שתי נשים יצאו מניו יורק בשנת 1889, אחת בספינה ואחת ברכבת, אחת מזרחה ואחת מערבה. המטרה של האחת היתה להקיף את העולם, ולנצח את פיליאס פוג, לו זה לקח, כידוע, 80 יום. המטרה של השניה היתה להקיף את העולם בכיוון ההפוך, ולנצח את הראשונה. סיפור אמיתי על מירוץ מסביב לעולם, שפרק אחד לא יספיק בשבילו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2024.
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מנגינת רקע קצבית]
נלי בליי הייתה צריכה חופש. היא עבדה כבר יותר משנתיים בעיתון ה-"New York World", ולאורך כל הזמן הזה, היא לא לקחה יום חופש אחד. היא בילתה הרבה זמן בתחקיר, בשטח, וכשהיא לא הייתה בשטח, היא כתבה. וכשהיא לא כתבה, היא חיפשה רעיונות חדשים. בימי ראשון, כשהיא לא הלכה למשרד, היא בילתה אותם בלנסות לחשוב על רעיונות לכתבות או לפרויקטים חדשים כדי להציע אותם לעורך שלה ביום שני בבוקר. אז יום ראשון אחד, כל היום, היא ניסתה לחשוב על רעיונות, ושום רעיונות חדשים לא באו. זה קורה לפעמים. ולאורך חצי מהלילה, שום רעיונות חדשים לא באו. וזה נהיה מייאש. ובאיזשהו שלב היא חשבה "היה יכול להיות נחמד אם הייתי עכשיו בחופש באיזה ארץ רחוקה". ואז היא חשבה "הייתי יכולה להקיף את העולם". ואז היא חשבה "אולי הייתי יכולה להקיף את העולם מהר יותר מפיליאס פוג".
[מנגינת הרקע מתחזקת ונפסקת]
פיליאס פוג עשה את זה בשמונים יום. הוא התערב עם החברים שלו למועדון הג'נטלמנים הלונדוני שלו, שהוא יכול להקיף את העולם בשמונים יום בלבד. והוא באמת עשה את זה. במסע שכלל הרבה הרפתקאות, ונסיעות ארוכות, ומרדפים, והתאהבות וכל מה שצריך, ובשום שלב במסע הוא לא טס בכדור פורח, והוא הוכיח שבאמת אפשר להקיף את העולם בשמונים יום בלבד. כמובן, פיליאס פוג לא באמת קיים. הוא הגיבור של הספר "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול ורן, שהיה אחד הספרים הכי פופולריים בעולם אז, וגם היום, למעשה. עכשיו, ז'ול ורן אמנם ידוע בתור בן אדם שקצת חזה את העתיד, הוא כתב ספרים על דברים שלא היו קיימים אז אבל עכשיו כן, כמו צוללות, או טיסה לירח, אבל "מסביב לעולם בשמונים יום" לא היה אחד מהם. "מסביב לעולם בשמונים יום" היה ספר ריאליסטי. זה על משהו שאמור לקרות. הרעיון של להקיף את העולם, כמובן, כבר היה אפשרי בשלב הזה. אנחנו מדברים על סוף המאה ה-19. עברו כבר יותר משלוש מאות שנה מאז שהבן אדם הראשון הקיף את העולם. ברור שאפשר לעשות את זה. אבל הנקודה הייתה לא להקיף את העולם, אלא להקיף את העולם מהר.
העולם הלך ונהיה קטן יותר. הגיעו המצאות חדשות ומשוכללות, כמו ספינות קיטור. [צפירה של ספינת קיטור] ספינות שיכולות להפליג די מהר, ולא תמיד תלויות רק בחסדי הרוח. או רכבות. [צליל רכבת נוסעת] רכבות שנעות על מסלולים לאורך של יבשות שלמות. אפשר לחצות יבשת ברכבת. אז ז'ול ורן אמר "אם מחברים נכון את הספינות ואת הרכבות האלה, [צפירות ספינה ברקע] בן אדם שיש לו אמצעים, יכול להקיף את העולם בלא כל כך הרבה זמן". והוא תכנן את המסלול של פיליאס פוג בספר בתור משהו שיהיה עקרונית אפשרי. תיאורטית אפשר היה לעשות את זה. אבל אף אחד לא באמת עשה את זה. ועברו כבר כמה שנים מאז שהספר יצא, ועדיין אף אחד לא עשה את זה. אז נלי אמרה "אם מישהו הולך לעשות את זה, למה לא אני?" אז יום אחר כך, כשהעורך שלה שאל אותה "יש לך רעיונות חדשים?" היא אמרה "רק אחד. אני רוצה להקיף את העולם בשמונים יום או פחות. וכבר בדקתי בלוחות הזמנים של חברות הספנות, זה באופן עקרוני אפשרי. אם אין איחורים יותר מדי ומתזמנים את ההחלפות נכון, אפשר לעשות הקפה שלמה של העולם ב-75 ימים". והוא אמר "אה, חשבנו על זה כבר. עלה כבר הרעיון לשלוח מישהו במסע מסביב לעולם, כדי לשבור את השיא, אבל אה… אנחנו החלטנו שזה לא מתאים לנו בינתיים, זה פשוט, זה יקר. מי יממן את זה?" נלי בליי אמרה "פוליצר".
[מוזיקת רקע קלאסית]
ג'וזף פוליצר היה בעלים של העיתון, וגם אם אתם לא מכירים את השם שלו, אתם בטח שמעתם את הביטוי "פרס פוליצר". זה הפרס הכי חשוב בעולם של העיתונות. זה פרס נובל לעיתונות. זה על שמו. הוא קנה את העיתון הזה כמה שנים לפני כן, ותחת ההנהגה שלו ה"ניו יורק וורלד" הפך מעיתון קטן ומפסיד לעיתון הכי נפוץ בניו יורק, וזה משום שהוא ידע למשוך את הקהל. ה"ניו יורק וורלד" היה עיתון שהוא לא רק מספר את החדשות, אלא אם צריך, יוצר את החדשות. זה היה מן שילוב של חדשות ו… ריאליטי. כלומר, לפעמים היו פרויקטים שהעיתון בעצמו מימן כדי לדווח עליהם. יכולתם לבוא עם איזה רעיון כמו, אני לא יודע, להמציא סוג של מרוץ כרכרות חדש, או לצאת לטרק לקוטב או משהו, ופוליצר היה מממן לכם את זה, תמורת הזכות הבלעדית לדווח על זה. וכמובן, למכור הרבה עיתונים, כי הקהל מת על דברים כאלה. אז, לצאת למסע סביב העולם? זה, כן, זה מסוג הדברים שהם היו עושים, רק מה, זה כמובן עולה לא מעט.
אז נלי בליי והעורך הלכו לאחראי על הכספים כדי לברר את העלות של כל העסק. והוא אמר "לא, מה פתאום. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. היא לא יכולה לעשות את זה". והיא אמרה "מה זאת אומרת 'היא לא יכולה לעשות את זה'?". הוא אמר "קודם כל, היא אישה. היא לא יכולה להסתובב בעולם לבד. אנחנו נצטרך לשלוח איתה איזשהו מישהו, גבר, שיגן עליה, וזה כבר מכפיל את העלות של העניין. חוץ מזה, כל המזוודות שהיא תיקח, עם כל הבגדים והכל, זה המון, זה כבד. להיסחב על זה מרכבת לרכבת זה נורא ייקר את העניין. לא! אי אפשר לעשות את זה. אם תרצו לעשות את זה, אתם תצטרכו לשלוח גבר". אז נלי בליי אמרה "אה, כן? אוקיי. יש לי רעיון אחר. תשלחו גבר למסע הזה, ואני מיד אלך מעבר לרחוב לעיתון המתחרה, ואסע מטעמם. נראה מי יגיע קודם!" [מנגינת הרקע מתגברת] והעורך אמר [המנגינה מפסיקה בפתאומיות] "וואו, נלי. רגע, רגע, רגע. עצור. אף אחד לא יוצא היום למסע סביב העולם, אוקיי? להירגע. אנחנו לא עושים את זה היום. אבל אני מבטיח לך, שאם וכאשר אנחנו נעשה את זה, את תהיי הראשונה שנקרא לה".
וככה נלי בליי לא יצאה למסע מסביב לעולם באותו יום. אבל כשהיא כן יצאה למסע הזה בסופו של דבר, זו הייתה תחרות. זו הייתה תחרות למרות שהיא לא ידעה שזו תחרות. היא חשבה שהמשימה היחידה שלה היא להקיף את העולם בשמונים יום. או פחות.
אני דורון פישלר. זאת "התשובה". תיכף תמשיך.
[חסות]
[מוזיקת רקע מיושנת]
כשהיא עדיין הייתה נערה בת 16 בפיטסבורג, שרק התחילה לעבוד בתור עיתונאית, נלי בליי כתבה פעם שיש לה ארבע מטרות בחיים: לכתוב בעיתון בניו יורק, לשנות את העולם, להתאהב, ולהתחתן עם מיליונר. לא הרבה מדי זמן אחר כך היא כבר הגשימה את המטרה הראשונה. היא עדיין עבדה על שלוש האחרות. נלי בליי כתבה בעיתון בניו יורק, וזה בפני עצמו היה הישג. כי בשנת 1889, כמעט לא היה דבר כזה. ניו יורק הייתה העיר הכי גדולה בארצות הברית, היו בה בניינים ענקיים שחלקם מגיעים לגובה של 14 קומות. הרחובות היו מלאים בכרכרות וסוסים, ובאנשים שקראו עיתונים. הסוסים לא קראו עיתונים. כמה מהעיתונים הכי גדולים והכי חשובים בעולם פורסמו שם, אבל היו שם ממש מעט עיתונאיות. זה נחשב לתחום מאוד מאוד גברי, והמעט נשים שעבדו בעיתונים, הן כתבו בעיקר על נושאים שנחשבו לנשיים. כלומר, עצות למשק הבית, וטיפים לכביסה, ואולי על אופנה. לא ממש היה דבר כזה "כתבת חוקרת" עד שנלי בליי הגיעה. היא הגיעה לשם בגיל מאוד צעיר ובלי כסף, אבל עם כוונה לעשות כל מה שצריך כדי להגשים את המטרה הראשונה שלה, להיות כתבת בניו יורק. היא דפקה על הדלתות של כל העיתונים, ואף אחד לא רצה אותה, עד שב"ניו יורק וורלד" אמרו "יש סיפור אחד שתוכלי אולי לעזור לנו בו, אבל זה לא עניין פשוט".
[מוזיקת הרקע נפסקת]
היו שמועות על כך שבבית המחסה לחולות נפש, באי בלקוול, יש יחס לא טוב למאושפזות. היו שמועות על דברים זוועתיים שקרו שם, אבל כל הניסיונות של העיתון לפנות אליהם ולברר מה בעצם קורה שם, נתקלו בחומה בצורה של רופאים ופקידים שלא ששו לספק מידע, כמובן. אז בעיתון אמרו "אנחנו צריכים מישהי מבפנים". אז העורך שאל אותה "את יכולה להעמיד פנים באופן משכנע שאת משוגעת?" ונלי בליי אמרה "אני יכולה לנסות. אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות עד שאני לא מנסה". אז היא שכרה חדר באיזה בית הארחה, והתחילה להתנהג כמו משוגעת. והיא הייתה מספיק משכנעת בזה, כדי שיקראו למשטרה ויאסרו אותה, ושופט אבחן אותה, וקבע שהיא לא בריאה בנפשה, ושלח אותה לאשפוז באותו בית מחסה על האי הזה, שצריך סירה כדי להגיע אליו. הכל בדיוק לפי התוכנית. ושם התברר שהשמועות היו נכונות לגמרי! למעשה המציאות הייתה הרבה יותר גרועה.
[מוזיקה מפחידה]
המקום הזה היה זוועה. היו שם אסורות מאות נשים בתנאים שהיו נחשבים בבית כלא להתעללות, כשכל מה שהן היו אשמות בו זה מחלת נפש, ולפעמים גם זה לא. היו שם מהגרות שפשוט לא דיברו אנגלית. הן פשוט לא ידעו לתקשר, ובגלל זה אשפזו אותן. הן היו כלואות הרבה מהזמן בתאים קטנים בלי חלונות, ובשאר הזמן הוציאו אותן לחדר משותף שבו הן היו צריכות לשבת זקוף במשך שעות כשאסור להן לדבר אחת עם השנייה או לזוז. היא כתבה ש"כל בן אדם שפוי שהיה מגיע לשם, תוך חודשיים היה יוצא מדעתו". היא הייתה אמורה להיות שם שבוע. זו הייתה התוכנית. עד שהחברים מהעיתון היו מגיעים ומוציאים אותה משם, אבל עבר שבוע ואף אחד לא בא. ומכיוון שלא היה לה שום קשר עם העולם החיצון, בשלב הזה היא לא באמת הייתה בטוחה שהיא תצא משם אי פעם.
מהעיתון הם פנו לבית מחסה הזה ואמרו "יש לנו כאן מישהי, היא שפויה לגמרי, היא שלנו, אנחנו שלחנו אותה, תוציאו אותה בבקשה", ועדיין היה קשה מאוד להוציא אותה. זה לקח עשרה ימים, במקום שבוע, עד שהצליחו להוציא אותה משם. היא כתבה על זה כמה כתבות גדולות ומזעזעות שהיו סנסציה. זה כמובן היה, זה מה שכולם דיברו עליו, ובעקבות הכתבות האלה המוסד הזה עבר שינויים מאוד גדולים, המצב שם מאוד מאוד השתפר, ונלי בליי קיבלה עבודה קבועה ב"ניו יורק וורלד". והיא התמחתה בלעשות כאלה דברים. זה לא היה פעם אחת ודי. לא, היא המשיכה לעשות דברים כאלה בדיוק. כתבות תחקיר שבהן היא משמשת כסוכנת סמויה, והרבה פעמים מסכנת את עצמה. לא משנה מה צריך לעשות כדי להשיג את הסיפור, נלי בליי תעשה את זה.
[מנגינת רקע מהירה]
היא עבדה בבתי חרושת, כדי לדווח על התנאים של העובדות שם, והיא חשפה כל מיני שחיתויות של בכירים בעירייה. כשהיה סיפור על איזה מישהו שהיה מסתובב בסנטרל פארק ומציע לנשים בודדות טרמפ בכרכרה שלו, ואז מסמם אותן ולוקח אותן אליו הביתה, היא הסתובבה לבד בסנטרל פארק, עד שהיא פגשה אותו, ונכנסה לכרכרה איתו, ואז ברחה, וזיהתה אותו, ופרסמה בעיתון את השם המלא ומקום העבודה שלו. בקיצור, היא הייתה הדבר הכי קרוב לבאטמן שהיה לניו יורק באותו זמן. איזה מגזין סאטירי כתב באותו זמן שאם אתה במקרה מנהל בכיר באיזו חברה מושחתת, ומגיעה אליך אישה צעירה ותמימה למראה, שרק רוצה לשאול אותך כמה שאלות, אז פשוט תגיד בנימוס "ערב טוב לך, גברת נלי בליי" וקפוץ מהחלון.
כשהיא לא עסקה בנושאים סופר רציניים כאלה, היא כתבה גם דברים קלילים יותר. כלומר, פשוט ניסתה דברים ואז כתבה עליהם. אז היו כתבות כמו "נלי בליי לומדת לרקוד בלט", או "נלי בליי ברודיאו". כאלה "לאיזה הרפתקה מטורפת נלי בליי תיכנס לשבוע?" אז היא הייתה מפורסמת. כולם הכירו את השם הזה. היא הייתה אחת מהכוכבות של העיתון. אבל אף אחד לא הכיר אותה. כי חוץ מהצוות של העיתון וכמה חברים אף אחד לא ידע איך היא נראית, או בת כמה היא. העיתון היה מאוד מעורפל בקשר לזה בכוונה. כתבו שהיא בת 23 בערך. או, מה שעוד אנשים לא ידעו, זה מה השם שלה. כי נלי בליי הוא לא השם האמיתי שלה. היא נולדה בשם אליזבת קוקרן. לאורך הילדות השם שלה, הכינוי שלה, היה "פינק". כי בתור ילדה, אמא שלה הלבישה אותה בוורוד כל הזמן. עכשיו, אני יודע, זה לא בדיוק נשמע חדשני, ילדה קטנה לובשת ורוד. וואו. אבל צריך לזכור שזה היה לפני שוורוד נהיה צבע של בנות. אז זה היה מאוד נועז אז. זאת אומרת, כאילו, שלחה אותה לבית ספר, כולן לבשו שמלות חומות, כמו שנהוג, ורק היא הסתובבה שם בוורוד בוהק.
ומאוחר יותר, בפעם הראשונה שהיא כתבה בעיתון, בפיטסבורג, אז היה נהוג שהכתבים יכתבו עם שם עט. אז היא והעורך שם ישבו וחשבו על איזה שם עט מגניב, ובדיוק עבר שם מישהו ושרק את השיר הידוע "היי הו נלי בליי". זה -
[השיר "הי הו נלי בליי" מתנגן]
“Hey lady, enough said.
Right hands round.
Keep your step in time.
Back to the left and “how do you do”
Now it's four in line.
Hi Nelly, Hey Nelly
Hiya Nelly Bly
And everybody swing your own,
Yes, swing your honey 'round.
Yes, swing your…”
ואז הם אמרו "אוקיי, יאללה. זה השם".
בקיצור, נלי בליי הייתה כוכבת. ולצאת למסע מסביב לעולם די נשמע כמו מסוג הדברים שהיא תעשה. זה פרויקט גדול, אבל די בסגנון שלה. זה לא בקטע של חשיפת שחיתות או איזשהו סיכון עצום, זה רק אחד מהדברים המגניבים שהיא עושה.
[מנגינת רקע מהירה]
אז כמעט שנה אחרי שהיא העלתה את הרעיון, בנובמבר 1889, נלי בליי נקראה בדחיפות אל העורך. וכמובן, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו זה "אוי לא, מה עשיתי לא בסדר?". כי הבעלים של העיתון, פוליצר, הוא מאוד פחד מתביעות דיבה. הוא היה טוב בלהרוויח כסף, אבל הפחד הגדול שלו היה שמישהו מאחד מהאנשים שעשו עליהם תחקירים וכל זה, יתבע את העיתון וירושש אותו. ו… נלי הספיקה לעצבן הרבה אנשים. אז מה שהיא חשבה עליו זה "את מי עצבנתי לאחרונה ומה אפשר לעשות בקשר לזה?". היא התיישבה במשרד של העורך, והוא ארגן כמה דברים והתפנה מעיסוקיו ואמר "את יכולה לצאת למסע מסביב לעולם מחרתיים?" ונלי בליי אמרה "אני יכולה לצאת עכשיו".
[מנגינת רקע מתעצמת ונפסקת]
אבל לא. בכל זאת, טיפה סבלנות. "יש ספינה שיוצאת מניו יורק ללונדון בעוד יומיים. יש לך כרטיסים אליה. את יוצאת לבד, ויש לך תקציב לכרטיסים לכל יתר הדרך. בהצלחה!". עכשיו, חלק חשוב מהעניין היה שהיא באמת תקנה את הכרטיסים האלה בעצמה. כלומר, העיתון לא הולך להזמין לה ספינה פרטית שתביא אותה ממקום למקום, או משהו כזה, או לעזור לה באיזושהי צורה אחרת. כי הניסוי הזה בא כאילו להוכיח שכמה שהעולם נהיה קטן, בגלל הרכבות והספינות וכל זה, כמה שהוא נהיה קטן בשביל האדם הסביר. כלומר, פשוט בן אדם מהשורה, כל עוד יש לו מספיק כסף, יכול לקנות כרטיסים לתחבורה ציבורית, לקו סטנדרטי של ספינה או רכבת, ולהקיף את העולם. כך שהמסע הזה לא היה אמור להיות כמו המסע של מגלן. זאת אומרת, זה לא שהיא הייתה אמורה להגיע לאיזה אי לא מיושב ולא ממופה, או שצפויות התקפות של פיראטים. אם יוצאים לדרך סביר להניח שמגיעים, השאלה היא רק מתי. כי התחבורה הזאת הייתה קיימת. היא לא הייתה מאוד מדויקת.
[מוזיקת רקע]
כשספינה הייתה יוצאת מצד אחד של האוקיינוס לצד השני, היא לא פרסמה שעת הגעה ליעד. היא פרסמה יום הגעה. היא פרסמה באיזה יום היא אמורה להגיע לשם, ואם היא באמת הגיעה לשם באותו יום, זה נחשב למדויק. וזה לגמרי לא היה בטוח שזה באמת מה שיקרה. משום שמזג האוויר היה פקטור מאוד מאוד חשוב בנושא הזה. אם במקרה באמת יש סערה בדרך, או אם יש רוחות בכיוון הלא נכון, או משהו כזה, אז יכול להיות שנגיע באיחור של יום. או יומיים. או שלושה. או לפעמים קורה ההיפך. זאת אומרת, ספינות היו מגיעות מוקדם יותר מהמתוכנן ביום או יומיים. הכל היה מאוד מאוד לא מדויק.
אז לנלי בליי היה מסלול מתוכנן מסביב לעולם, שאם כל אחת מהספינות והרכבות בדרך באמת תצא בזמן ותגיע בזמן, היא תסיים את כל המסלול הזה ותגיע חזרה לניו יורק אחרי הקפת העולם תוך 75 ימים. אבל כמעט אין שום סיכוי שזה באמת מה שיקרה, כי כמעט בטוח שמשהו ישתנה בדרך, דברים… יהיה צריך לאלתר. חוץ מזה, זה היה קצת משונה לצאת למסע הזה דווקא בנובמבר, משום ש-75 הימים יביאו אותה אל תוך ינואר ופברואר, שיא החורף. כשמזג האוויר, אמרנו, זה חשוב, והוא נוטה להיות לא הכי ידידותי בחורף. אז למה לא לעשות את זה בקיץ, כשמזג האוויר הוא יותר נוח, אולי? הסיבה הייתה שהרעיון הזה באמת כבר היה בסביבה. כלומר, נלי בליי לא הייתה היחידה שהעלתה את הרעיון הזה. היו אחרים כבר הציעו את הרעיון של מרוץ מסביב לעולם, וב"וורלד" חשדו שגם עיתונים אחרים כבר העלו את הרעיון הזה, והם חששו שבשלב הזה, אם הם לא יעשו את זה, מישהו אחר יעשה את זה קודם. ולכן צריך לשלוח אותה מהר ככל האפשר, לפני שיתפסו להם את הרעיון, גם אם זה אומר אמצע החורף.
[מוזיקת רקע]
אז היו לה יומיים להתארגן למסע מסביב לעולם. היא החליטה כמובן שלמסע כזה, שבו לכו תדעו אם היא תצטרך לרוץ בין רכבות או משהו, אז עדיף לקחת כמה שפחות מטען. בניגוד בולט לדעה של ההוא שאמר ש"כן, היא אישה, אז היא תיקח 12 מזוודות". אז לא. היא אמרה, היא תיקח איתה תיק יד אחד, וזהו. זה הכל. זה אומר שלא היה לה באמת מקום לבגדים להחלפה. היא הזמינה אצל תופר שמלה אחת, היא אמרה לו שהיא צריכה משהו עמיד, שיחזיק יותר מחודשיים בכל מזג האוויר, והוא עשה את זה. זו הייתה שמלה כחולה, עשויה משיער… גמל? ולמזג אוויר קר היא לבשה מעל זה מעיל. אני אומר מעיל, אבל אני לא מתכוון ל"יוניקלו", לא היה דברים כאלה. זה נראה כמו שמלה עבה עם משבצות. פלייד. והיא לקחה באמת תיק יד אחד לא מאוד גדול, ולתוכו היא דחפה את כל היתר, כל מה שהיא חשבה שתצטרך, שזה אומר בגדים תחתונים להחלפה, וכלי כתיבה, ו… צנצנת אחת של קרם לחות. שהיא אחר כך, בהמשך היא כתבה ש"הצנצנת הזאת הייתה קוץ בתחת שלי". כי כל פעם שהיא מנסה לסגור את התיק, הצנצנת הייתה נתקעת איכשהו בפינה הכי לא נוחה, ומפריעה לה לסגור אותו.
[מוזיקת רקע נפסקת]
ב-14 בנובמבר 1889 בשעה תשע וחצי בבוקר היא הייתה אמורה להיות על הספינה שיוצאת מנמל הובוקן. והיו לה מחשבות לפספס את זה. כלומר לא, היא הייתה… היא מאוד ציפתה לרעיון, לטיול הזה, אבל אם יש דבר אחד שנלי בליי לא אהבה, זה לקום בבוקר.
[מוזיקת רקע]
היא כתבה ש"אם כל האנשים הטובים האלה שמנסים עכשיו להמציא מכונות מעופפות, במקום זה הם יארגנו את המצב ככה שאף רכבת או אף ספינה לא יצאו לפני הצהריים, הם יעשו יותר בשביל להקל על סבלה של האנושות". היא כתבה גם "משום מה השינה בבוקר, כשאתם יודעים שהיא עלולה לגרום לכם להחמיץ פגישה או לפספס רכבת, היא מתוקה הרבה יותר מאשר השינה כשאתם לא מאחרים לשום דבר". לכן היא החליטה שכמה פעמים במשך המסע, היא תעמיד פנים שיש לה איזו פגישה חשובה מאוד להגיע אליה מוקדם בבוקר, רק כדי שהיא תוכל להתעלם מזה ולהמשיך לישון. ולמרות זאת, נגד כל האינסטינקטים שלה, היא נאלצה באותו יום לקום מוקדם בבוקר. וכן, היא הגיעה ל… [מגחך] ספינה הזאת. היו שם מעט אנשים. היו שם כמה חברים שלה שהגיעו כדי להיפרד ממנה, ובן אדם אחד עם שעון עצר [צופר ספינה ברקע] כדי ללחוץ בדיוק ברגע שהספינה עוזבת את הרציף. [שעון מתקתק ברקע]
עכשיו, עוד דבר אחד שנלי בליי לא הספיקה לעשות עדיין בחיים שלה, זה להיות על ספינה מעבר לאוקיינוס. כלומר, היא הייתה על ספינות שחצו את הנהר, אבל מסע ארוך? זה עדיין לא יצא לה, והיא שמעה על זה שהאויב העיקרי של הבן אדם בספינות כאלה, זאת מחלת ים. אבל ברגעים הראשונים אחרי שהספינה יצאה, היא לא הרגישה שום דבר. היא הרגישה טוב. ואז מישהו שאל אותה, "את לא חוששת מ… מהעניין הזה של מחלת ים?" והיא אמרה משהו כמו "לא, אני חושבת שאני כל… סליחה רגע…" והתכופפה מעבר למעקה. ומישהו אחר מהנוסעים אמר "והיא הולכת להקיף את העולם…".
[מנגינת רקע עליזה]
באותו יום, ממש לא רחוק משם, אבל בחלק יותר טוב של העיר, גם אליזבת ביזלנד קיבלה זימון דחוף לעורך שלה. וגם היא, בדיוק באותה צורה, חששה מהפגישה הזאת, כי אם העורך מזמן אותך לפגישה, משהו בעייתי כנראה קרה. גם היא הייתה עיתונאית. וכלומר, חלק ממספר קטן מאוד של נשים בתפקיד הזה באותו זמן. מה שכן, היא לא הסתדרה עם הקצב הקדחתני של עיתונים יומיים, ולכן היא עבדה ב"קוסמופוליטן". "קוסמופוליטן" היה ירחון, עיתון חודשי. ואם אתם מכירים את ה"קוסמופוליטן", הירחון לנשים היום? זה אותו אחד. זה אותו מגזין שיוצא כבר מאה ומשהו שנים. מה שכן הוא מאוד השתנה לאורך הזמן. אז הוא היה מגזין לענייני הכל וכולם, ועכשיו הוא מגזין לענייני נשים בעיקר. אליזבת ביזלנד הייתה ידועה בחברה הגבוהה. אנשים הכירו את הפנים שלה. היא הייתה ידועה בתור מקסימה, ושנונה, ויפהפייה, וכתבה כל מיני דברים בכל מיני פינות של המגזין. בין השאר כתבה את המדור "בספרייה", סקירה חודשית של הספרים החדשים שיצאו. לעורך של ה"קוסמו" קראו ג'ון בריסבן ווקר, אבל משום מה אני מדמיין אותו יותר כמו ג'ון ג'יינה ג'מסון, וכשהיא הגיעה הוא פנה אליה מיד, והוא אמר "ביזלנד, אני צריך שהערב תעלי על רכבת לסן פרנסיסקו".
אז היא כמובן אמרה [מצחקק צחוק מלאכותי].
והוא אמר "ומשם תמשיכי בספינה ותקיפי את העולם, יותר מהר משכל בן אדם אחר עשה קודם".
והיא אמרה "[מצחקק צחוק היסטרי] רגע, אתה מתכוון ברצינות?!"
והוא אמר "ה'וורלד' שלח הבוקר את נלי בליי למסע מסביב לעולם. הם חושבים שהיא תקיף את העולם בשבעים וחמישה ימים, אבל הם עשו טעות. היא יצאה בכיוון הלא נכון. אני כבר טיילתי מסביב לעולם, וכל אחד עם קצת ניסיון יודע שבין אוקטובר לאפריל יש רוחות מהצפון בים סין. זה מעכב את הספינות שם בשלושה-ארבעה ימים. את תצאי בכיוון הנכון, מערבה. וככה אנחנו ננצח אותה".
והיא אמרה "אבל אני לא יכולה לצאת למסע מסביב לעולם!"
"למה לא?"
"כי יש לי מסיבת תה אצל אחותי מחר. חמישים איש כבר אישרו הגעה. אני לא יכולה לבטל. וחוץ מזה, אני לא יודעת שום דבר על נסיעות. אני אף פעם לא הייתי מחוץ למדינה. נלי בליי עושה דברים כאלה, מה הקשר אליי? תשלח מישהו אחר. תשלח גבר".
"לא, אני לא יכול לשלוח גבר. אם אני אשלח גבר, הוא עלול לנצח, ואז מה? 'גבר מנצח אישה'. 'כלב נשך אדם'. מה החדשות פה? זה לא מעניין! לא, אף אחד לא יתמוך בגבר. כולם תומכים באנדרדוג. לא, אני חייב לשלוח אישה, כי הם שלחו אישה. ואת האישה הכי טובה, והיחידה, בצוות שלי. הרכבת יוצאת בעוד שש שעות".
"אני נורא מצטערת, אני לא הולכת לעשות את זה".
"את תקבלי על זה כסף, אני אפצה אותך, לא משנה אם תנצחי או תפסידי. את מקבלת את הכסף ואת מקבלת חוזה לשנתיים ב'קוסמופוליטן', באלף דולר לשנה".
"זה לא עניין של כסף, אני פשוט לא יכולה…"
"אלפיים דולר לשנה, ואל תנסי להוציא ממני יותר. סנט אחד לא תוציאי ממני".
"אבל זה…"
"שלושת אלפים. ואם את לא עושה את זה, את מפוטרת! הנה הכרטיסים שלך לרכבת. בהצלחה!"
[צלילי צעדים מתרחקים]
אנחנו לא באמת יודעים בדיוק מה נאמר בשיחה הזאת, מה שאנחנו יודעים זה שבצהריים של אותו יום, אליזבת ביזלנד, לא תכננה לנסוע מסביב לעולם, לא במהירות שיא, לא באותו יום, ולא אף פעם! אבל… שש שעות אחר כך [מנגינת רקע מהירה] היא הייתה על הרכבת לסן פרנסיסקו. הוא היה בן אדם מאוד משכנע. השעות האלה עברו עליה באריזה קדחתנית, כמובן. גם היא הבינה שצריך לארוז בקטנה, ולכן היא לקחה רק שלוש שמלות להחלפה, לא כולל שמלת ערב, למקרה שיהיו אירועים רשמיים לאורך המסע. והרבה בגדים להחלפה. וכלי תפירה, למקרה הצורך. והרבה סיכות ראש, הרבה, כי היא אמרה שהיא תמיד מאבדת אותן, אז היא לקחה מלאי גדול, שלא יחסרו לה לאורך המסע. ובכל זאת היא הצליחה להכניס את הכל במזוודה אחת. ועוד תיק אחד. ועוד ארגז נסיעות.
ביזלנד יצאה מניו יורק בשש בערב. תשע שעות אחרי נלי בליי, ובכיוון ההפוך. המסלול המתוכנן שלה היה כמעט זהה למסלול המתוכנן של נלי, כי זאת הייתה הדרך הכי מהירה להקיף את העולם, רק בכיוון ההפוך. אבל הבדל אחד היה שלג'ון בריסבן ווקר, העורך של ה"קוסמו", לא ממש היה אכפת מלהוכיח משהו, לעשות את זה כמו כל אדם מהשורה, לקנות רק דברים שכל אחד יכול לקנות. לא. היה אכפת לו מלנצח. והוא היה מוכן להשקיע בזה הרבה כסף. אז הוא השיג לאליזבת ביזלנד כרטיסים על רכבת מהירה במיוחד לסן פרנסיסקו. שם הייתה ספינה שהייתה אמורה לצאת ליפן כמה ימים אחר כך, אבל הוא הציע לחברת הספנות הרבה מאוד כסף כדי להקדים קצת, לצאת קצת מוקדם מהמתוכנן, כדי שהיא תגיע קודם. הם סירבו, אבל אמרו שהם יעשו כל מה שאפשר כדי להגיע כמה שיותר מהר. בכל אופן, לא הייתה לו בעיה לשלם למי שצריך בדרך, כדי להאיץ קצת את המסע הזה. נלי בליי, שבאותו זמן עסקה בלהקיא את נשמתה על ספינה באוקיינוס האטלנטי, לא ידעה אפילו שיש לה תחרות.
[מנגינת רקע "הי הו נלי בליי"]
באותו יום, כמובן, ה"ניו יורק וורלד" יצא בכותרת ענקית, "נלי בליי שלנו יוצאת למסע מסביב לעולם כדי לנצח ולשבור את השיא של פיליאס פוג", כולל מפה של כל התחנות שהיא אמורה לעבור, וספקולציות בקשר לכמה זמן ייקח לה לעשות את זה. והם המשיכו להודיע על זה שוב ושוב גם בימים הבאים, למרות שלא ממש היו חדשות בעניין, פשוט לספר על זה עוד פעם, כי הם התלהבו. כמובן, גם ה"קוסמופוליטן", בגיליון שלו שיצא, סיפר על אליזבת ביזלנד, הכתבת הנועזת שיוצאת לתחרות מול נלי בליי, ומי יגיע קודם. והעורך של העיתון כל כך בטוח בעצמו, שהוא הציע התערבות לעורך של ה"וורלד", שהוא ישים אלף דולר והשני ישים חמש מאות דולר, עד כדי כך הוא בטוח שהיא הולכת לנצח. ולא רק הם. גם הרבה עיתונים אחרים כתבו על זה. זה נהיה סיפור מאוד מאוד גדול. כולם דיברו על התחרות הזאת מסביב לעולם, לא כולם לגמרי קלטו את הפרטים נכון. היה לפחות עיתון אחד שכתב ששלושה אנשים שונים יצאו למסעות מסביב לעולם, שזה נלי בליי, אליזבת ביזלנד, ועוד מישהו. גבר. שיצא למסעות. זה לא קרה. [מנגינת רקע נפסקת] זה לא באמת היה, אבל… אוקיי.
אז, אנשים דיברו על זה. אנשים דיברו על המרוץ הזה, ולא רק בניו יורק. זה נכון שהעולם נהיה קטן באותו זמן, וזה לא היה רק בגלל הרכבות והספינות המהירות. אחד הדברים שהקטינו את העולם היה טלגרף. וצריך להגיד טלגרף, לא טלגרם. כלומר, כן, זה מכשיר תקשורת שמאפשר לשלוח הודעות מאחד לשני, אבל גרסה מאוד מאוד מוקדמת שלו. טלגרף פשוט היה הטכנולוגיה שמאפשרת לשלוח הודעות דרך כבלים. דרך כבלים ארוכים מאוד, אפילו מעבר לאוקיינוס. היו כבלי טלגרף בין ארצות הברית לבריטניה. עכשיו, זה לא אומר שאפשר לשוחח בטלפון, דרך הכבלים האלה, בטח שלא לשלוח תמונות, כן? [מגחך] על זה אין מה לדבר. אבל נקודות וקווים? מורס? מידע? אפשר להעביר מקצה אחד של המדינה לקצה השני באפס זמן. וזה נחשב לניצחון טכנולוגי מדהים. ניצחון האדם על הזמן עצמו. כי עד אז, המהירות שבה מידע היה יכול להגיע ממקום למקום, זה המהירות המקסימלית שבה בן אדם היה יכול להגיע ממקום למקום. או יונה. אבל עכשיו, לא. המידע הגיע מיד. אז, מה שזה אומר, זה שלמרות שגם נלי בליי וגם ביזלנד, שתיהן יצאו בכיוונים מנוגדים במהירות גבוהה ככל האפשר, החדשות עליהן נעו יותר מהר מהן.
[מנגינת רקע]
אליזבת ביזלנד הגיעה לסן פרנסיסקו תוך פחות מחמישה ימים. שזה הרבה זמן לבלות ברכבת, כן, בהחלט, והיא ראתה את כל אמריקה חולפת על פניה, והחליפה תחנות בכמה פעמים. אבל עדיין, זה די מהר. זה הרבה יותר רחוק מכל מקום שהיא הגיעה אליו אי פעם, והיא אפילו לא עזבה את ארצות הברית עדיין. ולמרות המהירות הזאת, היא גילתה שהחדשות עליה הגיעו עוד קודם. כשהיא הגיעה לשם, היא גילתה שהיא… קצת מפורסמת. הספינה שהייתה אמורה לקחת אותה את החלק הבא של המסע, תצא רק עוד יומיים, אין מה לעשות. הם לא הסכימו לשוחד, ולכן הם עומדים לצאת בתזמון שלהם, ולכן היו לה יומיים לחכות בסן פרנסיסקו. עיתון מקומי שלח כתבת כדי לראיין אותה על המסע הזה מסביב לעולם והכל, ולמחרת היא הופתעה לגלות שהראיון איתה היה הכותרת הראשית בעיתון. כלומר גם בסן פרנסיסקו זה היה סיפור שעניין אנשים. כשהיא הגיעה לעלות על הספינה, אז כבר היה שם קהל. היו אנשים שבאו כדי לראות אותה, רק לראות את האישה שנודדת מסביב לעולם. היו כמה… חבורה של בנות שנורא רצו לדבר איתה, זה היה… אממ… לא בדיוק סגנון הדברים שהיא העדיפה. היא אמרה שהיא מרגישה כמו פריק שואו, ושהיא החליטה מאותו רגע לא לתת לעיתונות שום סיבה לשים לב אליה יותר מדי.
ועדיין, היא עלתה על הספינה. הספינה, צריך להגיד, הספינה הזאת, התפקיד שלה היה לקחת אותה אל מעבר לאוקיינוס השקט, ליפן, ואחר כך להמשיך עוד להונג קונג. זה לבד כבר בערך חצי עולם. זה חלק מאוד גדול מכל התחרות הזאת, והספינה שאמורה לעשות את כל זה, קראו לה "אושיאניק". ו… היום הייתי אומר שהיא נראית די מוזרה. זה משום שהספינה הזאת נבנתה ממש על הגבול שבו החליפו בין ספינות מפרש, של פעם, לאוניות קיטור מודרניות. לכן היא נראית קצת כמו הכלאה בין שניהם. תחשבו על מה שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על ספינת פיראטים, כאילו ספינת עץ עם תרנים גבוהים ומפרשים. עכשיו תחשבו על טיטאניק, זאת אומרת ספינה ענקית עם ארובות. עכשיו תשלבו אותם אחד בתוך השני. זאת אוניית ברזל גדולה מאוד עם סיפון עליון של מחלקה ראשונה, ששמה זה בית מלון צף. ועם ארובה, ויש לה תרנים עם מפרשים, שבמזג האוויר הנכון משתמשים בהם כדי לשוט. בכל אופן, זאת הייתה אחת הספינות הבודדות שעשתה את המסע הזה מעבר לאוקיינוס השקט, ונחשבה לאחת מהיותר מהירות בתחום. עדיין, האוקיינוס השקט הוא גדול. המסע הזה עמד לקחת הרבה זמן, ושוב, לביזלנד לא ממש היה הרבה מה לעשות במשך המסע הזה, חוץ מ… לשבת על הספינה.
[מנגינת רקע מהירה]
באותו היום שבו ביזלנד החליפה מרכבת לספינה, נלי בליי החליפה מספינה לרכבת. היא הגיעה לאנגליה אחרי שבוע באוקיינוס האטלנטי, כשלשמחתה היא גילתה שאחרי ה-24 שעות הראשונות, היא התרגלה לים והיא לא בילתה את כל הזמן בלהקיא, שזה טוב. והיא גילתה גם שכשהיא הגיעה, הידיעות עליה הגיעו כבר קודם. אנשים אה… ידעו שהיא באה. הבריטים היו פחות נלהבים מכל הסיפור הזה, כי הם… בריטים. היה כבר מישהו מטעם העיתון שחיכה לה כדי ללוות אותה בחלק הבא של המסע לאורך אירופה, והוא גם סיפר לה על כמה הודעות נלהבות שהם קיבלו מאוהדים לאורך המסע, כולל אחת, הודעה מאוהד אחד מסוים, ש… זה הזיז לה. זה ריגש אותה במיוחד. ז'ול ורן בעצמו שמע על המסע הזה שלה, וכתב שהוא היה שמח לפגוש אותה. ז'ול ורן שכתב את הספר שהיווה את ההשראה לכל העסק הזה! נלי בליי אמרה "וואו, איזה יופי! כמה חבל שאנחנו צריכים להגיד לו לא". כי בכל זאת, הלו"ז דוחק. יש לנו לוח זמני מאוד צפוף, צריך להגיע לרכבת מסוימת בפריז, כדי להגיע לאונייה מסוימת אחר כך. האיש מהעיתון אמר "למעשה, ז'ול ורן חי בעיירה לא רחוק מפריז. אם משנים את המסלול רק טיפה, אפשר לסטות קצת מהמסלול ולהכניס באמצע פגישה של איזה שעה אצלו, ועדיין להספיק להגיע בזמן. כמובן, זה יעלה לנו בקצת זמן. זה בסדר, אנחנו יכולים לעשות את זה, אם רק לא אכפת לך לוותר על שינה או מנוחה ביומיים הקרובים". אז נלי בליי אמרה "מנוחה זה לחלשים".
[מנגינת רקע - הפתיחה לסוויטת צ'לו מס' 1 בסול מז'ור של באך]
הפגישה עם ז'ול ורן הייתה מאוד מרגשת וקצת מביכה, כמו שפגישות כאלה נוטות להיות. כי נלי בליי מאוד מאוד התרגשה לראות אותו, הוא היה אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם, והוא ואשתו הגיעו לתחנת הרכבת כדי לאסוף את נלי והמלווה שלה, והם לקחו אותם אליהם הביתה, והוא הראה להם את חדר הכתיבה שלו והכל, וזה נהדר. רק שז'ול ורן ואשתו לא דיברו מילה אנגלית, ונלי בליי לא ידעה צרפתית בכלל, ככה שהתקשורת ביניהם הייתה… מוגבלת. אז הם בעיקר העבירו דברי ברכה, והוא סיפר כמה שהוא בעדה, וכל הכבוד, וסחטיינים, אבל בצרפתית. הוא גם הראה לה מפה של העולם שעליה הוא צייר את המסלול שהוא תכנן בשביל פיליאס פוג, והיא סיפרה לו, דרך המתורגמן, על המסלול שלה. והוא הסתכל איפה היו הבדלים ביניהם, והוא שאל אותה למה היא לא נוסעת דרך הודו כמו שפיליאס פוג עשה? והיא אמרה לו "כי אני ממהרת". כשהגיע הזמן להיפרד, אז נאמר לה שגברת ורן, שהייתה צעירה ממנו ויפה, רוצה לברך אותה לברכת שלום, כמו שהצרפתיות נוהגות, בנשיקה על הלחיים. כשהיא התכופפה אליה, אז היא אמרה ש… "פתאום חשבתי, מה יקרה אם עכשיו אני פשוט אדביק לה נשיקה על השפתיים? איך הם יגיבו לזה?" היא לא עשתה את זה בסופו של דבר.
[מנגינת רקע נמרצת]
והם לא נשארו שם הרבה זמן, משום שהיא הייתה צריכה לעלות על הרכבת שתוביל אותה לרכבת הדואר בצרפת, כדי שהיא תוביל אותה את כל הדרך לברינדיסי באיטליה, כדי שהם יוכלו לעלות שם על ספינה.
[מנגינת הרקע מתעצמת]
העניין הוא כזה - אם אתם רוצים לראות עולם, אז להקיף את העולם הכי מהר שאפשר זה פשוט לא הדרך הנכונה לעשות את זה. גם נלי בליי וגם אליזבת ביזלנד, שתיהן כתבו כמובן על המסעות שלהם לעיתונים שלהם, ושתיהן גם כתבו על זה בספרים אחר כך. לכל אחת מהן יש ספר על המסע שלה, ואני קראתי אותם, והם… האמת? לא כאלה מעניינים. כי זה פשוט… זה ספרים על חוויות מסביב לעולם, אבל הן לא באמת ראו המון מהעולם. בימינו, אני חושב שאני יכול להקיף את העולם בשמונים שעות, אם אני אנסה. זה רק עניין של לקבוע את הטיסות הנכונות. אבל אם אני אספר על מה שעבר עלי בדרך, אז זה יהיה פשוט "הייתי במטוס". לכל היותר, אני יכול לספר על שדות התעופה שבהם החלפתי, ש"אוי, ביטלו לי טיסה אחת, והייתי צריך לחכות חמש שעות לטיסה הבאה", ו… אני לא יודע, "בבדיקה הביטחונית קרו דברים". אבל זה יהיה הכל. כל הסיפור. אני אולי הקפתי את העולם, ואולי הייתי במקומות מאוד מעניינים, אבל כל מה שיש לי לספר זה על הדיוטי פרי.
אז הטיול שלהן הוא קצת כזה. כי כן, שתיהן הקיפו את העולם, אבל מכיוון שהן ניסו לעשות את זה כמה שיותר מהר, אז רוב הזמן הן פשוט או על ספינה או ברכבת. והמקומות היחידים שבהם הן רואות קצת ממה שיש מסביב, זה המקומות שבהם הן נאלצו לעצור כדי להחליף ספינה או משהו כזה.
נלי בליי הגיעה לצרפת בשנת 1889, [מנגינת רקע קלאסית] מגדל אייפל הושלם רק חצי שנה קודם. הוא היה המבנה הכי גבוה בעולם, ובלי ספק הכי מרשים בעולם באותו זמן. היא לא ראתה אותו. כי היא עברה לידו, כי הרכבת שלה עקפה את פריז בדרך כדי להגיע בזמן. אחר כך היא חצתה את כל איטליה, המדינה כל כך יפהפייה הזאת, מה שנלי בליי כתבה על זה, זה "היה ערפל". היא הייתה הרוגה מעייפות. היא ניסתה להשלים קצת שעות שינה ברכבת. היה ערפל מסביב. היא לא ראתה כלום. הייתה תחנה אחת שבה היא ירדה מהרכבת כדי לחלץ קצת עצמות, והערפל נפתח, ופתאום היא ראתה מפרץ עם בתים יפהפיים בצדדים, ומים כחולים, וסירות לבנות מנצנצות בים, ואז היא אמרה "אה, אז זה מה שאנשים מדברים עליו בקשר לאיטליה כל הזמן". ואז היה צריך לעלות לרכבת בחזרה עוד פעם.
הרכבת הגיעה לתחנה הסופית ברינדיסי באיחור של שלוש שעות, מה שלא היה בלתי צפוי, אבל זה אומר שנלי הגיעה לאונייה שלה שיצאה משם רק ברגע האחרון ואחרי שהיא דפקה ספרינט. ואז היא שוב הייתה על אונייה פשוט. היא הפליגה לאורך הים התיכון, ודרך תעלת סואץ, והים האדום, ועד לעיר קולומבו בציילון, האי שהיום קוראים לו סרי לנקה.
ולאורך כל הזמן הזה, לא באמת קרה הרבה. כי כל מה שיש לה לספר זה על מה שקורה על הספינה. היא סיפרה על הנוסעים של הספינה, שהיו ברובם בריטים, והיא לא סבלה אותם. כי לבריטים יש את ההתנשאות הזאת, שהם חושבים שכל העולם שייך להם. ומה שיותר מעצבן, זה שהם צודקים. כי הם השתלטו על כל עיר נמל טובה בדרך, וכאילו, וחושבים שהכל שייך להם. היה איזה סנוב בריטי אחד שסיפר לכולם סיפורים על אמריקה, ועל איזה דברים מוזרים באמריקה, עד שהיא שאלה אותו כמה זמן הוא בילה באמריקה בכלל. ומתברר שהוא היה בניו יורק שעה, לפני שהוא נסע משם. אז היא אמרה "אני הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת לעשות את זה. אני לא הולכת להגיע למסקנות על מקומות אחרי שביקרתי בהם רק לרגע". אבל זה כל מה שהיא הלכה לעשות בהמשך, לבקר במקומות רק לרגע.
הם עברו את תעלת סואץ, ותעלת סואץ, כמו מגדל אייפל, הייתה אחד ההישגים ההנדסיים הגדולים של האנושות. בלי ספק. וכשנמצאים בתעלה הזאת, נלי בליי כתבה, וכאן אני מסכים איתה, היא… היא נראית מאוד משעמם. זה פשוט רצועה של מים. לאורך המדבר. וזהו. וחוץ מזה, מה שהטריף אותה זה שלספינות אסור לשוט שם מהר, כי אסור לעשות יותר מדי גלים, כי זה עלול לפגוע בשוליים של התעלה. אז הן חייבות לעבור בתעלה מאוד לאט. ו… כאילו, "אנחנו ממהרים, למה אי אפשר להאיץ קצת?". ולמרות כל זה, היא הגיעה לקולומבו, בסרי לנקה, ביום ה-24 של המסע. יומיים מוקדם יותר מהמתוכנן.
[מנגינת רקע איטית]
עכשיו, לאורך כל הזמן הזה, בזמן שלה לפחות היה איזשהו אקשן, היה מה לראות, ז'ול ורן וכל זה, לאורך כל הזמן הזה, אליזבת ביזלנד… הייתה בים. היא הייתה באוקיינוס השקט, והאוקיינוס השקט, כמו שציינתי כבר פעם או פעמיים, הוא גדול. הדרך מסן פרנסיסקו ליפן הייתה שבועיים וחצי של שייט. בלי לראות אדמה, בלי לראות כלום, חוץ מהספינה. וביזלנד הייתה די אומללה שם. עכשיו, זה לא שהתנאים שלה היו רעים או משהו, כי היא שהתה במחלקה ראשונה, אבל שוב, את הימים הראשונים בספינה גם היא בילתה בעיקר בטלטולים ומחלת ים ובחילה ובקושי יצאה מהחדר, וזה היה די רע. אחר כך היא התרגלה ומזג האוויר נהיה קצת יותר טוב, אז היא כן, היא יצאה החוצה, והתרועעה עם האנשים שעל הספינה, והיא ידעה לדווח על המשחקים שהם משחקים על הספינה. שזה, אם מעניין אתכם, בעיקר שחמט ודומינו ו-וויסט. ואמרה שזה די מטריף לקום כל יום והכל נראה אותו הדבר. "אומרים לנו שאנחנו מתקדמים, אבל לא רואים את זה. הים, אותו ים. אפשר לצפות אל האופק, שעות אחרי שעות, יום אחרי יום, ולא לראות כלום. העין מחפשת משהו להיאחז בו, ולא מוצאת שום דבר". ולמרות שהיא הייתה אי שם ברחבי העולם, ההרגשה היא שהיא כלואה.
[מנגינת רקע מתחזקת ונפסקת]
בסופו של דבר, יום אחד אחד מאנשי הצוות של הספינה הצביע אל האופק, ואמר "זאת יפן". וכמובן שכל הנוסעים של המחלקה הראשונה רצו אל המעקה כדי לצפות, אבל… לא ראו כלום. הם ראו ענן באופק. אבל ככל שהם התקרבו, הענן הזה צמח. הוא גדל, ועלה, וקיבל צורה אלגנטית ויפה של מין מניפה הפוכה. וככל שהם התקרבו הם יכלו לראות גם את הכתר הלבן שלו. זה לא היה ענן, זה היה הר. הר פוג'י. האמא והאבא של כל ההרים. ההר שכל הר אחר הוא חיקוי שלו. הוא עומד לבד. בודד. מול הים. שאפשר לראות אותו ממרחקים עצומים. הוא לא נראה כמו משהו אמיתי. הוא נראה כמו משהו מציור פנטזיה. ובטח שאחרי שבועיים בים בלי לראות כלום, זה נראה כמו הארץ המובטחת. ה"אושיאניק" עצרה בנמל ביוקוהמה בשביל להעלות ולהוריד נוסעים, להעלות ולהוריד מטען, ליום וחצי. הנוסעים יכלו להישאר על הספינה, אבל רובם בחרו לרדת אל החוף רק בשביל להרגיש קצת קרקע מוצקה מתחת לרגליים. ואליזבת ביזלנד גם עשתה את זה. היא ירדה לחוף ביפן וחטפה הלם.
[מנגינת רקע יפנית]
יפן היא לא אמריקה. גם בריטניה וצרפת הן לא אמריקה, אבל שם ההבדלים הם, אתם יודעים… איך קוראים להמבורגר בכל מקום. יפן היא מקום אחר לגמרי. זה פשוט עולם אחר. ובאותו זמן, צריך לזכור, זה לא שאפשר היה לראות סרטים או תמונות צבעוניות ממדינות אחרות. זה לנחות בעולם שונה לחלוטין. אחד הדברים הראשונים שביזלנד התרשמה מהם הייתה כמה שהעיר הייתה שקטה, לדעתה. היה חסר הרעש של ניו יורק. לקח לה זמן להבין שמה שחסר זה הרעש של הסוסים. הרעש התמידי של הקלופ-קלופ של כל הרגליים של הסוסים. לא כל כך היו שם סוסים, היה כמעט ריק. היו שם עגלות אבל מי שמשך אותם היו אנשים. ריקשות שמשכו אותם.
היא החליטה לנצל את המעט מאוד זמן שיש לה שם כדי לראות כמה שיותר מהסביבה. היא ביקרה בקברים ומקדשים, וחטפה הלם מכמה שהכל היה יפה! היא הלכה לתיאטרון היפני, ולא הבינה כלום אבל התרגשה מאוד. אחרי היום וקצת שהיא בילתה שם, היא אמרה משפט כמו "ראיתי את גן עדן ועכשיו אני צריכה ללכת", והבטיחה לעצמה שהיא תחזור לשם כשיהיה לה זמן לבלות שם. היא עלתה חזרה ל"אושיאניק" שפנתה דרומה, לכיוון הונג קונג.
באותו זמן גם נלי בליי הגיעה לנמל בקולומבו בציילון וגם היא הייתה אמורה לבלות שם יומיים לפני שהספינה המשיכה. ובמשך היומיים האלה, היא ניצלה אותם כדי להסתכל על כל מיני עניינים של תיירים בסביבה. ציילון נחשבה למקום מאוד יפה, זה מקום טרופי, יש עצי דקל, יש… זה מקום שכמובן מלא בהודים, תושבי המקום, אבל כמובן הבריטים השתלטו עליו. ויש שם מקדשים גם וכאלה, אבל נלי בליי לא מאוד התלהבה מהם. היא אמרה "כאילו זה יפה, אבל זה… לא בדיוק כל מה שהחזיקו ממנו, וחוץ מזה, מאוד יקר! מה הקטע שלוקחים מאיתנו הרבה כסף כל פעם כדי להיכנס לדברים?". אחרי יומיים הספינה הייתה אמורה לצאת שוב לדרך, אבל לא יצאה. אז היא שאלה את הקפטן "מה קורה? למה אנחנו לא יוצאים? יש משהו לא בסדר עם הספינה?"
והוא אמר "לא, הכל בסדר עם הספינה. אנחנו מחכים לנפאל".
היא אמרה "המדינה…?"
הוא אמר "לא, הספינה. יש ספינה בשם 'הנפאל' שאמורה להגיע לכאן. אנחנו אמורים לקבל מהם נוסעים ומטען ודואר, ורק אז אנחנו נוכל לצאת".
והיא אמרה "ומתי היא אמורה להגיע לכאן?"
והוא אמר "אתמול. אבל היא ספינה ישנה ולא הכי מהירה. סבלנות, קולומבו היא לא המקום הכי גרוע בעולם להיתקע בו".
ונלי בליי אמרה "כן, אם אתה לא ממהר לשום מקום…".
עבר עוד יום, ו"הנפאל" לא הגיעה. עבר עוד יום, ו"הנפאל" לא הגיעה. עבר עוד יום. והיא שאלה "מה קורה עם הספינה הזאת?!"
ואמרו לה "סבלנות, זה ייקח זמן. היא ישנה".
והיא אמרה "כש'הנפאל' תגיע לכאן, אני אדאג שהיא תגיע גם לקרקעית של האוקיינוס!! חמישה ימים לחכות לגיגית העלובה הזאת, מה עובר על האנש… אה, הנה היא!"
"הנפאל" נכנסה לנמל סוף סוף [מגחך] באיחור ניכר. ועדיין לקח חצי יום עד שהעבירו את כל הדברים מספינה אחת לספינה אחרת, ואז סוף סוף אפשר היה לצאת לדרך. נלי בליי הייתה שוב בדרך, אבל אחרי שהיא הגיעה לשם יומיים לפני הלו"ז, עכשיו היא הייתה באיחור של שלושה ימים. מה שאומר שלא ממש נשאר לה זמן לבזבז. זה כבר לא היה לגמרי בטוח שהיא תגיע לכל הספינות [מגחך] וכל התיאומים שהיא הייתה אמורה לעשות אחר כך.
[מנגינת רקע מהירה]
אבל הספינה שטה. והספינה השנייה גם שטה. ואיפשהו באמצע הים, בין הונג קונג לסינגפור, קרה משהו שאף אחת משתיהן, לא נלי בליי ולא אליזבת ביזלנד, שמו לב כשזה קרה. אבל בנקודה כלשהי שם הן עברו אחת על פני השנייה.
[מנגינת הרקע מתעצמת]
זה היה היום השלושים ושישה למסע הזה. נשארו עוד ארבעים וארבעה ימים. או פחות.
[מנגינת הרקע מתעצמת בתוספת תקתוק שעון]
והפרק הזה כבר ארוך מדי. אז… אני אספר לכם את הסוף, ומי ניצחה, ומה קרה אחר כך, בפרק הבא. אבל לפני זה, עוד כמה הערות קטנות על המסע הזה. תיכף נמשיך.
[חסות]
[מנגינת רקע שקטה]
יש משהו שמופיע בסיפורים האלה, גם של נלי בליי וגם של אליזבת ביזלנד, על הטיולים שלהם, שהוא מאוד בולט, לפחות לי. וזה נראה כאילו הן בעצמן, הן רואות את זה כל הזמן, אבל לא ממש מתייחסות לזה. וזה שכל המסע הזה זה מסע של אנשים עשירים שמסתכלים על אנשים עניים. ורואים את זה כל הזמן. שתיהן עשו את המסע הזה בנוחות. שתיהן קיבלו כסף בשביל לנסוע לכל מקום במחלקה ראשונה. ואם אתם במחלקה ראשונה, לא משנה אם אתם על ספינה או על רכבת, זה אומר שנוח לכם. על ספינות, להיות במחלקה ראשונה זה להיות בבית מלון. יש טבח שמגיש אוכל כל הזמן, יש כמה ארוחות ביום, ארוחות טובות. יש לכם חדר משלכם. יש את חדר העישון. והחברה הגבוהה נפגשת, ואנשים משוחחים על הסיפון, והם מחליפים בדיחות וכל זה. ותמיד, כל הזמן, בכל מקום שמגיעים אליו, כמו שאמרתי, הרבה מהחוויות שלהם זה כמו משדה תעופה, זאת אומרת, זה להסתכל החוצה מהנמל, ומה שרואים זה את הקבצנים. זה את האנשים שמתחננים לכסף מהאנשים העשירים שעוברים לידם. רואים את זה אפילו לפני שיוצאים מארצות הברית. ביזלנד סיפרה שברכבת שהיא נסעה, אז היו מקומות שהיא עברה דרך אזורים של אמריקאים ילידים, אינדיאנים, שהיו נשים שהיו מסתובבות ליד פסי הרכבת, יש להן תינוק על הגב, אז הן מסתובבות כדי להראות את התינוק, ואז מסתובבות חזרה להושיט יד, למקרה שמישהו ברכבת אולי ירצה לזרוק להם משהו. ודברים דומים רואים בכל מקום אחר.
בתעלת סואץ, ילדים רצים לצד התעלה, ליד הספינה, וצועקים "בקשיש, בקשיש", בתקווה שאנשים בספינה יזרקו להם מטבעות. עכשיו, אנשים זורקים לפעמים, אבל רוב המטבעות לא מגיעים אליהם אפילו, משום שהם לא זורקים מספיק חזק, הם נופלים לתוך הים, לתוך התעלה. ועדיין, הם רצים, רק בשביל הסיכוי שאחד מהם יגיע. בהונג קונג היו אנשים לבושים במעט מאוד, שה"משחק" שלהם היה שאנשים בספינה זורקים מטבעות לתוך הים, ואז הם קופצים לתוך המים, כדי לשלות אותם. זה "משחק". המים, ככה סופר, הם מלאים בכרישים. אבל אף אחד מהכרישים האלה אף פעם לא נוגע באנשים האלה, ונלי בליי אמרה שאחרי שהיא הריחה את השמן שבו הם מושחים את עצמם, היא לא מאשימה את הכרישים.
זה ככה שוב ושוב, זה ככה בכל מקום. הם נמצאים במקום של העשירים ומסתכלים על העוני מסביבם במין… בתור חלק מתיירות. אבל כדי לראות את העוני הזה, לא צריך אפילו להסתכל החוצה מהספינה. גם בתוך הספינה זה קיים. כי כמו שאמרתי, יש את המחלקה הראשונה, שהיא בית מלון. אבל מתחת לזה, בבטן של הספינה, נמצאת המחלקה האחרת, ה-steerage. סטיראג' זאת מילה באנגלית שאין לה ממש מקבילה בעברית, כי… לפעמים תרגמו את זה "מחלקה שלישית", אבל זה לא ממש נכון, כי זאת לא מחלקה שלישית. זאת לא מחלקה בכלל. זה המקום שבו נמצאים האנשים שצריכים לעבור ממקום למקום ואין להם כסף לשלם על זה. זה תשלום מינימלי על המעבר, ותמורת זה, זה כאילו שאתם שולחים את עצמכם במזוודה. זאת אומרת, אתם מקבלים את המקום על הספינה, וזהו. כלומר, אולי טיפה, כאילו, אוכל במובן של כאילו מנת אורז פעם ביום. משהו כזה. כלומר, בזמן שאנשים באותה ספינה, בסיפון מעליכם, הם חיים בבית מלון חמישה כוכבים, אתם… ארגזים. זאת אומרת, זה כזה שאין שם מיטות. זאת אומרת, אתם רוצים לשכב על מזרן? תביאו מזרן. מהבית. צפוף שם, מחניק שם, יש שם הרבה מחלות.
ביזלנד סיפרה שהיא הסתכלה קצת על האנשים בסטיראג', במסע הזה מעבר לאוקיינוס. היה שם אחד, סיני די צעיר, שכל הזמן שכב בלי לזוז ובקושי נשם. היא שמעה שיש מהגרים סינים לארצות הברית, שאם הם חולים והם יודעים שלא נשאר להם הרבה זמן לחיות, הם עולים על ספינה חזרה הביתה, רק כדי למות בבית, בסין. והיא אמרה "האיש הזה נראה כאילו הוא מפחד לזוז או לבזבז את אחת הנשימות האחרונות שנשארו לו לפני שהוא יגיע הביתה". אחרי שהם עלו חזרה על הספינה ביפן, היא שמעה שהאיש הזה מת. ובכל זאת השאירו אותו באותו מקום על הספינה, כדי לפחות להחזיר אותו הביתה, גם אם הוא לא בחיים.
נלי בליי, שגם על הספינות שלה היו… הייתה המחלקה הזאת, היו אנשים בסטיראג', מה שמוזר זה שהיא לא כתבה על זה כלום. כלומר, אם היא הסתכלה עליהם, אם היא ירדה לשם מתישהו כדי לראות מה קורה שם, היא לא כתבה על זה, או שזה צונזר בדרך. וזה מוזר, משום שזה מסוג הדברים שנלי בליי כן התעניינה בהם. למעשה, אחת הכתבות הראשונות שהיא הציעה לעורך שלה, בתור כתבת תחקיר, הייתה לשוט לאירופה ולחזור בסטיראג'. כלומר, במחלקה המינוס שלוש הזאת, כדי לחוות את החוויה שמהגרים עניים לארצות הברית חווים. זה לא אוּשר, היא לא עשתה את זה. וכנראה שכאן במסע הזה היא אמרה שזה פחות מעניין…? או… פשוט הכוונה של זה הפעם הייתה כתבה בשביל בידור, ולא בשביל תחקיר.
אבל זה היה שם. זה היה שם כל הזמן. וזאת לא הייתה הכוונה שלהם במסע הזה, אבל זה דבר מאוד בולט. בכל אופן… המסע לא נגמר. יש עוד הרבה לספר. יש עוד את כל החצי השני של המסע, ואני ממש מצפה לספר אותו. אבל זה יקרה בפרק הבא.
[השיר "הי הו נלי בליי" מתנגן ברקע]
אז אוקיי, זה היה הסיפור בינתיים. שלי נוי חזרה לערוך אותנו, שלום! ייעוץ ותמיכה מורלית, מוץ. ובצוות הרשת כמובן גם דני טימור המנהל העסקי, אביב שם טוב סמנכ"ל תפעול, עמית חזזי מכירות, שלי גואטה והילה שמש, ואני דורון פישלר. מקווה שנהנתם מהסיפור. ביי.
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני בקרו ב-osimhistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" בחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios