top of page

התשובה עם דורון פישלר - איך להאט את הזמן?

למה הזמן רץ כשנהנים? למה חצי שעה משעממת נמשכת שנה? ובעיקר, מה בדיוק קרה בחודשים מרץ ואפריל 2020, שגרם לכל כך הרבה אנשים לחוות את הזמן באופן משונה?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/05/2020.

[פתיח]: רשת "עושים היסטוריה".

היי, זה דורון, יש לי הודעה למאזינינו שבספוטיפיי. שלום, מה שלומכם? אם אתם מנויים לפודקאסט בספוטיפיי, אז אתם מקבלים הודעה על כל פרק חדש שיוצא ואתם מקשיבים לו כל פעם שהוא יוצא והכל סבבה. לא השתנה שום דבר. מה שכן, אם אתם מחפשים את הפרקים הישנים של הפודקאסט, יכול להיות שגיליתם שהם כבר לא שם. משום שהמצב כרגע זה שבספוטיפיי יש לנו בכל פעם רק את שלושת פרקים החדשים ביותר. כדי לשמוע את שאר הפרקים, הכל בסדר, הם לא נעלמו, הם לא הלכו, אתם לא צריכים לשלם עליהם שום דבר, אתם יכולים לעשות את זה כמו שאנחנו תמיד אומרים, בכל האופציות האחרות. זאת אומרת, בכל אפליקציית פודקאסטים אחרת, כמו האפליקציה של "עושים היסטוריה" או "פודקאסט אדיקט" או "פוקטקאסט" או כל אחד מהאחרים, או באתר. בספוטיפיי יהיו רק הפרקים החדשים. זה המצב כרגע. אה… סליחה על אי הנוחות, אם זה לא נוח, ואם אתם לא מאזינים בספוטיפיי בכלל, אז סתם בזבזתי לכם את הזמן עכשיו, אז חבל שהקשבתם. אנחנו מתחילים תיכף. ביי. לא ביי, לא ביי. אנחנו מתחילים תיכף. תיכף נחזור. אחרי הפרסומת. תיכף נחזור. אוקיי. [צוחק]

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

היי, אני דורון פישלר, זאת "התשובה". מה שלומכם? בריאים? כולם? הכל סבבה? יופי. לפני די הרבה זמן קיבלתי שאלה מרותם, והיא שאלה למה כשכיף לנו הזמן עובר מהר, וכשמשעמם לנו הזמן לא זז, והאם זה יכול להיות הפוך.

ו… האמת שקיבלתי עוד כמה שאלות, שהם ניסוח שונה של אותה השאלה. איילה שאלה למה הזמן טס כשנהנים, ונעמה שאלה למה כשמשעמם הזמן עובר לאט וכשכיף הזמן עובר מהר. וקיבלתי שאלה מים, למה כשמשעמם מרגיש שהזמן זז לאט. בקיצור, זאת אחת השאלות האלה שדי הרבה אנשים שואלים, ובהחלט סימנתי לעצמי, אולי, להתייחס לשאלה הזאת, באיזשהו שלב, אבל זו הייתה שאלה אחרת שפתאום גרמה לי להתייחס לנושא הזה. מישהו בטוויטר צייץ: "כולנו מסכימים שמרץ היה באורך של 6 שנים, ואפריל נמשך 6 דקות, נכון? אנחנו יכולים לקבל איזה הסבר בקשר לזה?"

ועל זה לי ריטווטה את זה וכתבה "כן, למה?!"

והמעניין הוא שהרבה אנשים מסכימים שזה היה ככה.

עכשיו אני צריך להבהיר, למען מאזינינו בעתיד, אנחנו מדברים לא על כל חודש מרץ ולא על כל חודש אפריל. אנחנו מדברים על שנת 2020. ואני יודע שתחושת זמן יכולה להשתנות, ולפעמים אני מרגיש שהקיץ עבר נורא מהר, או ששבוע מסוים היה נורא ארוך, או משהו, אבל זה עניין אישי שלי, אנשים אחרים מן הסתם מרגישים אחרת. אבל במקרה הזה, נראה כאילו… כולם מסכימים. המון אנשים שונים, במקומות שונים בעולם, מסכימים משום מה שמרץ 2020 היה נורא נורא ארוך. וחודש אפריל עבר נורא מהר.

ציוץ אחר, של סאם ספנסר, הוא כתב: "אני חייתי כבר בשישה עשורים: שנות ה-80, ה-90, ה-2000, ה-2010, ה-2020, ומרץ". 35 אלף אנשים שיתפו את הציוץ הזה, ככה שאפשר להניח שהרבה אנשים מזדהים עם התחושה הזאת!

עכשיו שוב, למען מאזינינו בעתיד. החודשים האלה, מרץ ואפריל 2020, זו הייתה תקופת הקורונה. ולכן, ניחוש מושכל יהיה שמה שזה לא יהיה שקרה לזמן בתקופה הזאת, זה היה קשור לקורונה. כי כל דבר שקרה בתקופה הזאת היה קשור לקורונה.

אבל איך? איך מגפה עולמית משפיעה פתאום על תחושת הזמן של כולם?

בואו ניתן כמה תשובות מתבקשות ולא נכונות.

[מוזיקת רקע]

תשובה ראשונה - יש השפעה פחות ידועה של הווירוס הזה, שגורמת להאטת והאצת הזמן. לא? לא, אוקיי. משהו אחר. הממ… תשובה שנייה - זה בגלל ה-5G, זה בגלל פריסת אנטנות ה-5G, זה גורם לשי… אוקיי, לא משנה, זה טיפשי מדי. אוקיי, תשובה נוספת - בטח שמעתם על זה שֶחורים שְחורים מעוותים את הזמן. ככל שמתקרבים לחור שחור, הזמן עבורכם זז לאט יותר. זה נכון. זאת עובדה מדעית. עכשיו, בדרך כלל, כל עוד אתם על כדור הארץ זה לא צריך להטריד אתכם, אבל… זה לא פורסם בתקשורת כדי למנוע פאניקה בציבור, אבל היה חור שחור קטן, שנקרא DX1706 שחלף בקרבת כדור הארץ לאורך חודש מרץ 2020. ואמנם זה עבר בשלום, הוא לא התנגש בכדור הארץ, אבל זה הספיק כדי להאט את הזמן בכדור הארץ לאורך החודש הזה באופן מורגש. וזאת הסיבה… אוקיי, זאת תשובה די מגניבה אבל לא נכונה. זה לא באמת דבר שקרה. אין חור שחור כזה.

אז למה כן קרה הדבר הזה, ולמה כל כך הרבה אנשים מסכימים על זה שהזמן ב-2020 התנהג מוזר?

זה קשור לשאלה למה הזמן רץ כשנהנים, ולמה הזמן עובר לאט כשמשעמם, ולמה כל כך קשה להרוג יתושים, ומתי אפשר לזרוק אנשים מבניינים בשם המדע.

אז בואו נדבר קצת על תפיסת זמן.

[מוזיקת רקע]

לפעמים אנחנו מרגישים שהזמן עובר מהר, לפעמים אנחנו מרגישים שהזמן עובר לאט, וכל הנושא הזה של תפיסת זמן הוא סובייקטיבי, כמובן, כלומר כל אדם חווה אותו אחרת. אני יודע שהזמן לא באמת עובר יותר מהר או יותר לאט, זה עניין של הרגשה. אז קודם כל, שום דבר מזה לא נכון לגבי כולם. על כל דוגמה שאני אתן כאן יהיו אנשים שיגידו "כן, אבל אצלי זה בכלל לא ככה". אוקיי, בסדר, יכול להיות, אני לא אתווכח. יכול להיות שאתם בכלל לא הרגשתם את הקטע הזה שמרץ היה ארוך ואפריל קצר, אולי אצלכם זה היה הפוך. כל העניין זה דברים שקורים אצל אנשים לעיתים קרובות, לא בהכרח תמיד. ואלה לא עובדות חד משמעיות בשטח, כל הדברים שאני אדבר עליהם הם תיאוריות שנתמכות במחקרים מסוימים, ולפעמים יש מחקרים אחרים שטוענים אחרת.

זה נושא שכל כך קשה לחקור אותו, בגלל שהוא עוסק בחוויות סובייקטיביות, וגם מזה שיש כמה דרכים שונות שבהן אנחנו תופסים ומודדים את הזמן, שלפעמים הם הפוכות לגמרי. כלומר אנחנו יכולים לחוות את הזמן עובר מהר מאוד ולאט מאוד בו זמנית.

אבל יש דברים מסוימים שעליהם רוב האנשים יסכימו. למשל, מה אם הייתי רוצה להאט את הזמן? לגרום לזמן לנוע כמה שיותר לאט? יש כמה דרכים ידועות לגרום לזמן לנוע לאט יותר.

[מכחכח בגרון, מדמה מורה בשיעור] גם אם נתעלם מן הקושי המושגי של מטרות מנוגדות, רשאי גם כאן הקונה הנפגש…

[לוחש] כולם מסכימים שבשיעורים משעממים הזמן עובר ממש לאט, כן. לפעמים זה מרגיש כמו שנים שעוברות במשך שיעור אחד. ו… יש מחקרים שנעשו שגילו שכשאנשים משועממים, הם חווים את הזמן כאילו הוא עובר יותר לאט. דה. ברור! כל אחד יודע ש...

[בתור מורה] פישלר… פישלר!

[בקול רגיל] כן, כן, כן, סליחה. סליחה.

[בתור מורה, ממשיך לדבר ברקע] התוצאה היא…

[לוחש] כל אחד יודע שכשמשעמם, זה נראה כאילו הזמן עובר לאט. אבל יש דרך שבה אני יכול לגרום לזמן לעבור עוד יותר לאט. וזה… אם אני פשוט אפסיק לדבר.

[דממה ארוכה]

[בקול רגיל] כמה זמן זה היה? כמה זמן הייתה ההפסקה הזאת עכשיו? זה היה 10 שניות. אבל אני חושב שתסכימו איתי שאלה היו 10 שניות ארוכות. ארוכות הרבה יותר [צוחק] מאשר השניות שבהן אני מדבר, זה משום שבמשך זמן מסוים לא היה לכם משהו אחר לחשוב עליו.

אתם רק חיכיתם שמשהו יקרה, ובמשך כמה שניות שום דבר לא קרה. הזמן עובר לאט כשמחכים, כי לחכות זה לשים לב לזמן. יש לנו סוג של שעון פנימי, אבל הוא לא עובד בפני עצמו, הוא נמדד לפי דברים שקורים, לפי מספר השינויים שאנחנו שמים לב אליהם. אם באמצע שיעור משעמם אתם מסתכלים בשעון, והוא מראה 9:34. [סאונד שעון מתקתק לאט] ואחר כך אתם מסתכלים שוב בשעון, והוא מראה… 9:34. וכשאתם מסתכלים בשעון שוב, השעה היא 9:34. זה בהחלט נראה כאילו הזמן עובר לאט.

אבל אם אתם עושים משהו מעניין, אם אתם רואים סרט מרתק או משחקים כדורגל, אתם פשוט לא מסתכלים בשעון. יש לכם דברים יותר מעניינים לעשות. [שעון מתקתק מהר] בפעם הבאה שתסתכלו בשעון, השעה תהיה 11:46, ואתם כבר מאחרים, ואתם חייבים לזוז עכשיו.

המדד שאנחנו שמים לעצמנו זה כמה זמן עבר בין בדיקה אחת של השעון לשנייה. ואם בין בדיקה אחת של השעון לשנייה עבר הרבה זמן, זה מרגיש כאילו הזמן עבר מהר.

זמנים שבהם הזמן עובר לאט הם זמנים שבהם… לא קורה שום דבר אחר. אם אתם בשמירה בצבא, או בחדר המתנה, ושכחתם את הטלפון באוטו… כשאין גירויים, אין משהו אחר לשים לב אליו, אנחנו נאלצים פשוט לספור את הזמן שעובר. זה משעמם. כשמקדישים תשומת לב לזמן, הזמן עובר לאט. ואנחנו לא עושים את זה אם יש לנו משהו אחר לשים לב אליו.

אז עד כאן דיברתי על דברים שנראה לי שכולם יודעים.

עכשיו, יש דרך אחרת לגרום לזמן לעבור לאט, והיא, כמה שזה נשמע מוזר, הפוכה בדיוק.

נגיד יש לכם עבודה, וביום ראשון אתם נוסעים לעבודה [סאונד רכב מתניע], ובערב חוזרים.

וביום שני [רכב מתניע] אתם נוסעים לעבודה, ובערב חוזרים.

וביום שלישי [רכב מתניע] אתם נוסעים לעבודה, וחוזרים.

וביום רביעי [רכב מתניע] אתם נוסעים לעבודה, וחוזרים.

וביום חמישי אתם יוצאים לסוף שבוע בחו"ל [סאונד סגירת מזוודה]. אז אתם אורזים את הכל לילה לפני, ומחפשים את הדרכון שפתאום נעלם, ואז מוצאים אותו ברגע האחרון באיזה מגירה, ואז ב-4 בבוקר אתם קמים [שעון מעורר], כי הטיסות הן תמיד בשעות מאוד מוזרות, ואתם יוצאים מהבית ב-4 בבוקר, ונוסעים לשדה תעופה, וככה נראים הרחובות ב-4 בבוקר? וואלה, אין פה אף אחד, זה כזה מוזר. ואז מגיעים לשדה תעופה, ויש תור, ובדיקות דרכונים, ודיוטי פרי, ומחכים, ועולים לטיסה, וטסים [מטוס ממריא], ויורדים במקום שבו כולם מדברים בשפה מוזרה, ומחכים למזוודה, בגלל שתמיד היא האחרונה, ונכנסים לסאבווי, והאיש הזה בסאבווי היה נורא נורא מוזר, מה היה הקטע שלו? הוא היה זומבי או משהו כזה? ומחפשים את המלון שלכם בכל מיני רחובות תמוהים, כי הכתובת שקיבלתם הייתה לא נכונה, ואז אתם נכנסים למלון, ומתארגנים שם, ואז אתם יוצאים למצוא מקום לאכול, [רעשי רחוב] אבל בכל האזור יש רק מסעדות תאילנדיות, מה הקטע שלהם עם מסעדות תאילנדיות במקום הזה?! ובסוף מוצאים משהו, ואז יוצאים לאיזה מוזיאון [אישה ברקע: אוי, הואן גוך הזה הוא משהו], או הופעה [קהל צורח], ומחפשים איך מגיעים לשם במפה [רכב צופר] ובסוף שאתם מוצאים, ואז אתם חוזרים, ואז אתם צריכים למצוא את המברשת שיניים שארזתם רק היום בבוקר, ואז אתם אומרים… זה היה היום בבוקר?! זה מרגיש כל כך מזמן. היום הזה היה כל כך ארוך.

השבוע שהייתם בעבודה, הרגיש כמו יום. היום שהייתם בחו"ל, הרגיש כמו שבוע.

למה? לא היה משעמם. להיפך. אז מה הסיפור? אתם לא חוויתם את הזמן ארוך יותר, אתם זוכרים אותו ארוך יותר.

[מוזיקת רקע]

המוח שלנו עובד קשה כל הזמן, הוא צריך לשמור עלינו שלא נפסיק אף פעם לנשום בטעות, ולהבין מה אנחנו רואים ומה אנחנו עושים, ובנוסף לכל, חלק מהעבודה של המוח היא לאחסן זיכרונות. כל דבר שאנחנו עושים מתוייק בזיכרון, אבל גם לתייק בזיכרון זאת עבודה קשה, זה דורש אנרגיה.

כשאנחנו עוברים חוויה חדשה, משהו שלא עשינו אף פעם, אנחנו רואים מקום שלא ראינו אף פעם, המוח שם לב לכל דבר. מכניס את הפרטים, מקפיד לכתוב הכל, אז יש תיק גדול ושמן במוח שכולל את כל הפרטים על הדבר החדש הזה שעשיתם.

אבל אם אתם עושים משהו שעשיתם כבר אלף פעם, אתם מכירים את זה, אז המוח מעדיף לחסוך באנרגיה, אין ממש טעם לכתוב שוב את כל הפרטים שכבר יש לכם, אז המוח מתייק את הכל בתור דף אחד שכתוב עליו "כנ"ל".

אז אחר כך כשאתם נזכרים מה קרה ביום מסוים, יש לכם יום אחד שהוא תיק עבה ומפורט, מלא בזיכרונות, ואחד… קטן, כי זה פשוט אותו דבר כמו תמיד. אז יכול להיות שבזמן אמיתי, בזמן שעברתם אותו, היום הזה עבר לכם נורא מהר, אבל כשאתם מנסים להיזכר, בדיעבד, זה נראה ארוך. זה נראה כמו הרבה זמן. בזמן שיום שבו עשיתם משהו שגרתי, נראה קצר.

ולכן לפעמים מקבלים את ההרגשה המאוד מוזרה שהזמן עובר לאט ומהר בו זמנית? לפעמים השעות ארוכות אבל הימים קצרים? או להיפך?

עכשיו, כל זה לא יעבוד אם אתם נוסעים לחו"ל כל הזמן, כן? אם אתם רגילים, במסגרת העבודה אתם פעם בשבוע נוסעים לחו"ל, טיסות בשבילכם זה שגרה, זה לא יהיה מיוחד, זה יעבור לכם מהר. כמו כל דבר אחר. גם אם תצאו לספארי, רכיבה על קרנפים. בפעם הראשונה זו תהיה חוויה לא שגרתית וזה ירגיש כמו משהו שלקח הרבה זמן, אבל אם תקבלו עבודה ברכיבה על קרנפים, ותעשו את זה כל יום במשך שנה, זה יפסיק להיות מיוחד, זה יהיה שגרה, ולכן זה יעבור מהר, אין שום דבר בקרנף שמאט את הזמן.

אז אם כבר אנחנו מדברים על זה, אז הנה עוד שאלה, איך הקרנף חווה את הזמן הזה?

באופן כללי, חיות שהמוח שלהם שונה משלנו, יכול להיות שהן מרגישות את הזמן אחרת? יותר מהר? יותר לאט? ואיך אפשר למדוד דבר כזה בכלל?

[צלצול פעמון]

יש תופעה שבאנגלית קוראים לה Flicker fusion. אם אתם רואים הבזק של אור [ביפ], ומיד אחריו עוד הבזק של אור [ביפ], ועוד אחד [ביפ], וההבזקים [ביפים מהירים ברקע] האלה נהיים יותר ויותר מהירים, עד שבשלב מסוים אתם כבר לא רואים את זה כהבזק, אתם לא רואים את האור מהבהב, אתם פשוט רואים אור אחד דלוק כל הזמן [צפצוף רציף ברקע].

הנקודה שבה הפסקתם לראות את ההבהוב, והתחלתם לראות אור יציב אחד, זה סף ההפרדה שלכם.

אם הייתם רואים את זה עכשיו בהילוך איטי, אז הייתם יכולים לראות שהאור הוא לא באמת רציף, אלא הוא הבהוב, אבל אנחנו לא. אנחנו חיים בקצב מסוים. אז ההנחה, שאתם יכולים להתווכח עם זה, אתם לא חייבים להסכים שזה נכון, אבל הרעיון הוא שככל שסף ההפרדה שלכם גבוה יותר, שאתם יכולים להבחין באור מהבהב יותר מהר, זה אומר שהמוח שלכם בעצם עובד בקצב מהיר יותר, ולכן לגביכם, העולם, הזמן, זז יותר לאט. אתם חווים את העולם כאילו הוא עובר בהילוך איטי.

אז עשו את הניסוי הזה על… תרנגולות. הראו להם אורות מהבהבים בכל מיני תדרים, כדי לבדוק באיזה שלב הן מפסיקות לראות את ההבהוב ורואות את זה כאור יציב, משום שרק כשיש אור יציב הן מקבלות אוכל, והמסקנה הייתה שתרנגולת יכולה להבחין באורות מהבהבים יותר מהר מאיתנו. מה שלנו נראה כאור רציף, תרנגולת יכולה לשים לב שהוא לא באמת רציף. זה אומר שתרנגולת חווה את הזמן ברזולוציה יותר גבוהה מאיתנו. כלומר, היא כנראה מרגישה את הזמן בהילוך איטי.

בדקו את זה על עוד כל מיני חיות וגילו שזה נכון לגבי הרבה חיות. מה שמסביר, בין השאר, למה כל כך קשה להרוג יתושים. [יתוש מזמזם] אם יש יתוש על הקיר ואתם רוצים למעוך אותו, אתם מנחיתים עליו את היד במהירות עצומה ועדיין, כמעט תמיד, הוא יצליח לזוז בשנייה האחרונה. למה? היתוש הזה לא גאון, כן? הוא יתוש. יש לו מוח במשקל של פחות ממיליגרם. אבל תפיסת הזמן שלו היא יותר מהירה משלנו. הוא חווה את הזמן ברזולוציה גבוהה יותר, ולכן, לגביו, העולם זז בהילוך איטי. היתוש הוא בייסיקלי ניאו מהמטריקס. הוא יכול לנוע בין הכדורים. היד שלכם שמתקרבת אליו? מבחינתו זה הילוך איטי, אין לו שום בעיה להתחמק ממנה.

בדקו את זה על הרבה חיות, וגילו שבאופן כללי, בדרך כלל, זה נוטה להיות נכון לגבי חיות קטנות עם מטבוליזם מהיר, ציפורים, סנאים שנראים תמיד כאילו הם זזים בהילוך מהיר, במהירות בלתי אפשרית, אז זה נכון. אצלם סף ההפרדה הוא מאוד גבוה, כלומר, כנראה הם חווים את העולם בהילוך איטי.

לעומת זאת, חיות גדולות יותר, שהמטבוליזם שלהם איטי יותר, כמו פיל, צבים גדולים, ההפרדה, סף ההפרדה שלהם הוא נמוך יותר, והם כנראה מרגישים את הזמן עובר יותר מהר.

אז זה מאוד מעניין בקשר לחיות. מה אפשר ללמוד מהניסוי הזה לגבי בני אדם?

[מוזיקת רקע איטית]

אחד המצבים שבו תחושת הזמן יכולה להשתנות באופן הכי קיצוני, זה כשעוברים חוויות קיצוניות.

למשל, אנשים שעברו משהו מאוד מפחיד, כמו תאונת דרכים, הרבה פעמים הם אומרים שהרגע של התאונה הרגיש כאילו זה היה בהילוך איטי. אשכרה הם זוכרים את הכל קורה בהילוך איטי, הכל זז לאט.

אז יכול להיות שבן אדם שנמצא במצב קיצוני, מצב מאוד מסוכן, המוח מעלה הילוך ואשכרה עובר ל-bullet-time? כלומר, בן אדם אשכרה חווה את הדברים בהילוך איטי? ואיך לבדוק את זה? בלי פשוט… לרסק אנשים בתוך מכוניות.

יש מדען שקוראים לו דיוויד איגלמן, שבין השאר עסק בנושא של תפיסת זמן, והוא תכנן ניסוי שנועד לבדוק האם אפשר באמת לגרום לאנשים לחוות את הזמן יותר לאט.

למתנדבים בניסוי שלו הוא שם על היד מכשיר שדומה לשעון, אבל הוא לא מראה את השעה, הוא מראה איזשהו מספר אקראי, והוא מראה אותו בהבהובים כל כך מהירים, שבן אדם לא יכול לראות אותם. זה נמצא טיפה מתחת לסף ההפרדה של בן אדם. סנאי שהיה מסתכל על המכשיר הזה היה יכול לראות את המספר, אבל בן אדם לא.

אוקיי. עכשיו השאלה היא, הבן אדם הזה, אם הוא פתאום נמצא במצב רגשי מאוד קיצוני, כלומר, נגיד אם הוא מאוד מפחד, האם יכולת הפרדת הזמן שלו פתאום תעלה כך שהוא באמת יחווה את העולם בהילוך איטי ואז הוא יצליח לראות את המספר הזה?

אז, השאלה הייתה, האנשים שמתנדבים לניסוי, איך מפחידים אותם? אז איגלמן זרק אותם מגובה 50 מטר.

[צעקה]

זה בסדר, הייתה רשת למטה.

[המשך הצעקה]

יש מתקן כזה לאנשים שבנג'י לא מספיק קיצוני בשבילם, שבו אתם תלויים באוויר מחבל, מעל רשת, ואז מנתקים את החבל. ואתם פשוט נופלים. זאת נפילה חופשית, אתם לא מחוברים לכלום במשך איזה 50 מטר.

יותר מזה, אתם לא עושים את זה כשאתם מסתכלים למטה על הרשת, אתם מסתכלים למעלה, כך שאתם אפילו לא רואים לאן אתם נופלים. עכשיו, אישית לא ניסיתי, אבל זה נשמע מפחיד רצח. [צוחק] כלומר, במשך שנייה-שתיים אתה די מרגיש שאתה הולך למות.

אז איגלמן, שהוא… חוקר וסופר וקצת סדיסט, מתברר, לקח את הנסיינים שלו למתקן כזה, ואמר להם, "בזמן שאתם נופלים, תסתכלו במכשיר ותראו אם אתם רואים איזה מספר הוא מראה".

השאלה היא, האם במצב קיצוני כזה ההפרדה של האנשים תעלה, הם יחוו את העולם בהילוך איטי, והם יצליחו לראות את המספר שבמצב רגיל הם לא יכולים. והתשובה היא... לא.

גם בזמן שהם נפלו, גם בזמן שהם מפחדים, אנשים לא הצליחו לראות את המספר הזה. אז המסקנה היא שאנשים, גם כשהם מפחדים, לא באמת מרגישים את הזמן עובר לאט יותר. הם זוכרים אותו לאט יותר.

כי להיות במצב כמו תאונת דרכים זה בהחלט מצב חדש ומעניין, והמוח נכנס לפאניקה ומקטלג כל פרט באופן אובססיבי. עכשיו, יכול להיות שבמציאות זה נמשך כמה שניות, אבל המון המון פרטים נרשמים, ולכן זה נראה בדיעבד כאילו עבר זמן מאוד ארוך.

[מוזיקת סיום]

אז מה הייתה השאלה?

[מוזיקת סיום נפסקת בפתאומיות]

לא, רגע, זאת לא הייתה השאלה.

אז איך כל זה קשור לקורונה?

[מוזיקת רקע]

בדצמבר 2019 התגלה בפעם הראשונה נגיף קורונה… בסין. ובחודשים הראשונים של השנה הייתה מגפה… בסין. והרבה מאיתנו עקבו אחרי מה שקורה בחדשות, זה היה מעניין, אבל זה היה דבר שקורה בסין. רובנו לא נמצאים שם, זה לא השפיע על החיים שלנו באופן אישי.

מרץ 2020 היה הזמן שבו הדבר הזה הפסיק להיות חדשות, והפך להיות דבר שמשפיע לנו על החיים. משום שהמגפה הגיעה לישראל, לארצות הברית, לאירופה, להרבה מקומות, ופתאום התחילו לפרסם הנחיות בקשר לזה.

אנשים פחדו לצאת מהבית, כדי לא להידבק, ואז אמרו להם, "אוקיי, נסיעות לחו"ל אין יותר, אז אם היו לכם תוכניות, אז תבטלו". ואסור יותר לעשות פגישות של יותר מ-100 איש, ואחר כך 50 איש, אז גם לצאת למסעדות, לפאבים, למה שלא יהיה, אין יותר. אז ביטלו את כל הספורט, ביטלו את כל אירועי התרבות, ואז אמרו "אסור להיפגש יותר מ-10 אנשים". בתי ספר בוטלו. ואז אמרו, "אל תצאו מהבית".

וכל הדבר הזה לא קרה בבת אחת, אלא כל יומיים מוסיפים עוד איזושהי הנחיה. כל יומיים אנחנו צריכים לשנות את איך שאנחנו חיים. אנחנו עוברים משגרה למצב שבו אנחנו פשוט נמצאים בבית כל הזמן, ואם הורים, אז מבלים 24 שעות עם הילדים.

זה היה מצב חדש, שאנחנו לא חווינו אף פעם, משום שלא קרה דבר כזה לפני זה. המקום אולי היה אותו מקום, אנחנו לא היינו בשום מקום חדש, אבל כל פעם החיים שלנו השתנו. ולכן זה נראה כמו דבר שלוקח הרבה זמן.

כשהגיע אפריל, אנחנו עדיין היינו תקועים בבית. אבל בשלב הזה אנחנו גילינו שלהיות תקוע בבית 24 שעות ביממה, זה ממש משעמם. כאילו, זה הכי שגרה שיש. שום דבר לא משתנה, אפילו לימי השבוע כבר לא הייתה משמעות. אנשים שכחו איזה יום היום, כי למי אכפת אם יום שבת היום או יום שני היום, היום זה היום שאני נמצא בבית, כמו כל יום אחר. ודבר שהוא שגרתי, שחוזר על עצמו הרבה, מרגיש כאילו הוא עובר מהר בדיעבד.

ולכן, מרץ הוא דבר שהרבה אנשים חוו בתור משהו שעבר מאוד לאט, ואת אפריל הם עברו בצ'יק.

זה כמובן אישי, לא כל אחד הרגיש את זה ככה, אבל לגבי הרבה אנשים, זאת הייתה החוויה.

ומה למדנו מכל העסק הזה? הממ… שאם אתם רוצים לחיות יותר זמן, אז לא יודע, תעשו כושר או משהו כזה, אבל אם אתם רוצים להרגיש כאילו אתם חיים יותר זמן, תעשו דברים שעדיין לא עשיתם. תהיו במקומות שעדיין לא הייתם. תעשו דברים חדשים, ובזיכרון שלכם, אתם תחיו יותר זמן.

זאת התשובה.

אחרי הפרסומת - למה הזמן עובר יותר מהר ככל שאנחנו מזדקנים?

[חסות]

[מוזיקת רקע]

אחד הדברים המעניינים בקשר לתפיסת זמן, הוא הרעיון שככל שאנשים מתבגרים, או במילים פחות מנומסות, מזדקנים, הזמן עובר מהר יותר.

שוב, זה לא נכון לגבי כולם, זה לא שכל אחד מרגיש ככה, אבל זה בהחלט דבר שהרבה אנשים מרגישים. שאוקיי, כשהייתי ילד, ההרגשה הייתה כאילו כל שנה היא נצח. ועכשיו? השנים עוברות ככה [נוקש באצבעות]. כאילו, איך יכול להיות בכלל שעכשיו 2020? לפני חמש דקות היה 2012!

הרבה אנשים מרגישים את זה, ושוב, זה לא דבר שקל לבדוק, כי זו תחושה סובייקטיבית, אבל יכולים להיות לזה כמה הסברים שקשורים לשתי השיטות שדיברתי עליהם, לחוות את הזמן.

אחד מהם זה דבר שקשור לזיכרון. פשוט, כשאתם ילדים, כל דבר שאתם עושים, אתם עושים בפעם הראשונה. העולם הוא חדש. אתם רואים וחווים הרבה דברים חדשים, וכל נסיעה לסבתא היא הרפתקה, וכשאתם עולים מכיתה ג' לד', זה עולם חדש לגמרי, והכל… ולכן, הכל נחקק בזיכרון יותר, ונראה כאילו הוא לוקח הרבה זמן.

אבל ככל שאתם מתבגרים, אתם יותר מכירים את העולם, אתם יותר רואים איך הוא עובד, לא כל דבר הוא סופר מרגש, ולכן, דברים עוברים יותר מהר.

זה הסבר אחד. אבל יש הסבר אחר.

המבחן הזה, של סף ההבחנה בהבהובים של אור, שדיברתי עליו קודם בקשר לבעלי חיים? כשעושים אותו על בני אדם, אז מגלים שסטטיסטית, בדרך כלל, ככל שבני אדם יותר מבוגרים, ככה סף ההבחנה שלהם הוא יותר נמוך. כלומר, מספר ההבהובים לשנייה שהם יכולים להבחין בו הוא יותר נמוך.

עכשיו, יש לזה כל מיני השפעות. זה יכול לנבוע מהורמונים, כמו דופמין, שמופרשים פחות כשאתם זקנים, אבל בכל מקרה, אם אתם מקבלים את זה שיש קשר בין ההפרדה הזאת לבין תחושת הזמן, אז מה שזה אומר, זה שאנשים מבוגרים אשכרה מרגישים את הזמן עובר מהר יותר. לא בכאילו. זה דבר שכנראה קורה. גם כשמבקשים מאנשים, ויש ניסוי אחר שאתם יכולים לעשות, אחרי שהפודקאסט יגמר, תמדדו דקה, אבל בלי למדוד אותה. זאת אומרת, תגידו "מעכשיו". חכו, אל תספרו, אל תעשו אחת שתיים שלוש, אלא פשוט תחשבו על משהו אחר, תעשו משהו אחר, עד שאתם נדמה לכם שעברה דקה, ותגידו "סטופ", ותראו כמה זמן באמת עבר.

באופן כללי, כמה שאנשים יותר מבוגרים, הם נוטים להעריך דקה בתור זמן יותר ארוך. זאת אומרת, הם יגידו "סטופ" אחרי שעברה כבר דקה וחצי, או אולי שתי דקות.

כלומר, חוויית הזמן שלהם היא יותר מהירה. יכול להיות שאשכרה הזמן עובר יותר מהר, כשאנחנו מזדקנים.

אז תעשו כמה שיותר דברים ככל שאתם צעירים, או משהו כזה? אני לא יודע, כמה זמן עבר לדעתכם מתחילת הפרק הזה?

אין לי שום מושג, בגלל שאנחנו מקליטים את זה [צוחק] ב… חלקים. כמה זמן זה? גיא, כמה זמן זה?

גיא: אה… 31 דקות. בול.

דורון: וואי, אני זקן.

[מוזיקת סיום]

זאת התשובה.

את כל הפרקים של הפודקאסט אתם יכולים למצוא באפליקציה של רשת "עושים היסטוריה", או בכל אפליקציית פודקאסטים אחרת, או באתר ranlevy.com/theanswer.

ושאלו אותי, למה בעצם אני אומר בכל פעם, בסוף כל פרק איפה אתם יכולים למצוא אותי, הרי אתם כבר יודעים איפה אתם שומעים אותי, אבל אולי אתם שומעים אותי ב… ברדיו לרכב של מישהו שלקחתם איתו טרמפ. או אתם שומעים… מישהו חטף אתכם והשמיע את זה וזה היה מעניין ואתם רוצים... בקיצור, לא יודע, אולי אתם רוצים את המידע הזה.

בכל מקרה. אם אתם רוצים עדכונים למתי מתפרסמים פרקים חדשים, או על הרצאות שאני עושה, לילדים, מבוגרים, כל מיני, זה בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם".

אם אתם שואלים את עצמכם מי הפיק וערך את הפרק הזה, אז זה גיא בן נון. אביב שם טוב ייעץ ותמך מורלית. רן לוי העורך הראשי. דני טימור המנהל העסקי. ואני, אם שאלתם את עצמכם, דורון פישלר. ביי.

הממ… כן, זהו. ביי.

אהמ… יש לי בעיה עם סיומים.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page