גולגולת, גולגולת, שטן, שטן, שטן, פרצוף מפוחד, שטן, פרצוף מפוחד, גולגולת ו… אוקיי, ועוד הרבה כאלה.
אז, אוקיי, התשובה לשאלה הזאת היא כן. כן, אני יכול לספר צ'יזבטים. אני מאוד אוהב לספר סיפורים מפחידים. השאלה היא אם אתה באמת רוצה שאני אעשה את זה. בדרך כלל אני לא מספר סיפורים מפחידים כאן, פשוט בגלל שהילדים מקשיבים. אבל אם כבר שאלת… [פאוזה] אז בואו, אני אספר לכם את… אולי הסיפור הכי מפחיד ששמעתי אי פעם. ברצינות. והסיבה שהוא מפחיד היא שזה סיפור אמיתי. זה לא סיפור… זה לא צ'יזבט, זה לא בסגנון של "ואז, [בקול מפחיד של סיפורי רוחות רפאים] הרוח יצאה מהקבר ואמרה 'שמוווולייייק'…" לא, זה לא כזה דבר. זה דבר שקרה באמת.
אבל מה שזה אומר… אתם יודעים שיש פרקים לפעמים שאני אומר בהתחלה שלהם "הורים לילדים, עדיף שתשמעו את הפרק קודם בעצמכם, לפני שאתם משמיעים אותו לילדים ותחליטו", ואז הרבה פעמים אז ילדים אומרים לי "למה אתה כזה מעצבן? לא היה פה שום דבר מפחיד בפרק הזה". אז… במקרה המסוים הזה, זה לא מה שאני אומר. אני לא אומר "תאזינו לפני הילדים". אני אומר די חד משמעית: אל תתנו לילדים קטנים לשמוע את הפרק הזה. פשוט לא. בסדר? אני לא רוצה להיות אחראי לטראומות פה. אם אתם גדולים יותר, אז סבבה, תשמעו, תחליטו, אתם ממילא לא שואלים את ההורים. אבל ברצינות, זאת פעם ראשונה בתולדות הפודקאסט הזה שאני אומר את זה: הפרק הזה לא לילדים. אוקיי? לילדים, אני מתנצל, יהיה פרק רגיל בפעם הבאה.
אז אחרי הפרסומת - הסיפור על האגם.
[חסות]
[צלילי פתיחת בקבוק סודה ומזיגת המשקה לכוס]
ב-15 באוגוסט 1984, קצת לפני שהשמש זרחה, הגיע סוף העולם.
[צלילי גלגלי אופניים על שביל]
Abdo Nkanjouone נסע באופניים שלו על דרך עפר. לא שהייתה ברירה באזור הזה, היו רק דרכי עפר. זה היה בקמרון, המדינה באפריקה. זאת מדינה ענייה, והאזור שעליו אנחנו מדברים, אזור בצפון המדינה שהוא מנותק כמעט לגמרי אפילו מריכוזי האוכלוסייה בקמרון. זה אזור מאוד מאוד ירוק, שבו אנשים חיו אז, וחיים גם היום בעצם, באופן די פשוט. הם גרים בבתים פשוטים, בנויים מלבנים ובוץ, עם גגות מקש. הם חקלאים ברובם, הם מגדלים את האוכל של עצמם ורועים בקר. כבישים אין.
אבדו היה בן 50 בערך, והוא היה בדרך מהחווה שלו ל-Njindoun, שזה כפר קטן באזור. אבדו עבר גבעה אחת, והתחיל לדווש במורד הגבעה.
זה היה בוקר ערפילי. היה ערפל לבן באוויר שריחף מעל הקרקע. הדרך עברה ליד אגם קטן, ושם הוא ראה טנדר שמשום מה עמד באמצע הדרך.
[צליל אופניים שנעצרים על השביל, וצלילי צעדים שממשיכים ברקע]
אבדו התקרב לראות אם הוא יכול אולי לעזור לנהג שנתקע, אבל לא היה אף אחד בכיסא הנהג. את הנהג הוא מצא מחוץ לטנדר. הוא היה שכוב על הרצפה. הוא היה מת.
זאת לא נראתה כמו תאונת דרכים, מהסיבה הפשוטה שהטנדר לא התנגש בשום דבר. הוא פשוט עמד באמצע הדרך, כבוי. והנהג שלו לא נזרק החוצה. הוא היה שלם, הוא לא דימם, הוא לא נראה פגוע, זה לא שהוא עף מתוך הרכב. עשה רושם שהנהג עצר את הרכב, פתח את הדלת, יצא החוצה, ואז נפל ומת.
[מוזיקת רקע מאיימת]
לאבדו לא היה שום מושג מה הרג את האיש הזה, אבל הוא מן הסתם רצה לדווח על מה שהוא ראה. הוא כבר היה די קרוב בשלב הזה לכפר, אז הוא המשיך באותו כיוון שבו הוא נסע.
[צלילי אופניים נוסעים על השביל]
אחרי כמה דקות, הוא זיהה מתוך הערפל עוד מישהו על הכביש. אופנוע.
[האופניים נעצרים בחריקה]
אבל גם הוא עמד. הוא היה מכובה. היה איש על האופנוע, עם רגליים משני הצדדים שלו, רכון על הכידון… ומת.
משהו נורא קרה על הדרך הזאת. על הדרך שעליה אבדו נסע עכשיו. ולא היה לו מה לעשות, חוץ מלהמשיך.
אבדו הרגיש מסוחרר וקצת מטושטש, ולא הצליח לשמור על שיווי משקל. הוא עזב את האופניים שלו בצד הדרך, והמשיך ברגל, דרך הערפל.
[מתחיל קול צעדים שנמשך ברקע הדיבור]
הוא ראה ליד הדרך עדר של כבשים. הן כולם שכבו מתות.
בהמשך הוא ראה עוד כמה כלי רכב, משאית אחת, מכונית פרטית, כולם עמדו במקום. כבויים. כל האנשים בהם היו מתים.
אני לא יודע מה אבדו חשב באותו זמן, אני יכול רק לנחש. אני יודע שמה שאני הייתי חושב, מה שהייתי יודע באותו זמן, שבו אני הולך על דרך שהחיים פשוט נעלמו ממנה בשקט מוחלט ובלי שום סיבה נראית לעין, זה שזה סוף העולם. מה זה עוד יכול להיות?
ואז במעלה השביל, מתוך הערפל, אבדו ראה עוד משהו. משהו שזז. איש חי שהלך מולו בכיוון ההפוך על הדרך. אבדו זיהה אותו, זה היה חבר שלו, אדאמו. [מתחילות להישמע נשימות כבדות, שממשיכות ברקע] אבדו רצה לצעוק לו שיתרחק, שיסתובב, שיברח משם בגלל שמשהו נורא קרה במקום הזה, אבל הוא גילה שהוא לא יכול לצעוק. הוא לא הצליח להוציא קול מהפה.
הם המשיכו שניהם ללכת אחד מול השני. היה נדמה ששניהם קצת מטושטשים, מסתובבים במצב קצת הזוי. כשאבדו הגיע לחבר שלו, הוא החזיק את היד שלו, אבל בין אם אדאמו לא הבין מה אבדו ניסה להגיד לו, או מסיבה אחרת כלשהי, הוא פשוט המשיך ללכת בכיוון ההפוך. ואבדו חלף על פניו והמשיך בדרך לכפר.
כשאבדו הגיע לכפר, הוא גילה להפתעתו שהכל היה בסדר שם. [הנשימות הכבדות נפסקות] היו שם אנשים. הם הלכו, הם דיברו, הם היו בחיים. הוא בעצמו הרגיש קצת יותר טוב, למרות שהוא עדיין היה חלש, והוא סיפר להם שדבר נורא קרה על הדרך לכפר, למרות שמה היה הדבר שקרה, הוא לא ידע להגיד.
אז אנשים יצאו אל האזור הזה, בזהירות רבה. הערפל התפזר כבר. הם גילו לאט לאט ובזהירות, מן הסתם, שהם יכולים ללכת לשם, וזה בסדר. לא קורה להם שום דבר. אבל כל מי שהיה במקרה על קטע הדרך הזה בשעות של לפנות בוקר באותו יום, מת. 37 אנשים בסך הכל נמצאו מתים, כולל אדאמו, החבר של אבדו, שהלך בכיוון הלא נכון. על אף אחד מהם לא היו סימני אלימות, אף אחד מהם לא דימם, כולם פשוט… הפסיקו לנשום.
זו הייתה כמובן טרגדיה, אבל מעבר לעובדה שדבר נורא קרה, החלק המטריד יותר היה השאלה, מה קרה? מה זה היה הדבר שקרה על הדרך ליד אגם מונון באוגוסט 1984? מי עשה את זה? רוחות מרושעות? נשק ביולוגי? התקפת טרור? כל האפשרויות נראו סבירות, או לא סבירות, בערך באותה מידה.
קמרון היא לא מדינה פשוטה. יש הרבה קבוצות אתניות בקמרון, בחלק מהמדינה מדברים צרפתית ובחלק אנגלית והרבה שפות מקומיות אחרות. אני לא אטען שאני יודע משהו על המצב הפוליטי בקמרון בשנות ה-80, אבל היו הרבה קבוצות שמסוכסכות עם קבוצות אחרות, לפעמים באלימות. אז כשקרה דבר כזה, הרבה אנשים חשדו שזאת הייתה התקפה כימית, איזושהי התקפת טרור מצד… מישהו - המתנגדים לממשלה, הממשלה עצמה - אבל בכל מקרה היה קשה להסביר למה שהתקפת טרור, אם מה שזה היה, כוּונה לקטע דרך אקראי באזור כפרי מנותק. מי מנסה להוכיח פה משהו ומה? אפילו אם היינו מסכימים שזאת, נגיד, הממשלה שעשתה את זה, זה לא עונה על השאלה - עשתה מה? מה זה היה שקרה פה?
בעקבות האירוע המדהים הזה… פחות או יותר שום דבר לא קרה.
יום אחר כך הכותרת הראשית ב"מעריב" הייתה [על רקע מוזיקה]: "10% תוספת השכר שתינתן לשכירים באוגוסט תישחק לפני שתגיע לכיס". כי השנה הייתה 1984. בארץ הייתה אינפלציה מאוד גדולה, ואנשים מן הסתם התעניינו יותר במשכורת שלהם מאשר במשהו שקרה באפריקה. לא התפרסמה אף ידיעה על הדבר הזה בעמוד הראשון של "מעריב", וגם לא באף עמוד אחר שלו, או של כל עיתון אחר בארץ. ותכלס גם כמעט לא בשום מקום אחר. הפרשה הכל כך מסתורית הזאת לא ממש משכה הרבה תשומת לב, מסיבה אחת ברורה: כי זה קרה בקמרון.
[מוזיקת רקע]
מה אתם יודעים על קמרון? אתם יכולים להגיד לי מי נשיא קמרון היום? אתם יכולים לתת לי שם של עיר בקמרון? עיר הבירה, כל עיר אחרת? עיר, כלשהי. מה האוכל הלאומי של קמרון? אוקיי, יודעים מה? אתם יכולים לתת לי עובדה כלשהי על קמרון, חוץ מזה שזה באפריקה? אני מוכן להמר שרוב המאזינים לא יכולים להגיד לי שום דבר על קמרון, ואני לא מתפלא או משהו, גם אני לא יודע כלום על קמרון. כלומר, לא, סליחה, יש דבר אחד שאני כן יודע. אני יודע שהם די טובים בכדורגל. קמרון הייתה במונדיאל 2010, וגם 2014. הם לא ניצחו אף משחק, אבל היי, הם לפחות הגיעו למונדיאל, אז יש בסיס להאמין שבכדורגל לפחות קמרון יותר טובה מישראל, למשל. יש שחקני כדורגל קמרונים שמשחקים בארץ, נכון? אנשים שמבינים בכדורגל אמרו לי את זה. ועדיין, זהו. בכל מה שלא קשור לכדורגל, רוב האנשים בארץ, ורוב האנשים בשאר העולם, לא יודעים שום דבר על קמרון ועל שום דבר שקורה שם. אז אם קרה אירוע שבו 37 אנשים בקמרון מתו, למי אכפת? המון אנשים מתים כל יום באפריקה. יש מלחמות אזרחים שנמשכות כבר שנים באפריקה, אתם רואים את זה בחדשות? זה פותח מהדורות?
עכשיו, תארו לעצמכם שאותו הסיפור היה קורה בלואיזיאנה, בארצות הברית.
[אות מוזיקלי של משדר חדשות וקטעי דברים של קרייניות במהדורות חדשות]
Reporter: “Well, we begin with breaking news…“
Reporter: “…and we’re cutting across to breaking news coming in…”
לא היה אדם אחד בעולם היום שלא שמע על זה. הייתם מכירים את זה, שומעים על זה סיפורים, היו נותנים לזה איזשהו שם מפוצץ כמו "ה-8.15" או "הפרשה המסתורית", או "האירוע", היו עושים מזה סרטים. לא סרט אחד, סרטים! הייתם מכירים את זה. אבל זה קרה בקמרון, ולכן כמעט אף אחד לא זוכר שזה קרה.
[מוזיקת רקע]
סוף העולם הגיע, ואף אחד לא שם לב.
וסביר להניח שאף אחד היה ממשיך לא לשים לב, וגם אני לא הייתי מספר לכם על זה, אם לא היה קורה עוד משהו.
שנתיים מאוחר יותר, כמעט בדיוק שנתיים מאוחר יותר, זה קרה שוב. רק שהפעם זה היה הרבה יותר גרוע.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
21 באוגוסט, 1986.
בערך 100 קילומטרים מאגם מונון נמצא אגם אחר, קצת יותר גדול, שקוראים לו אגם ניוס. הוא כחול, הוא צלול, הוא מוקף בצמחייה ירוקה, נוף עוצר נשימה. וליד האגם הזה יש כמה כפרים. באחד מהכפרים האלה חי Joseph Nkwain. בתשע בערב בערך, ג'וזף שמע את הבת שלו נוחרת. היא ישנה כבר, היא הייתה במיטה שלה, אבל הוא שמע אותה מחרחרת באופן שנשמע לו לא טבעי. [צלילי צעדים] הוא הלך אליה כדי לבדוק מה קורה, ולא הספיק להגיע אליה [צלילי כוס נשברת]. בדרך הוא איבד את ההכרה ונפל.
כשהוא חזר להכרה, השמש זרחה [מתחיל מעין צפצוף טורדני]. הוא עדיין היה מאוד מטושטש. הבת שלו עדיין הייתה במיטה. [צלילי צעדים] הוא התרומם, הלך אליה, נשכב לידה ומיד נרדם שוב. [הצפצוף נפסק]
כשהוא התעורר שוב, היה כבר ארבע וחצי אחרי הצהריים. הבת שלו שכבה לידו… והיא הייתה מתה. ג'וזף הצליח לקום ולהתנדנד החוצה [צלילי צעדים]. הוא ניסה לקרוא לעזרה, ולא הצליח לדבר. הוא הלך לבית של השכנים… ומצא את כולם מתים. הילדים היו כולם במיטות שלהם. המבוגרים היו בכמה מקומות בבית ומחוץ לבית. נראה כאילו כל אחד, בנקודה שבה הוא היה בתשע בערב יום לפני כן, נפל, והפסיק לנשום.
מסביב לכפר היה עדר הפרות שהתושבים גידלו. עשרות פרות. כולן שכבו מתות. ומעבר לזה היה עוד משהו - השקט.
האנשים במקום הזה הכירו מוות. הם היו חקלאים, היו להם פרות, היו להם כבשים, ולפעמים הם מתו. הם שחטו אותם. הם ידעו איך מוות נראה, הם ידעו איך הוא מריח, והם ידעו גם איך הוא נשמע. הם ידעו שכשיש גוויה, מהר מאוד יגיעו הזבובים. אם פרה מתה, היא תהיה מוקפת בזבובים, תוך דקות. את הזמזום אפשר יהיה לשמוע. אבל כאן, כל כך הרבה מוות, והיה שקט מוחלט. לא רעש של פרות, לא ציפורים, ולא זבובים. הסיבה שלא היו זבובים היא שגם הזבובים היו מתים.
[נשימות כבדות]
במקרה כזה אין שום ספק שסוף העולם הגיע.
הדבר שקרה על הדרך ליד אגם מונון קרה שוב. רק שהפעם הוא לא עבר על דרך אקראית, הוא עבר על כפרים מלאים באנשים. היו כמה כפרים באזור שקרה להם אותו הדבר. בחלקם המוות היה כמעט מוחלט. בכפר של ג'וזף גרו 800 איש - שישה מהם שרדו. באחרים זה נראה כאילו זה היה אקראי: חלק מהאנשים מתו, חלק איבדו את ההכרה, הרגישו חלשים, והתעוררו אחרי כמה זמן, עדיין בחיים. לא היה ברור לפי מה.
בסך הכל, יותר מ-1,700 איש מתו באותו יום באזור הזה. אף אחד לא ידע למה. אבל היו כמה ניצולים שידעו להגיד מאיפה זה בא.
[מוזיקת רקע]
לאחד מהניצולים האחרים קראו Ephriam Che. זה השם שלו, אפרים. חלק מהאנשים האלה היו נוצרים, והיו להם שמות מהתנ"ך. אפרים סיפר שבערב הוא שמע קול חזק, כמו רעם או פיצוץ, מגיע מכיוון האגם. כשהוא הסתכל לכיוון הוא ראה ערפל לבן עולה מתוך האגם. הוא חשב שהולך לרדת גשם, אבל הוא גם לא הרגיש כל כך טוב, אז הוא הלך לישון. כשהוא התעורר, כמעט כל השכנים שלו היו מתים. ובנוסף לזה, משהו קרה לאגם. האגם, אגם ניוס, בין לילה שינה צבע. לפני כן הוא היה כחול וצלול, עכשיו הוא היה כתום, ומלא בסחף ועצים, והגדות שלו היו חשופות. אפשר היה לראות שמטרים שלמים של צמחייה נעלמו. כלומר, נראה כאילו היה סוג של צואנמי, גלים ענקיים שיצאו מהאגם ושטפו את כל מה שהיה מסביב. אבל אין דבר כזה צונאמי באגם. זה לא דבר שקורה. במילים פשוטות, נראה כאילו האגם התפוצץ. והדבר הרע, הדבר שהורג אנשים, הגיע מהאגם. אבל מה זה היה?
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
אתם יודעים שאני אוהב סיפורים היסטוריים שנגמרים בשאלה בלי תשובה, נכון? דברים שנגמרים ב-[בקול מסתורי] "עד היום, אף אחד לא יודע מה באמת קרה באותו לילה".
אז רק רציתי להגיד שזה לא אחד מהם. אנחנו כן יודעים מה קרה שם. אבל, רגע.
[מוזיקת רקע]
על אסון בסדר הגודל הזה אנשים כבר שומעים, אפריקה או לא אפריקה. למרות שגם הפעם זה לקח זמן. האזור הזה הוא כל כך מבודד שלקח יומיים עד שאפילו הממשלה של קמרון ידעה שהדבר הזה קרה, אחרי שאנשים שהיו במסוק שעבר בסביבה שמו לב לעדרים שלמים של פרות שפשוט שוכבות מתות, וירדו לברר מה קרה שם.
כשהרשויות הגיעו, אז פינו את הניצולים לבתי חולים, ואז נתקלו במתים. כמויות עצומות של מוות. כל כך הרבה אנשים מתים וכל כך הרבה פרות מתות הם דבר די מסוכן בפני עצמו, הזבובים חזרו בסופו של דבר. עם חוסר יכולת להתמודד עם הכמות הזאת, הם חפרו קברים המוניים לכל המתים שם. ואת כל התושבים של האזור ששרדו, 4,500 איש, הם העבירו משם ושיכנו במחנה פליטים, נקרא לזה, 25 קילומטר משם. התושבים כמובן רצו לחזור הביתה, אבל זה היה מסוכן מדי - מכיוון שלאף אחד לא היה מושג מה קרה שם, אף אחד גם לא ידע להגיד האם זה עומד לקרות שוב. אז כדי לוודא שאף אחד לא יחזור לאזור של אגם ניוס, הם הרסו את הבתים. כל הכפרים באזור נהרסו.
[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]
בקשר לסיבת המוות, הם חקרו את זה. חקרו את האנשים ששרדו ואת האנשים שמתו. הם נחנקו. האנשים האלה נחנקו. מגז כלשהו. חוסר בחמצן.
אבל למה? את זה אף אחד עדיין לא ידע להגיד, אז הם ניסו לברר, לאט לאט.
[מוזיקת רקע]
אירוע בסדר גודל כזה כבר מושך תשומת לב של הקהילה המדעית, ולכן במשך החודשים הקרובים הגיעו כל מיני חוקרים מכל מיני תחומים כדי לבדוק את האגם הזה ולנסות לברר מה הלך שם. קודם כל, מהר מאוד הם עשו את הקישור כשהם גילו שבעצם זאת לא הייתה הפעם הראשונה: שנתיים לפני כן זה כבר קרה באגם מונון. זה נראה כמו אותו הדבר בדיוק, רק יותר בקטן. וכבר אז זה נחקר קצת. למעשה, היה כבר מישהו שבדק את הנושא הזה, והייתה לו תיאוריה בנוגע למה שקרה שם, רק שהיא הייתה מוזרה מדי. זה היה הרלדור סיגורדסון.
הרלדור סיגורדסון הוא מאיסלנד, והוא וולקנולוג, כלומר, חוקר הרי געש. והוא החוקר הכי מגניב מאז "ג'יין פרוסט, חוקרת קטבים". רק שהוא קיים באמת.
לקרוא את תולדות המחקר של הרלדור סיגורדסון זה נשמע כמו הדוד היותר מגניב של אינדיאנה ג'ונס! הוא נולד באיסלנד, מדינה שבה לא חסרים הרי געש. הוא חקר את הר הגעש וזוב, שהחריב את העיר פומפיי. הוא חקר הרי געש בקריביים. הוא מצא שם שרידים שתומכים בתיאוריית המטאור שהשמיד את הדינוזאורים. הוא גילה את העיר האבודה של טמבורה, שנקברה בהתפרצות של הר געש ב-1815. אם יש התפרצות מגניבה של הר געש, הוא היה שם. אז מה הוא עשה בקמרון?
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
אגם מונון וגם אגם ניוס הם שניהם אגמים געשיים. כלומר, הם נמצאים בלוע של הר געש כבוי. אז כשקרה דבר לא ברור, אבל קשור לגז איכשהו, אפשר היה לנחש שזה קשור איכשהו להר הגעש שהיה שם. בטח הייתה איזו מיני-התפרצות או משהו כזה. אז סיגורדסון עלה על מטוס וטס לקמרון וגילה… שהוא לא מבין כלום.
הוא חשד, כמובן, שמה שקרה זה שבעצם הייתה התפרצות קטנה של הר הגעש. זה מסביר את הצונאמי, זה מסביר גזים. אבל… לא הייתה התפרצות כזאת. כשהר געש מתפרץ, שמים לב. לא צריך להיות חוקר הרי געש עם שם בינלאומי כדי לשים לב כשהר געש מתפרץ, אבל זה עוזר. יש רעידות סייסמיות באדמה, אפשר לשים לב לשרידים של גזים מסוגים מסוימים, גזים גופריתיים, שלא היו. ומעבר לזה, אם אגם יושב על לוע של הר געש שמחליט פתאום להיות פעיל, דבר אחד שאפשר להיות בטוחים בו זה שהמים יהיו חמים.
המים לא היו חמים. כלומר, לא במיוחד. סטנדרטי. הר הגעש הזה לא היה פעיל, הוא לא היה פעיל כבר מאות שנים.
סיגורדסון החליט שמה שהוא צריך זה לבדוק את המים לעומק. לכן הוא עלה יום אחד על סירת גומי קטנה, ושט לאמצע האגם, לנקודה הכי עמוקה שלו. ושם הוא הנמיך מיכל קשור בחבל אל תוך המים, כדי לנסות להגיע למים בשיא העומק של האגם. [קול פכפוך של מים] והוא הנמיך, והנמיך, והנמיך. זה לקח זמן, כי העומק של האגם בנקודה הזאת הוא יותר מ-200 מטר. היה לו הרבה זמן להרהר בעובדה שהוא נמצא פה על סירה זעירה באמצע אגם שלא מזמן הרג אנשים… ושהוא ברגע זה שולח משהו למטה כדי לחטט בתחתית של האגם הזה.
כשהוא הגיע לשיא העומק הוא התחיל למשוך את המיכל חזרה. כשהמיכל התקרב לפני המים, כבר אז סיגורדסון שם לב שמשהו קצת לא רגיל קורה כאן. [מתחיל קול בעבוע] המיכל העלה בועות כל הזמן, הרבה בועות. המים שבפנים געשו. ברגע שהוא הוציא את המיכל מהמים, המכסה שלו נפתח מעצמו [קול של "טססססס" כמו בפתיחת פחית סודה], והמים פרצו החוצה. המים היו קרים, מאוד קרים, אבל הם היו מוגזים. זה היה כמו סודה שהוציאו מהמקרר. [קול מזיגת משקה לכוס] בעצם לא כמו: הוא בדק את המים האלה, זאת הייתה סודה. כלומר מים עם פחמן דו-חמצני.
אז סיגורדסון פיתח תיאוריה על מה באמת קרה באגם מונון. האנשים האלה לא מתו מהתקפת טרור, הוא אמר, הם מתו מאסון טבע. אבל זה אסון טבע מסוג חדש לגמרי. לא היה לו שום תקדים, פשוט לא ידוע על אף מקרה אחר בהיסטוריה שבו קרה דבר כזה. הוא כתב את התיאוריה שלו במאמר מדעי, שהוא הגיש לאחד משני כתבי העת המדעיים הכי נחשבים בעולם, "Nature", והמאמר נדחה. משום שנשמע פנטסטי מדי. אנשים לא האמינו שזה דבר שבאמת יכול לקרות. אבל אחרי שאותו הדבר קרה שוב, באגם ניוס, המדענים שחקרו אותו נזכרו בסיגורדסון ובתיאוריה שלו, ואחרי הרבה חקירות ובדיקות וויכוחים, הגיעו למסקנה שהוא צדק. זה באמת היה אסון טבע מסוג חדש לגמרי. עכשיו זה קרה פעמיים, ולא פעם אחת, אבל עדיין אלה הפעמיים היחידות בהיסטוריה שידוע על אירוע כזה שקרה. ומכיוון שלא היה לזה שום תקדים, לא היה לזה שם. היה צריך להמציא לזה שם.
השם שהם מצאו הוא Limnic Eruption, התפרצות מימית. שזה שם יותר מכובד מלהגיד שמה שהרג את כל האנשים האלה היה… סודה.
[מוזיקת רקע]
בקבוק סודה מכיל מים וגז. אלה מים עם פחמן דו-חמצני שמומס בהם. המים יכולים להחזיק בתוכם את הגז כל עוד יש עליהם לחץ. ברגע שהלחץ יורד, היכולת של המים להחזיק את הגז יורדת, והגז נפלט החוצה. איך בדיוק מורידים את הלחץ על המים? זה פשוט: פותחים את הפקק. [קול של "פססססס…" כמו בפתיחת בקבוק סודה]. ה"פססססס…" הזה זה הרעש של הגז שהיה כלוא במים, שמשתחרר ונפלט בבת אחת מתוך המים ומתוך הבקבוק. וכמו שאתם בטח יודעים, גז שמשתחרר בבת אחת יכול להיות קצת אלים. אם אתם מנערים את הבקבוק, הוא ייראה תמים, אבל בשנייה שאתם פותחים את הפקק, יהיה מין פיצוץ, נכון?
גם במים של אגם או של אוקיינוס יכול להיות בהם פחמן דו-חמצני. זה קורה בעיקר באגמים געשיים, כי יש פליטה של פחמן דו-חמצני מתוך הקרקע אל המים. אבל גם אם זה קורה, זה לא מאוד מטריד, כי אין פקק על האגם. המים באגם נעים. יש מים קרים למטה ומים חמים למעלה. ובדרך כלל מה שקורה זה שבחורף המים שלמעלה מתקררים ויורדים למטה, ואז המים שלמטה עולים למעלה. אז יש מין סיבוב כזה של המים שהם מתחלפים כל הזמן וסוחבים איתם את הפחמן הדו-חמצני, ככה שהוא משתחרר אל האוויר בהדרגה כל הזמן. צריך צירוף מאוד מאוד מסוים ונדיר של נסיבות כדי שמשהו שונה יקרה. אם האגם הוא אגם געשי, ואם יש פליטה של פחמן דו-חמצני לתחתית שלו, ואם האגם הוא מאוד עמוק, ככה שהמים למטה מאוד קרים, ואם האגם הזה נמצא באזור הטרופי, קרוב לקו המשווה, אין חורף. המים שלמעלה לא מתקררים אף פעם, ולכן הם נשארים למעלה. אין תחלופה של המים באגם, הם לא מתערבבים. המים שלמטה הם אותם מים שהיו למטה גם לפני 100 שנה וגם לפני 200 שנה. ולכן יכול להיות שנפלט הרבה פחמן דו-חמצני אל תוך המים הקרים האלה שלמטה, אבל השכבה שמעליהם היא פקק. היא לא נותנת לגז להשתחרר. ואז הפחמן הדו-חמצני נאגר, ונאגר, ונאגר. הוא פשוט נשאר שם.
אבל היכולת של האגם לאגור גז היא לא אינסופית. ופעם בהרבה זמן, אולי עשרות שנים, אולי מאות שנים, משהו ישחרר אותו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה. זה יכול להיות רעידת אדמה קטנה, או איזושהי מפולת, אבל משהו שנותן לרגע שביל כלשהו מהחלק התחתון של המים לעליון, ואז [קול של "פססססס…"] מאות שנים של גז משתחררים פתאום לאוויר.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
התפרצות כזאת בהחלט תיצור גלי צונאמי שיחריבו את כל מה שקרוב לאגם, אבל זה לא החלק הגרוע. החלק הגרוע זה הענן של פחמן דו-חמצני שהאגם פולט פתאום. מאות שנים של פחמן דו-חמצני עולים לאוויר. במקרה של אגם ניוס, מדובר פה על ענן גז בנפח של קילומטר מעוקב. כלומר, קוביה של קילומטר על קילומטר על קילומטר של גז. אבל הגז הזה לא באמת עומד באוויר כמו קוביה. פחמן דו-חמצני הוא גז כבד. הוא כבד יותר מהאוויר, ולכן הוא שוקע למטה. הוא מרחף מעל פני האגם. הוא מילא את המכתש עד שהוא התמלא לגמרי בגז, ואז נשפך מהצד. הוא התחיל לזרום במורד העמק. זה היה נהר ענק ובלתי נראה של פחמן דו-חמצני.
עכשיו, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, פחמן דו-חמצני הוא עניין של מינון. הוא לא בעייתי בדרך כלל. באוויר שאנחנו נושמים כל הזמן יש פחמן דו-חמצני, ממש ממש טיפה, זה לא מזיק, זה לא רעיל. עכשיו, בריכוזים קצת יותר גבוהים זה נהיה בעייתי. נשימה של אוויר עם פחמן דו-חמצני בריכוז של אחוזים בודדים כבר גורמת לכאבי ראש, לפעמים להזיות. ריכוז של מעל 10% הוא כבר מאוד מסוכן לבריאות, וריכוז של 30% גורם לאנשים לאבד הכרה בשניות.
הנהר הבלתי נראה שזרם מאגם ניוס היה קרוב ל-100% של פחמן דו-חמצני מרוכז. אילו הייתם עומדים בדרך של ענן כזה, אילו הייתם יודעים איך שהוא מגיע, הייתם אולי מנסים לברוח. זו הייתה בעיה, משום שהענן הזה מתקדם בקצב של חמישים קמ"ש. [טריקת דלת של מכונית וקול של ניסיון התנעה] הייתם יכולים לנסות אולי להיכנס למכונית ולברוח ממנו, אבל אז הייתם מגלים שמנגנון ההצתה של מכוניות לא עובד כשהאוויר מסביב מלא בפחמן דו-חמצני. לכן כל כלי הרכב שהיו בענן הזה נכבו.
האנשים שנשארו בחיים היו אלה שנמצאו, במקרה, במקום גבוה. כי הגז יורד למטה, והם היו למעלה. מי שגר על גבעה נשאר בחיים. הייתה משאית אחת שבתוכה ישבו כמה אנשים, ושניים מהם, שלא היה להם מקום, ישבו על הגג. כל מי שהיה במשאית מת. שני אלה שישבו למעלה שרדו.
וכשהגז הגיע למקומות שבהם הוא כבר קצת התפזר, הוא היה קצת פחות מרוכז, חלק מהאנשים במקרה שאפו יותר, חלק פחות. ולכן חלק מתו. חלק לא.
אחרי שגילו מה קרה, השאלה הבאה הייתה כמובן איך לגרום לזה לא לקרות שוב. מכיוון שאין שום ספק שהאגמים האלה התפרצו פעם אחת, זה יקרה שוב מתישהו. אבל אי אפשר לדעת מתי. ב-1995, כשדגמו שוב את המים באגם ניוס, התברר שריכוז הפחמן הדו-חמצני שם היה הרבה יותר ממה שהוא היה לפני הפיצוץ. כלומר, התפרצות נוספת תבוא בסופו של דבר, זה עניין של זמן. ואף אחד לא יכול להגיד מתי.
אז על גדות האגמים הותקנו גלאי גז שישמיעו אזעקה אם יתגלה שכמות הפחמן הדו-חמצני באזור עולה, אבל גם זה לא ממש עוזר, כי אמרנו שלברוח מזה זה לא ממש פרקטי.
אז זה לקח הרבה שנים של מחקר וניסויים, אבל הפתרון שהגיעו אליו בסופו של דבר הוא… לערבב את המים.
[מוזיקת רקע]
בתוך האגם התקינו מכשירים עם צינור עמוק שמגיע עד לשכבה התחתונה, הקרה, של המים, ופשוט שואב אותם למעלה, במין גייזר מלאכותי ענק. וככה הוא מאפשר לשחרר את הגז שבמים בהדרגה.
אבל זה לקח זמן. המדע עובד לאט, וככל הנראה, ממשלת קמרון עובדת לאט. רק ב-2001, 15 שנה אחרי ההתפרצות, התקינו את המתקן הראשון מהסוג הזה בניוס. ולקח עוד שנים עד שביררו שהוא אכן עובד והתקינו שניים נוספים. ועוד שנים עד שכמות הגז במים ירדה לרמה בטוחה. ב-2016, 30 שנה אחרי האסון, הממשלה הודיעה לפליטים, לתושבי הכפרים של האזור שפונו משם, שבינתיים התרבו, המספר שלהם עלה ל-20 אלף, שהם יכולים לחזור הביתה. אם הם רוצים.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
שאלה אחרת היא, מה עם מקומות אחרים? כמו שאמרתי, צריך צירוף נסיבות מאוד מאוד נדיר כדי שדבר כזה יוכל לקרות. כלומר, אתם לא צריכים לחשוש כשאתם בכנרת שהאגם יתפוצץ עליכם, זה לא הולך לקרות. זה בסדר. יש מקומות מאוד בודדים בעולם שבהם קיים הצירוף הזה, שקיים חשש כזה בכלל. שניים מהם הם השניים שבהם זה קרה. השלישי… הוא בעייתי.
[מוזיקת רקע]
זה אגם קיוו. הוא נמצא על הגבול בין קונגו ורואנדה, והמצב שלו על פניו נראה דומה. כלומר, מדענים טוענים שיש הרבה גזים מומסים בחלק התחתון הקר שלו. הוא מאוד מאוד עמוק, הוא קרוב לקו המשווה, והוא עלול להתפוצץ. אבל המקרה הזה הרבה יותר מסובך משום שאגם קיוו הוא הרבה הרבה יותר גדול, ויש הרבה יותר אנשים שחיים בסביבה שלו. יש שני מיליון אנשים שחיים ליד חוף האגם הזה. אם הוא יתפוצץ, זה יהיה לא נעים. בנוסף, במים של אגם קיוו מתחבאים לא רק פחמן דו-חמצני, אלא גם גז אחר, מתאן. ואני לא אכנס עכשיו לכימיה של כל העסק, אבל אם האגם הזה יתפוצץ, זה ככל הנראה לא ייגמר בפיצוץ בלתי נראה, אלא פיצוץ ממש. כלומר, בום.
גיאולוגים שבדקו את האזור הזה גילו שפעם באלף שנה בערך יש שם אירוע הכחדה המוני בסביבה שלו. כלומר, אפשר לנחש שבערך פעם באלף שנה, האגם הזה מתפוצץ והורג את כל מי שבסביבה. ואם זה יקרה, זה יהיה אחד מאסונות הטבע הכי גדולים בהיסטוריה. על זה יכתבו בעיתון.
כדי שזה לא יקרה, התחילו גם שם בעבודות של ערבול המים כדי להרגיע את האגם, גייזרים מלאכותיים כאלה, ובינתיים זה עובד, האגם הזה לא התפוצץ עד היום. אז אם אתם יוצאים פעם לשייט באגם קיוו זה כנראה בסדר, כן? [קול פכפוך מים] אתם כנראה תהיו בסדר, אבל תעשו לי טובה: בבקשה, אל תפילו פנימה מנטוס. [קול של "בלופ", כמו משהו שנופל למים]
לסיפור המאוד מאוד מוזר הזה יש עוד טוויסט אחד מוזר יותר. אחרי הפרסומת, אני אספר לכם למה ישראל אשמה.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
כשחיפשתי בעיתונים ישנים אם הודיעו בישראל על המקרים האלה, אז גיליתי שעל המקרה הראשון, באגם מונון, לא היה כתוב כלום. על השני כן. על השני, באופן מפתיע, כן הודיעו בעמודים ראשיים בארץ, אבל לא בגלל שבאמת עניין אותם מה שקורה בקמרון, אלא מסיבה אחרת.
זה צירוף מקרים ממש ממש מוזר, אבל מתברר שבאותו שבוע קמרון התכוננה לביקור רשמי בינלאומי יוצא דופן: ביקור של ראש הממשלה, שמעון פרס. הוא עמד לבקר בקמרון לרגל חידוש היחסים בין קמרון וישראל, אחרי שהם נותקו במלחמת יום כיפור. וזה היה ביג דיל. זו הייתה הפעם היחידה, ככל שמצאתי, שבה ראש ממשלה ישראלי מבקר בקמרון, ועשו לו קבלת פנים גדולה, לימדו ילדים להגיד בעברית "שלום" ו"זה יום גדול" [במבטא של פרס]. ה"קמרון טריביון", העיתון הכי נפוץ בקמרון, פרסם תמונה גדולה של פרס על העמוד הראשון שלו, עם כתובת בעברית: "ברוך הבא לקמרון מר פרס". הם אמנם הדפיסו בטעות את האותיות העבריות הפוך, אבל הכוונה הייתה טובה. זה בהחלט היה אמור להיות הדבר הכי חשוב שקורה בקמרון בשבוע הזה.
הביקור הזה תוכנן הרבה זמן מראש. הוא תוכנן ל-25 באוגוסט. זה יצא במקרה ארבעה ימים אחרי האסון באגם ניוס, ויומיים אחרי שהידיעה עליו בכלל הגיעה לרשויות בקמרון. פרס קיבל את הידיעות על האסון ממש יום לפני הטיסה, וממש ממש בזריזות התארגנה משלחת הצלה. צוות של 17 רופאים וחובשים ישראלים, שעלו על המטוס עם פרס, טסו איתו לשם, וברגע שהם נחתו, הם יצאו לכיוון אגם ניוס, כדי לנסות לסייע. וככה יצא שהצוות הישראלי היה בעצם צוות ההצלה הבינלאומי הראשון שהגיע למקום אחרי ההתפוצצות.
לאנשי הצוות הזה כמובן לא היה שום מושג לאן בעצם הם הולכים. כלומר, הם ידעו שקרה אסון - הם לא ידעו מה קרה. אף אחד לא ידע בשלב הזה מה קרה. הם ידעו שזה קשור לגז ואולי גם להתפרצויות געשיות. אז לפי הידיעה ב"מעריב", במשך הטיסה מישראל הם קראו פרסומים מדעיים על אירועים דומים בעבר, כמו למשל ההתפרצות של הר הגעש סנט הלנה לפני שנים אחדות. בדיעבד אין שום קשר בין ההתפרצות של הר הגעש סנט הלנה לבין מה שקרה שם, זה פשוט ממש לא דומה, אבל הם לא ידעו את זה. אז זאת הכותרת. כתוב בקטן למעלה: "כאלפיים בצפון קמרון נספו מענן גז רעיל". מתחת לזה יש את הכותרת הראשית [קורא בחגיגיות]: "ראשון למקום האסון הגיע הצוות הרפואי מישראל". כלומר, מתו כמה אנשים, למי אכפת, אבל אנחנו הגענו לעזרה, אז ייאיי, זה מה שחשוב פה. אני בטוח שהם ציפו להוקרת תודה ושכולם יאהבו את ישראל בעקבות האירוע הזה. זה לא בדיוק מה שקרה.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
אירוע כזה מזמין תיאוריית קונספירציה, כמובן, [מגחך] איך אפשר שזה לא יקרה? 1,700 אנשים פשוט מתים, ואז באים ואומרים לכם שזה קרה בגלל תופעה כל כך נדירה שאף אחד לא שמע עליה לפני כן? זה פשוט לא נשמע אמין. אז הרבה אנשים מעדיפים להאמין בהסברים אחרים. למשל, שזוהי נקמתה של מאמי ואטה, רוח המים הגדולה. או, למשל, שמה שקרה שם באמת היה ניסוי בפצצת ניוטרון. פצצת ניוטרון היא סוג של פצצת אטום שבניגוד לפצצת אטום רגילה לא פוגעת במבנים. היא לא ממוטטת דברים, אבל היא כן הורגת כל דבר חי. פצצות ניוטרון קיימות, אבל באופן רשמי לפחות אף פעם בהיסטוריה לא עשו בהם שימוש.
אז זה בהחלט נראה ככה. אז אם זאת הייתה פצצת ניוטרון, מי עשה את זה? מי פוצץ את זה שם? התשובה פשוטה - ישראל, כמובן. ישראל היא מדינה בעלת כוח גרעיני לפי פרסומים זרים. ויותר מזה, תגידו אתם, איך יכול להיות שהישראלים הגיעו לשם כל כך מהר? ואיך יכול להיות שכל האירוע הזה קרה "במקרה" בדיוק כשראש ממשלת ישראל הגיע? ברור שנשיא קמרון עשה דיל עם ישראל. פול בייה, הנשיא של קמרון, קיבל מישראל עשרה מיליארד דולר כדי לאפשר לה לעשות ניסויים גרעיניים בשטח של קמרון ועל אזרחים שלה. ואז הם הגיעו מהר כדי לנקות את השטח שאף אחד לא ישים לב.
אני יכול להבין למה אנשים מאמינים בזה. זה איכשהו נשמע יותר סביר מההסבר האמיתי. תיאוריית הקונספירציה הזאת, ככל שהיא לא נכונה, היא מאוד נפוצה עד היום. עד עכשיו באתרים קמרוניים שמדברים על זה, אתם יכולים לראות טוקבקים, יש אנשים שבטוחים שמה שקרה באגם ניוס ב-1986 היה ניסוי של פצצת ניוטרון ישראלית.
זה מה שמקבלים על ניסיון לעזור.
זה היה הסיפור.
[מוזיקת רקע]
אם אתם רוצים לקרוא עוד על הנושא הבאמת מדהים הזה, רשימה של מקורות שהשתמשתי בהן לפרק נמצאת בעמוד של הפרק באתר של "עושים היסטוריה" - osimhistoria.com/theanswer. עדכונים על פרקים חדשים ומידע ודיונים והודעות על הרצאות שאני עושה אתם יכולים למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם". אם בא לכם להזמין אותי להרצאה אצלכם - בבית ספר, בחברה, בבית, בסמינר למאלפי נמרים - אז דברו איתי.
גיא בן-נון - עורך ומפיק. אביב שם טוב - ייעוץ ותמיכה מורלית. רן לוי - עורך ראשי. דני טימור - המנהל העסקי. שרה סילבצקי - מהנדסת גרעין. אני דורון פישלר. להתראות. לילה טוב.
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב-osimhistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" מחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments