בפרק הזה של "התשובה" אין שאלה, יש רק סיפור: על אחת המדינות הקטנות והמוזרות בעולם. נאורו הוא אי קטנטן באוקיינוס השקט, בעל היסטוריה שכוללת מעצור דלת גורלי, מיוזיקל על לאונרדו דה וינצ'י, ובעיקר – ובאופן קריטי – קקי של ציפורים. חלק ראשון מתוך שניים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/04/2020.
[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".
היי, זה דורון, ואני שוב צריך להסביר מה בעצם קורה כאן בדיוק. גם הפרק הזה הוא לא פרק סטנדרטי, זה לא ממש פרק של "התשובה", כי זאת תכלס לא תשובה לשום שאלה.
יכולתי למצוא שאלה בשביל הפרק הזה. נגיד, יכולתי להגיד שכל זה זה תשובה לשאלה "מה מדינת האי הכי קטנה בעולם", או "איך אפשר לעשות כסף מקקי של ציפורים", או "מה הדבר הכי מוזר שקרה אי פעם בגלל מעצור דלת".
אבל תכלס, [צוחק] זה פשוט סיפור שרציתי לספר, כי זה סיפור טוב.
מה שכן, הוא גם קצת ארוך. אז מה שעשינו זה חתכנו לשניים. החלק הראשון של הסיפור הוא הפרק הזה, החלק השני יגיע בפרק הבא, שיבוא ממש ממש בקרוב, אלא אם כן אתם כמובן מאזיני העתיד, ואז הוא כבר זמין ואתם יכולים כבר לשמוע אותו תוך כדי נסיעה ברכב האוטונומי שלכם, כדי לקבל את חיסון הקורונה השנתי שלכם. כיף לכם.
בכל מקרה, זה סיפור על אי. אני אוהב איים, אני אוהב סיפורים על איים, ואולי יהיו עוד כאלה בהמשך. לא מבטיח כלום.
אבל רגע לפני זה, עוד הודעה קצרה. סקר המאזינים השנתי של רשת "עושים היסטוריה" זה דבר שקורה עכשיו, זה קורה כל שנה. החבר'ה כאן פשוט צריכים לדעת מה אתם חושבים. [צוחק] אה… ככה אנחנו יודעים מה אתם אוהבים ומה אתם לא אוהבים בפודקאסטים, ואיפה להשתפר ומה לעשות. למשל, מה דעתכם על זה שבאמצע פודקאסט שעונה על שאלות פתאום יש פרק שלא קשור לכלום שעוסק בכלל באיזה אי. בכל מקרה, אתם מוזמנים להיכנס ל-ranlevi.com, להיכנס שם ללינק לסקר המאזינים. זה נראה ארוך, אני יודע, זה נראה עם המון דפים וזה, אבל זה לא באמת כזה ארוך, כי אתם פשוט לא צריכים באמת למלא את הכל, רק אתם ממלאים את הפרטים רק על הפודקאסטים שאתם מאזינים להם. אז אתם מוזמנים להיכנס לשם, אנחנו צריכים ואנחנו מאוד שמחים לדעת מה אתם חושבים. תודה. עכשיו פרסומת ואז… הסיפור על האי עם ההיסטוריה הכי מגוחכת בעולם.
[חסות]
כשאתם מסתכלים על המפה של העולם, בצד ימין למטה בדרך כלל אתם רואים את אוסטרליה. זה גוש גדול, זאת יבשת גדולה, אי אפשר לפספס אותה. קצת מעל אוסטרליה אתם יכולים לראות את האי הקצת יותר קטן אבל עדיין די גדול, שחצוי בין אינדונזיה לפפואה גינאה החדשה. משם, אם תתקדמו קצת מזרחה, יכול להיות שתראו כמה קווים ממש ממש קטנים על המפה, זערוריים, זאת קבוצת איים שקוראים לה איי שלמה, ואם משם תפנו עוד קצת צפונה, אתם תראו… שום דבר. ים.
יש שם מקום, אבל אתם לא רואים אותו במפה כי הוא פשוט קטן מדי. במפות של העולם המקום הזה כל כך קטן שהוא פשוט לא מופיע. לפעמים תראו את השם של האי על המפה, אבל לא את האי עצמו, כי האי עצמו פשוט קטן מדי. השם הוא נאורו.
[מוזיקת רקע]
מרחוק נאורו נראה כמו הדבר הכי דומה שיש לאי הסטריאוטיפי, כמו שמציירים בסרטים מצוירים, כלומר עיגול עם שלושה עצי דקל עליו. [צוחק] זה נראה פחות או יותר ככה. זה שטח עגלגל, קצת אליפטי, 4 קילומטר לרוחב, 5 קילומטר לאורך. זה נאורו. ונאורו הוא מקום מדהים. כלומר, לא כל כך המקום עצמו, זה הסיפור שלו שמדהים. ההיסטוריה של נאורו נשמעת כאילו כתב אותה אפרים קישון כשהוא קם במצב רוח רע.
ההיסטוריה האמיתית של המקום הזה נשמעת כמו סאטירה אכזרית במיוחד על יחסים בינלאומיים ועל כלכלה, ועל העולם באופן כללי. רק שזה אמיתי לחלוטין. כי נאורו הוא מקום שהיה פעם אחת המדינות הכי עשירות בעולם, ואחת המדינות הכי עניות בעולם, ומרכז פיננסי בינלאומי, ובית כלא, ונותן חסות ראשי למחזמר על לאונרדו דה וינצ'י. ואת כל מה שהוא היה וכל מה שהוא עכשיו הוא חייב לדבר אחד - קקי של ציפורים.
הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על נאורו, זה שזאת מדינה. וזה ממש לא מובן מאליו שזאת מדינה.
[מוזיקת רקע]
נאורו הוא אי מאוד קטן, הוא לא האי המיושב הכי קטן בעולם, יש איים קטנים יותר שעליהם חיים פחות אנשים, איזה חמישה אנשים או משהו, אבל האיים האלה הם אף פעם לא מדינה עצמאית משל עצמם, הם תמיד חלק מאיזושהי מדינה גדולה יותר. לפעמים יש להם מעמד של… תת ריבונות עצמאית שהיא חלק מרשות מקומית של בריטניה, או משהו בסגנון הזה. זה לא המצב בנאורו. נאורו היא מדינה. חד משמעית. יש להם ממשלה, יש להם נציגות באו"ם, יש להם דגל. יש להם דרך אגב אחלה דגל. הדגל של נאורו הוא אחד הדגלים הכי יפים שאני מכיר. הוא כחול כהה, שמייצג את האוקיינוס, כשלרוחב הדגל יש פס זהב צר, שמייצג את קו המשווה, ובצד שמאל שלו, קצת מתחת לפס, יש כוכב אחד. משום שנאורו יושב טיפ-טיפה מתחת לקו המשווה, ממש כמה קילומטרים בודדים מדרום לקו המשווה.
אז נאורו היא מדינה, אבל היא מדינה קטנה. מאוד קטנה. ברשימה של כל המדינות בעולם, מהכי גדולה להכי קטנה, נאורו נמצאת במקום השלישי מהסוף. כלומר זאת המדינה הכי קטנה בעולם אחרי הוותיקן ומונקו.
שמעתי מישהו שביקר שם שסיפר שהוא קם בבוקר, עשה סיבוב ברגל מסביב למדינה, וחזר לארוחת בוקר. [צוחק] אם מסדרים את המדינות לפי גודל האוכלוסייה, כלומר לפי כמה אנשים גרים בהם, אז נאורו נמצאת במקום השני מהסוף. כלומר רק בוותיקן יש פחות אנשים מנאורו. ולוותיקן אמנם יש מעמד של מדינה באופן רשמי, אבל אתם יודעים, זה… זה לא בדיוק מדינה בסטנדרטים הרגילים. אף אחד לא נולד בוותיקן. בין המדינות שאנשים אשכרה יכולים לחיות בהם, כלומר להיוולד, לגדול, לחיות, למות, נאורו היא תכלס המדינה הכי קטנה בעולם.
את מספר האנשים בנאורו, הממ… זה מגוחך להשוות אפילו למדינה כמו ישראל. ישראל היא מדינה קטנה, כן? יש פה 8 מיליון תושבים, זה מעט בשביל מדינה. ועדיין, זה מספר עצום ביחס לנאורו. עזבו מדינות, קחו ערים. קחו רק את ירושלים, היא עדיין הרבה יותר גדולה מנאורו. צריך ללכת על משהו יותר קטן. פתח תקווה. לא, עדיין, יותר קטן. עפולה. לא, יותר קטן מזה. כדי להשוות את נאורו למשהו בארץ, אתם צריכים לקחת את… ירוחם. בערך 10,000 תושבים. זאת נאורו. זאת מדינה בגודל של עיירה קטנטנה. כשהמדינה הזאת קיבלה עצמאות ב-1968, היו בה 3,400 איש. שזה, לפי כל קנה מידה שפוי, אפילו לא עיירה, זה כפר!
נאורו זה מה שהיה קורה אם הייתם לוקחים את ירוחם, מוציאים אותה מהמדבר, תוקעים אותה באמצע האוקיינוס השקט, ואומרים לה 'עכשיו את כבר לא חלק ממדינת ישראל, את מדינה עצמאית, מדינת ירוחם. תסתדרי'. ואז נותנים לה הרבה מאוד כסף, אבל לזה עוד נגיע.
כל זה אולי הזוי, אבל זה לא החלק המעניין בסיפור של נאורו. כדי להסביר למה הסיפור של נאורו הוא כל כך משוגע, צריך לעצור רגע ולעשות כמה תחנות במקומות ובזמנים אחרים.
[מוזיקת רקע]
לפני מיליוני שנים לא היה אף אחד בנאורו. לא היה אף בן אדם בנאורו. היו שם סלעים, פשוט כמה סלעים שבלטו מתוך הים, וזה היה, והוא עדיין, המקום היחיד שבו אפשר היה למצוא משהו שהוא לא מים בטווח של מאות קילומטרים מסביב.
לאף אחד לא היה אכפת. חוץ מלציפורים.
ציפורים אמנם יודעות לעוף, אבל הן צריכות לנוח מדי פעם. [סאונד של להקות ציפורים] אז כשציפורי ים עפו לרוחב האוקיינוס השקט, היה להם את הסלע הבודד הזה שבולט מתוך הים, וזה היה מקום מאוד נוח לעצור בו. אז המקום הזה היה תמיד מלא בציפורים. ציפורים בהמוניהן עשו שם חניית ביניים, ועשו את מה שציפורים עושות. כלומר רעש וקקי [ספלאט]. ציפורים, ובטח שמתם לב לזה, עושות הרבה קקי. זה די מרשים כמה קקי ציפור קטנה יכולה להפיק. אני פעם השארתי את המכונית שלי חונה מתחת לאיזה עץ וחזרתי אחרי ארבע שעות, וזה לא יאמן הכמות שהן יכולות להשאיר! זה כאילו כל ציפורי הארץ עשו ועידה על העץ הזה כדי לחרבן על המכונית שלי! אם יצא לכם פעם להגיע למצב כזה, אתם יודעים שציפורים יכולות לנפק הרבה קקי. עכשיו תחשבו על מקום בלי מכוניות, אבל עם סלעים, שהוא התחנה היחידה לציפורים בטווח של מאות קילומטרים. [צוחק] ככה שמיליוני ציפורים עוצרות שם. ובמשך מיליוני שנים כולן עושות שם קקי. האי הזה הפך, פשוטו כמשמעו, לערימה ענקית של קקי של ציפורים.
וכל העסק הזה התבשל בשמש הטרופית, מכיוון שנאורו נמצאת פחות או יותר על קו המשווה, אין שם ממש עונות, תמיד חם שם. זו הייתה ערימה ענקית של קקי מבושל באמצע האוקיינוס.
עכשיו בואו נעבור שוב למקום אחר.
[רעשי רחוב, אנשים מדברים]
שנת 1900 וכלום, בסידני באוסטרליה. במשרדים של חברה שעסקה בסחר במינרלים עבד כימאי אחד. קראו לו אלברט אליס, והוא שם לב למעצור דלת בבניין שלו. זה היה סלע, סלע יפה, שאחד מעובדי החברה הביא מסיור באיזה אי או משהו, ואחרי שכולם הסתכלו עליו ואמרו "וואו, זה סלע יפה", אז פשוט השתמשו בו בתור מעצור לדלת, והוא לכל הדעות הצטיין בעבודה שלו, לשמור את הדלת פתוחה. או סגורה. אבל הסלע הזה סיקרן את אליס, אז הוא בדק אותו. הוא לקחת חתיכה קטנה ממנו וניתח אותה, בדק את החומרים שמהם היא עשויה, זה היה התפקיד שלו, והוא גילה שזה היה למעשה… פוספט. אז הוא שאל מאיפה הגיע הסלע הזה, אז אמרו לו, מישהו בחברה, לפני כמה שנים, הייתה לו פגישה באיזה אי, והוא ראה שם סלע יפה, אז הוא לקח אותו למזכרת.
עכשיו, מה זה פוספט? פוספט הוא סלע שכולל סוגים מסוימים של חומרים, זרחה בעברית, וזה חומר חשוב, כי מייצרים ממנו, בין השאר, דשן.
[מוזיקת רקע]
כשמגדלים צמחים, בגן לימדו אותנו ששותלים אותם באדמה ואז משקים אותם ואז הם צומחים. זה לא תמיד נכון. השאלה היא איזו אדמה. לא בכל אדמה זה יקרה. אם תשתלו משהו בחול של חוף הים, הוא לא יגדל. צריך אדמה פורייה, אדמה שיש בה חומרים מזינים לצמחים. בשביל זה צריך דשן. ודשן עושים, בין השאר, מפוספטים. ואחת מהדרכים שבהן סלע פוספט יכול להיווצר זה שזה מה שקורה לקקי של ציפורים אחרי מיליוני שנים. הוא מתמצק והופך לסלע.
והפוספט המסוים הזה, שהיה מעצור דלת בסידני, לא היה סתם פוספט. הוא היה הפוספט הכי טוב שהאיש ראה אי פעם. הוא היה מעולה. הוא היה כמעט לחלוטין טהור. כלומר, לא מזוהם בשום דבר שאינו קקי של ציפורים. הסלע הזה הגיע מנאורו. ולכן בעקבות הגילוי הזה הגיעה עוד משלחת לנאורו כדי לבדוק מה בדיוק קורה שם באדמה, והיא גילתה שהאי הקטן הזה עשוי מהפוספטים הכי טובים בעולם. זאת ערימת קקי, כן, אבל זאת ערימת קקי ששווה זהב! מילולית, זה ממש כמו לגלות שכל האי עשוי מזהב. החומר הזה נמכר, בהתאמה למחירים של היום, ביותר מ-150 דולר לקילו.
אז כמובן, ניגשו לעבודה. להתחיל לכרות את החומר היקר הזה. בנאורו כבר חיו אנשים בתקופה הזאת. התושבים המקוריים של נאורו, הנאוריים היו עם, עם קטן מאוד, אבל עם. הם דיברו בשפה של עצמם, נאורית. הם חיו שם חיים די בסיסיים, כלומר הם חיו בבקתות, לא היה להם חשמל, גם אינטרנט לא, אבל אוכל לא היה חסר להם, כי האי שלהם היה מאוד פורה. ועכשיו ברור למה. ובסך הכל הם היו די מרוצים ודי ידידותיים. כמובן שעכשיו כשהתגלה שהאי שלהם הוא יקר, הרבה אנשים רצו אותו. האי הזה היה תחת כיבוש גרמני כמה זמן, אחר כך בזמן מלחמת העולם הראשונה יפן כבשה אותו מהגרמנים, אחר כך אוסטרליה כבשה אותו מהיפנים, כשכל הזמן הזה כל מי שהחזיק באי כמובן השתמש בו בתור מחצבת פוספטים.
בסופו של דבר ב-1968 הנאוריים השיגו הישג די מדהים. החלום של כל עם קטן שסובל מכיבושים מכל הכיוונים, הם קיבלו עצמאות. האי הקטנטן הזה הפך למדינה משל עצמו. [תרועה]
מדינה צריכה לדאוג לעצמה ולפרנס את התושבים שלה. לנאורו היה בדיוק דבר אחד למכור. הם היו רחוקים מכל מקום אחר בעולם, אין להם הייטק, אין להם כוח אדם להציע, לא היה להם כלום חוץ מהאדמה של האי שלהם. אבל האדמה הזאת שווה הרבה. [רעש מכונות] אז הם התחילו לכרות. הם התחילו לכרות בקצב הרבה יותר גבוה את האדמה של האי שלהם. לצורך העניין היה צריך כמובן קודם כל לעקור את היער שכיסה את החלק הפנימי של האי, שזה חבל, כי הוא היה יער יפה, אבל… צריך לחיות ממשהו, צריך להכניס כסף. מנופים ומשאיות הגיעו לשם, העמיסו את הסלעים של האי והעבירו אותם לחוף המערבי שלו, שמה נבנו על החוף כמה מבני מתכת ענקיים, שמזדקרים אל תוך הים, והם מיועדים להעביר ולהעמיס את הסלעים האלה אל תוך ספינות המשא שעגנו שם. [צופר אונייה] וכל זה גם לא היה אסתטי במיוחד, אבל בצד החיובי, הם הרוויחו כסף. הם הרוויחו הרבה כסף.
זה כאילו שגילו במדינה נפט, וזה די דומה למדינות הערביות שפתאום הפכו לעשירות נורא כי מצאו בהם נפט. הפוספטים של נאורו לא היו יקרים ממש באותה מידה כמו נפט, אבל זה עדיין היה הרבה מאוד מאוד כסף. ונאורו היא מקום עם ממש ממש מעט אנשים. כלומר, כשלוקחים את כמות הכסף ומחלקים אותו במספר האנשים, זה יוצא שמבחינת התל"ג לנפש, הכסף פר אדם, נאורו הייתה המדינה הכי עשירה בעולם! ולא בהפרש קטן. נאורו ייצאה את הפוספטים שלה בשווי של יותר מ-100 מיליון דולר בשנה. וזה, אנחנו מדברים פה על שנות ה-70. כשממירים את זה לכסף של היום, שכמובן שווה יותר מהכסף של פעם, זה יוצא מיליארדים. זה אומר שלכל אזרח בנאורו, כל אדם במדינה, כולל נשים, גברים, ילדים, תינוקות, כולם, היו בממוצע חצי מיליון דולר. כלומר בממוצע כל אדם שני במדינה הוא מיליונר.
בפועל כמובן זה לא באמת מתחלק ככה, כי הכסף אף פעם לא מתחלק שווה בשווה. אנשים שהיו בעלי האדמות שאותם כרו, הם הפכו למיליונרים. והממשלה, שגזרה קופון על כל העסק, הפכה גם היא למאוד מאוד עשירה. האנשים האחרים לא הפכו למיליונרים, אבל אי אפשר לומר שהממשלה לא דאגה להם. היא דאגה להם לגמרי לא רע.
[מוזיקת רקע]
היו שם חינוך חינם לגמרי, בנאורו, בריאות חינם לכולם, כולל הטסה לבית חולים באוסטרליה, לכל עניין שבית החולים הקטן בנאורו לא היה יכול לדאוג לו. תחבורה ציבורית חינם. למרות ש… אין המון לאן לנסוע בנאורו. העיתון הממשלתי היה חינם. דירות, חשמל, הם לא היו חינם, הם היו כמעט חינם. המחיר היה מאוד ייצוגי. הייתה תוכנית ממשלתית של השכרת דירות ב-5 דולר לחודש.
ולכל זה צריך להוסיף את שיעור המיסים בנאורו שהיה… אפס. לא היו שם מיסים. בכלל.
ככה שזה נכון שלא כולם היו עשירים, אבל זה היה מקום שגם העניים בו הם עשירים.
תושבי נאורו, אולי צריך להוסיף, הם לא עבדו בכרייה של הפוספטים. לעבוד בכרייה זאת עבודה קשה, והם היו עכשיו אנשים עשירים. אנשים עשירים לא עובדים קשה. הם הביאו עובדים זרים מהפיליפינים ומאיים אחרים כדי לעשות את זה. הם רק נהנו מהמצב החדש הזה שלהם, והם בהחלט נהנו. הם התחילו להוציא כסף לא רע. הם התחילו לקנות הרבה מכוניות יוקרה, היו בשלב כלשהו הרבה מכוניות מאוד מפוארות באי הזה, שוב, למרות שאין בו ממש לאן לנסוע. אין המון תועלת במכונית שיכולה לנסוע 150 קמ"ש באי שההיקף שלו הוא… פחות מ-20 ק"מ. [צוחק] הם הקימו גם את חברת התעופה "אייר נאורו", שבשיאה היו לה חמישה מטוסי בואינג 737, שטסו לעשר מדינות אחרות באוקיינוס השקט, גם הן מדינות איים, והפסידו על זה המון המון כסף, כי אין המון ביקוש לטיסות מנאורו לטובאלו וחזרה, למשל. טובאלו היא מדינת איים אחרת, שהיא קצת פחות זעירה מנאורו, אבל עדיין זעירה. היה מסלול טיסה מטובאלו לנאורו, כשמה שמעניין זה שבבואינג 737 אחד יכולה להיכנס משהו כמו… 2% מהאוכלוסייה של שתי המדינות האלה ביחד! לא היה הרבה ביקוש לטיסות האלה. לעתים קרובות מאוד המטוסים האלה טסו ריקים. והערכה זהירה אומרת שחברת התעופה הזאת הפסידה 15 מיליון דולר בשנה! ושזה לא היה אכפת להם, כי היה להם את הכסף הזה לבזבז.
הבכירים בנאורו טסו ברחבי העולם בלי חשבון. אחד ממסלולי הגולף החביבים עליהם היה בבהאמה. ובהאמה זה אמנם גם כן אי אבל זה לא קרוב לנאורו בשום צורה, זה בצד השני של העולם. בקיצור, נאורו הייתה מדינה עשירה, וידעה את זה טוב מאוד.
עכשיו, זה לא אומר שהכל היה רק הוצאות ובזבוזים בלי חשבון. הם גם ניסו לדאוג לעצמם לעתיד. הם הקימו קרן למען תושבי נאורו, הקרן הנאורית, שלקחה חלק ניכר מהמיליארדים שלהם, והשקיעה אותם בכל מיני דברים ברחבי העולם, וזה בהחלט הדבר הנכון לעשות. זאת התנהלות אחראית. אם פתאום יש לך הרבה כסף, להשקיע אותו כדי שגם בהמשך יהיה לך הרבה כסף. אחד מיועצי ההשקעות העיקריים של נאורו, וזה שהוביל הרבה מההשקעות שלהם, היה בן אדם שקראו לו דיוק מינקס. אני לא צוחק, זה השם שלו. נשמע כמו שם של דמות מצוירת של שועל תחמן בסדרה לילדים. וזה היה הבן אדם. הוא לא היה תושב נאורו, הוא היה פעם בכיר בבנק העולמי, והוא באופן כלשהו התיידד מאוד עם ממשלת נאורו, ויעץ להם והפך לחבר קרוב שלהם. ובעידודו של דיוק מינקס, ולא רק הוא, הקרן הנאורית השקיעה בכל מיני דברים, בעיקר בנדל"ן. למשל, הם בנו בניין במלבורן באוסטרליה, שהיה במשך זמן קצר הבניין הכי גבוה במלבורן, והוא נקרא בית נאורו. הם בנו גם את הבניין הכי גבוה בפיליפינים. וכל מיני מלונות מפוארים בכל מיני מקומות. המכנה המשותף של כל המבנים האלה היה שאלה היו דברים גדולים ומפוארים ומנקרי עיניים ובדרך כלל הכי גבוהים במשהו.
עכשיו, נדל"ן באופן כללי זה דבר טוב להשקיע בו, אבל תשאלו בן אדם שמבין בנדל"ן והוא יגיד לכם שלפעמים עדיף להשקיע במגרש חניה בפתח תקווה מאשר במלון ענק ומפואר במיאמי. כי ההשקעה הכי טובה והכי בטוחה היא לעיתים רחוקות זאת שנראית הכי גבוהה ויפה ומפוארת מבחוץ.
הם השקיעו גם בעוד דברים, כי אי אפשר להשקיע רק במלונות, ולכן בין השאר הם השקיעו ב"לאונרדו, פורטרט של אהבה".
[מוזיקת רקע]
ב-1993 נערכה בלונדון, בווסט אנד, הבכורה של "לאונרדו - המוזיקל: פורטרט של אהבה". מחזמר באורך של 4 שעות שעוסק בחייו של לאונרדו דה וינצ'י והרומן שלו עם האישה שנכנסה לנצח כמונה ליזה.
[שיר מחזמר מתנגן]
זה לא היה מאוד מדויק היסטורית. זה גם לא היה מאוד מעניין, אם אתם מאמינים למבקרים שלא ממש התלהבו מהמחזמר הזה. עכשיו, מחזות זמר, באופן כללי, הם לא השקעה בטוחה. יש סיבה לזה שאף אחד לא ייעץ לכם להשקיע במחזות זמר. אם הם מצליחים, הם מאוד מצליחים. "פנטום האופרה" זה דבר שהכניס הרבה מאוד כסף, ואני די בטוח שבעלי הזכויות על "המילטון" הם במצב סביר פיננסית עכשיו, אבל אלה המקרים היוצאים מהכלל. העובדה היא שרוב המוזיקלים נכשלים. זה ממש לא השקעה בטוחה ונבונה שעושים כדי להרוויח. ובמקרה של המחזה הזה, הוא הפסיד הרבה מאוד. זה אחד הכשלונות הכי גדולים בתולדות מחזות הזמר בלונדון. ההפקה מוערכת ב-5 מיליון דולר, ונערכה לו בכורה חגיגית, שבתוכניה שלה היה כתוב "מוגש מטעם הרפובליקה של נאורו". לבכורה הזאת הגיעו חלק די נכבד ממספר התושבים של נאורו, כולל כל הממשלה. וחמישה שבועות אחר כך המחזה… ירד. כי אף אחד לא בא.
למה הם בחרו, מכל ההשקעות אפשריות בעולם, לעשות דווקא מיוזיקל על לאונרדו דה וינצ'י? הסבר אחד לזה הוא העובדה שאחד מכותבי המחזמר הזה היה… דיוק מינקס. שבצעירותו, מתברר, הוא עבד עם להקה, שהיה לה אפילו להיט אחד, הוא היה גם מוזיקאי מתברר, והוא כתב שירים. אז… איכשהו הוא שכנע אותם לממן את המחזמר שלו. גם זאת לא הייתה השקעה נבונה, אבל בסדר, למי אכפת? כולה כמה מיליוני דולרים. ועוד כמה עשרות אלפים על טיסות. זה לא חשוב. היה להם עוד.
יש כתבה שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" על נאורו, בשנת 1982. הכתב התארח באי, והוא לא מפסיק בכתבה להתפעל מכמה שהאי הזה עשיר וכמה הכל מפואר שם. הוא מדבר על זה שברגע שאתה יורד מהמטוס, אז הרצפה בשדה התעופה עשויה משיש שמזכיר את הטאג' מאהל, וכמה שהכל כל כך יפה וכל כך מפואר. אבל כבר שם, ב-1982, הכתבה מזכירה גם את העובדה שכל המרכז של האי, שהיה פעם יער עשיר ויפה, הוא עכשיו מכרה. הוא התרוקן כמעט לגמרי. עקרו את כל היער ופשוט חפרו מתוכו את האדמה. ועכשיו הוא פשוט שממת עמודי סלע צחיחים ואבק. והם חייבים להיות מודעים לכך שזה… זה לא ימשך לנצח. משום שהאדמה באי תיגמר בשלב כלשהו.
הכתב מצטט גם בכיר לענייני כספים בנאורו, שאומר לו: "לנו יש אימרה בשפה הנאורית שמיתרגמת ל'מחר כבר ידאג לעצמו'."
[מוזיקת רקע]
הסיפור לא נגמר כאן, אבל כאן אנחנו עוצרים בינתיים. את החצי השני של הסיפור של נאורו אתם תוכלו לשמוע בחלק השני של הפרק הזה. אבל… אזהרה קטנה: אם אתם רוצים סוף שמח, אל תקשיבו לחלק השני. פשוט תעצרו פה. זה עדיף.
אחרי הפרסומת אני אספר לכם איך נברא העולם. על פי נאורו.
[חסות]
תושבי נאורו, אמרנו כבר, הם עם מאוד קטן, אבל הם עם. יש להם את כל מה שצריך. הם חיים בנאורו כבר אלפי שנים, ואף אחד לא יודע בדיוק איך הם הגיעו לשם. אבל יש להם, יש להם שפה משלהם, השפה הנאורית. יש מילון קטן של השפה הנאורית, אם אתם רוצים לדעת אז להגיד "כן" זה "אֶה", "לא" זה "יוק", "לדבר" זה "קאקיו" ו"עכביש" זה "אראופ", שזה הולך להיות חשוב עוד מעט. יש להם גם דת, או לפחות הייתה להם דת, היום הם פחות או יותר כולם נוצרים, אבל הייתה להם דת משלהם, ובדת הזאת, כמו בכל דת, היה סיפור על בריאת העולם.
וסיפור בריאת העולם על פי נאורו הוא די שונה מכל סיפור בריאת העולם אחר, [צוחק] אז חשבתי שאולי יהיה מעניין לשמוע אותו.
[מוזיקת רקע]
לפני הרבה הרבה זמן היו רק הים ואראופ אנאפ. אראופ אנאפ, לפי מיטב הנאורית שלי, המשמעות של השם שלו היא פשוט "עכביש זקן". וזה מה שהוא היה, עכביש.
אראופ אנאפ מצא צדפה. הוא החליט לבדוק מה יש בפנים, ונדחק פנימה, לתוך הצדפה, ולא הצליח לצאת. הצדפה הייתה סגורה מאוד חזק, החלק העליון שלה היה מהודק על החלק התחתון, והיה חושך מוחלט, מכיוון שבאותו זמן פשוט עדיין לא היו מקורות אור.
אראופ אנאפ גישש מסביב בחושך, ומצא שני שבלולים. אחד קטן, אחד קצת יותר גדול. הוא ביקש מהשבלולים האלה לעזור לו לנסות לפתוח את הצדפה. הם ניסו, אבל לא הצליחו.
השבלול הקטן הפך לירח. והירח האיר קצת. ובאור הקטן של הירח, אראופ אנאפ מצא זחל קטן. כיוון שזו הייתה תקוותו האחרונה, עכשיו הוא העניק כמה שיותר כוח לזחל הזה, ושלח את הזחל לנסות לפתוח את הצדפה. הזחל ניסה, והשתדל, והתאמץ להרים את החלק העליון של הצדפה, והזיע. הוא הזיע כל כך שזיעה מלוחה ניגרה ממנו בנהרות, שהפכו לאגמים, והפכו בסופו של דבר לים בתחתית של הצדפה, ועדיין לא הצליח להרים את המכסה שלה כדי לשחרר את אראופ אנאפ.
מה שכן קרה זה שהמליחות של המים האלה שברה את הצדפה. וככה אראופ אנאפ השתחרר. את החלק העליון של הצדפה הוא הפך לשמיים. החלק התחתון של הצדפה הוא כמובן הים. שבלול אחד הפך לירח, כבר אמרנו, השבלול השני, הגדול יותר, אראופ אנאפ שם אותו למעלה והפך אותו לשמש.
ובקשר לזחל המסכן? הוא מת מרוב מאמץ. אבל אראופ אנאפ טווה קורים מסביבו, וקשר אותו במעין גולם ארוך, ושם אותו בשמיים. והוא הפך לשביל החלב.
וככה נוצר העולם.
או שלא. אבל, כאילו, לכם יש הסבר יותר טוב לאיך נוצר העולם?
[מוזיקת סיום]
זה היה פרק של פודקאסט. את כל הפרקים של הפודקאסט הזה אתם יכולים למצוא באפליקציה של רשת "עושים היסטוריה", או בכל אפליקציית פודקאסטים אחרת, או באתר ranlevi.com/theanswer.
עוד עדכונים אתם יכולים למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם". אתם יכולים למצוא שם עדכונים על הרצאות, על פרקים חדשים, ועל עוד דברים שאני עושה. גיא בן נון, מפיק ועורך. אביב שם טוב ייעוץ ותמיכה מורלית. רן לוי העורך הראשי, דני טימור המנהל העסקי, אני דורון פישלר, עדיין בבית. ארלקינה גם פה. להתראות.
פספוסים:
כל המדינות בעולם, מהכי גדולה ועד להכי קטנה, [סירנה מרחוק] אני אפסיק קצת בגלל שיש פה סירנה ברקע, לא יודע אם שומעים את זה או לא, אבל נחכה שזה יסיים… [מחקה סירנה] אוווווו… אוווו…
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments