ברוכים הבאים ל"ארטמה", הפודקאסט שבו אנחנו חוקרים את עולמות האמנות והיצירה הישראלית. בכל פרק, אני פוגש אמנים, צלמים, מעצבים ויוצרים שונים, ששותפים לסיפורים מרתקים על הדרך שבהם הם מבטאים את רעיונותיהם, רגשותיהם, ההשראה שלהם והרגשות המעורבים מול ה-7 באוקטובר.
בפרק הזה נפגשנו עם אורי אינקס - האמן שהפך את הפוטושופ לנשק מחאה והאצבע המשולשת לחתימה אישית. אמן שמעז לצייר את הפוליטיקאים כאלים מזויפים ולא מפחד מהצנזורה של פייסבוק.
דיברנו על הכוח של אמנות דיגיטלית בעידן הרשתות החברתיות, על האומץ להגיד את האמת בפרצוף (גם כשזה כואב), ועל איך לוקחים את הכישרון לאיור והופכים אותו לקול של מחאה.
אורי חשף איך הוא משלב בין הקריירה כיועץ אסטרטגי, במאי ומאפיין ממשקים לבין האקטיביזם האמנותי שלו, ולמה דווקא עכשיו חשוב יותר מתמיד להשתמש באמנות כדי לזעזע את המערכת.
פרק חסר פילטרים על אמן שלא מפחד להרגיז את מי שצריך ומאמין שלפעמים, בשביל לעורר שינוי, צריך לצייר את האמת.... ולא תמיד בצבעים. גם המילים שלו חדות כתער.
הצטרפו למסע שלא דופק דופק חשבון ואומר את האמת בפרצוף!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/11/2024.
אייל: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט של ארטמה, אני אייל בן סימון ואני רוצה לספר לכם היום סיפור מדהים על אמן מהפכן, עלום שם, ככה הוא התחיל בשם בנקסי שב-2018 ככל שהוא התפרסם יותר מאומנות הרחוב שלו הוא עשה צעד נועז. באמצע מכירה פומבית בסות'ביס, כשאספני אומנות מאוד עשירים התחרו על היצירה שלו, שנקראת ילדה עם בלון, מה שהוא בחר לעשות זה להוציא להם אצבע משולשת. ופתאום, בצד השני, התחילו לראות שהיצירה, שכבר נמכרה בכמה מיליוני דולרים, התחילה להיגרס מול עיניהם של כל קהל הרוכשים, שבנקסי ראה אותם כאנשים עשירים ומנופחים.
אז מה הייתה התוצאה של המעשה הנועז הזה? המחיר של היצירה, הגרוסה, קפץ פי שלושה. אז למה אני מספר לכם את זה? כי ככה מרביצים ביקורת חברתית ללא פילטרים. והיום, יושב איתי באולפן אמן ישראלי, שלא מפחד להרביץ את האמת בפרצוף. אורי אינקס, שמבחינתי הוא הבנקסי של הרשתות החברתיות, הוא יועץ אסטרטגי, במאי, אנימטור, מעצב ומאפיין ממשקים, מאייר וצייר סטוריבורד עצמאי.
ובזמן שבנקסי מצייר בספריי על קירות, אורי לוקח את מברשות הפוטושופ שלו ודורך אותן כמו נשק טעון. הוא לוקח את כל הפוליטיקאים המנופחים ואת כל המציאות האבסורדית שאנחנו נמצאים בה, ומצייר אותן, הייתי אומר כאלילים מזויפים. הוא שם אותן מצד אחד באיזשהי ראייה אסתטית, כאלוהים בכבודו ועצמו, ומצד שני מטיח ביקורת ללא פילטרים.
אחד האומנים היחידים שאני מרגיש שבאמת מראה לנו את האמת בפרצוף, כולל האצבע המשולשת שהוא נותן לצנזורה של פייסבוק, כמובן. ועל זה אנו נרחיב ונדבר בפודקאסט. אורי הוא אמן של רשתות חברתיות, שלא מתבייש לקלל, להעליב, ובטח ובטח שלא מתנצל. הטקסטים שלו והאמירות שלו חדות כמו סכין, והקווים שהוא מצייר בפוטושופ פותחים עמוק בבשר החי של החברה הישראלית. כל יצירה שלו היא סטירת לחי למי שחושב שהוא אלוהים ומשחק עם גורלנו.
היום אנחנו נדבר עם אורי על האומץ לצעוק כשכולם לוחשים, על הכוח להפוך את הפוטושופ לכלי נשק ועל החלום להמשיך לצייר את אלוהים בכל צורה אפשרית גם כשכולם אומרים שאסור. אז let's art ואנחנו מתחילים את הפודקאסט שלנו.
שלום לך אורי היקר.
אורי: שלום שלום שלום, וואי זה ההספד הכי יפה שאי פעם רשמו לי.
אייל: איזה יופי, אני שמח שאתה רואה את זה כהספד. אם ככה אז עשיתי את עבודתי נאמנה.
אורי: עשית את עבודתך נאמנה.
אייל: אז אנחנו נתחיל ככה ישר בווריד המדמם של החברה הישראלית. פיקאסו אמר פעם, "אומנות היא נשק של מלחמה. היא התקפה והגנה נגד האויב". איך אתה רואה את האומנות שלך כנשק ואיך בכלל התחלת את המאבק שלך דווקא דרך רשתות חברתיות?
אורי: אוקי, אז בוא… גילוי נאות. כשנכנסתי לפייסבוק פעם ראשונה, בגלל שאני בעיקרון סוג של בומר, והרבה זמן נמנעתי מלהיכנס לפייסבוק, כי פשוט ידעתי שברגע שאני אכנס לזה אז אני אתמכר כמו שקרה, אז לא הייתה לי שום אג'נדה פוליטית. פשוט רציתי להעלות את העבודות שלי, ולקשקש עם החברים שלי, ולאט לאט, עם הזמן, מצאתי את עצמי יותר ויותר נשאב לתוך הפוליטיקה, ולא רק פוליטיקה. יש שני נושאים מרכזיים שאותי מעסיקים. בגלל שאני אנרכיסט, אנטי-תאיסט, שזה במילים יותר פשוטות מישהו שמתנגד לכל צורה של שלטון ריכוזית, ומתנגד לכל צורה של אמונה ודת, אז מצאתי את עצמי מתעסק בשני הנושאים האלה, וגיליתי שיש משהו נורא קל ונורא נוח בפלטפורמה הזאתי של גלריה בלייב, שהיא איזשהו פועל יוצא של המצב רוח שלי באותו היום, ואיזשהו בליל של הדעות שלי והמחשבות שלי, ויש איזשהו קהל שבהתחלה היה קהל נורא נורא קטן, ועם הזמן, יותר ויותר, כנראה מאוזן לאוזן, ומכל מיני שיתופים, אז הקהל הזה גדל.
אייל: אבל אורי אני רוצה… סליחה שאני קוטע, אני רוצה להרגיז אותך קצת. כן?
אורי: בוא, תרגיז אותי.
אייל: מצד אחד אתה אומר שאתה אנרכיסט ואנטי-תאיסט, מצד שני בחרת פה את הפלטפורמה הכי מסחרית שיש, הכי פופולרית שיש, וגם הכי מצונזרת שיש כמעט בכל הרשתות החברתיות.
אורי: נכון, וזה גם, כמו שהצגת בהתחלה, יש לי איזשהו דו-שיח נורא מעניין ביני לבין האלגוריתם, כחלק מהווייתי כאנרכיסט, ואנחנו משחקים הרבה משחקים של חתול ועכבר, אני והאלגוריתם. אני חושב שיצירה, ברגע ששמים לה גבולות, אז היא הופכת להיות הרבה יותר מאתגרת והרבה יותר מעניינת גם ליוצרים וגם לקהל. ומבחינתי, הפייס הוא מקום נפלא, כי זה אוטומטית גורם לי לצנזר את עצמי בנושאים שהם טאבו, שהם מראש נושאים שנורא נורא קשה לצנזר בהם.
ותוך כדי זה, זה גם עשה לי כל מיני בלגנים, קיבלתי איומים על החיים שלי, שירצחו לי את המשפחה וכל מיני דברים כאלה, וכל מיני שיחות הזויות עם בוטים, ו… זה קרקס, הרשת החברתית. כן? וזה קרקס שיש בו אנשים, ויש בו רובוטים, ויש בו משפיענים, וכאילו, על פניו, הכל נורא נורא חשוב, והכל צריך לדבר עליו עכשיו, אבל זה גם, באותה מידה ממש ממש לא חשוב. ואפשר להמשיך, מה שנקרא לזיין ת'מוח לנצח, ואני אוהב את היחסי כוחות האלה, שאפשר, שוב, נורא בקלות, ויחסית בנוח לדבר על הכול, ולהקשיב לאחרים, ולהדליק אחרים, וגם על הדרך לרגש אחרים. ולפעמים גם להעציב אחרים…
אייל: אבל דרך הדבר הזה, דרך הדבר הזה, אתה הרי מקבל, כמו שאמרת, תגובות נוראיות. [אורי מהמהם] אתה בעצם פותח פה, נקרא לזה את הסלון האנרכיסטי, בתוך הרשת החברתית. ואני שוב מדגיש, הרשת החברתית הכי מצונזרת שיש, וכאיש פרסום אתה גם יודע שזה רשת חברתית שפונה לגילאי שלושים פלוס, זה כבר הדור הקודם של הרשתות החברתיות.
אורי: נכון.
אייל: ויחד עם זאת הייתה לך פה, לדעתי, איזושהי בחירה מעניינת, דווקא לשים את האצבע בעין.
אורי: כן, האצבע בעין היא שוב, זה נורא נורא עניין של לאיזה קהל אתה פונה. כי אני, בגלל שאני אנרכיסט, ובגלל שאני מתעסק בנושאים האלה שהם מראש נושאים קשים לעיכול, אז יש לי הרבה חברים שבכוונה בחרתי אותם מהצד השני של המפה. כי אני כן מאמין גדול בחינוך. גם אם הוא חינוך שמגיע עם הרבה הרבה דיסוננסים, ועם הרבה הרבה ניצוצות ועצבים וכעס, אבל עדיין זה חינוך. כי עצם זה שאנשים נחשפים לתכנים שלי, לפוסטים שלי, אז גם אם הם לא מסכימים, וגם אם זה מכעיס אותם, וגם אם הם מוצאים את עצמם ובסוף מאיימים עליי, כן? הם נחשפו לזה. ואני חושב שזה מספיק.
אני יודע שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שכולם רוצים לחנך את כולם, וכולם רוצים שמחר הכול ישתנה ויהיה לפי הדוגמה או הנחת היסוד שהם מאמינים בה, אבל אני חושב שהדינמיקות האלה הן דינמיקות הרבה יותר עמוקות, והן לוקחות מלא מלא זמן. אבל עצם זה שיש דו-שיח, עצם זה שמדברים על הדברים, אז אין מה לעשות. זה מתבשל אצל אנשים בפרוסס. וגם אם הם לא עכשיו פתאום יגיעו לאיזושהי הבנה, אז לפעמים האסימון לוקח לו זמן ליפול. וכל עוד שיש במדינה הזאת חופש ביטוי, עם הצנזורה של פייסבוק…
אייל: בדגש על כל עוד.
אורי: כל עוד, בדיוק, אז כל עוד אז אני חוגג. אני חוגג את אורגיית חופש הביטוי שכרגע יש לנו, וחובה להשתתף בה, לדעתי, כי נורא נורא בקרוב. אנחנו רואים עכשיו את הדוקטור לגימטריה, קרי, איך הוא סוגר לבוס שלו את כל הפינות. כולנו ננוטר, כשאני אומר כולנו זה כל האנרכיסטים, הקפלניסטים, השמאלניסטים והבוגדניסטים.
אייל: וכל האיזמים שמשתמשים בהם בניגוד להקשרם.
אורי: נכון, נכון. אז זה כאילו, אני מרגיש שזה כאילו הסוף של הפרטייה, הסוף של החגיגה.
אייל: אורי, תראה, אני רוצה שנייה לעצור אותך…
אורי: כן.
אייל: ולקחת אותך דווקא אחורה, אבל גם לפני שאנחנו מתקדמים קדימה, אני לא אוותר לך על להרגיז אותך קצת היום, כי בשיחות שהיו לנו קצת לפני אתה שאלת אותי אם אפשר לקלל בפודקאסט, אם אפשר ככה לתת את חופש הביטוי המלא שלך ואמרתי לך "שחרר את לשונך. תן ללשון להתקדם ולדבר מתוך הלב והבטן" ואנחנו נעשה את זה בהמשך. אבל אני רגע רוצה לקחת אותך למקום שבו… לנקודה הזאת של מה בכלל גרם לך להיות אומן חברתי של רשתות חברתיות?
אורי: התשובה היא די פשוטה, פשוט המצב והמדינה שאנחנו חיים בה שהיא איזשהו בינג' הזוי כזה שלא נגמר, כל יום מביט או משהו יותר מוטרף, יותר מופרע, והרגשתי שיש משהו קצת מתחמק באסקפיזם הזה של להעלות פורטרטים ולאחל לאנשים מזל טוב, כי זה מה שעשיתי בהתחלה, אלה פורטרטים של חברים ושל סלברטיס, וזה כאילו היה הקטע שלי של פשוט לאחל לאנשים מזל טוב ולראות את התגובות שהם מקבלים, ולאט לאט הבנתי שזה מין איזושהי טחינת מים עם עצמי, לא עם, כביכול, הקהל שלי, פשוט הבנתי שזה משעמם אותי, ואז מצאתי את עצמי יותר ויותר נדבק לאקטואליה, ובמקרה שלנו, האקטואליה שלנו היא נטו פוליטית.
עכשיו, יש לי בעיה עם המילה פוליטיקה, כי היא כאילו באה לצבוע את המציאות שלנו, את השגרה שלנו, את היום-יום שלנו, ובגלל זה נורא נורא מכעיס אותי שאנשים אומרים, "וואלה, עזוב אותי מפוליטיקה, למי יש לו זיין עכשיו לדבר על פוליטיקה? כאילו, מה עכשיו פוליטיקה?" וכל מה שאני שומע באוזן שלי זה "עזוב אותי מהחיים שלי. עזוב אותי מהילדים שלי, עזוב אותי מהחברים שלי, עזוב אותי מהיום-יום שלי, עזוב אותי מהכאבים שלי" ובגלל זה אני לא רואה את כל הפוסטים שלי כפוסטים פוליטיים, אני רואה את הפוסטים שלי כפוסטים שמגיבים, בסופו של דבר, למציאות הזאתי שלנו שהיא קרחנה, ויש כל מיני נקודות שבהן אני פתאום גם מגלה שאני כאילו… כן? נמלה קטנה מסריחה כמוני, אני מצליח גם לייצר השפעה, שוב, במינוני מאקרודוזינג כאלה, כן? מיקרודוזינג כאלה, אבל אני רואה את הפורטרטים שלי בכל מיני מקומות פתאום בעולם, כן? כי זה הכוח של הרשת החברתית, אתה מעלה איזשהו תוכן והוא הופך להיות של כולם, ואני רואה איך הפוסטים שלי פתאום מופיעים בכל מיני וריאציות אצל פוסטים של אחרים, שהם גם אנשים עם קהל שמנהלים איזושהי אג'נדה, וזה נותן… לא ממקום של אגו, זה נותן את ההרגשה הזאת שהיא יכולת שהיא נטו מזויפת, שלא הכול אבוד, שכן עדיין אפשר לנסות ולתקן את מה שרוצים לתקן.
אייל: תראה, אני עוקב אחריך, אני חושב מתחילת דרכך, פחות או יותר. [אורי צוחק] אני נגנבתי על זה, שקודם כל אפשר לצייר ככה בפוטושופ. אני בעצמי פוטושופיסט, פוטושופ זה בערך היד השלישית שלי, ואני עושה דברים אחרים לחלוטין עם פוטושופ, אבל תמיד הגניב אותי הטכניקה, ואיך אתה מעביר את הדבר, ובאיזה צבעוניות אתה משתמש, והמשיכות מכחול שנראות קצת וואנ-גוכיות אפילו. אבל היה איזושהי נקודת מפנה בדרך שלך, כמו שאמרת. היית מאוד נחמד לחברים, מצייר פורטרטים, ואז זה הרגיש לי כאילו זה קרה ביום אחד. יום אחד, אורי קם בבוקר, חטף קריזה, ואמר, "מהיום אורי הוא אמן פוליטי".
אורי: כן, אפילו יכול להיות שאני זוכר את היום הזה, זו הפעם הראשונה שהעליתי פורטרט של ביבי. העליתי פורטרט של ביבי, וזה כאילו פתח את התיבת פנדורה. עכשיו אני ממש רל"ב, הארדקור, כאילו אני… היה לי לא מזמן איזושהי חלופת תגובות עם שי גולדן, העליתי פורטרט שלו, שהוא נותן טקסט כזה, מה שנקרא מכה על חטא, וממש יוצא נגד המולך.
אייל: דווקא כתבת עליו דברים טובים.
אורי: כן, כן, כן, כן, ו… אבל הנימה שבה כתבתי את זה, הייתה כאילו של "יאללה, מה עכשיו, עוד פעם אתה, יא סטייק מתהפך, כן? כאילו פתאום החלטת שכן, לא בא לך טוב, שהטיטניק טובעת, אז אתה קופץ אלינו, לגיגיות?" והוא קלט את זה, והוא נכנס לי לפוסט, והוא השאיר לי תגובה כזאת של… "אתה מצייר מאוד מאוד יפה, אבל הלב שלך אפל, ואתה סוגד לביבי, לא אני". כי קראתי…
אייל: המתקפה הכי טובה היא הגנה במילים אחרות.
אורי: כן, כי אמרתי לו שהוא…
אייל: ההגנה הכי טובה היא ההתקפה.
אורי: כן, כן, שהוא עובד אצל המולך שלו, אז הוא אמר שכאילו ביבי הוא המולך שלי, ועניתי לו בחזרה, שבסופו של דבר, כל עוד שהוא עובד בערוץ 14, ומגיש שמה תוכנית בוקר, אז המולך שלו, והוא לא המולך שלי. וזה היה מעניין לראות בהמשך, כן? שהוא… הוא הרי תכנן את זה מלא זמן, כן? איך הוא עובר עכשיו בחזרה לצד של ה-good guys. אז ה…
אייל: כן, אבל אורי, מה מעצבן אותך באמת? מה? מה מעצבן אותך?
אורי: כלום, כלום, כלום, בוא נספר לך משהו.
אייל: אין דבר כזה כלום, יום אחד, יום אחר,
אורי: לא, לא, לא, בוא, בוא תשמע משהו. אני מבין את הצורך להוציא ממני את האינקס, אבל האינקס הוא לא באמת… האינקס הוא נורא משועשע, אוקיי? הוא לא באמת כועס, והוא לא באמת עצבני, והוא לא כלום, כי שוב, אני לא שם את עצמי במקום הזה של טוב ורע. אני חושב שההגדרה הזאת של טוב ורע… ברור שהפוסטים שלי הם… זה הדלק שלהם, כן? טוב ורע, ומוסר, וערכים, וכל הדברים האלה, כן? ויוצא מהפוסטים שלי שאני יודע בול מי נמצא בצד של הגוד גאייז ומי נמצא בצד של הרעים. אבל, כגישה לחיים, אני לא חושב שיש טוב ורע. אני חושב שהכל בסופו של דבר עניין נורא יחסי, ואנחנו עובדים בתוך איזושהי קופסה שיצרנו לעצמנו, בשביל, באמת, לא לגלוש לניהליזם ולטירוף מערכות, ולאנרכיה כמו שאנשים תופסים אנרכיה, שזו תפיסה לגמרי מוטעית. אתה רואה אותי, אני אנרכיסט, כן? אבל לא אנרכיסט שמחזיק מולוטוב ביד, כן? ומרסס גרפיטי, ומחפש עכשיו לשרוף את כל המדינה, ההיפך. אני אנרכיסט שאומר שעד שלא נחזור להאמין אחד בשני, עד שלא נחזור לרמה הראשונית הזאתי של אמון שאיבדנו, לדעתי, לחלוטין, אחד בשני, אז לא באמת נהיה אנשים מאמינים. וזה גם הצורך הנורא נורא חזק שלי לצאת נגד האמונה, ולצאת נגד מאמינים, ולצאת נגד הארגונים שמנהלים את המאמינים, שזה הדתות השונות. האנרכיה שלי היא אנרכיה של אהבה, אוקיי? נטו של אהבה. אבל בדרך אין שום ברירה אלא להילחם. וזו מלחמה, אוקיי? אני חושב שכרגע אנחנו במלחמה. אנחנו במלחמה פנימית, אנחנו במלחמה חיצונית, ואין ברירה, צריך להילחם במנגנוני הכוח שהם כרגע בשלטון, ולא רק אצלנו, אנחנו רואים את זה בכל העולם.
אייל: אני לחלוטין מסכים עם כל מה שאתה אומר, ואני אפילו אחזק את זה, כי יש איזה משהו שמאוד מציק לי בכלל, באופן כללי בשיח הישראלי, זה כמו שאמרנו בתחילת התוכנית, ההמשגה של הדברים התעוותה. אנרכיזם זה לא אנשים… זה לא פאנקס שמסתובבים ברחוב וזורקים בקבוקי וודקה, ומרססים על קירות, זה לא אנרכיזם. אנרכיזם הוא בדיוק הפוך, הוא התיאוריה או האידיאולוגיה היחידה שבעצם מאמינה בטוב של האדם.
אורי: נכון. נכון.
אייל: בערך ההדדי של האדם, ואף אחד לא מתקן את זה.
אורי: לא, אף אחד לא מתקן את זה, וזה מאוד מאוד נוח לא לתקן את זה, כי מה שקורה, שהאנרכיזם הוא האויב הגדול ביותר של השלטון. זאת הצהרת הכוונות של האנרכיזם. האנרכיזם בא ואומר, "אנחנו לא צריכים נבחרים, אנחנו לא צריכים מנהיגים, אנחנו לא צריכים אנשים שייצגו אותנו, אנחנו יכולים לייצג את עצמנו טוב מאוד".
אייל: לחלוטין. נתקדם רגע לציטוט של אנדי וורהול…
אורי: כן.
אייל: שאמר, "ברגע שכולם חושבים אותו דבר, זה אומר שאף אחד לא חושב באמת".
אורי: נכון.
אייל: איך אתה בעצם מתמודד עם הצנזורה, ומצליח באותה נשימה גם להעביר את המסר שלך?
אורי: אז ההתמודדות שלי עם הצנזורה… אממ… כמו שאמרתי מקודם, משחק של חתול ועכבר. אני עם הזמן גיליתי את עולם הכרוכיות המדהים, אוקיי? ש… שאני, שאני לא נזהר, עכשיו בזמן השיחה אני כן נזהר, אבל בסוף יקפוץ ויקפיץ, אבל אני לא נזהר.
אייל: אני מחכה לזה.
אורי: כן, כן, כן, אין לי בעיה לתת לך בסוף הזה, אני אתן לך פשוט רצף של קללות.
אייל: אוהה, נהדר, נהדר.
אורי: אז אני מחליף… אז אני משחק את כל משחקי הכרוכיות, ואני משחק הרבה בכל המקומות שבהם אני כן, וזה חשוב לי שהטקסטים שלי יהיו תמיד חד… אהה… דו-משמעיים, ולא פונים ישירות לאיזשהו אוזן, לאיזשהו קהל יעד מטורגט. חשוב לי שגם אנשים עם הדעות האלה, וגם עם אנשים עם הדעות האלה, יפגשו את התכנים שלי, ושוב, יעברו איזשהו process עם עצמם. אני לא מצפה מאף אחד להסכים איתי. זאת גם הסיבה שאני תמיד, בפוסטים שלי, מעלה… אני הראשון שמעלה אימוג'י, אני הראשון שמגיב על הפוסט של עצמי, זה אומר דבר נורא פשוט, ובזה אני לא אנרכיסט, בזה אני דיקטטור לא קטן. זה הפאקינג פוסט שלי, אוקיי? הדעה המזוינת שלכם לא מעניינת את הביצה השמאלית. סבבה? אם היא הייתה מעניינת, היינו עושים איזשהו וואטסאפ אחד עם השני, הייתי מתייעץ אתכם, ואז מעלה את הפוסט. זה הפוסט שלי, אוקיי? זאת הדעה שלי, ככה אני חושב, ככה אני רואה את הדברים. לפעמים זה לגמרי הפוך. ככה אני לא חושב, ככה אני לא רואה את הדברים, רק בשביל לקבל פידבק ולהדליק מישהו ולשמוע מה הוא חושב. אבל זה הכול… זה הכול מכניזם, שבסופו של דבר כל הסיבה שלו, זה להניע דו-שיח. ואני פוגש את זה בהמון המון מקומות, בפוסטים שלי, כשעולים לי, ה… מה שנקרא, העצבניים. וזה בדרך כלל, זה אפילו לא חברים שלי, זה חבר'ה שעוקבים אחריי, הם עוקבים אחריי מסיבה נורא פשוטה. הם מחכים לרגע שאני אעליב אותם. הם מחכים לרגע שאני אכעיס אותם. הם מחכים לרגע שבו, הם יוכלו, מה שנקרא, to unleash the monster, כאילו, להתפוצץ. כמו שזה כל כך כיף ברשתות. אממ…
אייל: הרשתות גם מעודדות את זה.
אורי: לא סתם…
אייל: זאת אומרת, למי שלא יודע, האלגוריתם אוהב סכסוכים.
אורי: נכון. האלגוריתם, הוא צריך צריך fucking traffic, זה כל מה ש… זאת מטרת הבסיס של האלגוריתם. האלגוריתם צריך לראות תנועה על הכביש והוא צריך לראות, לא סתם תנועה, הוא צריך לראות מכוניות מתנגשות אחת בשנייה ומתעופפות באוויר. הוא צריך לראות חתיכות של ילדים מפוזרים, כן, מסבי… הוא צריך לראות קטל בדרכים, האלגוריתם. אחרת, פקק באיילון. כאילו, אין, אין, לא קורה כלום.
אייל: לחלוטין. וגם מה זה מעיד בעצם על החברה שלנו?
אורי: החברה שלנו…
אייל: זה מה ש… האלגוריתם הרי משרת את החברה.
אורי: נכון. החברה שלנו… הנה, ראינו את זה עכשיו בפוגרום, סלאש שואה, סלאש פרעות שהתרחש לו באמסטרדם. בני האדם מחפשים מכות. בני האדם… אנחנו חיה אגרסיבית, אנחנו חיה אלימה, ובזה אנחנו לא שונים הרבה מהמשפחה המורחבת שלנו, כן, הקופים והשימפנזות, אפרופו פוסט שהעליתי, כן, וגרר מלא מלא איומים, ושבועיים הייתי צריך פאקינג להתחבא בבית. אנשים הסתובבו לי מחוץ לגדר ומיילים וטלפונים באמצע הלילה ונרצח אותך ונאנוס אותך ונשחוט אותך ואת המשפחה שלך. אנשים מחפשים מכות.
אייל: איך אתה מתמודד עם התגובות האלה? אני אשאל אותך… סליחה שאני קוטע, אני אשאל אותך שתי שאלות ברצף, אוקיי? כי הן די מחוברות לי. תוך כדי השיחה איתך אני כאילו מרגיש שיש מולי אדם מאוד נעים מאוד אינטליגנט מאוד מכניסטי, זאת אומרת שזה מפתיע אותי מאוד, כי אתה יוצר גם על בסיס יומיומי, יומיומי זה אומר שאנחנו גם פועלים על איזושהי אוטומציה מסוימת, ופתאום אני שואל את עצמי אז אורי אינקס זה בעצם האלטר אגו של אורי? זאת אומרת יש פה איזשהו דמות שאתה מפתח?
אורי: אינקס… כן, כן, כן. לי יש שני טיפוסים אצלי, יש את אורי שכרגע אתה מדבר איתו ויש את אינקס שהוא נמצא באיזשהו מקום אצלי בתודעה, והוא זה שמחליט מתי הוא קופץ החוצה ונותן את השואו שלו ויכול להיות שגם נעבור שיחה שלמה והוא לא יקפוץ החוצה וייתן את השואו שלו, אני לא אחראי עליו, הוא האינטליגנט שבחבורה. אינקס זה שמנהל את העניינים, את האופרציה, ואורי ש… זה שעכשיו מדבר איתך, הוא, אתה יודע, הוא קוף בדיוק כמוך, בדיוק כמו כולם הוא צריך… הוא צריך לחיות את החיים האלה באיזשהו אוטומט ולעשות כל מיני דברים שאת אינקס ממש לא מעניינים, אוקיי? אינקס ממש ממש לא מתעניין בדיילי שיט הזה שאנחנו חיים. כן.
אייל: אז אני אחבר את זה רגע לשאלה השנייה שרציתי…
אורי: כן.
אייל: כי זה מאוד מתחבר לי. בעצם אתה מקבל תגובות מאוד ארסיות.
אורי: כן.
אייל: בין אם זה בוו… אני לא יודע אם אתה מוחק תגובות שהן יותר מדי ארסיות או לא, אבל זה לא משנה.
אורי: לא.
אייל: יש שם תגובות מאוד אלימות. איך בעצם אורי מתמודד איתם, ואיך אורי אינקס מתמודד איתם?
אורי: אורי מתמודד איתם, עם כל הפחד של בן אדם, אתה יודע, רגיל, שמאיימים עליו שירצחו אותו ואת המשפחה שלו. ואינקס… אינקס נורא משועשע מהעניין.
אייל: אינקס אומר בוא, בוא נראה אותך.
אורי: כן, כן. אינקס הוא המטומטם הזה שגורר אותי לכל הצרות האלה. אבל תשמע, אני בחיים לא אוותר על אינקס, זו מתנה שקיבלתי, אוקיי? מתנה שאני נורא נורא גאה בה, שיש לי את האלטר אגו הזה, שהוא לגמרי בודהיסט, הוא לגמרי particles, כאילו הוא כולו חלקיקים, הוא נטו תודעה, והוא נותן לי תעצומות נפש אדירות, כי פתאום אני לא סתם אורי, כי בקלות יכלתי לחיות את החיים האלה בתור אורי, והכל היה בסדר, אוקיי? ועל המצבה היה כתוב אורי, והיו מחליפים פרחים פעם בשבועיים. אבל אינקס… אינקס הוא הענק הזה, כן? שוב, הענק התודעתי, הווירטואלי הזה שנמצא לי במוח, שכאילו מרשה לי לחיות את החיים החד פעמיים האלה שלנו.
אייל: בצורה מלאה יותר או משמעותית?
אורי: בצורה… בדיוק, בצורה הרבה יותר מלאה ומשמעותית, כמו שאמרת. שנורא בקלות יכולתי לוותר לעצמי ולהדחיק ולצמצם את הפרסונה הזאת, אינקס, לכלום, בשביל שלא יהיה לי את הרעש הזה, כי זה רעש. זה… זה דורש ממני תשומת לב ואינטראקציה עם העולם, כשאורי, כבן אדם, הוא ממש לא כזה. אני נחבא אל הכלים ואני סגפן וחרדתי, וכל הדברים שהופכים יהודי ליהודי טוב, כן? כאילו רק אל תרדפו אותי ואל תציקו לי. ואינקס הוא לוקח אותי לכל המסיבות הכי שוות בעיר, כאילו הוא הטיפוס הזה שאין בו פחד, פחד לא קיים אצל אינקס בסיסטם, פחד הוא לא מילה שהוא יכול לעבוד איתה, לא מילה שמעניינת אותו בלקסיקון. כי יש…
אייל: תגיד, אז מה קרה לכם, גם לאורי וגם לאינקס, אני בכוונה שואל אותך כאילו דו צדדי, למרות שאתם אחד שלם, ואני מאוד מעריך את היכולת הזאת לעשות הפרדות, איפה בעצם פגש אתכם השביעי באוקטובר?
אורי: אותי זה פגש כבר בשש בבוקר, לא בשש וחצי, כי אני עובד לילות לבנים, אני בן אדם הפוך, אני ישן עד הצהריים ואז אני מתעורר ונותן כמה שאכטות ומבין ששוב אני נמצא בעולם הזה, המעיק, ומתחיל בעצם לעבוד, אז אני מסיים את היום עבודה שלי, אני מסיים אותו בדרך כלל בחמש או שש בבוקר ואז שקט לי וכיף לי וזה רק אני והעולם. אז כבר בשש, כשבדיוק סיימתי ככה משמרת, התחלתי לשמוע בום, בום, בום ואז התחילו כל האזעקות להתעורר, אחת אחרי השנייה, אז בעצם אני הייתי ער לתוך האירוע ואני זוכר ששמעתי את הבום השלישי, אמרתי לעצמי וואי וואי וואי איזה בלאגן הולך להיות. אמרתי לעצמי בראש, וואי וואי וואי איזה בלאגן הולך להיות. ומפה והלאה הדברים פשוט התגלגלו, חטפנו טיל לכניסה ברחוב, וכל ה… shebang. אני חושב שעכשיו המצב שאנחנו נמצאים בו הוא מצב של פוסט טראומה, ופוסט טראומה מוציא מאנשים דברים שונים. יש אנשים שזה ממוטט אותם ואז נורא קשה להם להמשיך ולחיות, גם אם החיים טובים כביכול. אין, זהו, מסך שחור נפל. יש אנשים ההפך, שפוסט טראומה פתאום פותח להם את העיניים ומאלץ אותם לחיות, ולחיות עכשיו, ולחיות בגדול, כאילו והם כולם בעשייה ו… [לוקח אוויר] נושמים פתאום. במקרה שלי, הפוסט טראומה הוציא ממני איזשהו חשק לתיקון, כאילו סימן לי שאם הגענו, שוב, כמובן, כן? כי האנושות טובה בזה, בלהטביע את עצמה בגיהנום, אז אם הגענו שוב לסיטואציה כזאת שבה המוות כל כך נוכח והאלימות היא נמצאת בצורה הכי גולמית שלה, הכי חייתית שלה… אני חושב שזה אחד מהדברים שהכי העניקו את הפוסט-טראומה, המראות… ה… לא סתם…
אייל: אתה מרגיש בפוסט-טראומה?
אורי: כן, אני בפוסט-טראומה.
אייל: וזה מבלי שחווית את האירוע? זאת אומרת, רק מצפייה או מהחוויות שלך?
אורי: כן, כן, כן, כן, כי אוטומטית, תראה, בגלל שאני מתעסק במה ש-so called פוליטיקה, אז אני נמצא בכל הרשתות. וזה אומר שאני רואה ערוץ 14, כמו כל ביביסט נאמן, אני באל-ג'זירה, אני בהרבה ערוצים של… בלבנון, ו… ואני הרבה הרבה רואה גם, מה שנקרא, תקשורת של כביכול האויב שלנו. כן?
אייל: זה יפה, כי אז יש לך תמונה מלאה.
אורי: כן, כן, תשמע, אתה מדבר עם בן אדם, כן? שהאומץ שלי להתעסק בנושאים האלה הוא רק בזכות הידע שלי. אחרת לא היה לי את הביטחון העצמי להתעסק בדברים האלה. תשמע, אני מלכלך על דתיים, על ימין ועל שמאל, כשאני אומר דתיים, כל הריינג', כל אמונה ודת, כן? אבל זה בגלל שקראתי בפעם השלישית כבר את התנ"ך, כולל דברי הימים המצ'וקמק, המזוין הזה, עם כל הארמית המטופשת שלו. וקראתי את הברית החדשה, וקראתי את כל הסורות בקוראן. אוקיי? עכשיו, ברגע שאתה…
אייל: ברגע שאתה בא עם ידע, אתה מרגיש בטוח יותר במה שאתה אומר.
אורי: כן, כן, כן, כן, כי בסוף הרי כל השיחות שלנו, וכל הטיעונים שלנו, וכל הקשקש הזה שקורה בינינו, ברמה תקשורתית, כן? זה הכול מסחרה של פייק וכל מיני מיתוסים וכל מיני שטויות וכל מיני "שמעתי פה" וספינים. זה מין בליל אינסופי של חרא, אוקיי?
אייל: לחלוטין.
אורי: שמבחינתנו הוא כמובן נכון ואמת והכל, כן? אז כשאתה בא לדבר עם אנשים, אז בראש ובראשונה, אפרופו מה שאנדי וורהול אמר, אתה חייב שיהיה לך איזשהו סל יחסית גדוש, כן? של דעות וטיעונים. ואחרת, אתה פאקינג מדבר עם עצמך, אוקיי? ואני יודע שאנשים נורא נורא נהנים לדבר עם עצמם, גם כשהם מקשיבים למישהו אחר. כי זה הכי מנחם והכי כיפי והכי מחבק, כאילו אתה כל הזמן צודק.
אייל: זה לחלוטין, למרות שאנחנו קצת… מרגיש לי שאנחנו נמצאים בעידן פוסט אמת. זאת אומרת…
אורי: אין אמת. נכון
אייל: אין אמת, אנחנו לא יודעים את האמת, כולם נהיו פרשנים לענייני כלשהו…
אורי: נכון.
אייל: וכולם צודקים וכולם טועים באותה מידה.
אורי: נכון.
אייל: זאת אומרת, קשה מאוד להאחז באיזושהי נקודה שאתה אומר, "זאת האמת, זאת האמת שלי".
אורי: כן, אבל בוא, אני אקח את זה עוד שלב קדימה, כי אתה יודע, העניין הזה של האמת הוא פחות קריטי לי. למה? כי אין דבר כזה אמת. יש רק את הפרשנות שלנו, פרימטים זקופים, למציאות הזאתי, שאנחנו מנסים כמו באסקייפ רום להבין איזה דלת לפתוח ושלא יתפוצץ לנו המזגן. כזה, כן? שום דבר הוא לא האמת, הכול זה הנחות יסוד שלנו, הכול זה קביעות שלנו, אנחנו משחקים הרי משחק עם עצמנו. אין איזה מישהו בצד השני שיכול עכשיו לשים קלף על השולחן, זה אנחנו תמיד שמים קלף לעצמנו. אז האמת היא פחות מעניינת אותי, כי אין דבר כזה אמת. מה שאותי מעניין זה דווקא המצאה האחרת שלנו, בני האדם, וזה המוסר. אני חושב שזה הגרעין היסודי של כל הפוסטים שלי ושל כל עבודת המחאה שלי. העניין הזה של המוסר אומר, אם כבר החלטנו שאנחנו לא רוצים להיות חברה קניבלית, ואנחנו לא רוצים להשמיד את עצמנו בחמישים שנה הקרובות, אז בואו ננסה להיות נחמדים אחד לשני, וכן להתעקש על ההמצאה החכמה הזאתי, שקוראים לה המוסר.
עכשיו, זאת לגמרי המצאה, כי המוסר לא קיים במציאות. המציאות היא לגמרי אדישה לגבי עצמה ולגבי המכלול שהיא מייצגת, כן? אין טוב ורע, אנחנו אלה שקבענו שיש טוב ורע, אנחנו אלה שיושבים מול National Geographic ומתפללים שהאנטילופה תצליח לברוח לאריה, אבל האנטילופה לא תברח לאריה, אוקיי? וזה לא קשור לטוב ורע. האריה רעב, הוא יותר חזק מאנטילופה, והוא יאכל אותה, וזה בסדר גמור. אנחנו, בפרוסס עם עצמנו, אוטומטית שמים את זה בתוך הקטגוריות של טוב ורע. אז אני אומר, יש משהו נכון בהמצאה הזאת של הטוב והרע, כי זה מה שעוצר אותנו, שוב, מלגלוש לניהיליזם. מה זה אומר? אתה על הזין שלי, אוקיי? כולם על הזין שלי, רק הזין שלי חשוב, אוקיי? תראו איזה גודל הזין שלי ותראו איזה צל הוא מפיל על כולכם, אתם מסתתרים בצל של הזין שלי, ואם אתם לא עכשיו מישהו שאני אוהב או קרוב משפחה או איזה חבר שהלווה לי את האוטו, אז תשרפו כולכם, זה ניהליזם. מה זה אומר? אין אמון בין בני אדם, יש רק אופורטוניזם, והמחשבה הזאת היא הבסיסית של אני אדאג לתחת שלי, כל שאר התחתים באמת יכולים לשפד אחד את השני, מבחינתי, ואין מוסר. עכשיו, אם אנחנו מוותרים, כחברה, על קלף המוסר, על מה זה טוב ומה זה רע, אז ביי ביי. ביי ביי להכל, ביי ביי לכל המערכות שהקמנו, ביי ביי לכסף. ביי ביי…
אייל: לחלוטין, באופן כללי אתה צודק ואני מאוד מתחבר למה שאתה אומר, וזה נכנס אצלי לתוך הכותרת של המשגה.
אורי: כן.
אייל: מה זאת אומרת? גם אומן שיוצר אומנות, הרי זו המצאה, המצאה האנושית.
אורי: נכון. נכון.
אייל: אפשר להגיד את זה על פילוסופיה ועל תרבות ועל הגיית דעות, אפשר להגיד את זה על כל דבר, לא רק על מוסר. והנה, אתה בוחר בתמונות ומילים, שביחד מזינים אחד את השני, ואפילו לפעמים יוצרים קונטרסטים, כי אתה משתמש באיזושהי אסתטיקה, והמילים שלך פתאום מאוד נוקבות, זאת אומרת הייתי מצפה לראות מסמר עם דם על אחד הפורטרטים שלך, ואתה לא עושה את זה. ואתה כאילו מעצב את המוסר, כפי שאתה מגדיר אותו, שהוא שלך.
אורי: נכון. המוסר שלי הוא מוסר מאוד מאוד בסיסי, והוא אומר את הדבר הזה. הוא אומר, "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך", עם דיסקליימר שאתה לא משוגע. אוקיי? כשאני אומר משוגע, זה מישהו שהחוקים התרבותיים, האנושיים, לא חלים עליו, זה הכול. אין לי משהו נגד משוגעים, אני בעד משוגעים, אני חושב שכולנו משוגעים, והכל טוב.
אייל: לחלוטין.
אורי: כן, אבל אני אומר, אם כבר החלטנו שאנחנו חיים בתוך איזושהי חברה, שבה אנחנו ערים לזה שיש דבר כזה סבל וכאב, ושחיתות, ושקר, וכל הדברים האלה, אז… וקבענו גם לעצמנו חוקים להתנהל בתוכם, אז לפחות בדבר הזה בואו לא נזלזל. עכשיו, התקופה שכרגע בא אנחנו חיים, ביבי, טראמפ, פוטין, כל מה שאנחנו רואים סביבנו, היא בעצם תור הזהב של השקר. מה זה אומר? המציאות כמו שהיא, היא בכלל לא אישיו, אוקיי? לא משהו שאתם צריכים כאילו בכלל להתייחס אליו בתור רפרנס. עזבו, היא לא מעניינת, המציאות. הדבר הזה שאין לנו טיפת שליטה עליו, לא מעניין. קבלו את המציאות החדשה שיש לנו טוטל קונטרול עליה, מציאות הפייק. מציאות הפייק אומרת את הדבר הבא, אם אתה מאמין שהעולם נוצר בשישה ימים, ואז החבר הדמיוני שלך דפק שנ"צ, אז אתה תאמין להכל. אתה תאמין לזה שהילד שלך הולך לישון, ובלילה מגיעה פיית השיניים אחרי שהריצה שתי שורות קוק, בשירותים של ה… כן? של הקולוסיאום, וזה, והחביאה לך 20 שקל מתחת לכרית. אתה תאמין בהכול, אתה תאמין במפלצת הספגטי בסוף היקום, אתה תאמין לכל דבר שפאקינג אומרים לך. למה? כי אפשר. זה לא דורש ממך שום פעולה להאמין במשהו. עכשיו, מהרגע שאתה מאמין במשהו, זה באמת לא משנה אם הוא קיים או לא. זהו, הבאת אותו לחיים, באמונה שלך. והמוסר, אפרופו, התפקיד שלו, חלק מהתפקיד שלו מעבר ל-להרשות לנו… לעצמנו, להתנהל, כמין מתוחכם, ואלים… חשוב לזכור, אלים. אז זאת עוד פונקציה של המוסר. המוסר בתקופות כאלה, אפלות, של, כמו שאמרתי, תור הזהב של הפייק, כן? שתרבות השקר הפכה להיות המיינסטרים, אז המוסר נותן לך איזושהי אזימוט, הוא נותן לך איזשהו זיכרון, כן? קצר, לזה ש… עם כל הכבוד לזה שכולנו משקרים אחד לשני, וכולנו לא שומרים על החוק, וכולנו זורמים בסבבה עם כל החלאות, וכל השחיתות, וכל הזה, וכל הפרשיות, וכל וכל וכל. עדיין, יש דבר כזה שנקרא מוסר. אוקיי? יש דבר כזה שנקרא חמלה. כן? יש דבר כזה שנקרא עונש.
אייל: שדרך אגב, גם זה מתבסס על האמונות שאתה כל כך נגדם. זאת אומרת, המוסר התפתח מתוך האמונות האלה. התרבות האנושית באופן כללי התפתחה מתוך האמונות האלה. יש גם המון, בעיניי לפחות, המון דברים טובים באמונה, לא רק דברים רעים, כמובן. הצד הרע של זה הוא באמת הולכת השולל, או הניצול הציני של מנהיגים כאלה או אחרים, או כאלה שנושאים את הדגל שלהם.
אורי: כן, אבל אני… תראה, אני מסתכל על הדברים. אני חושב שזה ברור שכל החברה המודרנית מושתתת בסופו של דבר, על הדתות האברהמיות. זה ברור שהם מנהלים את ההצגה, זה ברור שכל סט הערכים שלנו, והתפיסה שלנו, באמת התרבותית, לגבי מוסר ומצפון וחוק והכול, וצדק, הם בסופו של דבר איזושהי תולדה, כן, של הדתות והאמונות הגדולות, שכמובן שקדמו להם עוד דתות ועוד אמונות, אבל זה פאקינג גלגלי עזר. אוקיי? הרי זה מגוחך לראות ביום כיפור, בחור כמוני בן 49, כן, על אופני הרים מקצועיות, סוחב לו מאחורה את השני גלגלי דרדל'ה האלה, טקה, טקה, טקה, טקה… הרי כל אחד יעצור רגע ויסתכל מה המטומטם הזה עושה. אז הבנו, גלגלי עזר. הצורך האובססיבי הזה לשים את הקונדום, לגמור בפנים, להוציא אותו, ובמקום להביא קונדום חדש, לשים עוד פעם עם כל השפיך על הזין שלך, עוד פעם את הקונדום הזה ועוד פעם את הקונדום הזה, זאת אובססיה חולה, זאת אובססיה רעה. אוקיי? הבנו. היו אנשים…
אייל: תגיד, אתה… אתה אומר הרבה דברים שהם גם גורמים להמון מחשבה, כמובן, וגם מתריסים מאוד.
אורי: לא רק מתריסים…
אייל: אתה כאילו אפילו מתריס קצת במכוון. ואני מאוד אוהב את זה.
אורי: אני לא קצת, לא קצת, אני מתריס כ… כהחלטה, כעמדה, אוקיי? הפילוסופים הגדולים ביותר, האנשים הגדולים ביותר, שעדיין אנחנו זוכרים את השמות שלהם ומלמדים את הילדים שלנו ואת הנינים שלנו את השמות שלהם, האנשים שרק מתוקף זה שהם החליטו להתריס נגד הקיים, נגד הדפוסים, נגד הדיפולט, יצרו שינוי. ברור שאנחנו לא רוצים שינוי. שינוי זה דבר רע. למה? כי זה אוטומטית מוחק ומבטל את היום-יום שלנו, את הדברים שעליהם כאילו לחצנו יד ואמרנו, היי… כשאתה קם בבוקר אתה מסתכל לשמיים ואתה רואה עיגול צהוב, נכון? כל ילד יודע מה זה העיגול הצהוב הזה, זאת השמש. ואני בא ואומר לך, "לא מתוק, זאת לא השמש". אני בטוח שהכוכבים הפלנטריים כשהם עושים את ה-round about שלהם, כשהם נפגשים אחד עם השני בקבוצת וואטסאפ של השמש, אף אחד לא קורא לה שמש, זה אנחנו בני האדם קוראים לה שמש, אוקיי? אז אני אומר, הצורך הזה שלנו להמשיג, הצורך הזה שלנו לזרום עם הקיים, כי הוא נוח, כי הוא פתור, הוא התשובה, אפרופו, כן? לחזור בתשובה ולחפש את השאלה, אז אני ממקום עקרוני, וזאת ההתרסה שלי, אני ממקום עקרוני, יש לי רק אמת אחת, ואותה אני מחכה למאדר פאקר שישבור לי אותה, אוקי? האמת היחידה שאני מחזיק בה היא ש-Everything is fucking evolving all the fucking time. מה זה אומר? אין שום תשובה מוחלטת, אין שום ספר, לא משנה מתי כתבו אותו, לפני 50 שנה, 3,000 שנה או 12,000 שנה, כן? שום ספר שיכול להחזיק איזושהי אמת שהיא לא רק לתקופתו.
אייל: לחלוטין, וזה נכון גם לגבי ספרי היסטוריה, דרך אגב.
אורי: לגבי הכול.
אייל: אבל אני רוצה רגע להישאר איתך בעניין של ההתרסה. מרינה אברמוביץ' אמרה, "אומן צריך להיות לוחם, הוא צריך להיות מוכן לקחת סיכון". מה הסיכון הכי גדול שאתה לקחת? זאת אומרת, איפה חצית… הרגשת שחצית את הגבול?
אורי: תראה, אני אף פעם לא חוצה את הגבול, אני אף פעם לא חוצה את הגבול, באיך שאני מבטא את עצמי. מהסיבה המאוד פשוטה שלי אין גבולות. זה החוזקה וזה היופי באינקס הזה שלי, אוקיי? אין משהו שלא מצחיק אותו, ואין משהו שלא מעניין אותו, ואין משהו שהוא לא ייגע בו. כי הכול זה הכול, אין לי שליטה על זה, אוקיי? אורי, אורי בטח שהוא מפחד, אורי הוא כמו כולם, הוא בסדר כול עוד בן אדם, הוא עוד איזה אסהול, שקיבל כרטיס לסרט הזה שלו, ובגיל… לא יודע מה, 60-70, יחתים את הכרטיס, ויבואו כל המשפחה ויבכו עליו, זה הכול, נגמר הסרט.
אייל: ויחד עם זאת הוא הוליד את אינקס.
אורי: נכון.
אייל: הוא יצור היברידי היסטורי. שייזכר לדורי דורות אפילו.
אורי: נכון, אינקס, כן. נכון, אינקס הוא לא של אורי, אינקס הוא של כולם. אוקיי? אינקס הוא בסך הכול עוד קומפיילר, עוד מנוע כזה של רעיונות ומחשבות וזה אינקס. אוקיי? וזה התפקיד שלו, ואני מחלק אותו במתנה לכולם. אני בעד שכולם יפגשו אותו, לא בשביל חס וחלילה להעריץ אותו או להפוך אותו לאובייקט בפני עצמו, אלא שוב, בתור איזשהו מנגנון שאפשר לנצל אותו, לנצל אותו בחינם להוציא ממנו, שוב, מחשבות ודעות, ואם אפשר גם בהמשך הנעה לפעולה, אבל אני לא סטריקט לגבי זה, זה ממש לא מעניין אותי אם כל הדברים שאני מוציא החוצה, דרך הפלטפורמות, אם הם יזכו לאיזושהי תהודה. בגלל זה אני מראש אומר, אני מעלה פוסט, וזה נטו הדעה שלי, ואני לוקח מראש בחשבון שזה בטוח לא הדעה של מיליארדי בני אדם אחרים, ברור, אבל זה לא בא על חשבון העובדה שזה פוגש את האנשים האלה באיזושהי צורה, והם נחשפים לזה, והם יכולים להתעלם מזה, ובאותה מידה, הם יכולים גם טיפונת לכמה שניות לשקוע בתוך זה, ולהניע אצלהם את הגלגלים, זה הכל. ההתרסה…
אייל: אני רוצה רגע לשאול את… סליחה אתה רוצה לסיים?
אורי: אני אומר, ההתרסה היא… אתה יודע, זאת מילה נורא נורא חזקה, כי היא כבר מחזיקה בתוכה, ב-DNA שלה, מין כזה… מין פרחחיות כזאת, מין כזה דווקאיות, לא, ההתרסה היא לא. ההתרסה היא כמו בבגדי המלך החדשים, מסתובב לו עכשיו הביבי זין הזה, כן? משתין ל… על כולנו, אוקי? ואתה רואה בעצמך שיש מספר ילדים וילדות, שיוצאים מהקהל, הקהל הפחדן, הקהל הכבשים שאנחנו, אוקיי? יוצאים מדי פעם, כן? ומצביעים לו על הבולבול הקטן המזויין הזה, ואומרים לו, אבא'לה, על מי באת… אתה בראש שלך חושב שאתה עם חליפה, שלושה חלקים, והעניבה הכחולה, והאיפור הזה שאתה, עם עבודה, והסגול על הראש, עם השזירה. לא, אנחנו רואים לך את הבולבול, והוא קטן, והוא מצומק, והוא לא מסוגל לקחת החלטות, והוא עסוק כל הזמן, כן? בלהשתין עלינו, ותוך כדי, הוא מגרד לעצמו את הביצים.
אייל: אז, נגעת פה בנקודה שאני חושב שאומנים ומבקרים, באופן כללי, לא מספיק שמים עליה את הדגש. בזה שבסופו של דבר, גם ראש הממשלה הולך לחרבן.
אורי: נכון.
אייל: כולנו בני אדם.
אורי: כולנו בני אדם.
אייל: אנחנו לא חליפות, ואנחנו לא אלילים, ואנחנו לא יכולים לשנות אפילו את המציאות לבדנו, הייתי אומר.
אורי: נכון, נכון.
אייל: והאנשים האלה פשוט מגייסים לטובתם חבורות משיחיות כאלה ואחרות. לא ניכנס לזה, אני רוצה רגע לעבור לשאלה הבאה, כי הזמן שלנו כבר מתקצר. אני רוצה רגע להוריד את השיח לקרקע. אמנות חברתית וכסף, זה כמו שמן ומים, הם לא נדבקים אחד לשני, נכון? בטח לא כשאתה מקבל תגובות מאיימות, או שיש אנשים שהחליטו לשים עליך טאבו, ו"עם הבן אדם הזה, אני לא מתעסק בכלל, בגלל דעותיו". מה דעתך על הנושא הזה? איך אתה בעצם מצליח לשלב בין אומנות ביקורתית, וגם התרסה כזאת ברשתות חברתיות, לבין הצורך בפועל להתפרנס ביום-יום?
אורי: אז אצלי זה נורא נורא מסודר. כמו שאמרתי לך, יש אורי ויש אינקס, אז אורי הוא המניאק הזה שצריך אתה יודע, לדאוג לאינקס. אינקס הוא לא פה בשביל הכסף, אוקיי? אינקס אין לו שום קשר לכסף, אינקס לא מאמין בכסף. אינקס חושב שכסף זה מנגנון ציני, מרושע, מאוד מסוכן, כן? להתנהלות בין בני אדם, אוקיי? אינקס חושב שכסף זה איזשהו פטנט נוראי, שוב, של כוח, של פירמידת כוח, ולא צריך להיות גאון גדול בשביל לראות שבסופו של דבר מי שמנהל את העולם זאת קבוצה מאוד מצומצמת של אנשים, שלהם יש את כל הכסף. והרוב הגדול, ואנחנו מדברים פה על מיליארדים, אין להם כסף, וגם בחיים לא יהיה להם את הכסף שיש לאותה קבוצה מצומצמת של אנשים שמנהלים את העולם. עכשיו, זה לא תאוריית קונספירציה, אילומינטי, ביל גייטס, שטויות וזה, זה משהו שאפרופו אמת ושקר, זה משהו שנורא קל לראות אותו, אוקיי? אורי אינקס… אם תקליט בגוגל אורי אינקס, ואם תקליט בגוגל וורן באפט, או אתה יודע, איילון מאסק, או כל אחד אחר, כן? אתה תראה מהר מאוד, אוקיי?
אייל: זה כל כך נכון ושקוף, אבל אני רוצה רגע לתת לך איזשהו פרדוקס…
אורי: כן.
אייל: שקורה דווקא בתוך המציאות הזאת שאתה מתאר. מרבית האומנים, בין אם הם חברתיים או לא, לא משנה כמה הם ביקורתיים, הם בסופו של דבר מתפרנסים מהממסד, או מאותו אדם או פילנתרופ שאותו הם מבקרים.
אורי: נכון.
אייל: איך אתה מתמודד עם הפרדוקס הזה?
אורי: אתה יודע, אני מתמודד עם הפרדוקס הזה כמו עשרות אלפי הפרדוקסים שאנחנו מאפשרים לעצמנו לחיות בתוכם. אנחנו מין מאוד מאוד צבוע, אנחנו יותר צבועים מהצבוע. אנחנו המין הכי צבוע שיש. אנחנו מגדירים לעצמנו, מה שנקרא, נתנו לילדים לנהל את המשחק. אנחנו ממציאים לעצמנו חוקים ואנחנו לא עומדים באף אחד מהחוקים האלה. וזה בעצם הבאלנס הנעים הזה שנותן לנו הרגשה של שליטה, כן? אבל אנחנו סופר צבועים לגבי עצמנו, אנחנו חיים בעולם שהוא כולו פרדוקסים על פרדוקסים על פרדוקסים. אומרים א', אבל עושים ב', כן? כרגע העולם מנוהל… הוא לא מנוהל על ידי אנרכיסטים, הוא לא מנוהל על ידי פעילים חברתיים, הוא לא מנוהל על ידי האנשים האלה. הוא מנוהל על ידי אנשים, כן? שבסופו של דבר יש להם אינטרס נורא בסיסי וזה חור התחת שלהם. זה הכול, וזה בסדר, אני… שוב, אני לא שם את זה בטוב ורע. אני כבר עכשיו יכול להגיד לך שאם לי היה את כמויות הכסף שהיה לאילון מאסק, כן? הייתי הרבה יותר גרוע מאילון מאסק.
אייל: אולי כן ואולי לא, אנחנו לא יודעים…
אורי: לא, לא, אני אומר לך אולי כן. לא, אני אומר לך אולי כן.
אייל: אבל לצורך העניין, הפרדוקס הזה נשאל, כי אתה מלמד בבצלאל, אחד מהמוסדות האקדמיים החשובים, הממוסגרים ביותר בישראל, אפשר להגיד, ועדיין אתה מצליח איכשהו לבטא את עצמך, אני לא יודע אם אתה עושה את זה בתוך הממסד, אם אפשר בכלל.
אורי: לא, אני לא עושה את זה, הנה, אני אגיד לך, התקרית האחרונה שהייתה לי, כן, שהעליתי פוסט… זה היה בעקבות התפילה שרצו לארגן "ראש יהודי" ב… שהייתה אמורה להיות בגן מאיר בתל אביב, ואני העליתי פוסט כזה ציני של "תל אביבים, הרווחתם, הספארי מגיע לגן מאיר, תביאו את הילדים שלכם, לראות את כל הקופים בטקסי החיזור המשעשעים שלהם, לחבר הדמיוני שלהם, רק בבקשה לא להאכיל את הקופים, כי הם בצום". אני חטפתי על זה איומי חיים, כמו שלא חטפתי מהרבה פוסטים שהעליתי, כולל זה שאנשים פיזית הגיעו בלילה, והסתובבו לי פה בחוץ עם רכבים ועניינים, כי זה אוטומטית הגיע לערוץ 14, וזה אוטומטית הפך לאייטם, ולא סתם, על מה הם עשו את האייטם? הם רצו לעשות עלי "יאיר גרבוז", מה זה אומר? מרצה בבצלאל, לא אורי אינקס, אדם פרטי שיש לו חשבון בפייס, והוא מעלה את השטויות שלו, לא, זה הפך להיות כלי ניגוח, בבצלאל, כן, כי ברור שבצלאל זה מעוז הפרוגרסיביות, השמאל והבלה בלה בלה, שצריך להיכנס בו, כן, רק בשביל לשתות לו את כל התקציבים. אז הגישה של בצלאל היא מאוד פשוטה, היא אומרת, "אתה בן אדם פרטי, אוקיי, אתה לא מייצג את בצלאל, אתה לא מלא את הפוסטים שלך בדף של בצלאל, כן, וגם אם אנחנו לא מסכימים, הדעות שלך, יהיו אשר יהיו, זה הדעות שלך", והם נתנו לי יופי של גב בדבר הזה, כמו שהם היו אמורים, כן? מה הקשר שלי לבצלאל? זה שאני מלמד שם, אני לא פוגש את הסטודנטים שלי, כן, ומריץ איתם שיעורים על… כן, יש פוסטר של ביבי, ואני עובר על הזה, ומה אפשר לעשות עם ביבי. מה פתאום? שוב, הצורך שלנו להחזיק באותו מקום את השגרה היומיומית שלנו, והאוטומציה הזאתי, והדעות הפנימיות שלנו, כן, המחשבות שלנו, אין סתירה ביניהן, אוקיי? אני לא מצפה שמחר אני אקום בבוקר, והחטופים יהיו בבית, והמלחמה בכל החזיתות תסתיים, ויהיה שלום עם האומה הערבית, והממשלה תיפול, ויאיר גולן יהיה ראש הממשלה, ושרת הבריאות תהיה עינב צנגאוקר, והדולפינים ייצאו מהמים ויחבקו את כולם, אני לא מצפה לכל החרא הזה, אוקיי? אני לא מצפה שמשהו ישתנה, אני לא חושב גם שמשהו ישתנה.
אייל: אז למה אתה כן מצפה? למה אתה עושה את מה שאתה עושה?
אורי: בדיוק כמו כולם, בדיוק כמו כולם, קיבלתי… אני מסתכל על החיים בתור משמרת, אוקיי? משמרת של איקס שנים שצריך באיזושהי צורה להעביר. אין שום מטרה לחיים, אין שום… אין שום דבר שאפשר לשאוף אליו, חוץ מ… כמו שאמרת בעצמך, גם ביבי מחרבן, אוקיי?
אייל: תראה, זה גישה… קודם כל, אני איתך לחלוטין, אבל זו גישה קצת ניהיליסטית. מה זאת אומרת? ואנחנו מעודדים ניהיליזם, כמובן, כל אחד בדרכו. אבל הניהיליזם הוא בעצם כזה של… אוקיי, הבנו, החיים הם כלום, הם חסרי משמעות, אנחנו שוחים בזרם איפה שאפשר, ויחד עם זאת, יש אנשים שקמים, כמוך, ומרימים את הרגל, רגע, עוצרים את הזרם. אנחנו לא זורמים לאן שלוקחים אותנו כמו כבשים או לאן שהזרם סוחף אותנו, אלא אנחנו רוצים להיות פה כדי להגיד את דעתנו, ואולי להשאיר גם חותם.
אורי: אז אני אגיד שני דברים. אחד, אני חושב ששוב, שזה לא יראה לרגע שאני מזלזל בדברים שאני חושב או אומר או כותב, אני לא מזלזל, כן? אני לא חושב שיש להם השפעה על המין האנושי, אוקיי? לזה התכוונתי, ולזה גם אני מתכוון ב"אין באמת מטרה", כן? ו"שום דבר לא ישתנה". כי ככה הדברים. לגבי העניין הזה של להשאיר מורשת, who gives a flying fuck, אוקי? המורשת היחידה שאני רוצה להשאיר זה שהתולעים והחיפושיות שיאכלו אותי מתחת לאדמה, אז שיהיה להם קצת בשר על העצם. זה כל המורשת שאני רוצה להשאיר, לא רוצה להשאיר שום מורשת. המורשת ממש לא מעניינת אותי. אני לא סתם אומר שהחיים הם חד פעמיים. אין עולם הבא, אין גלגול נשמות, אוקיי? אתה יוצא מהכוס של אמא שלך, אוקיי? אתה נותן איזשהו זמן מסוים, אוקיי? שזה בעצם הזמן שהצלחת לחיות את מה שהצלחת לחיות, וזהו, ונעלמת, ואתה נקודת אור פצפונת ולא חשובה, ולא מעניינת, כן? ברצף שאנחנו לא מסוגלים בכלל לתפוס אותו במודעות שלנו, כן? ברצף אינסופי ועצום של התרחשויות ונקודות אור.
אייל: אורי, כל מה שאתה אומר הוא מדויק. יחד עם זאת, יש לי הרגשה, ואני שומע את זה מהרבה אנשים שדוגלים באיזשהו ניהיליזם מוחלט, שבכל זאת הם מרימים את… זוקפים את עמוד השדרה שלהם, ואומרים, ומוציאים את האמת שלהם לאור, יחד עם זאת שאנחנו נקודה בעולם שמקשטת בסך הכל את היקום באור כזה או אחר. אבל זה לא מדויק באיך שאתה מתנהל בפרקטיקה.
אורי: כן, אבל שוב, מה שאני מנסה להגיד זה שלכל אחד מאיתנו, כן, יש שתי אופציות. יש אופציה להגיד את מה שאתה חושב, ויש אופציה… יש שלוש אופציות. יש לך את האופציה להגיד את מה שאתה חושב, הדעה שלך, כן? יש לך את האופציה להגיד דעה של מישהו אחר, ואנחנו רואים את זה הרבה שאנשים עושים. אין להם דעה משל עצמם, יש להם איזושהי דעה שהם רוכבים עליה שק קמח. ויש לך את האופציה הכי פשוטה, לא להגיד כלום. זה עדיין לא אומר שאין לך דעות, אתה פשוט לא משתף אותן עם אחרים. אז אני, משלושת האופציות האלה, בהינתן ואלה שלושת האופציות לתקשורת אחד עם השני, אז אני בחרתי באופציה שלישית שאומרת יש לי מה להגיד, מעניין אותי לשתף את זה עם אנשים אחרים בשביל… מהם להוציא את מה שלהם יש להגיד ואולי על הדרך ללמוד מזה עוד משהו, כן? ומה שלי יש להגיד הוא כמובן אסופה של כל מה שאי פעם בני אדם רצו להגיד, אני לא המצאתי שום דבר, כן? אני רק משחק עם זה את המשחק שלי, זה הכל ידע שרכשתי אותו, כמו כולם. כן? אבל אני יודע שהידע הזה הוא, כמו שאמרת, מספיק מתריס בשביל, שוב, לייצר דו-שיח. ואני חושב, אני לא חושב שיש מטרה מאחורי זה, אני כן חושב שיש איזשהו… אני יותר מסתכל על זה ממקום פסיכולוגי, של איזשהו ניקיון, איזשהו ניקיון תודעתי שקורה.
אפשר לראות את גם מהתגובות שאני מקבל לפוסטים שלי. אנשים שרוצים פשוט לדבר על מה שמעיק עליהם, אנשים שפשוט רוצים לחשוף את מה שהם חושבים ומה שהם מרגישים. ובתקופה שבה אנחנו נמצאים שכולם סובלים, לא כולם, אבל יחסית הרבה אנשים סובלים והרבה אנשים מרגישים סוג של חוסר אונים ושל חרדה, אני חושב שזה נפלא שאפשר לדבר על הדברים. וגם אם הדברים הם לא נעימים, גם אם הדברים הם קשים, גם אם הדברים לפעמים במקרים מסוימים… והיו לי חברים ועוקבים שבזכות פוסט או שניים שכתבתי, פתאום איזשהו משהו זז להם שם. כן, משהו זז, לא בגללי, אלא בגלל שהמשהו היה צריך כנראה לזוז. ואני בסך הכול הייתי עוד איזו דחיפה בדרך, זה הכל. אז אני אומר, האם זה משנה משהו? זה לא משנה כלום, ואני חושב שזה היופי, אפרופו "אין מטרה". ניהיליזם הוא, שוב, הוא מילה נורא קשה, כן? שכאילו יאללה, בית זונות, בוא נשרוף הכל, בוא נעשה מה שאנחנו רוצים. ואני אומר, לא. אני אומר, ניהיליזם חייב לקרות רק בתוך הראש. רק בתוך הראש. אסור לתת לניהיליזם לצאת החוצה אל הפועל, אל המציאות. אין לו שום מקום לניהיליזם במציאות. המציאות היא מה שהיא. אנחנו לא יכולים להחליט מה שהיא. לא משנה כמה פייק נעשה עליה. היא תמיד תחזור למה שהיא, וזה המציאות. בין אם אנחנו מבינים אותה או לא, כן? המציאות לא רואה אותנו ממטר. המציאות מסתכלת עלינו ממקום מאוד משועשע של חבורה של טרמיטים שחושבים שהם המציאו את הפאקינג קושי זימבי, אוקיי? כשתכל'ס, אם באמת היינו פוגשים את המציאות, היינו מתים מהתקף לב במקום. אנחנו לא ערוכים בכלל מנטלית ומחשבתית להבין את המציאות, וזה בסדר גמור.
עכשיו, אני יכול גם להבין את הצורך הזה של קוף אדם שהוא יודע שהוא הולך לחיות גרפס של יתוש. כן? מה זה פאקינג חמישים או שישים או שבעים שנה? זה כלום, זה אפצ'י. ואני יכול להבין את הרצון, את הצורך האובססיבי הזה, לחיות את התקופה הזאת עם the full. כן? כאילו את ה… שבתקופה הזאת שבה חייתי, אז שאלתי את כל השאלות הנכונות וקיבלתי את כל התשובות ואני סגור על עצמי והכל מתוקתק וכשיגיע מלאך המוות עם השאלון שלו, אני יוכל להגיד לו "כן, יש אלוהים, שישה ימים, סנה בוער, נשק את המזוזה, תפרישי לך חלה, בלה בלה בלה בלה בלה", לתת לו את כל הניים דרופינג, משה, אברהם, יצחק, יעקב, מי חסר? הכל אצלי סגור, הכל אצלי מסודר, בוא תסתכל על הארון שלי, יש שמה גמרא ושולחן ערוך, והכל מתוקתק. בתקופת חיי זכיתי להיות צדיק, סיפרו לי את כל הסיפורים הנכונים, תעיר אותי באמצע הלילה, תשאל אותי שאלה, פלאק, אני יודע את התשובה מתי נכנסת השבת וגם מתי היא יוצאת, ואני אומר פאק דאט שיט, לא מעניין אותי, לא חשוב לי, אני לא לוקח ברצינות את כל מיליוני השטויות והחוויות והרעיונות שהמין האנושי הפליץ לעצמו, לא מעניין… ואני יכול לברור מוץ מתבן, אני יכול לבוא ולהגיד "זה פיית השיניים אמרה לך, וזה איזשהו מחקר של אלפי שנים שכרגע אף אחד לא הצליח לשבור, אז בגלל זה הוא קיבל פרס נובל כנראה, כרגע".
אייל: אורי אנחנו ככה מגיעים לסיום הפודקאסט…
אורי: קיללתי מספיק?
אייל: דיברת המון ויפה ונוקב וכמו שצריך, למדנו המון, אני חושב שדי בנית לעצמך את מגרש המשחקים הפילוסופי, המתריס, וזה מרתק בעיניי, ותמשיך להפיץ אותו וזה חשוב, במיוחד בתקופה שבה הצנזורה הולכת ומתהדקת, החבל על הצוואר שלנו פשוט מתהדק ואנחנו לא אומרים שום דבר, החיים ממשיכים כהרגלם.
אורי: נכון.
אייל: אז אני רוצה לקחת אותך לשתי שאלות אחרונות ככה, נעשה את זה מהר וקצר, מה ההצעה שלך לאמנים צעירים שרוצים ליצור אומנות חברתית, אבל צריכים גם לשלם שכר דירה? אני יודע שזה דברים שלא מלמדים אותם, סליחה שאני אומר את זה, לא מלמדים אותם במכללות לאומנות.
אורי: תראה, אני מאמין שהכוח של אמנות חברתית, שבסוף אתה רוצה גם איזושהי תשורה, אתה רוצה גם לראות מזה ביזנס, זה ברגע שיש לךָ מספיק אומץ, או ברגע שיש לךְ מספיק אומץ, להבין שכל הכוח של אמנות חברתית היא שהחברה חשופה אליה. לא עוזר לעשות אמנות חברתית שנשארת במגירה. מה זה אומר? מי שיש לו מספיק אומץ ואת הכלים ואת העזוז, מה שנקרא, לצאת אל המרחב הציבורי, בין אם הוא וירטואלי ובין אם הוא פיזי, ולצעוק, לקחת את המגפון הזה, כן? ולצעוק, אז אוטומטית… היום אנחנו חיים במה שנקרא כלכלת קשב. מה זה אומר? אם יודעים עליך, כסף תקבל. נורא נורא פשוט, אוקיי? זה מה שנקרא משפיענים, זה מה שנקרא… זה כל דבר, כן? פרזנטורים, זה ה-Line of Business. זה ממש לא משנה מה התוכן שלך. עצם זה ששומעים אותך ומכירים את השם שלך, כסף יגיע אליך. מהסיבה הנורא נורא פשוטה שכולם מחפשים traffic, כולם מחפשים איזשהו פרזנטור, איזשהו פרצוף, איזשהו מישהו או מישהי, כן? שיכולים לעשות בשבילם את העבודה של לקדם את האג'נדה שלהם.
אייל: זה יפה מה שאתה אומר, כי במילים פשוטות אתה בעצם אומר, "תשתמשו באמנות החברתית לטובתכם".
אורי: נכון.
אייל: "אתם הסלבס בתוך הרשתות האלה. זה מה שהאלגוריתם אוהב".
אורי: כן, אני בסך הכל אומר, תהיו אינקס, רק בלי להשתמש באינקס, כי אינקס זה ברנד שלי. אבל תהיו אתם, אבל מה זה אתם? תהיו האלטר אגו שלכם. כי מי שאנחנו… אלטר אגו לא באמת יכול לחיות את המציאות הזאת. היא מורכבת מדי והיא מלאה במלא פיצ'פקעס שאתה צריך לנהל. אין מקום לאגו, אוקיי? לאלטר אגו מוגזם במציאות. מישהו צריך לחיות את זה, אזרח פשוט כמוני. אבל זה לא אומר שאפשר לתחזק אלטר אגו, כן? שהוא התירוץ והוא נותן את הכוחות והוא הלבה היוקדת הזאת, היצירתית, שאפשר להשתמש בה בשביל להעז, בשביל לצאת החוצה, בשביל להשמיע את הקול שלך. ושוב, לדעת גם מתי להחזיר אותו, את הקול הפנימי הזה, פנימה, רגע לפני שהמשטרה מגיע. כן? או הביביסטים.
אז אני אומר, ה… מחאה חברתית חייבת להיות דבר ראשון חברתית. זה אפילו לא משנה איזה סוג של מחאה עומדת שמה. אבל היא חייבת להיות חברתית, היא חייבת לצאת החוצה, היא חייבת להיות מונגשת, והיא חייבת להיות מספיק כנה עם עצמה ומספיק חזקה ומספיק בקול, בשביל שכמה שיותר אנשים ישמעו אותה ויגיעו אליה, ויפגשו אותה, כי בסופו של דבר, בעולם של שמונה נקודה מיליארד איש, הפטנט היחיד הוא שידעו שאתה קיים, זה הכול. זה כל הפטנט. ושוב אני אומר…
אייל: מהמם, מהמם, כי זו נקודת מבט שונה קצת, גם ממה… מכל העצות ששמענו עד כה, כי בעצם אתה אומר, לאומנות חברתית יש כוח.
אורי: נכון.
אייל: מקשיבים לה, בדיוק כמו שמקשיבים היום לחדשות, מקשיבים כך גם לאמירות חברתיות, אנשים רוצים לשמוע את הקול שלכם, ואם ישמעו, ככל שיותר אנשים ישמעו את הקול שלכם, הכסף יגיע.
אורי: נכון. הנה, שים לב, אתה פתחת את הפוסט הזה בבנקסי. אף אחד היום, עד היום, לא יודע מי זה. אף אחד עד היום לא יודע מי זה, או מי זאת, או מי הם. וכל הספקולציות עלו באוויר. יודעים רק דבר אחד, יודעים את השם הזה, וזה לא שום שם אחר, אוקיי? אפרופו ברנד, כן? ויודעים שהעבודות שלו, זה לא עבודות שאתה צריך עכשיו לקחת טור מיוחד שם ביורקשייר בשביל להגיע לאיזה ציור שעשו ליד פאב מקומי. לא! העבודות הן בחוץ, הן פוגשות את הקהל בלי לדפוק חשבון. אז אני אומר, זה בסופו של דבר כל הרעיון של אמנות חברתית.
אייל: אז אורי, שאלה אחרונה, מתוך ה… דווקא הייתי רוצה תשובה, בדרך כלל זו שאלה פתוחה, השאלה האחרונה. אבל אצלך אני רוצה לסגור אותה קצת, כי יש לך המון ידע בעולמות הפרסום והמיתוג, ולא פעם אני שומע את המילה "זה הברנד שלי". ואתה מבין ככה את כל עולמות התקשורת והסלבס וכו', לעומק, ומתוך הדבר הזה, ומתוך "מגרש המשחקים" גם שיצרת לעצמך, במרכאות מגרש משחקים, מה החלום שלך? מה יצירת האמנות הכי גדולה שהיית רוצה לעשות בחיים?
אורי: האמת שיצירת האמנות הכי גדולה שהייתי רוצה לעשות בחיים זה…
אייל: חשוב להגיד, ללא מגבלה של כסף, ללא מגבלה של זמן.
אורי: לא, לא, ברור, ברור, ברור. הייתי רוצה… הייתי רוצה לעשות סדרה על אלוהים. זה חלום שיש לי מגיל מאוד מאוד צעיר, פשוט לעשות סדרה על אלוהים.
אייל: סדרת איורים.
אורי: לא, לא, לא, סדרה.
אייל: ממש סדרה.
אורי: ממש ממש. כן.
אייל: סדרה עלילתית.
אורי: כן, כן, כן, כן, כן, כן. ממש בינג' שאתה יכול לגמור אותו ביומיים, בנטפליקס, של איקס פרקים.
אייל: ומה אני אראה שם בעצם?
אורי: ומה שנראה שם זה כל מה שאני יכול להראות אחרי שירדתי למחתרת, מה שנקרא סלמן רושדי סטייל, ואף אחד לא יכול להשיג לא אותי ולא את המשפחה שלי בשביל לפגוע בנו.
אייל: נפרק את כל החוקים, המגבלות והחוקים.
אורי: כן, אפרופו… אפרופו להשאיר מסמך מעניין לחייזרים, לפעם הבאה שהם באים, אז כזה. שאם הם רוצים לדעת משהו על אלוהים, אז בוא תעשו בינג' יומיים על הסדרה הזאת שהכנתי על אלוהים. משהו ששוב, הוא כל כך הארדקור שאחריו אני באמת אצטרך להיעלם. וזה הדבר היחיד שכאילו מונע ממני להרים פרויקט בסדר גודל כזה.
אייל: והנה החותם, והנה החותם שקודם כל כך התנגדת לו. הוא… הנה החותם שלך, אתה רוצה להשאיר מסמך לחייזרים שיבואו אחרינו ויגלו מה היה פה…
אורי: כן, אבל לחייזרים, לא לבני האדם. פני האדם פחות מעניינים בשלב הזה. אני חושב שהחייזרים זה נורא ישעשע אותם.
אייל: לחלוטין. אז חברים יקרים, הגענו לסוף הפרק הסופר מעניין, בוטה ובועט הזה עם אורי. תודה רבה לך אורי, אמן שלא מפחד לקחת את המכחול הדיגיטלי ולצייר את האמת בפרצוף. למדנו שאומנות חברתית היא לא רק ציורים על קיר או תמונות יפות, היא נשק. והיא נשק שאתם יכולים להשתמש בה כדי להעיר אנשים, לטלטל אותם ולהוציא אותם באופן כללי מאזור הנוחות. אנחנו כל הזמן מחפשים את הנוחות, אבל התוצאות מגיעות מהמקומות שדווקא אנחנו יוצאים מהאזורים האלה וחושבים פעמיים על המציאות.
אז אם אתם רוצים לעקוב אחרי היצירות המטלטלות והטקסטים המעניינים שאורי כותב, כמובן פייסבוק, אינסטגרם, באתר אינטרנט שלו, uriinks.com, תאמינו או לא, אתם לא רוצים לפספס את מה שהוא יפרסם מחר. אורי כל יום מעלה פוסט. הוא מאוד חרוץ. ואורי, זה הזמן שלך לקלל אם אתה רוצה, בשורה האחרונה ככה. את מי אתה רוצה לקלל?
אורי: לא, לא, אני אחסוך עמכם. אני רק רוצה להוסיף שאין לי בעיה גם שיבואו, מה שנקרא הייטרס, שיבואו כאילו כל הבוטים האיראנים שבעולם, כי אני נורא בעד דו שיח. אני נורא נורא בעד דו שיח, גם אם הוא לא אומר כלום.
אייל: אז בוטים איראנים, בוטים ביביסטים, בוטים מכל קצוות הקשת, אתם מוזמנים לפודקאסט לתקוף אותנו, לאהוב אותנו, לעשות כל מה שתרצו, ועכשיו אני רוצה ככה רגע של כנות, הפודקאסט הזה נעשה באהבה גדולה, בהתנדבות מלאה, בלי שקל אחד מאף אחד, מאף גוף ממסדי, מאף גורם, כדי לשמור על האותנטיות וכדי לתת את הבמה ללא צנזורה וללא שיפוטיות לכל האומנים והיצירה הישראלית המטורפת שקורית פה, שעוברת טלטלה ממש ממש רצינית בשנים האחרונות, זה לא רק מהשביעי באוקטובר, זה התחיל עוד הרבה לפני. אז אנחנו פה ככה כדי להרים את המורל ולתת במה, שתפו את הפרק, שתפו את הפודקאסט, תנו לו קרדיט, גם ברשתות החברתיות, דרגו אותו בספוטיפיי, זה חשוב מאוד מאוד לאלגוריתם, לא רק לקלל ולהתריס, גם לדרג ולתת פידבקים, אז אנחנו אוהבים אתכם, עוד לבנה בבניית במה ליוצרים ישראלים שלא מפחדים להגיד את האמת. אז אני הייתי אייל בן סימון, תודה רבה לכם, נתראה שבוע הבא. ואל תשכחו, יא מניאקים, Let's Art!
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments